מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
המורה
לפי הקוראן קיבל מוחמד את הקוראן מחכם:
״הקוראן שלוח אליך מעם חכם ויודע״ (כז, ו).
وَإِنَّكَ لَتُلَقَّى الْقُرْآنَ مِن لَّدُنْ حَكِيمٍ عَلِيمٍ
הקוראן שלוח אליך מעם ( אלוה ) חכם ויודע
סורה 27, פסוק 6
לאחר שהנחנו שה׳קוראן׳ הוא השם שנתן מוחמד לתורת משה, יש לזכור כי בתקופה ההיא רק יהודים ומעט נוצרים הכירו אותה. אם כן מסתבר שהחכם שלימד את מוחמד את ה׳קוראן׳ היה רב יהודי, ייתכן שהיה כומר נוצרי, וגם ייתכן שהיו לו שני מורים: הראשון, בעיר מכה – יהודי, ובכל אופן אידיאליסט רציני; והשני ־ בעיר מדינה – נוצרי או יהודי משומד. הראשון כתב – או פעל שיכתבו ־ ספר בערבית וקראו ׳קוראן׳, והוא גם שחיבר את החלק הראשון של ה׳יומן׳. וראו בסוף הפרק על כך שהמורה היה תלמיד חכם ושמו ורקה.
מורהו של מוחמד לימדו את התורה ואף ביקש ממנו שידרוש מן הערבים להאמין בה׳ ובתורה, ושיזהירם בעונשי שמים אם לא יחזרו בתשובה. כן הנחה אותו כיצד להתפלמס עם הערבים במכה.
מוחמד ומורו
ננסה להבין את סיפורו של מוחמד, כפי שעולה מתוך הקוראן, שכאמור נכתב ברמזים, תוך הסתייעות במסורת המוסלמית. מוחמד, הילד היתום שניתן למינקת, ברח ממנה. החכם ורקה מצאו והכניסו לביתו. מסתבר שעבר את ימי ילדותו אצל חכם זה:( או אצל זקנו של מוחמד שהיה מקורב לחכם ) ״הלא מצאך יתום ואספך, ומצאך תועה והדריכך״ (צג, ו־ז).
סורה 73 – המתעטף – פסוק 6-7
إِنَّ نَاشِئَةَ اللَّيْلِ هِيَ أَشَدُّ وَطْءًا وَأَقْوَمُ قِيلًا
שעות הלילה מגבירות את הריכוז ומקילות על הקריאה הנכונה
ומורו שידך לו אישה אמידה, שהיתה בת דודתו של ורקה: ״ומצאך נזקק והעשירך״(צג, ח).
במשך שעות היום מוחמד טרוד בעסקיו השונים, בייחוד בתחום המסחר. מעוטף במעיל היה לומד מדי ערב את ה"קוראן׳ עד חצות הלילה, ולעתים אף מאוחר יותר:
״הוי המתעטף! עמוד בתפילה לילה שלם בקירוב, או מחציתו או פחות במקצת, או יותר, וקרא את הקוראן אט־אט. הן אנחנו מטילים עליך דברים כבדי משקל. שעות הלילה מגבירות את הריכוז ומקילות על קריאה נכונה, ואילו ביום מתרוצץ אתה שעות ארוכות״! ״הוי, המתכסה…״ (עג, א-ז; עד, א).
הערת המחבר : המורה רומז כאן למאמר תלמודי במסכת עבודה זרה ג, ב, ובמדרש רבה על שיר השירים ה, יא, המדברים על חשיבותן של שעות הלילה ללימוד ולתפילה.
המסורת המוסלמית יודעת לספר שהמלאך גבריאל נתגלה למוחמד, וזה רץ לאשתו וצעק: ״עטפו אותי! כסו אותי!״ לאחר שהתעטף במעיל או בשמיכה בא אליו הדיבר האלוקי, וקרא את הסורה הזאת. ייתכן שהמסורת הזאת הושפעה משורשים יהודיים, כי חכמיהם נהגו להתעטף טרם לימוד מעשה המרכבה; גם הנביא אליהו היה לבוש מעיל. לדעתנו נראה פירושו של חנא זכריאס: המורה רצה שמוחמד יתעטף במעיל כדי שלא יחלה בלימודו בלילות הקרים שבמדבר. ועוד; כדי שיסתיר את פניו לבל יכירוהו הערבים של מכה, ולא ילעגו לנער בן הערבי ההולך ללמוד אצל חכם יהודי.
מוחמד וחבריו לומדים להתפלל
מוחמד וחבריו מתפללים אצל מורו במשך הלילה:
״ריבונך יודע כי עומד אתה בתפילה קרוב לשתי אשמורות של הלילה, מחציתו או אשמורת אחת שלו, עם קבוצה מאנשיך׳(עג, כ).
19 إِنَّ رَبَّكَ يَعْلَمُ أَنَّكَ تَقُومُ أَدْنَى مِن ثُلُثَيِ اللَّيْلِ وَنِصْفَهُ وَثُلُثَهُ وَطَائِفَةٌ مِّنَ الَّذِينَ مَعَكَ وَاللَّهُ يُقَدِّرُ اللَّيْلَ وَالنَّهَارَ عَلِمَ أَن لَّن تُحْصُوهُ فَتَابَ عَلَيْكُمْ فَاقْرَؤُوا مَا تَيَسَّرَ مِنَ الْقُرْآنِ عَلِمَ أَن سَيَكُونُ مِنكُم مَّرْضَى وَآخَرُونَ يَضْرِبُونَ فِي الْأَرْضِ يَبْتَغُونَ مِن فَضْلِ اللَّهِ وَآخَرُونَ يُقَاتِلُونَ فِي سَبِيلِ اللَّهِ فَاقْرَؤُوا مَا تَيَسَّرَ مِنْهُ وَأَقِيمُوا الصَّلَاةَ وَآتُوا الزَّكَاةَ وَأَقْرِضُوا اللَّهَ قَرْضًا حَسَنًا وَمَا تُقَدِّمُوا لِأَنفُسِكُم مِّنْ خَيْرٍ تَجِدُوهُ عِندَ اللَّهِ هُوَ خَيْرًا وَأَعْظَمَ أَجْرًا وَاسْتَغْفِرُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ غَفُورٌ رَّحِيمٌ
״ריבונך יודע כי עומד אתה בתפילה קרוב לשתי אשמורות של הלילה, מחציתו או אשמורת אחת שלו, עם קבוצה מאנשיך׳ אלוהים הוא הקוצב את משך הלילה והיום, ויודע כי אין בכוחכם להמשיל לעמוד במלוא מכסתו, ועל כן שב מכעסו עליכם, קִראו אפוא בקוראן ככל שתוכלו. יודע הוא כי עלולים להיות בכם חולים, ואחרים הנוסעים בארץ בבקשם להם פרנסה מעִם אלוהים, ואחרים הלוחמים למען אלוהים, על כן קִראו בו ככל תשוכלו, וקיימו את התפילה ותנו את הזכּת, והַלוו לאלוהים בעין יפה, כל טובה אשר תקדימו לעשות, בַקשו את מחילת אלוהים, כי הוא סולח ורחום. סורה 73 – פסוק 19.
