מורשת יהדות מרוקו

פעמים 114/115

תיארוך החיבור

על פי הממצאים שתיארתי עד כאן אין להקדים את תחילת חיבורה של ההגדה לשליש הראשון של שנת.1943 ייתכן אף כי למועד חודש האביב בשנת 1943 גמלה בלבו של המחבר ההחלטה לכתוב את סיפור המעשה והוא החל במלאכתו. עובדה זו נתמכת במשפט החותם את הקטע שבו מוקבלות ארבע מעצמות לארבעת הבנים, משפט שעשוי להיראות סתום. וכך כתב המחבר: ׳בעבור היהודים לא אמרתי, אלא בשעה [זו]. / מעתה ועד שבועות נינצל מן הגלות׳(שורות 97-96). גם בהגדה של פסח מורה קטע זה על מועד היציאה ממצרים (׳בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך׳), אך התוספת התמוהה ׳ועד שבועות׳ יכולה להתחוור כעדות למועד כתיבת הדברים וכביטוי למשאלת לבו של הכותב.

המאורעות המאוחרים ביותר הנזכרים בפירוש, ושזמנם ידוע במדויק, מוצגים בהגדה כחלק מרצף נקודות המפנה החיוביות של בעלות הברית במלחמה: פלישתן של בעלות הברית לסיציליה (מבצע ׳האסקי׳) ב־9 ביולי 1943 (שורות 333-332) וההפצצה האווירית הכבדה של בעלות הברית על ערי גרמניה ובראשן המבורג, ב־29-27 ביולי(שורות 190, 282 ועוד). לפיכך אפשר לאחר בכמה חודשים את התאריך המוקדם ביותר לחיבור ההגדה, ועם זאת דעתי נוטה להעדיף את קביעת הקו הכרונולוגי המרכזי, ששיאו בביטול תקנון היהודים, ולהקדים את מועד הכתיבה. על פי אפשרות זו אני מניח שאת המאורעות האחרונים הוסיף המחבר ליצירה תוך כדי היוודעותו להם בסמיכות להתרחשותם.

מאורעות שלא נזכרו

מטבע הדברים אפשר להסיק הרבה לא רק מן המאורעות הנזכרים אלא גם מהיעדרן של עובדות ונקודות מבט היסטוריות רבות. למשל ממשלת וישי אינה נזכרת בשמה בהגדה, ואין נזכר בה המרשל פטן שעמד בראש ממשלה זו. זוהי עובדה תמוהה מאוד בהנחה שהמחבר ינק את עיקר ידיעותיו ממקורות צרפתיים ונוכח העובדה שבחר להזכיר שניים ממנהיגיה האחרים של ממשלת וישי, לאוואל ודודיו.

המחבר תיאר בפירוט יחסי את האסון הכבד שנתרגש על היהודים באירופה. לעומת זאת הוא נמנע מתיאור מצוקותיהם של היהודים במרוקו, שסיפור הצלתם הועמד כאמור במרכז ההגדה, ולמעשה מן החיבור אפשר ללמוד רק על האווירה האופוריה שששררה בקרב חלק מן האוכלוסייה היהודית במרוקו בעקבות פלישת בעלות הברית ותו לא. אפשר שיש להסביר פער זה בשותפות הגורל שחש המחבר, ושחשו אחרים בסביבתו, עם אחיהם בארצות אחרות, תחושה שביטויה הספרותי הוא בהדגשת הניגוד בין הסבל והעינוי במקום אחד לגאולה ולשחרור במקום אחר. אולם זוהי לדעתי תשובה חלקית בלבד ואתמהא כיצד זה אין כמעט לכל אורך ההגדה אזכורים של קורות היהודים בצפון אפריקה, במרוקו או מחוצה לה.

מעשה                                                            מעשה    

זרא מעשה פייאם לכביר מונסוליני                        אירע מעשה בימי של מוסוליני

היטליר וגורינג לממזר                                        היטלר  וגרינג הממזר

רבינטרוף וסיאנו טאליאני                                   רובינטרופ וצ'אנו האיטלקי

כאנו מוזזדין בלחילא ותדביר                               שהיו מתכוננים בתחבולה ועצה

טול האדיך לילא                                                כל אותו הלילה

חתתא זאו מלאכי חבלה                                      עד שבאו מלאכי חבלה

והזזוהום ייא סיאדנא                                          וטלטלום, הוי רבותינו

וורמאוהום פלכושא דצבאח                                והשליכום לתנור השחר- אל האש הראשונה בבוקר

תפילת ערבית

בליל פורים, שכונת היהודים בכל עיר צהלה ושמחה, למרות הצום שבו היה חלק לא מבוטל של ילדים, שרובם צמו. בית־הכנסת בערב זה מלא כולו יותר מהרגיל, אף ילד לא נעדר בערב זה, כולם באים ״מזויינים״ בכל סוגי כלי לחימה: מי בפטיש ומי באבקת שריפה, מי בגפרורים ומי ב ״קפצונים״ וכולם מטרה אחת: לנקום בבן המדתא האגגי, צורר היהודים.

במרכזו של הערב, עומדת קריאת המגילה שהיא החשובה ביותר בערב זה והחזן קורא אותה בנעימה ובסלסולים המיוחדים לה ובעיקר כאשר הוא מגיע לפסוקים ״והנערה, איש יהודי, ליהודים היתה אורה ושמחה״ ועוד, כל הקהל חוזר אחרי החזן ובקול רם, אבל כאשר מגיע למילים ״ויתאפק המן, וירא המן״ או בכלל המילה ״המן״, מתחוללת סערה בבית־הכנסת, כל הילדים שהיו עד עתה ב״עמדותיהם״, יושבים בשקט, ליד הוריהם כשיד אחת אוחזת במגילה והשניה ב״שלח״, נהפכים פתאום ל״מלאכי חבלה״ ועושים ״שמות״ בהמן ובבני מרעיו, כל ילד שולף את ״נשקו ויורה״ ואלה שלא צוידו בנשק המתאים, מסתפקים ברקיעה ברגליהם או ברעשנים בתוספת שורה של קללות ״ארור המן״, ארורים כל הרשעים. בימי מלחמת העולם השנייה, התווספה שורה של חבר מרעים חדשים ״שזכו״ בקללות יותר מהמן והם: היטלר גוירינג, גבלס וכל פושעי המלחמה (שם רשעים ירקב).

בתוניסיה, כאשר החזן הזכיר את המילה המן, הקהל ענה ״ארור המן״ בתוספת קללה עסיסית בערבית המקומית:  " אלילא לילתהו וג'דווא תפינתהו "(הלילה הוא לילו האחרון, מחר קבורתו, ארור המן!)

בערי לוב החזן הקורא את המגילה מכה באצבעו על מילת ״המן״ שבמגילה, כאשר הוא מגיע למילים ״המן הרע הזה״.

