הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים השבת של חנניה קדוש
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
השבת של חנניה קדוש
באותו זמן היו בנמל המון אוניות, משאיות, ארגזים וליפטים ואנשים משונים שירדו מהספינות והיו מחפשים את המדינה, כל אחד עם המזוודה שלו, זה עם ברט וזה עם קסקט, זה עם ג׳לאבה וזה בחליפה ישנה, עם מבולבל מגיע לארץ ולא יודע איפה היא ואיך היא נראית, האם היא כמו סיפורי התנ״ך, המשנה, או דומה יותר לתיאורי המסעות של החסידים לארץ הקודש? שמות משונים נשמעו באוויר: נתניה, רעננה, כפר סבא, בית עולים, שער עליה, אל מורינה היה אחד השמות האלה שעברו מפה לאוזן, כי שם גרנו אנחנו ואבי שהגיע לא הרבה קודם עם מזוודה ושטיח כבר התאקלם, ילדיו הלכו לבית ספר ואשתו עבדה בנמל, והוא מוכן לתת עצה לכל מי שבא, לשמש מורה דרך ודוגמה, הנה באתי עם מזוודה ושטיח ותראה מה יש לי, בהתחלה הגיעו אלינו רק קרובים ושכנים, אחר כך יוצאי העיר ומאוחר יותר סתם עולים מכל הארץ, שעשו את הבית שלנו בית עולים, חנניה קדוש היה אחד מאלה, שהגיע אלינו עם אשתו ישר מהאוניה. בכפר שלו נחשב עשיר, עם הרבה אתונות שהביאו דברי מזון לעמדות הרחוקות ביותר של הצבא הצרפתי בהרי האטלאם ובסהרה. לכן היינו גאים לראות אותו ואת אשתו ישנים על המיטות שלנו, יושבים ליד השולחן שלנו, ואוכלים בהנאה את האוכל שלנו. כמה שנים אחרי שעזבנו את מרוקו התחילו שם מהומות, צרפתים נורו, והיהודים המפוחדים מיהרו לארוז ולעלות כשהם משאירים אחריהם את כל הרכוש, ומכל האתונות, השדות, הגנים, הזיתים, והכבשים לא יכלו חנניה קדוש ואשתו להביא אלא ליפט אחד שבו שמו את כל היקר להם. הרבה זמן חיכו בחיפה לליפט הזה, כל יום אחרי הלימודים אני הולך לנמל עם חנניה ואשתו לשאול את הפקידים, לתרגם לו ולדבר במקומו. כאילו שהחיים שלו תלויים בליפט הזה, כשיבוא תבוא הגאולה, מה יש בתוך הליפט ידעו רק הוא ואשתו. כשהביא הדוור את מכתב הבשורה שהמטען הגיע ונמצא במחסני הנמל, אורו עיניו של חנניה קדוש, אבל כשהגענו לנמל כבה האור, כי פקיד הנמל אמר לו שהוא לא יקבל את הליפט עד שישלם דמי הובלה שלא היו לו, והוא לא ידע מה לעשות. שם, במרקש, אמרו לו לארוז מהר, האוניה מחכה, הוא לא צריך להסתכל בכלל אחורה, ופה דורשים ממנו תשלום ואין לו. הפקידים שולחים אותנו הלוך ושוב, מאחד לשני, אבל כלום לא עוזר, התרוצצנו בכל הארץ עד שהצלחנו להשיג הלוואה מקרובים, כשהיגענו לנמל עם דמי ההובלה, דרשו הפקידים גם דמי אחסנה ונאלצנו להתחיל את הריצה מחדש, כשהגענו עם דמי האחסנה, ביקש המנהל גם מכס, אבל מכם על מה? שאל הדוד חנניה קדוש, שאיבד את הסבלנות. על מה שיש שם, הראה הפקיד על הניירות. שבת! צעק הדוד בכל הכוח, שבת! זה מה שיש שם! סליחה? שאל הפקיד. שבת! שבת מלכתא! זה מה שהבאתי בליפט שלי. מה זאת אומרת? התפלא הפקיד, מה שאתה שומע! שבת זה כל מה שנשאר לי מכל הרכוש שלי! זה כל מה שיש לי בליפט הליפט מלא שבת?
עיקם הפקיד את פניו, שבת, שבת, חזר הדוד חנניה, תפתח ותראה. המנהל לקח איתו כמה פקידים והוליך אותנו למחסן גדול, מלא ארגזי עולים. קרא לכמה פועלים שפירקו את קיר החזית ולעינינו התגלה מראה מרהיב, הילת אור גדולה ובתוכה חדר נפלא ביופיו, קירות פסיפס בכחול וסגול, דלתות עץ מגולפות, קשתות גבם, עמודי שיש אדום, שטיח מצויר ומקושט, שולחן מכוסה מפה לבנה ערוך לתפארת נשאר רק להדליק את הנרות בפמוטים, למזוג את היין בגביעים ולקדש.
הפקידים והעובדים פערו פה, המנהל נכנם פנימה כמו שנכנסים לארמון מלכים, התיישב על אחד הכיסאות, הרים כוס קריסטל ובחן אותה לאור ההילה, אחר כך הרים את בקבוק היין וכמעט מזג לעצמו, העביר אצבע על הצלחות ועל חלקי הסרוויס היקרים, על פמוטי הכסף, ונשא עיניים מתפלאות לנברשת הבדולח, האם ישתכנע? אני שואל בלי קול, האם ירחם על השבת?
זמן לא רב קודם לכן הגיע אלינו עולה ממרקש, בנימין עולייל, במקום כל השדות והבתים והזיתים שלו הוא הביא ליפט מלא זעפרן, זעפרן זה תבלין יקר כמעט כמו זהב ושמים אותו בכל תבשיל, לא צריך הרבה, מספיק חוט דק בגודל שערה לתת צבע וטעם בבקבוק מים שלם ולא צריך יותר משתי כפות מים בשביל קוסקוס, והוא הביא ליפט מלא זעפרן! אז נכון יש לך זעפרן לקוסקוס אבל אין לך קוסקוס לזעפרן, בשביל זה צריך להוסיף בשר ועצמות ושקדים והמון ירקות ותבלינים ושמן זית ופטרוזיליה וקוסברה ולמי יש? וחוץ מכמה חנויות של ערבים בחיפה, עכו ויפו, רוב החנויות לא ידעו מה זה זעפרן, הסתובבנו במעברות, בתענכים ובלכיש, בכל מיני ישובי עולים, מנסים למכור זעפרן, אבל לאנשים אין כסף לקנות, בכל הארץ הצלחנו למכור אולי מאה גרם וליפט מלא מחכה בנמל וצריך לשלם על כל לילה, ושיבוא מיד לקחת אותו, אם לא הוא ישלם גם רבית ורבית דרבית והילד מנסה לתרגם ולהסביר, שהאיש השקיע את כל הרכוש שלו בזעפרן וזה שווה המון, אבל פה לא יודעים מה זה. אז מה אני אשם לך, אומר לו מנהל הנמל. זה מה שהיה להביא, עונה בנימין עולייל, האנשים שם לא יכלו לשלם לי בכסף. מה להביא? כבשים? זיתים? זעפרן יקר ולא תופש מקום! אז קח אותו הביתה, אומר לו המנהל, איפה אשים אותו? אם לא תיקח, תשלם דמי אחסנה. קח אותו אתה, אומר הילד למנהל במקום הדוד בנימין, אני לא צריך זעפרן, אומר המנהל. קח אותו חינם, ממשיך הילד להתווכח. בשביל מה? תן מתנות לעובדי הנמל. הם לא אוכלים זעפרן. יאכלו קוסקוס. הם אוכלים צימס. שינסו עם זעפרן, אומר הילד, זעפרן זה יופי של תבלין, יותר טוב מכמון, מקינמון… ואם אתה לא רוצה תזרוק את זה לים… ובוקר אחד כשהביטו תושבי הכרמל מהמרפסות למפרץ ראו את הים הכחול צבוע צהוב עד האופק ורק מעטים ידעו שזה הזעפרן של בנימין עולייל…
עכשיו התעורר המנהל, הסתכל בחנניה וקבע: אלפיים! מה? לא הבין דוד חנניה קדוש את משמעות המספר והילד מתרגם: אלפיים לירות מכס. מכם על השבת? שבת בשבילך, סחורה בשבילי. אני משלם על הובלת השבת, בסדר, על השמירה בסדר, מכס בשום אופן לא! במדינת היהודים מכס על הכנסת שבת? אך שום דבר לא עזר והאיש ואשתו התיישבו ליד השולחן ופצחו בשירי שבת, אזמר בשבחיך… בר יוחאי… המון שירים הם שרו ולא היו מפסיקים אילולא המנהל שאיים, שאם לא יפסיקו ישלמו גם שכר דירה על השהייה בתוך הליפט, לכן נאלצנו לחזור הביתה בלי השבת, בבית התחיל חנניה לתלות על הקירות סוגי קמיעות, מחרוזות, תליונים ושלטים, אבל זה לא שינה את המצב. אחרי איזה זמן הציע הילד לכתוב לבן גוריון. הוא בטח יבין. וכך ישבתי וכתבתי את המכתב הראשון שלי לבן גוריון בשפה העברית שהבאתי משם: לכבוד משיח צדקנו, אוהב עמו ופאר לאומו, עמוד התווך, גפן פוריה, מנורה בעלת שבעה קנים, עמוד האש והענן, יכין ובועז, ירום הודו ותגדל תפארתו, כבוד ר׳ דוד בן גוריון… והמשכתי לתאר את העוול שנעשה בעיכוב השבת במחסני הנמל וביקשתי ממעלת כבודו ראש הממשלה ואבן הפינה להורות לאיש אשר על המכס להחזיר את אבן החן לפדות אותה משביה מבלי התעמר באיש, כי אין לו פרוטה לפורטה וסיימתי במילים: הנני עבדו בן אמתו ועושה דברו וכל אשר יורנו נעשה ונשמע ובטוחים אנו כי ישמע תפילתנו כתפילת יונה ממעי הלויתן ואחרי שקראתי באזני הדוד, מסרתי לו לחתום והוא סילסל חתימתו בכתב רש״י בתחתית המכתב בצורת ספינה ששטה על הגלים ועליה דגל מתנפנף ברוח. חכינו כמה שבועות במתח, ער שיום אחד שמענו דפיקה בדלת, עגלה עם שני סוסים עמדה ליד השער ועליה הליפט והשבת בתוכו, הסבלים עמדו ופירקו אותו במנופי ברזל והיו מכניסים את השבת לבית שלנו חלקים חלקים, השטיחים והנברשת, השולחן וכל אשר עליו, נוגה אור מלווה כל חלק וחלק ואנחנו עומדים עם הדוד חנניה ואשתו כשושבינים ליד השער, מורים לסבלים מה לקחת ואיפה להניח, והבית בפנים משנה לאט לאט צבע וצורה והופך מבית ריק עם רהיטי סוכנות דלים לארמון מלכים והיתה זאת השבת היפה ביותר שהיתה לנו בארץ ישראל.