הלוו לאלוהים : ייתן למטרות הכלל, כגון למימון הג'יהאד ולצדקה.
התרגום הנ"ל מספרו של פרופסור אורי רובין
כפי הנראה התפילות שהתפלל הן התפילות המסורתיות של עם ישראל, שכן פעמים רבות מובאים בקוראן קטעים ומשפטים מתוך תפילות ישראל. היהודים מתפללים בכל בוקר בתפילת שחרית: ״יוצר אור ובורא חושך״, ובכל לילה בתחילת תפילת ערבית: ״גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור״. מילים אלה נמצאות בקוראן (לה, יד). היהודים אומרים בתחילת העמידה שלש פעמים ביום: ״ונאמן אתה להחיות מתים״, והמקבילה בקוראן: ״ושעת הדין בוא תבוא – אין ספק בה – ואלוקים יעורר את שוכני הקברים״ (כב, ז).
היהודים מתפללים אחרי ׳קריאת שמעי: ״מלכנו… לדור ודור הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת ודבריו חיים וקיימים לעד… ואין לנו עוד אלוקים זולתך… ברום עולם מושבך ומשפטיך וצדקתך עד אפסי ארץ… אתה הוא הראשון ואתה הוא האחרון ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע… משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עדי מרום מוציא אסירים ופודה ענווים ועוזר דלים בעת שוועם אליו… מי כמוך באלים השם״. מאמרים אלו מצויים בקוראן לרוב. לדוגמה:
״אלוקי, אדון המלוכה. בכוחך לתת את המלוכה לאשר תחפוץ וליטול את המלוכה מאשר תחפוץ ולהאדיר את אשר תחפוץ ולהשפיל את אשר תחפוץ. בידך כל הטוב ואתה כול-יכול. אתה מבליע את הלילה בתוך היום ומבליע את היום בתוך הלילה, ומוציא את החי מתוך המת ואת המת מן החי, ומכלכל בכל חשבון את אשר תחפוץ״; ״הוא אשר נתן נשמת חיים באפכם, אחר ימיתכם ואחר ישוב ויחיה אתכם״(ג, כו-כז; כב, סו).
היהודים חוזרים בכל בוקר בתפילת שחרית על פסוק הנביא:
״לך השם הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך השם הממלכה והמתנשא לכל לראש. והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכול ובידך לגדל ולחזק לכול״ (דברי הימים א כט, יא).
אמירה זו חוזרת ונשנית בקוראן. לדוגמה: ״לו כל אשר בשמים׳/ (כב, סד).
היהודים אומרים בכל בוקר: ״והאופנים וחיות הקודש משבחים ואומרים: ברוך כבוד ה׳ ממקומו״; והמקבילה בקוראן:
״אז תראה את המלאכים סובבים את כס הכבוד, משבחים ומהללים את ריבונם. ישפטו ביניהם בצדק, וקול יישמע באומרו התהילה לא־ל ריבון העולמים״; ״הנושאים את כס הכבוד והסובבים אותו, משבחים ומהללים את ריבונם ומאמינים בו״ (לט, עה; מ, ז).
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Mais ce corps de Boukhari devint tres puissant
II est vrai. On reproche a ce corps les desordres qui survinrent au cours des 30
annees qui suivirent la mort de Moulay Ismail. En effet, les
Boukhari nommerent et deposerent des souverains a leur guise une
douzaine de fois durant cette periode. Selon le chroniqueur Al-Zayyani, Moulay Ismail laissa cinq cents enfants d'age adulte, ce qui constituait an bassin de pretendants appreciable. Durant ces memes trente annees, certains d'entre eux connurent deux regnes et Moulay Abdallah en
connut six a lui seul. Toujours selon le meme chroniqueur, les Boukharis proposerent deux fois a Sidi Mohamed de deposer son pere Moulay .Abdallah mais il s'y refusa. En1728
, la guerre entre deux pretendants s accompagna d'une razzia du Mellah de Meknes faisant 180
morts et des centaines de blesses. Dans son ouvrage Kisse hamelakhim, le rabbin
Moshe Elbaz raconte " ils ont viole et torture leurs femmes et leurs filles et toutes les vierges sous les yeux de leurs parents et de leurs proches.
Mohamed III decida de reduire l'influence de la soldatesque noire. II reunit les troupes noires a Larache sans les prevenir de ce qui les attendrait. Une fois cela fait, les troupes furent encerclees par des soldats arabes auxquels le sultan offrit les soldats noirs, leurs enfants, leurs armes et leurs biens. Mais cette mesure ne fit pas long feu car, par la suite, les troupes noires se reconstituerent et protegerent les souverains suivants contre des rebelles. Dans les faits, l'influence des Boukhari s'accrut dans la seconde moitie du XIXe siecle et ils occuperent des positions importantes. Ainsi, Ahmed B. Mubarak fut un esclave affranchi qui devint vizir sous le regne de Slimane. Son fils Musa B. Ahmed fut egalement vizir de Mohammed IV et son autre fils Abdallah fut aussi Vizir, Gouverneur de Fes, puis Ministre de la Guerre sous Hassan Ie. Le fils d'Abdallah, Ba Ahmed, fut un veritable sultan et partagea avec ses freres les postes du gouvernement. A la fin du XIXe siecle, beaucoup de postes de confiance etaient tenus par des Boukharis, d'autres par les soldats du Jai'sh cantonnes a Fes.
SIDI MOHAMED BEN ABDALLAH
Sidi Mohamed Ben Abdallah est connu pour avoir signe de nombreux traites de paix avec les puissances europeennes.
Sidi Mohamed Ben Abdallah, connu comme Mohamed III, succeda a son pere Abdallah en 1757
Selon le chroniqueur Ezziani, il fit de nombreuses campagnes a l'interieur du Maroc pour asseoir son autorite en raison des rebellions de certaines tribus ou meme de la soldatesque des 'abids, l'armee des Boukharis censes etre a son service. II est reste celebre pour avoir fonde Mogador en 1760
et repris neuf ans plus tard la ville de Mazagan que les Portugais avaient occupee durant 250
ans. Alors qu'il etait encore prince, il s'impliqua personnellement dans les affaires consulaires. II s'arrangeait pour que les puissances d'Europe qui desiraient la paix lui livrassent de somptueux cadeaux (dont des maitres artisans et des prisonnieres musulmanes, algeriennes pour la plupart) ainsi que des armes et des munitions a profusion. C'est ainsi qu'il put constituer une flotte de 14 navires armes de 225 canons et equips de 1530 marins. C'est que la marine marchande europeenne redoutait grandement les pirates marocains et le sort reserve aux naufrages europeens echoues sur les cotes marocaines. II arriva meme qu'un bateau anglais qui deballait ses marchandises prit quinze Marocains en otage, jusqu'a ce que la transaction commerciale fut completee…
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits l
ui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
3.4. La nomination par le roi de Ishaq Ben Zmirro, et apres lui de son frere Abraham, grand rabbin des juifs de Safi. Cela lui donna sur eux l'autorite religieuse et penale, confortee par l'existence d'etablissements de culte et d'une prison reservee aux juifs de la ville.
