מפטיר והפטרה פרשת וישב בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת וישב בנוסח יהודי מרוקו
מגילת היטלר – מיכל שרף
מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה, והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.
כבברוני תשופו אלעצאיב
נמנעכם מן אלנואיב
עדוכם ירצע כאיב
ישופכם וקלבהו דאיב
גדלוני ותראו נפלאות [שאחולל]
אצילכם מן הבעיות
אויבכם ישוב ריקם
יראכם [בנצחונכם] ולבו דואב
פי אלחין אלכל טאעוהו
פי אקואלהו תבבעוהו
ואלדי קאל כלהו סמעוהו
פי צראידהם טבעוהו
הכל הסכימו לו מיד
צייתו לדבריו
וכל מה שאמר שמעו לו
הדפיסו [כתבו עליו דברים] בעתונים
מן אלמאניא צאת אלאכבאר
מן היתליר עדו גדדאר
[כי] מגרמניה הגיעו חדשות
מהיטלר האויג הנוגדן
מחסובין בין אלעבאד
אנטרחו מן כלפת אלבלאד
מוהנדזין ומועללמין אולאד
לא עאד אסמהם ידכאר
ונחשבים בין האומות
[והם] פוטרו ממשרותיהם בעיר
מהנדסים ומורים לילדים
לא עוד יזכר שמם
בדדל צנסו ורגע אלמאן
צנעתהו יכדם דאהאן
נעלם גמלת אלאלואן
ונצונו מן כל אכטאר
החליף עורו והפך גרמני
במקצועו עובד כצבע
יודע את כל התרופות
ואשמור אותה מכל הסכנות
אידא חצצלת אלמקאם
ומן אידין אלצללאם
עלא טול אלאייאם
ותולליו אגניה אחראר
אם אתפוס מקום [ראוי בצמרת]
ומידי הרשעים
לאורך ימים
ותהיו עשירים וחופשיים״
וטלעוהו פי אלדרגאת
ופי גמיע אלנצבאת
טאעו אכבר אלטאעאת
וכממו חצצלו אלאנוןצאר
והעלוהו [בסולם] הדרגות
בכל ההזדמנויות [נאומים?]
ונכנעו לו בתכלית הכניעה
וסברו שזכו בנצחון
מבצע יכין – שמואל שגב
הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 
במכתב לקבוצת אנשי מפתח שמינה לבדיקת הנושא כתב בן גוריון כי העולים שיצורפו ל " גדודי העבודה ", יקבלו את כל צרכיהם, וכן גם את צרכי משפחותיהם, בתוספת תשום קטן, כמו חיילי החובה בצ"הל – 3-4 לירות לחודש. לפי השקפתו של בן גוריון – רק עולים שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם, יגויסו ל " גדודי העבודה ", והם ישרתו במסגרתם 6 עד 18 חודשים.
הצעתו של בן גוריון להקמת " גדודי העבודה " נפלה, אך הממשלה והסוכנות היהודית היו אנוסות לקבל את העיקרון של " עבודות יזומות ", על מנת לאפשר קיום מינימאלי לעובדים, כך הוחל אט אט בהעסקת העולים בסלילת כבישים, בעבודות קטיף ובציר, בייעור, בתיקון מסילת הברזל ובעבודות שונות במחנות צה"ל ובבתי הזיקוק.
אך פרט לתעסוקה, העיקה גם בעיית השיכון. ראשוני העולים מילאו את הערים הערביות הנטושות, אך מחנות העולים היו עדיים מלאים. עולים מעטים מאוד הצטרפו לקיבוצים והקליטה במוסדות עליית הנוער, הייתה מוגבלת ביותר.
על כן, ב-10 באפריל 1949, כינס לוי אשכול בביתו, ישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית, שבה השתתפו גם בן גוריון ושר האוצר, אליעזר קפלן. " אני מביא לכם ", אמר אשכול, הצעה מהפכנית : לשים קץ למחנות ולהקים תחתם שכונות עולים, לתקופת מעבר בלבד ועל פני הארץ כולה.
היוצא – יוצא, ואחר לא יבוא תחתיו. במקום חיים של בטלה מאונס, יעמדו העולים ברשות עצמם ויחיו מיגע כפיהם. נעודד אותם לאחריות וליוזמה. ברור כי לא ביום אחד נעמיד אותם על רגליהם. ולא ביום אחד נבנה את כל המעברות.
אך כל יום שעובר ללא מעשה, הוא חטא. ארבעה ימים לאחר מכן, קמו עשר המעברות הראשונות. במשך השנים גדל מספרן ל – 123 מעברות, שבהן התגוררו 180 אלף נפש.
העלייה ההמונית חייבה יתר תיאום בין הממשלה והסוכנות היהודית. על מנת להבטיח קליטה טובה יותר, הוקם ב-15 במאי 19502 ה " מוסד לתיאום " בים הממשלה והנהלת הסוכנות. מצד הממשלה השתתפו בגוף זה – ראש הממשלה ושרי האוצר, העלייה ועבודה.
