קו לקו. אסופת מאמרים
אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר
וכפי סדר הדיבור לא היל״ל אלא יום נוצרי לעולם אסור, וכפי זה תרתי אשמעינן דיום נוצרי חשיב איד, ושלעולם אסור. ולפי דהאי ושלעולם אסור לא אצטריך ללמדנו כיון דפשיט לן דהן בלא אידיהן קאמר, לפיכך אמרו התוספות» דמאי דאשמעינן הוא שיום נוצרי חשיב איד. וזה אליבא דר׳ ישמעאל אשר אין הלכה כמותו, ולחני לא חשיבי כל הפוסקים יום א׳ לאיד, ולא אשתמיט חד מינייהו להודיענו זה אלא הרמב״ם ז״ל ועם כל זה איני אומר קבלו דעתי בזה.
יהיה מה שיהיה אין האיסור אלא ביום אידם בלבד ובארץ ישראל ג׳ ימים לפניהם, ואם כן התימה על הרב הפוסק לאיסור, דאכן גזר בהחלט האסור להלוות להם בכל זמן, כיון דלאחר האד מותר מיד, ולהטותם אפי׳ בחנם מותר כל שכן ברבית, ומי יתן ויודיעני איך אליבא דידיה, התיר להם המשא והמתן עמהם בכל מאי דאסר התנא ביום אידם, והם אינם מותרים אלא בג׳ ימים בשבוע, כפי דעת הרמב״ם ז״ל ואסור להם ההלואה בריבית כל השנה, באופן שאסר המותר ולא הקפיד לאסור מה דהוא אסור, באופן דכל הימים שאינם יום איד או קרוב אליו לית דין ולית דיינא שיאסור להלוות להם ברבית, כי בודאי לכ״ע מותר להלוות להם בחנם כ״ש ברבית, כי לא חששו חכמים דאזיל ומודה אלא ביום אידם או קרוב אליו, שאז הוא עוסק בצרכי ע״ז ובתקרובת שלה, ולזה אזיל ומודי על כל הנאה שיתהנה מהם, כי הוא אומר שסייע אותו ע״ז מפני שהוא עוסק בצרכיה, אבל אחר עבור זה לא.
ומה שיש לנו לדרוש ולחפש הוא בימים האלו שאסר התנא המשא והמתן עמהם, אם בכלל זה הלואה להם ברבית או לא. והנה מצאנו ראינו בעלי ההוראה, כאשר ראו מנהג הדורות להתיר לא בקשו דברים לבטל המנהג אדרבא אשרוהו וקיימוהו, ואמרו שהדין עמהם ובהיתר הם מלוים אפילו ביום אידם. וזה מכמה טעמים, כי בראשונה אמרו דהאי טעמא דאזיל ומודי לא חיישינן ליה אם יש בו חשש איבה. וכן כתב בעל שלטי הגבורים בשם ר׳ אליעזר ממיץ ז׳׳ל, וז״ל: האי איסורא [דאזיל] ומודה שרו בה רבנן במקום איבה מדקאמר בפ״ק דע"ז׳ לא אשקליה הוייא לי איבה. אלמא במקום איבה שרו בה רבנן וע״ז סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם. נהי דהתוספות״ דחו ראיה זו דאמרו דאין מכאן ראיה להתיר משום איבה [דר׳ יהודה נשיאה לא התיר משום איבה] אלא היה מבקש עצה כיצד יעשה מה שיקבל ולא ליהוי׳ תמן איבה, ע״כ4. ולד׳ אחר ההשתחויה להדר גאונם, אין מכאן דחייה לראיה דנהי שהוא היה מבקש עצה היאך ימנע מלקבלן באופן שלא יהיה שם איבה עב כל זה העצה שנתן לו רשב״ל אשר הוא קבלה, בזה התירו לו לקבלה כיון דאמר לו שיקבלנה וישליכנה לבור ואין תקנה זו אלא כדי שלא ליהנות ממנה. אבל למאי דאזיל ומודי לא תקן לו בזה שום דבר, אדרבה דחה חששה זו'משום איבה, כיון דההוא מינא לא ידע שהוא השליכם לבור אלא חשב שנפלה לו מידו, דהכי אמר ליה שישליכנה כלאחר יד. ונהי דרש״י ז״ל אמר שבזה לא ישמח המין. גם כל זה לא יבטל ממנו ההוצאה על שקבלה, אלא ודאי טעמא דאזיל ומודי יש להתיר אותו משום איבה. וגם אחר שנודה לדחיית התוספות בהלואה מיהא ניחא להם האי טעמא דמשום איבה, שאמרו וז״ל: ועוד דטעמא משום איבה תינח להלוותם וכוי״״. הרי לך בהדיא דאמרו דלהלוותם יש לחוש לאיבה. וגם ברא״ש ז״ל ״, אחר שראה דברי התוספות תפש טעמא דא דמשום איבה, שאחר שתמה על מנהגנו שאין אנו נמנעים מלישא וליתן עמהם וללוות ולהלוותם, ואמר להתיר תמיהתו מאי דפי׳ רשב״ם בשם זקנו רש״י ז״ל, אמר וז״ל: ועוד יש לומר כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאים ונותנים עמהם כל ימות השנה, אי פרשינן מנייהו ביום אידם איכא משוט איבה. והביא ראיה לזה מההוא מינא דשדר לר׳ יהודה נשיאה כמו שאמרנו, ולא חשש לדחיית התוספות במאי דקאמרי שהיה מבקש עצה שלא לקבל מבלי איבה, משום דודאי אלו לא מצא העצה היה מקבל משום חשש איבה אחר שלחצתהו האיבה ולזה א׳ וז״ל: אלמה אי לא היה מצי לאישתמוטי דלא ליהוי איבה הוד, שקיל אע״ג דאזיל ומודה. והביא ראיה ממה שאמרו בפי אין מעמידין סבר רב יוסף למימר אולודי בשכר שרי משום איבה. וכן להניק בנה של נכרית ולהעלות לגוי מן הבור. ואפי׳ דדחי לה התם אינו אלא משום שיכול לעשותו באותו ענין דלא ליחד ליה איבה, אבל אילו לא היה אפשר להשתמט בלא איבה אפי׳ אביי מודה דשרי, ע״כ ״. הרי לך דהרא״ש התיר גם הוא משום איבה.
והרב הפוסק לאיסור חשב לדחות זה באומרו שהמה דברו בזמנים שהיו ושבים ביניהם דבזד. יש לחוש משום איבה, משום שהיו כבושים תחת ידיהם, אבל אנחנו תחת ישמעאל ואין להקפיד משים איבתם. ובמחילה מכ״ת״ לא דק בזה, בודאי כאשר התירו משום איבה לא חששו אלא לאיבת אותו הפרטי לבד, כגון מינא דר׳ יהודה נשיאה דודאי אלו לא קבל הדינר מידו לא מפגי זה יהיה לכל העם איבה עמו, אלא שחשש לאיבתו עמו, עם היות שלא היה כבוש תחת ידו, ורצה לקבל מידו אעפ״י שיודה לאלהיו, אלו לא מצא אפשר לו לאיבה. והכי נמי אובוקי לבן נכרית או אולודי לנכרית דשרי בשכר משום איבה. ואם כן גם הנוצרים יושבי ירושלים כיון דכל השנה כולה הם נושאים ונותנים עמהם, שזה מותר הוא כמו שאמרנו לעיל, אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה עמהם. וכיון שהם דרים יחד במקום אחד, תגרום להם בודאי נזק. וכן הביא הרא״שראיה למשרי משום איבה ממאי דאמרו בירושל׳ וכן תניא בתוספתא, בד״א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו. ואם כן מהאי טעמא דאיבה דחינן האי איסורא דאזיל ומודי.
ובר מדין איכא טעמא אחרינא למשרי משום דהאי טעמא דאזיל ומודה ליתא עכשו. וזה לפי מה שאמר רשב״ם ז״ל בשם זקנו רש״י דיל דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו, כדאמרינן בפ״ק דחולין גויים שבחוצה לארץ לא עע״ז הם אלא מנהג אבותיהם בידם. והכוונה שאינם יודעים עבודתה ולהכי לא אזלי ומודו. ואין לדייק בהא ולומר דהא בגויים שבחוצה לארץ, אבל לא שבארץ ישראל. שהרי התוספות ״> כדי להשתמר מזה אמרו שם הילכו בארץ ישראל נמי אינם אדוקים כל כך שיהיה מעשיהם בשם ע״ז. ועם היות שהרב הפוסק לאיסורא בעי למדתי זה, באמרו שלא אמרו זה אלא לענין שהיו מעשיהם לע״ז, במחילה מכ״ת לא דק בזה כלל דאם אינם אדוקים לעשות מעשיהם לשמה [אכשר]»», אלא מפני שאינם יודעים טיב עבודתה, ואין זה אלא מפני שאינה חשובה כל כך בעיניהם לעשות מעשיהם לשמה. וכל שכן דגם אם הגיע להם שום הנאה שאינם מודים לה עליה כי אינם יודעים שממנה נמשך להם, שאלו
היו יודעים ומבינים זה בודאי שהיו עושים כל מעשיהם לשמה. וסכלות זה בודאי שגם בארץ ישראל הוא, כי אוירא דארעא דישראל לא מחכמאלתו בדא להודיעם זה. ואם כן צדקו דברי התוספות״ במה שאמרו שגם בארץ ישראל אינם אדוקים כל כך בה כדי לעשות מעשיהם לשמה, וכ״ש לתלות הצלחת מעשיהם בה. וכן אמר רשב״ם בלשונו, דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו והביא ראיה מהאי דאמרינן בפ״ק דחולין ולא חלק כלל, ואם כן מאין לנו לחלק. ואיד נכחיש זה ואנו רואים שאין עבודתם לע׳׳ז בא״י משונה ממעשיהם בחוצה לארץ, ואם כך גם בארץ ישראל מותר להלוות להם אפילו בחנם, משום דטעמא דאזיל ומודה נדחה. וכ״ש להלוותם ברבית דליכא הנאה למיזל ולהודו׳. ובעל התרומות כתב לקח בזה, וכתב בעל שלטי הגבורים על שמו, דטעמא שאין מהרין עכשיו מלשאת ולתת עמהם הוא לפי שאנו רואים שאין דרכם להודות לע״ז על משאם ומתנם.
