טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "פיקודי" ו"שבת שקלים"

מאת: הרב משה אסולין שמיר     

"וכבוד ה' מלא את המשכן" (פיקודי מ' לד')

                    הורדת השכינה אלינו – קדושת ה

הרב אסולים הי"ו

מקום והאדם.

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו, ויברך אתם משה" (פיקודי לט, מג).

"מה ברכה בירכם? אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

והם אומרים: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו"

(תהילים צ, יז. רש"י {ע"פ מדרש ת"כ לפ. שמיני}.

"טוב עין יבורך" (משלי כב, ט) – אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות, ואלו הן: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).

 משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית "ככל אשר צוה ה' את משה – כן עשו בני ישראל כל העבדה" (שמות לט, מב).

רבנו אוה"ח הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה ה' את משה", כי תקנו שלוש הדרגות הרע". (פיקודי לט, מב-מג).

"ויברך אותם משה" – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם" (אוה"ח הק').

רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. והם אומרים: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו". הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהילים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלוקים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של הברכות כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו ככתוב בהמשך: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (פקודי מ, לד), הגיעו ליהלום בכתר הגאולה כדברי רבנו הרמב"ן שאמר: "… והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים". (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות). עלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו, ובפרט בחצות הליל באמירת "תיקון חצות".

לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב, רק עם הקמת בית המקדש על מכונו ובמלוא תפארתו.

"ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו". בעבודת ה' מתוך נעם, לקב"ה יש נחת רוח היות וכאשר הדברים נעשים מתוך אהבה, מיד מרגישים נועם במהלך העשייה. כמו במשכן, כך בבית הכנסת, בין איש לאשתו, בין רב לתלמיד, בין חייל למפקדו, בין אזרח תמים לפקיד {שלעיתים מתעלל בו}. והרשימה ארוכה, חיוך קל – יענה את הכול.

"ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהילים קכ"ח, ב).

"ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו, בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום הדברים יתקיימו אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה, גם אחרי שובנו בשיבה טובה אל צור מחשבתנו.

יש לזכור תמיד את הפתגם:כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

רבי אליהו ישראל  

שליח כולל ירושלים שנת ה׳ תקצ״ו(1836)

האי שד״ר דידן כמובן הוא לא רבי אליהו ישראל המחבר אדרת אליהו, קול אליהו וכו' שנפטר באלכסנדריה של מצרים שנת תקמ״ד. ובמסמך אשר לפני הוא מזכיר שם רבי רפאל ארזי הכהן, שיצא בשליחות טבריה למרוקו בשנת תקצ״א. ומברכו שהשם יחייהו. ורבי אליהו ישראל דידן היה מבני בניו של רבי אליהו ישראל הא׳, ולא נזכר ברושמי השדרי״ם אשר לפני.

בנו'

רב משרשיא הרב המובהק יאודה יאיר וחי כיר״א קול ישראל בא העיר דברי ש׳ היוצאים מן הלב ומהודענא עד לעתות כאל היו עיני צופיות. לחוות פני״ק ולדבר פה אל פה על אודות התקנה הקדומה ולא אסתיעא מילתא. אשר על בן מהודענא לרומי כי בן הינו עם מע' הנגיד ואחה יחידי הק״ק הע״י ולעילא מן כל מ״ע הרב רבי עמור הי״ו והוכשר בענינו להקל מעליהם ולעשות דוקא… מעות כדי שתתקים, כי כן עיני צדיק יחוו נוסח הלשון ואם בעיניו יוכשר ויסכים ע״ז מ״ט, יודעיני נא כדי להודיעם למחר ולהכריז הכתב הנז' בבתי הכנסיות, עוד מחלה אני פ״ק למען ישלח דברו למ״ע הנגיד ולוות עליו שיעור מה יתן למשרת שלי הוא המוביל תא בעבור טורחו ובעבור כבודו כנהוג בבל השליחים שלפי דעתם רוצים לפטור אותו בעשרה אוקיות כמו שנתנו לשליח רבי רפאל ארזי הי״ו וכאשר יגזור כן יקום כ״ד נא״ה המעת״ב תמיד כל הימים מצפה חסד אל הצעיר אליהו ישראל ס״ט

מה נאה אילן זה רבא אילנא ממשפחת רם והמה חכמים יודעי בינה ציר נאמן שליחא דרחמנא ידידינו ואור עינינו מעיר עת לנו הרב הכולל חן ערכו מי ימלל כמוהר״ר אליהו ישראל ישמרהו השוא״ל כיר״א.

מקדם לאריש נקדמה פניו בשלמא למ״ר ניהו רבה ואנן דאמרי שהאיר וזרח כיה״ק ועל כל הון שמחנו וברכנו ברכת שהחיינו ויחידי קהלנו ובראשם הנגיד זר״ק ישצ״ו הנם נוטים לאדון כנהר שלו״ם, ועל אודות הקופות הנה הם מוכנים ומזומנים לתתם ביד הנגיד י״ץ כאשר אמרת, ועל ענין הנדבה קבצנו יחידי הקהל והרבנו לדבר על לבם דברים טובים היוצאים מן הלב ונשמעים באזן, וגם הנגיד י״ץ הרבה לדבר על לבם כהנה וכהנה ואף כי יצאו לטעון כמה טענות הן מצד דוחק השעה ששערי השפע ננעלו תנן. השי״ת ירחם, הן מצד הצער שהם שרויים בו תמיד כל הימים שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו ועוד זה אין לו שיעור שקרבו ימי הפקודה ובאו ימי שלום האלגזייא, ואחר כמה כרכורי דברים מסקנא דלמלתא שיקבלו סך – שס – בתורת עיסקא מנכסי היתומים ויקימו בה מצות שילוח ליד האדון ומפילים תחנתם לפניך ומבקשים מחילה וסליחה והמועט יחזיקנו האדון למרובה, ולא נצרכה אלא לקבלוניהו בשמחה. והן אמת שהנגיד י״ץ לא נתרצה להם לסך הנז'. ואמר להם שעכ״פ שיעמיסו על עצמם לתת סך – תס – אין לפחות מזה. בכתב היד הרב יהודה אלבאז.

מעלנא אית לה אל פני האור כי טוב ידידינו מחמד עינינו שד״ר יפרח כשושנה זר״ק הרב הכולל חן ערכו מי ימלל כבוד מעלת כבודו כמוהר"ר אליהו ישראל נר״ו יאיר בזרח העודף ובריא עדיף.