ואילו מצד הסוכנות היהודית השתתפו בו – יו"ר ההנהלה, הגיזבר, יושב ראש נחלקת העלייה והקליטה ונציג הקרן הקיימת לישראל, כמשקיף. במסגרת תיאום זו, קיבלה על עצמה הממשלה לטפל בשיכון העולים, שעוד שהסוכנות היהודית נשאה בעול העלייה, הקליטה וההתיישבות.
תוך זמן קצר, הויכוח בין בן גוריון לבין מחייבי " ויסות העלייה ", הועבר להכרעתו של ה " מוסד לתיאום ". מאחר שבאותה תקופה לא נמצאו מקורות עלייה אחרים, נסב הויכוח סביב העלייה מצפון אפריקה. שר האוצר, אליעזר קפלן, טען כי מכלל העולים מצפון אפריקה, רק 15 אחוז הם גילאי 17 – 40 והיתר חולים וקשישים.
אך בהסתמכו על נתונים שסופקו לו על ידי המטה הכללי של צה"ל, דחה בן גוריון בתוקף את ההצעה לצמצם את העלייה. הוא אמר כי " החיילים בני צפון אפריקה, הם חומר אנושי מעולם והם מאיישים כשמונים אחוז מכלל חיילי החי"ר בצבא.
אף על פי כן, בגבור המצוקה הכלכלית, הונהג בשלהי 1951 " משטר עלייה " שסימל, למעשה, את פתיחתו של " עידן הסלקציה ". עקרונות הסלקציה אושרו בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-18 בנובמבר 1951. תשעה ימים לאחר מכן, ב-17 בנובמבר, אושרו עקרונות אלה גם בישיבת ה " מוסד לתיאום ".
עקרונות אלא קבעו בין היתר : לגבי הארצות בהן אפשרית בחירת המועמדים לעלייה, כגון – מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, הודו, איראן, ארצות אירופה המרכזית המערבית, קובעת הנהלת הסוכנות היהודית את ההנחיות הבאות :
1 – שמונים אחוז מן העולים מארצות אלה, צריכים להיבחר מקרב המועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות שהמפרנס בהן הוא עד גיל 35.
2 – מועמדים אלה, פרט לבעלי מקצוע ולבעלי אמצעים לשיכון עצמי, צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים ימים.
3 – אישור העלייה יינתן למועמדים רק לאחר בדיקת רפואית יסודית, בהשגחת רופא ישראלי.
4 – עשרים אחוז מכלל העולים מאותן הארצות, יוכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שהם יתלוו למשפחות שהפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בישראל.
5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה בדבר יכולתו ונכונותו של קרוב המשפחה לקלוט את העולה.
אחד האידיאולוגים של " משטר העלייה " באותה תקופה היה ד"ר חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות ולשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל. ד"ר שיבא היה הרופא האחראי על מחנות הפליטים בקפריסין ועל פי בקשתו של בן גוריון הוא סיים את שירותו בצה"ל, כדי לארגן את משרד הבריאות ולהכשירו לקליטת העלייה הגדולה.
אך כנציג משרד הבריאות בקביעות ה " מוסד לתיאום ,, תקף ד"ר שיבא בקביעות את יו"ר מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, והאשים אותו כי כל עניינו הוא להפגין הישגים, מבלי להתחשב כלל בכושר הקליטה של המדינה.
הוא מאר כי בגל העלייה הראשון, למחרת העצמאות, היו ב " שער העלייה " ליד חיפה ובמחנות העולים האחרים – 17 אלף נכים, 11 אלף משפחות ללא מפרנס ו-24 אלף עולים שהיו מעל גיל 60. אלה היו אמנם ניצולי השואה, " אך בגרמניה לא הייתה לנו שליטה, אף לא בעיראק.
אך ביחס לעלייה ממרוקו – הברירה בידינו. יש למנוע עלייתן של משפחות ללא מפרנסים ולאסור בואם של חולים ונכים על חשבון העם היהודי. ( הערה שלי – כנראה שהעם היהודי ממרוקו, לא נכלל לפי הפרמטרים של שיבא, כעם יהודי, הוא פשוט לא ידע ולא יידע לעולם מה הוא העם היהודי ממרוקו ).
המאבק בין מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית הלך והחריף, כאשר ד"ר יוספטל מצדד בגלוי בעמדתו של ד"ר שיבא והצטרף לתביעתו להאט את קצב העלייה " מטעמים רפואיים ". שיבא הזהיר מפני האפשרות שהמחלות המדבקות במחנות העולים, יתפשטו למרכזי היישוב היהודי הוותיק בארץ ויפגעו בבריאותו.
כדי לחזק אזהרה זו, הסתמך ד"ר שיבא על חוות דעתו של ד"ר סטיבנסון, מגדולי הגנטיקאים בבריטניה,שטען כי סקוטלנד ירדה בזמנו מגדולתה, יען כי לא ידעה לשמור על רמתו האינטלקטואלית של האדם שלה.