ומה שרצה לחלק הרב האוסר מן הממרים לשאר גוים, הא ודאי ליתא מכמה פנים אחד מן הסברא דבודאי בימי הגאונים אשר התירו זה היה לגוים וממרים וגלחים, ולא מצאנו בכל המתירים מי שחלק בזה, אלא כלהו אמרו בהחלט דמאי דאסר התנא הוא מותר עכשו. ואילו היה בזה שום הפרש הוה להד לאיפלוגי בהא ולא יאמרו ההיתר סתמי. ועוד מה שאמרו בעלי התוספות בדבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמהם, וזה לשונם: ומיהו נכון להחמיר כשבא הגוי וא׳ הלויני מעות לשקר״י שקורי׳ אופרי״ר אבל ר׳ אלחנן אמר דגם באותו אופרי״ר אין שום איסור שמה שנותנים לגלחים ולממדים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם הא לך בהדיא דאמר שמה שנותנים לגלחים אין בו איסור כלל. וכן כתב הרא״ש ז״ל, שמה שנותנים לגלחים בזמן הזה אינם קונים ממנו לא לגויי ע״ז ולא לתקרובת ע״ז אלא אוכלים ושותים אותו ולכן שרי
עלה לנו מזה דטעמא דאזיל ומודה אינו בזמננו אפילו ביום אידם. וגם אם נאמר דאיתה יש לנו טעם אחר להתיר ההלואה ברבית, והוא דבה לא שייך למיחש דאזיל ומודי. והם דברי ר״ת הביאום הפוסקים כולם, וז״ל: פסק ר״ת דמותר להלוות לגוי ברבית אפילו ביום אידם משום דלא אזיל ומודי דמצר הוא. דהא אמרינן, ליזבין איניש ברתיה ולא לוזיף בריביתא. וכן כתבו התוספות והרא״ש בשמו. והרב הפוסק לאיסור רצה לדחות דברי ר״ת בדברים אשר לא יועילו, כי ברישא אמר שצרת הרבית ללאו יצתה אחר שהשיגה ידו המעות שהיה צריך אליהם, בודאי כי אין לוה מעות ברבית אם לא יביאנו ההכרח לזה שהוא צריך למעות. ולא נעלם זה מאביר הפסקנים או מהגאונים שנמשכו אחריהם. ועם כל זה אמרו כי לא יספיק שמחת השגת מעות עם היותו צריך אליהם, להסיר דאגת הרבית מלבו שהוא צריך ליתן להם ושלא מצאם בלי רבית. ולזה החליט ר״ת הפסק ואמר שברבית מותר להלוותם אפילו ביום אידם. וכן נראה מדברי הגמרא שאמר ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא. ובודאי עצה זו אינה אלא למי שהוא שצריך למעות, ולא אמרו להשיג זה דיזבון ברתיה ולא לוזיף ברביתא, מפני שצרת הריבית יותר גדולה ממכירת בתו. ואם כן גם אם ישיג מה שהוא צריך מהמעות, צרת הרבית צרה גדולה ולא יצתה בהשגת המעות גם אם יהיה צריך ליה. נהי שברא״ש ז״ל כאשר רצה להכריח דברי ר״ת מהגמי דאמר׳ בשלמא להלוותם קא מרווח לתו, ועל זה אמר הוא, ואם ברבית קא מיירי מאי קאמר דקא מרווח ליה אדרבא מעוטי ממעט ליה. ואף אם ת״ל דחשיב רווח כיון שצריך עתה למעות מ״מ וכוי. ומכאן יש לטעות ולומר דחשיב הרא״ש זה ריוח. ולמעיין לא יטעהו זה, דלא אמר הרא״ש זה אלא לומר דההכרח במאי דאמר אלא ללוות מהם מעוטי ממעט ליה, יותר גדול מההכרח ממאי דא׳ בשלמא להלוותם קא מרווח ליה, משום דבהא יתעקש המתעקש לומר דחשיב ריוח השגת המעות ולא מפני שהוא סבר הא. דאם כן איך פסק כר״ת דא׳ דלהלוותם ברבית שרי משום דמצר ליה, וזה דבר ברור.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
אסכולות אלה (מד׳אהב) נקראות על שם חכמי ההלכה אשר ייסדו אותן: אבו הניפה (נ׳ 767),
הערת המחבר : מאלכ בן אנס (נ׳ 795), מוחמד בן אדריס אל-שאפעי(נ׳ 820) ואחמד בן חנבל (נ׳ 855). האסכולות הללו אינן כתות, ונחשבות באסלאם כאורותודוקסיות במידה שווה. כל מוסלמי יכול להשתייך לאחת מהן בלי שהדבר יפחית באדיקותו או לעבור ביניהן. ההבדלים ביניהן נוגעים לנושאים טכניים כדיני טוהרה, פולחן והיחס ללא-מוסלמים. מקובל להניח כי האסכולה החנבלית היא הדוגמטית והנוקשה ביניהן, בייחוד בכל הקשור למעמד היהודים והנוצרים. המוסלמים בישראל משתייכים לאסכולה החנפית. לעניין האסכולות, ראו נ׳ לבציון, ד׳ טלמון-הלר וד׳ אפרת, האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תש״ס, עמי 42-32. לגבי הפגישה בין אבו הניפה ובין מייסד כת הקראית, ענן בן דוד, כשהיו ביחד בבית הסוהר, והשפעתו של המוסלמי על הקראי, ראו שמחה אסף, תקופות הגאונים וספרותה.
בסוף המאה התשע עשרה קמו כמה מחדשים, שהושפעו מארנסט רנן הצרפתי, כמו ג׳מאל אל-דין אל-אפגאני46 ותלמידו השייח׳ המצרי מוחמד עבדו. הללו דרשו פתיחה מחודשת של שערי האג׳תהאד לצורך התאמתו של האסלאם לתקופה הנוחכית, ויצרו את תנועת ה׳סלפיה׳, שבבסיסה חזרה אל דורותיו הראשונים של האסלאם.
המחדשים היו חלוקים בגישותיהם. יש מהם שביקשו להתקרב יותר לעולם המערבי ולשאוב מערכיו. לעומתם יש אחרים שהעדיפו דווקא את ההתרחקות וההתבדלות מערכי העולם המערבי, השקפותיו ומנהגיו. מן הסוג השני היו מורה ההלכה הסורי מוחמד רשיד רידאותלמידו המצרי סיד קוטוב.גם ׳האחים המוסלמים׳ שייכים לקבוצה השנייה.
״הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצווה לאומים. הן גוי לא תדע מקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו למען השם אלוקיך ולקדוש ישראל בי פיארך׳ (ישעיה נה, ד-ה).
פרק ב: מוחמד תלמיד מסור לרב יהודי
מוחמד דורש את ענייני התורה שניתנה למשה
מה הוא ׳הקוראן׳ בפיו של מוחמד?
הספר והיומן
המורה
מוחמד ומורו
מוחמד וחבריו לומדים להתפלל
מוחמד דורש ברבים
מוחמד סומך על היהודים ועל רבניהם כדי לאמת את דבריו
המורה יוזם כתיבת ספר בערבית שבו סיפורי התורה
מוחמד לומד מרבו איך ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני
המורה מנחם את מוחמד
מוחמד מזכיר רק את נביאי ישראל
מיהו ה׳קול׳ המצווה את מוחמד?
הורדת הקוראן ומסע הלילה
ה׳מלאכים׳ מורידים את ׳הכתב הברור׳
ה׳עבד׳ שנסע ל׳מסגד הקיצון׳ וראה את ה׳אותות׳
החבר והעבד
מי הם ׳הסופרים הטהורים׳ שנוגעים ב׳קוראן?
ביד מי נמצא הקוראן: ביד מלאכים או ביד היהודים ?
מיהו מורו של מוחמד?
פרק ב
מוחמד במכה ־ תלמיד מסור לרב יהודי
מוחמד דורש את ענייני התורה שניתנה למשה
במשך כל שהותו במכה אין שום רמז בדבריו של מוחמד על רצונו להביא דת חדשה לעולם. אין בהם שום אזכור לספר אחר מלבד התורה. מוחמד משתמש ביהודים ובתורתם בתור חיזוק להצהרותיו. בנאומיו אל ערביי מכה הוא מנסה לשכנעם שיאמינו גם הם בבורא עולם אחד ובחשיבות ספר התורה שניתן לעם ישראל. הנה כמה פסוקים מהקוראן המלמדים על כך:
״נתנו [אללה] (כאילו אללה דובר מתוך הקוראן בגוף ראשון רבים. ) לבני ישראל את הכתב, ואת המשפטים ואת הנבואה, ופרנסנו אותם במיטב הדברים, ורוממנו אותם מכל שוכני העולמים״; ״נתנו למשה את הכתב ועשינו אותו מקור הדרכה לבני ישראל״; ״חוננו את משה ואהרן בחסדנו, והצלנו אותו ואת בני עמם מן המצוקה הגדולה [שהיו במצרים]. חשנו לעזרתם, וכך היו הם הגוברים. נתנו לשניהם את הכתב המובן, והנחנו אותם באורח מישרין״; ״הענקנו לו [לאברהם] את יצחק ואת יעקב ונתנו לזרעו את הנבואה ואת הכתב״; ״האם לא סיפרו לו [למי שהפנה עורף] על הכתוב בגוויליו של משה ושל אברהם, אשר עמד בחובותיו?״; ״כך רשום בגווילים הראשונים, גווילי אברהם ומשה״.