המגילות

רוב יהודי מרוקו החזיקו במגילת קלף בבית. היו גם יהודים שהחזיקו כמגילות מלפני הרבה שנים, מאבות אבותיהם עד שהקלף השחיר וכמעט לא היה ניתן לקרוא במגילה. לעומתם היו יהודים שהחזיקו במגילות מהודרות , לפעמים גם עם נרתיק עשוי כסף טהור, כך כל הציבור יכל לעקוב אחר החזן הקורא ולתקן אותו­

בית חולים – המערבים 7

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

זהו מבנה חד־קומתי, ולפני כמה שנים נוספה לו יחידה קטנה על הגג. הבניין נבנה בשלב השני להקמת השכונה. מתום מלחמת העצמאות עד שנת 1997 התגוררה בו משפחת חולי – מרים, רפאל וילדיהם. הם עלו מהעיירה אלדין שליד איזמיר. צמוד לבניין לכיוון מזרח טיפחה משפחת חולי בוסתן יפה של שזיפים, של משמשים, של שקדים, של גפנים ושל ערבה. הבן מוטי עובד כיום בבנק דיסקונט בסניף הראשי ברחוב בן יהודה בירושלים.

בבניין הציבורי המוקף גן, מאחורי בית חולי, לכיוון מרכז ״גשר״, למדו בני השכונה ומוטי ביניהם כשבית הספר נקרא על שם א״ד גורדון. כיום שוכן שם בית ספר לחינוך מיוחד. חבריו של מוטי לבית הספר ולשכונה היו אילן וג׳ורג׳ הנוצרים; אלי רז, יעקב גאון, יעקב ברכה, אבו גנון וצפורה קונטנטה הטורקים; בן סימון המרוקאי; וסיטי הכורדי. לימים יחבור מוטי גם לבניו של יוסף קרוצ׳י, דני ועמנואל, הספורטאים המצטיינים בנבחרת הנוער לכדורגל של הפועל ירושלים. מיד אחרי בניין בית הספר היה המוסך של אדון באמייה, ואף הוא ברח משם עם פרוץ מלחמת העצמאות.

בית אוהב־עמי – המערבים 9_י כיוס המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים

זהו בית חד־קומתי גדול ומרווח שתקרותיו גבוהות במיוחד, ופתחי זכוכית בתקרות שופכים קווי אור מרושתים ממעל. הריצוף בגוון טורקיז מועשר באריחי רוזטות צבעוניים.

הבית נבנה בשלב השני להקמת השכונה, בשנות ה־70 של המאה ה־19. מ־1949 עד 1955 התגוררו בו יחיאל ובטי אוהב־עמי, זוג ערירים. הם מכרו את הבית לזוג מטבעון, ואלה מכרו אותו בתום חצי שנה, ואז הפך המקום לגן ילדים. יחיאל שירת באצ״ל ועבד במשרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שהיה ממונה על ההחזקה והטיפול בבתים הנטושים בשכונה. בראש המשרד עמד אז אברהם אנג׳ל. הם סייעו רבות לעולים ולתושבים החוזרים לשכונה שהגיעו סמוך לאחר מלחמת העצמאות. הם עזרו גם לשקם את מעט הפליטים הנוצרים שברחו למנזרים הסמוכים עם פרוץ המלחמה, שבו לבתיהם לאחריה ומצאו שגרים בהם עולים.

את הקיוסק המרובע הבנוי אבן ברחוב דוד המלך 16 פינת רחוב הס בנה יחיאל לחמיו טוביה קאופמן, שהגיע לשכונה ב־1950 והתגורר ברחוב המערבים מספר 12 עם אשתו ועם שני ילדיו רחל וחיים. הקיוסק הוא מבנה קטן בנוי אבן טובזה ומוקף חלונות עם תריסי ברזל. המבנה נטוש ועומד שם בשלמותו עד היום.

למרות המוניטין שיצאו לרד״א בקרב בני קהילתו ולמרות המקום החשוב שתופס כיום הקובץ שיר ידידות בחייהם התרבותיים והרוחניים של רבים מיוצאי מרוקו לא הכתבו עד לפרסומה הראשון של עבודה זו כל מחקר וכל רשימה ממצה על חייו של משוררנו, ולא על שירתו. ובכן, מי היה ר׳ דוד אלקאים, אשר לבטח ״בר בו וביצירתו בשנים הבאות?

רד"א חי במחצית השנייה של המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים באחת הקהילות התוססות ביותר והפתוחות ביותר להשפעות אירופיות בקרב יהודי מרוקו. זוהי מוגאדור, או א־צוירה על פי שמה הערבי, שעל חוף דרומה של מרוקו.  הוא נפטר שם בניסן ת״ש ' בגיל של למעלה משמונים שנה.

הערת המחבר : התאריך נמסר לי מפי בתו של המשורר, בודי, המתגוררת כיום בטבריה. היא לא יכלה לנקוב בתאריך לידה מדויק או משוער, ורק ידעה להגיד שאביה נפטר בגיל מבוגר מאוד. על פי עדויותיהם של מסרנים נוספים התברר לי, שר׳ דוד אלקאים נפטר בגיל של יותר מ־80 שנה. ראה גם בנספח א כאן את נוסח המצבה שעל קברו של המשורר. על סברות אחרות עיין בחוברת המוזכרת בהערה 13 לעיל.

רבים הם יוצאי מוגאדור החיים בארץ אשר הכירו אישית את רד״א, אך מעט ידוע להם על יצירתו המלאה ואף על מספר שנות חייו המדויק, כולל שתי בנותיו החיות כיום בארץ, האחת בטבריה והשנייה במושב תימורים שבדרום. כולם זוכרים בעיקר אה כישרונותיו האמנותיים המדהימים ואת חייו הקשים, שהתנהלו כמעט על סף העוני.

 על פי העדויות החוזרות הנשמעות מפי מכריו,  דברים הרמוזים גם ביצירתו שבכתב, ניחן רד״א בכישורים אמנותיים רבים ומופלאים, ומהם הוא הוציא בדוחק את פרנסתו. ראשית, הוא צייר בדייקנות מדהימה דיוקנאות של בני הקהילה, ובמיוחד דיוקנאות של זוגות צעירים לפני חתונתם או לאחריה, או – להבדיל – דיוקנאות של אנשים שנפטרו וקרוביהם רצו להנציח את דמותם. הוא צייר את תמונותיו מתוך עמידה מול בעל הדיוקן, מתוך תמונת צילום ולפעמים אף מתוך זיכרון והיכרות בלבד, והכול בגודל טבעי. שנית, הוא עסק בנגרות וייצר רהיטים אמנותיים ומסגרות מיוחדות למראות. מספרים שלא היה לו מתחרה באמנות גילוף העץ. ארונות הקודש שהוא בנה היו מוצבים באחדים מבתי הכנסת הרבים של מוגאדור, וכשהיה צורך להרכיב רהיטים מיוחדים שהגיעו מפורקים מאנגליה, למשל, פנו תמיד לרד״א. שלישית, הוא כתב כְּתֻבּוֹת על קלף ועיטר אותן בעיטורים מרהיבים בצבעי כסף וזהב. מאחדות מכתובות אלה ניתן עדיין להתפעל אצל יוצאי מוגאדור השומרים עליהן ביראת כבוד יתרה, כיאות ליצירות אמנות ממש. רביעית, הוא הכין מצבות מיוחדות לקבריהם של עשירי הקהילה וחרת עליהן את הנוסחאות לזכרם של הנפטרים באותיות ברונזה.