אשובה להעמיס למעכ״ת אלף שלומות ואומרה שאחר שהיתה האגרת כתובה בא לפנינו שליח האדון ובידו רצפה מכיה״ק ושם ראיתי את הלחש פטימה לחצאין וכר ובודאי לא נתכוון כת"ר כי אם לזרוזי ולא עלה על דעתינו שיתקבץ זה הסך שיגיע לכת״ר ע״י ציר נאמן מעלת כבוד רבי חיים אליהו ישצ״ו ובעזר משדי אמרת ונעשה רצונך שעלה בידינו מהמקובץ בין הקופות ובין הנדבה לחצאין באשר יצא מפי המלך ומעט מזער שחסר לא דק ביון דאיבא רובא דרובא דמינבר ונתננו לשליח שני מתקאלים לעשות רצונך. ועד מקום שידינו מנעת בדקנו ועשינו מה שמוטל עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו ולא יפטור האדון עצמו בבל דהו שבאשר יהיה ספר שהיד ממשמשת בו לא נזוז מחביבו ועל טוב יזבר שמו בבל עת שנקרא בו וק״ל ידיעת ההפך, ואני תפלה לבורא מטה ומעלה ישמורך מבל נגע ומבל מחלה וינמולך בל טוב סלה ביר״א וש״ש

בכתב יד הרב יהודה אלבאז

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

 פסח וחגיגת המימונה בפאס.

חול המועד של פסח, לפני דקות מספר הגעתי לפאס, הנחתי את חפצי ואני עומד ב " כיכר המסחר " שלפני השער הדרומי של המללאח המפורסם בארץ.

בפי היהודים נקרא השער עדיין " באב אל-מעארא " שער בית הקברות, שהיה כאן לפני שבעים שנה. מצד שמאל החומה הגבוהה, המקיפה את הקשלה ואת דאר אל מח"זן, ארמון השלטון, שאיליו היו נמלטים היהודים בעת צרה, באחרונה בימי הפרעות של שנת 1912, כאשר התמודדו חייליו של הסולטאן ורצחו יהודים רבים, ואת בתיהם החריבו והעלו באש.

השעה לאחר הצהרים. עברתי את השער ואני ברחוב הראשי של השכונה, שהורח בויושר לאחר השריפה ב 1912, בתוך המולה ותכונה של המון עם רב, חציו חולין וחציו חוגג במועד פסח. החנויות פתוחות, הגברים בג'לבות שחורות, ששרוולן השמאלי נפשל לחשוף את הזאבאדור, את הבדעייה או הדרעייה שמתחת, ומבריקים לכבוד החג, השאשיה השחורה על הראש.

יש צעירים הלובשים בגדים אירופיים. אבל כאן במללאח גם זה סימן, שאלה יהודים. על תנועת הולכי הרגל, החמורים והפרדות עמוסי המשא, כי עגלות או מכוניות אינן נכנסות לתוך שטח המללאח  ואל המדינה, בגלל הסמטאות הצרות והמתפתלות, מפקח המח'זני – שוטר חייל – בגיל העמידה, חמוש רובה בן גילו. אחרי כן נודע לי, שיהודי הוא, ויש עוד שניים-שלושה שוטרים יהודיים, גיבורי חיל, האחראים לסדר וביטחון בימים כתיקונם, כשאין צורך בהם.

מימין ומשמאל של הרחוב הראשי סמטאות חשוכות ועקלקלות, בתים גבוהים של ארבע-חמש קומות, נראים כאילו מרקיעים לשחקים לבקש קצת אוויר ואור. הרושם הראשון, צפיפות ודוחק, ואמנם, שטחו של המללאח עומד ביחס הפוך לריבוי האוכלוסייה שבו.

מחפש אני " דרב , מסוים, שבו גר ח. מ., אחד השליחים מישראל. אבל לא היה צורך לשאול עליו. דקות ספורות, וכמעט הגעתי לקצה השני של הרחוב הראשי היוצא לשער הצפוני, " שער המללאח ". והרי מצד ימין השלט " דרב אל –פרד, הוא אשר ביקשתי. איני נחפז לנטות אליו.

רצוני להתרגל למחשבה, שהנה אני במרכזה העתיק והמכובד של מרוקו היהודית, בעירם של ראשוני המדקדקים העבריים וראשוני ה " הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ ישראל, הרי"ף ( רבי יצחק אלפאסי ) , הרמב"ם, ולפי האגדות שבפי העם הגיע יואב בן צרויה עד קרבת פאס ונלחם כאן בפלשתים.

המשך…..

מפטיר והפטרה פרשת ויחי בנוסח יהודי מרוקו

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כבר ב־30 בנובמבר, למחרת ההצבעה באו״ם, ערכו כוחות גרילה ערביים התקפות על תושבים ומוסדות יהודיים. עד סוף דצמבר נהרגו 205 יהודים ו־122 ערבים. במצרים נערכה בחודש זה ההפגנה הפרו־פלסטינית הגדולה בתולדותיה. יותר מ־100,000 איש צעדו ברחובות והריעו לנואמים שהביעו את תקוותם שפלסטין תיפדה בדם. מוסדות יהודיים ואירופיים הותקפו וחלקם נהרסו. ״האחים המוסלמים״, כותב גודרון קרמר, ״היו אחראים, מוסרית לפחות, למהומות החדשות״. דחייתה המסיבית של תכנית החלוקה, והצלחתם של האחים לגייס יותר מ־2,000 מתנדבים למאבק מזוין בתוך 48 שעות, מלמדות על יעילותן הרבה של שנות ההסתה וההתססה.

ומה אירע אותה שעה בארץ־ישראל גופא? כאן צידדו ערבים רבים כתוכנית החלוקה, משום שסברו שהמלחמה נגד החלוקה חסרת תוחלת, שכן לערבים חסר נשק וליהודים עומדת תמיכתן של ארצות הברית ובריטניה, או מפני שהם היו בין אלפי הפועלים שעבדו במשק היהודי, בפרט בפרדסים״.״משום כך״, כותב הלל כהן, החוקר הראשון שבדק בשיטתיות את תופעת ״משתפי הפעולה״, ״ערבים פלסטינים רבים […] לא רק נמנעו מלחימה בעצמם, אלא אף ניסו למנוע זרים ותושבים מקומיים מייזום פעולות״. בעיניהם, הימנעות מלוחמה ואפילו תמיכה ביהודים היו הדרך הטובה ביותר לסייע לעם הערבי הפלסטיני.

כמו במלחמת האזרחים בשנים 1939-1936, גם הפעם הקדיש המופתי חלק ניכר ממאמציו לפגיעה בבני עמו שעמדו בדרכו. אחד מהם היה בן דודו, פאוזי דרוויש חוסייני, שבסוף שנת 1946 ביקש לחתום עם נציגי הסוכנות ההודית על הסכם דו־לאומי שביסודו הרעיון שעם אחד לא ישלוט על זולתו. ב –  11בנובמבר 1946 חתמו חמישה מחברי קבוצתו על הסכם בדבר פעולות משותפות עם היהודים, תריסר ימים לאחר מכן נרצח פאוזי בידי משרתיו של המופתי, והקבוצה התפרקה. הבא בתור היה סאמי טאהא, מנהיג פועלים בולט מחיפה, שצידד באפשרות של הקמת מדינה יהודית־ערבית. אנשי המופתי רצחו אותו בספטמבר.1947 גם פאווזיי אל־קאוקג׳י היה מתנגד נחוש של המופתי. הוא היה ממפקדי ״המרד הערבי״ של שנות השלושים ומומן עתה בידי הליגה הערבית. בשנת 1948 הוא מצא את עצמו עסוק בהתגוננות מפני כוחות הגרילה של המופתי. שלא כמו אל־חוסייני, קאוקג׳י היה מוכן לשתף פעולה עם הציונים.

