מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

מקדם ומים כרך ו

פתח דבר

כרך שישי זה של הסדרה מקדם ומים מוקדש לסוגיות שונות בתולדות הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. שני חלקיו הראשונים כוללים מחקרים בנושאים חברתיים ותרבותיים מחיי הקהילות, וחלקו השלישי מציג דיון שהתנהל במסגרת רב־שיח בנושא ״היצגי העבר היהודי וייחודו ההיסטורי והשפעתם על מערכות החינוך והתרבות ועל היצירה בישראל — גירוש ספרד או גילוי אמריקה?״.

הדיון המובא כאן התקיים ביום רביעי כא באייר תשנ״ג( 12במאי 1993) באוניברסיטת חיפה כחלק מכנס חוקרים שהוקדש לנושא ״אסטרטגיות הקיום של הקהילות היהודיות בפזורה הספרדית ובאגן הים התיכון״. השתתפו בו הסופר א״ב יהושע מאוניברסיטת חיפה, פרופ׳ אסא כשר מאוניברסיטת תל־אביב ופרופ׳ יוסף קפלן מן האוניברסיטה העברית בירושלים, וכן חוקרים, מרצים וסטודנטים מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטאות אחרות. אנו מוסרים כאן במלואם את דברי המידיינים ואת שאלות הקהל ותגובותיו כפי שהושמעו בכנס. מטרתו של רב־השיח הייתה לדון בדימויים של העבר היהודי בכלל ושל העבר של יהדות ספרד ויהדות ארצות האסלאם בפרט כפי שהם באים לידי ביטוי בתרבות הישראלית העכשווית. הדיון התקיים לאור הפולמוס שעוררו אנשי אקדמיה שונים לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד ומחאתם על כך, שלא הובלט באותה המידה מאורע חשוב לא פחות בתולדות האנושות, גילוי אמריקה, שהתרחש באותה שנה.

בחלק הראשון של הקובץ מכונסים מחקרים מגוונים הנוגעים לחברה היהודית בארצות האסלאם. ל׳ בורנשטיין־מקובצקי מתארת את טיב היחסים החברתיים ששררו בין היהודים למוסלמים ולנוצרים באימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17, על פי מקורות פנימיים יהודיים ומקורות חיצוניים, של נוסעים זרים בעיקר. א׳ בשן מפרט את פועלם של דיפלומטים יהודים שפעלו בשירותו של שליט מרוקו מחמד בן עבדאללה (1790-1757) וקידמו את היחסים בין מרוקו לבריטניה במחצית השנייה של המאה ה־18 . י׳ גרשון מתאר את הגירתם של בני קהילת תיטואן אל מחוץ למרוקו החל במאה ה־18 ושמירתם על הלשון הקהילתית, הספרדית־היהודית, במקומות התיישבותם תוך העלאתה על נם של ״רוח״ קהילתם ושימור עברה המיתי. ד׳ שרוטר וי׳ שיטרית מנתחים את הרפורמות שעשה השלטון הקולוניאלי במוסדות היהודיים במרוקו כחלק מהשתלטותו על מנגנוני העצמה וחלוקת המשאבים במרוקו, ומעלים את מערבת השיקולים ואת הכיוונים השונים שעמדו בפני גנרל ליוטה והפקידות הבכירה של הפרוטקטורט הצרפתי כשבאו להחליט על אופיין של הרפורמות ועל היקפן. במאמר גם מובאים בתרגום עברי מסמכים שונים המאירים את לבטיהם של ראשי הפרוטקטורט ואת מניעיהם בגיבוש החלטתם הסופית. ד׳ כהן בוחן את מדיניותה המאוחרת של חברת כי״ח כלפי החינוך היהודי באלג׳יריה ואת הדרכים שהיא נקטה כדי לשפר את החינוך הקהילתי המסורתי ולשוות לו גוון מודרני. ח׳ סעדון מתאר את התפתחות הארגון הקהילתי בתוניסיה בעידן המודרני, את סמכויותיה של מועצת הקהילות ואת יחסי הגומלין שהתפתחו בינה לבין התנועה העיונית שצמחה בתוניסיה בין שתי מלחמות העולם.

החלק השני של הקובץ כולל שלושה מחקרים בנושאים ספרותיים, אחד על השירה העברית במרוקו ושניים על היצירה הספרותית של יהודי עיראק. י׳ שיטרית מציג את שני מוקדיה התמטיים המרכזיים והבלעדיים כמעט של השירה העברית במרוקו מאז המאה ה־16: ההתמקדות בענייני הקהילה ובצרכיה מחד גיסא והתקווה המשיחית של בני הקהילה מאידך גיסא. י׳ אבישור מתאר את התמורות שחלו ביצירה הספרותית ובסוגותיה וכן בלשון הערבית־היהודית בעיראק מאז אמצע המאה ה־18. ר׳ שניר מנתח את יחסי הגומלין הפרובלמטיים שהתקיימו בין הספרות הערבית שנכתבה בידי יהודים בעיראק לבין הספרות הערבית המוסלמית במאה העשרים.

לעונג רב הוא לי להודות כאן לכל אלה שתרמו בעצה ובעידוד, וכן במימון הדפסתו של קובץ זה, בראש ובראשונה לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה לדיקן הקודם פרופ^' דוד קושניר ולדיקן הנוכחי פרופ׳ אפרים דוד, וכן לראש מינהל הפקולטה גב׳ בלה טוקטלי.

תודתי נתונה גם לדפוס ״דף־גוי בע״מ״ ולמנהלו מר פ׳ דן על עבודתם המסורה בהדפסת הספר, ולמר א׳ בךאמתי על התקנת הספר והגהתו.

י״ש

ניסן תשנ״ה

לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בברך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.

באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.

214/1 –  אלי קאל בלי א־זוואג׳ סאהל, יג׳ררב עלא ראסו.

 האומר שהנישואין הם קלים, ינסה-נא על עצמו.

214/2 – האומר שהנישואים קלים, ינסה לספק רק המים.

215 –  אלי חב ערוסא יכ׳טב,יסקי אל־מא, ול־עוואדיחטב.

הרוצה לבקש כלה, ישאב מים ויחטוב עצים.

לשאת אשה דבר נקל, רק מה קשה בית לכלכל. (אוצר פתגמים מקבילים ע׳ 326)

נישואין מוצלחים הם בגדר בנין, שיש לשוב ולבנותו מדי יום ביומו. (אלפיים אומר ואומר)

 אם קלה בעיניך (לזווג זיווגים) קשה היא לפני המקום. (בראשית רבה סח׳)

דרך האהבה אינה סוגה בשושנים. (אוצר פתגמים מקבילים ע׳ 316)

הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ, ולנעליים של ברזל(פניני ספרד קזי)

לפני שתתחתן, הכן בית להשתכן.(91 j. pineaux)

.

216 –  שוף ביתו, וכ׳טב בבתו.

ראה ביתה ובקש בתו.

אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין בו. (תענית יא׳, חגיגה טז׳)

אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. (ירושלמי, תענית ד/גי)

הבית מעיד על בעליו(זה לעומת זה עמי 178) אריג קח מחוט משובח, ובת ממשפחה טובה.(פניני ספרד)

217 – אל־בלגא ול־מרא, מא פיהום שרכא.

באשה ובסנדלים, אין שותפות בעלים.

218 – אל־עזרי מקללק ול־מזווג׳ ־ מעללק.

 הרווק בשעמום שרוי, והנשוי בחבל תלוי.