הערת המחבר : אני מודה כאן לר׳ שלמה כנאפו [נפטר בשנת תשנ״ה], שמסר לי בירושלים מידע חשוב ביותר ומפורט על פעילות חוג המשכילים במוגאדור כפי שהוא שמע מפיו של אביו ז״ל, ר׳ דוד כנאפו, אשר נמנה עם חברי החוג ושימש לאחר מכן דיין במוגאדור ורב הקהילה. אני מודה גם לר׳ חנניה פורטאל משלומי, לשלמה בוגאנים, ליוסף סויסה ולחנניה אזולאי, וכן לבודי בתו של המשורר, החיים כולם בטבריה. סיפוריהם ותיאוריהם עזרו לי רבות להרכיב את דיוקנו המקצועי של ר׳ דוד אלקאים, כפי שהם הכירו אותו והוקירוהו.

 חמישית, הוא ייצר שופרות ועסק כמו כן  בעבודות פח אמנותיות, כגון ייצור קופסאות ותיבות למזכרות וחנוכיות. גם ממלאכת הריפוד בעור לא משך את ידיו, והיו גם שהביאו לו עורות של חיות כדי לפחלצם. אכן, פעילות מקצועית ואמונתית ענפה ומגוונת ביותר. אך אין פירוט כל העיסוקים האלה בא כאן לפאר את דמותו של משוררנו אלא בעיקר כדי להבין את הרקע המקצועי שלו, ואת רגישותו הפלסטית והאסתטית החדה כפי שהתבטאו, למשל, בתיאוריו הרבים של כלי המקדש ושל עצמים וחפצים שונים. כמו כן פירוט זה בא ללמד על מידת תסכולו – הוא נתן לו פורקן ברבים משיריו – על כך שלמרות כל הכישורים וכל העיסוקים האלה לא הייתה הפרוטה מצויה ברווח בכיסו. למרות כל המוניטין שיצאו לו במוגאדור לא הספיקו לו אמנותו ואומנותו כדי להתפרנס בכבוד, ובשירתו הוא הציג את חכמתו כ׳׳חכמת העני״, עם כל המשתמע מכך.

הערת המחבר :   אחד המסרנים שסיפרו לי על חייו של ר׳ דוד אלקאים תיאר את מצבו הכלכלי על פי הפתגם הערבי־המרוקאי ״סבע צנאיע, ורזק צ׳איע״, ובתרגום חופשי לעברית: שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה.

עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה,
ר' דוד אלקיים

שָׁפָה בֵין הַשָֹּפוֹת, מַה לָּך נִרְדֶּמֶת?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,
הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תִּהִי נִכְלֶמֶת.
תּחַתַ הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה,
תִּתְנַשִֹּאִי בְתוֹךְ עַמֵּךְ, נֱעֶצֶמֶת

וּבְנוֹת הַשִּׁיִר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,
כִּבְתוֹךְ מַעֲשֵֹה רִקְמָה נִקְסֶמֶת

יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה;
בָּך נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוֹמִי אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כּמְּנוֹרָה;
בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת.

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,
כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

מגוון עיסוקים זה שבתחום המלאכה והאמנות קובע את רד״א כמשורר יוצא דופן בקרב גדולי המשוררים העבריים שקמו לפניו במרוקו. אלה, רובם ככולם, הייתה להם השירה עיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי בהרבצת תורה, בהלכה או בדיינות, כגון ר׳ יעקב אבן צור (פאס, 1753-1673), ר׳ דוד חסין (מכנאס, 1792-1728), ר׳ רפאל משה אלבאז(צפרו, 1896-1823) ועוד רבים אחרים. רד״א עסק כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו, וגם עסק במקורות המסורתיים של היהדות למען הלימוד לשמו. כפי שיתברר בהמשך הוא היה בקי בתנ״ך ובפרשנותו הרבנית, במדרש ובתלמוד וכן בספרות הקבלה, בספר הזוהר בעיקר. דרך הלימוד העצמי המוגבר של מקורות אלה הוא גם רכש את יסודות השפה העברית, ואלה הפכו תחת עטו למסכת מסועפת ועשירה ביותר. פרט לעברית ולערבית היהודית המדוברת במוגאדור וכן לערבית החצי־ספרותית של שירת הקצידה המוסלמית שלט, כנראה, רד״א גם באנגלית ובצרפתית. את השפות הזרות הוא רכש בלימוד עצמי בלבד.

עמוד 281

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

מחנה_ישראל – מפה

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

כן קבועה בחצר כתובת המכילה רשימה ארוכה של שמות אנשים שנידבו כספים לבניינה, אולם ללא ציון תאריך. בלוחות נוספים המצויים בה מוזכרים בין התורמים להקדש זה גליבי רפאל הלוי, מיימון עמיאל ונדיבי העיר צ׳אר לביצ׳ה (קאזא־ בלאנקה) וכן יצחק לבאו. על״פי הלוחות השונים נראה כי בחצר זו נוסד בשנת תרכ״ז(1867) ״בית־הכנסת תלמוד תורה״. בשנת תרל״ו(1876) יסדו בה חיים מיימון עמיאל וזוגתו שמחה ישיבה בשם ״תורת חיים״.

בשנת תר״ס או תרס״א (1901-1900) יצא קול קורא ליהודי התפוצות לתרום למען חידוש בית הת״ת הישן של העדה. יתכן שבעקבות קריאה זו בנה בה (כפי שמצוי תכתובת שהיתה בחצר), יוסף קרקוס, בשנת 1904 בית ת״ת לנערי ק״ק בני מערבה, ללמוד בו תורה.

בשנת 1907 מסר לנו נחום סלושץ כי המערביים בעיר העתיקה מרוכזים ברובע מיוחד (ראה איור 1). רובע זה היה ממוקם ״במבואות המפולשות המשתרעים בין חומת הבית ובין ה׳שוק אל כיתנין. במקום ההוא נמצא את הת״ת ובהכנ״ס שלהם וכמובן כל מוסדות הצדקה והדת המיוחדים להם…״

בסוף התקופה העות׳מאנית מנו מוסדות העדה המערבית בתוך ומחוץ לחומה לפי סריימן-בית־דין אחד, כולל, ת״ת, שתי ישיבות קטנות וחמישה בתי־כנסת. הריכוז העיקרי שלה נותר גם בשנת 1916 ברחוב חברון. על כך מורים נתוני האוכ­לוסייה החלקיים המופיעים בספירת יהודי ירושלים שנערכה בשנת 1916. מתוך סך־כל של 1,029 נפשות שנמנו בעדה המערבית ישבו כמחצית (470 נפשות) ברחוב חברון. ריכוז נוסף (195 נפשות) היה ברחוב מיידאן, שבדרום הרובע היהודי.