המשך….
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
لمتحف اليهودي في الدار البيضاء.. الوحيد في العالم العربي ومحافظته مسلمة
شاهد على التعايش بين اليهود والمسلمين في المغرب.. وأكثر زواره أميركيون وإنجليز
|
المتحف اليهودي الوحيد في العالم العربي تحتضنه مدينة الدار البيضاء، وقد يكون ذلك إشارة دالة على استمرار تعايش اليهود مع المسلمين في المغرب، وهذا يتجلى أيضا في وجود الملاحات (الأحياء اليهودية) والنوادي والمدارس، والمقابر اليهودية أيضا.في عام 1995 كان المتحف اليهودي باكورة أعمال مؤسسة التراث اليهودي المغربي، وهي مبادرة خاصة أطلقها مجلس الطائفة اليهودية في المغرب بدعم من الحكومة المغربية. وقامت المؤسسة بترميم وصيانة «البيعات»، أماكن الصلاة لدى اليهود، التي تتميز بطرازها التقليدي والمعماري مغربي، وتجميع التحف اليهودية داخل المغرب وخارجه. ومن مهام المؤسسة أيضا التعريف بالتراث اليهودي المغربي داخل المؤسسات التعليمية والتربوية والجامعات، وتنظيم معارض تعرف بتاريخ المغرب واليهود، إضافة إلى طباعة الكتب والمنشورات، وجمع تسجيلات حول ما أنجز من أفلام وثائقية عن اليهود، ووثائق، وخاصة الأغاني.
جرى الافتتاح الرسمي للمتحف عام 1997، وكان المبنى قبل ذلك دارا للأيتام اليهود في عام 1948. وكما سبقت الإشارة إلى ذلك فإن أهم ما يميزه عن باقي المتاحف كونه الوحيد من نوعه في العالم العربي، كما أن ما يميزه عن غيره أن محافظته المسلمة الوحيدة في العالم التي تدير متحفا يهوديا. وحتى المتاحف اليهودية الكبرى في أوروبا وأميركا وإسرائيل فجميعها تدار من قبل يهود. ويرأس المتحف حاليا بعد وفاة شمعون ليفي، عضو المكتب السياسي لحزب التقدم والاشتراكية (الشيوعي سابقا)، في ديسمبر (كانون الأول) 2011، جاك توليدانو.
وقالت زهور رحيحيل، محافظة المتحف، لـ«الشرق الأوسط»: «ليس لدي أدنى مشكلة في أن أخدم في التراث بصفة عامة سواء بالنسبة للتراث العربي الإسلامي أو التراث اليهودي المغربي أو الأمازيغي». وزادت قائلة «أن تكون في موقع للتعريف بالثقافة والحضارة فهو أمر جد صعب، ذلك أنه يتطلب جهدا وفيرا ونضالا ثقافيا». وعدت رحيحيل ذلك فرصة لها من أجل اكتشاف التراث والثقافة، مضيفة أنها عرفت العديد من الأشياء التي كانت تجهلها بفضل عملها في المتحف. وترى أن هناك العديد من القواسم المشتركة في ثقافة اليهود والمسلمين، مثل الختان والصوم وارتداء القفطان والحناء والمأكولات مثل الكسكس والطاجين، إلى غير ذلك من العادات والتقاليد. وأشارت رحيحيل إلى أن المتحف يزوره المغاربة والأجانب، ونفت زيارة اليهود الإسرائيليين له بسبب قلتهم، وقالت إنهم يزورون فقط عائلاتهم القاطنة في المغرب، ومقابر أقاربهم، مبرزة أن الأكثر زيارة للمتحف من الأجانب هم السياح الأميركيون والإنجليز.
يقع المتحف في أكبر مدينة في المغرب، كانت ولا تزال تضم أكبر تجمع لليهود بصفتها العاصمة الاقتصادية للبلاد، حيث شكلت مركز عمل معظمهم، رغم تقلص أعدادهم حيث أصبحوا لا يتجاوزون خمسة آلاف يهودي في جميع أنحاء المغرب، لكن 2000 منهم يعيشون في الدار البيضاء.
يذكر أن اليهود في المغرب كانوا موزعين على جميع المدن والأرياف والجبال، وكل المدن الكبيرة كانت لديها ملاحاتها مثل فاس ومكناس ومراكش والصويرة وطنجة وأصيلة وتطوان ووجدة والرباط وسلا وآسفي والدار البيضاء وأبي الجعد ووزان ودبدو، أما اليوم فلم يعد لهم حضور في معظم المدن.
وعزت رحيحيل أسباب تقلص اليهود في المغرب إلى سلسلة من الهجرات منذ نهاية عقد الثلاثينات من القرن الماضي، خاصة عند الإعلان عن تأسيس دولة إسرائيل سنة 1948، بينما ارتبطت باقي هجراتهم بالحروب العربية – الإسرائيلية.
ويحتوي المتحف الإثنوغرافي بعض مكونات التراث المغربي اليهودي المحلي. بالنسبة للأزياء والألبسة التقليدية مثلا، هناك بعض الفروقات البسيطة التي تهم القفطان والجلباب من حيث اللون وبعض الإضافات مثل العمامة السوداء. كما يعرض المتحف الحلي والمجوهرات وكل ما يتعلق بالعبادات والتقاليد الدينية المحلية لليهود المغاربة، ذلك أن التقليد اليهودي في المغرب يختلف كثيرا عن غيره في ألمانيا وأميركا ودول أخرى، بيد أن السياق الثقافي للحضارة المغربية كان له تأثير قوي على الممارسة الشعائرية والدينية لليهود. ومثال ذلك أن اللباس الذي يرتديه «سفر التوراة» ذو طراز مغربي مطرز بخيوط ذهبية تسمى في المغرب «الصقلي»، إذ بمجرد مشاهدته تعرف أنه لباس «التوراة المغربية»، كما أنه يحتوي على عمودين مزينين بطريقة مغربية، إضافة إلى «الكيسان»، أو ما يسمى بالقناديل أو المصابيح التي تضيء البيعات، تلك القناديل لا يمكن إيجاد مثيل لها في بلاد أخرى إلا إذا كان أصلها مغربيا، وهذا راجع بالأساس إلى تأثير الثقافة المغربية على اليهود.
يتوفر المتحف اليهودي أيضا على جميع تسجيلات المغنين اليهود وأعلام الطرب والغناء اليهودي في المغرب مثل سليم الهلالي وسامي المغربي وزهرة الفاسية وماكسيم كروتشي. وتوجد فيه مجموعة من الأفلام الوثائقية والأفلام السينمائية عن اليهود المغاربة، كما يحتوي على مجموعة من المخطوطات المغربية المكتوبة بالدارجة المغربية لكن بحروف عبرية، ويعتبر ذلك تقليدا عند كبار اليهود في المغرب.
وتتوافر في المتحف كتب قديمة جدا، مثل وثيقة عزوز كوهين، وهي الوحيدة في العالم وتوجد فقط في هذا المتحف، وقد كتبها تقريبا سنة 1933، وهي مكتوبة بالعربية المغربية بحروف عبرية.
يقدم المتحف اليهودي جولات ثقافية للزوار والطلاب، ويحتوي على مجموعة كبيرة من الصور، والمجوهرات التقليدية المغربية وفساتين الزفاف اليهودية من مناطق مغربية المختلفة.
«الشرق الأوسط» تجولت في المتحف وعاينت مقتنياته، وهو يحتوي على قاعة كبيرة تسمى «فضاء المعارض المؤقتة والدائمة»، حيث تنظم فيها المعارض حول الفن التشكيلي والصور والرسومات وكل ما هو خاص بالثقافة اليهودية المغربية أو المغرب، وقاعات أخرى تعرض فيها مجموعات متحفية خاصة بالديانة اليهودية ذات طراز محلي، حسب محافظة المتحف.
ومن بين المجموعات المتحفية التي توجد في المتحف اليهودي هناك سفر التوراة، وتسمى بـ«كابوجيم»، أي التفاحات التي تزين رؤوس سفر التوراة بطريقة مغربية، على خلاف تفاحات الطراز الألماني أو الأميركي أو البلغاري، لأن التفاحات ذات الطراز المغربي فيها تأثر بالهندسة المعمارية المغربية، وتشبه أحيانا كثيرة تصاميم صوامع المساجد المغربية. وأيضا الكيسان، وهي المصابيح أو القناديل في البيعات المغربية ويسمونها بـ«كيسان الشعيل»، لأن المصباح على شكل كأس توضع فيه فتيلة وزيت فيشعل ويضوي على خلاف اليهود الأوروبيين الذين يستعملون الشموع.
الدكانة أو قبة النوم، مصدرها ملاح فاس، ويتعلق الأمر بسرير مرتفع بعض الشيء يغلق بواسطة ستار ويطلق عليه بالدارجة المغربية لأهل فاس «الدكانة»، أما الجزء الأسفل فيسمى «الطارمة»، ويلاحظ أن ديكور إطار الدكانة من الخشب المنقوش، ذو لون أخضر. وهذا النوع من الإطارات كان سائدا في ملاح فاس طيلة القرنين الماضيين.
إلى جانب ذلك، هناك مقتنيات تعكس الحرف اليهودية. إذ كان الصناع اليهود يمارسون مهنا أخرى، مثل صناعة النحاس الأصفر التي يمتهنها «الصفارون»، وصناعة الخيوط، والنسيج مثل صناعة الألبسة الجاهزة، والموشاة والمزركشة الغالية التي يخيطها الخياطون، الذين يسمون بالعبرية بـ«الحياطيم»، وصناعة المشط لنفش الصوف، ويطلق على أهلها «القراشليين».
وتشهد وثائق أخرى على ممارسة يهود المغرب لمهن يدوية أخرى مثل صناعة «ابزيمات» الحزام، وتطريز السروج، والحدادة، كما كانوا يخرطون الخشب ونجارة العربات. وعلاوة على الخياطين كان هناك صناع القبعات أو الشاشيات والأحذية؛ أحذية للنساء تعرف بـ«الشربيل» مطرزة بالذهب أو الفضة. كما كان يوجد حرفيون في صناعة الحرير «تاحرارت» وتطريز الثياب وصناعة العقد والأحزمة.