אהבה ושלטון שונאים שותפים. (בנימין פרנקלין)

אפשר להראות אשה וחרב, אבל לא להשאילם. (זה לעומת זה 2336)

הנישואין משולים לעיר נצורה, אלה שבחוץ רוצים להיכנס פנימה, ואלה שבפנים רוצים להימלט החועה. (פתגם יווני)

הנישואין כבגד חדש שלובשים ביום חג, מבלי לנסות אותו קודם.(89

 rousset) לא הנשוי ברווחה, ולא הרווק במנוחה. (יהודה ערהבי, משלי תימן)

המשך……

[anti-both]

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

יהודי פורטוגל בימי הביניים: היבטים היסטוריים והיסטוריוגראפיים

יום טוב עסיס

גלות פורטוגל אשר בספרד

חקר יהדות  פורטוגל לא זכה עד כה לתשומת לב ראויה, ועצמאותה המדינית של פורטוגל – כמעט ללא הפסקה – תרמה במידה רבה להוצאת יהדות פורטוגל ממסגרתה של ספרד.

אין כמובן לערבב את המונח ״ספרד״, המציין את יהדות חצי האיברי, שאופייה הדתי והתרבותי נתגבש כתוצאה של מפגש התרבויות אשר אירע במערבו של אגן הים התיכון החל מהמאה הח׳ ועד המאה הי״ד, עם השם ״ ספרד ״ הניתן בעברית לאיחודן של ממלכות היספאניות, ובראשן קסטיליה וארגוניה, איחוד שמשמעותו ההיסטורית קיימת מסוף המאה הט״ו, היינו לאחר שהגירושים והשמד בחצי האי האיברי שמו קץ לקיום היהודי במקום.

 עד סוף המאה הט״ו אי אפשר לטעון כי יהדות פורטוגל נבדלה מיהדות קסטיליה יותר מאשר יהדות קטלוניה הייתה שונה מיהדות קסטיליה. מאמר זה בא לטעון את ההפך. לדחיקת יהדות פורטוגל מעולמה של ספרד תרם דווקא גדול חוקריה של יהדות ספרד יצחק בער, כאשר בספרו ״תולדות היהודים בספרד הנוצרית״ כלל את כל היהודים אשר חיו צרת ספרד השונות, לפי הגבולות שהתגבשו מהמאה הט״ז כאשר לא נותרו עוד יהודים בחצי האי האיברי.

מאמר זה מבקש להחזיר את יהדות פורטוגל אל ״ספרד״, אל מורשת היהודית המגוונת אשר התפתחה והשתמרה בקרב יהודי קסטיליה, אנדלוסיה, גליסיה, נבארה, אראגון, ואלנסיה, קטלוניה, רוסיון והבליארים ועברה יחד עם בניה אף מעבר להרים ולימים.

צמיחתה והתגבשותה של פורטוגל

כיתר הממלכות האיכויות אף פורטוגל צמחה כתוצאה מהרקונקיסטה. הכיבוש המוסלמי האריך ימים רק מדרום לנהר דורו. מצפון לנהר התגוררו שבטים גאליקים (Gallaeci) ובדרומו ישבו הלוסיטאנים (Lusitani). באגן הגואדיאנה  (Guadiana) חיו הקלטים ובקצה הדרומי היו הקונאים (Cunei). אף כי פורטוגל שוכנת על שפת האוקיאנוס האטלנטי, הייתה הארץ מאז ומתמיד ארץ ים תיכונית.

השפה הפורטוגלית צמחה במאות הי״א-הי״ב ממפגש הלשון הגליציאנית־ פורטוגלית עם השפה הלוסיטאנית שהושפעה מן הערבית. בשפה הפורטוגלית קיימות כ־500 מילים שמוצאן מערבית, הרבה פחות ממספר המילים הערביות בקסטיליאנית אך יותר מאשר כקטלנית.

 ברור כי אחוז המילים הערביות בשפות האיבריות השונות הוא קנה מידה אמין להשפעת התרבות הערבית במקום. בתחומי החקלאות קלטה הפורטוגלית מילים רבות מן הערבית: ñora, גלגל דליים, מהערבית ״נאורה״; azena, גלגל מים אנכי, מ״סאניה״; aideia, בית כפרי בצפון הנוצרי, מקורו בערבית ״דייעה״, כפר alcaide, מושל, מ״אל־קאיד״, מושל צבאי; המילים ,aleara alcacova, aimedina, באו מהמילים בערבית ״קרייה״, ״קסבה״, ״מדינה״: כך גם alcalde, alfaqui, aimotacé בפורטוגלית מקורם בערבית ״קאדי״(שופט), ״חאכים״ (שופט במקום קטן), ״מוחטסיב״ (מפקח על מחירים, מידות ומשקלים); המילה maiados מציינת בפרוטוגלית את הנוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי והתאסלמו, מוואלאדון. ושמות של דברי מאכל רבים שנתקבלו בפורטוגל דרך המוסלמים נודעים בשמות שמקורם בערבית.

חלקים נרחבים מפורטוגל נכבשו על ידי המוסלמים בשנת 713. הרקונקיסטה החלה במאה השמינית עם מרד האצילים אשר היגרו לצפון. אלפונסו הראשון אשר שלט בגליציה נלחם נגד המוסלמים ורק באמצע המאה הט׳ השתנו התנאים לרעת המוסלמים. לקראת סוף המאה הט׳ הפך השטח דרומית ללימה וצפונית לדורו לחשוב מדי מכדי להיכלל בגליציה, ועל כן נוצרה באמצע המאה הי׳ יחידה אשר מונה עליה שליט הנושא בתואר דוכס (Dux). מקום מושבו של הדוכס היה פורטוקאלי(Portucale). אלפונסו השלישי מינה את וימאראנו פרס לשליטה הראשון של פורטוקאלי. תהליך הרקונקיסטה הואט עקב מתקפת־הנגד המוסלמית. הקרבה בין גליציה לפורטוגל הייתה אמיצה בתקופות הקדומות ורק במאה הי׳ נפרדו שתי הארצות, _יורמירו אורדונייז (930-926) היה ל״מלך פורטוגל״, כאשר גליציה העצמאית נשלטה על ידי מלכים משלה. בשנת 938 הופיע לראשונה השם ״־טוקאלי כשמה של יחידה נפרדת. רשמית הייתה פורטוגל חלק ממלכות ליאון והתרחבות שטחה הציקה לליאון.

ממלכות הטאייפה המוסלמיות קמו בדרום ב״אל ג׳רב אל־אנדלוס׳, במערב אל־אנדלוס, לימים אלגרבה(Algarve). עם נפילתה של החליפות קמו ממלכות ונסיכויות על חורבנה. בדרום פורטוגל, בין השנים 1094-1012, קמו שש ממלכות מוסלמיות. בשנים 1147-1143 הייתה התקופה השנייה של ממלכות הטאייפה. תחת שלטון המואחידון אוחדו בשנת 1156 המוסלמים שבדרום ושלטונם התייצב דרומית לנהר כאגוס. השטח שבידי המוסלמים הצטמק בהדרגה: מ־20,000 קמ״ר שהיו בידיהם באמצע המאה הי״א, ירד השטח שבשליטתם ל־14,500 קמ״ר כמאה שנה מאוחר ״תר, ובשנות השלושים של המאה הי״ג ל־6,000 קמ״ר: ובאמצע המאה הי״ג נותר שטח זעום של כ־1,000 קמ״ר בידי המוסלמים. באל־ג׳רב חיו יהודים ונוצרים ומספרם היה רב. הנוצרים המוסתערבים נהנו משלטון עצמי נרחב בראשותו של מנהיג שנקרא בערבית ״קומיס״(comes), רוזן. הם כתבו לטינית באותיות ערביות.