אין ספק שפרט זה, של הנכונות מצדם לתקן ולשפר את המצב, והכל לפי תקנותיו והנהגותיו של הרב צוף דב׳׳ש, השפיע לא במעט בשיקול דעתו של רבי רפאל אהרן לשוב לפעילות בתוך העדה, מתוך תקוה ואמונה שכל ענייני הועד יונהגו בסדר נכון.

במשך מספר חודשים, החזיקו מעמד כל שבעת הנבחרים. אולם, במשך הזמן מרביתם התפטרו מסיבות שונות, כך שכל הנטל נפל על שכמם של העומדים בראש הועד, ה״ה הגבירים הדגולים שהחזיקו בהונם ובממונם את העדה ר׳ חיים מימון עמיאל, וכמה׳׳ר ר׳ רחמים שלמה אבושדיד ז״ל. מתוך חשש שאף הם יתפטרו מכובד המשא וזה יגרום להתמוטטות סופית של ועד העדה, נמנו וגמרו הרבנים רבי רפאל אהרן ורבי משה מלכא ז׳יל להענות להפצרותיו של רחשי׳א הנז׳ לעמוד לימינו בכל ענייני הקהילה.

"… נדרשנו לבקשתו ועשינו סדרים חדשים כדי להקל מעליו, מבואר יוצא סדר ההנהגה הלזו בפנקס כוללינו אשר משם דבר הלמד מענינו כיצד יהיה האופן ומשם בארה… וכל הנכתב והנעשה הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לאהבת האמת והצדק בלתי מרמה ותחבולה. יה׳׳ר שזכות התורה יעמוד לנו שנהיה באהבה רבה ובאחדות גמורה ואל ישלוט שטן במעשה ידינו ויסיר מלבנו קנאה ושנאה אכי״ר. חתמנו שמותינו פה עיר הקדש ירושלים תובב״א בש׳׳א לחדש סיון שנת התרמ״ה ליצירה והכל שריר ובריר וקיים״.

הצ' רפאל אהרן בן שמעון ס״ט. הצ' משה מלכא ס״ט.

כהמשך לחיזוק ההסכם המי כותבים הרבנים הני׳ל:

״מודים אנחנו הח״מ בהודאה גמורה שרירה וקיימת היות אמת וצדק שאנחנו מסכימים בהסכמה גמורה, להיותינו לאגודה אחת בעסקי ועד כולילנו יצ״ו, להתנהג ביננו באהבה ואחוה לחיותינו בעצה אחת לטובת כולילנו ולתיקון עדתינו והרמת דגל כוללנו בע״ה כדת מה לעשות, ואנחנו מסכימים שידידנו מעלת הגביר החכם השלם דמר פקידא לסב כמה״ר רחמים שלמה אבושדיד יצ״ו דעתו כשניים למספר אנשי הועד, באופן שבהיותינו שלושתינו בעצה אחת יהיה הצירוף ארבע דעות נגד דעות הנשארים. וכל חפצנו ורצוננו שיהיה ידידנו הנז׳ יצ״ו, דעתו שקולה כשניים כי כן ראוי והגון הוא לאותה איצטלא בכל כבוד ועז והדר. יה׳׳ר חפץ ה׳ בידינו יצלח לטובת כוללנו ולעשות רצונו כרצונו אמן״.

וע״ז חתמנו בש״א לח׳ אייר ש׳ תרמ״ה,

הצעיר משה מלכא ס׳׳ט, הצעיר שלמה אבו שדיד ס״ט, הצי רפאל אהרן בן

שמעון ס״ט,

ואחריהם הסכים לכל האמור, ע״ה חיים מימון עמיאל ס׳׳ט.

ביום כ״ב לחודש אדר תרמ״ו (1886), נתבקש לישיבה של מעלה רב העדה והראב״ד הגאון רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. אחריו מלא את מקומו הגאון רבי יששכר אצראף זצ״ל, ואפשר לציין כי במשך שש שנות כהונתו, השלום והשלוה שררו בתוך העדה. כמובן, שיש גם לזקוף אחדות זו בזכות פעילותם הנמרצת של הידידים מנוער רבי משה מלכא ורבי רפאל אהרן, אשר האצילו ממידותיהם ומהודם על העדה כולה והשפעתם בה היתה רבה.

הספר עוסק בתולדותיהם ופועלם של הרבנים הןחכמים של העדה המערבית בירושלים… וזו הרשימה

הרב דוד בן שמעון ( צוף דב"ש )

הרב רפאל אהרן בן שמעון

הרב שלום בוחבוט

הרב רפאל אלעזא הלוי בן טובו

הרב משה בן מלכא

הרב נחמן בטיטו

הרב יוסף חיים הכהן

הרב מסעוד הכהן אלחדאד

הרב שמעון אשריקי

הרב יוסף ארוואץ

הרב אברהם אביכזר

הרש שמואל עזראן

הרב שלום מרדכי אזולאי

הרב יוסף יצחק שלוש

הרב עמרם אבורביע

הרב שמואל אלעלוף

הרב דוד סויסא

חסידא קדישא ופרישא המלוב"ן האדמו"ר רבי דוד סויסה זצוק"ל נולד בשנת תרס"א – 1901 – בעיירה אולאד מנסור באיזור מראכש, ויצק מים מחו"ר מראקש וביניהם רבי אלעזר הלוי בע"ס " עבודת הלוי ". 

רבי דוד המית עצמו באהלה של תורה, לימים עלה והתיישב בחצור הגלילית והיה אוהב את הבריות, והיה נוהג בפשטות ובצניעות שעוררה קדושה וכבוד. עסק בחכמת הקבלה

 ונועצו בו רבות בעצות ודעת תורה. דרשן מופלא היה, דרש דרשות רבות וקירב בנים לאביהם שבשמים. כמו כן היהמומחה בכתיבת קמיעות בקדושה ובטהרה. הרבצת תורה היתה משאת חייו, כל עיתותיו היה קודש לתורה וגרוב באורייתא תדירא, עיונו היה זך ונקיוהיה נושא ונותן במלחמתה של תורה, וחזר על תלמודו פעמים רבות והיה בקי נפלא עד מאוד. ברכותיו עשו פירות רבים נושעו מברכתו. ופעל ישועות צעל הטבע בתפילותיו. חיבר ספר : מתוק מדבש, חידושים ודרושים, עמוקים על התורה ונ"ך, נדפס תשנ"ט. וגם חיבר ספר חידושים נפלאים על מסכתות הש"ס. נפטר בכ"ח בשבט התשנ"ג – 1993 ונטמן בחצור הגלילית….