בעזרת נימוק " תורשתי " ביקש שיבא להוכיח כי אם אחוז הפגועים בגופם ובנפשם יהיה גדול – עלול הדבר לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד.
בכוחם של נימוקים אלה, ביקש ד"ר שיבא וקיבל סמכות למנות במרוקו רופאים, שיבדקו את העולים ויפסקו מי מהם רשאי לעלות לישראל. שיבא התנגד בתוקף להצעתו של יצחק רפאל, כי מחלקת העלייה היא שתמנה את הרופאים במרוקו והוא נתמך בהתנגדו זו על ידי גיורא יוספטל.
בישיבת הנהלת הסוכנות , טען יוספטל כי מחלקת העלייה אינה מסוגלת לקחת על עצמה את בדיקתם הרפואית של העולים ממרוקו. הוא אמר : : אני בעד זה שלא נביא את האנשים מקזבלנקה לארץ. אלא אם כן יחליטו על כך הרופאים במקום.
במשרד הבריאות יש צוות רפואי טוב והוא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד. אני מבקש לא לשכוח מה הוא המצב בארץ כרגע. אין כאן ויכוח בין חסידי העלייה ומתנגדיה. אך שוק העבודה, השיכון והשירותים הסוציאליים של הממשלה נחנקים. היסודות הכלכליים של ארץ זו, הצריכה לקלוט את העולים, חולים עד היסוד "
כצפוי הידיעות בדבר הנהגת הסלקציה, עשו רושם מדכא במרוקו והשפיעו על קצב העלייה ממדינה זו. בשנת 1952 בא אפילו שפל ו-1.130 יהודים חזרו למרוקו, כשבידיהם סיפורים מחרידים על " אפליה עדתית, קיפול ויחס משפיל ".
באחד מדיווחיו מקזבלנקה זעק יאני אבידוב : " הסלקציה קפדנית מאוד ונוקשה. היו מקרים שפסלו משפחה שלימה, אם רק היה בה בן אחד פגום. כשדיברנו נגד עלייה סלקטיבית, מעולם לא חשבנו לקחת איזה אידיוט או עיוור ולשלוח אותו ארצה. אבל אנו מתנגדים לקרוע משפחות ".
על כך השיבו ד"ר שיבא ואנשיו : " אין אנו מתנגדים לעלייה, אך אנו תובעים שעלייה זו תהיה מסוגלת להיקלט. תבענו שמשפחה תבוא כיחידה שיש בה מפרנסים. לא יתכן לקבל אלמנה עם שישה ילדים, שהגדול ביניהם הוא בן 12 שנה, לא יתכן מקרה שהבן הגדול יסע לצרפת וישלח ארצה את הוריו הזקנים ואת אחיו הפעוטים.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
21 – סוף האמת לנצח
מספר מסעוד עבדולחאק
מסעוד (עובדיה) ע ב ד ו ל ח ק (מספר! סיפורים 20—22), יליד מאראקש (1890), להורים שגם הם נולדו וגדלו שם (אביו היה סנדלר). למד בישיבת הרב עובדיה לוי זצ״ל (בעל ״עבודת לוי״) במאראקש, ובגיל 16 נשא אשה. עלה בשנת 1955, והוא עתה שוחט ובעל קורא בבית־הכנסת של יוצאי מארוקו בקריית מלאכי ובמושב באר־טוביה, מוקף נכדים ונינים רבים. אחד מבניו משמש רב בראבאט, וכן אחד מנכבדיו, סיים את חוק לימודיו בפאריס ובלונדון. שתי בנותיו נשואות והן תושבות קריית מלאכי! אחד הנכדים משרת בצה״ל.
את סיפוריו שמע מזקני העדה ומבניה. באסע״י שמורים שלושה מהם, שנרשמו בידי יעקב א ב י צ ו ק.
21. סוף האמת לנצח
החכם ר׳ שלמה תמסוט ז״ל היה מוכר בשמים סוחר ערבי אחד נוהג היה לקנות מר׳ שלמה את הבשמים׳ לעתים בכסף אך לרוב בהקפה, עד שהיה חייב תמורת הסחורה מאה מתקלים. כאשר ראה, כי אין הקונים באים לחנותו, הוא אמר לרבי שלמה:— אם זקוק אתה לכסף תבוא אלי הביתה, ואני משלם לך את הכול במזומנים.
הרב, עליו השלום, היה זקוק לכסף והלך אל הערבי. פתח לו הערבי את הדלת:— היכנס, בבקשה.
נכנם רבי שלמה פנימה ולפתע קם עליו הערבי והרגו. הוא קבר את הגופה באדמה שמתחת לביתו ובנה עליה מעין מצבה.
אם החכם ואשתו מחכות בערב לשובו, אך החכם אינו בא מחכים בני הבית יום נוסף, אך החכם בושש לבוא. צועקת אמו וממררת בבכי:— איפה אתה נמצא׳ שלמה׳ בני ? איפה אתה נמצא ? — והיא מטפחת על פניה ועל ראשה.