Grace a leur collaboration avec les Portugais et en raison des privileges et des benefices qu'ils en avaient tire, les Ben Zmirro etaient devenus les plus actifs et les plus riches des Juifs, les plus consideres et aux rangs les plus eleves. Ils constituaient, comme d'autres collaborateurs juifs, une minorite connue et limitee, au point que les annales les citent par leurs noms
ils vecurent a l'ecart des autres juifs et particulierement des juifs originels du Maroc que le colonisateur considerait comme la vache a lait II les avait ecrases sous les charges et les impositions 320 chaque foyer devait verser une somme d'une once (Onqya) et rials, ils etaient contraints de payer des sommes elevees pour l'entretien des remparts de la ville et ils n'echappaient pas a la violence et au mepris des Portugais. Ils etaient victimes de vols et de pillages en plein jour. Le roi du Portugal n'hesita pas a chasser de la ville, sans preavis, nombre d'entre eux, mais sans porter atteinte aux grandes families juives comme les Ben Zmirro .
Abraham s'avisa du developpement de la puissance des Saadiens et il fut convaincu de son succes et de sa victoire sur les Portugais dans un proche avenir. Aussi, se mit-il a tater le terrain. Au cours des negotiations avec Moulay Ahmed Laaraj, il chercha a obtenir des facilites pour son commerce, en meme temps qu'il se preparait a transporter ses services vers la nouvelle puissance saadienne. Les Portugais s'en rendirent compte.
En nous appuyant sur ce qui precede, nous pouvons conclure que la famille Ben Zmirro, avec a sa tete son chef Abraham, se servant de son intelligence, de ses competences, de son realisme et de son adaptation aux circonstances, a realise pour elle la paix, l'aman, la richesse, le pouvoir, la consideration et le bon renom, et a acquis un rang social en vue qui lui donna le respect et l'estime de tous, juifs et musulmans, Saadiens et Portugais, a l'interieur de Safi, dans les campagnes des Doukkala et dans les cours des rois portugais et saadien. Cette consideration ne tarda pas a s'etendre dans les couches populaires, juives et musulmanes, qui les ont eleves au rang de saints et leur ont construit un mausolee et un lieu de pelerinage qu'elles ont continue a visiter ensemble pour solliciter leur benediction. Et aujourd'hui encore, ce mausolee est frequente par des juifs venant de l'interieur du Maroc et de I'exterieur.
מפטיר והפטרה פרשת מקץ בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת מקץ בנוסח יהודי מרוקו
חכמת נשים-נשים-התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
פעמים 82 – חכמת נשים
כבורחת מפני נחש
התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
הרקע החברתי והכלכלי של המתגרשות.
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
תיאור התנהגותה של האשה תואם תיאורים של חוויות המוכרות מעולם המיסטיקה הדתית הנוצרית, נפילה, בכי, דברי תוכחה וטענה להתגלות אישית. שולמית שחר העירה כי כתביהן של המיסטיקאיות נבדלות מכתבי מיסטיקאים בכך שכתביהן מאופיינים ברגשנות היתר הגובלת לעתים בהיסטריה.
גם בעולם היהודי לא נעדרו חוויות מסוג זה, בימים הסוערים של שבתאי צבי. לדוגמא מסופר על נבואתן של שתי בנותיו של חיים פנייא, שהיו " אחוזות רעדה וסחרחורות, וקצף על פיהן. רגשנות זו תואמת את העדויות שהוצגו לעיל בקשר לחוויה הדתית האופיינית לנשים היהודיות בסיציליה בדור הגירוש.
אופייה החווייתי והרגשי של אמונת הנשים בסיציליה מתגלה גם אצל אשה אנוסה, קתרינה דה מונטורדי ממזרה, שנאשמה בכל שמלה את בנה וקיימה מנהגים יהודיים. במשפט בפני האינקויזיציה, בשנת 1494, סיפרה אחת העדות, שכנה נוצריה, שקתרינה דה מונטורדי השליכה קליפות תפוזים על תמונת המדונה לאחר שבעלה הכניס את התמונה לביתם וניסה ללמד את קתרינה את תפילת אווה מריה.
עדה אחרת גילתה שבהתקרב חג הפסח ביקשה אותה קתרינה להכין מעט מצות " כי כעת זמן המצות " ואולי ברבות הימים בעזרת האל נחזור להיות יהודים. אפיית המצות בסתר לקראת הפסח היא תופעה המוכרת בקרב קהילת האנוסים במקומות שונים.
אולם מה שמייחד עדות זו הוא הנימוק המובא בפי האשה לאפייה המצות, בזכות אפיית המצות יתרצה האל והמומרים יחזרו ליהדותם. שתי התגובות, השלכת הקליפות על האיקונין והקישור בין אפיית המצות לגאולה, הן אנושיות מאוד, ומעידות על התייחסות רגשית, ואלי תמימה במקצת, לעניין האמונה.
ההתייחסות האינסטינקטיבית , הרגשית והפשטנית משהו לסוגיות הלכתיות, אופייניות לתרבות העממית באשר היא, בקרב נשים וגברים כאחד. דוגמא טובה לכך היא ההקפדה העממית בעניין יין נסך, כםי שעולה מדברי רבי עובדיה מברטנורא, :
" זולתי ביינן של גויים זריזים ומחמירים מאד, כי באחד שנשכר לגוי להביא לו יין ממקום למקום ראיתי שהפסידוהו שכרו והיו אומרים לנדותו אם לא שהיה בשוגג ". הסיפור מאמז למקרה שאירע כארבעים שנה לפני ביקורו של רבי עובדיה :
היין שבו מדובר הובל באניה מקלאבריה לסיציליה, ונאסר לשתייה מפני שהובל על ידי גויים. הפרשה מלמדת על אמונה עממית חזקה הפוסלת את היין בניגוד לא רק להיגיון אלא אף להלכה, שהרי היין היה כשר, וכל שעשו בו המלחים הגויים מן הסתם הסתכם בגלגול החביות.
עניין זה מתיישב יפה עם מושג " האינטואיציה הדתית " מושג שטבע חיים סולוביצ'יק בנוגע להחמרות שונות שמקורן בתפיסה העממית.
במקרים שנידונו עד כה לא מדובר בעניים מרודים או באנשים חסרי השכלה. אפילו הנפח הנזכר לעיל, סאלוו סולימה, לא נימנה בדיוק עם דלת העם. שכן הנפחים והעוסקים במלאכת הברזל השתייכו למעמד הבינוני בסיציליה.
המקרים האחרים שנזכרו משתייכים לשכבה האמידה יותר בקרב יהדות סיציליה. פאוונה, אשת אהרן רביבי שהמיר, קיבלה שישים אונקיות זהב כנדוניה, בעוד שסכום הנדוניה המקובל בקרב בעלי מלאכה מן המעמד העירוני בתקופה זו היה כארבעים אונקיות בלבד.