 בחודש מרס 1948 הוא נפגש עם נציג בכיר של הסוכנות היהודית והציע להכריז הפסקת אש ולהקים, לאחר נסיגת הבריטים, פדרציה יהודית־ערבית בהנהגתו. כדי להוציא אותו מהמשחק תפס משרד המופתי בקהיר כסף ונשק שיועדו לכוחות קאוקג׳י ושלח אותם לתומכי המופתי. חמולת נשאשיבי רבת ההשפעה, שהעדיפה את חלוקה ארץ־ישראל על פני איבוד הכול, המשיכה להתנגד למופתי. בן בריתם החשוב ביותר של הנשאשיבים היה עבדאללה מלך עבר הירדן, שרצה אף הוא בפתרון של שלום לניגודי העניינים היהודיים־ערביים, ושבמלחמה העולם השנייה נלחם לצד הבריטים בנאצים ובעוזריהם הפלסטינים. עבדאללה ״הבהיר במהירות את עיקר העניין: הוא לא ייתן ידו לשום התקפה ערבית עלינו״, כתבה בזיכרונותיה גולדה מאיר, שהייתה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ״הוא תמיד יישאר ידידנו, אמר, וכמונו גם הוא רוצה בשלום יותר מאשר בכל דבר אחר. אחרי הכול יש לנו אויב משותף: המופתי הירושלמי״. יתר מנהיגי ערב, מולהבים בידי האחים תומכי המופתי, התרחקו מעבדאללה והביעו הכרה באל־חוסייני כמנהיג ה״לגיטימי״ של פלסטין.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

במשך הדורות הארוכים של הגלות, לא פסקה מעולם עליית יהודים מצפון אפריקה לארץ ישראל. הן עליית יחידים אשר באו לחיות את שנותיהם האחרונות בארץ ישראל ולהקבר בה, והן עליית קבוצות אשר התכוננו להשתתף החידוש יישובה של ארץ ישראל.[anti-both]

להלן נספר בקיצור על רבי חיים בן עטר, איש מופלא אשר עלה ארצה בקיץ תק"א – 1741 – בראש קבוצת עולים מאורגנת ואשר תכנן לייסד בירושלים מפעל רוחני רב מימדים לפי תפיסת הימים ההם. בחלקם הראשון של דברינו נתאר את תולדות חייו של רבי חיים בן עטר, את אישיותו ואת סיפור עלייתו ארצה. בחלק השני נציג את תפיסתו של רבי חיים בדבר מקומה של ארץ ישראל במסכת הרעיונית של תורת ישראל.

פרטים אישיים מועטים בלבד נותרו לנו בכתובים על רבי חיים. בכל זאת צירופם של הפרטים בתוספת הערות אישיות הפזורות בכתביו מאפשרים לנו לתאר בקווים כלליים את תולדותיו ואת אישיותו.

רבי חיים נולד בסאלי שבחוף האטלנטי של מרוקו בשנת תנ"ו – 1696 -. הוא היה נצר למשפחה מכובדת ממגורשי ספרד. הוא למד תורה מפי סבו רבי חיים בן עטר ( הזקן ), שהיה מפורסם מאוד בכל המגרב בחסידותו ובלמדנותו.

בהיותו ילד קטן נדד רבי חיים פעמיים עם משפחתו למכנאס, פעם אחת מחמת רדיפות ופעם שנייה עם אביו וסבו לשם ניהול עסקי המסחר של המשפחה. הוא נשא לאשה את בתו של רבי משה בן שם-טוב בן עטר, בן אחי סבו.

רבי חיים נסמך תחילה על שולחן חותנו והתמסר ללימוד תורה בלא דאגה לפרנסה. רבי משה בן עטר, חותנו של רבנו, היה איש עשיר ומכובד, בן תורה ומקורב לשלטונות. בסוף ימיו נתמנה לנגיד היהודים.

 עם ותו של רבי משה בן עטר הנגיד בשנת תפ"ד או תפ"ה עברו על חתנו רבי חיים בן עטר ימים קשים מאוד של רדיפות, מאסרים, נישול כלכלי ועוד. בימים סוערים אלה נסמך רבי חיים על שולחן אביו והמשיך ללמוד תורה.

יראת ה' של רבי חיים וחסידותו היו שם דבר כבר בימי חייו. העדות המפורסמת ביותר היא של החיד"א אשר זכה בצעירותו ללמוד תורה מפי רבי חיים בירושלים. וכך מספר הליד,א. מוהרר חיים בן עטר עיר וקדיש מקהילת קודש סאלי…ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא…חופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורבו עזוז נוראותיו.

רבי חיים רקם בלבו תוכנית ספרותית גדולה : הוא תכנן לחבר פירוש על כל חלקו הראשון של שלחן ערוך, פירוש על המקרא כולו, פירוש על הש"ס וכהנה וכהנה לעבודתו יתברך. אך למגינת לבו לא זכה, ולא זכינו אנו, אלא לביצוע קטן תוכניותיו בשל פטירתו הפתאומית. להלן שורות אחדות על מפעלו התורני של רבי חיים בן עטר.

ספרו הראשון של רבנו " חפץ ה' " ( אמסטרדם תצ"ב ) מכיל חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. לא מתוך שלווה והרחבת הדעת נכתב הספר : " סבבוני כתרוני צרות צרורות…נהפך דודי למשחית ויקם לי עווני לאויבי בני ברית…ושאינם בני ברית … מטרדות הזמן אין הדעת מיושב…".

מטרת רבי חיים בספרו זה היא ביאור פשטה של הסוגייה התלמודית. נראה לנו כי הספר הוא פרי עבודתו של רבי חיים בהוראה בישיבה שבעירו, שכן במקומות רבים מציין הוא כי דבריו הם תשובה לקושיית תלמידיו " המשכילים " בלשונו.