במאה הי״א השתרעה פורטוגל על שטח של כ־20,000 קמ״ר. מאמצע המאה הי״א ועד המאה הי״ב לא חל כל שינוי במצבה. עיקר הרקונקיסטה התרחש במחצית השנייה של המאה הי׳׳ב, כאשר הפורטוגלים נסתייעו בצלבנים. בתקופה זאת נכבשו ליסבון(1147), אלקור וסילוויס (1189) ואלקאסיר(1217). מוסלמים רבים, במיוחד מקרב המעמד העליון, עברו לספרד המוסלמית או לצפון אפריקה בעוד היהודים נשארו במקום.

מבחינות רבות הייתה פורטוגל קרובה לגליציה. היא הייתה ארץ ספר ובעריה הגדולות, בראגה וקואימברה, חיו בערך 5,000 איש. פורטוקאלי(פורטו) ושאביס (Chaves) היו הרבה יותר קטנות. שאר היישובים לא היו אלא כפרים. באמצע המאה הי״ג חיו בפורטוגל פחות מ־35,000 תושבים. רוב האדמה הייתה רכוש הכנסייה, אשר עושרה בראשית המאה הי״ג הפחיד את המלך. ניסיונותיהם של אפונסו השני וסנצ׳ו השני במחצית הראשונה של המאה הי״ג לעצור בעד התרחבות אדמות הכנסייה לא עלו יפה.

אחרי הכנסייה, היה המלך בעל הרכוש הגדול ביותר בפורטוגל. המלך ירש את רכוש השלטון המוסלמי ואת רכושם של כל אלה אשר ברחו מאדמותיהם. המלך אף התייצב מול האצולה כדי לנשל אותה מחלק גדול מרכושה.

הפעילות הכלכלית העיקרית הייתה מרעה צאן ובקר וגידול סוסים. האדמה הייתה טובה למרעה. התוצרת החקלאית כללה חיטה, ענבים, פשתן, פרות וירקות בפרדסים ומטעים, אף הדייג היה חשוב.

השלטון המרכזי בראשותו של המלך היה מורכב ממספר פקידים בכירים. מפקד הצבא היה ה־- alferes-  ,mor לראש לשכת חצר המלכות נתמנה mordomo;מופקד על חותם המלך היה הקנצלר. עד המאה הי״ג לא היה רישום שיטתי במנהל המלכות. בימי אפונסו השני החלה לפעול מערכת רישום של כל התיעוד המלכותי.

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

בעשרות השנים האחרונות, היה האסלאם לדחלילה של התרבות המערבית, לרבות התרבות שלנו בחלק זה של העולם. הסיבה, התפרצותו של האסלאם היסודני (הפונדמנטליסטי) באזורנו בפעולות אלימות וטרור בקנה מידה עולמי בדמותם של ארגונים מזרי אימה כמו החמא״ס, הג׳יהאד האסלאמי והחיזבוללה, וברחבי העולם בדמות אל־קאעידה ובנותיה. כאן באזור היתה הורתה ולידתה של דת גדולה ומצליחה זו המונה כיום כמיליארד ומחצה מאמינים. המוני המוסלמים פזורים בכ־57 מדינות בעלות רוב מוסלמי והרואות את עצמן מוסלמיות. במאה העשרים היגרו עשרות מיליונים מהם בעיקר לארצות המערב, בהן נוכחותם המוגברת הפכה לבעייתית לאחרונה.

ספר זה, שחובר על ידי מורה לאסלאם מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שחלקו בפירסומים על האסלאם היסודני במזרח התיכון ובאסיה הוא רב, ושהרצאותיו בנושאים אלה מבוקשות מאד בארץ ובעולם, בא להראות גם את צידו השני של האסלאם כציוויליזציה בת למעלה מ־1400 שנה. דת ותרבות שעלו מן המדבר והתפשטו על פני מרחבים גדולים באסיה ובאפריקה, בדרכי כיבוש, מסחר ועבודת מיסיון (דעווה), ולאחרונה יותר ויותר גם באירופה, באמריקה ובאוקיאניה בדרך של הגירה. תרבות זו הגיעה להישגים מפליגים בחומר וברוח בימי תפארתן של השושלות האסלאמיות הגדולות: האומיית, העבאסית, ולאחרונה העותמאנית והמוגולית.

אלא שלהבדיל מן הימים הנוצצים המוקדמים, בהם שלט האסלאם בכיפה ואילו המערב רעד מפניו כעלה נידף, התהפכו היוצרות בתחילת העידן המודרני שהשתלטות תרבות המערב על העולם היתה סמלו. או אז החל תהליך נסיגתה, התכווצותה והידלדלותה החומרית והרוחנית של תרבות האסלאם המפוארת. מתוך תיסכולים אלה שנבעו מאי קבלת הדין על שהשליט היה לנשלט, נבעו תגובות, מהן נואשות, רפורמיסטיות או מהפכניות של החברות האסלאמיות שהתבטאו באלימות ומהפכניות, שמטלטלות את העולם כולו מאז החל אותו תהליך המודרניזציה, וביתר שאת את העולם בדור שלנו.

אלה הם כמה מן הנושאים הנדונים בספר זה, הראשון מסוגו בעברית, שתוכנן וחובר להשיב בדרך קריאה, קלה להבנה ושווה לכל נפש לשאלותיו ולתהיותיו של הקורא הישראלי הנבוך, הסקרן והירא ממראה עיניו ומשמע אוזניו, וביחוד מפני העתיד לבוא.

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

פיוטים נוספים השקולים במשקל הברתי־פונטי הנם פיוטים מרובעים. בנידון אלו יש להעיר, כי שירים אלו כוללים חמש או שש הברות פונטיות בצלעית ולעתים נדירות עד כשבע הברות בצלעית^,. לאמיתו של דבר ניתן לראות בצלעיות אלו התיחסות ׳הברתית׳ לשוואים הנעים שבצרופי העמודים היסודיים במשקלי שירת ספרד. לאמור, אם נתייחס למשקל המתפשט למשל, הרי שבצרופו היסודי בשירת ספרד הוא בנוי מ׳מתפעלים־פועלים׳. ובתרגום למשקל הברתי־פונטי, שבע הברות לפנינו, וצרוף זה חוזר על עצמו ארבע פעמים בטורי השיר. אם נתייחס אל הצרוף התדיר בפיוטי יעב׳׳ץ של המתפשט שהוא ׳מתפעלים־נפעל׳, נמצא שהוא שווה ערך לשש הברות במשקל הברתי־פונטי שבו השווא הנע עושה הברה. ואולם, קיימים גם פיוטים בהם קיים צרוף הברות מסורג של 6/7/6/7 וכדומה. לפיוטים אלו העשויים במתכונת אאאת בבבת וכוי, יש לעיתים טור פתיחה שמבנהו אאאא ולאחריו בבבא, גגגא. בשירים הסטרופיים מדובר במקרים כגון אלו על סטרופת פתיחה. חלק ניכר של הפיוטים חותם במקרא, לאמור, הצלעית האחרונה (ולעתים גם חלק מן הצלעית שלפניה) הינה פסוקית. אבל יש להוסיף, כי ברוב המקרים, הצלעיות המקראיות חותמות־הטורים מסיימות במלה זהה, ובמיוחד אהודה מלה שהיא שם פרטי, כגון שם ה׳, ראה בפיוט ׳ה׳ רועי׳(יט עמי ב) ובפיוט ׳יה בעוזך׳(דף כ עמי א). יש שהשם הפרטי הוא כינוי לאומה וכך מופיעים בעמודים כז עמי ב-כח עמי א, חמישה פיוטים המסתיימים במלה יעקב. ואחרון, שם פרטי של אדם מופיע בחלק מן הפיוטים לעולים לתורה, והם פיוטים המסיימים כל טור בשמו של העולה לתורה, (דף נז עמי ב, דף נו עמי א). ואולם, יש מלות סיום זהות שהם שם עצם כללי בסיום טורי השירים המרובעים שבמשקל ההברתי־פונטי, למשל המלה ׳בית׳ בפיוט ׳יחיד ונורא׳(דף כג עמ' ב } במקרים אלו המלה הזהה הינה מלת מפתח בשיר, מעין ציר מרכזי, שכן המלה " בית " ׳ משמעותית להבנת התוכן בפיוט זה, המיועד לחנוכת בית־הכנסת. פיוט פיוט מיוחד מסוג זה הוא הפיוט ׳יה מחשבת׳(דף כחעמ׳ א) ובו מאיית הפייטן את המלה האחרונה, אות אחר אות. נמצא שהאות האחרונה משמשת מלת קבע, כגון: יה ״חשבת / צוררי השבת / וברך את בית / יו׳׳ד עי׳׳ן קו״ף בי׳׳ת // עורה לקראתי / עוז ישועתי / ולתחינתי / תי״ו קו״ף שי׳׳ן יו״ד בי״ת וגו׳.