כאשר נרדמה, ראתה בחלום את החכם, והוא אומר לה:— הסוחר הערבי הרגני וקבר אותי באדמה שמתחת לביתו. שם תמצאיני קבור.
למחרת היום הלכה אם הנרצח עם אנשי המשטרה אל ביתו של הסוחר הערבי ושאלה אותו:— איפה בני ?— לא ראיתיו כלל — ענה הערבי.
קראה האם בקול גדול!— שלמה, בני, איפה אתה ? — והנה נשמע מענה רך, אך אי אפשר היה לדעת מניין הוא בא. מה עשתה האם? היא קראה שנית בקול גדול:— תן סימן, שלמה, כדי שאדע איפה אתה.
מה עשה החכם עליו השלום ? הוא הוציא את ידו מתוך האדמה והיא נתגלתה לעין השוטרים ואנשי השררה שהיו במקום. הם חפרו באדמה ומצאו בה את הגופה הקדושה. הוציאוה משם, ואת הערבי הוליכו לבית המשפט. המלך דן אותו למאסר עולם, וציווה לתת את כל המצוי בביתו לאם החכם.
עד היום הזה מבקרים על קברו הקדוש של ר׳ שלמה תמסוט ז״ל חולים רבים, בעיקר חולי־הקדחת. הם משתטחים על הקבר, מתפללים ומבריאים, כי גדול כוחו של הצדיק׳ גם אחרי מותו.
מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים
מקדם ומים כרך " ו"
הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות
העורך – יוסף שטרית
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה
חיפה תשנ"ה – 1995
יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17
לאה בורנשטיין־מקובצקי
הגדרת הגושא
מטרתו של מאמר זה לדון ביחסים החברתיים ששררו בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בערי האימפריה העות׳מאנית, ולא ביחסים הפוליטיים שהתקיימו בין היהודים ובין מוסדות השלטון העות׳מאני.י כמו כן לא נדון כאן ביחסים במישור הכלבלי. המקורות שבידינו על מערכת היחסים החברתית בין יהודים ונכרים אינם רבים לפי שעה, וזאת בעיקר משום שרוב המסמכים העות׳מאניים המצויים בארכיונים העות׳מאניים השונים טרם פורסמו. כמו כן יש לזכור, שעד כה פורסמו רק מעט ממסמכי בתי המשפט העות׳מאניים המצויים בערים שונות באימפריה, ובהם אמור להימצא מידע חשוב לנושא הדיון.
הערת המחבר : ראה באחרונה בשן, שותפות כלכלית. נכללת בו ביבליוגרפיה חשובה בנידון. במאמר זה נדון רק בהשלכות של היחסים הכלכליים על המישור החברתי. ראויה לציון העובדה, שאין במחקר עד היום תמונת־מצב של מערכת היחסים החברתיים שבין האוכלוסייה היהודית והנכרית מעבר לדיון בהיבטים שצוינו לעיל. על חוסר האפשרות לדעת מה הייתה האווירה בערים העות׳מאניות והשפעתה על יחסי יהודים ונכתם בחיי היום־יום מעיר אפשטיין, עמי 39. הוא מניח, שמעבר ליחסים כלכליים מוגבלים היו חיי החברה והתרכזו בכל קהילה דתית בפני עצמה. על יחסי יהודים ונוצרים בארצות אירופה הנוצרית בתקופה זו עיין כץ, מסורת ומשבר, עמי 46 ואילך.
לצורך כתיבת מאמר זה הסתייענו במקורות חיצוניים ופנימיים. המקורות החיצוניים הם בעיקר ספרי מסע של נוסעים נוצרים שסיירו בלוונט, שלרבים מהם הייתה גישה שלילית ליהודים, ובתיעוד עות׳מאני שפורסם בדפוס; המקורות הפנימיים הם בעיקר שאלות ותשובות, וכן דרשות. המקורות ברובם סובייקטיביים מאוד. בכל זאת ניתן להעלות מהם הערכות מתקבלות על הדעת של טיב היחסים החברתיים שבין יהודים ונכרים. המידע העיקרי מצוי בספרות הענפה של השו״ת והדרשות שנכתבה בקהילותיה השונות של האימפריה העות׳מאנית. ספרות זו מציגה את הדברים מן הצד היהודי, אך למרות זאת יש בה מידע אובייקטיבי רב על טיב היחסים שבין היהודים והנכרים.
מצב המקורות מוליד בעיה מתודית ידועה: אנו לומדים בעיקר על יחסם של הנכרים ליהודים ושל היהודים לנכרים ברוב הפעמים לא על פי דבריהם הם, אלא לפי התיאור של החברה היהודית או על פי התיאור של המבקרים האירופים. ברור גם, שסך כל המקורות העומדים לרשות החוקר, לפי שעה, דלים מכדי שיוכל לקבל תמונה שלמה של ההיבטים השונים של מערבת היחסים שבין יהודים לשכניהם. בבל זאת ניתן להעלות נקודות אחדות המבוססות בעיקרן על מקורות שפורסמו. תקוותנו היא, שעם פרסומו בעתיד של חומר נוסף מן הארכיונים העות׳מאניים יואר נושא זה בצורה מדויקת ומפורטת יותר.