כן מרבה הוא בספרו זה להעיר הערות פרשניות מיתודולוגיות. יוצא מכך שמלבד ערכו העצמי של הספר בביאור הש"ס עשוי הוא לשמש מקור חשוב לחקירת שיטתו התלמודית של רבי חיים בפרט ושיטת לימוד הגמרא בישיבות במרוקו באותה תקופה בכלל.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

 הדר אמר ניתבוה ניהלי ואברי ביה נפשאי. א״ל רב יוסף כבר זכו בו עניים. ואע״ג דליכא הכא עניים, אנן יד עניים אנן. ה״נ בנ״ד כי במה כח הקהל ליתין לחכם הנז׳ הקרקע הגז׳ אחר שהוקדש וכ״ש שלהד״מ, ומעולם לא נתנו הקרקע לשום נברא בעולם ע״כ טענתם. הרי שאפי׳ אחיהם התובעים הודו שהיא של הקהל, אלא מכח שכתוב בשטר מכר למכור וכוי טענו שמא אח״כ בשעת שטר מכר חזרו ונתמה לחכם והם עצמם לא אמרו אלא שמא, ידעו שהיא טענה גריעא כי אחר שהקדישוה לאו כמינייהו לתתה במתנה וכמ״ש יויראה הרואה דבר חדש, שהמציאו לפני שטר הסכמה שהסכימו הקהל של התושבים על בה״ך הגדולה שנחרבה היי׳ג והסכימו על החכם השלם דון כמה״ר שמואל א״ן דנאן בנו של החכם כמוחר׳יר סעדיה זלה״ה ובחשבון מדויק נמנו וגמרו שחתומים הקהל מאה ועשר חתימות ונתנו לו רשות להשרר בה כחפצו ורצונו ולשם נאמר וכתוב בתוך ההסכמא שנשבעו ש״ח׳ וכר ע״ד המקום ב׳׳ה בלי הפרה לקיים הסכמתם מה שהושיבו החכם הנר על כן אבותיו ושם נאמר בהסכמה וז״ג [= וזה נוסחה] קבלנו ע״ע״ אנו חחתו׳ שכל מה שהיה להחכם השלם כהה״ר סעדיה אך דנאן זלה״ה בשליחות ובחיזון של בה׳׳ך הגדולה הי״ג שישב על כן אבותיו החכם השלם הר׳ שמואל יצ״ו בנו. והרשות בידו לעשות כל מה שירצה בשליחות ובחיזון, ואנו החתו׳ נשבענו וכוי ולבסוף כתב אנו החתו׳ אעפ״י שר׳ גסים כהן יצ״ו הוא אדם נכבד וחשוב עכ״ז ראינו שהה״ר שמואל ברכ״ה סעדיה הוא גדול ממנו בחכמה וביראת ה׳ [מןהדו״ר נסים הנז׳ וזכה בחלק הר׳ נסים״.

ושמענו מנה תרתי חדה דאפי׳ בה״ך הגדולה— היתה של קהל התושבים, כמו שמבואר דלא נתנו רשות לחכם אלא לגבי שליחות וחיזון בה״ך, אבל בה״ך היא של הקהל. ומזה אנו למדין כשנחרבה הבה״ך הגדולה לא נכנס לשרת בה כי אם זרע החכמים הללו שהוא נכדו של הרב מוהר״ר סעדיה והוא בנו של הרב (ש)מוחר״ר שמואל זלה״ה ששימשו בבה״ך הגדולה כנ״ל וא״כ אחר שנתברר שבה״ך הגדולח היא של התושבים, וע׳׳י הקהל נתמנה הרב הגדול כמה״ר סעדיה ז״ל גם מינו אחריו כמוהר״ר שמואל זלה״ה ודחו בידים לכה״ר נסים הכהן שמינו אחר פטירת כמוחר״ר סעדיה קודם שגדל מהר״ש הנד וכשגדל קבלו עליהם מהר״ש ונתנו טעם הקהל. משום שניחא להו במהר׳׳ש יען שהוא מלא חכמה ויראת ה'. גם המציאו לפני שטר מכר לחצר קטנה הסמוכה לבה״ך הגדולה ועדיין היא קיימת שנתבאר משם שהשטר מכר הוא לזכות הקהל ומממונם, ועשאוה עזרה לבה״ך הגדולה מממון הקהל כמבואר משטר מכר מבלי אמצעות חכם אלא ע״י הקהל וכתוב שם בעד כללות הקהל.

גם המציאו לפני בעלי בה״ך שטר מינוי אחר לחכמים לשרת [עמי 3] משנת שצד לפרט מהיצי׳ בבה׳׳ך הגדולה וז״ל ף

4       ״אנו החתומים הסכמנו בטענת כל בני קהלינו ק״ק של בה״ך הגדולה לתושבים הי״ג שבזו האלמלאח המונהגים ע״י ואנו אומרים שהחכמים השלמים הה״R שלמה אן׳ דנאן נר״ו והר׳ סעדיה ^–  ר׳ שלמה, אחיו של ר׳ שמואל — הרשב״ד, ור׳ סעדיה הוא בן ר׳ שמואל.

הם יהיו לבד משרתי אלקינו, וחלקנו להם השירות בזה אופן: הה״ר שלמה הנז׳ יעמד חי במדרגת ראש ישיבה כל ימי חייו יובן לקריאת ההלכה עם בעלי הישיבה וגם דרשת שבת בנתים מהיום וכוי, ודרשת שבת הגדול תהיה לו להר׳ סעדיה שבכל שנה יי. וחלקנו להם תפלות ימים טובים וכוי״ וחתו׳ שבעה ראשי קהלם ע״כ. וא״כ זה הוכחה רבתי שהבה״ך זאת ש[נ]עשית תמורת הבה״ך הגדולה שנחרבה הי״ג היא של הקהל ומנכסיהם נעשית ואין ספק דודאי לא נתונה אלא עדיין היא של הקהל וכמה ראיות יש לזה חדא:

היסודותהספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי

פעמים 49

ענייני משקל

בתחום המשקלים, שירתו של נג׳ארה מעמידה תמונה מעניינת. כאמור, השיטה ־כמותית שלטת באופן מוחלט בשירי־החול שלו. אבל בין יתר שיריו השקוליםהמשקל הכמותי נדיר מאוד: כ־30 שירים בלבד מתוך כ־700 שקולים בשיטה ־כמותית. רוב שירתו עומדת בסימנה של שיטת שקילה חדשה, הברתית־פונטית. בשיטה זו מונה המשורר מספר מסוים של יחידות הגייה בכל טור של שיר, כאשר השוואים הנעים והחטפים נמנים כשאר התנועות. המהלך הזה, כפי שידוע, איננו חידושו של נג׳ארה. הוא מתועד לפני ימיו: בפרובאנס, באיטליה ובמזרח. חידוש זה הוא מן התמורות החשובות שנתחוללו בשירה העברית מאז התחילה לשקול במשקלים מדויקים. לכאורה השינוי קטן מאוד, שהרי השיטה ההברתית־פונטית אינה יותר מאשר התאמה פשוטה של השיטה ההכרתית הדקדוקית הספרדית אל דרך הגייתה של העברית ברוב קהילות ישראל בתקופה הזאת. בעיקרון, שורה של שמונה הברות דקדוקיות זהה לגמרי לשורה של שמונה הברות פונטיות, אבל ההבדל בין השתיים, כרושם הנקלט מקריאתן השקולה בשתי השיטות, הוא עצום. בכל זאת גם במהלך זה אין בגידה אמיתית, עקרונית, באסכולה הספרדית ובשיטות האירגון השירי שלה. נג׳ארה והמשוררים שהשתמשו בשיטה זו ספק אם ראו את עצמם מחדשים בתחום הזה. הם ודאי כיוונו רק לתקן תיקון נחוץ בשיטת השקילה של הפיוט הספרדי.