هناك أيضا الصناعة الحرفية مثل الصياغ، ويطلق عليهم في النصوص العبرية اسم «صورفيم»، وبالعربية «الذهابين» على من يشتغل بالذهب. وكذلك يطلق اسم السكاكين أو الصياغين على من يشتغل بالفضة. وكانت صناعة خيط المعدن الثمين والأشغال المتنوعة التي تستعمل هذه المادة الأولية الثمينة من أكثر الصناعات اليهودية ازدهارا، وهذا ما تعنيه المصادر باللفظة العبرية العربية «مليخت اصقلي» (مهنة الصقلي). ويطلق على أرباب العمل والعمال الذين يمارسون هذه المهنة اسم «الصقليين».
ويبدو أن اليهود الأندلسيين نقلوا معهم هذه المهنة إلى المغرب. ولا يزال اسم كوهين الصقلي منتشرا في المغرب، ويعود أصل العائلات التي تحمله منذ قرون إلى اشبيلية. ويروي الرابي يوسف مساس أن الرابيين الذين يحملون هذا اللقب ورثوه عن أجدادهم، وأن الرواية الشفوية جعلت من أهل «كوهين الصقلي» ذرية الصناع الذين كانوا ينسجون بخيط الذهب ملابس الكاهن الأعظم. ومن المحتمل أنهم من اليهود الذين اعتنقوا الإسلام. وبالنسبة لتجارة الذهب، يمارس «الصرافون» هذه التجارة، وتطلق عليهم اللفظة العربية «الصرافون» أو اللفظة العبرية «الشولحنيم».
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-יהודים ונוצרים בצל האסלאם
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
ג. רדיפות והמרות־באונס
הקוראן אוסר על המרות־באונס, אך בגלל המלחמות וצרכי ההתנחלות הופר איסור זה. הח׳ליף וליד הראשון (715-705) אסף את אצילי ארמניה בכנסיית גריגוריוס הקדוש בנכיצ׳וואן ובח׳ראם (על הנהר אראקסיס) והעלה אותן באש (705), אחרים נצלבו ונערפו, ונשיהם וטפם נלקחו בשבי. מ־852 עד 855 השתולל בארמניה מסע עקוב־דמים של רדיפות נגד הנוצרים. למעלה מ־6,000 יהודים נטבחו ב־1033 בפס ובגרנאדה בתימן אולצו היהודים ב־1165 וב־1678 לבחור בין האסלאם לבין המוות. במגרב ובספרד המוסלמית הביאו רדיפות האלמנחידים (1212-1130) כליה על שארית־הפליטה של היישוב הנוצרי.
היהודים, שנאלצו להמיר את דתם, נעשו המון של ״אנוסים״, מומרים ששמרו אמונים במחתרת לדתם הישנה. אנשי האינקוויזיציה האלמווחידית, שפיקפקו בכנותם, לקחו מהם את ילדיהם וגידלו אותם כמוסלמים. בתימן היה חוק דומה לזה, שגזר המרת־דת על כל יתום יהודי. לאחר שביטלו התורכים את החוק הזה בתקופת־הכיבוש הקצרה שלהם אחרי 1872 שב האמאם יחיא והנהיגו ב־1922 וחזר ואישר אותו ב־1925. ב־1896 נאלצו הארמנים בסביבות בירג׳יק על נהר פרת לקבל עליהם את האסלאם, והיה עליהם לגלות למקום אחר כדי לשוב שם אל דתם הישנה.
בעת השחיטות הגדולות של 1915-16 הצליחו מעטים להישאר בחיים על־ידי שקיבלו עליהם את דת האסלאם. מתעודות הנוגעות למארוקו, לאלג׳יריה ולתימן אנו למדים שבזמנים של אי־יציבות וחילופי־רשויות היו בוזזים תמיד את השכונות היהודיות, שוחטים קצת מן הגברים, ואילו הקלגסים או השבטים היורדים מן ההרים סביב, היו חוטפים את הנשים וגובים כופר־נפש. עדים תיארו איך נהרסו רבעי היהודים בפס שבמארוקו ב־1912, בתחילת משטר־החסות הצרפתי, ובצנעא שבתימן לאחר שנרצח האמאם יחיא.
תלאות מעין אלו הביאו לידי המרות־דת לרוב במרוצת הדורות. הנה כי כן ידוע לנו שמספר שבטים יהודים־ברבריים מהרי־האטלס ומשפחות מוסלמיות בפס הם יוצאי־חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם ב־1165, 1275, 1465, וי92—1790. בטריפוליטאניה ובשאר מקומות יש מוסלמים שהם צאצאי יהודים שנאנסו להמיר את דתם בתקופות שונות. יהודי תבריז נאלצו להמיר את דתם ב־1291 ו־1318 ויהודי בגדאד ב־1333 וב־1344. המרות־דת באונס בפרס מן המאה הט״ז ועד לראשית המאה הנוכחית עשו שמות בקהילות הנוצריות, ובעיקר בקהילות יהודיות. תחת שלטונו של השאה עבאס השני(1666-1642) יצא חוק שעל־פיו היה יהודי או נוצרי שהתאסלם יורש לבדו את נחלת משפחתו. חוק זה, שהומתק לגבי נוצרים בהשתדלותו של האפיפיור אלקסנדר השביעי, עמד בתקפו לגבי יהודים עד סוף המאה הי״ט. קזס מזכיר שגם בתוניסיה היו חוקי־ירושה דומים שנשאו פנים למתאסלמים.
הפרדה והשפלה
הד׳ימה חייבה להשפיל את הד'ימים, שנאשמו בהפצת גרסות־כזב של הברית הישנה והחדשה על־ידי שגנזו, עיקמו והשמיטו כביכול אותן נבואות שבישרו את שליחותו האלוהית של מוחמד. התעקשותם בטעות נחשבה סימן לאופי שטני, ובשל כך צריך היה להפרידם מכלל המוסלמים ולבזויתם.
מימי־הביניים והלאה נקבעו לכופרים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, שכונות מיוחדות, ונאסר עליהם לרכוש בתים או קרקעות מחוץ להן. חייבים היו לגור בבתים הנחותים מאלה של המוסלמים, הן בחזותם והן במידותיהם. לעתים קרובות היו הורסים את בתי הד׳ימים אם היו גבוהים מכפי המותר.
עם זאת, היו חריגות פה־ושם. חוקים אלה לא היו קיימים בספרד המוסלמית. בתוניסיה שתחת שלטון החפצים היו ליהודים שדות ובתים נאים. עם הכיבוש התורכי החלה תקופה סובלנית הרבה יותר, ובזכות כך השתפר מצבם של הד׳ימים מאד במחוזות השלטון העות׳מאני, במיוחד במאה הט״ז. אי־אפשר היה לו לדי'מי להיות אדונם של משרתים מוסלמים. אסור היה לו גם להחזיק בנשק. אך דומה כי נהגו לפנים משורת הדין בכמה שבטים יהודיים שבהרי־האטלס של מארוקו ובאסיה התיכונה. כשביקר וולני בהר־הלבנון ב־1785, שבו לא שועבדו המארונים, ולפיכך לא התייחסו אליהם בדרך־כלל כאל ד׳ימים, תיאר את הנוצרים ההרריים הללו בזו הלשון:
מכוח הרגֵל המיוסד על אי־אמון ועל מצבה המדיני של הארץ הרי הכל, שיח׳ים ואיכרים כאחד, מתהלכים תמיד כשהם מזוינים ברובה ובפגיונות. יש בזה אולי משום אי־נוחות, אבל בזכות כך אין הם טירונים בשימושם של כלי־נשק כשעליהם להשתמש בהם(להגנת מולדתם) כנגד התורכים.
להלכה גם אסור היה לד'ימים להתקרא בכינויי־כבוד ערביים וללמד את הקוראן. רצוי היה שלא להזדקק לרופאים ולרוקחים מבני־הד׳ימה, שחשודים היו בדרך כלל בהרעלתם של מוסלמים; אולם בזכות כשרונותיהם הצטיינו הד׳ימים לעתים קרובות בחצרות הח׳ליפים. נישואים או יחסי־מין בין ד׳ימים למוסלמיות היו עוונות שענשם מיתה, אבל מוסלמי רשאי היה לקחת לו אשה מבנות הד׳ימה. בכורדיסתן אפשר היה להטיל מסים על יהודים, נסטוריאנים וארמנים ולגזור עליהם עבודת־אנגריה בלי הגבלה. בתוניסיה אפשר היה לשלוח יהודים לעבודות ציבוריות לסוגיהן (חפירת בורות־מים, בניית גשרים וכוי) והיה עליהם לספק לצבא בגדים, אהלים, וכל דבר אחר שנדרש לו.
המלאכות הבזויות ביותר הוטלו על הד׳ימים. בתימן נגזר על היהודים לסלק נבלות ולנקות את בתי־הכיסא הציבוריים, אפילו בשבת. צו זה משנת 1806 נשאר בתקפו עד שקמו היהודים ועלו לארץ־ישראל ב־1950. בתימן ובמארוקו היו הד׳ימים מצווים להוציא את מוחותיהם ולהמליח את ראשיהם של אויבי הסולטאן ולהוקיעם אחר־כך על חומות הערים. וכך מספר לואי פראנק, רופא הביי של תוניסיה בתחילת המאה הי״ט:
כאשר תורכי [מוסלמי] נדון למיתת־חנק שולחים להביא מן העיר כמה פונדקאים נוצרים או יוונים וכופים אותם לשמש תליינים. שנים מהם כורכים על צווארו של הנדון חבל שנמשח היטב בסבון: עוד שנים תופסים בחבל וקושרים אותו לרגליהם; וכאיש אחד מושכים הארבעה בידיהם וברגליהם עד שיוצאת נשמתו של הנדון.
בדרך־כלל הביי פוקד לקצץ את ידיהם של גנבים. משעה שניתן פסק־הדין מוליכים את הנדונים לניתוח בבית־החולים המאורי, ושם יהודי מוציא את פסק־הדין לפועל וכורת את היד כמיטב יכולתו בסכין גרוע בפרק כף־היד.
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
קשה היה עוונו של ד׳ימי אם רכב על בהמה אצילה כגמל או סוס. מחוץ לערים מותר היה לד׳ימי לרכוב על חמור: אך בתקופות ידועות צומצם היתר זה למקרים מיוחדים בלבד. התייר עלי ביי (כינויו של הספרדי דומינגו באדיה אי־לֶבּליך), ששוטט וכתב בתחילת המאה הי״ט, סיפר שבדמשק לא היה שום יהודי ושום נוצרי רשאי לרכוב אפילו על גבי פרד. כשבימי הכיבוש המצרי הסובלני, ב־1833, הורשה הקונסול הצרפתי החדש לרכוב בחוצות דמשק, פרצו שם מהומות. איסור הרכיבה על סוס או על גמל עדיין עמד בתקפו ב־1948 בתימן, מקום שם נקבע במפורש שחייב יהודי לשבת על אוכף־צד כשהוא רוכב על חמור.