מוחמד אומר לערבים, שהיהודים הכירו את הכתב הזה הרבה טרם זמנו, אך מוסיף ואומר שאללה הטה לו חסד ונתן גם לו את הידע המצוי שם, ועל כן הוא מחויב ללמדו את הערבים שעד כה לא הכירו אותו. הוא מודיע להם שכל מה שיאמר להם כבר נמצא כתוב בכתב זה, וכי אין בכוונתו ללמדם דבר מלבד בשורתו של אללה למשה. הוא מוסר להם כתב בשפה הערבית ומבטיהם שהוא ההעתק המדויק של הכתב שביד היהודים: ״נתנו למשה את הכתב התמים למען יביא את מלוא חסדנו על עושי הטוב, ולמען יציג דבר דבור על אופניו, ויביא הדרכה ורחמים״; ״[ואתם הערבים של מכה]: היש בידכם כתב לעיין בו?״{ ״וזה, כתב אשר הורדנו, מבורך״; ״ולפניו היה הכתב של משה למופת ולרחמים, וזה כתב המאשר [את קודמיו], וניתן בלשון ערבית״; ״לבל תגידו [ביום הדין]: הכתב הורד רק אל שתי עדות לפנינו״; ״ולבל תגידו: אילו היו מורידים אלינו את הכתב, היתה דרכנו ישרה מדרכם״; ״אתה [מוחמד] לא נכחת בצד המערב [של הר סיני] כאשר ציוינו למשה את דבר השליחות, ולא היית עד [כמו שהיו היהודים]״; ״אף לא נכחת בצד ההר בקוראנו [אל משה], לכן לא יכולת לקרוא בפני [בני עמך] את אותותינו אלמלא היינו שולחיך״; ״מעולם לא חפצת כי יוטל עליך הכתב, ואולם זכית ברחמי ריבונך״.
הערת המחבר : אלה המקומות ראשים מספר הסורה ולאחר מכן מספר המשפט שבו מצוטטים דברים שנכתבו לעיל בקוראן – לה, טז! יז, ב, ובגרסה מעט שונה: כה, לה! לז, קיד-קיה: גם כג, מט; גם מ, נג: כא, מה: גם כה, מב; כט, כז: נג, לו־לז! פז, יה-יט.
״זהו כתב אשר הורד לך״; ״כתב אשר אותותיו (או אותיותיו) מוצגים אחד אחד, קוראן ערבי לאנשים בני דעת״; ״קוראן ערבי, והבאנו בו שלל אזהרות, למען תהיה בהם [הערבים] יראה״; ״גילינו אותו קל בלשונך, למען יקל עליהם לזכור״ ן ״אלה אותיותיו של הכתב המובן, הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין״; ״אלה אותיות הכתב המובן״; ״[אשבע] בכתב המובן! עשינו אותו קוראן ערבי למען תשכילו להבין, הוא אצלנו באם הכתב, (לדברי המוסלמים הכוונה ללוח הגנוז, המקור השמימי הנצחי של כל ספרי הקודש.) עליון ומלא חוכמה״; ״אצלו [אללה] אם הכתב״; ״ואם [ערביי מכה] יאמרו: הוא [מוחמד] בדה אותו [את הקוראן] מלבו… אמור: אינני הראשון שנגלה כשליח… כל תפקידי להזהיר ברורות״.
הערת המחבר : ז, ב, וגם כה, א; מא, ג: כ, קיג: מד, נח! יב, א-ב: כו, א, וגם כז, א ועוד מקומות! מג, ב-ד:
יג, לט: מו, ח-ט.
מכל זה נראה בבירור, כי מוחמד לא ביקש להמציא דת חדשה אלא היה מעוניין ללמד את דברי התורה שניתנה למשה וליהודים.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain david bensoussanDavid Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matièred'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
En se convertissant a l'islam, un captif ameliorait sa condition
Oui, sinon qu'en principe, il est impossible de se defaire de sa condition de musulman selon la juridiction musulmane en cours. Un musulman qui abjure est passible de mort. Lorsque le prince Mohamed Ben Abdallah (futur Mohamed III) rentra dans la ville de Sale en 1755 , il fit mettre aux fers des citadins importants qui avaient incite la ropulation a ne pas lui obeir tant que le souverain Moulay Abdallah etait encore en vie. Les chretiens de la ville furent emprisonnes pour avoir verse les frais de douane aux habitants rebelles de Sale. Realisant ces sevices, le vice-consul anglais prit peur et se fit musulman. Mohamed III offrit a l'Anglais de se recuser car il ne voulait pas d'une conversion imposee. L'Anglais ne se dedit pas, mais rentra chez lui et se pendit a une fenetre.
Mais les renegats faisaient partie du contingent militaire marocain
Cela est exact. La plupart des renegats qui servirent le sultan lui offrirent une contribution militaire de prime importance et leur courage au combat fut souligne par de nombreux narrateurs. A titre d'exemple, le chirurgien anglais Lempriere rapporta a la fin du XVIIIe siecle : « Les renegats que l'on voit au Maroc sont presque tous des Espagnols qui se sont enfuis de Ceuta afin de se soustraire aux chatiments qu'ils ont nerites.» Le Frangais M. du Saulty, officier d'artillerie a Alger en 1840 s'enfuit avec la femme de son capitaine a Tunis puis se refugia a Tanger. I se mit au service du sultan Abderrahmane, se convertit et dirigea l'artillerie cherifienne.
L'ARMEE DE METIER AU MAROC
Comment etait articulee la levee de l'armee au Maroc?
II faudrait bien comprendre la revolution qui se tint sous le regne de Moulay Ismail ( 1672 – 1727 )
Ce fut une ere parmi les plus stables au Maroc et la puissance militaire du sultan joua un role determinant a cet egard. Traditionnellement, le contingent alaouite etait compose de .soldats issus de la region du Tafilalet d'ou naquit la dynastie. Rappelons qu'au XIe siecle, le Calife fatimide du Caire ne pouvant faire regner l'ordre au Maghreb, se defit de tribus arabes cantonnees en Haute Egypte, les Hillal, les Solem puis les Maqil. A ces derniers vinrent s'ajouter par la suite d'autres groupements affilies a la dynastie alaouite. Originaire de Yanbu en Arabie, le clan des Alaouites vint s'etablir au Maroc au XIIIe siecle. Ce clan beneficiait d'une aura mystique car sa genealogie remonterait au Prophete.
Pour revenir a la question posee, lors d'une expedition punitive, le sultan pouvait ordonner la levee d'une armee ou Harqa. Les tribus devaient lui fournir des combattants et assumer l'intendance. Les raids militaires assuraient des gains materiels, le butin, ou meme l'obtention de lots de terrain. Cependant, il n'y avait pas d'armee professionnelle. Les dynasties precedentes eurent recours aux services de renegats mercenaires, ou meme du jaish, c'est-a-dire un service militaire de membres d'une tribu qui recevaient en contrepartie des terres et des esclaves.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, 
התלמוד.
משפחת כולילף
צדיק יסוד עולם, בר אבהן ובר אוריין, בנן של אראלים ותרשישים, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, שלשלת יוחסין, מזר״ק טהור, הרב המקובל האלהי, בקי בקבלה מעשית, (מגידי אמת אמרו לנו שהאדמו״ר רבי יעקב אבוחצירא ז״ל למד בצעירותו בדברו אצל המקובל המלוב״ן רבינו יעקב בן סוסאן ז״ל), ידו הייתה תקיפה ״על העליונים ועל התחתונים״, החסיד הרב יעקב הנקרא ״ די כולילף ״ הניח ברכה: שלמה, אברהם, יצחק (מגידי אמת ממשפחת בן סוסאן מסרו לי סדר דורות זה ועליו סמכתי. סיפרתי להם שיש אומרים שאביהם של שלמה, אברהם יצחק, הוא גם יצחק! והם דחו סדר זה).
החבמ השלם והכולל, אור גולל, רועה צאן קדשים, מרביץ תורה ברבים.. רבא דעמיה, סבא דמשפטים, ראב״ד מקודש, הדיין הרב שלמה הוליד: אברהם, ישראל, זהירא, אסתר, עווישא.
אור נערב, נר המערב, טובייאנא דחכימייא, בור סיד שאינו מאבד טיפה, ״מפתח לחושן משפט״ (חיבר פסקי דינים וליקוטי דינים יקרים), הדרא דקרתא דבדו עיר מולדתו, עמוד ההוראה ומקים שם עולה של תורה, המורה הדגול, הדיין המובהק, אב״ד ק״ק דבדו, מו״ץ בעיר תאזא, ראש ישיבה במרכאש ראב״ד ק״ק בעיר מוגאדור, האדמו״ר הרב אברהם ( נתבש״מ שנת תש״א ) הוליד: חיים דוד, מאיר יעקב, ג׳וויהרא, מרימא.
החבם השלם בנן של קדושים, שלשלת יוחסין, מרביץ תורה ודיין בק״ק עיר מולדתו דבדו, דיין בעיר מוגאדור, ראב״ד קזבלנקה, סבא דמשפטים, אוחז במדת השתיקה והמתינות, החסיד הרב חיים דוד
הוליד:״ יוסף־שלמה, אליהו־שמעון, מאחא, נונא.
הרב אליהו-שמעון שימש בתפקיד רק קהילה בעיר ליון (צרפת) והוא חיבר ספר מרפא לנפש ועוד, הרב אליהו שמעון ז״ל הניח ברכה בנים
ובנות הי״ו.
השם הטוב, ירא ה׳ ושלם, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, ר׳ מאיר־יעקב הוליד: אסתר.
הצדיק, תם וישר, גומל חסדים טובים, יראת ה׳ היא אוצרו, הרב ישראל הנ״ז נתבש״מ בלא זרע ב״מ.
שלשלת יוחסין, בנן של קדושים, הצדיק העניו, החסיד, מתחסד דגם קונו, ירא ושלם, צדיק תמים, רודף צדק וחסד ר׳ אברהם (בנו של המלוב״ן הרב יעקב) הוליד: דוד, צלטאנא, קמירא.