ד. סוגים ותכנים

בעניין הסוגות (הז׳אנרים) יש הבדל ניכר בין הסוגים הנפוצים בפייסנות הספרדית ובין אלה המיוצגים בשירי ר׳ ישראל. ההסבר לתופעה הזאת טמון לא ברצונו של הפייטן המאוחר לנתק עצמו מן המסורת שהכיר, אלא בשינוי שחל במשך הדורות במעמד הפיוט בתוך תפילת החובה. מחד גיסא, נדחקה רגלה של הפייטנות מן התפילה, ומאידך גיסא נוצרו הזדמנויות חדשות לאמירת שירי־קודש בהקשרים חוץ־ ליטורגיים, שהבולט בהם הוא ההתכנסות לאמירת שירי־הבקשות. להזדמנויות כאלה הקדיש ר׳ ישראל את מירב מרצו וכוחו. אבל במורשת נג׳ארה יש גם לא־מעט סוגי פיוט המוכרים לנו מספרד, והם מעוצבים בתבניות דומות או זהות למקובל שם, כגון פיוטי ׳מי כמכה׳ ארוכים מאוד, תוכחות, תחינות, קינות לתשעה באב וכן מספר לא־ מבוטל של רשויות. שירים אלה באים בקובץ השלישי של ׳זמירות ישראל׳, ׳עולת חדש׳, וכן במפוזר בספר ׳שארית ישראל׳. הואיל ושירת־הקודש היא שירה פונקציונאלית, סוגי השירה המצויים במורשתו של פייטן משקפים את צרכי קהילתו. בסוגי פיוט אלה, הנהוגים גם במזרח בימי נג׳ארה, ניכרת אפוא נאמנות בולטת שלו למסורת הפייטנות הספרדית.

חוקרים ראשונים ואחרונים העמידו על המקום המרכזי שנושא הגלות והגאולה תופס בשירי ר״י נג׳ארה. אכן בכשני שלישים ממספר שיריו עולה נושא זה, אם מעט ואם הרבה. ברור שאין חידוש בעצם העיסוק בתכנים אלה, שפירנסו את השירה העברית והפיוט מאז ראשיתם. החידוש הוא בגודש הרב של פיוטים הדנים בעניין זה אצל נג׳ארה — כלומר הבדל כמותי יותר מאשר מהותי. התעלמותם של חוקרים מן הנושאים המגוונים, שהם מחוץ לתחום ׳גלות וגאולה׳ בשירת נג׳ארה, מטשטשת את המראה האמיתי של תכני יצירתו. הנושאים הללו חופפים בהרבה מקרים את המצוי בשירה הפייטנית לדורותיה, אבל יש בהם גם מרכיבים יוצאי־דופן כגון עניינים אישיים, דברי מוסר כלליים, התייחסות למסגרות אשר לעיטורן נועדו השירים (נישואין, מתן צדקה, הדלקת נרות של שבת ושל חנוכה וכדומה). ריבוי העיסוק בנושא גלות-גאולה אפשר שהוא קשור ביעודם של חלק ניכר משירי המשורר, שהם שירי־ בקשות, ונועדו להישמע במעמדים, שעיקר תכליתם היתה לבקש על הגאולה. מכל מקום אין כאן סטייה מן המסורת התמאטית של הפיוט הספרדי אלא היערכות כמותית שונה.

בפיוטים בנושא הגאולה, מרבה נג׳ארה לעצב את שיריו במהלכים אלגוריים, שמתארים את מצבה של כנסת־ישראל בגולה ואת תשוקתה להיגאל, בתמונות מרהיבות ונועזות של קשרי אהבה רגילים. המהלך האלגורי בשירים הללו הוא מורשת הפיוט הספרדי הקלאסי, הידועה מימי רשב״ג. בחלק גדול מן היצירות הללו יש גםשאיבות עמוקות מאוצר המוטיבים של שירת החשק העברית בספרד ושל מה שחדר מן המקור הזה אל הפייטנות הספרדית הקלאסית. מוטיבים כגון: סבל הנדוד והפירוד, אכזריות האהובה (החשוקה), עיניה היורות חיצים, יופיה הנאדר, נשיקותיה המתוקות  והמשכרות וכד׳. אין כאן אפוא חידוש של נג׳ארה אלא הגדשה מסוימת של היסודות המסורתיים. אבל לעיתים הוא חרג בתעוזתו בשימוש במוטיבים כאלה, גם מעבר למצוי בפיוט הספרדי, ועל כך הוא זכה לביקורת חריפה מבני־דורו. יש בשיריו אולי גם איזו הנמכה של נעימתם אל כיוונים ליריים־אינטימיים יותר בדו־שיח בין הנפשות הפועלות. כיוון זה הוא, אולי, פועל יוצא של האקלים העממי־מיסטי האופף את מכלול יצירתו.

בהקשר הזה עולים לפנינו בשירי נג׳ארה, לא רק תמונות ומוטיבים שיגרתיים, אלא גם צירופי לשון טיפוסיים, הלקוחים ישירות משירת־החול של משוררי ספרד. כך למשל: ׳עד אן אש נדוד כי תוקד׳ ׳.ירהיבוני עיניךיפה בעת ירמזון // רבים חללים יפילון ובחצים ילחמון׳ יפעתך תמה מביש חמה מחפיר ירח " ימתק לפי יין חכך בו מייי אשכר׳ ועוד כיוצא באלה.