עד לראשית המאה הנוכחית היה יהודי בתימן ובכפרי מארוקו, לוב, עיראק ופרס חייב לרדת מעל חמורו בראותו איש מוסלמי. אם שכח, רשאי היה הלז להשליכו ארצה. אסור היה לד׳ימים להתקהל בחבורות ולגלגל שיחה ברחוב. מצווים היו להתהלך בעיניים מושפלות ולעבור משמאלם של המוסלמים, והללו יאה היה להם לדחפם הצדה.
הערת המחבר : על פי מסורת המיוחסת לנביא נקבע הכלל שאסור להקדים שלום לד׳ימי אלא יש לדחוק אותו לצד הדרך כדי להשפילו.
״אל תהיו הראשונים לברך את היהודים והנוצרים לשלום. וכראותכם מישהו מהם בדרך דחקו אותו לצד הצר שלה״.
אבן־קאים אל־ג׳אוזיה, אחנאם אהל אד׳ ד׳ימה, ביירות 1981, כרך א׳, עמי 192.
בתימן אם פיזל איש מבטו בראותו מוסלמי בעירומו היה הדבר נחשב עבירה. הד׳ימי שעמד במחיצתו של מוסלמי לא היה רשאי לדבר אלא בקול חרישי, ורק משקיבל רשות לכך. עד לאמצע המאה הי׳׳ט היו מתקלסים ומתעללים ביהודים בחוצות ירושלים, חברון, טבריה וצפת, וגם בהמשך המאה סיפרו תיירים על מנהגים דומים במגרב ובתימן. נ. סלושץ מציין כי בבו־זיין שבג׳בל־ע׳ריאן (לוב) היו ילדי הערבים נוהגים לזרוק אבנים על יהודים עוברי־אורח. הקנייתה של משנת הבוז בגיל כה רך לא נתייחדה לחבלי־מדבר בלבד גם לא היתה מכוונת נגד יהודים בלבד. מיסיונרים אנגליים שביקרו בירושלים ב־1839 כתבו לאמור:
בשעה שהתכופפנו מעל לחומה [של בריכת בית־חסדא] והָגינו בימים עברו התחילו כמה נערים מוסלמים לאסוף אבנים וליידותן בנו, תוך שהם צועקים: ״נצראני״ (נוצרים). התקרבנו לשער המסגד יותר מן המותר לרגליהם של נוצרים.
בפרס ובתימן ציינו זרים בתחילת המאה ה־20 את הדלתות הנמוכות שאילצו את הד׳ימים — השפלה נוספת! — להרכין ראש או להתכופף בכניסתם אל בתיהם. בצנעא היה הרובע היהודי שרוי בלילות בחשכה — בניגוד לשאר חלקי העיד — ולא היו אוספים בו אשפה. בבוכארה היה היהודי צריך לתלות סמרטוט על ביתו כדי להבדילו מבתי המוסלמים, שגם גבוהים היו יותר משל היהודים. יהודי בוכארה, שבתקופות מסוימות נאלצו ללבוש שחורים בלבד, הוצרכו להשתופף בחנויותיהם כדי שיראו לקוחותיהם המוסלמים רק את ראשם ולא את גופם, זכר למנהג המאה הי״ד בדמשק שבה היו מפתני חנויותיהם של יהודים ונוצרים נמוכים מגובה הרחוב. השערים הנעולים של שכונות הד׳ימים לא תמיד גוננו על יושביהן מפני שוד ואונס. בתימן היו בתיהם של יהודים דומים למבוך של תאים, שבו היו הנמלטים על נפשם יכולים להתחבא או לבלבל את רודפיהם. מתוך פנקסי־קורות יהודיים מן המגרב יכולים אנו לעמוד על מצוקתן של השכונות האלו כמו גם על האימה והפחד שפקדו את יושביהן, שתכופות נעשו קרבנות חסרי־מגן לשוד וטבח. המגבלות שנגזרו על תנועותיהם של הד׳ימים ומקומות־מגוריהם השתנו מתקופה לתקופה, מאיזור לאיזור. היו גם מקרים של גירוש והגלייה מכמה ערים וחבלים, אך הללו לא היו שכיחים.
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות שלטון הסעדים.
הסתגרות ופתיחות
שלטון הסעדים.
1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.
המללאח היהודי ברבאט – קריספיל
וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאליים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וספרי תורה נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. בח' בתמוז נכפלו המסים והדרכים נסגרו וחולאים רעים באו לעולם. והתחיל הנגף והמתים עד ה' בתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותנים המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מארבע שנים ומטה יותר משלוש מאות, ולא נשארו כי אם ארבעה או חמישה עשירים, ובם המושלים בקהל ביד חזקה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים, ועליהם נאמר " עשירים מלאו חמס ".
פסקה אחרונה זו מ "ספר דברי הימים ", מקפלת בתוכה את אחת התוצאות המעציבות של תלאות וצרות אלו : מריבות פנימיות בתוך קהילת פאס על השאלה הגורלית, מי ישא בעול נטל המסים. אם בעת רגיעה המסים קבועים וידועים מראש, בעת צרה היה כורח לגייס מיד הקנס וכל מי שעלה בידו להשתמט ניצל את קשריו עם שרי הממשלה, הדים למחלוקות אלה אנו מוצאים בתקנה שתקן המעמד ( רבנים וגבירים ) בשנת 1608 וזה לשונה :
" בהיותנו אנו החכמים מקובצים עם אנשי המעמד עייננו בתיקון צורכי ציבור של קהילות הקודש פאס יע"א וראינו עוון גדול בינותינו שעל דבר זה מלאה ידנו חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו והרבה יש להם לתת המס ככל היהודים והנה נתלים באילי הארץ גויים אלמים ופוערים פיהם לבלי חוק לבלתי שאת משא מלך ושרים כחוק מוטל על כל בר ישראל.
וכמה בני אדם חלושי הכוח והממון שאין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל גובי המס חלקם. ובראותינו צער הקהילות ותוקף המסים והארנוניות בכל יום ויום. לכן בהסכמה ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ"ו בחרו מכל קהילה וקהילה שלושה אנשים והם יחקרו וידרשו בפנקס המס ויעריכו מה שראוי לכל אחד לתת. וכל מי שכתב בפנקס ולא יתן מה שקצבו עליו מלבד שיודע לו שאנו מחרימים אותו, הנה אנו נותנים רשות לנגיד למוסרו ליד המלכות לעונשו בגופו ובממונו.
כך היה המצב בשנים אומללות אלה בפאס אם להסתמך על עדות כותבי " ספר דברי הימים. אין לנו ידיעות על המצב בקהילות אחרות ויש לשער שלא היה שפיר יותר אם כי בגלל חלוקת המדינה לשתי ממלכות, אחת בפאס ואחת במראכש. יתכן שהמצב בדרום המדינה היה חומור פחות. בכלל ידוע שכותבי הזכרונות, כמו העיתונאים בימינו כותבים רק על מאורעות מסעירים ומתקבלת על כך תמונה מעוותת כי גם בתקופה סוערת זו היו לבטח פרקי ארגעה כפי שאפשר ללמוד מחיוניות חיי המסחר והרוח.
שגרירים וסוכנים.
הפתיחות היחסית של בני סעד לעולם החיצון פתחה בפני האליטה היהודית מעמד חדש של " יהודי החצר ", שגרירים, סוכנים דיפלומטים, מיופי כוח השלטונות, תרגומני החצר, סוחרי המלך, חוכרי המכס וכו'….משני פלגי המדינה – פאס ומראכש – היה זה דווקא בדרום שמספרם ומעמדם היה נכבד יותר, במיוחד תחת הסולטאן מוחמד זידאן 1603 – 1618.
בראשית שלטונו של מלך זה נזכרים שני יהודים הממונים על האוצר, אברהם בן ואעיש ויהודה לוי. אברהם היה גם ממונה על גביית מס המעשר ויהודה חוכר מכס בסאפי. אולם למעמד הרם ביותר ולהשפעה הנמשכת זכתה משפחה ממגורשי ספרד אשר מסמלת העידן החדש : משפחת פלאג'י.
מוצאה של המשפחה בפאס. מייסד השושלת והמפורסם שבאחים, שמואל, נולד גם כן בפאס, אולם לרגל עסקיו השתקע בתיטואן משם יצא לאירופה, תחילה לספרד ולאחר מכן בסוף המאה ה-16 לארצות השפלה. בשנת 1596 אנו מוצאים את שמואל ואחיו יוסף יושבים באמסטרדם והם נמנים עם מייסדי המניין " הפורטוגזי " הראשון שהיה מתכנס בביתו של שמואל. בשנת 1608 הוא חוזר למרוקו כדי להביאת את משפחתו ולשכנע את מולאי זידאן למנותו כסוכנו הרשמי בארצות השפלה בהבטחה שיפעל לפתוח המסחר בין שתי הארצות.
שמואל חוזר לאמסטרדם ובאמתחתו המינוי הנכסף של " עבדינו וסוכנינו ". התואר הרשמי של שגריר ניתן לאחד ממקורבי הסולטאן, אבל במעשים היה שמואל השגריר האמיתי בעל ההשפעה הן בעיני מולאי זידאן והן בעיני ההולנדים. בזמנים ההם לא הייתה הפרדה כלל בין מסחר ודיפלומטיה ותפקידו הראשון של השגריר היה לפתח המסחר.
הפרדה גם לא הייתה בין טובת הכלל וטובת הפרט וכך יצא שהנהנה הראשון מהחוזה המסחרי שנחתם בין שתי הארצות בשנת 1610 היה שמואל עצמו, גם סוחר וגם כוכן דיפלומטי בעל מונופול המסחר עם הולנד. חתימת החוזה הייתה מאורע היסטורי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שמרוקו חתמה חוזה שלום ומסחר עם מדינה נוצרית.
עם אחיו יוסף , שהיה ממלא מקומו בעת העדרו, נתן שמואל תנופה גדולה ליחסי המסחר בין שתי ארצות לשביעות רצונם של שני השליטים שנתנו בו אמון מלא. עזר בידם גם משה, בנו של יוסף ששימש מתורגמן השגרירות. נוסף על כישוריו המדיניים והמסחריים המזהירים, היה שמואל גם בעל נטיות הרפתקניות ברות התקופה.