רפאל כתיב, היהודי ממלטה שנזכר לעיל, נימנה עם אחת המשפחות העשירות והנכבדות ביותר באי, וסביר שאשתו באה גם היא ממשפחה במעמד דומה. עזיזה, אשת שמואל סלה מטראפני, הייתה נשואה לבן לאחת המשפחות הסוחרות העשירות והנכבדות בסיציליה.
ריקה, אשת סעדיה דה אגרה, העבירה לרשות בעלה ובנה מבנים ורכוש שהיו לה בעיר אגריג'נטו. גם ג'ליו פראנטה, לשעבר אליה בלם, היה אדם אמיד. בכתב ההגנה שניתן לו נזכרים נכסי דלא ניידי, מטלטלין ועבדים.
מדובר אפוא בנשים יהודיו שמוצאן ממשפחות אמידות באופן יחסי וחזקות. בחירתן של נשים אלו גררה בעקבותיה פירוק המשפחה, אבל סביר שנותרה בידיהן האפשרות לחזור אל המשפחה הגרעינית. כך נהגה האשה כּרה, שהסתתרה אצל אביה היהודי, וכל עשתה גם אשת רפאל כתיב, שמשפחתה ומשפחתו שלו נשארו יהודיות. גם אשת הנפח, ששמה אינו ידוע, נשארה לאחר גירושיה עם חמותה, אמו של הבעל המומר.
סיכום המאמר.
הנשים שאזרו אומץ והכריעו לטובת הגירושין מבעל מומר נימנו עם שכבה אמידה יחסית, ומוצאן היה ממשפחות מגובשות, שתמכו ככל הנראה בהחלטתן. מכאן אפשר להסיק שהיה להן לאן לחזור לאחר קבלת גיטן. אף על פי כן, נשים אלה שילמו מחיר אישי כבד, מפני שהפרידה מן הבעל הייתה כורכה לעתים קרובות גם מפרידה מהילדים.
בתקופת הגירוש הייתה בחירה זו קשה פי כמה, מפני שהנשים נאלצו לעזוב לצמיתות את משפחתן שהמירה. דווקא בקרב היהודיות הסיציליאניות, שרבי עובדיה מברטנורא המעיט בערכה של מחויבותן הדתית, התגלתה נכונות מרשימה להקרבה אישית. יחסן של נשים אלה לדת היה חווייתי ואישי מאוד, ונראה שסוג זה של תפיסה דתית השתמר אפילו לאחר ההמרה, כמו במקרה של קתרינה מונטווורדי ממזרה.
ברשימות האינקויזיציה הספרדית בסיציליה מספר הנשים קטן יותר ממספר הגברים, שעה שבספרד מספר הנשים שהובאו לדין בפני האינקויזיציה גדול ממספר הגברים. משפטה של קתרינה שה מונטוורדי מעיד על כך שעיניים חשדניות עקבו אחרי הנוצרים החדשים, ומעט מאוד ממעשיהם נסתרו מעיני השכנים וממקורבי האינקויזיציה.
גם ההאשמות שהועלו נגד אשה זו תואמות במידה רבה את אלו שהועלו נגד נשים מתייהדות בספרד. נשאלה אפוא השאלה אם המספר המצומצם באופן יחסי של הנשים ברשימות האינקויזיציה הספרדית בסיציליה נובע מכך שהנוצריות החדשות של סיציליה הפנימו טוב יותר את עיקרי הנצרות, או שהן עוררו פחות חשד בהתנהגותן ?
שמא מעיד הדבר על יציאתן של רבות מהן בגירוש ? הדבר ראוי לבירור מעמיק. ואילו המאמר הנוכחי מבקש רק להצביע על כיוונים אפשריים למחקר נוסף.
סוף המאמר.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ותיתי לי דאבי סדייא רישאי לא מזיגנא עד דמחילנא לכל מאן דמתעיר יתנא בין צערא דגופא דממונא ומתילנא ובעינא קמיה דרחמנא, דיהי לכון שלמא רבא וחסדא וחנא ולא ייתי עליהון עונשא בשום גוונה.
תרגום – ותאמין לי שאיני שם ראשי על הכרית לישון, עד שאני מוחל לכל מי שגרם לי צער בין צער הגוף ובין צער של ממון ואני מתפלל ומבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא שלא יענשו בשום צורה…
אבל אין הדברים הללו אמורים אלא לעניין מצות אהבת חברים. אכן לעניין דינא לא אמרתי דבר ונרתעתי לאחורי. כי אשר הראה אותי אליהם כתבתי וחתמתי. ועיקר גדול מסור בידינו שהתורה הנפלאה לא תשונה מפני אהבה ושנאה, גם לא מפני הכבוד ולא מפני היראה והדין דין אמת לאמתו כי לעולמים לא יחליף האל ולא ימיר דתו.
הייתה קיימת אצלו הפרדה מוחלטת בין מה שנוגע לכבודו האישי לבין מה שנוגע לתפקידו כדיין. ולמרותל שלא נטר איבה לאיש גם לא למי שפגעו בו, הרי לא היה בכל כדי להפחית מתקיפותו בישבו על כיסא דין ובחתירתו להוצאת משפט צדק לאמיתו.
היעב"ץ ישב דין וחתם עם גדולי הרבנים בדורו : רבי יהודה בן עטר, רבי אברהם אבן דנאן, רבי שמואל הצרפתי, רבי שלום אדרעי, רבי אברהם בן עלאל, רבי יעקב בן מלכא, רבי שמואל בן אלבאז, רבי משה בירדוגו, רבי משה אדהאן, רבי חנניה בן זכרי, רבי אברהם אבודרהם, רבי יוסף גבאי, רבי שמואל שאול אבן דנאן, רבי אפרים מונסונייגו, רבי רפאל עובד אבן צור, רבי אליהו הצרפתי ורבי מתתיה סירירו.
חמשת הרבנים האחרונים הם הנקראים " בית דין של חמש ", הרב יעקב משה טולידאנו כותב על כך : בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות וימי ירדה עירו פאס פלאים בחר לו חמישה אנשים מתלמידיו, ויסמוך אותם לדיינים, והם נודעו אז בשם בית דין של חמש. נוסף לזה ניהל משא ומתן של הלכה עם שורה של חכמים או כתב לאשר ולחזק את פסק דינם.
פניות ושאלות בענייני הלכה הגיעו ליעב"ץ מכל קצווי מרוקו, מקהילות גדולות וקטנות : צפרו, מכנאס, סאלי, תיטואן, מראכש, אגאדיר, דבדו, תאזה, שישוואן, תאפילאלת וקהילות אחרות ראו בו סמכות עליונה בענייני דת ודין לאחר פטירת רבי יהודה בן עטר.
למרות שבתקופה זו לא נהגו להפריז בחלוקת תארים, הפניות אליו היו מלוות בדברי הערכה והערצה. אחת מפניות חכמי מכנאס מתחילה במלים אלה :
האשל הגדול מעוז ומגדל, ידוע בשערים ראש הגיבורים, סיני ועוקר הרים, יושב בשבת תחכמוני הוא נעדינו העצני לוחם במלחמתה של תורה ועל שכמו המשרה, ריש מתא וריש מתיבתא גלי עמיקתא ומסתרתא דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ממנו יתד ממנו פנה, הרב הכולל בר אוריין ובר אבהן כמוהר"ר יעב"ץ.