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט_; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

מן הראוי להביא כאן את סיפור המעשה בשנים עשר דגלים המונפים בפארק אשקלון, לכבוד ההצדעה

להתיישבות יהודי מרוקו בישראל. המעשה מתאר את כמיהתה של יהודייה ממרוקו לארץ ישראל והוא דוגמא אחת לכמיהה האמיתית שהייתה קיימת ואשר עברה כחוט השני מדור לדור בקרב יהדות מרוקו. בערגה שחשו יהודי מרוקו ביחס לארץ ישראל וברצון העז שלהם לעלות אליה וליישב אותה היו טמונים הבסיס והעוצמה הנפשית שהיו דרושים להם כדי לעזוב ארץ נושבת ולבוא וליישב ארץ ריקה, לעזוב בתים ולבוא ולהתגורר באוהלים, פחונים וצריפים, להניח למקצוע החייטות, הנגרות, הצורפות או המסחר ולעסוק בחקלאות- מקצוע שהיה בזוי בעיני יהודי הגולה ולעמוד שעות ארוכות בשמש היוקדת, להסתפק במועט ולגור במה שמכנים יהודי מרוקו " פלאכלה " ( שום מקום ) את כל אלה ניתן היה לעשות רק מתוך אהבה יוקדת ואמתית, כפי שמראה הסיפור הבא:

שנים ־ עשר הדגלים של שבטי ישראל המונפים לפנינו בגאון, הם מלאכת עשייה חשאית שנמשכה יותר מעשרים שנה. הדגלים נתפרו בסתר בעיר קזבלנקה שבמרוקו בידי רחל תורג׳מן יהודייה ציונית שחלומה היה לראות אותם מונפים בשמי מדינת היהודים. כל חייה חלמה רחל לעלות לישראל והמתנה שתכננה להביא עימה לארץ הקודש הייתה הדגלים הללו. בשל הקושי להשיג בגלות מידע מהימן אודות צורתם המדויקת של סמלי השבטים, ערכו רחל ובעלה מחקר יסודי וחשאי אחרי כל סמל וסמל. רק אחרי שעלה בידם לאסוף מספיק פרטים החלה עבודת התפירה. תפירת הדגלים נעשתה בהסתר, במרתף בבית, שמא מישהו יגלה ויחשוד בהם, זאת משום שיהדותם לא הייתה ידועה לכל. אחרי שסיימה לתפור את תריסר הדגלים תכננה רחל להגשים את חלומה לעלות לישראל. אולם אז, למרבה הצער, חלתה ונפטרה. בצוואתה ביקשה רחל שהדגלים יועלו לארץ הקודש ויוצגו בה לראווה. כאן החלה משימת הברחתם לארץ, משום שגילויים עלול היה לסכן את בעלה וארבעת ילדיה. דגל אחר דגל הוברחו ממרוקו. תחילה לצרפת, שם נאספו בביתו של קרוב משפחה, ומשם הדרך לישראל כבר הייתה קלה יותר.

בחודש סיוון תשס״ד הושלמה המשימה, עת הוצבו הדגלים כאן בראשי התרנים, כשהם מסמלים את הכמיהה האין סופית לארץ הקודש של בני העם היהודי בכלל, ושל יהודי מרוקו בפרט, ואת המחשבה הבלתי פוסקת של יהודי התפוצות באשר הם על ארץ ישראל.

סיכום

מי שמצוי בהיסטוריה של א״י בעת החדשה ומכיר את הקשיים שליוו את החלוצים בני העלייה השנייה והשלישית בבואם להקים צורות התיישבות חדשות, עומד משתאה לנוכח התכונות הזהות שגילו אחיהם, החלוצים החדשים מקרב יהדות מרוקו, בשני העשורים להקמת המדינה. חלוצים חדשים אלה התפרסו בכל רחבי הארץ, הסתפקו במועט, לא אחת היו מתוסכלים מהקשיים הרבים שניצבו בפניהם, אבל שמחתם לא ידעה גבול כאשר השיגו את מטרתם. רובם עלו כשהם כבר בעלי משפחות והורים למספר ילדים, ובכל זאת ניצבו מול אתגרים קשים ויכלו להם. בסקירה שהובאה לעיל, נעשה ניסיון להציג בצורה תמציתית ביותר, ועל ״קצה המזלג״, את התרומה של יהדות מרוקו לבניין הארץ בתחום ההתיישבות. מתוך החומר הרב על הישובים הרבים לא ניתן היה, בגלל מגבלה של מקום, להביא אלא רק את הנושאים המרכזיים ובקווים כלליים בלבד. אין זה סוד, שלכל אחד מהישובים או מהמושבים שהוזכרו, ואלה שלא הוזכרו (ועל כך אנו מתנצלים מראש בפני אלה שלא הוזכרו), יש סיפורים רבים היכולים להאיר את הדברים מהפן האישי. ביום ההצדעה לכבוד ההתיישבות מצאנו לנכון להניח לרגע לתחלואים ולקשיים ולהתמקד בתרומתה הגדולה של יהדות מרוקו ובפרק המפואר שהיא רשמה בתחום זה בתולדות המדינה. ביום החג ביקשנו להתמקד בעשייה של חלוצים אלה שנטעו יערות, הקימו מושבים ועיירות במקומות שרגל אדם לא דרכה בהן לפני כן, שבהתיישבותם לאורך גבולות הארץ: במושב, בעיר, בעיירת פיתוח ובקיבוץ שמרו עליה בגופם ועשייתם זו הוסיפה את אחד הנדבכים החשובים ביותר לבניין הארץ והכינה את התשתית לקליטת העלייה החדשה.

ברצוני להודות לכל האישים הנכבדים שהעניקו לי מזמנם ועזרו לי בחיפוש אחר נתיבים שונים בתחקיר לכתבה זו.

הצדעה והחוברת בשיתוף :

ברית יוצאי מרוקו בישראל, האיחוד העולמי של יהודי מרוקן, הפדרציה הספרדית בישראל, ועד העדה המערבית בירושלים, המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ותנועת " ביחד ".

הסוכנות היהודית, עיריית אשקלון – המחלקה לאירועים ותיירות, רשות הטבע והגנים, מועצת הצמחים, משרד החקלאות, משרד הקליטה, המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, משרד התיירות וקרן קיימת לישראל.

סיום החוברת

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

פיוט לכבוד השבת סימן אני יחייא אדהאן חזק.

נועם לכה דודי גזרת יהלום.

אל אהובי אקרא בחִבת. בואו נצא לקראת שבת

נשים אנשים התאספו. לכבוד שבת בשלו אפו. אל תיגעו ואל תיעפו. מלהכין צרכי השבת

יחד ישראל כולכם. קטנכם עם גדולכם. אל תחושו למניינכם. ותנו כבוד לאל ששבת

יוצר הכל בחוכמתו. מדי שבת בשבתו. צוה את קהל עדתו. לכבד את יום השבת

חובה ללמוד הלכות שבת. לשמור אותם כאישון בת. מלעבור על שום אחת מטל מלאכות בשבת

יום יום זכרו את יום השבת. מיום ראשון עד יום השבת. לקבל תוספת מנשמת. אלהים חי כמו בשבת

יזהר מאוד לקבל שבת. מבעוד יום בעם רבת. ירחוץ גופו מכל חלאת. עוון ואשמה בשבת

אומר מקצת דיני השבת. הצריכים לכבוד שבת. לאשר מצאה ידו כמסת. לא יחסר כל דבר בשבת

אור השישי אחר התפילה. יקרא פרשה מלה במלה. עם הצבור היא מעולה. תמיד מדי שבת בשבתו

דבריה הם דברי טעם. להנצל מחרון זעם. בחר בנו מכל העם. להבדיל בין חול לשבת

הוי זהיר אחרי זאת. לספר את השערות. צפרניך יהיו קצוצות. יד ורגל קודם השבת

אחר תלך לטבילה. להעביר זוהמא גדולה. במצח רושמה מגולה. גם לקבל הארת שבת

נחץ ובוא אל הבית. מים חמין תכין בזוית. וגם נרות בשמן זית. טוב להדליק אורות בשבת

חליפות בגדים היא מצוה. להקביל את כלה נאוה. להשכיל שר בן נענה. אין לו חלק ביום השבת

זהיר תהיה בתפילה. כוונתה היא גדולה. ובפרט בשבת כלב. כמה מעלות טובות לשבת

קולנו תשמע ברצון. תעננו בעת רצון. קבץ את שארית הצאן. אז נשמח כולנו בשבת. 