גברא יקירא, אבן יקרה, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, גדל בשם טוב ונפטר בשם סוב, הזקן הבשר רבי דוד הוליד: יעקב הי״ד, זהירא, מרימא.
הצדיק, הנכבד, רחים ומוקיר רבנן, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקות, ראש חברת רשב״י זיע״א, הקדוש הצדיק ר׳ יעקב ה׳ ינקום נקמתו הוליד: דוד, משה, אברהם, אפרים, סליטנא, סאעודא, עווישא,
הזקן הכשר, מנא דכשר, זקן ונשוא פנים, רודף צדקה וחסד, צדיק תמים, רבי יצחק בן סוסאן (בנו של המלוב״ן הרב יעקב) הוליד: יעקב, פנחס, יוסף.
החבם הותיק, בנן של קדושים, מלמד תורה לילדי ישראל, שוחט ובודק, חכם בתורת ה׳, מרבה ישיבה מרבה חכמה., מלא חסדים, משביל אל דל, הרב יעקב בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, חיים, יצחק, חנה, זהרא.
החכם השלם, בישראל להלל, מאד עניו, מאושר בכל ענייניו, חכם ונבון בתורת ה׳, חבר בחברה קדישא, מר קשישא, הצדיק ר׳ פנחס בן סוסאן הנד הוליד: דוד, יצחק, סליטנא, סתירא, סאעודא.
היקר, צדיק כתמר, נקי כעמר, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: רחמים, חנינא, מאחא, עיושא.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם
רבי אליהו- קזבלנקה
הקדוש יכול להופיע בחלום בדמות אדם אחר הנושא את שמו: אב מודאג, הפונה לר׳ דוד בן־ברוך, חולם עם חבר בשם דוד, וזה מודיע לו כי בתו החולה תבריא תוך שלושה ימים: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע בדמותו של חכם ממראכש בשם ר׳ דוד הלוי הלחמי, ומודיע לחולם שאיננו רוצה שירצפו את מקום הקבורה, כפי שהבטיחו לו, אלא מבקש שיבנו שם בית־כנסת: אדם חולה פונה לר׳ דוד ומשה, וחולם עם קרוב משפחה בשם משה, שנותן לו כוס מים, והוא מבריא: בחור, שהטיל ספק בניסים של ר׳ עמרם בן-דיוואן, חלם עם אדם בשם עמרם שסטר לו ושלח אותו לבית־הסוהר. לפעמים משתלבות שתי התופעות, והקדוש מופיע בדמות אדם הנושא את שמו של השומר שלו: אשה שפנתה לר׳ שלמה בתאמצות לשם ריפוי בתה, חלמה עם אחיה בשם מאיר, שהביא לה מגשים מלאים לסעודה ובישר לה שבאותו לילה בתה תחלים. מאיר היה שמו של השומר של הקדוש. העובדה שמבקר בשם מאיר הגיע למקום באותו בוקר, והביא איתו סעודה, חיזקה בלב האם את האמונה שבקשתה נעתרה,
דמויות נוספות יכולות לבטא את הקשר עם הקדוש אליו פונים: אשה שפנתה לר׳ אברהם דרעי, חלמה עם אשתו שנתנה תרופה לבתה החולה, והיא הבריאה: בחורה שהשתגעה נלקחה לקברו של ר׳ יצחק בן־וואליד. ושם חלמה עם חמיה, וזה היה הסימן של הקדוש: אדם לבן כמו שנהב, לבוש שחורים, מורח בחלום משחה לילדה, ואומר שהוא מרפא אותה בזכותו של ר׳ שלום זאווי: לאלה מרים הופיעה בחלום לאשה משותקת בדמות אחות שרחצה את ידיה ואת רגליה במעיין, ולמחרת הבריאה האשה: מקרה קיצוני הוא של אשה שילדיה מתו, ופנתה לסידי בועיסא וסלימאן, ובלילה חלמה עם נחש, שנתן לה נענע וכוס חלב (לגביה זה היה הנחש של הקדוש), ואחר־כך נולד לה בן שנשאר בחיים.
הביקור אצל הקדוש — ההילולה
ההילולה היא אחד האירועים המרכזיים בחיי היהודים בצפון־אפריקה, ונוהרים אליה אלפים רבים של חוגגים
הערת המחבר – מובן המילה חתונה בארמית. מתמיהה העובדה שתופעה כה חשובה כמו הילולה בגלגוליה השונים לא זכתב לבירור יסודי ואף לא לערך באנציקלופדיות השונות. ייתכן ויש קשר בין ההילולה ובין חגיגות " מיומס " שהיו לכנענים ולעמים אחרים באגן הים התיכון. לפי ויקרא רבא ( פר, ה,ג ) כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו.
בדרך כלל קשורה המשפחה היהודית במרוקו באופן מיוחד לקדוש אחד. קשר זה נוצר כתוצאה מסיוע שקיבלה מן הקדוש, או כשאחד מבני המשפחה חלם איתו, או בגלל הקירבה הגיאוגרפית אליו. אותו קדוש מוזכר כל השנה על־ידי הדלקת נר לכבודו, פעם בשבוע או כל ראש חודש, ובחיי היום יום כשקוראים בשמו בעת צרה. הביטוי החזק ביותר לקשר זה הוא הביקור בקבר הקדוש. כאשר הקדוש נמצא בקרבת מקום, נהגו המעריצים ללכת אליו פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי או במוצאי שבת, ולהדליק נר ליד קברו: קבריהם של ר׳ אהרון הכהן בדמנאת, ר׳ יונה דאוודי בתיקרית, ר׳ יחייא לחלו ליד קצר אל־סוק, ור׳ משה חביב בתונדורת זכו למשל בביקורים בימי שישי;5 ביקורים בקבריהם של קדושים מדי מוצאי שבת נערכו בעיקר בערים הגדולות, כמו בקזבלנקה אצל ר׳ אליהו, ר׳ דוד אלשקר ור׳ יצחק חדידה, במראכש אצל ר׳ חנניה הכהן ובסטאט אצל ר׳ מימון אלגרבלי:
כל שבוע הלכו יהודי פאס לקבריהם של ר׳ יהודה בן-עטר, ר׳ אביר הצרפתי ולאלה סוליכה, הקבורים זה ליד זה: כל ערב ראש חודש ביקרו היהודים בקבריהם של קדושים רבים וביניהם ר׳ דוד בן־שאפת, ר׳ יוסף באג׳איו, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא ור׳ משה חביבלפעמים הביקור היה רק של צאצאיו של הקדוש, כמו אצל ר׳ רפאל ברדוגו שבן משפחה נהג להדליק אצלו נר כל ערב שבת, ערב ראש חודש וערב חג. הקשר המיוחד עם קדוש אחד אינו מונע קשר עם קדוש אחר או עם קדושים אחרים. כאשר קדושים מספר קבורים באותו בית־קברות, נהוג היה לבקר אצל כולם, בדרך כלל בסדר המתחיל מהקדוש החשוב ביותר: בקזבלנקה התחילו בביקור אצל ר׳ אליהז, במראכש אצל ר׳ חנניה הכהן, בפאס אצל ר׳ יהודה בן־עטר וכן'.
כאשר הקדוש, שהוא הפטרון של המשפחה, נמצא במקום מרוחק, ביקרו תכופות אצל הקדושים החשובים בעיר, או אצל קדוש אחר, מי שלא היה יכול להגיע למולאי איגגי, ביקר אצל ר׳ דוד אלשקר בקזבלנקה,12 ואלה שלא יכלו לנסוע לר׳ עמרם בן־דיוואן, ביקרו בקברו של מול אזבאל אל כביר.3, נערכו ביקורים גם במקומות אחרים בהם נמצא הקדוש לפי המסורת, ומעריצי ר׳ עמרם בן-דיוואן גהרו לחדרים שעל שמו בסאלי ובצפרו או ליד החומה בקצר אל־כביר, ושם הדליקו נרות
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.
חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42
מי ראה כזאת !
מי ראה כאלה !
היוחל ארץ ביום אחד ?
אם יולד גוי פעם אחת ?
ישעיה סו, ח
לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.
יוצאי צפו אפריקה הפכו לגורם בולט בחברה הישראלית. גלי העלייה ההמונית מצפון אפריקה הומרצו ונישאו על כנפי החזון הנבואי של קיבוץ הגלויות וחידוש העצמאות היהודית, חזון שנשתמר בחיוניותו במשך הדורות ואשר הגשמתו נראתה מתרחשת בעליל.
מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ
משה שוקד
נכון שהיה בהעדרי בתקופת החג הפסח כלשהו של מידע, אך ההזדמנות שניתנה לי לנהוג על־פי הערכים הבסיסיים של החברה המארחת, העניקה לי את האפשרות להבין טוב יותר היבטים חברתיים ותרבותיים של חברה זו. לעתים חשתי שאנשי רוממה היו גאים בישיבתי בתוכם, דווקא משום שאני שונה מהם מבחינות רבות ומזוהה עם בני העדה האשכנזית הוותיקה. יחסינו הקרובים היה בהם כדי לסמל את הגשמת השאיפה למיזוג גלויות. הם עמדו על כך שאוכל אצלם כאחד מהם, ובמיוחד רצו שאשתתף אתם בשתייה בשבתות, בחגים, ובהזדמנויות רבות אחרות. שיתוף זה היה בבחינת גשר על הפער החברתי המפריד בינינו. רצונם העז של מארחי להבטיח את המשך הידידות בינינו מחוץ לתפקידי בתקופת עבודת־השדה במקום, נתגלה בדאגתם הכנה ובתקוות שהביעו תכופות, כי אשא לי אשה בקרוב. הם אף ניסו להפגישני עם נערה, קרובת־משפחה רחוקה של אחד מאנשי רוממה, המתאימה לי לדעתם; שכן הנערה היא בת למשפחה ממוצא עירוני במרוקו ובעלת השכלה. ציפייתם של אנשי רוממה שאשא אשה נבעה בקצתה מן התפיסה היהודית המסורתית לגבי מצוות הנישואין. עם זאת ידעו כי אשכנזים, ובעיקר בעלי השכלה שבהם, נישאים לעתים קרובות בגיל מאוחר יותר. ואולם נראה לי, שאחת הסיבות העיקריות לרצונם זה נבעה מההנחה, שרק שינוי במעמדי המשפחתי יאפשר ביקורים הדדיים וקשר קבוע גם לאחר גמר עבודת־השדה שלי. אמנם הם לא הניחו שאשתקע בכפרם וסבורים היו שאתגורר בוודאי בקירבה לאחת האוניברסיטאות. מכל מקום, ברור היה להם שבכל מקום שבו אשב — עתידו של הקשר בינינו יהיה מותנה בעובדת היותי נשוי או רווק. אנשי רוממה רגילים לנסיעות ארוכות כדי לבקר אצל קרוביהם וידידיהם הפזורים בארץ. ביקורים אלה מאופיינים בשפע הכיבוד והמאכלים שאותם מגישים לאורחים ואשר הוכנו לרוב על־ידי המארחים בחופזה, שכן אנשי רוממה נוהגים בדרך כלל לצאת לביקוריהם בלא הודעות מוקדמות. רק אדם נשוי, היכול לסמוך על זריזות אשתו ומומחיותה במלאכת הבישול, יכול להשתתף כשווה בנוהג זה של ביקורים וביטויי־ידידות. על כל פנים, עם תום עבודת השדה, כאשר נפרדתי מאנשי רוממה ונסעתי לאנגליה, לא היתה זו פרידה סופית. אמור הייתי לחזור לישראל כעבור פרק־זמן מוגבל, וסביר היה להניח שבארץ כה קטנה ניפגש שנית.
כבר בראשית תקופת שהייתי בתוכם עמדו מארחי על כוונתי להעלות על הכתב את מחקרי ברוממה ולתת פרסום לקהילתם. הללו — אף שבאו מסביבה שבה ההשכלה היתה נדירה, כבר מילדותם הוחדר בהם יחם של כבוד ללימודים וליצירה שבכתב. בהיותי בעיניהם מייצג את תושבי הארץ הוותיקים ומסוגל להשוותם אל עולים ממקומות אחרים, חשו בתחילה מבוכה מנוכחותי במקום. ואמנם בראשיתה של תקופת־שהייתי במקום היו אנשי רוממה רגישים לאותם תחומי־התנהגות, שהיו עלולים לדעתם לפגוע בשמם הטוב. אחדים מהם, בעיקר הללו שהספיקו לקשור עמי יחסים קרובים, ביקשו ממני שלא לכתוב למשל על ההפרעות שאירעו לעתים בשעת התפילה. רק לאחר־מכן, משהתרגלו לנוכחותי שהפכה לחלק מהנוף החברתי המקומי, פסקו מלהעיר על עניין זה, וסמכו, כפי הנראה, על הבנתי וידידותי. ואמנם כשהתחלתי להעלות על הכתב את עבודת־מחקרי, חשתי הרגשת אחריות כבדה כלפי מארחי מרוממה. השיטה המקובלת של החלפתם של שמות היישוב והאנשים הנחקרים, שיעילותה מוטלת בספק במקרים רבים, נראתה לי פחות יעילה כאמצעי־הסוואה בחברה הישראלית הקטנה והצפופה. היה עלי לשקול את האפשרות, שרשימותי עלולות להעליב את אנשי רוממה. סביר היה להניח שהנחקרים לא יתייחסו לניתוח המופשט של ההתנהגות החברתית, אלא יתעניינו בעיקר בפרטי התיאור בתחומי הפוליטיקה, הדת והמשפחה, ואולי יפרשו תיאורים אלה כמעידים על ליקוי בהתנהגותם ובפגיעה בשמם הטוב. במאמציהם להשגת הערכה חברתית מצד הקבוצות והמוסדות השונים בחברה הישראלית, עלולים אפוא אנשי רוממה להאשימני, שאגרום במחקרי לחשיפתם בפומבי. גם חששתי שיזהו אותי כמייצג את השכבה האשכנזית הוותיקה, הנוהגת בהם כביכול ביוהרה ובשרירות־לב. כך, לדוגמה, כשהתחלתי לסכם את תצפיותי מצאתי עצמי מתקשה בניסוח הרקע ההשכלתי של מארחי, שכן ידעתי עד כמה רגישים היו בנושא זה. הם חיו במשך דורות רבים באזורים הנידחים ופרועי־החוק של הרי־האטלס, מבודדים ממרכזי היהדות במזרח ובמערב כאחד. ניתוק זה השפיע כמובן על נכסי ההשכלה שאנשי רוממה הביאו עמם, בהשוואה לנכסי ההשכלה של קהילות מסוימות שעלו לארץ ממקומות אחרים. מסירת העובדות האובייקטיביות על מצבם הכללי של אנשי רוממה באזור הרי האטלס, אפשר שהיתה מתפרשת על־ידם כעלבון. הנה כי כן, החובה שחשתי כלפי אנשי רוממה עשויה היתה לגרום לכך, שבהצגת הדברים אעדיף ואדגיש את האיפיונים הנראים כחיוביים וכמחמיאים, ובכך אעוות את המציאות הנחקרת במידה שיקשה על הקורא לעמוד עליה. בעת הכתיבה, שעה שהייתי מתחבט בבעיות אלו, עלה בי הרעיון להחליף את שם משפחתי בשם עברי הקשור בתולדות האנשים הנחקרים. החלטה זו הקנתה לי הרגשה של חופש בכתיבתי על אנשי רוממה, שכן סבור הייתי שמבטאת היא את תחושת הזדהותי עמם ואת האהדה העמוקה והכבוד שאני רוחש להם. קוויתי שגם הם יעמדו על כך. ואמנם שמי החדש, שסימל את קשרי העמוקים עם החברה הנחקרת, הפחית במידה ניכרת את היסוסי בהצגת הנתונים, וכן איפשר לי למלא את אחריותי המקצועית ולדווח בפירוט על האירועים שהייתי עד להם.
הפתרון שנקטתי, ושניתן היה לקיימו במסגרת המוסכמות והתרבות של החברה הישראלית, בא לענות על בעיה שאולי מלכתחילה היתה בעיקרה בעיה אישית של החוקר. הריני מאמין ומקווה, שדברי על רוממה ישמשו עדות נאמנה לתקופה רבת־תמורות־ומשברים בחיי יושביה. על אף כל הקשיים מחוץ ומבית ועל אף חולשות אנוש, שבהן כולנו לוקים, הצליחו הללו להקים קהילה משגשגת בחומר וחזקה ברוח, ועשויים הם להיות דוגמה ליכולת ההתמודדות עם קשיים עצומים ולכוח הליכוד בעת מצוקה, למרות גורמי הפירוד בחיי היום־יום.
המשך……
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
רבי חיים בן עטר – תולדות חייו – ארזי הלבנון כרך 2
קבר אור החיים הקדוש
רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו
שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.
״המלכים האלה!״ קרא שמואל בן השבע־עשרה באוזני חיים בן התשע ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים, ״לעולם אינך יכול לצפות מראש את מעשיהם. הם חשים שההשגחה העליונה הרעיפה עליהם זכות לעשות כעולה על רוחם. לעתים תוהה אתה מדוע אין השם יתברך מעניש אותם.״ אורח דיבורו של שמואל היה מדוד וחגיגי מעט. תוך עת קצרה הפכו חיים הקטן ואחותו למעריציו המושבעים. איתו טיילו בסמטאות הצרות של ה״מלאח״, כששמואל מורה להם את דרכם: ״סמטת מוכרי התבלין והבשמים… שם המקווה… בית־הקברות…המגדל. שם סמטת השער החסום… ואם נטייל לאורך החומה נגיע לשער של ה׳מלאח׳.״
״אתם כמו בבית־סוהר בין החומות האלה!״ טען הילד בהתרגשות.
״אתה קצת מגזים, חיים,״ הגיב שמואל בחיוך. ״ל׳בית־הסוהר הזה לעתים מעלות לא מבוטלות. בלילה סוגרים את השערים האלה, ואז יודעים היהודים שהם מוגנים. כל מיני ארחי־פרחי ומרעין־בישין, המשוטטים בעיר המוסלמית, נשארים בחוץ. החומות החונקות אותנו, בדבריך, הן גם שמעילות אותנו. בייחוד בימים אלה, כשהרעב משבש דעתם של הבריות.״ ״אילו היה אחי…״ אמר חיים לעצמו בהביטו בהערצה אל שמואל יפה־התואר ונעים־ההליכות. הוא היה רוצה אח כשמואל זה. עינו נפלה על אחותו. גם היא הביטה בשמואל בהערצה כמעט גלויה. לפתע הבריק בו הרעיון: ״אם לא אח, אז לפחות גיס!״ הוא ידע שהוריו כבר שקודים בחיפושים אחרי חתן לאחותו בת האחת־עשרה. לא שמואל ולא הילדה לא הבינו את פשר החיוך המסתורי שהציף את פניו של חיים…
אולם עוד בטרם הגיעה העת לחגוג, ירד אבל על משפחת בן עטר: שם־טוב בן עטר, אשר כל חייו נשא בעול המנהיגות, ותמרן על אותו חבל דק המתוח על־פני תהום, כרע לבסוף ונפל. ר׳ חיים בן עטר הזקן הספיד את אחיו הצעיר ממנו, ויהודים מכל קהילות מרוקו באו ללוות את שם־טוב הנגיד בדרכו האחרונה. יותר מכולם בכו יהודי סאלי שאבד להם מנהיג. גם המלך מולאי איסמאעיל ופמלייתו באו להעניק כבוד אחרון לנגיד הנכבד.