ראוי לציין שבכל המקורות, הן פנימיים והן חיצוניים, קיימת הבחנה בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. מבחינה מתודית יש להבחין בין יחסי יהודים ומוסלמים ובין יחסי יהודים ונוצרים באימפריה העות׳מאנית: גם הנוצרים היו בני חסות, בדומה ליהודים, ולכן להלכה צריכים היו שני המיעוטים הדתיים לקבל יחם זהה מצד המוסלמים; אולם במציאות לא נהגו המוסלמים מידה שווה בבני שתי הדתות, ועל פי רוב האירו פנים יותר לנוצרים. אין ספק, שלמספרם הרב של הנוצרים הייתה כאן משמעות. מציאות זו השפיעה בעקיפין באופן שלילי על מערכת היחסים שבין היהודים והנוצרים. כמו כן היו לעתים שינויים ביחסי יהודים ונכרים בין האיאֶלֶתים(־־הפרובינציות) השונים של האימפריה. ניתן יהיה לדון בהבדלים אלה רק לאחר שיפורסמו עיקר התיעוד העות׳מאני ותיעוד של בני הדתות השונות.
היהודים, וכמוהם הנוצרים, היו מיעוט חסוי שזכה במידה לא מבוטלת להגנת החוק העות׳מאני מפני פגיעה בנפש וברכוש תמורת קבלת תנאי ההשפלה הידועים כ״תנאי עומר״. מתברר, כי גם כשנראה היה
שיכולים להיווצר יחסים חברתיים קרובים יותר בין יהודים לבין שכניהם המוסלמים, הרי הכרת המוסלמי בכך שהיהודי נחות סיכלה זאת ברוב המקרים. הקפדתם של השלטונות ושל האוכלוסייה המוסלמית על לבושו השונה של היהודי השפיעה בלא ספק על מערכת היחסים באימפריה העות׳מאנית, ובמציאות הורגשה הפליה זו בחיי היום-יום בתחומים שונים. ניכר רצון השלטון להבחין בין יהודים ונוצרים לבין מוסלמים. בשל האיסור על פולמוס דתי עם האסלאם לא נוצרו חיכוכים בין יהודים למוסלמים באימפריה העות׳מאנית על רקע ויכוחי דת.
השפלת יהודים ואף רציחתם, בעיקר בדרכים, בידי מוסלמים ונוצרים, הייתה תופעה נפוצה באימפריה העות׳מאנית. גם בתוך הערים רבו הליסטים המזוינים שהטילו חיתתם על היהודים. חזות פניהם של היהודים ולבושם הנבדל מן המוסלמים והנוצרים הקלו על זיהוים כיהודים, והם היו מטרה נוחה לרצח לשם שוד וביזה הן מצד מוסלמים והן מצד נוצרים. יהודים רבים נרצחו בידי מלוויהם, שחמדו את ממונם, ואחרים נרצחו בידי רועים ועוברי דרכים מוסלמים ונוצרים. במיוחד ידועים מקרים רבים של רוכלים שנרצחו לשם שוד בהיותם בכפרים מיושבים במוסלמים או בנוצרים. נוסעים יהודים רבים שהפליגו באניות נרצחו בידי נוסעים נכרים שהפליגו עמם. מאות רבות של שאלות־ותשובות מן המאות ה־16 וה־17 דנות בהתרת עגונות הנרצחים, ועשרות רבות של שאלות־ותשובות עוסקות בכופר הדם ובנקמת דם הנרצחים. הדוקומנטים העות׳מאניים מוסיפים מידע בנידון.
ראוי לציין, שברוב המקרים טשטשו הרוצחים את עקבות המעשה כדי שלא להיות מובאים למשפט. נכרים רבים שהיו עדים לרצח או שידעו פרטים עליו סירבו למסור עדות ליהודים מחשש שיסכנו עצמם, חרף הבטחות היהודים שלא להשתמש בעדויות בפני השלטונות והערכאות. משום כן התעוררו קשיים לא מעטים בהתרת עגונות הנרצחים. מאידן גיסא, נכרים רבים הסיחו לפי תומם בפני יהודים על מות יהודים, ובמקרים רבים גם סייעו למצוא עדויות. היו גם נכרים — אם כי לא רבים — שחיפשו את משפחות הנרצחים כדי לדווח להן על הרצח, ולעתים אף הביעו את צערם על מות אותם יהודים. בשו"ת מן המאה ה־16 מובאת תגובה של נוצרי על מות יהודי בלשון ״כן יהיו כל שונאי ישראל כמוהו״.