אנציקולופדיה " ארזי הלבנון " 

הגלות

הגלות שאף היא מין של ייסורים, יש בה תועלת לישראל. יצוין, שבדור המגורשים ואחריו נתחדדה תחושת הגלות. כל זמן שהיו בספרד, שבה היכו שורשים אבותי­הם ואבות אבותיהם וראו ׳בה את מולדתם הטבעית, עוקצה של הגלות נתקהה בעיניהם. עתה משהורקו מכלי אל כלי, משהוצרכו להיטלטל לארץ זרה ולעבור חבלי קליטה קשים, חזר וניעור עוקצה של גלות והעלה אצלם הרהורים ושאלות. האם יש לזה סוף או שמא נגזר על עם ישראל להיות נע ונד? ולשם מה גלות זו ? ׳לשאלות אלו ,נתן דעתו ר׳ וידאל וענה עליהן. הוא שם בפי בעל התהילים: ״במדגיש קושיא: אתה קורא אותו גדול ונורא, ואיה !וראיתיו והרי בניו בגלות ? אמר, דע שעוזו הוא אע״פ שמשפט אהב והכניסם בגלות עם כל זה צדק, שקיימום (שקיומם) בגלות אלו הן נוראותיו. גדול הרועה שמציל כבשה בין שבעים זאבים״ . תשובה זו מיישבת היא רק את הפגם בגדולתו של האל, העשוי לנבוע מהיות בניו בגלות, והיא מנוצלת על־ידיו כדי להבליט אצל הקורא את השגחתו המיוחדת של האל על עמו, הבאה לידי ביטוי ברור יותר דווקא בתנאי הגלות הקשה. הלקח הוא, שלא רק שאין להתייאש, אלא ,אף יש לראות בקיום בגלות מעשה נסים.

אד על תכליתה ומשמעותה של הגלות מן הבחינה האישית של הפרט, עונה בפי­רושו לפסוק ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״. אם כי פסוק זה אינו דן לכאורה אלא בייסורים סתם ולא בגלות, אומר הוא: ״וכן ג״כ לישראל הגלות לטוב להם ולא יטשם עד ישוב המשפט והגלות להם לצדק וטוב, כי מי יקום לי עם מרעים (הרעים שבישראל) ולזה הגלות הוא טוב שימרקו חלאתם וטנופתם בו״ ״. ובמקום אחר משלים הוא רעיונו זה כדי לסלק טענה שהיתה בפיהם של נוצרים ושל מתנצרים שטענו, שהגלות היא מנת חלקם של היהודים ודבוקה היא בהם: ״רמזו כי גלות ישראל אינו אלא כדי להתם פשע וחטאת ישראל לבד לא בעצם.

שאלה אחרת שעלתה בגלות היא: המידה הרבה של השפע הכלכלי וההצלחה של הגויים מול הצמצום והדוחק של העם היהודי בגלות. הוא עונה עליה באמצעות המדרש והמשל שמביא (אסתר ז, א):

בגלוה

משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה והיה נותן לחזירה בלא מדה לחמורה ולסייחה במדד. אמרה סייחה לחמורה מה שוטה זה עושה אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית נותן לנו במדה ולחזירה שהיא בטלה שלא במדה אמרה לה תבוא השעה ואת רואה במפלתה שאין מאכילין אותה יותר לכבודה אלא לרעתה כיון שבא קלנדס נטלו לחזירה ושחטוד. התחילו נותנין שעורין לפני בתה של המורה היתה מנשבת בהן ולא אכלה אמרה לה א,מה, בתי לא והמאכל גורם אלא הבטלה גורמת.

ובפירוש המשל הוא אומר:

חזירה שהיא אדום… וחמורה שהם ישראל אשר יטו שכמם לסבול כחמור גרם נושא סבל… ואמר סייחה וחמורה סייחה על המון העם אשר לא ידעו ולא יבינו כ״א יטילו עצמם על מנהיגיהם כגמול עלי אמו, וחמורד, הוא המנהיג אב ואם בישראל והמשילם בנקבה… כי כולם כא׳ הם שואבים       

ומקבלים שפע ממעל… והיה נותן הא״י [האל יתברך] לעשו… בלא מדה די מחסורם והותר על אחד מאלף אלפי אלפים, ולכנסת ישראל וראשיה במדה, דבר קצוב די מחסורו אשר יחסר לו לבד…. ויאמרו החכמים לעם הארץ, אין… משפיעין טוב עליהם [על הגויים] אלא לרעתם… העושר והשפע יסבב הלכדו בפח יקוש.

מסכת אבות.

כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבנו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השווה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח"ן.

ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ"ע, על ידי רי"ש שיין, חתן רבי חי"ד אזולאי, נכדו של החיד"א, במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתבי יד, נקי משיבושים וטעויות.

לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכתב יד זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מספר עדויות למקורותיהם.

אברהם אלנקאר. יליד פאס. ברעב שהיה בשנת תצ"ח עבר לליוורנו, ידוע ב " מחזור קטן לימים נוראים כמנהג קהלת קדש ספרדים ", שיצא בעריכתו, ונדפס לראשונה בליוורנו, תקס"ג. המחזור הנקרא " זכור לאברהם ", בנוי על פי כתבי האר"י וספר " חמדת ימים ".

תפוצתו הייתה רבה מאוד, ועל כך תעיד הדפסתו החוזרת ונשנית. למשל פעם נדפס המחזור כמנהג " אלגיר ובנותיה ", אך בעיקר כמנה קהלת קדש ספרדים שבקוסאטנטינא ומדינות מזרח ומערב ואיטליא, ליוורנו.

אברהם אנקאווא. בן מרדכי. המאה ה-19, יליד סאלי. רב ומקובל, נצר למשפחת מגורשים, שחלקם נתיישבו במרוקו. חיבוריו עוסקים בענפים שונים. זמן מסוים היה בליוורנו לשם הוצאת ספריו. חיבוריו הקבליים הם : " חמר חדת ועתיק ", ליוורנו תר"ט, והוא קיצור ספר " שפע טל " בתוספת הערות משלו בדף יז.

הוא מספר על מה שאירע לו בעיר גיברלטאר אור כ"ב אלול שנת תג"ר. בשנת תרכ"ב הוא נושא תפילה שיזכה להדפיס את " ספר אוצר החכמה ", והוא קיצור ספר אוצר החכמה לרבנו מוהרח"ו זיע"א, כללים תתר"פ כנגד נשימות השעה ( הקדמה לכרם חמר ).

תפילות וכוונות לתקיעת שופר, נדפסו בסוף ספרו " זכור לאברהם ", דיני טריפות וכו…מהדורות שונות של סידורית תפילוה עם דינים וכוונות והם : " חסד לאברהם ", סידור לכל ימות השנה, " לימודי ה' " מתחלק לשניים, חלק התפילות נקרא " תפילה לכל פה ", וחלק הדינם הנקרא " כלבו ", והוא בעצם ליקוט של דינים, הבנוי בעיקרו על החיד"א.