לסיום יש להדגיש, כי פיוטים מסוג זה שהם מרובעים ובמשקל הברתי־פונטי, אינם מופיעים במדור החגים שאין בהם מלאכה, ואינם מופיעים במדורי הקינות וההספדים. נמצאנו למדים שהתבנית החדשה המחליפה את התבנית הקלאסית, מקומה יכירנה רק ואך בין פיוטים פחות חגיגיים. עדיין יש להבין מדוע מופיע המרובע ההברתי־פונטי בריבוי יחסי בין הרשויות לברכו. והנה מסתבר שגם בספרד היו הרשויות הרשמיות לברכו ׳פתוחות׳ לתבניות ולדפוסים משתנים

נוסיף ונציין כי לא רק ׳מרובעים׳ נקלטו במשקל ההברתי־פונטי, אלא גם פיוטים מן הסוג של ה׳משולשים׳, כגון ׳קום נגיד׳(דף נז עמי א). יש לציין כי גם אם אורך הצלעיות רב יותר, הנה סך ההברות בכל שלושת הצלעיות אינו עולה על סך כל ההברות שבצלעיות השירים המרובעים. מכל מקום, צורת המשולשים אינה שכיחה כמרובעים גם בתחום השירים השקולים במשקל ההברתי־פונטי. המשולשים כמוהם כמרובעים, אינם נחלת השירה החגיגית אלא מזומנים הם להזדמנויות הפחות חגיגיות כפי שהוסבר בדיוננו על המרובעים

כללו של דבר, הכבוד בפני מסורת ספרד רב עדיין, כך שאין מסלקים דפוסים קודמים אלא מוסיפים עליהם מתוך התאמה לאשר נעשה בעבר.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

סם אביטל ( אביטבול ).

סם אביטל ואלי אוחיון, מדריכי שרל נטר, הפכו מכוח חינוכם מכוח אישיותם לסמל העוז והתושייה, לסמל חירוף הנפש וההקרבה האישית במפעל המגן במרוקו ובעלייה ב' ממרוקו לארץ ישראל, בזיקה לשליחי ההגנה, עלייה ב' והמוסד.

סם אביטל ואלי אוחיון היו קשורים לשלב הראשון של ההעפלה ממרוקו, ממאי 1945 עד 1949, באמצעות האניות " יהודה הלוי " ( מאי 1947 ), " שיבת ציון " ( יולי 1947 ), ו " הפורצים " ( נובמבר 1947 ).

רק אוניות אלה הפליגו היישר לארץ ישראל. אניות אחרות עשו את דרכן אל ארץ ישראל דרך מרסי בצרפת. ההערכה כי כשמונה עשר אלף מעפילים עלו ארצה בדרך לא דרך זו ( שמונה אחוז מכלל יהדות מרוקו, שמנתה באותה העת מאתיים אלף נפש ). אלה מספרים גדולים, ואין ספק כי היוצאים סללו את הדרך לבאים אחריהם.

סם אביטל מדבר על תנועת שרל נטר בלא מעט נוסטלגיה, כתנועה מעצבת : " האווירה בשרל נטר הייתה יוצאת מן הכלל. רוח של חברות שררה בה, ללא אינטריגות, חילוניים ודתיים חיו יחדיו. הנוער נמשך לתנועה על כל גווניו – מכל המעמדות "

את סלומון סיסקו, מיסדה של שרל נטר בשנות השלושים, הוא מזכיר כ " תיאוסוף ומרצה מרתק, שעלה לקיבוץ צאלים, שם הצטרף לבתו ". דמותו של אלפונסו צבע זכורה לו משנות התחדשות התנועה, בשלהי מלחמת העולם השנייה כ " אדם צנוע ובעל שקט נפשי "

תאוסופיה היא דוקטרינה הגורסת כי כל הדתות הן ניסיונות של ההיררכיה הרוחנית לעזור לבני האדם להתפתח לשלמות, ולכל דת יש חלק באמת. מייסדיה, הלנה בלבצקי, הנרי סטיל אולקוט וויליאם קוואן ג'אדג', ייסדו את האגודה התאוסופית בשנת 1875.

מקור השם "תאוסופיה" הוא במילים היווניות "תיאו" שפירושה אל, ו"סופיה" שפירושה חכמה. מושג זה כבר מופיע כבר בכתבי נאופלאטוניזם. פורפיריוס מזכיר את "התיאוסופיה היוונית והכשדית".

סם אביטבול מדגיש את מקומו של הספורט בתנועה, כבונה אישיות ספורטיבית ובעלת ביטחון עצמי. לא בכדי הפך למנהיג שטיפח את המרכיב הזה הן בכוחות המגן על אדמת מרוקו והן במבצעי עלייה מחתרתיים נועזיים. היאבקות, אגרוף, שחייה וכדורגל היו ענפי הספורט הבולטים בתנועה.

סם סבור שהספורט היה תחום שהיה בו כדי לגבש מבחינה חברתית את כל בני הנוער מכל השכבות הסוציו-אקונומיות, דתיים כחילוניים, בני המללאח כבני השכבות בעלות אמצעים. חוגי דרמה, תיאטרון ושירה היו נדבכים נוספים ללכידות החברתית של אוכלוסייה רב גונית זו.

" המזנון הקטן ", שנמכרו בו בזול קפה, תה, מיץ ועוגות, הוסיף לתחושה ביתית. קיומו של בית כנסת שהתפילות מושרות בו – היה גורם בעל משיכה חברתית תרומה מכרעת ; היא יצרה פתיחות, עצמאות, " ראש גדול ".

מבחינה דתית לא הייתה כפייה אם כי היה לתנועה צביון דתי : ההווי, החוויה הדתית, התפילות, השירים, ה " ביחד " – השפיעו לשנים רבות, כיום ישנם געגועים לאותו הווי גם מצד אלה שאינם שומרי תורה ומצוות.

סם אביטבול נטל באופן טבעי חלק מרכזי בפעילות הצופית, במחנות הקיץ ובהוראת השפה העברית ב שרל נטר. הוא שב ומדגיש דבר שחשוב לו מאוד : קיומן של צעידות לחווה של משפחת אמסלם. במרחק עשרים קילומטר מקזבלנקה. 

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

מכתב אזעקה.

כ"ב תשרי תשט"ו – 08/10/1955

כתבתי מכתב לזאב חקלאי ז"ל – מנהל מחלקת העליה במרוקו, זה אשר עמוס רבל בא במקומו, ובו העמדתי אותו על חומרת המצב ותבעתי החשת קצב העליה-ההצלה.