לפתע הוכו הכל בתדהמה: בין מנחמי האבלים הבחינו במושל העיר סאלי, האיש שבגינו נטש שם־טוב בן עטר את עירו האהובה, ושאולי גרם בעקיפין את מותו החטוף. עוד בטרם ניתן למישהו להגיב, קרא אליו השולטן את המושל ואת שלושת בניו של המנוח — את משה, את אברהם ואת יעקב, וציווה עליהם להתפייס. הוא הזכיר לבל הנוכחים, כי על אף שהמנוח נטש את סאלי העיר בגופו, הרי בנשמתו נותר נאמן לעירו ולקהילתו המפוארת. גם הוא מצידו, המולאי, נמנע מלמנות נגיד אחר במקומו, כי ציפה שבכל רגע יאפשרו התנאים למנוח לחזור לשאת בעול משרתו הרמה, אלא שאללה הרחום לא נתרצה לתפילת עבדו.
אולם דווקא פטירתו בטרם עת, הזדמנות היא לכולם לשכוח מחלוקות ישנות, ולחדש את הברית הקדושה בין עם המאגרב לבין העם היהודי. באותו מעמד הכריז רשמית על מינויו של משה בן עטר לנגיד בסאלי, והבטיח לו בעתיד עוד תפקידים רבים ומגוונים בשירות האומה והמלך. גם לאברהם וליעקב הבטיח תפקידים ממלכתיים. עוד אמר, כי הוא מצפה שמשפחת בן עטר תדע להעריך את מחוותו, ותעזור לו ולאומה המרוקאית, שהיו כה נדיבים אל היהודים בכלל ואל משפחת בן עטר בפרט, לעבור את הימים הקשים האלה על־ידי גיוס כמה מאות כיכרות כסף בקרב היהודים. המלך ניצל את נוכחותם של מנהיגי קהילות פאם, מאראקש ושאר ערים, לאיסוף התרומות לאוצרו.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה
אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה
אהבת ארץ ישראל. בשבחה של טבריה. שיר מעין אזור ובו מדריך דו-טורי, דו-צלעי, ושבע עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורים. הטור השלישי מתחלק לשתי צלעיות. הצלע השנייה בחריזה מעין אזורית.
חריזה: אבאב גגגב דדדב. משקל: שבע הברות בצלע.
כתובת: פיוט יסדתי למעלת הלת מערות שבעיר טבריה תוב״ב(תבנה ותכוע במהרה בימינו).
נועם ׳כוכב עוזך. סי׳[מן]: אני דוד בר אהרן חסין חזק.
מקור: א־ ל ע״ב; ק-יז ע״ב.
אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה / תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה
אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה / אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה
נַעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ
גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ
5- יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ / שַׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה
יְשָׁרִים בְּלִבּוֹתָם
נָחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם
בְּתוֹכָהּ קְבוּרָתָם / כֻּלָּם בְּנֵי עֲלִיָּה
דֶּרֶךְ הָהָר יִתְבּוֹנָן
10- קֶבֶר רַבָּן יוֹחָנָן
בֵּן זַכַּאי שָׁם יִתְלוֹנָן / יָחִיד בְּדוֹרוֹ הָיָה
וַחֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים
צַדִּיקִים וַחֲסִידִים
מִזָּהָב נֶחְמָדִים / מוֹנֶה שְׁבָחָן הָיָה
15- דִּמָּה אֶחָד לְבוֹר סִיד
טַפָּהּ אַחַת לֹא יַפְסִיד
וּלְחַבְרוֹ קָרָא חָסִיד / וְחַד דְּחִיל חוֹבַיהָ
בָּם חָכָם בְּעֹז גִּבֵּר
כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר
20- אַשְׁרֵי יָלְדָה עַל מַשְׁבֵּר / אֶת בְּנוֹ שֶׁל חֲנַנְיָה
רֹאשׁ הָהָר שָׁם מַצֵּבָה
קֶבֶר רַבִּי עֲקִיבָא
עִמּוֹ עֶשְׂרִים וַאֲרָבָּ- / עָה אֶלֶף תַּלְמִידַיָא
אַשְׁרֵי הַשָּׂם רַעְיוֹנָיו
25- לִרְאוֹת שָׁם נֶגֶד פָּנָיו
רַבִּי חִיָּא וּבָנָיו / יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה
הַר גָּבוֹהַּ וְרָם עַל
הוּקַם עָלָיו מִמַּעַל
רַבִּי מֵאִיר הוּא בַּעַל / אָתַיָּא וְתִמְהיָּא
30- רַבִּי יוֹחָנָן חָנָה
שָׁם יַחַד עִם רַב הוּנָא
וְעִמָּהֶם רַב כָּהֲנָא / וְגַם רַבִּי יִרְמְיָּה
- 1. אשתאה: אצפה ואייחל, על דרך בר׳ כו, כא, וראה שם בתרגום אונקלוס. 2. אעברה נא ואראה: על-פי בקשת משה, דב׳ ג, כה. 4. טובה ראייתה: על-פי מגילה ו ע״א: ׳ולמה נקרא שמה טבריהז שטובה ראייתה׳. 5. ים כנרת חומתה: ׳טבריה שימה – חומתה׳, מגילה ה ע״ב. [1] ישרים בלבותם: הם החכמים הצדיקים, על-פי תה׳ קכה, ד. 7. נחו על משכבותם: על-פי הלשון בתפילת האשכבה: ׳וינוחו בשלום על משכבם׳. 8. בתוכה קבורתם: וזהו שבח גדול לעיר שקברי הצדיקים מצויים בה. בצי עליה: אנשי סגולה, גדולי עולם (השווה: סוכה מח ע״א). 14-9. כל העניין על-פי אבות ב י-יא. 9. יתבונן: נראה, אפשר, להתבוע ולראות בו. 17. דחיל חובייא: ירא חי׳א וראה שם. 23. עשרים… תלמידייא: ראה: יבמות סב ע״ב. 26. רבי חייא ובניו: שחי בימי רבי. ראה: סנהדרין לח ע״א. 29. רבי מאיר: ראה עליו: ע״ז יח ע״ב. אתיא ותמהיא: ניסים ונפלאות, שעל כן נקרא רבי מאיר בעל הנס. 30. רבי יוחנן: מראשוני האמוראים בארץ־ישראל, וראה עליו: יבמות צו ע׳׳א. 31. רב הונא: כמתואר במ״ק כה ע״א, שנקבר במערת רבי חייא ובניו(טור 10). 32. רב כהנא: אף הוא מראשוני האמוראים. ראה: פסחים קיג ע״ב. רב ירמיה: ראה: כתובות עה ע״א.
נִקְבַּר בְּתוֹכָהּ טָמוּן
רַבִּי מֹשֶׁה בַּר מַימוֹן
35- הוּא מְפָרֵשׁ דָּת אָמוֹן / וְרַב עַל כָּל חַכִּימַיָּהבְּרָם זָכוּר לְטוֹבָה
הָרַב נִיהוּ רַבָּא
עֵץ חַיִּים שָׁר הַצָּבָא / מִמִּשְׁפַּחַת אַבּוּלַעֲפִיא
נֵזֶר קֹדֶשׁ עַל רֹאשׁוֹ
40- אֵלָיו גּוֹיִים יִדְרֹשׁוּ
מִפִּיו תּוֹרָה יְבַקְּשׁוּ / מִצַּפְרָא וְעַד פַּנְיָא
חָסִין יָהּ אֵין כָּמוֹהוּ
אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא
בְּהֶבֶל רוּחַ פִּיהוּ / רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָהּ
45- חִדֵּשׁ הָעִיר שִׁכְלְלָה
חוֹמָתָהּ וְגַם חֵלָּה
בֵּית מִדְרָשׁוֹ כִּלְכְּלָהּ / כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הָיָה
זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִחְיֶה
בְּקִנְיַן הַגּוּף יִהְיֶה
50- בְּרֵכַת הֶדְיוֹט אַל תִּהְיֶה / קַלָּה וְגַם בְּזוּיָה
קוֹל זִמְרַת רְנָנַי
אִמְרִי פִי וְהֶגְיוֹנִי
יִהְיוּ לִפְנֵי ה' / כְּמוֹ סֹלֶת נְקִיָּה
- 36. ברם זכור לטובה: על-פי הלשון בסנהדרין יג ע״ב: ׳ברם זכור אותו האיש לטוב…׳. 37. הרב ניהו רבא: הרב הוא הגדול. 38. עץ… הצבא: דברי שבח לרבנו חיים אבולעפיה, מחדש היישוב בטבריה, ולשון ׳עץ חיים׳ רמז לחיבור בשם זה הכולל דרשות על התורה שכתב רבי חיים (איזמיר תפ״א). 39. נזר קודש על ראשו: סמל לגדולתו, על־פי שמי כט, ו. 40. אליו גויים ידרושו: על-פי יש׳ יא, י. תיאור גדולתו של רבי חיים וחשיבותו בעיני הגויים במקומו באיזמיר ואחר כך – בטבריה. 41. מפיו תורה יבקשו: על-פי מלא׳ ב, ז, שהיה רבי חיים גדול בתורה, לימד תורה וכתב ספרים הרבה. מצפרא ועד פניא: מבוקר ועד ערב. 42. הטין… כמוהו: על־פי תה׳ פט, ט, שאין חזק כאל, ורבי חיים הוא איש אלהים קדוש, על-פי מל״ב ד, ט. 44. בהבל רוח פיהו: בכל דבריו ואמירותיו. רשפי אש שלהבת יה: על-פי שה״ש ח, ו. 45. חדש העיר: חידש את היישוב העברי בטבריה, שעלה אליה בחברת תלמידיו ואנשיו בשנת ת״ק, ודאג לבניין העיר ולפריחת הקהילה היהודית כמסופר בהמשך. 47. בית מדרשו כלכלה: שדאג לכלכלת תלמידי הישיבה. כל ימיו אשר היה: כל ימי חייו. 49. בקנין הגוף יהיה: זרעו של רבי חיים יזכה לעושר ולנכסים, כדי שימשיך במעשה אביו. 50. ברכת… בזויה: על-פי בר׳ ד ע״א: ׳אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך׳. 52. אמרי פי והגיוני: על-פי תה׳ טו, טו. 53. כמו סלת נקיה: כקרבן מנחה העולה לרצון לפני ה׳ (וי׳ ב, א).