גם גדול הדור, רבי יהודה בן עטר, לא היסס לפנות אליו בענייני הלכה. בפסקיו מזדקרת גדולתו וחוכמתו, בהם נוחת הוא לעומקא דדינא בלי לסטות לנושאים שאינם קשורים ישירות לנדון ואשר נועדו לפלפולא דאורייתא.
הם מצטיינים בבהירותם, בצחות לשונם ובקיצורם. מלבד חשיבותם ההלכתית והמשפטית לחקר המשפט העברי, יש להם חשיבות מיוחדת לחקר תולדות ישראל במרוקו בתקופה זו, שכן היעב"ץ השתדל לציין גם את הפרטים העובדתיים שבכל מקרה, תאריכי כתיבת התשובה, המקום שבו נתכתבה והמקום שאליו נכתבה.
לפי מספר תשובותיו שבידנו, נראה כי היעב"ץ היה גדול המשיבים בימיו; הוא השיב לשואליו עד לשנת חייו האחרונה. עם כל גדולתו לא התבייש להודות שטעות ולחזור בו. עם זמן פטירתו יש לראות כתחילת תקופת ירידתה של העיר פאס כמרכז רוחני ליהדות מרוקו.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
הרכב העולים ומניעי עלייתם.
כבר ציינו כי העולים נימנו עם כל שכבות הציבור היהודי : תלמידי חכמים ופשוטי עם, אנוסים שחזרו ליק היהדות ונשים, נשואות ואלמנות כאחת. בנוסף לציפיות המשיחיות, לרצון לקיים את מצוות יישוב הארץ, או להחלטה לבקר במקומות הקדושים, פעלו גם מניעים אחרים – פרוזאיים ואנושיים – לעידוד העלייה.
טול, למשל, מצבים של ביטחון מדיני וסיכויי שפע כלכלי מזה, וטול את היפוכם, זעזועים מדיניים ומשבר כלכלי מזה – אלה ואלה שימשו או עשויים היו לשמש מקור להתעוררות. מאידך, גם יאוש או משבר אישי, וכן קשיים ציבוריים או סיבוך משפחתי היה בהם כדי לעודד או, לחילופין לעכב עלייה.
כך מספר רבי אברהם די בוטון – ש"ה – שנ"ב, 1545 – 1592, תלמידו של הרשד"ם בשלוניקי על אישה שמחמת מתחים בביתה ומכעס הקטטות הודיעה לבעלה כי גמרה בליבה ללכת לארץ ישראל. מסופר כי בכוונתה היה להתיישב בצפת, אלא שבסופו של דבר, חזרה בה ונשארה בשלוניקי.
רבי שלמה בן אברהם הכהן – ר"פ – שס"א, 1520 – 1601, שפעל במונסטיר ובשלוניקי, מספר על יהודי שנשא אישה שנייה בניגוד לרצון אשתו הראשונה, וזו, שטוענת עתה כי מאסה בבעלה ואינה מוכנה לחיות ביחד עם צרתה, רוצה לעלות לארץ ישראל.
בנוסף לעילה האישית, האישה רוצה להקדשי עתה את חייה להידבקות באדמת הקודש, כדי " להורות את בני ישראל את הדרך ילכו בה ".
עם זאת דומה כי מרבית הנשים שעלו ארצה היו אלמנות, הללו לא מצאו טעם לחיות בגלות אחר מות בעליהן ורצו להיקבר באדמת ארץ ישראל.
היו ביניהם גם נשים אמידות, ומכל מקום בעלות סכומי כסף שהן לא נזקקו להם לצורכי יום-יום, והן נהגו להלוות את כספן בריבית ליהודים ולנוכרים כאחד.
העלייה עשויה הייתה לעיתים גם לשמש מוצא למי שביקש להיחלץ ממצב קשה, כגון שרדפוהו אלמים. כזה היה, למשל, מקרהו של רבי רפאל אליעזר נחמיאש, תלמידו של רבי שמואל שלם. הלה כיהן כדיין בשלוניקי וחיבר את הספר " הון רב ", אך נרדף על ידי עריצים בעירו ועלה לירושלים בשנת תקל"ז – 1777.
הקיום הכלכלי של העולים.
מובן מאליו כי דאגת כל העולים נתונה הייתה לשאלה כיצד להבטיח אמצעים כדי מחייתם בארץ. ואמנם, ספרות שאלות ותשובות מאפשרת להו להתוודע אל מיגוון של פתרונות שנוסו על ידי עולי שלוניקי. היו מהעולים שהשאירו כספם או רכושם בשלוניקי, ואחד מבני המשפחה שהופקד על כך, או אדם נאמן מבחוץ, היה ממונה על הפעלת הרכוש או המזומנים, ואת הפירות היה שולח לידיו של העולה הנמצא בארץ.
כך נהגו בוודאי אלה שהיו מסופקים אם יישארו בארץ, ולא רצו משום כל לחסל את עסקיהם בגולה. אולם מי שהחליט להשתקע בארץ ישראל ולהישאר בה לצמיתות, העדיף אף הוא לעיתים לנהוג בדרך הנזכרת, בהניחו שהרווחים שיפיק מרכושו יהיו גבוהים יותר בחו"ל.
רבי יצחק אדרבי, מגדולי החכמים בשלוניקי במאה הט"ז, מספר, כי יהודי אחד השכיר קודם עלותו ארצה חצר לשני בניו, והללו התחייבו לשגר לו מדי שנה כסף או צמר כדי מחייתו. הצמר מן הסתם מיועד היה לעיבוד בארץ ולשיווק בדמשק, או שמא עמד להישלח אחר עיבודו אל אחד מנמלי סוריה לשם יצוא.
מאידך, יש מן העולים שלא הסתפקו בפיקוח זרים על רכושם ונהגו לחזור מדי פעם לשלוניקי כדי לראות מה עלה בגורל נכסיהם.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 
ביום השלישי חפצתי לראות שפת הים. תמונתו כתמונת חוף גיבראלטאר, אך זה מורה באצבע ( מבליט ומוכיח ) חכמת אינגלאנד, אשר כוננו וכללו יפיו ( ושכללוהו )– וזה יביע אוֶלת הערביאים , כי יד הטבע אתם לעזור ומראה להם הדרך והמה בועטים בזבחה ( במתנה שיד הטבע מושיטה להם ) ותרפינה ידיהם משום אבן אל אבן.
60 – אין ספינה בחוף, רק סירות דוגה. אניות מלחמה אין להם, רק השודדות בים. בלכתי לחוף עברתי לפני במת הערביאים ( מסגד, המסגד הגדול של טנג'יר נמצא בעיר העתיקה סמוך לים ) בעת תפלתם. עמדתי להביט מרחוק אל מראה ואל קומתה, כי העברים או הנוכרים לא יבואו שעריה רק בהמיר דתם.
היא לשכה ארכה במפלש קנים ( במחצלת עשויה קנה ) על הקרקע. חצר לפניה בתהלוכות ( דרכים להליכה, פרוזדורים ) סביבותיה. בתוך החצר יש כיור רחצה שרוחצים שם רגליהם טרם בואם. גג הלשכה מכוסה באבנים כפופות ( מכוון לצורתן, ואולי צריך לומר, צפופות ) ירקרקות, ובצדו המגדל.