" מובן שתנאי הקליטה בארץ הם חשובים מאוד, אולם עלינו לזכור כי העלאת יהודי מרוקו היא לא פחות חשובה. מטעם זה שאם לא עכשיו אימתי ? ועלולים אנו חלילה לאחר את המועד. קשה לקבוע כרגע בדיוק מתי תזוז הרכבת, אך לפי עניות דעתי, זה יכול לקרות מחר, בעוד שבוע, חודש ואולי פחות משנה. אך ברור שאסור לנו לאחר ולהחמיץ הזדמנות זו שלא תחזור עוד "

נפשי קשורה בנפשם

כ"ב תשרי תשט"ו 08/10/1955

במכתב ששלחתי ליהודה ברגינסקי ז"ל – ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, כתבתי בין היתר :

" הרי אתה יודע את נפש הכפריים במרוקו, ונפשי הקשורה בנפשם. הנני להביא לידיעתך כי יד אחרי חג הסוכות בתחיל בהעלאת ארבעה כפרים מאזורי איית בולי המונים 148 משפחות. קבענו כי בכפרים אלה בנוסף על צוות המיון ואני, יצטרף אלינו גם הרופא…."

אל נאחר את המועד

כ"ב תשרי תשט"ו – 08/10/1955

" אני מקווה כי במשך שלושת החודשים הבאים יעלו ארצה על ידי כחמש מאות משפחות מאנשי הכפרים, אשר הם לדעתי החומר הטוב ביותר להתיישבות בארץ. עליכם, אפוא, להודיע לי אם אתם מוכנים כבר לקבלם.

דהיינו, אם כבר קבעתם עבורם מקומות להתיישבות, ואילו מקומות אם כן. נא לפרט לי מה יש כבר במקומות אלה כהכנת לקליטת המיישבים עם בואם. לפי דעתי, ולאור המצב כאן מחובתכם לעשות למען עלייתם המיידית דל יהודים אלה, יותר ממה שעשיתם עד כה, כי קיים חשש רציני שבאם לא נעלה אותם עכשיו ספק אם נוכל לעשות זאת אי מפעם " – מתוך מכתב המזכירות תנועת המושבים.

מן הנגב במרוקו אל הגב בישראל

כ"ג מרחשון תשט"ז – 08/11/1955

" בשבוע שעבר ביקרתי כשלושה כפרים נוספים ורשמתי מתוכם 150 משפחות לעליה, יש לציין במיוחד מספר כפרים הנמצאים במרוקו באי אלו אזורים, שאני מכנה אותם " הנגב המרוקאי ". תושבי כפרים אלה מתאימים במיוחד להתיישבות בנגב שלנו, בגלל תהאי האקלים הדומים. בכמה מכפרים אלה הופתעתי מכושר עבודתם וחסינות גופם של הגברים, הנשים והילדים כאחד " מתול מכתב למזכירות תנועת המושבים.

רבי יצחק בן וואליד

1870-1777

מבין קהילות מרוקו, שמרה קהילת טיטואן בקנאות יתר על מורשתה הספרדית. תושבי השכונה היהודית המרווחת הזיודריה״, התגאו בלשונם המיוחדת, החקית׳יה, שהיא :״זוג של ספרדית עתיקה, עברית תנ״כית וערבית מקומית.

״מפגש המחודש הראשון בין בני ספרד וצאצאי מגורשי 1492, התחולל בעיר לאחר כיבושה על־ידי הצבא הספרדי, עקב תבוסה מוחצת של צבא מרוקו. המלחמה בין שתי המדינות,בתחילת 1860, סימנה מפנה בהיסטוריה של יהודי מרוקו. היה זה מפגש ראשון ומכריע עם מעצמה אירופאית. בניגוד לחששות, התקבלו הספרדים על־ידי הקהילה היהודית כמשחררים. משך השנתיים של הכיבוש הספרדי התפתחו בין היהודים לספרדים יחסי קירבה והערכה הדדית הודות למנהיג הרוחני של הקהילה, רבי יצחק בן־וואליד, שנחשב לגדול רבני דורו ושמו הלך לפניו בכל המערב ומחוצה לה, כאיש אלוהים קדוש ובעל מעשים, והיה מכונה בפי רבני דורו "הנר המערבי״.

רבי יצחק בן־וואליד, ניצל את קשריו הטובים עם הכומר הראשי של צבא ספרד, כדי להשיב אחדים מתשמישי הקדושה, שנגנבו מבתי־הכנסת, בליל השוד וההרג הנורא של השכנים הברברים, קודם כניסת הצבא הספרדי לעיר. משעזב הצבא הספרדי 1862, נגע גורל הקהילה ללב ארגונים יהודיים, כי״ח בצרפת ואסיפת הנבחרים מאנגליה, וטיטואן היא העיר הראשונה בה הקימה חברת"כל ישראל חברים" את בית־ספרה הראשון. פתיחותו ותמיכתו המלאה של הרב הנערץ, צלחה את כל המכשולים לפתיחת בית ספר מודרני המשלב לימודים כלליים עם לימודי הקודש, בקהילה כה אדוקה.

ענוונותו הייתה לאגדה ומספרים שכשביקשו למנותו ב-1830 לאב בית־הדין, ברח לגיבראלטאר ולבסוף נכנע לרצון הרבנים והציבור ונאות בתנאים מסויימים לקבל את המשרה חיבר ספר שאלות ותשובות ׳ויאמר יצחק׳(חלק א׳ ו-ב׳, ־בורנו, 1876), יצא לאור במהדורה חדשה בירושלים על ידי הרב שלמה דיין, שייסד ישיבה על שמו. היה זה ספר יסוד לרבני מרוקו ומקור לידיעות רבות על חיי היהודים והקהילות בתקופתו.

מנישואיו הראשונים היו לו שש בנות ובן אחד, שם־טוב, שהיה לרב, ולאחר מות רעייתו הראשונה, היו לו מנישואיו השניים ארבעה בנים, כולם חכמים. בנו, ר׳ יוסף היה רב בעל הספר "שמו יוסף " ונפטר ב-1906, בוואהרן שבאלג'יר ולא השאיר אחריו יורשים. על צדקתו של רבי .יצחק מספרים שהפאשה של העיר, העביר אליו פעם לבוררות, סכסוך בין מוסלמי ויהודי, שהתכחש להלוואה שלקח ממנו. הרב קיבל את היהודי בסבר פנים יפות ולאחר שרכש את אמונו בשאלות על משפחתו, ייעץ לו בעניין החוב לדבוק באות מ׳ ״סגורה״, זאת אומרת לשמור על גרסתו שאינו חייב כלום. ״זה בדיוק מה שאני עושה״, השיב      לו היהודי ובכך הסגיר את שקרו, ״אם כך״, השיבו הרב, ״עליך להחזיר לו את החוב ללא כל דיחוי״. מעשה זה האדיר את שמו עוד, בעיני המושל המוסלמי ונתיניו.

ב-1862 עלה לחיפה בה התרכזו יוצאי עירו. אלא, כך אומרים שלאחר זמן מה קיבל אות משמים לשוב לעירו טיטואן ולהניג את צאן מרעיתו. רבי יצחק נפטר ב-ט׳ אדר ב' תר"ל ׳1870). קברו הפך למקום קדוש ועליה לרגל לתושבי מרוקו,יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד, ומספרים על ניסים וריפוי חוליים שהתחוללו על קברו.