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
איך הגיע אלי הספר הזה, סיפור מדהים ביותר. ביום חמישי 28/08/08 נכחנו זוגתי ואנוכי בחתונה של חברים טובים ששהו אתנו בניגריה. שובצנו בשולחן מספר שש, יחד עם משפחת אבי הכלה. בשולחן ישב גבר לא צעיר במיוחד לבד מתענג הוא על כוס השתייה שלו.
20 – משפט אמת וצדק
מספר מסעוד עבדולחאק
מסעוד (עובדיה) ע ב ד ו ל ח ק (מספר! סיפורים 20—22), יליד מאראקש (1890), להורים שגם הם נולדו וגדלו שם (אביו היה סנדלר). למד בישיבת הרב עובדיה לוי זצ״ל (בעל ״עבודת לוי״) במאראקש, ובגיל 16 נשא אשה. עלה בשנת 1955, והוא עתה שוחט ובעל קורא בבית־הכנסת של יוצאי מארוקו בקריית מלאכי ובמושב באר־טוביה, מוקף נכדים ונינים רבים. אחד מבניו משמש רב בראבאט, וכן אחד מנכבדיו, סיים את חוק לימודיו בפאריס ובלונדון. שתי בנותיו נשואות והן תושבות קריית מלאכי! אחד הנכדים משרת בצה״ל.
את סיפוריו שמע מזקני העדה ומבניה. באסע״י שמורים שלושה מהם, שנרשמו בידי יעקב א ב י צ ו ק.
20. משפט אמת וצדק
המלכים הראשונים היו מתחפשים מדי פעם בבגדים פשוטים, מלוכלכים ומטולאים, כדי שהאזרחים לא יכירו בהם ולא יזהו אותם. כך היו יוצאים לתור במדינתם.
פעם יצאו המלך של מדינת מאראקש ומשנהו, מחופשים בבגדים קרועים ובלויים, בלילה, אל השוק, ובו ביקשו נדבות מן המוסלמים שהיו שם. אך אלה לא נתנו להם דבר. הם מצאו שם יהודי אחד, רוכל בבגדים ישנים, בנעליים ובבקבוקים, והוא נתן להם צדקה, פשיטה אחת ישנה. רק הספיקו השניים לומר לו תודה, והנה הם שומעים כיצד קוראת לו ערבייה אחת:— יהודי, היכנס אלי! יש לי דבר מה למכור לך.
היהודי נכנס והאשה התחילה לשדלו ולפתותו לדבר עבירה. אמר לה היהודי:— דבר זה אסור לנו מן התורה!— וברח החוצה.
הרימה האשד׳ צעקות והעלילה על היהודי:— יהודי זה בא לשחק בי. הוא העליבני ופגע בי!
המלך ומשנהו שומעים את הצעקות!— בואו, מוסלמים! ראו מה עושים היהודים י
נתקבצו עוברים ושבים והתנפלו על היהודי. ומי יודע מה היה סופו של הרוכל המסכן, אלמלא הפסיקו המלך ומשנהו את המכות:— הניחו לוי אל תהרגוהו במכות, כי פושע יהודי זה ראוי לשריפה פומבית. הביאו אותו אל בית המשפט י אל המלך! יראו כל היהודים את שריפתו של זה וילמדו לקח ממנה.
הובילו האנשים את היהודי אל ארמון המלך, למשפט, ושם הכניסוהו לבית הסוהר.
ביום המשפט נתאספו במקום המוני אנשים, נשים וטף׳ כדי לראות מה יהיה דינו של הכופר׳ שהעז להעליב אשה ערבייה.
בתחילת המשפט הודיע המלך:— ספרו לי את העניין׳ אבל ספרו לי את האמת׳ את כל האמת׳ ורק את האמת.
האשד. ספרה׳ כי הרוכל היהודי תקף אותה ורצה לשחק בה.
שאל המלך:— היש לך עדים ?
כל ההמון הנאסף ענה כאחד:— אנחנו עדים! ראינו את כל מה שקרה. כל דברי האשד. — אמת ויציב.
אמר המלך:— מאמין אני לכם׳ אבל הגידו אתם לי: האם נכון הפלא הזה אשר עיני רואות אותו עכשיו 1 גמלים טעוני סחורות רואה אני בשמים. הנכון הדבר ?
הסתכלו כל הנאספים בשמים וקראו:— נכון, אדוני המלך! יש גמלים טעוני סחורות בשמים.
— אני מבקשכם לספור את הגמלים — פנה אליהם המלך.
הסתכלו הכול בשמים, זה אומר חמישה גמלים, זה אומר שבעה וזה אומר עשרה. כל אחד מהם אומר מספר אחר.
— יפה, כדבריכם כן הוא. אומרים אתם את האמת — פסק המלך• והוא פנה ליהודי:— שא גם אתה את עיניך לשמים וספור כמה גמלים יש שם.
נשא היהודי את עיניו לשמים ולא ראה, כמובן, שום דבר. הוא אמר למלך: — אדוני המלך, מאמין אני לדבריך, שראית גמלים טעוני סחורות בשמים, אבל אני אינני רואה שום דבר.
פנה המלך לערבים:— שאו עתה את עיניכם למרום וראו אם יש בהם כוכבים. אני רואה עתה כוכבים לאור היום. מבקש אני מכם שתספרו אותם. נשאו הנאספים את עיניהם לשמים׳ וכולם אומרים:— נכון י יש כוכבים! זה אומר חמישה כוכבים, זה אומר שבעה׳ זה אומר עשרה. כל אחד מהם אומר מספר אחר.
פנה המלך ליהודי:— שא גם אתה את עיניך לשמים. כמה כוכבים אתה רואה ?
נשא היהודי את עיניו לשמים ואמר:— אדוני המלך! מאמין אני לדבריך, אבל אין אני מסוגל לראות אף כוכב אחד.
הוציא המלך את הפשיטה שקיבל אותה מן היהודי כשהיה מחופש עם משנהו ואמר ליהודי:— ראה נא מטבע זו. האם היא מכסף או מנחושת ?
ענה היהודי:— מטבע זו היא מכסף, מכסף טוב• נדמה לי שהיא היתה פעם שלי, אך הוצאתי אותה.
אמר המלך:— הצדק אתך. נתת מטבע זו כצדקה לשני עניים, זמן קצר לפני שקרה לך מה שקרה.
לאחר מכן ישבו המלך ומשנהו בדין ודנו את עדי השקר. הם חייבו את כולם לשנים רבות של מאסר, ועל האשה, שהעלילה עלילת שווא גזרו שריפה באש. הרוכל היהודי יצא, כמובן, זכאי בדין.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
טבלה מס׳ 4: התיישבותם של
בני מרוקו בקיבוצים. (רשימה חלקית)
|
תנועת הנוער במרוקו אליה השתייך הגרעין " המרוקאי " בגרעין היו בין עשרים לחמישים בני 18 – 21, בני המעמד בינוני – העירוני |
שם הקיבוץ |
|
דרור |
אורים |
|
דרור |
בארי |
|
דרור |
כיסופים |
|
נוער ציוני |
ניר יצחק |
|
נוער ציוני |
עין השלושה |
|
השומר הצעיר |
חצור- אשדוד |
|
הבונים |
חצרים |
|
דרור |
משמר הנגב |
|
דרור |
גשר |
|
בונים |
חמדיה |
|
בני עקיבא- בודדים |
עין הנצי״ב |
|
דרור |
בית אורן |
|
בודדים- הברת הנוער הציוני |
גבעת ברנר |
|
בונים- הוקם ע"׳ יהודים מגרמניה, ננטש בעקבות קבלת שילומים והוקם מחדש ע"׳ בני מרוקו |
גזר |
|
בונים- בודדים. |
חולדה |
|
בונים- בודדים. |
חולדה |
|
חברת הנוער הציוני- בודדים |
נען |
|
בני עקיבא |
שעלבים |
|
נוער ציוני |
גבעת השלושה |
|
קיבוץ הכשרה לתנועת הבונים |
גבע |
|
הבונים |
עין חרוד(איחוד) |
|
דרור |
עין חרוד( מאוחד) |
|
הבונים |
איילת השחר |
|
השומר הצעיר |
ברעם |
|
הבונים |
חולתה |
|
הבונים |
יפתח |
|
חברת הנוער הציוני |
כפר גלעדי |
|
דרור |
כפר סאלד |
|
דרור- גרעין גדול וחזק |
מלכ״ה |
|
דרור |
יג1ר |
|
חברת הנוער הציוני |
רמת יוחנן |
|
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- יחיאל בנטוב |
יוטבתה |
|
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- גרעין"לירדן"- תנועת הצופים. |
צאלים |
|
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי , אליו הצטרף מיעוט של יהודים ממצרים ולבסוף הצטרפו אליו מתנועת הבונים של בחיל |
ברור חיל |
|
הבונים |
מעגן |
|
הבונים |
ווניתה |
|
הבונים |
עין גב |
|
צופים- גרעין לירדן |
דורות |
|
צופים |
מצובה |
|
גרעין גדול של 30- 50 – דרור |
גינוסר |
המשך……..