ספר קול תחנה…כולל מחמש עיוניים לסדר השנה, ראשון ראשון מעביר, גם לרבות כוונות בתוך התפילה…ואלה מוסיף דינים השייכים לתענית דט"ב לקוחים מספרי הרב החיד"א זצ"ל ומסודרים מיד הדר הוא החכם השלם והכולל כמוה"ר אברהם אנקאווא נר"ו.

חיבור זה נפוץ יותר בשם " חמש תעניות ", ובסופו באו קינות מפרי עטו, אך בלא משמעות קבלית. ספר " חקת הפסח " תיקונים לחודש ניסן, ונוסף פירוש בלשון ערבי לכל סדרי החג שסידר החכם השלם והותיק כהה"ר אברהם אנקאווא הי"ו. אף פה יצוין כי הפיוטים שחיבר אינם קבליים, אך בהלכות שולבו דברי קבלה.

תיקון זה כלל גם את סדר ההגדה של פסח. בשנים תרי"ב ותרט"ו ועוד נדפס בליוורנו ספר " שכיות החמדה ", והוא פסח מעובין, אף הוא בעריכת אנקאווא, וכפי שמתאשר משער " תפילה לכל פה ". אם כי לפי א' יערי הכוונה בקיצור " אב"א " היא לאליהו בן אמוזג, שהיה אז בן שלושים שנה בלבד.

עוד ייזכר ספר הדרושים " מלל לאברהם ", דרושים על התורה, חלק שני, דרושים בתחומים שונים, חלק שלישי לא ראיתי, מכיל ציטוטים לא מעטים מן הזוהר, מכתבי האר"י ז"ל ומספר " חמדת ימים. נדפס בליוורנו תרל"ה.

אברהם הלוי ברוכים. בערך 1515 – 1593. עלה לארץ ישראל. ידוע ממקורות וממחקרים שונים, וברצוני לציין בקצרה רק שני מקורות בהם הוא נקרא של שום מקורו. בספר " חזיונות " לרבי חיים ויטאל, כתוב " זקן אחד בדמות הרב אברהם הלוי מוגרבי " וכו….ובפר הגלגולים, נאמר עליו " רבי אברהם הלוי המוגרבי הוא משורש יעקב אבינו. רבי חיים ויטאל מצטט מפיו דברים בשם האר"י ז"ל.

אברהם מאנסאנו. נפטר ט' באלול תקמ"א – 1781. מרבני פאס. תלמידו של רבי שמואל בן אלבאז. כתב דרושים " מאה שערים " היה חכם ומקובל ומליץ. אף בקינת חתנו הוא מכונה " חכם הרזים " . קונטרס " לתולדות היהודים בפאס " נדפס על ידי הרב ש' אסף.

אברהם סבע בן יעקב. דרשן ופרשן, חוקר ומקובל, מזכיר בספרו " צרור המור " פרשת ואתחנן, את דרשותיו " בכל בתי כנסיות של קהל פאס. הרב משה טולידאנו מצטט את הערתו של א' מארכס, כי רבי אברהם סבע " העתיק בז' סליו תרס"ח את ספר " לבנת הספיר. כן חיבר " פי התפלות על דרך הסוד " שלא הגיע לידינו. חיבורו הקבלי האחרון שנזכיר הוא " פירוש עשר הספירות " שכתב להרב שלאל בן אלחאיך ז"ל מארץ תלמסאן. בכתב ידי עדיין.

אישה שנתרפאה ממחלה פרטנית בראשה

לפני כמה שנים חלתה סוליקה במחלה נוירולוגית, ונלקחה לאישפוז בבית חולים ע״ש הלל־יפה, הרופאים קבעו בצורה החלטית שיש לה גידול סרטני במוח, לפני אישפוזה היא סבלה כשנתיים משיכחה ומסחרחורות תמידיות, עברה הרבה טיפולים ולאחר כמה חודשים מצבה הלך והחמיר, רופאי המחלקה הנוירולוגית קיימו התייעצות ביניהם, האם לנתח אותה בראשה דבר שהוא מאד מסוכן, וקיים חשש להצלחת הניתוח, הרופאים אמרו למשפחה הסיכויים להתרפאות כתוצאה מהניתוח יהיה בגדר נם רפואי, משפחתה והוריה היו מאמינים מאד ובעלי מעמד מכובד, והגיעו להחלטה דרמתית שיש לעבור ניתוח הראש, בנתיים חלפו כמה שבועות על הכנות וטיפולים להכנתה לניתוח. האשה הזאת בלילה אחד חלמה חלום על איש בשם עמרם בן חיון(כעת הוא תושב מרוקו וגר בכזה־בלנכה).

האיש הזה היו מכירים אותו כל השכנים של האישה החולה. בחוץ לארץ הוא עד היום משרת בקודש בציון הקדוש של רבי עמרם ומשמח את הבאים בשירים לכבוד הצדיק.

בין היתר מברך גם האנשים שביקשו ברכתו על קברו של הצדיק. האישה בחלומה ראתה שהוא בא לבקר אותה בבית חולים, ואמר לה סולקה! אני באתי במיוחד לקחת אותך מפה, קומי כבר! וצאי מכאן! מתוך בהלה היא התעוררה ולא יכלה שוב להירדם וכשבא בעלה לבקר אותה סיפרה לו על חלומה.

ומאותו יום מצבה התחיל להשתפר לטובה מיום ליום, בעלה שמאד היה מודאג, היה מטפל גם בילדיו בבית, וכל הזמן חשב רק על הניתוח של אשתו.

כאשר אחר כך ביקר אותה, נוכח לדעת שחל שינוי לטובה במצבה, יותר הופתע לשמוע מאשתו שאולי לוותר לעת עתה על הניתוח, אבל הוא לא העז להציע לרופאים שאשתו מוכנה לעת עתה לוותר על הניתוח, ולדחות אותו יותר מאוחר לאור ההטבה שחלה אצלה, לא העיז לבקש זאת מהם.

לאחר ביקור הרופאים אצל אשתו הבחינו גם הם בשנוי לטובה, וסיכמו ביניהם בלי שבעלה של סוליקה ביקש זאת לדחות את הניתוח עד להודעה חדשה, אבל לא לבטלו לגמרי ולהמשיך ולעקוב אחרי התפתחות מצב החולה.

אשתו שפחדה והיתה מודאגת למחשבה שבכל זאת הרופאים יותר מאוחר יחליטו שוב על ניתוח, הפצירה מאד בבעלה שיוציא אותה מבית חולים ללא דיחוי נוסף וראו הפלא אותם רופאים שהיו בדיעה רק לפני כמה ימים שהיא תעבור הניתוח, באו בפתאומיות והחליטו שהיא צריכה לעזוב את בית החולים.

הסוף טוב, הכול טוב, סוליקה הבריאה והודתה לרבי עמרם הצדיק, שהופיע בחלומה בדמותו של עמרם בן חיון, שזכותו גם הוא גדולה, שהוא משרת בקודש על קברו של הצדיק בכל ההילולות ובא מכזה־בלנכה לשמור ולשרת את הבאים המשתטחים על קבר הצדיק רבי עמרם בן דיוואן המלומד בנסים.