תורת אמך ◆ פרשת כי תשא◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 41◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

ושמרו בני ישראל את השבת ל

הרב אסולים הי"ו

עשות את השבת לדרתם ברית עולם (לא, טז).

מעשה רב: בהנהגות לכבוד שבת

שבת

א. מספרים על הקדוש רבי דוד רפאל בירדוגו זצ"ל (בנו של הקדוש אדמו"ר רבי יעקב בירדוגו המכונה "החכם זיע"א מעיר מכנאס שבמרוקו), שהיה עוזר לאשתו ביום שישי, וכאשר היה מקלף הירקות בעזרת האולר המיוחד רק לעבודות השבת, היה קורא תהלים ומקלף, כדי שלא להבטל חלילה אפילו רגע אחד מדברי תורה. (ילקוט שבע  ח"ח דף ל).

ב. הגאון החסיד רבי יוסף אוחיון זצ"ל בעל הספר אבקת רוכל ורב בעיר (העלו עצמותיו לעיר הקודש צפת ת"ו), למרות זקנותו של הרב היה מקפיד לבא מידי יום שישי לטבול במקוה הנמצא בחצר בית הכנסת למרות המים הקרים וזמן רב לקח לרב את שהותו במקום הטבילה, אגב במקווה זה טבל גם הרב הצדיק רבי שלמה אמזאלג זצ"ל ועוד אנשי מעשה.

ג. מדי יום שישי היה עובר עם התלמידים על פרשת השבוע, הרה"ג רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב העירה אולדמנצור במרוקו, היה קורא מתוך הספר תורה שהיה מוציא מההיכל לצורך כך, והתלמידים עומדים משני צדדיו עם חומש ומתקנים אותו אם טעה. התלמידים ידעו לציין כי מעולם לא קרה ורבינו טעה, פעמים היה רבינו טועה בכוונה כדי לדעת האם התלמידים אכן עוקבים אחריו וערניים מספיק. אגב גם הצדיק בבא סאלי נהג לקרא שנים מקרא מתוך הספר תורה המידי יום שישי (מפי הרב אברהם מוגרבי).

ד. נפסק בהלכה כאשר הסוחרים, מעלים את מחיר בשוק, הרבנים אוסרים לקנות עד ירידת השער, היה מעשה באולדמנצור ביום שישי, הרה"צ רבי כליפה אלמליח עובר בשוק ובדרכו עבר ליד הדוכן, ושמע ערבי מוכר ארבע צנון, בפרנק. והנה ערבי צועק שלוש צנון בפרנק, שאל רבנו את הגוי, למה העלתה את המחיר, ענה הגוי בחוצפה אם המחיר יקר אל תקנה, בשומעו רבנו את חוצפתו והעלאת המחיר, שלח שליחים למלאח שאין לקנות מגוי פלוני סחורה, והנה הגוי רואה שאין היהודים באים לקנות כבכול יום שישי, והנה עבר יהודי ליד הדוכן, שאל האם נפטר לכם משהו מהקהילה שאין אתם באים לקנות לכבוד שבת, ענה היהודי פגעת ברב הקהילה, ובנוסף העלתה את המחיר, שמע הגוי את דבריו, נגש מיד לרבנו נישק את ראשו ובקש את סליחתו.

ה. כל השבוע היו אופות הנשים לחם משעורה, ולכבוד שבת קודש היו אופות מחיטה שיותר משובחת ויקרה (מפי רבי שלמה פחימה). פניני המדות מתורת רבותינו, המחכה לתרום ויצא לאור .

כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (ל, יב).

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם, הכתוב מלמד, שלא למנות את ישראל לגולגלתו אפילו על ידי דבר אחר, כי אם על ידי מחצית השקל הבא לכפר על הנפש, לפי שיש בו כמה מידות טובות. האחת מידת השוויון, עני ועשיר שווים לפניו יתברך, על כן ציוה העשיר לא ירבה. השתים שהם חצאים ולא שקלים שלמים, להורות על אחדות ישראל ושלמותם, שכולם נחשבים כגוף אחד. על כן, ככל אין חשש אם יפקוד אותם על ידי מחצית השקל, שודאי לא יאונה להם שום נגף בפקוד אותם בזה, אבל לא על ידי דבר אחר, שאם ימנם כך יהיה בהם נגף.

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, הקשו המפרשים ז"ל איזה שייכות יש לנגוף עם מספר בני ישראל, רש"י ז"ל תירץ שהמנין שולט בו עין הרע. וזה דחוק, כי מספר שש מאות אלף הוא מעט לגבי אומה שלמה, והם המעט מכל העמים, ואיזו עין הרע שייך בהם? ויש שתרצו כי ישראל בכללותם הם טובים, ובפרטותם יש בהם הרבה שלא מועלים, כמו שאמרו רז"ל (מנחות כט:), מפני מה נברא העוה"ב ביו"ד, מפני שהצדיקים שבו הם מועטים, וה' לא רצה שיהיו נפרדים ע"י המספר. כי זה יגרום נזק לשאינו ראוי, כי יפקד עליו הדין על שאינו צדיק, ולכן ציוה שיהיו נשארים בכללותם, ויהיה המנין רק ע"י שקלים. ונוכל לרמוז זאת במילות בפקוד אותם, שהם נראים כמיותרים, שרצה לומר, שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, מדת הדין על שאין כולם צדיקים.

ונתנו איש כפר

כתב הגאון רבי שמעו ועקנין זצ"ל בספרו דבר השו"ה, ביאר רבנו בעל הטורים, כי מילת ונתנו נקראת גם למפרע ונתנו לומר לך, מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו, ולא יחסר לו בשביל זה כלום, והיינו שהוא נותן לעצמו ולא לזולתו. ואמרו רבותינו ז"ל (ב"ק טז:), אם רצית לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה, כדי להנצל ממכשול, כמו שנאמר הנביא (ירמיה יח, כג), הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים. וזהו כונת הרב, ונתנו למפרע שיתן ויחזור ויתן, כופר לנפשו, דהינו לתלמידי חכמים, כי בגמיטריא איש כפר, תור"ה, דהיינו שיתנו

כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (ל, יב).

 שהוא הצדיק או רא'ש נוטריקון א'שה ר'בה ב'שביל שיחזרו בני ישראל על ידי תשובה שיעשו. ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם- ואז. ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם (עיין להרב "ערבי נחל") בפרשת צו "בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'" (ל, כ עיין להרב "ערבי נחל") בבואם נפש רוח נשמה של הצדיק אל אוהל מועד לכל חי ירחצו מים בנהר דינור ולא ימותו בני הדור או בגשתם  אל המזבח של מעלה אל מיכאל הגדול לשרת מה להלן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש להקטיר אשה לה' ולקחת את כסף שהוא הצדיק שנכסף תמיד לתורה ולמצות בשביל הכפורים פירוש לכפר על הדור מאת. בני ישראל- דוקא ולא אומות העולם על דרך ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה ונתת אותו כמו עבודת אוהל מועד כי בזמן שבית המקדש מכפר עכשיו הצדיק כמו בית המקדש והיה לבני ישראל יחזרו בתשובה להיות בני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם:

זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל הקדש עשרים גרה השקל תרומה לה' (ל, יג).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, חכמנו ז"ל אמרו (שקלים ה:), שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש, ואמר לו כזה יתנו.  יש לדייק במאמר זה, למה היה צריך להראות לו מטבע של האש והלא  והלא משקל האש אינו כמשקל הכסף? ונכון לומר מה שהורה הקב"ה

מטבע של אש ולא של כסף, לרמוז לנו, שמה שאדם נותן לצדקה, צריך שיהיה בכל נפשו, והאש הוא חלק הנשמה. וכוונתו היתה, שכל אחד יתן חלק הנפש לכפר מעשה העגל. ועם היות שכך, טוב אמר, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, שכולם שוים בחלק הנפש.