קריאה בתורה אצל י.מרוקו..איתמר מלכא-ראשון פרשת נח
ראשון פרשת נח נוסח מרוקאי
איתמר מלכא
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ ט"ו בשבט ◆
לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 38◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
הרב אסולים הי"ו
יום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מנהג מקובל, טוב ויפה, נהגו אבותינו הראשונים נ"ן לערוך חגיגה מפוארת ורבת רושם ביום חמשה עשר שבט של כל שנה, על שולחנות ערוכים ומלאים מכל מיני פירות ומאכלים, בלויית פייטנים ומשוררים חשובים המנעימים את המסיבה בשירי קודש, הלימוד בסדר היום והברכות על פירות האילן, מפנים את תשומת לבם של כל המשתתפים להבין "כי האדם עץ השדה", וכשם שעץ השדה מטבעו להתפתח ולהתקדם תמיד תחילת נטיעתו גרעין, אחר נהיה לנובט ושוב לצמח, גודל ומתעבה, ולבסוף מוציא פירות למכביר, פירות נעימים ומתוקים, נחמדים למראה וטובים למאכל, כן מוטל על הבן אדם להתקדם ולהתפתח במידות ובדעות, לשפר עניינו ולהטיב מעשיו, לגדל את בניו, ולחנך אותם על ברכי התורה ויראת שמים, ללכת מחיל אל חיל עד אשר יניב פירות ומעשים ראויים לשבח. כמובא בספר נטיפי מים (ט"ו בשבט), לרבי משה מלכה זצ"ל.
ב. באולדמנצור הקהילה הייתה מתארחת בבית רבי כליפה אלמליח בשולחנות ערוכים כשלמה המלך, ידי הרבנית, רבנו היה דורש דברי תורה בשבחה ארץ ישראל, והיו מפייטים שירי חיבת הארץ, מידי פעם היו מגיעים אנשי הציונות מארץ ישראל, מוכרים עצים, ואנשי הסוכנות היו טועים אותם בארץ עבור הרוכשים, רבי כליפה היה מעודד שכל אחד יתרום לכך מרוב חביבותו למצות ארץ ישראל. שמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי שזכה להשתתף בשולחן הטהור של סדנא בבא סאלי שהיה בעשרות מינים, והיו קוראים את הסדר של ט"ו בשבט ושירי שירי שבח והודאה לה'.
ג. למרות הכלל הידוע בהלכה שיש ספק מה הברכה, שהכל פוטר הכל, אבל ביכול לברך לא יסתמך על ברכת שהכל, דוגמא נפוצה היא,
מה מברכים על אננס, ובאזני שמעתי בשיעור מעשרות אנשים שברכתו עץ, וא"כ המברך על אדמה עץ לא יצא, שהרי האדמה אינה גדלה בעץ, לכן חשוב לברך הברכה הראויה.
ד. ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים (עגבנייה או מלפפון וכדומה, היות שבמשך השנה גדלות הם מספר פעמים ואין שמחה מהם) או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה.
ה. רבות שמענו למה צריך השגחה לפירות והלא כל אדם יכול ללמוד לעשר וא"כ למה לשלם יקר יותר מאשר השוק, ראשית הסביר שבכשרות לא יביאו קטיף ביום ראשון היות שקרוב לודאי שנקטף תוך כדי חילול בשבת, ובנוסף בכל פרדס דרך העולם שיש עצים בודדים שמחמת חולי מתים, ובודאי שבעל הפרדס לא ישאיר מקום ריק, וכאר נוטע את השתיל הצעיר בפחות מג' שנים העצים הללו יניבו פירות ובקטיף יקטפו ויוצא שאדם אוכל פירות של עורלה, לעמתם גופי הכשרות יש מפה של העצים וכאשר נוטעים שתלים מציינים זאת, ויום קודם הקטיף מקימים קטיף עבור השתלים שתרם מלאו להם שלוש שנים, ומשמידים פרות אלו, נוסף שגוף כשרות יקפיד שלא יהיה ריסוסים של רעלים, וכן יקפידו על נטעת העצים עם העפר שאם לא כן צריך ג' שנים לעורלה. וכן יקפידו שלא לקיים הרכבה האסורה.
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com
לע"נ ירון ישראל ז"ל בן סימה
—
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 287
התרי״ד – 1854
עמדו לפני לדין הי׳ יצחק ן׳ אברהם ן׳ יהודה ה״ן סיסו תובע והי׳ יחייא ן׳ יעקב ה״ן אזולאי מדבר בעד בתו נתבע והוא שאברהם הנז׳ היה נשוי עם חנה בתו של יחייא הנז׳ ומפני סיבה כי עלה כעסו וזעמו יצא מן הכלל והמיר טוב ברע רח״ל ולפי שהמיר תחת יד בן השר הצורר היה מתאלם עליה בכח בן השר עד שלא מצאה ידיה עמו לעשות כפי דתם וחנה הנז׳ אף דעדו עליה כמה הרפתקי עכ״ז עבדא כל טצדקי ושמרה חוק בטהרה וברית לא הפירה כידוע וכאשר נפגר – במקום נפטר, ונפגר נאמר על נבלת האדם בלשון בוז ביחוד על גוי. שו״ת הרשב״א תת״ל – השר הנז׳ והיתה הרווחה התחילה לשדלו בדברים לחזור לצורו וכל מגמתה אולי יפותה ותוכל לו כדי לגרשה ולעצמה היתה מצלת ומן השמים סייעוה עד שנתרצה נתפייס ונתפתה לכך אלא שמפני הפחד והמורא פן באש ישרפו אותו בשומעם שרצונו לחזור אמר לה הלא צריך אני למכור מטלטלי הבית וכלי מלאכת החנות וכאשר יראו אותו הגויים שמוכר מטלטליו וכליו יכירו וידעו דאיתיה בחזרה ויבוא לידי סכנה השיבתו אל תירא ואל תחת אני אקנה ממך כל מטלטלי הבית וכלים העקריים במלאכת החנות ואקבל המעות בריוח על עצמי ואשלם במיטבא וכדי לקיים כל דבר נתקשרו ביניהם בתקיעת כף שהוא מוכר לה כל מטלטלי הבית והאלכי״ר והאלזייא״ר – מפוח והמלחציים – מכלי מלאכת החנות בעד סך תשעים מתקאלים ובכן החזיקה חנה הנז׳ בכל המטלטלין שיש לו בבית והאלכי״ר והאלזייא״ר שהיו לו בהחנות בה היה עושה מלאכתו ביום לכתו עמד בהשכמה ושלח אחר סמחון שותפו ואמ״ל תן האלכי״ר והאלזייא״ר שלי ביד חנה אשתי וזה היה במעמד אביה יהייא והלך לו אברהם הנז׳ למתא מקנאס כדי לגמור שם עגיגיו לגרש את אשתו בגט כשר ובגט העשוי בגופן שלהם וכדי ללכת משם להרחיק נדוד למקום שיוכל לחזור לדת יהודית והלכה אשת יחייא הנז׳ ותפסה האלכי״ר והאלזייא״ר מיד סמחון הנז׳ וכשמוע יצחק בנו שאביו הנז׳ הלך לו ונתן כל מטלטליו לאשתו הנז׳ בא לפני בהשכמה הוא וחמיו יעקב אתורגמאן ואמר שהוא נושא באביו הנז׳ איזה שטרות גם אמר שהאלכי״ר והאלזייא״ר הנז׳ הם שלו אלא שאביו הנז׳ גזלם ממנו בכח הזרוע ואמר שרצונו ללכת לרדוף אחרי אביו לפורעו בשטרות שנושה בו לפי שיש בידו ג״כ עאק״ד – שטר בערכאותיהם. – העשוי בגופן שלהם לתת לו האלכי׳יר והאלזייא״ר שלו ואם לא ירצה יפרסם עניניו ובעמוד והחזיר קאי ונומיתי להם שאינו בדין לעשות כן שאנו רואים הצלת שני נפשות והם באו לשקע שתי נפשות רח״ל ואמר לי וכי בשביל זה אני מאבד מה שנושה בו ואמרתי, לא ראוי לך לוותר במה שאתה נושה בו לסייעו בעניין הליכתו ? ולא קבל והלך אחריו למתא מקנאס…
הועתק מספר חיי עמרם סימן כ״ט.
תעודה מספר 274.
קהל קדוש ברוכים תהיו.
תערפו מן הדין חראם די יסראע ערבי שבת וערבי ימים טובים ופחול המועד וגם כן חראם די יסראע פשוק לאיין אשרע הווא פחאלו פחאל לקראייא וחראם לקראייא פלמודע די מטונף וגם כם אטשרע צריך ישוב הדעת וחנא אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם .
לאיין אנאס כא יסמעוס האד לחוואייז כא יכרזו מנהום קלקולים ועליהא הסכמנו חכמים וקהל ישצ"ו די מהיום הזה והלאה מא יכון סרע פערב שבת וערבי ימים טובים ןחול המעוד ולא פשוק די הווא דין תורה ופחאל די כא יעמלו פלמדון והשם יתברך יעזרנו על דעת כל שכן ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו תמיד לטוב לנו כל הימים אמן.
בכתב יד הרב אבא אלבאז ז"ל
תרגום תעודה מספר 274.
קהל קדוש ברוכים תהיו.
עלינו להודיע לכם שמן הדיו אסור לערוך דיו תורה בערבי שבתות וימים טובים, ובחול המועד, וכמו כן אסור לדון בשוקים. יען שהדין הוא כמי שלומד תורה ולימוד התורה אסור במקומות מטונפים. וגם כן הדין צריך לו ישוב הדעת. ואנחנו אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם.
כי הציבור לא נטתן לבו לשמוע, ומזה יוצאים הקבה קלקולים, ולכן הסכימו החכמים ויחידי הקהל ישמרם צורם ויחיים שמהיום הזה והלאה לא יתקיים הדין תורה בערבי שבתות וימים טובים ובחול המועד, ולא יתקיים בשווקים כמו שקובעת ההלכה וכמו שעושים כן בשאר המדינות והשם יתברך יעזרנו עלח דבר כבוד שמו ללכלת בדרכיו ולשמור מצותיו תמיד לטוב לנו כל הימים אמן.
המשך…..