הערת המחבר : אם למסרת 

סיפור זה שמע אותו מר משה דהאן נ״י מפי החולה עצמה, הגברת סוליקה בתו של תלמיד חכם חשוב, ונשואה לבעל ירא שמים אשר יחד גרים בחדרה ואין ספק שאין לפקפק במה שהם סיפרו. וב״ה הם חיים בימינו וקיימים.

הצדיק הודיע בחלום על גניבת קופת חיסכון

אישה מן הערים הגדולות במרוקו האמינה בכל ליבה ומאודה בצדיק ובנסים שלו, ומפאת המצב הכלכלי של המשפחה לא יכלה להרשות לעצמה לנסוע לעלות ולהשתתף בחגיגות ההילולה בל״ג בעומר, ומה עשתה?

כל יום כשהיא היתה עושה קניות, קיבלה מבעלה את הסכום היומי לקניית המצרכים של המשפחה, האישה היתה מפרישה מטבע אחד והיתה שמה אותו בתוך קופסה ששימשה לה כקופת חסכון.

היא הלכה והסתירה הקופה מעין כל מתחת למזרון מיטתה, קראה לקופה זו: קופת החסכון ע״ש רבי עמרם בן דיוואן, והיא הסתירה אותה גם מבעלה שלא היה מעודד אותה לעלות להילולתו של רבי עמרם.

כשיום ל״ג בעומר התקרב הלכה והזמינה כרטיס במשרד לנסיעות לכבוד ההילולא של רבי עמרם שהיו מתארגנות בכל ערי מרוקו והיא התחילה להתכונן כשעדיין לא מסרה מאומה לבעלה.

בלילה כאשר ישנה, והנה בחלומה ראתה שבא איש מאוד מכובד ואמר לה: קומי! קומי! קופסת החיסכון שלך ריקה, מישהו קרוב שדד אותה, רוקן את הקופסה ולקח ממנה כל הסך שהיה בתוכה.

לאישה זו היה בן אחד צעיר, יום אחד הבן הצעיר הלך עם חבירו, ושניהם שיחקו משחקי מזל, הבן עם חבירו ראו קופסת החסכון והחליטו לרוקן את הקופסה, ועם הכסף הלכו לשחק במועדון המשחקים, כמובן שהקופסה הריקה נשארה במקומה, והנערים הפסידו כל הכסף שלקחו שניהם מהקופסה שנשארה במקומה תחת המזרון.

וכשהתעוררה האישה משנתה הלכה והוציאה את הקופסה ומצאה כמו שנאמר לה ריקה לגמרי, האם מיד קראה לבן שלה, ושאלה אותו: כמה כסף לקחת מהקופה? הבן כשכולו רועד מפחד ומבושה ענה לה: לא אני גנבתי הכסף מהקופה, החבר שלי הוא אשר רוקן את הקופסה ושיחק בכסף במשחקי מזל והפסיד את הכל.

האם פנתה באדיבות לאימו של חבירו של בנה, וסיפרה לה שהכסף שנגנב היה מיועד לנסיעה להילולה של רבי עמרם הצדיק מוואזן, וכדאי לך שתחזירי לי את הכסף שנגנב אימו של הגנב שאלה את בנה שיגיד לה על מה שקרה כשהיא כולה מליאה חרדה, מי היה עולה על דעתו שילך ויגנוב הכסף ששייך לנסיעה לרבי עמרם, הבן מיד השיב לאימו שהוא לקח מהקופה רק סך של 1500 פרנק, ואת השאר בנה של האישה המתלוננת שיחק בו, מיד הלכה האישה לבעלה וסיפרה לו על המעשה.

כיהודי ישר ואמתי, חשב שכך או כך האישה הפסידה כל הכסף בסך של 3000 פרנק, הוא החזיר לה את הסכום של 3000 פרנק, הוא ורעייתו התנצלו על ׳מעשהו של בנם, כאמור וכפי שהאישה רצתה, היא נסעה והשתתפה כפי שאיחלה לעצמה מראש והאמינה שללא הצדיק שהתפלל עליה בשמים והודיע לה בחלום על הגניבה לא היתה זוכה לעלות לקברו.

גדולים מעשי הצדיקים

מחזות פורים

במרוצת הדורות התפתחו בקהילות שונות בגולה משחקי פורים אחרים ויותר מאוחר, רווחו גם הצגות מיוחדות לפורים.

זיכרון אחד מן הילדות מזכיר לי את ההצגות במכנאס, כמו הצגת המחזה ״מכירת יוסף״ , מחזה שהיה מוצג שנה שנה בעיר ע״י מיטב הנוער של הימים ההם. האוירה הקלילה והמבודחת של משחקי פורים הולידה במשך הזמן, שפע של מחזות, מהתלות והומור, אולם המחזה ההיתולי ביותר שהיה אז, הוא ״אסתר המלכה״ , מחזה שהיה מתחיל חודש ימים לפני פורים וכל דיירי ה־מללאח היו באים בהמוניהם ונהנים.

את בעיית ״אולם ההצגה״ היו פותרים בנקל, בזה שהיו שוכרים מחסן סחורות או חנות גדולה לחודש ימים, והשחקנים היו כולם בחורים שמילאו את כל התפקידים. גם הדמויות של אסתר, ושתי וזרש מולאו ע״י הבחורים עצמם, כי בזמנו לא היה בכלל מותר לבחורה להופיע מול הקהל ולשחק. (מה יאמרו הבריות?)

התחפושות

מנהג התחפושות בפורים הוא ישן נושך בעולם היהודי, אך במרוקו נהגו להתחפש רק בליל המימונה, אולם ביום פורים רוב הילדים הלכו עם מסכות על הפנים הנקראות " אל- מסכארא די פורים " (המסכה של פורים). בתוניסיה, נהגו הילדים להתחפש לליצנים.

חובה מיוחדת הייתה מוטלת על רוב ההורים במרוקו לקנות לילדיהם רעשנים, או " שרקרק " בעגה המקומית.

תיאור פורים במרוקו החל מדקה 21.00…..

תענית אסתר

תענית אסתר נשמר בקפידה רבה בקרב יהודי המגרב והוא נקרא בפיהם " אסייאם די פורים "  לאמור: צום פורים ולא צום אסתר. בתענית אסתר נהגו ההורים להרגיל את הקטנים לצום וכל ילד שעמד במשימה וצם, זכה בראש קונוס סוכר , ראס קאלב דסככאר  וההורים הרימו אותו ונישק את המזוזה.

אותה תמונה חוזרת ונשנית אם הצום הראשון של הילד היה בכיפור.

ביום תענית אסתר נהגו הנשים להשכים קום ולזרז גם את ילדותיהן לקום מהר כדי לחפוף את ראשן. קבלה היא בידי נשות מרוקו, שזריזות לקום השכם ביום זה, זוכות לחפוף ראשן עם " סיתנא איסתיר "  כלומר לחפוף עם ״אסתר המלכה״ והמאחרות חופפות את ראשן עם זרש אשת המן בן המדתא.