גם בשוד ימי עסק והיה תוקף ספינות ספרדיות עמוסות משא בדרכן מאמריקה למולדת. נוסף על הרווח בכך מתנקם בספרדים השנואים שגירשו את אבותיו וניהלו מלחמה נגד שולחו מלך מרוקו. ברור שהספרדים ביקשו הזדמנות להתנקם באויבם בנפש. זו ניתנה להם כשסערה בים אילצה את שמואל לבקש מקלט בנמל האנגלי פלימות, ואתו שלוש ספינות ספרדיות שדודות.
השגריר הספרדי לחץ על שלטונות אנגליה אשר עצרו את שמואל בסוף שנת 1614. פרשת מעצרו ומשפטו מרתקת ביותר אולם מחוסר מקום נסתפק בסופה הטוב. חסינותו הכפולה, כסוכן מלך מרוקו וכאזרח ארצות השפלה, עמדה לו כנגד השוחד וההסתה האנטי יהודית של השגריר הספרדי ומלך אנגליה בכבודו ובעצמו נאלץ להתערב, לשחררו ולטהר את שמו.
על גדולתו בעיני בני ארצו המאומצת, תעיד העובדה שבהלוויתו בשנת 1616 הלכו אחרי מיטתו הנסיך מוריס ונציגי אסיפת המעמדות ועירית אמסטרדם. אחרי מותו המשיכו בניו בשירות השריפים וארצות השפלה, יצחק ישב בסאלי, שהייתה מעין רפובליקה של שודדי ים, ועסק בפדיון השבויים הנוצרים, ויעקב קרלוס היה הסוכן הדיפלומטי של מרוקו בדנמרק בסוף המאה ה-17.
יוסף המשיך לאחר מות שמואל לייצג את מולאי זידאן אשר בשנת 1602 הטיל עליו לבנות שתי פריגאטות ולציידן בתותחים. כתשלום בעד האוניות שלחה מרוקו את מוצרי היצוא האופייניים שלה לאותה תקופה, עורות, חיטה, חנקן אשלגן, לייצור אבקת שריפה ולתחמושת, וסוכר. למרות חילופי המלכים במראכש המשיך יוסף לייצג בנאמנות את השריפים עד מותו בשנת 1638.
לאחר מות יוסף מילא את מקומו אחד מבניו, דוד, אשר הרחיב את שדה פעולתו לצרפת, ובשנת 1631 הוא הצליח להביא לחתימת חוזה שלום בין שתי המדינות. דוד נשלח לפאריס והמלך לאווי ה-13 אישר את החוזה והוטל על דוד פליאג'י, להעביר החוזה החתום למראכש. אולם במקום לפנות למרוקו העתכב דוד לזמן מה בהולנד.
מלך מרוקו שחיכה לשווא למסמכים וסבר שלא אושרו, נעלב וציווה להתקיף ספינות צרפתיות ולהחרימן. הסכסוך שפרץ מחדש בגלל הזנחתו של דוד כמעט והמיט שואה על המשפחה ודוד נאלץ להימלט ךקלן שבגרמניה. אולם לאחר כמה שנים, ועם עלייתו לשלטון של מלך חדש במראכש, מולאי השייך אל סג'יר, חזר דוד למלא בנאמנות שליחויות ולדאוג לאספקת הנשק ולשיגור בעלי מקצוע ליציקת תותחים.
אחיו הצעיר משה עבר בשנת 1619 להתגורר במראכש ונעשה מתורגמנם של השריפים, הוא השתתף עריכת חוזה השלום עם צרפת ועם אנגליה. הוא היה הנציג האחרון של משפחה מהוללת זו שלאחר הסתלקות שושלת השריפים פסקה מלמלא את תפקידה ההיסטורי. אולם מפורסמת של שתהיה לא הייתה פליאג'י היחידה בשירות השריפים.
בשנות העשרים של המאה, התגבר זרם הנשק מהולנד לסאלי ולמורדים, שיגר מולאי זידאן להולנד את איש סודו, ימין בן רמוך, נצר למשפחת מגורשים ידועה מפאס, לאמסטרדם לשכנע השלטונות למנוע הברחת נשק לאויביו. לאחר מכן באותה משימה את יעקב בן רוש.
אולם נסיונותיו של מולאי זידאן לבלום את המרידות נגדו לא עלו יפה ואחד המורדים, מוחמד אל עיאשי השתלט על כל צפון המדינה. גם לו היו סוכנים יהודים ואחד מהם בנימין הכהן, צאצא למשפחת מגורשים מפורטוגל שישבה בסאלי, הצליח למרות התנגדות משפחת פילאג'י, להשיג רשיון יבוא לנשק מהולנד.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.
בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש
שבתאי צבי
מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.
בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא.
ר׳ יוסף בן־טבול נשאר אלמוני. עזב את צפת ונדד לארצות צפון אפריקה, כשד״ר כנראה, בשליחות עדת המקובלים ״או מסיבת הגלות מגזירת הרב״, וגם שם נשאר אלמוני. בדרך נדודיו הוא נקלע לתוניסיה ושם נפטר ונקבר בעיר אלחאממה. במשך שהותו בתוניסיה התפרסם כבעל נם ומלומד בנסים ואגדות וסיפורים לרוב נרקמו סביב דמותו. אך על קורותיו ועל עברו לא ידעו דבר, פרט לכך ששמו ר׳ יוסף המערבי. והראייה, בשנת תדש״א הארץ דשא, היא שנת 1945, הביא לדפוס ר׳ אליהו דמרי זצ״לבג׳רבה ספר של אביו המנוח, הרה״ג ר׳ פראג׳י דמרי בשם ייוסף חי״ (נר רבי יוסף המערבי). בדברי ההקדמה אומר החכם דמרי ־על אדונינו הרב הגדול הצדיק ר׳ יוסף המערבי זיע״א הקבור בעירנו אלחאממה יע״א״. ושואל החכם דמרי:
א. ״אך מיהו ר׳ יוסף מערבי? האם הוא מילידי העיר אלחאממה ומארא דאתרא או מעיר אחר?
ב. ״איזהו ומי הוא? האם הוא מהרבנים החדשים הקרובים או מהחכמים הראשונים או מהגאונים?
ג. ״באיזה זמן היה חי וכמה עבר זמן משנת פטירתו עד היום הזה״ (1945)? עד כאן לשון הרב דמרי.
קרוב ל־400 שנה היה קבור ר׳ יוסף מערבי באלחאממה, וכלום לא נודע עליו לאנשי תוניס, לא על קורות חייו ולא על מורשתו הרוחנית, לא על ספריו ולא על משנתו. ידעו רק שהיה חכם שבא מירושלים (כלומר ארץ־ישראל) ושהיה מקובל ובעל נס. בתור כזה פקדו את קברו וערכו לזכרו הילולה כל שנה בראש חודש טבת – נר שביעי של חנוכה ״ובאים מכל ערי התוניסי והכפרים הקרובים והרחוקים להשתטח על קבר הצדיק ־לשאול כל אחד שאלתו ובקשתו מהצדיק״… ורק לפני כ־30 שנה קם רב בעירו ורצה להתחקות על מוצאו של ר׳ יוסף המערבי.
אומר הרב דמרי: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי לא מצאנו באיזה ספר מידיעתו, אם אמרתי מזקנים אתבונן בהגדה על פה, ואין קול ואין עונה. אחרי רב החיפוש והחיקרות זאת מצאנו כתנות אור יוסף, מה שהובא בספר ׳שבחי האר״י׳ ז״ל שנים שלושה סיפורים ומהם תבין כי אדמו״ר ועט״ר הרב׳׳ג(אדוננו מורינו ורבינו ועטרת ראשנו הרב הגדול) ר׳ יוסף מערבי זיע״א(זכותו יגן עלינו אמן) הוא אחד מתלמידי אדמו״ר הרב האר״י חי זלל״הה וזיע״א.״
גם היום ״אחרי רוב החיפוש והחקירות״ של הרב דמרי זצ״ל אין יודעים הרבה על ר׳ יוסף המערבי ואין מזהים אותו עם ר׳ יוסף בן־טבול המערבי שעלה לצפת ממרוקו והגיע לתפוס מקום בכותל המזרח בין תלמידי האר׳׳י, שני בחשיבותו בלמדנותו ובחריפותו אחרי ר׳ חיים ויטאל.
יוצאי תוניס בארץ מכבדים את זכרו עד היום וב־א׳ בטבת פוקדים את קברות הצדיקים ועורכים לי הילולה כדת ובדין.
הארכתי את הדבור על ר׳ יוסף בן־טבול, מפני שהוא אחד מני רבים שהיו בזמנם סיני ועוקרי הרים וירדו לתהום הנשיה, ועקבותיהם כמעט נמחקו מתולדות עם ישראל.
ההסטוריה תכיר בודאי תודה לחוקרי קורות עם ישראל על רצונם לעשות צדק עם גדול שנשכח ולנסות להחזיר לפנתיאון הלאומי של עם ישראל, את אחד האנשים הנהורים אשר ידו רב לו בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בדרוש ובחקירה.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר-השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה
שלום בר-אשר.
ירושלים, התשנ"ט
פתח דבר
מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.
רבי שמואל די אבילה : פרשן המקרא וההוגה השמרן.
סוג אחר של ספרות שזכתה לפרסום, בעיקר, רק בראשית המאה ה-20 ובפרט בדפוסי ארץ ישראל הייתה הספרות של חכמי מכנאס. כידוע, החל במחצית הראשונה של המאה ה-18 הפכה קהילה זו לעיר ואם בתורה, בחוכמה ובפיוט. לצדם של נגידים ופרנסים, שהילכו בחצרותיהם של מלכי מרוקו במאה ה-18 , בני משפחת מימראן, בן עטר וטולידאנו, צמחה שכבה של חכמים בני משפחות די-אבילה, טולידאנו, בירדוגו, עמאר, אלכרייף ואחרים.
חשיבותו של יוצר בודד, כגון רבי שמואל די אבילה במכנאס, נופלת בערכה מחשיבות של חוג רחב המקיף יוצרים אחדים וקבועים. אולם כיוון שהנושאים ששמואל די אבילה עסק בהם הם מן המרכזיים במחשבה היהודית, אפשר שיש בדבריו תרומה כל שהי לתולדות דמותה של החברה היהודית במרוקו במאה ה-18.
שמואל די אבילה הולד בשנת 1688 במכנאס, ואחרי כן עבר לסאלי-רבאט, אך את שמו הוא קיבל מעיר מוצאו אבילה אשר בקסטיליה, אות לגאווה הרצופה שפיעמה בלבם של יוצא ספרד גם שתי מאות שנים אחרי הדירושץ הדרישה ברבים הייתה חלק חשוב ומרכזי בתפקידו של החכם, וכבר בגיל 19 – 21 הוא נשא כמה מן הדרשות המכונסות בספרו " אוזן שמואל ". הספר הכולל ארבעה פרקים : תורה ותשובה, תורת הגאולה, מעלה של התורה ועיוניו במהות ההשגחה והמוות וקידוש השם.