אין להם חוק הפעמונים. איש אחד עולה על המגדל בשבע עתים ( לאמיתו של דבר, חייבים המוסלמים להתפלל לא שבע, אלא חמש פעמים ביום. ואלה שמותיהן של תפילות החובה : צאלת אצ בח – אט'טֻהר, אלעצר, אלמגרב, אלעשא. אגב רומאנילי עצמו מביא רק שישה שמות
מזומנות ומתפלל בקול גדול לקרוא את העם לבא להתפלל בעלות השחר ( אֶל מודְדֶין ) ( צריך לומר : אלמֻאֶד'ין ), בבקר " אל סבאח ", צהר ראשון " דאהר אל לווילי " ( צריך לומר – אל לוולי ) , צהר שני " דהאר אל תאני ", הערב " אל אסאר ", הלילה " אל מגריף " וחצי הלילה " אל אעאשא "
75 – אולי תבין כן צהרים וערַבים שמות שניים. ראיתי המעשה וזכרתי ההלכה במסכת יומא " קרא הגבר " רב אמר : קרא תרנגולא , ושמואל אמר , קרא גברא .
( רומאנילי אינו מדייק במסירת הדברים. שם כתוב " רב אמר קרא גברא, רב שילא אמר, קרא תרנגולא. בדרך זו לועד רומאנילי לקולו של המואזין.
בח – אטטֻהר, אלעצר, אלמגרב, אלעשא. אגב רומאנילי עצמו מביא רק שישה שמות.
ביום השבת הלכתי לבית כנסת יהודים. ארבעה להם בטאנג'א. חדרים קטנים באין הוד והדר. שם ישבו כסאות עץ ולא ישבו על הארץ בבית הכנסת רק ביום תשעה באב. מנהגם כספרדים : מבטא אותיות לשון הקדש נכון בפיהם. הלא אזו תוכל לבחון בין דגש לרפה, בין ח' לכ', בין כ' לק'. קר בצ' קריאת ספרדי אמסטרדם היא הנכונה.
קוראים העין כבלשון ערביאית ואולי הטיבו, והג' רפויה. ( היינו מבדילים במבטא בין גימל דגושה ורפויה ). השווא כוננים את תנועת אחריה באותיות אחה"ע. לא מעמידים עליו הקריאה ואף הנע חציו נח בפיהם.
ביום ראשון יצאתי להתהלך בשוק אשר לא יכולתי להתבונן בבואי, ולא המיר מראהו לנגד עיני. חית ( עדת ) בני כפרים שפניהם דומים לשולי הקדירה ( מקור הדימוי בשבת ל ע"א ), מכוסים לחצי בשמלה מגוללה בלה ומטולאה, נטושים במבוכה על הארץ למכור כל מיני מאכל, אף בשר הגמל, מראהו אדום מאד ורזה, אומרים כי טוב למאכל הוא, אך לא תאוה לעינים הוא.
105 – וכן אל " כאמוס דינסארא " רוצה לומר תאני הנוצרים, הם מין תאנים סגורים בכיס מלא קוצים מבחוץ, ונקראים בלשון ספרד קוסיומבוס. בימים ההם הקיסר מארוק שלח שלש אניות לשר פלך גיברלטר לתקן אותם, כי הערביאים לא יצלחו לכל ומלאכתם היא כאשר יעלה המזלג.
וימאן השר, חרה אף הקיסר וישלח בחמתו ספרים לאטאנג'ייא להוציא בעוד שלשת ימים כל בני אינגלאנד מארצו חוץ מהפקיד כי ישאר לערבון. בעצם היום אשר שב הסוחר ובשורה בפיו כי עשה והצליח, הגיע גם ספר הקיסר בספינה לבדו לבשר אנשי גיברלטר ויעזוב כל אשר לו בידנו עד עת בוא דברו, התברכנו בלבבנו לאמור אולי ישלימו המלכים וישוב, שוב עד אחד ימים אחדים, ותהום כל העיר בלכתו ובשובו.
בלילה הראשון אחרי צאת הסוחר התקוטטתי עם המשרת. ולמען תבין אודות מצותנו, דע כי קאטוליק היה והוא סבב את הדבר על ידי הסוחר להביאני במערב, בחשבו לפתות אותי ללכת עמו משם אל ספרד, כי בורח היה, ולהמיר דתי. ואז הניחותיו בתקותו להסב ( כדי לעקוף ) פתיותו להועילני.
Simon Schwarzfuchs LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Simon Schwarzfuchs
LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
II n'est donc guere etonnant que le repertoire des reeueils de consultations rabbiniques de Higger, qui ne decrit que les responsa d'avant 1800 ne cite aucun ouvrage pour le Maroc et la Tunisie, et a peine 14ouvrages pour l'Algerie.
On peut se demander quelles sont les raisons de cette penurie. Assurement elle n'est due, ni a une qualite inferieure de la production rabbinique, ni au manque d'interet. Sans doute faut il rappeler que l'impression hebrai'que est venue tres tard en Afrique du Nord. De ce fait l'impression d'un volume de responsa posait de nombreux problemes que beaucoup de rabbins n'ont pas tente de resoudre. Leurs ecrits ont ete transmis sous forme de manuscrits, ce qui n'a permis ni leur conservation parfaite, ni une grande diffusion. Le recours aux sources manuscrites nous reserve probablement de nombreuses surprises, mais il ne parait pas en l'etat actuel des choses que nous ayons a nous attendre, loin de la, a une revolution comparable a celle qui a constituee l'apport de la Genizah.
Une fois l'impression hebrai'que acclimatee en Afrique du Nord, le nombre des recueils ira en augmentant, et, qui plus est, les auteurs eux- memes s'interesseront a l'impression de leurs oeuvres.
Ces constatations nous amenent a nous poser une question supplementaire: que representent les responsa imprimes (et manuscrits) dans 1'oeuvre d'un rabbin?
Repondre a des questions est une des fonctions essentielles du rabbin. II est evident que la grande majorite des questions qui lui sont posees le sont oralement. Par consequent les reponses ecrites constituent une partie, fort importante sans doute, mais mineure de son activite. Or nous le savons, de tres nombreux responsa ne nous sont pas parvenus — nous les connaissons par les allusions qui y sont faites — et jusqu'a la fin du 19e siecle, les rabbins auteurs de responsa n'ont pas prepare eux-memes le choix de leurs consultations qui nous est parvenu. En effet la seule lecture des recueils imprimes "anciens" demontre qu'ils sont composites et qu'ils ont ete imprimes au hasard des manuscrits conserves. L'effort n'a jamais ete fait de rassembler toute la production d'un rabbin donne. Ce sont generalement les acci dents de la transmission des manuscrits qui sont responsables du choix arbitraire ou aceidentel des responsa publics. II en est egalement resulte que nombre de responsa sont restes inedits. Dans le cas du rabbin Jacob Aben Sur, surnome Yavets, il est a peu pres certain qu'au moins 30% de ses responsa sont restes inedits, alors que le re cueil imprime de son oeuvre contient plus de 30% de responsa dont il n'est pas l'auteur.