מהנעשה ונשמע בתפארת מיכאל – אור חדש

א.    ירחון תפארת מיכאל
מידי חודש נפרסם לכל ידידנו, את הגליון ואשר בו יכתבו מאמרים בהלכה, וגמרא, תנ"ך, והכל על פי תורת רבותינו וכן הנהגות בקודש מרבותינו.
ניתן לשלוח מאמרים ולהצטרף לקבלת הירחון במיל מידי חודש בל"נ.
בברכה
הרב אברהם אסולין
רב האתר אור חדש וראש מוסדות תפארת מיכאל

ב.       התאחדות אברכים ובני הישיבות

בנשיאות הגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א מחבר "עמק יהושע" זקן רבני מרוקו
הציבור הקדוש מוזמן לערב התיסדות קהל בני אברכים ובני הישיבות, אשר יתקיים ביום רביעי יט' אדר א' תשע"ד בשעה 6 בדיוק ברחוב בר גיורא 14 ירושלים. בהשתתפות הגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א ומרנן ורבנן, לאחר מכן ישאו דברים: הרב אברהם אסולין מחבר תורת אמך בהלכה ומנהג, הרב תורג'מן "העדה המערבית בירושלים".
גדול המעמד לכבודה של תורה, המעונינים להשתתף נא לאשר השתתפות:
בניד 0545201059 הרב תורג'מן. או במיל a0527145147@gmail.com
בברכה הנהלת התאחדות.
מייסד ורב התאחדות הרב אברהם אסולין התאחדות אברכים ובני הישיבות

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com‏

—

נר מצוה

על עניין חנוכה, שבת דרשות שונות ושאלות ותשובות

הוצאת – אוצרות המגרב – מכון בני יששכר ירושלים

בהנהלתו של הרב מאיר אביטבול

מייסד ומנהל הקרן

אוצרות המגרב

ואך בדור הזה ירדה עוד פלאי פלאים, ואותו חובר חבר שירים כסירים אשר כסית את שמו בצעיף! דק, לבל אכירהו בטוב, כבר ידעתיהו בשם, זה רבות בשנים, ושלח לי ספרו הגדול המכיל בקרבו יותר ממאתים שירים ארוכים, עם מכתב ארוך בגאוה ובגודל לבב, כדבר מלך שלטון, לסמוך את ידי עליו, בשיר נאה להורות חכמתו וכל מעשה תקפו, ואני בתומי עברתי על ספרו משער לשער, והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים, וצירים וחבלים, כי אותיות זםט״צ, הם שוים אצלו לחרוז מהם חרוזים, וכן אל״ף וקו״ף, וכן רי״ש ולמ״ד, וכן תי״ו וטי״ת, וכן דגש ורפה, ותערובת ארמית ועברית הוא דבר המצוי אצלו בכל חרוז, והרבה מלות חדשות אשר בדה מלבו, וכלם משוללים מכל רעיון ומכל סגנון, רק דברים הדברים בלי סדר ובלי משטר, גם בגסות פתיותו, נגע נגיעה קשה בהרבה דברים הנוגעים לדת.

ובכן לא יכולתי להתאפק, וכתבתי אליו מרורות, והודעתיהו טעיותיו הגסות בכל פרט ופרט, ואחר, נשאתי עליו את המשא הזה, אחד עשר תנועות בכול חרוז:

רוח השיר ממד היא והלאה,

ומעודד לבד אותה לא ראה:

רק לבד מאד מאד גאה גאה,

וחשב כי תור חדריו היא באה :

ואד היא תשקיף ממרומי שחק,

ועליך מאד תלעג ותשחק:

הוי גבר תחשוב כי אותי דק תשחק,

ועצמי ממד מאד הוא רחק:

ספרד בעל כרם כנאד נפוח,

אין בקרבו רק הבל ורעות רוח:

שיריו הם סירים סבוכים וחוח,

אין בהם טעם וריח ניחוח:

טוב טוב לו היה ספרד נשאר חלק,

מוצא ומובא כספד בו יחלק :

ועתה תור תנורד באש ידלק,

על גחליו תבשילד בשל ושלק:

ועליו תשא קינים ויללות,

אוי נא על עמל ימים וגם לילות:

חשבת בסלם השיר לעלות,

והנה ירדת אל תור מצולות:

גם הנייר ודיו במר שיחם,

יצעקו אוי להם כי אבד נצחם:

נחרץ משפטם כי יהיו לפחם,

על כלם מן השמים תנוחם:

ואמת אמת תפשיר. להאי, והודה ולא בוש, וספרו, טמן בחורו.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

אדוני נתן, אדוני לקח

בעיר אחת עבר וזיר על יד בית כנסת יהודי, ושמעם אומרים: ״ אדוני נתן אדוני לקח יהי שם אדוני מבורך.״

רץ אל המלך ואמר לו: ״מלכי היקר היהודים מתפללים כל יום כדי לרושש אותך. הם אומרים: ״ אדוני נתן אדוני לקח יהי שם אדוני מבורך.״

קרא ליהודים ואמר להם :״טפשים, ואפילו אם ה׳ רוצה לפגוע בי, אין ביכולתו לרוששני לגמרי. אם יקח ממני את סוסי, ישאר ארמוני. ואם את נשי, אז ישארו עבדי. לכן דעו לכם: יש לכם עשרה ימים להראות את גדולת אלוהיכם בכך שתציגוני ערום ועריה, ללא רכוש, כעני המחזר על הפתחים. אם לא תצליחו בכך אדון אתכם לגרוש מ-ממלכתי.״

שמעו זאת היהודים והתחננו לפני המלך שיבטל את הגזרה. אך לשווא. הלכו לבתיהם, ופתחו בצום, תענית וקינה.

לעיר נקלע עני מרוד. שאל אותם:״ אחי, מה הבכיה הזאת לכם?״. ולא ענו לו כי חשבו: ״מה יושיענו זה ?״. אך משהפציר בהם, סיפרו לו על גזרת המלך. אמר להם:״ אחי, שברו הצום וחדלו מבכי, שימו מבטחכם בשם, ובעזרתו אבטל את הגזרה. איני דורש אלא שתתנו לי ריאל לאיש וסמכו עלי.״

כל אחד מבני הקהילה נתן ריאל לעני. הלך לשומר בית המרחץ המלכותי ואמר לו: ״ ראה – ממרחקים הגעתי, מלוכלך ומיוזע אני. תן לי להכנס ולהתרחץ. ״

התכעס שומר בית המרחץ ואמר לו:׳׳ יהודי, סור מכאן. לא אתן לך להמס, כי זה בית המרחץ המלכותי. בעוד שעה קלה יופיע המלך עם פמליתו, ואם ימצאך בפנים יסיר ראשי מעל כתפי.״

הבין היהודי שאין טעם לדבר ללבו של השומר ותחב לידו צרור ריאלים. שינה השומר יחסו ואמר לו: ״טוב, אתן לך להיכנס, אך עשה זאת חיש, כי המלך אמור להגיע בכל רגע.״ נכנס היהודי פנימה, התפשט, והתחבא באחד המבואות.

המלך הגיע לבית המרחץ, פשט בגדיו ונכנס למים. היהודי לבש את בגדיו של המלך, יצא החוצה והלך עם פמלייתו לארמון, שם ישב על כיסאו המפואר של המלך.