מקורותיו כוללים פרשנות המקרא, פילוסופיה, קבלה ומוסר, ואולם על אף החלק הפילוסופי, הוא שמרן דתי בהשקפותיו. את דרשותיו הוא נשא ברבים כמרביץ תורה, ממשיך בדרכו של אביו משה שהיה תלמיד לרבי חיים בן עטר. פעמים מתערבים בדבריו שאלות של תלמידי חכמים ומשכילים, כגון רבי שמואל צרפתי מפאס או חמיו, משה בן עטר, אך חידה היא כיצד עמד לו לציבור הכוח לשמוע דרשות למדניות ועשירות במקורות מן התלמוד, המחשבה היהודית בימי הביניים וספר הזוהר.
אמנם הלשון היא " לישנא קלילא כפי שציינו המסכימים לספר, אבל על אף תרגילי הפישוט המשלב הדרשן, הדברים מורכבים ודיאלקטיים, בפרט שהם נישאו בעברית. אפשר שהן מבחינה רעיונית והן מבחינה ביבליוגראפית, משקף די אבילה לא רק חוג של תלמידי חכמים בעלי יכולת רוחנית גבוהה, אלא גם מעגלים חברתיים שכל אחד היה יכול להבין חלקים מתוכנה של הדרשה.
שמואל היה אביו של אליעזר די אבילה, איש הלכה גדול.
עוד בחייו של רבי שמואל די אבילה נתפרסם חיבורו " כתר תורה ", הכןלל שני חלקים, אחד דברי מוסר בזכות פטור תלמידי חכמים ממסים, והחלק השני הוא שיטה על מסכת נזיר. בראשית המאה ה-18 זכה לפרסום ספר המוסר בקטן " בנאות דשא " של רבי שלמה אדאהאן.
כנגד זה, בהעדר בתי דפוס מקומיים ועם היחלשות הקשר עם אמסטרדם, נתפרסמו רק בראשית המאה העשרים נתפרסמו ספריהם של רבי יהודה בירדוגו , מים עמוקים " על התורה, והפירוש הרחב שכתב עליו רבי יעקב בירדוגו " גלי עמיקתא ". ספר אחר היה החלק הראשון של החיבור של רבי רפאל בירדוגו " מי מנוחות " על התורה. ספרים אלה נפוצו בין חכמי מרוקו וחכמי הספרדים בארץ ישראל, במצרים ובמערב אירופה רק בזמן ההוא, תופעה שנעמוד עליה להלן.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
הקדמה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענ
ו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.
הילולת הצדיקים
תופעה בולטת במיוחד במרוקו וסאלי בכללה היא ענין הילולת הצדיקים וההשתטחות על קברות הצדיקים. כמופיע באידרא זוטא בסופה, בעת פטירת רשב״י שם נאמר ״עולו ואתכנשו להילולא דרשב״י״. כל החכמים היו נערצים, אך היו צדיקים שנתפסו כבעלי מופתים בין בחייהם ובין לאחר מותם.
כאן המקום למחות נגד אותם שוטים ידועים שבכל פעם צצים ומשתלחים ביהדות המפוארת הזו – יהדות מרוקו העומדת במקום נכבד מול כל אחת מקהילות ישראל.
הגדיל עשות ״משורר לאומי״ אחד עליו נאמר ״וחפרה הלבנה״.
אותו מחבר מילים נבובות אמר, כי יהדות מרוקו תרמה רק קברות צדיקים ומופלטות וכי ״יעקב אבוחצירא איננו איינשטיין. אכן, איינשטיין עסק בתורת היחסות שכלליה משתנים, בכל עת. הרב יעקב אבוחצירא זצוק״ל עסק ועוסק בתורת הנצחיות, תורת הקבלה האלוקית, עליה אין עוררין וכלליה תקפים לנצח.
קברות הצדיקים, כל מי שמתוודע לגדולתם של צדיקי מרוקו, לנפלאותיהם, לא יוכל לדבר על תרומה גדולה יותר מזו לאנושות.
לא מעט אחווה, אנינות טעם וחן הביאו איתן המופלטות, שרידי הפליטה של מטעמי גן עדן.
הערצת הקדושים הילולות הצדיקים וההשתטחות על קבריהם הפכו נושא למחקר וליצירות רבות. לצורך פרק זה נעזרתי בספר ״צדיקי מרוקו״, ב״מלכי רבנן״, ב״נר המערב״, ב״שם הגדולים״ ובעדויות ממקורות שונים.
במקור מחקר צרפתי, (א) מספר המחבר גולבין, כי יהודי סאלי רבאט קשורים מאד לצדיקים מקומיים ומחוץ למקום.
הצדיקים הנערצים בעיקר מחוץ לסאלי:
רבי עמרם בן דיוואן בוואזאן.
רבי יחייא לכדאר בבן אחמד.
רבי אברהם אוריור בדאד.
בסאלי חגגו בל״ג בעומר, בר״ח אלול ובט״ו באב את הילולות הצדיקים.
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.
העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.
התמוטטות הרשת
החששות של אפרים רונאל לא התבדו. מבצע חלוקת הכרוזים גרם למפולת בשורות ״המסגרת״. הפגיעה הייתה קשה במיוחד בשלוחת לביא שארגנה את מבצעי ההברחה הימיים.
חלוקת הכרוזים בתיבות הדואר בקזבלנקה הסתיימה ללא מעצרים אך בעת החלוקה במכנאס התרחשו תקלות שגרמו לסדרת מעצרים ברוב סניפי ״המסגרת״ במרוקו. בלילה שבין ה-8 ל־9 בפברואר 1961 שלח מפקד אזור הצפון מטעם שלוחת לביא, אנדרה נידם, קבוצת צעירים מפאס להדביק כרוזים במכנאס, על סמך הנחיות שקיבל מרגב. אנדרה נידם (״רובד״) נולד בפאס בשנת 1931 להורים שקיבלו אזרחות צרפתית. למד בבית־הספר הגבוה למסחר בשנת 1951 באלג׳יר ובמשך שנה במונפליה. בשובו למרוקו בשנת 1955 התגייס לצבא צרפת ושירת כמדריך ספורט באלג׳יריה. משנת 1958 החל ללמד את מקצועות המסחר בבית־ספר לבנות מוסלמיות בשם ״אום אלבנין (אם הבנים) בפאס. גויס לשלוחת לביא על ידי סבאון ונשלח לשתי השתלמויות בישראל שבהן למד מקצועות צבאיים ומודיעין. בהשתלמות השנייה, בקיץ 1958 עבר קורס של חיל הים במכמורת בהדרכת סגן אלי לוי. נידם החליף בתפקיד מפקד פאס וצפון מרוקו את רוג׳ה חמו והיה כפוף ליוסף רגב, שכונה בשם ״בן״ או בשם המרוקני ״בנאני״. סמוך למעצרו, עבד כשכיר ב״מסגרת״ עם שרל ריבוח, אמיל דרמון ומרסל אנתיבי שעברו לקזבלנקה.
בתוקף תפקידו היה אחראי על שיגור יחידות שפעלו באלחוסימה במבצעי ״אגוז״. נידם החזיק בביתו שני מקלעי שרמייסטר ושני אקדחים שנשארו קבורים בגינת ביתו כשנלקח למעצר. הוא מעריך שסלומון צרפתי סילק אותם מביתו כעבור זמן. אנתיבי מעיד שהגיע לביתו של נידם בכוונה להזהירו ממעצר ונאלץ לעקוף את הבית כיוון שהמשטרה כבר ערכה תצפיות באזור. אשתו של נידם, הלן, הוזהרה בשעות הערב שבעלה עלול להיעצר ושאסור לו להיכנס לביתו. לנידם לא נודע על האזהרה. הוא נעצר בביתו למחרת בבוקר בשעה אחת עשרה. קודם לכן עצרה המשטרה בטעות פעיל אחר בשם ארמן נידם, חברו של יצחק כהן, שאף הוא נעצר, עד שהתברר לה שאין הוא האיש שהיא מחפשת.
במכנאס פעלו שלוש חוליות בנות שני פעילים כל אחת בראשות מפקד הסניף מאיר אלבז, שקיבל את הכרוזים מנידם. אלבז נולד בצפרו בשנת 1931. למד בתלמוד תורה, בבית־ספר כי״ח בפאס ובבית המדרש למורים עבריים בקזבלנקה ופעל גם בתנועת הצופים. בשנת 1951 נסע במשלחת של בית המדרש לסיור בישראל במשך חודש וחצי והשתתף בהשתלמות באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה השנה החל אלבז ללמד עברית בתיטוואן וערבית בצפרו ובפאס. בשנת 1958 למד שנה ערבית במכון ללימודים גבוהים ברבאט ולימד ערבית בתיכון כללי במכנאס במשך שבע שנים עד שעזב את מרוקו. בשנת 1959 גויס למסגרת על ידי אנדרה נידם, פעל בשלוחת לביא ונשלח להשתלמות בישראל בתחום השימוש בנשק. לדבריו שמע על טביעת ״אגוז״ רק מן הכרוז שממנו הסתייג. אחרי שחרורו מן הכלא לא התעניין איש מנציגי ״המסגרת״ בכליאתו.
הערת המחבר : [1] מאיר אלבז חזר ללמד ערבית במכנאס עד יוני 1968. אשתו שעסקה אף היא בהוראה בבית־ספר כללי הרגישה עוינות בימי מלחמת ששת הימים, והם החליטו לעזוב את מרוקו ולהתיישב בפריס, שם הוא עוסק בתיווך נכסים. לא שב מעולם למרוקו. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.