היו יהודים שהסתירו את יהדותם מחשש לביטחונם האישי. כך למשל מוסר עד, כי ראה איש ״בלתי ניכר אם היה תוגר – [מן תֹּגַרְמָה שבמקרא, בראשית י ג, כינוי שניתן בימי הביניים ובתקופת ההשכלה לארץ טורקיה] טוּרְקִי: "הֵיאךְ מַגִּיעִין לְשָׁם? הֲרֵי הַתּוֹגָר יוֹשֵׁב שָׁם" (מנדלי מו"ס, סד). "לָקַח הָאַנְגְּלִי מִיְּדֵי הַתּוֹגָר אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל" (ברקוביץ, סיפורים רכב). "הַרְאִיתֶם לְתוֹגָר זֶה שֶׁבָּא לְקַפֵּחַ אֶת פַּרְנָסָתֵנוּ?" (עגנון, כלה שמו).
[תּוֹגָרִית, תּוֹגָרִים, תּוֹגָרִיּוֹת]
או יהודי בא מעיר פיליפיפול לעיר סופיאה…נגוע מוכה אלים ומעונה מושלך בחוצות וגונח ומתאנח ודבר עמו בלשון פראנקו ואמר שהוא יהודי שבא יחידי בדרך ברגליו ופגע בארחת תוגרמים ביום. ומחששו מהם אמר שהוא תוגר והם לקחוהו עמם והביאוהו לסופיה״. יש לציין, שיהודים שהתלבשו במוסלמים ונהגו במותם בדרבים היו מועדים לסכנה שזהותם תתגלה, והם יוכרחו להתאסלם באשר הצהירו על כוונתם להתאסלם, או לכל הפחות ייאלצו להוציא ממון רב כדי להינצל מעלילה זו. הייתה אף סכנה, שנכרים שיגלו את התרמית יעשו בהם שפטים.
הערת המחבר : ראה למשל רדב״ז ח״ד קלז(סה) י, כהן, יהודי ירושלים, עמי 47. בתור דוגמה נציין יריעה על רצח יהודי שהתחפש לעגלון והלן בחברת שני עגלונים בשנת רצ״ח(1538). שלושה נוצרים פגשום והתחברו ללכת יחד. והנה, העבירו כוס מיד ליד, והיהודי רצה לשתות; ״ובהגיע הכוס ליד העני יהודה הנזכר ענה אחד מהם ואמר לו לא תשתה אלא אם כן תעשה סימן העכו״ם בראשונה והוא עגה ואמר מה צורך לעשותו והיה מונע מלעשותו קמו הרשעים ואמרו אתה תוגר או יהודי תראה לנו הברית וכן נתעוררו הדברים ובין כך ובין כך קם אחד מהחברה והכה לו… והשליכהו ארצה ואחר כך קמו כלם והרגוהו ושללו את אשר לו״(משפטי שמואל פא).
מאידך גיסא מצויות לעתים עדויות על יהודים שהזהירום גברים, שלעתים מוגדרים ב״אוהביהם׳ לבל יצאו לדרך מסוימת שבה אורבים להם רוצחים. נכרים גם דיווחו ליהודים על ידידים יהודים שנרצחו או טבעו, ולעתים אף דאגו אותם נכרים לקבור את הנרצחים. יהודים גם הסתייעו בנכרים להבאת מתים לקבורה ביום־טוב שני; כך היה מקובל בקושטא ובמקומות אחרים. לא ידועים מקרים רבים של אונס נשים יהודיות בידי נכרים.
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.
חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42
מי ראה כזאת !
מי ראה כאלה !
היוחל ארץ ביום אחד ?
אם יולד גוי פעם אחת ?
ישעיה סו, ח
הנושא השני העומד כאן לדיון הוא: האומנם מחקר אנתרופולוגי, הנעשה על־ידי בני החברה הנחקרת, לא יחטיא את מטרתו? אין ספק שיש יתרונות וחסרונות יסודיים, גם כשהאנתרופולוג זר לחברה הנחקרת וגם כשהוא בן לחברה זו. לכן עדיף שהדיווחים על החברה בכל מחקר יהיו הן של חוקר מבחוץ והן של חוקר מבפנים. הללו עשויים להשלים זה את זה" ולפצות על העיוות הנוצר בדיווח בשל ההתקשרות הרגשית, מצד אחד, או בשל הריחוק והזרות, מצד אחר.
אין ספק, שבמקרה הנדון, שלא כחוקר זר לחלוטין הבא לערוך מחקר בארץ, הרי שליטתי בשפה העברית וידיעותי בתרבות היהודית היו גורמים חשובים, שהשפיעו על אופיה של עבודת־השדה ועל דרך הניתוח כאחד. הם פתחו לי כיווני־הסתכלות־והבנה, שבתנאים אחרים אפשר שהיו סגורים בפני. כך, למשל, הבחנתי בהדרגה שבשעה שאנשי רוממה רצו להרשים את בני־שיחם בטענותיהם, או להדגיש את חשיבותו של נושא דבריהם, הם נהגו לעתים להשתמש בסגנון דיבור נמלץ וארכאי. באופן זה נוצר הרושם, שהדברים מבוססים על מקורות מסורתיים, ולדובר נוסף צביון של סמכות. סגנון־דיבור זה כלל אוצר מלים, דימויים ומבנים דקדוקיים, האופייניים לסגנון הספרותי מתקופות היסטוריות שונות.