פורים במרוקו – מקורות שונים-שיר לאמרו קורס מי כמוך,
זוהי פרשת תולדות השיר, אשר יכולתי להציג עתה לפני מעלתו, וכבודו חכם ומבין מדעתו, יוסיף עליה כהנה וכהנה, וטרם מלאת השנה, את ברכתי קח נא, לשנה הבאה, בכל טוב תהיה מלאה, עליכם, ועל בניכם, ברוכים אתם לה׳ עשה שמים וארץ, כנה״ר וכנפשנאמן אהבתך במרץ, אחיך הצעיר החו״פ תלמסא״ן יע״א, בשילהי אלול התרצי׳ד, לפ״ג, עבד אל דוק וחוג אשש.
יופן! משאש ס״ט
שיר לאמרו קודם מי כמוך,
נו׳ יום זה הוריד, סי׳ יוסף משאש חזק
י־ום קם על עם לא אלמן
איש צר אויב כהמן
ו־נם להחרימן
ולשפוך חיש את דמן
ס־כל אל אב נאמן
עצת צפע וחורמן
פ־ח רשת אשר כמן
בו הוא נלכד ונטמן
מש־ירי בכל זמן
אודה לפני אב רחמן
אש-ר נסיו לנו מן
לבקרים כמו מן
ח-י ! ז-ך ק-יים במלוכה
עליו יהבי אשליכה
כל עצמותי תאמרנה, ה' מי כמוך
מפטיר והפטרה פרשת וישב בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת וישב בנוסח יהודי מרוקו
מגילת היטלר – מיכל שרף
מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה, והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.
כבברוני תשופו אלעצאיב
נמנעכם מן אלנואיב
עדוכם ירצע כאיב
ישופכם וקלבהו דאיב
גדלוני ותראו נפלאות [שאחולל]
אצילכם מן הבעיות
אויבכם ישוב ריקם
יראכם [בנצחונכם] ולבו דואב
פי אלחין אלכל טאעוהו
פי אקואלהו תבבעוהו
ואלדי קאל כלהו סמעוהו
פי צראידהם טבעוהו
הכל הסכימו לו מיד
צייתו לדבריו
וכל מה שאמר שמעו לו
הדפיסו [כתבו עליו דברים] בעתונים
מן אלמאניא צאת אלאכבאר
מן היתליר עדו גדדאר
[כי] מגרמניה הגיעו חדשות
מהיטלר האויג הנוגדן
מחסובין בין אלעבאד
אנטרחו מן כלפת אלבלאד
מוהנדזין ומועללמין אולאד
לא עאד אסמהם ידכאר
ונחשבים בין האומות
[והם] פוטרו ממשרותיהם בעיר
מהנדסים ומורים לילדים
לא עוד יזכר שמם
בדדל צנסו ורגע אלמאן
צנעתהו יכדם דאהאן
נעלם גמלת אלאלואן
ונצונו מן כל אכטאר
החליף עורו והפך גרמני
במקצועו עובד כצבע
יודע את כל התרופות
ואשמור אותה מכל הסכנות
אידא חצצלת אלמקאם
ומן אידין אלצללאם
עלא טול אלאייאם
ותולליו אגניה אחראר
אם אתפוס מקום [ראוי בצמרת]
ומידי הרשעים
לאורך ימים
ותהיו עשירים וחופשיים״
וטלעוהו פי אלדרגאת
ופי גמיע אלנצבאת
טאעו אכבר אלטאעאת
וכממו חצצלו אלאנוןצאר
והעלוהו [בסולם] הדרגות
בכל ההזדמנויות [נאומים?]
ונכנעו לו בתכלית הכניעה
וסברו שזכו בנצחון
מבצע יכין – שמואל שגב
הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 
במכתב לקבוצת אנשי מפתח שמינה לבדיקת הנושא כתב בן גוריון כי העולים שיצורפו ל " גדודי העבודה ", יקבלו את כל צרכיהם, וכן גם את צרכי משפחותיהם, בתוספת תשום קטן, כמו חיילי החובה בצ"הל – 3-4 לירות לחודש. לפי השקפתו של בן גוריון – רק עולים שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם, יגויסו ל " גדודי העבודה ", והם ישרתו במסגרתם 6 עד 18 חודשים.
הצעתו של בן גוריון להקמת " גדודי העבודה " נפלה, אך הממשלה והסוכנות היהודית היו אנוסות לקבל את העיקרון של " עבודות יזומות ", על מנת לאפשר קיום מינימאלי לעובדים, כך הוחל אט אט בהעסקת העולים בסלילת כבישים, בעבודות קטיף ובציר, בייעור, בתיקון מסילת הברזל ובעבודות שונות במחנות צה"ל ובבתי הזיקוק.
אך פרט לתעסוקה, העיקה גם בעיית השיכון. ראשוני העולים מילאו את הערים הערביות הנטושות, אך מחנות העולים היו עדיים מלאים. עולים מעטים מאוד הצטרפו לקיבוצים והקליטה במוסדות עליית הנוער, הייתה מוגבלת ביותר.
על כן, ב-10 באפריל 1949, כינס לוי אשכול בביתו, ישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית, שבה השתתפו גם בן גוריון ושר האוצר, אליעזר קפלן. " אני מביא לכם ", אמר אשכול, הצעה מהפכנית : לשים קץ למחנות ולהקים תחתם שכונות עולים, לתקופת מעבר בלבד ועל פני הארץ כולה.
היוצא – יוצא, ואחר לא יבוא תחתיו. במקום חיים של בטלה מאונס, יעמדו העולים ברשות עצמם ויחיו מיגע כפיהם. נעודד אותם לאחריות וליוזמה. ברור כי לא ביום אחד נעמיד אותם על רגליהם. ולא ביום אחד נבנה את כל המעברות.
אך כל יום שעובר ללא מעשה, הוא חטא. ארבעה ימים לאחר מכן, קמו עשר המעברות הראשונות. במשך השנים גדל מספרן ל – 123 מעברות, שבהן התגוררו 180 אלף נפש.
העלייה ההמונית חייבה יתר תיאום בין הממשלה והסוכנות היהודית. על מנת להבטיח קליטה טובה יותר, הוקם ב-15 במאי 19502 ה " מוסד לתיאום " בים הממשלה והנהלת הסוכנות. מצד הממשלה השתתפו בגוף זה – ראש הממשלה ושרי האוצר, העלייה ועבודה.
ואילו מצד הסוכנות היהודית השתתפו בו – יו"ר ההנהלה, הגיזבר, יושב ראש נחלקת העלייה והקליטה ונציג הקרן הקיימת לישראל, כמשקיף. במסגרת תיאום זו, קיבלה על עצמה הממשלה לטפל בשיכון העולים, שעוד שהסוכנות היהודית נשאה בעול העלייה, הקליטה וההתיישבות.