ימים אחדים קודם לכן גייס דוד(ג׳ימי) טולדנו קבוצת פעילים למבצע ההפצה. הקבוצה כללה את חיים רואש, גבי כהן, ג׳ורג׳ בן־זינו, מימרן ומרכוס חדד. דוד טולדנו נולד במכנאס בשנת 1930 וגר ברחוב פלסטין בעיר. כינויו בשלוחת לביא היה ״טד״. בשנת 1959 גויס למסגרת על ידי מימרן מפאס שלימד במכנאס. השתתף בהשתלמויות בתחום השימוש בנשק קל. עבד כפועל דפוס והיה שחקן כדורגל מקצועי. שעות אחדות לפני שיצא להדביק את הכרוזים השתתף בישיבה של שופטי כדורסל. בשעה תשע בערב נפגש טולדנו בביתו עם קבוצת המגויסים החדשה ומסר להם את הכרוזים, אך להפתעתו הראו לו ג׳ורג׳ בן זינו וגבי כהן את הכרוז שכבר היה ברשותם. בגלל חוסר תיאום בין שלוחת בלט לשלוחת לביא, החלו חוליות בוגרי התנועות בחלוקת הכרוז לעוברים ושבים לפני רדת החשכה, משעה שש, למרות שהמבצע היה אמור להתחיל רק בשעה תשע בערב. טולדנו התקשר לאלבז לקבלת הנחיות חדשות ונענה שיש להמשיך במבצע. למרות החשש הסביר שהכרוז כבר נפל לידי המשטרה, קיבלו המתנדבים הוראה להמשיך במבצע ההדבקה. טולדנו הזמין בעוד מועד שלושה כלי רכב שהסיעו את החוליות למקום המבצע, אך כיוון שגבריאל חסין שהיה אחראי להסעות לא הגיע למקום המפגש נאלצו ללכת למקום ברגל. חוליות מדביקי הכרוזים קיבלו לידיהם סכום של עשרת אלפים פרנק כל אחד כדי לטעון, במקרה של מעצר, שאדם שהם לא מכירים שילם להם כסף לביצוע ההדבקה. לפנות ערב קיבל שרל בוחסירה הוראה ממפקדו נידם לנסוע במכוניתו עם אלי לוי למכנאס ולהתחיל במבצע.
הערת המחבר : אחרי שחרורו בערבות עבד טולרנו בבית דפוס ברבאט. אחרי ניסיונות כושלים לברוח ממרוקו, יצא בדרכון קולקטיבי בסוף שנת 1964 ונשלח לעיירה יקנעם. לדבריו, לא סייעו לו המוסדות לקליטתו. שירת כקצין בשירות בתי הסוהר ויצא לגמלאות. שיחה עם ג׳ימי טולדנו, יקנעם, 29 ביוני 2000. שגב, יכין, עמי 194.
המשך………
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
פיוט. נועם יוצר יחידתו סימן אני יחייא חזק.
אם אזכור עווני. בושה תכסני. חטאתי וזדוני. תמיד נגד עיני
נטבעתי במצולות. עברות גדולות. חמורות וקלות. אחי שעו מני
ידעתי בפשעי. אהובי ורעי. גדל מאוד רשעי. דודו ברח מני, חנוני חנוני
יראה רעד ופחד. ממני לא תכחד. לא אמצא שום שוחד. לכפר עווני.
חיש מהרה שובה. ישראל בתשובה. כי גדלה החובה. צרות מצאוני.
ימים חלפו עברו. מפני חרב גורו. טמא סורו סורו. אולי יחנני.
יושב בשמים. הוא אלוהים חיים. בעדי עדיים. מהר ילבישני.
אבינו מלכנו. חננו עננו. כי בעווננו. דודי ברח מני
חושה אל נקמות. קומה חגור חֵמות. לדין כל האומות. מהרה הראני.
זכור רחמיך. למען שמך. וכלה זעמך. באויבי ומוני
קבל תפילתי. עני אני באתי. קבץ קהילתי. לארצי ומכוני.
נועם הנזכר. סימן אני יחייא חזק
אל חכם אשירה. ארי אביחצירא
נצוץ הקדוש בו. שמו כשם רבו. יעקב בחר בו. נאזר בגבורה
יצחק בן גבירה. לו העוז וגבורה. גם מרבה המשרה. בתורה נבחרה
יום אור שבת קודש. את שם השם קִדֵּש. כמו עיר וקדיש. הוא עלה בסערה.
חרדה לבשתי. בראותי אויבתי. ניצבת לקראתי. כרוח סערה.
יה נקום נקמתי. מעושי רעתי. צדיקים משרתי. עליון נפשי מרה.
ישר צדיק תמים. עם חי עולמים. בחר לו עולמים. בשירה וזמרה
אהב מצוות השם. בקהל קדושים. גם בעל מעשים. בגלוי וסתרה.
חיבוריו הם יפים. כמו נופת צופים. בנפה מנופים. בשפה ברורה.
חָשַק מאוד אִוָה. תמיד בנר מצוה. להרבות אור זיוה. בשבת היקרה.
זכה בזה לראות. השם מלך גאות. גם יתעדן בנאות. דשא רב נהורא
קול רנה בפיהו. לאלי ואנוהו. שובע שמחות הוא. ארי שבחבורה.
חיבוריו הם יפים. בנפה מנופים. כמו נופת צופים. בשפה ברורה.
זכות אבות עמו. בשכבו ובקומו. עד הלך בתומו. לאיום ונורא.
קול מבשר תשלח. לעני נאלח. אתה טוב וסלח. פדנו במהרה
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
הוא הצליח להצית את אש המרד, השתלט על אזורים נרחבים והטית את אימתו על חלקים מהמדינה בעיקר בצפון המדינה. לאחר מלחמת גרילה עקובה מדם שנמשכה כשש שנים הובס, נשבה והוצג בכלוב ברזל כחיית טרף. אבל אז כבר היה מאוחר, הוא השאיר אחריו רעב ובצורת ומחלות.
מולאי חפיד סילק את אחיו מהשלטון, וקרא לצרפתים לעזור לו להציל את כבאו. ובין חילופי גברא האלה, חזר התוהו ובוהו שפגע ביותר היהודים. גם אחרי מלכותו של מולאי חפיד לא פסקו הפרעות ביהודים וברכושם, כיוון שעדיין לא היה בידו לבא לעזרתם.
ובראותם כך, חשבו עליו שהוא צורר היהודים. וכשהתפנה לבקר אותם עשו לו קבלת פנים, וקיבל מידם את המנחה שהועידו לו, ברכו אותו בקול רם וזכו לתגובה אוהדת ממנו. הוא ביטל מעליהם כל גזירות, וקרא להעניש כל מי שירים יד על יהודי, יקלל יהודי, או יציק לו. והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו.
והארץ שקטה, אך לא להרבה זמן. המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, קירבו את הקץ להתערבות מעצמות אירופה, ומה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור, המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.
למרות כל האמור לעיל, המאורעות היו נקודתיים ולא פגעו בציבור היהודי בכל מקום. בערים הגדולות תמיד היו גילויי שנאה, ובאותה מידה היהודים למדו לחיות אתה. הסכנה הממשית הייתה ביישובים הקטנים וזאת מהמושלים הקטנים, חסרי תרבות ומעצורים, והם רכבו על גלי השנאה הדתית, להגיע לפסגת השלטון באזוריהם, והם אלה שהיוו מקור הסכנה ליהודים באזוריהם.
עלייתו של סידי אלמדאני אלגאלוי בשנת 1908.
ממשפחת השריפים, שבט בעל השפעה שלטונית חזקה בדרום מרוקו עד לאזור תפילאלת. אלמדאני מונה לוזיר הממלכה על ידי המלך מולאי עבד אלעזיז, על מנת לבסס את שלטונו במראכש והדרום. בהתחלה נראה ששם קץ לסבלם של היהודים, הוא ביטל חוקי אפליה, אבל חיש מהר סר חינו בעיני העם כי כשל מבחינה כלכלית.
במקומו בא מולאי חפיד, עוד לא הספיק לחמם את כסאו, קם עליו אחד בשם מולאי אלהיבה, משושלת המואבי טין והמליך את עצמו. פעולתו הראשונה הייתה להחזיר חוקי אפליה שביטל קודמו, אבל למזל של היהודים לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. כי רק זמן מועט לאחר מכן, באה חדירתם של הצרפתים למרוקו.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן 
נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
כבוד הרב רבי אברהם אצבאן זצ"ל
בר סלימאן מחכמי מקנאס וראיתי חותם בטופס מעשה בית דין עם כבוד הרב רבי אליעזר בהלול בשנת תפ"ה 1725 פ"ק, עוד ראיתיו חותם בשנת תקכ"א פ"ק
מורנו הרב אברהם ה"ן דוד וחיון זצ"ך
היה מורה הוראה בתאזה חי במאה הששית שנמצא חתום בפסק דין אחד עם מוהריב"ע השני בשנת תקנ"ו והיה סופר בית דין צדק בפאס שמצאתיו חותם בשטרות בשנת תקמ"ו – תקנ"ג.
עוד מצאתי שטר שחתום בו שבנת תקס"ג פ"ק וחותם הוא הראשון ואחריו כמוה"ר רפאל אהרן מונסוניגו זצ"ל, מוכח שהיה גדול ממנו והוא אביו של כבוד הרב הרבי שמואל ה"ן דוד וחיון השני הנזכר באות שי"ן, וזכה לזקנה ונשוא פנים.
מורנו הרב אברהם טולידאנו זצ"ל
אחד מחכמי מקנאס ונזכר בזאלות ותשובות ויאמר יצחק חלק א' סוס"י קל"ה ובשאלות ותשובות תקפו של יוסף חלק ב' סימן צ"ו, וקרוב אצלי שזהו רבי אברהם טולידאנו בן כבוד הרב עייאד בן כבוד הרב רבי חיים ז"ל.
מורנו אברהם הלוי בן סוסאן ז"ל
בן מורנו הרב רבי יצחק זצ"ל מחבר פחד יצחק שאלות ותשבות כתב יד, ספר קנה אברהם על התורה כתב יד, ספר מעשה הצדיקים סיפורים כבר נדפס.
הרב הנזכר עיר מולדתו סאלי ובשנת תר"ך בערך נסע לטברים תוב"ב ונתיישב שם, כך הוינא טליא בא לפאס לדפוק על דלתי הנדיבים לקבץ נדבה והוא היה זקן מופלג וחוותו היה מוכח עליו שהיה איש קדוש וזימן אותו מר אבי ז"ל לסעודה וכל דבריו היו של קדושה וטהרה, ויש פעם שראינו אותו הולך ביחידות לאיזה מקום להתבודד , זיע"א.
כבוד הרב אברהם חלואה בן מורינו הרב רבי יוסף ז"ל………………
מחכמי מוגאדור והוא חי במאה החמישית
כבוד הרב רבי אברהם רודריניו ז"ל
מעיר ארבאט והוא אחד מסופרי בית דין צדק חי במאה החמישית ושישית שראיתיו חותם בשנת תקי"ו.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש-רופאים יהודים במרוקו-אליעזר בשן
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
לפי מקור משנת שנ"ה (1595), היה בפאם 'חכם גדול גם כן בקי בחכמת הרפואה וחכמת השרטוט '
רופא יהודי בשם יוסף ולנסה היה רופאו של מולאי אחמד החמישי אלמנצור אדיהבי – 1578 – 1603
רבי שלמה בן סעדיה אבן דנאן שפעל בפאס בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה 'חכם גדול גם כן ובקי בחכמת הרפואה',
בכרוניקה של ר' שמואל אבן דנאן הרביעי, בזמן שהייתה מכת דבר בפאס, מוזכר בשנת ת"מ 1680) רופא, אבל זהותו לא צויינה. (בניהו, תשנ״ג, עמי 106)
אומנות הרפואה הייתה עוברת מאב לבן אצל בני משפחת חג'אג,, שבאו ממרוקו לטריפולי לפני כאלף שנים. כך כתב נ. סלושץ, תרצ״ח, עמי 171.