הבחנה זו סייעה בידי בעת ניתוח הנתונים, ובמיוחד בלט הדבר בחקר החיים הפוליטיים ברוממה. בתחום זה הדגישו המתיישבים עיקרון של שוויון, שמקורו בגורמים חברתיים ותרבותיים המיוחדים למקום. בשעת ויכוח, שניטש לילה אחד בין אנשי רוממה, על תנאי המינוי למשרה פנויה במוסדות המושב, ניתן לי לזהות בבירור תופעה זו. הנוכחים דנו ארוכות ובקולות רמים במשכורת שיש לשלם למועמד לתפקיד. הוויכוח הסתיים כאשר אחד המתווכחים הראשיים, שכל אותו ערב מחה בתקיפות נגד תביעות השכר של המועמד למשרה שנראו לו מופרזות, פנה אל מתנגדו בקריאה דרמטית: ׳האין לי חלק ונחלה בארץ־ישראל?׳ לאיש מן המתווכחים לא היתה תשובה על קריאה זו, ולרגע השתררה דממה.
בשמעו את מלמול ההסכמה בקרב תומכיו ובהבחינו שיריביו נותרו ללא מענה, עזב האיש את האסיפה והלך לביתו כמנצח. מה אירע כאן? המתווכח עשה שימוש בביטוי ׳חלק ונחלה/ כדי להדגיש את זכותו של כל יהודי לחלק שווה בנכסי ישראל בכלל וברוממה בפרט. למעשה, כיוון בכך את הוויכוח לנוסחה הבסיסית של קיומם במושב, נוסחה שהיא תוצאה של השוואה מקפת יותר של היחס בין היהודים לציון.
בהצביעו על יחס בסיסי זה, הבליט את השוויון בזכויותיהם של אנשי רוממה כולם, שוויון העלול להיפגע על־ידי היענות לדרישותיו המופרזות של המועמד הנזכר. בדבריו אלה רמז לסיפור יציאת מצרים ולחלוקת הארץ בין השבטים ומשפחותיהם. הטענה שהעלה איש זה בעת הוויכוח הבליטה אפוא שימוש רב־עוצמה בסמלים מסורתיים, שנגעו ביסודות העמוקים של אמונותיהם התרבותיות והדתיות של בני רוממה. חוקר זר, שהיה נזקק למתורגמן במקרה זה, היה עלול לא לקלוט את המשמעות הסמויה שבדברי הנואם, אפילו בתרגום מדויק. כדי להעביר משמעות זו, היה על המתורגמן למסור גירסה מסובכת וספוגת פרשנות ורגשות, ובכך היתה נדרשת ממנו עבודתו של אנתרופולוג.
נפוצה ההנחה המוטעית, כי חוקרים הזרים לחברה הנחקרת, הם מטבע הדברים אובייקטיביים ובלתי־מעורבים. מאקט (1964) דוחה הנחה זו בטענה, שהמחקרים האנתרופולוגיים שנעשו למשל באפריקה, מימצאיהם הושפעו במידה רבה ממעמדם החברתי־כלכלי של מבצעיהם. מאקט מציע אפוא דרך פוריה, הנקייה משיפוטים ערכיים, לטיפול בבעיית האובייקטיביות של המחקר החברתי:
קשה להעריך את נקודות־המבט האישיות והחברתיות של האנתרופולוג. ידע הנקנה מזווית־ראייה מסוימת איננו בלתי־אובייקטיבי: הוא חלקי בלבד. הוא משקף מציאות חיצונית, ורק היבט אחד שלה, זה הנראה מנקודה מסוימת, חברתית ואישית, שבה מצוי היה האנתרופולוג. העדר אובייקטיביות נוצר, כאשר ההיבט האחד הזה נתפס כמשקף את המציאות הכוללת. כל ידע, ואפילו הגיע ממקור חיצוני ובלתי־מעורב, הוא חלקי ואינו תואם את המציאות הכוללת. כמה וכמה הסתכלויות מזוויות־ראיה שונות באותה תופעה חברתית יסייעו לתאר בדייקנות כל אחת מזוויות־ראייה אלו, ויאפשרו לקבוע כיצד כל אחת מהן משפיעה על הידע המתקבל (1964: 54).
ראוי להזכיר בקשר לכך את הביקורת שהעלה ליץ׳ (1963) בעניין מחקריו של סריניבאס. נטען כלפי סריניבאס, שבהיותו הודי, הושפעו מימצאיו וניתוחיו מעמדתו האישית בחברה ובתרבות ההודית. לעומת ליץ׳, סבור אני, שהעובדה שסריניבאס הוא בן לכת הברהמינים ציידה אותו בכלים טובים יותר להבנה של תופעת הסנסקריטיזציה בחברה ההודית. עובדה זו היא גם שהניעה אותו בכיוון המחקר הזה. דווקא הכרתו האינטימית את ההינדואיזם איפשרה לו כאנתרופולוג לעקוב אחר סוג זה של התפתחות דתית וחברתית. תרומתו של סריניבאס לנושא היא בעלת חשיבות מקצועית רבה, אף אם נקודת־מבטו ׳ברהמינית׳, כפי שטוען ליץ׳. בהמשך לקו־מחשבתו של מאקט סבור אני, שכל ניתוח סוציולוגי, או אנתרופולוגי, של התנהגות חברתית, מכיל בקרבו בהכרח תפיסה אישית כלשהי, שאינה יכולה להתיימר להיות האפשרות היחידה והאובייקטיבית של ראיית הדברים.