כשסיים המלך להתרחץ, יצא להתלבש ומצא רק את בגדי היהודי העני. בלית ברירה, לבש בגדים אלו, וכשיצא החוצה הקביל פניו שומר בית המרחץ בצעקות, במקל ובחרפות: ״ יהודי ארור, איך העזת לשהות כשהמלך היה בפנים אם היו מוצאים אותך, היו כורתים את ראשי שנינו. עתה – הסתלק.״

יצא המלך מבית המרחץ רצוץ ומדוכא. איש לא שם ליבו אליו, ושומרי הארמון גרשוהו והכוהו מכות נמרצות. כל יום הוא חזר אל הארמון והוכה שם. יום אחד קרא לו העני- המלך ואמר לו:״ אדוני נתן אדוני לקח. ברך את שם אדוני- כי הוא לקח לך את הממלכה, הסוסים, העבדים והנשים, ולא השאיר לך דבר. וכי לא צדקו היהודים בקבלתם את גורלם מדי יום ביומו?״

הודה המלך בצדקת דבריו של היהודי. פשט העני את בגדי המלך והחזירם לבעליהם. המלך עמד בחלקו בהסכם: הוא ביטל את הגזרה והתיר שדיבר סרה ביהודים בא על עונשו.

המשך…..

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

פרק ראשון – בתחומן של מדינות העולם היווני-רומי.

אלף שנים בקירוב ( מ – 300 לפני הספירה ועד 700 לספירה הנוצרית ) שעלינו לסוקרן בפרק זה, הן תקופה ארוכה מאוד אפילו בתולדות עם עולם, בייחוד כשאירעו בה מאורעות המזעזעים ביותר בחייו, שגרמו למורות עמוקות במבנהו, בהתפתחותו הרוחנית והדתית וביחסיו עם אומות העולם.

העם היהודי התקומם פעם, פעמיים ושלוש נגד האימפריה הרומית ונוּצח לאחר קרבות רבים, ובסופו של דבר קיפח את חירותו, ראה בחורבן בית מקדשו השני, נושל מאדמתו, שעליה התיישבו זרים, בעוד שעל בניו נאסר אפילו לבקר בארצם, כפי שמציין בלעד אחד מסופרי הכנסיה הראשונים.

ועם זה הייתה זו תקופת התפשטותה של האמונה היהודית ברחבי עולם במידה שקשה לתארה ; תנועת התקרבות ואפילו התגיירות ליהדות נתעוררו בקצווי תבל הידועה אז : בחצי האי ערב, באפריקה, ברוסיה הדרומית.

מקומה של גולת אפריקה בעולם היהודי.

לאפריקה נועד מקום נכבד בתהליכים אלה. גולת אפריקה נתנסתה בזעזועים המוקים שעברו על ארץ ישראל במידה העולה על זו של ארצות גולה אחרות. יש במרד לוקואס ה " מלך " בימי טראיאנוס דמיון רב למרד בר כוזיבא הנשיא : גם בנוגע לתוצאותיו המדיניות.

בר כוזיבא היה השם שנתן התנא רבי עקיבא לבר כוכבא, שעליו אמר רבי עקיבא עצמו בתחילה כי "דין הוא מלכא משיחא".^[1] (=זה הוא מלך המשיח). על פי תורת החסידות ההסבר לכך הוא, שאכן רבי עקיבא היה מוכן לכך לפי דרגתו, והיה ראוי לביאת משיח, אך אנשי הדור לא היו ראויים לכך.

באפריקה צמחה והתפתחה הנצרות הלאטינית, שהתגבשה בדמותה של הכנסייה הקאתולית של רומי. כאן חיו ופעלו טרטוליאן, סופרה לוחמה הראשון של הכנסייה נגד היהודים, ואבגוסטין הקדוש – 354 – 430, הוגה דעות הגדול בעולם הנוצרי, אדריכלה הרוחני של הכנסייה הקאתולית, שאת תוכניתה ואת תוכנה התווה בספרו " עיר האלוהים ". De Civitate Dei

כמאה שנה לאחר מותו של אבגוסטין באה יהדות אפריקה בעול השלטון הביזאנטי, שנתן את אותותיו בה בצורה חמורה יותר מאשר בארץ ישראל.

מיעוטם ודלותם של מרוקות היסטוריים יהודיים על התפוצה האפריקאנית בתקופה שאנו עמודים בה, מכבידה ביותר על הבא לעקוב אחרי השתלשלות הדברים ולהסיק מסקנות שאפשר לראותן כוודאיות מבחינת שיטת המחקר המקובלת.

משל למה הדבר דומה ? לפסיפס שניזוק קשה, ואבניו נתפזרו ; אם הוא אחד מבין רבים וכן שלמים שנתגלו בחווילות של גדולי האימפריה ברומי העיר ובפרבריה, אפשר לשחזרו ולתקנו לפי דוגמת הפסיפסים השלמים.

אבל כיצד נשחזר את תמונתם המלאה של חיי היהודים באפריקה, והיא יחידה במינה ושרידיה האפיגראפיים והארכיאולוגיים מעטים, ואף אלה אינם אחידים מבחינת טיבם וערכם ההיסטורי ופזורים על פני שטח עצום ותקופה של אלף שנים ?

לא נותרה אף יצירה רוחנית אחת של יהודי אפריקה מתקופה זו שהעמידנו על דמותם. גם הידיעות בספרותנו בת הזמן, שהתרקמה אז בארץ שיראל, צנועות ביותר. כל שיחזור צריך אפוא להסתמך כאן על מקורות משניים.

ובאין עדים משלנו אנוסים אנו להשלים פרטים חשובים מתוך מקורות זרים, שתיארו מאורעות ותופעות מנקודת ראותם שלהם. תחום חשוב בחיי הדת והרוח – והרי אלו דווקא עניינים המסורים ללב ולרגש – יש להשלים על פי נגאטיבים כביכול – על פי דברי הפולמוס והוויכוח שבספרות עוינת של נציגי דת, שביקשה להעביר את היהדות מן העולם.

ראשיתם של דברי ימי ישראל באפריקה מערבה למצרים בדברי אגדה מופלאים ; על ארץ כנען שנועדה והובטחה לבני ישראל ; על נסיגתם של אנשי צור וצידון, ששלטו קודם לכן במבואות מצרים, אל אפריקה, לאחר שגורשו מארץ כנען בימי יהושע בן נון.

על ניצחון דוד על גלית הפלישתי הברברי, על יואב בן צרויה, שרדף את הפלישתים עד קצה המערב והדרומי של אפריקה, על אניית תרשיש – היא אפריקי, על בית כנסת קדום שהוקם בימי שלמה המלך, על אבן מבית מקדשו של שלמה, שהושקעה בג'רבה.

על בית כנסת עטור האגדות באי ג'רבה, מסורות עממיות וסיפורים שכינסום בכתובים בתקופה קדומה חכמינו וגם חכמי הגויים, יוונים וערבים, או שהיו מתהלכים בפי העם ונרשמו רק בדורות האחרונים.

מסורות אלו מעבירות אותנו לימי קדם רחוקים, כשצפה ועלתה יבשת לא נודעת מתהום הפרה היסטורי, וכל מה שהתרחש שם עדיין נראה בדמדומי שחר. באופיין דומות הן לסיפורים היווניים רומיים שבידינו על עברה הרחוק של הארץ ותושביה. אמנם הרקע שעליו צמחו המסורות היהודיות שונה מהם, ועל זה נדון להלן.

החל מהמאה הרביעית לפני הספירה מתחילות להצטבר נקודות אחיזה בודדות ; רמזים במקורות ספרותיים וממצאים ארכיאולוגיים, שמצטרפים יחד למידה המאפשרת לשער השערות על דברי ימיהם הקדומים של בני עמנו באזורים אלה.