תוך זמן קצר, הויכוח בין בן גוריון לבין מחייבי " ויסות העלייה ", הועבר להכרעתו של ה " מוסד לתיאום ". מאחר שבאותה תקופה לא נמצאו מקורות עלייה אחרים, נסב הויכוח סביב העלייה מצפון אפריקה. שר האוצר, אליעזר קפלן, טען כי מכלל העולים מצפון אפריקה, רק 15 אחוז הם גילאי 17 – 40 והיתר חולים וקשישים.
אך בהסתמכו על נתונים שסופקו לו על ידי המטה הכללי של צה"ל, דחה בן גוריון בתוקף את ההצעה לצמצם את העלייה. הוא אמר כי " החיילים בני צפון אפריקה, הם חומר אנושי מעולם והם מאיישים כשמונים אחוז מכלל חיילי החי"ר בצבא.
אף על פי כן, בגבור המצוקה הכלכלית, הונהג בשלהי 1951 " משטר עלייה " שסימל, למעשה, את פתיחתו של " עידן הסלקציה ". עקרונות הסלקציה אושרו בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-18 בנובמבר 1951. תשעה ימים לאחר מכן, ב-17 בנובמבר, אושרו עקרונות אלה גם בישיבת ה " מוסד לתיאום ".
עקרונות אלא קבעו בין היתר : לגבי הארצות בהן אפשרית בחירת המועמדים לעלייה, כגון – מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, הודו, איראן, ארצות אירופה המרכזית המערבית, קובעת הנהלת הסוכנות היהודית את ההנחיות הבאות :
1 – שמונים אחוז מן העולים מארצות אלה, צריכים להיבחר מקרב המועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות שהמפרנס בהן הוא עד גיל 35.
2 – מועמדים אלה, פרט לבעלי מקצוע ולבעלי אמצעים לשיכון עצמי, צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים ימים.
3 – אישור העלייה יינתן למועמדים רק לאחר בדיקת רפואית יסודית, בהשגחת רופא ישראלי.
4 – עשרים אחוז מכלל העולים מאותן הארצות, יוכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שהם יתלוו למשפחות שהפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בישראל.
5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה בדבר יכולתו ונכונותו של קרוב המשפחה לקלוט את העולה.
אחד האידיאולוגים של " משטר העלייה " באותה תקופה היה ד"ר חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות ולשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל. ד"ר שיבא היה הרופא האחראי על מחנות הפליטים בקפריסין ועל פי בקשתו של בן גוריון הוא סיים את שירותו בצה"ל, כדי לארגן את משרד הבריאות ולהכשירו לקליטת העלייה הגדולה.
אך כנציג משרד הבריאות בקביעות ה " מוסד לתיאום ,, תקף ד"ר שיבא בקביעות את יו"ר מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, והאשים אותו כי כל עניינו הוא להפגין הישגים, מבלי להתחשב כלל בכושר הקליטה של המדינה.
הוא מאר כי בגל העלייה הראשון, למחרת העצמאות, היו ב " שער העלייה " ליד חיפה ובמחנות העולים האחרים – 17 אלף נכים, 11 אלף משפחות ללא מפרנס ו-24 אלף עולים שהיו מעל גיל 60. אלה היו אמנם ניצולי השואה, " אך בגרמניה לא הייתה לנו שליטה, אף לא בעיראק.
אך ביחס לעלייה ממרוקו – הברירה בידינו. יש למנוע עלייתן של משפחות ללא מפרנסים ולאסור בואם של חולים ונכים על חשבון העם היהודי. ( הערה שלי – כנראה שהעם היהודי ממרוקו, לא נכלל לפי הפרמטרים של שיבא, כעם יהודי, הוא פשוט לא ידע ולא יידע לעולם מה הוא העם היהודי ממרוקו ).
המאבק בין מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית הלך והחריף, כאשר ד"ר יוספטל מצדד בגלוי בעמדתו של ד"ר שיבא והצטרף לתביעתו להאט את קצב העלייה " מטעמים רפואיים ". שיבא הזהיר מפני האפשרות שהמחלות המדבקות במחנות העולים, יתפשטו למרכזי היישוב היהודי הוותיק בארץ ויפגעו בבריאותו.
כדי לחזק אזהרה זו, הסתמך ד"ר שיבא על חוות דעתו של ד"ר סטיבנסון, מגדולי הגנטיקאים בבריטניה,שטען כי סקוטלנד ירדה בזמנו מגדולתה, יען כי לא ידעה לשמור על רמתו האינטלקטואלית של האדם שלה.
בעזרת נימוק " תורשתי " ביקש שיבא להוכיח כי אם אחוז הפגועים בגופם ובנפשם יהיה גדול – עלול הדבר לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד.
בכוחם של נימוקים אלה, ביקש ד"ר שיבא וקיבל סמכות למנות במרוקו רופאים, שיבדקו את העולים ויפסקו מי מהם רשאי לעלות לישראל. שיבא התנגד בתוקף להצעתו של יצחק רפאל, כי מחלקת העלייה היא שתמנה את הרופאים במרוקו והוא נתמך בהתנגדו זו על ידי גיורא יוספטל.
בישיבת הנהלת הסוכנות , טען יוספטל כי מחלקת העלייה אינה מסוגלת לקחת על עצמה את בדיקתם הרפואית של העולים ממרוקו. הוא אמר : : אני בעד זה שלא נביא את האנשים מקזבלנקה לארץ. אלא אם כן יחליטו על כך הרופאים במקום.
במשרד הבריאות יש צוות רפואי טוב והוא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד. אני מבקש לא לשכוח מה הוא המצב בארץ כרגע. אין כאן ויכוח בין חסידי העלייה ומתנגדיה. אך שוק העבודה, השיכון והשירותים הסוציאליים של הממשלה נחנקים. היסודות הכלכליים של ארץ זו, הצריכה לקלוט את העולים, חולים עד היסוד "
כצפוי הידיעות בדבר הנהגת הסלקציה, עשו רושם מדכא במרוקו והשפיעו על קצב העלייה ממדינה זו. בשנת 1952 בא אפילו שפל ו-1.130 יהודים חזרו למרוקו, כשבידיהם סיפורים מחרידים על " אפליה עדתית, קיפול ויחס משפיל ".
באחד מדיווחיו מקזבלנקה זעק יאני אבידוב : " הסלקציה קפדנית מאוד ונוקשה. היו מקרים שפסלו משפחה שלימה, אם רק היה בה בן אחד פגום. כשדיברנו נגד עלייה סלקטיבית, מעולם לא חשבנו לקחת איזה אידיוט או עיוור ולשלוח אותו ארצה. אבל אנו מתנגדים לקרוע משפחות ".
על כך השיבו ד"ר שיבא ואנשיו : " אין אנו מתנגדים לעלייה, אך אנו תובעים שעלייה זו תהיה מסוגלת להיקלט. תבענו שמשפחה תבוא כיחידה שיש בה מפרנסים. לא יתכן לקבל אלמנה עם שישה ילדים, שהגדול ביניהם הוא בן 12 שנה, לא יתכן מקרה שהבן הגדול יסע לצרפת וישלח ארצה את הוריו הזקנים ואת אחיו הפעוטים.