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום

שיקום הרובע היהודי בעקבות האנוסים בפורטוגל.

(סוכות תשנ״א)

משלחת פולקלור עירונית של הרצליה שיצאה לפורטוגל, יצרה קשרים עם ערים בהן קיימות קהילות של צאצאי היהודים האנוסים. בעיר קסטלו דה ויד הסמוכה לגבול ספרד, הביעו רצון לשקם את הרובע היהודי ובית-הכנסת העתיק. בהרצליה החליטו לנצל את ההזדמנות וליצור את הקשר. כך נולד הרעיון לשלוח משלחת נוספת. ביה״ס התיכון המקיף נבחר לתפקיד.

ל-15 התלמידים שנבחרו, התלוו, נציג מטעם עיריית הרצליה, מר אהרון זר, הגב׳ מיכל אורן, חוקרת היסטוריה ממכון ״יד בן צבי״ בירושלים שהייתה ממונה על נושא החפירות, מנהל התיכון מר יצחק בר-לב והמורה מלי פז.

מצויידים בארבעת המינים ובאביזרי בנייה וקישוט, יצאו חברי המשלחת, לקראת חג הסוכות לפורטוגל.

על הנסיעה, החוויות והפעילות שנעשתה שם, שמענו מהמורה מלי פז – עמוד הקלון, אשר בכיכר העיר ״קסטלו דה-ויד״ – בפורטוגל, היה עד למחזה מיוחד במינו. לא עוד יהודים מועלים על מוקד ומוקעים קבל עם ועדה – אלא קבלת פנים נרגשת ולבבית, לקבוצת נערים ונערות ישראלים, תלמידי כתות יא׳ בתיכון המקיף קרית חינוך בהרצליה. במסגרת האירועים ״ספרד 92׳׳, למלאות 500 שנה לגירוש ספרד ופורטוגל – ולאחר שנשיא פורטוגל, מריו סוארש, התנצל ברשתות הטלוויזיה בפני היהודים על פעולותיה המבישות של האינקוויזיציה, החלו בפעולות לאיתורה של יהדות פורטוגל. בעיירה הקטנה קסטלו דה־ויד, קיים רובע יהודי גדול ויפה ובו 1200 בתים. לפני כשנתיים, נתגלו, באופן מקרי, בית הכנסת וארון הקודש שבו – והמקום הוכרז כאתר חפירות.

באישור משרד הארכיאולוגיה הפורטוגזי, הצטרפו תלמידי המשלחת מהרצליה, לחפירות אלו. אחת הפעולות הראשונות של הנערים הייתה, לתת למבנה בית-הכנסת, צביון יהודי ולהדגיש את קדושת המקום.

לצד הציון ״סינגוגה״  SINAGOGA – כתבנו שלט מאיר עיניים בעברית ״בית-כנסת״. מעל ארון הקודש, נתלתה הכתובת ־ ״שיוויתי ח׳ לנגדי תמיד״. הכנו כיפות, שהונחו במקום בולט לעין בבית-הכנסת ובגומחה המיוחדת לכך, הוצבו פמוטים ונרות.

תושבי העיירה, שהם כולם נוצרים קתולים אדוקים, פתחו את בתיהם ואת לבותיהם בפני הנערים והנערות הישראלים, ששהו שם כשבועיים ימים. הביקור נערך בתקופת חג הסוכות. נבנתה סוכה נאה ומקושטת על מרפסת בית המלון הגדול של העיר. הנערים הזמינו את מארחיהם אל הסוכה. בערב חגיגי ומרגש, למדו הפורטוגזים מעט על מנהגי חג הסוכות שלנו – הכירו את ארבעת המינים ושמעו, מדוע מצווים אנו לשבת בסוכות. הערב הסתיים בשירי חג ובשירים ישראלים.

בערב שבת, הדליקה כל בת בבית מארחיה, נרות-שבת, שהביאה מהארץ והסבירה את משמעות המצווה. להפתעתן של כמה בנות – ענו המארחים הקתולים ״אמן״ אחרי הברכה. בהזדמנות זו למדנו לדעת, שבבתים רבים קיימת גומחה מיוחדת, המכוסה בווילון או סגורה בדלתות עץ קטנות, בה נוהגים בני המקום, מסיבות בלתי ברורות להם, להדליק נרות ביום שישי ולסגור עליהם. האם אפשר לראות בזה שריד למנהגם של היהודים שנאנסו להמיר את דתם ושהשתדלו לשמור בסתר את יהדותם ?

מנהג מיוחד יש לבני המקום – בערב חג הפסחא מקיפים תושבי העיירה את עירם בתהלוכה, כשהם מובילים כבשים ומצלצלים בפעמונים. הכבשים נשחטים ועולים על שולחן סעודת החג שלהם באותו ערב. האם אפשר להתעלם מן הקשר בין מנהג זה ובין קרבן הפסח שלנו ?

 שרידי היהדות צצים ועולים בעיר זו שכל תושביה, מכריזים על עצמם כקתולים מאז ומעולם. כולם, פרט לאדם אחד, בעל חנות לממכר תכשיטים וכלי כסף – מר קוניה שמו, שמספר לכולם, שאחד מאבות אבותיו היה יהודי. אותו מר קוניה התלווה אלינו למשך שעות ארוכות. בכל עתות הפנאי שלו, סייר עמנו והביא אותנו לכל פינה ברובע היהודי, הג׳ודריה.

בסיורנו ברובע היהודי, אי אפשר היה להתעלם מן העובדה, שנעשו נסיונות לטשטש ולהעלים את המזוזות בפתחי הבתים. סימנים רבים של חורים, שפעם, לפני 500 שנה, שמשו לקביעת המזוזות, סימנים של איזמל שעקר מזוזות מן הפתחים, שיוף שנעשה לצורך הסתרת החריץ בו נקבעה המזוזה ועוד ועוד.