הוצאת דיבה על פרנס הקהילה

פני הסיפור הזה יש להקדים ולומר, שבמרוקו, מלבד המסים הנהוגים בכל מקום, היה עוד מס מיוחד. אדם שנכנס לעיר והביא איתו סחורה מסוימת, היה חייב לשלם מס מיוחד שנקרא ״דרווא די פורט״ (מס השער). מלבד זאת, מכירת סיגריות ומשקאות חריפים כגון ״מאחייא״ (כעין עראק), היו כמונופול בידי השלטונות, ומכירתם ניתנה ברשיון מיוחד, רק לנכי מלחמה. מכירת ה״מאחייא״ ללא רשיון היתה כרוכה בקנס חמור, ואפילו במאסר. היהודים שאהבו מאד את ה״מאחייא״ היו עושים אותה בסתר בבתיהם, תוך כדי סיכון.

אחד מקרוביו של ר׳ אברהם מויאל, שהיה גזבר הקהילה, נתפס בשערי העיר כשבמזוודה שלו היו מוסתרים כמה בקבוקי ״מאחייא״. הוא היה מחשובי בני הקהילה, ושמו יוסף סיריזו, בעלה של אחותו של ר׳ אברהם הנ״ל.

האיש נתפס והוטל עליו קנס כספי די גדול שאם לא ישלם אותו, ייכנס לבית סוהר.

הרב רפאל אנקווה קרא לר׳ אברהם הנ״ל ואמר לו ״אתה גזבר הקהילה, שלם את הקנס מקופת הציבור ושחרר את האיש״.

ר׳ אברהם לא קיבל את עצת הרב ובצדק. ״מה יאמרו עלי, שלקחתי מכספי הציבור ושילמתי הקנס בעבור שחרור קרוב משפחתי״. ר׳ אברהם השיג הכסף הדרוש בדרכים אחרות, שילם הקנס ושיחרר את קרוב משפחתו.

למחרת היום, ציון חיות, שחתר תמיד להיבחר כראש ועד הקהילה, בא לרב ואומר לו: ״איך ר׳ אברהם מויאל, פרנס העיר, מרשה לעצמו לשלם קנס בעבור קרוב משפחתו מקופת הציבור?״. הרב פנה אליו ״אתה אדם רע, מוציא דיבה על פרנס העיר, שהוא נקי מכל פשע. הקנס לא שולם מקופת הקהילה, אתה אדם מוביל סתם רכילות על אדם ישר והגון ואני מודיע לך כל זמן שאהיה בחיים, לא אתן את ידי שפעם תעמוד בראש הקהילה״.

בהישמע הדבר, בא ר׳ אברהם בפני הרב ואמר לו ״האם לא צדקתי מחשש לשון הרע״. אמנם לאחר פטירתו של הרב אנקווה, ציון חיות זה, בתחבולות שונות, נתמנה ליו״ר ועד הקהילה, אלא שבעניין מסויים הוחלט מטעם השלטונות להדיחו ולא למנותו לראש ועד הקהילה, בגלל מעלליו הבלתי הגונים. ואני אישית הייתי מעורב בהדחה זו.

ויכוח בין חאג' ובין רב על מלחמת העצמאות

אחד הסיפורים סיפרתי על הידידות שהיתה בין ר׳ אברהם מויאל ובין חאג׳ אל-בהלול, ממשפחת המלוכה, שהיה מדי יום יושב בחנותו של ר׳ אברהם ומשוחחים יחד על כל מיני נושאים. החאג׳ הזה היה איש משכיל ובעל משוא פנים בקרב הערבים. בפרוץ

מלחמת העצמאות בא״י, החאג׳ הדיר את רגלו מביקור בחנותו של ר׳ אברהם. ר׳ אברהם חשב שהחאג׳ חולה והלך לביתו לביקור חולים. בדופקו על הדלת, יצאה לקראתו השפחה המשרתת, ואמרה לו ״החאג׳ מבקש שלא תבוא אליו עוד״. ר׳ אברהם הרגיש שיש כאן עניין שלא כשורה, כי הרי הוא היה בין באי ביתו של החאג׳. יום אחד, ר׳ אברהם נסע כדרכו ברכבת לכזבלנכה, ופתאום באחד הקרונות של הרכבת, הוא רואה את החאג׳ ומקום פנוי לידו. ר׳ אברהם בא לשבת על ידו, והחאג׳ אומר לו ״לך ממני, אל תשב על ידי״. ר׳ אברהם אומר לו ״תרצה או לא תרצה, אני אשב על ידך, הרי כמו שני אחים אנחנו ותאמר לי מה עשיתי לך״. החאג׳ עונה לו ״אתה אישית לא עשית לי מאומה, אבל האחים שלך בפלסטינה הורגים את האחים שלי ללא רחמנות״.

ר׳ אברהם עונה לו ״טוב שדיברת ויש לי כמה תשובות על כך:

א.        הדבר מתרחש רחוק מאד מאתנו. אתם הערבים, ואנחנו היהודים, חיים בשלווה ובשקט זה מאות בשנים, ומה שמתרחש שם, אינו שייך לנו.

ב.         בפלסטינה יושבים יהודים ולא יהודים שהגיעו לשם, ואפשר, שאיזו מדינה כלשהי מסכסכת בין יהודים לערבים, למען האינטרסים שלה שם, כמו אנגליה למשל.

ג.         על אף שהסכסוך הוא בעיקר בין יהודים וערבים, הרי שנינו מאמינים ובני מאמינים. אצלנו כתוב שאין אדם מרים את ידו לפיו, אלא בגזירת שמים, וכל מה שנעשה בעולם אינו אלא גזירה מבורא שמים וארץ. והיה, אם הדבר הזה הוא מעשה ידי אדם, סופו להיבטל ויימחק מעל פני האדמה, ואם הדבר הוא גזירה משמים, איש משנינו לא יוכל לשנות אותו. בוא נחזור לידידות ששררה בינינו וניתן לזמן לעשות את שלו״.

החאג׳ אומר לו ״הרגת אותי. לי יש תחושה שהיהודים ינצחו, וכל ארצות ערב בסביבה יעמדו בפני מצב קשה מול חכמתם וכוחם של היהודים. הרי עמים רבים שעמדו נגד היהודים נכחדו ונעלמו מן העולם, והעם היהודי נשאר על אף הכול״. ר׳ אברהם ענה לו: ״במעשי שמים, לא אתה ולא אני נוכל להתערב.״ ״מה אומר לך, אתה צודק. נחכה ונראה איך יפול דבר״.

החאג׳ והרבי חיכו למה שיתרחש והתוצאה ידועה, והקשרים ביניהם חזרו לקדמותם במעט קרירות ואדישות לאחר שהיהודים ניצחו במערכה זו, ומדינת ישראל קמה על אף הכל.