רבי' יעקב אבן צור (1753-1673) כותב על זוג מפאס: 'והאשה חולה כבר שנתיים והשאלה האם יגרשה ויתן לה כתובתה. קרוביה אומרים שנסתחפה שדהו וברשותו חלתה והוא חייב לרפאותה.ועוד שאין כאן רופאים בקיאים ולכן או יוליכה למקום הרופאים או יביאם אצלה שהוא חייב ברפואתה',
בתשובה כתבו החכמים: ימה שטענו שיוליכנה למקום שיש רופאים … לא חייבוהו חכמים בכך דאם כן נחייבהו ללכת לאיספאנייא אן לאיסטנבול ויגלה לעיר גדולה של חכמים רופאים', מכאן שלא היו רופאים מומחים במרוקו, שאפשר לסמוך עליהם (מוצב״י, ח״א, סי' קעז). לפי ממצא של יוסף ינון [פנטון], חכם יהודי בשם רבי מכלוף אמסלם אלכימאי ומקובל, שירת כרופא פרטי את הסולטאן חסן הראשון שמלך בין השנים 1894-1873. החכם לא רכש כל השכלה ברפואה וטיפולו היה מבוסס על ידיעותיו בקבלה ובאלכימיה. המחבר הוסיף כי במרוקו הרופאים היו מצטיידים באישורים של הפציינטים שטופלו על ידם ונתרפאו, ולא היו בידיהם כל תעודות אחרות מפקולטה לרפואה כלשהי.
הרב דוד עובדיה בספרו על יהודי צפרו, פרסם מקור ללא תאריך, כנראה מהמאה ה-19 ובו נשאל רופא בדבר תרופה, ומבקש הדרכה: 'לאדוני האומן הרופא ממני בעל החסות מעיר צפרו'.
בהמלצתו של המחבר : להלן התעודה מספר 243 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל, " קהלת צפרו " כרך א'
243
לייד סידנא לחכים אטביב מן ענדי אנא אדממי אצפריווי נבום בייד סידי, ולדאבא יא סידי כא נחיב מן לחאל ומן סידי אידא מא תעלמני כאן מחית נקדי לארבעים יום די קולתלי נכל למעזון כאן נאכל די חיבית אוו לא מא נקטע חתא סי וואזבני בלכתבא דייאלכום וספדלי אתסלל מחית כופית לא ירזעלי דאך סי ולדאבא יא סידי יאך מא נכופס ירזעלי דאך למרד מעדמא כלת למעזון כא נכוף בלמא ירזעלי ודי תממא עלמני ביה סידי לעזיז מחית זמעא מאזאלי ונקדי ומחית נקדי ונרא רוחי אלא ברית נסאפד לסידי חלאוותו ומא נטוול עלא סידי גיר בלכיר אלאה יעמל ידיך מסאעדין מבארכין אלאה יכליה סנידא וזבירא עלא ראשנא.
תרגום
לאדוני האומן הרופא, ממני בעל החסות מעיר צפרו, אנשק ידי אדוני. וכעת אני מבקש מאדוני, שתודיע לי אם אחרי עבור ארבעים יום שאמרת לי שאוכל המרקחת. האם אוכל כל מה שארצה או לאו, ולא אמנע משום דבר, תענה לי בכתב שלכם ושלח לי הדרכה יען שמפחד שיחזור עלי אותו דבר. וכעת אני שואל אדוני, האם לא אפחד להחזרת המחלה ההיא גם אחרי שאכלתי את המרקחת, אני מפחד שלא יקרה לי עוד, ומה שיש, נא להודיע לי אדוני היקר, כי עוד לי שבוע ואגמור, ואחרי כן אם אראה שאני נתרפאתי אשלח לאדוני דורון, ואין להאריך על אדוני כי אם בברכה וטובה, ה׳ ישים ברכה במעשה ידיך, ותהיה משען ומשענה, על ראשנו.
המשך……
Alliance Israelite Universelle..Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Cent cinquante ans après la fondation de l'Alliance Israélite Universelle à Paris et un siècle et demi d'action éducative, culturelle et politique intense dans les communautés juives du Bassin M
éditerranéen, est-il temps d'établir le bilan définitif de cette institution unique par son ampleur dans le monde juif? Ce serait aller trop vite en besogne, car l'AIU continue son action, les anciens auraient dit sa 'mission', et s'apprêterait même à la redéployer en créant de nouvelles écoles, en Israël notamment.
Jacques Ta'ieb de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I), dans «l'action scolaire de l'A.I.U. en Tunisie (1878-1939) : essai comparatif avec le reste du Maghreb a fait une analyse en laissant de cote, les problemes purement pedagogiques, pour se concentrer sur le contexte politique et culturel dans lequel l'A.I.U. oeuvrait, en matiere scolaire, de 1878 a 1939. Cette etude s'est articulee d'abord sur les faits et leur chronologie : ouverture des ecoles, evolution des effectifs scolaires etc… Puis, ont ete presentees les particularites de l'oeuvre scolaire de l'A.I.U. : resistance a son action, concurrence de l'enseignement public, ambigui'te du statut politico-scolaire de l'ex-regence. La Tunisie etait-elle la France (comme l'Algerie)? Auquel cas l'A.I.U. n'avait rien a y faire, ou s'agissait-il d'un autre pays ? Cette communication s'est terminee par une comparaison avec les autres pays du Maghreb (l'Algerie, la Lybie et le Maroc).
Colette Sarfati de l'universite Vincennes-Saint-Denis (Paris VIII), dans « La scolarisation des jeunes filles juives tunisiennes, au temps du protectorat » revele leur emancipation grace a l'ecole des filles dans l'ancien palais de Nessim Scemama avec le developpement de l'education morale et des travaux manuels. La consequence a ete que la jeune fille devenue epouse et mere a eu la possibilite d'exercer une activite remuneree pour venir en aide a son mari et a ses enfants, en cas de besoin, sans devenir une assistee. Colette Sarfati a entrepris egalement une etude comparative de la scolarisation des filles juives et musulmanes tunisiennes.
Josiane Tubiana-Neuburger, Maitre es-Lettres dans
L'ecole populaire de la Hafsia
a etudie la creation de cette ecole, qui a donne lieu a un conflit local, qui permet de bien voir ce qu'a ete l'action specifique de l'A.I.U. en Tunisie. En effet, seule l'action de l'A.I.U. a permis aux Juifs les plus pauvres de sortir de la condition miserable qui avait ete la leur pendant des siecles. II fallait creer une ecole a la Hafsia qui se situe aux confins de la Hara, pour que les enfants juifs les plus desherites soient instruits et finissent par sortir du ghetto. II a fallu creer cette ecole car la bourgeoisie locale, qui mettait ses enfants dans les ecoles de l'A.I.U. (a la Malta Sghira) pour qu'ils suivent une instruction primaire solide, souhaitant en meme temps qu'ils recoivent une instruction juive. Toutefois, cette bourgeoisie locale repugnait de mettre ses enfants en contact avec l'element le plus pauvre qui frequentait egalement l'ecole
le petit " hafsien "
Madame Tubiana a utilise des documents disponibles (tels que des rapports d'inspection, des articles de presse, des correspondances, etc…). Elle s'est interrogee sur les raisons de la creation de cette ecole, sur ce qu'a ete sa specificite et sur le role qu'elle a joue dans !’emancipation de la frange la plus pauvre de la population juive a Tunis.
Moktar Ayachi, professeur des universites, et directeur du Musee de !'Education a Tunis, a evoque « La scolarisation des Juifs de Tunisie dans les ecoles publiques a l'epoque coloniale de 1881 a 1956 C'est l'occasion pour l'auteur de la communication de faire apparaitre un phenomene particulierement important : la societe francaise se trouvait, du fait de l'assimilation de la communaute juive de Tunisie, enrichie de nouveaux acquis demographiques, culturels et economiques, – sorte de « butin de guerre », tandis que la societe tunisienne perdrait une composante dynamique de sa population millenaire. Elle a ete privee ainsi de l'apport d'une elite culturelle et economique qui aurait apporte un plus ou un ferment nouveau au projet reformiste tunisien dont l'ambition declaree en vue du renouvellement social etait de repandre un nouveau type d'enseignement aupres des nationaux et d'assimiler, ainsi les bienfaits de la modernite et de ses valeurs universelles.
L'ecole francaise publique et l'ecole de l'A.I.U qui lui a servi, en fait, d'appendice aupres de la communaute juive de Tunisie, s'etaient chargees donc, par le moyen de l'acculturation, du meme projet d'assimilation de cette communaute. Loin de toute concurrence, les deux systemes scolaires se sont reellement completes, au point que l'ecole publique de la Republique a absorbe a la fin de la Deuxieme Guerre Mondiale, les quelques ecoles de l'A.I.U. Ce dialogue mediterraneen et culturel a ete beaucoup apprecie.
Ariel Danan,de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I), a presente <<L'ecole Or-Thora (lumiere de la Thora) de Tunis de l'opposition a la collaboration 1885 – 1953
Apres avoir fait un panorama des differentes ecoles creees a Tunis afin de concurrencer l'A.I.U., Ariel Danan a traite de l'ecole Or-Thora et de ses relations avec l'A.I.U. Creee en 1885 par Mardochee Raka, elle a eu pour but de donner aux enfants une instruction religieuse poussee. Menacee de fermeture, elle a ete reprise en main par la communaute en 1933 et une petite partie de l'enseignement a ete consacree a la culture profane.
Cette ecole a commence a collaborer avec l'A.I.U. des 1936 a travers une action sociale commune. A partir de 1950 de nombreuses discussions ont eclate au Conseil de la communaute afin de determiner precisement quel doit etre l'enseignement delivre aux eleves d,Or-Thora. II a ete decide qu'il etait necessaire que les enfants aient de bonnes connaissances profanes et il fallait confier cette partie de l'instruction aux instituteurs de l'A.I.U. dont la competence etait ainsi reconnue. Une convention fut signee entre les deux parties en janvier 1952.
Ariel Danan est le premier chercheur a consulter ces nouvelles archives de L'A.I.U.
Yosef Chetrit a close cette seance en posant des questions : que signifie l’emancipation de la femme juive en Tunisie ? Que faut-il penser des descriptions miserabilistes de la part des instituteurs de l'A.I.U. ?