חריטות חפוזות של צלבים על פתחי הבתים – כדי להוכיח לעינו של הבולש מטעם האינקוויזיציה ־ שכאן גר נוצרי. כל זה מתאר ומנציח את הטרגדיה של יהדות ספרד ופורטוגל.

כפי שנאמר, היום כל תושבי העיר קסטלו דה-ויד, הם קתולים ואינם מודים ואינם מודעים לעובדה, שחלק מהם שייך ל״נוצרים החדשים״, כפי שהם מכנים את האנוסים. אך אם נעמיק ונתרחק מהגבול הספרדי ומצפורניהם של שלוחי האינקוויזיציה, נגיע לעיר קטנה – בלמונטה, בה התרחש אירוע מפתיע ומרגש. מספר משפחות שחיו במשך מאות בשנים כנוצריות ־ אך תוך ידיעה כי הן שייכות ל״נוצרים החדשים״ החליטו לפני מספר שנים, לחזור לחיק היהדות. מספרן של אותן משפחות הלך וגדל וכיום מונה הקהילה היהודית, שחבריה עברו גיור כהלכה, כ-60 איש. נשיא הקהילה ביקר מספר פעמים בארץ והוא אף דובר עברית.

הנערים והנערות מהרצליה, התארחו בבתי התושבים ויצרו קשרים יפים וחמים עם הנוער המקומי.

אם יזדמן אורח ישראלי, לעיר הקטנה קסטלו דה-ויד, ויראה צעירים רוקדים במרץ ״ושאבתם מים בששון״ או ״יש לנו תייש״.״, או ישמע שירים ישראלים – ״הבאנו שלום עליכם״ ו״הבה נגילה״ ־ אל יתפלא ! זהו חותמם של ילדי כתות י״א מהתיכון המקיף קרית חינוך בהרצליה.

קשה הייתה הפרידה. נחלי דמע ניגרו, גם מעיני האורחים וגם מעיני המארחים.

אנו מקווים כי בקרוב נארח גם אנו את ידידינו החדשים, בני קסטלו דה־ויד.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 

הערצת הצדיקים בסאלי

רבי אברהס אוריול (אוריור)

צדיק נערץ זה אמנם קבור בעיר דאד, אלא שבהיותו שד״ר מארץ ישראל, הגיע כנראה גם לסאלי ושם שהה תקופת מה, לכן סופר כי החדר בו התגורר, הפך למקום מפורסם אליו הגיעו חולים והתרפאו בזכות הצדיק. מסיבה זו כנראה, אנו מוצאים שיהודי סאלי נסעו לקברו בעיר דאד.

רבי אליעזר דאבילא

עליו סיפרנו בפרק חכמי סאלי, היה מהנערצים שבצדיקי מרוקו ומגדולי רבני סאלי.

על קברו משתטחים עד ימינו ורבים סיפורי הנפלאות סביבו. בכל שנה ציינו את יום הילולתו ועלו לציונו ברבאט.

רבי אפרים מאימראן

צדיק שהיה חי בסאלי ונפטר לפני כ־500 שנה. גולבין כתב כי נמצאה מצבתו בבית העלמין הישן בסאלי.

רבי דוד בן צאפת הלוי הקדמון

אודותיו דיברנו בפרק חכמי סאלי. טמון בבית העלמין הישן ולכבודו ערכו סעודת הילולא.

רבי חיים בן עטר הקדמון

על רבי חיים דובר בפרק חכמי סאלי. רבי חיים הזקן טמון בבית העלמין הישן. על קברו הרבו להשתטח וערכו לכבודו סעודת הילולא.

קבלה בידי אבותי, כך סיפר לי מו״ר אבי הי״ו, שהתפילה לפרנסה המופיעה בסוף תפילת יוה״כ בסידור ״זכור לאברהם״, נכתבה על ידו ולא ע״י אוהחה״ק כפי שנוטים לחשוב. סמך לדבר ניתן למצוא בכך שבראש התפילה כתוב שנכתבה ע״י רבי חיים בן עטר הזקן וזה היה כינויו של סבו זה של אוהחה״ק.

מחוץ למלאח, בסמוך לשער המלאח (״באב אל מלאה״), היתה סימטת רבי חיים בן עטר ובה חדר בו התגורר ושימש לו כמקום לימודים, בחדר זה השתמש גם נכדו אוהחה״ק. ליהודים לא נתנו להיכנס אלא רק להדליק נרות ליד המדרגות. ניתן היה לעלות עד המדריגה השביעית.

שומר היה יושב שם בפתח וכל שבוע היתה מגיעה אישה שהיתה מנקה את החדר ומדליקה את נרו.

רכי חייס םן עטר – אוהחזז״ק

עליו נכתוב בקונטריס ״עוטר אור״. זכה לתהילה עולמית ויום הילולתו ביום ט״ו בתמוז נערך משנת פטירתו – שנת התק״ג עד ימינו.

בכל שנה הולכת ומתעצמת ההילולא הנערכת בכל אתר ואתר ומזכירה את הילולתו של רשב״י

רבי חייס טולידאנו

המהרח״ט של סאלי, רבי חיים שנפטר בשנת התל״ג נחשב לצדיק גדול בעל מופתים. (א)

רכי יחיא חייס אסולין

הוא דודו של הרב יוסף אלמליח מסאלי. רבי יחיא הוא מחכמי סאלי אשר מסיבות לא ידועות הגיע לג׳דידה ושם נקבר. מקום קבורתו הפך למקום עליה לרגל והשתטחות לכל יהודי הסביבה עליהם הוא נערץ.

רבי יחיא רוימי

על רבי יחיא נקרא במקורות כאחד מצדיקי סאלי הקדומים. לא נודעו פרטים על חייו, על תאריך פטירתו ועל מקום קבורתו. קרוב לוודאי שנקבר בבית העלמין הישן בסאלי.

רבי יצחק קוריאט

מצדיקי סאלי הקדומים, לא נודעה שנת פטירתו. בפתח בית העלמין ניצבת קבורתו בחדר. על המצבה נכתב ״מצבת קבורת הרב הקדוש, המלומד בניסים כמוהר״ר יצחק קוריאט״.

סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל שרבי רפאל אלנקאוה, נהג כל בוקר להשתטח על קברו, לפני שהלך לבית הדין ולבית המדרש.

מול קרמה (כעל התאנה)

היה חדר בסאלי הקרוי על שמו של צדיק נסתר ונעלם זה. יתכן ומדובר בצדיק שבמקנס הקרוי בשם זה וטמון ליד עץ תאנה בבית העלמין הישן שם. גם כאן יתכן שהצדיק שהה תקופת מה בסאלי ואת חדרו הפכו לחדר תפילות.

מסופר שהיו מביאים חולה והיו מורחים על גופו מיץ מפרי התאנה מהעץ שהיה בחצר.

ראשון פרשת ויגש נוסח מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת ויגש בנוסח יהודי מרוקו