דומה שהאנתרופולוגיה — בכל הקשור במחויבותו ובאחריותו של האנתרופולוג — נמצאת היום בעמדה בלתי־נוחה בהשוואה לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה. שני המקצועות האחרונים זכו זה זמן רב בלגיטימציה שהעניקה להם החברה המערבית, שהיתה מלכתחילה נושא עיקרי למחקריהם. האנתרופולוגיה, לעומת זאת, התרכזה עד לפני זמן לא רב בחקר קבוצות ״פרימיטיביות״ ואילו הלגיטימציה ניתנה לה מבחוץ על־ידי החברה המערבית, מתוך סקרנות אינטלקטואלית ובשל צרכיה המעשיים.
הספקות שבהם התנסיתי ודרך הפעולה שנקטתי בעת עבודת־השדה ולאחריה הושפעו במידה רבה מהיעדרן של מוסכמות מקצועיות ברורות, שעשויות היו לסייע בהתמודדות עם המצב החדש, שבו שוב אין האנתרופולוג זר בחברה הנחקרת. מכל מקום, מבחינה תיאורטית לפחות, ניתן להניח שעם התפתחותן של מגמות להסתכלות והכרה עצמית, תהיינה הקהילות השונות רגישות פחות להיותן נושא לניתוח מחקרי.
אף כי הנחה זו נראית משכנעת, נשארת בעינה העובדה שרוב המחקרים האנתרופולוגיים עוסקים בקבוצות החלשות בחברה. קבוצות אלו נוחות יותר למחקר, אולם חסרות את יכולת התגובה הבקורתית. הצבעתי בפרק זה על אחדות מן הדילמות המקצועיות, הנובעות משלב־המעבר הנוכחי ביישום שיטת־המחקר האנתרופולוגית. לא ניסיתי להציע פתרון כולל לבעיות אלו, ועם זאת מניח אני שמיסוד ולגיטימציה מקצועיים של שלב זה באנתרופולוגיה יושפעו במידה רבה מתגובתם ההולמת של האנתרופולוגים הנקלעים למצב דומה.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
Les Juifs furent longtemps ranges parmi les indigenes, sans doute parce que, impregnes de culture arabe, ils ne se distinguaient de leurs voisins musulmans, au debut, ni par langue, ni par le vetement ou le mode de vie. Ils avaient passe tant de siecles dans ce pays, aupres des populations berberes, d'abord, puis des Arabo-musulmans… Cantonne sur la rive droite de l'oued vers1906 le quartier juif allait se developper autour de la Place des Chameaux», englobant l'Avenue Poincare (la rue principale) et finir de se confondre avec le coeur de la ville. II concentrera la vie de la cite, avec ses boutiques et magasins, ses echoppes d'artisans, ses hotels, qui voisineront avec le marche, la mosquee et l'eglise, les agences des compagnies aeriennes, les banques, les ecoles et les administrations…
«L'installation d'un poste militaire ayant assure une tranquillite relative dans la region, des la fin de 1904
la voie ferree etait poussee d'Ain Sefra a Ben Zireg et I'annee suivante, le train arrivait a Bechar, amenant avec lui et a la suite de nos troupes de nombreux commercants, pour la plupart juifs du Tqfilalet et du Tell [littoral algerien], ils furent a I'origine du village primitif qui s'etablit entre la Redoute de Colomb-Bechar et le ksar de Takda, en bordure des jardins longeant la rive droite de l'oued.»
Dans la societe de classes de Colomb-Bechar, qui avait son aristocratie, sa bourgeoisie et son proletariat, le groupe juif etait, a I'origine, marginalise pour ne representer qu'une sorte de sous-proletariat. II n'a evolue que progressivement vers la classe moyenne, sans unite interne, toutefois, puisqu'il etait lui-meme une micro-societe avec ses nantis et ses nombreux pauvres, ceux qui n'ayant pu evoluer a temps furent abandonnes en chemin..
. Entre ces trois communautes, a priori cloisonnees, pouvaient etre observes, dans les domaines les plus inattendus, des points de rencontre surprenants et des influences mutuelles nombreuses
Les interferences d'ordre linguistique sont aujourd'hui monnaie courante chez les «bilingues» franבais-arabe. A notre epoque, les contaminations pouvaient s'expliquer par une absence de maitrise des langues en presence, en meme temps que par un manque de discipline des usagers ; c'est ainsi que des phrases commencees en francais, etaient poursuivies en arabe (ou inversement), ce qui pouvait aboutir a des resultats cocasses : «n'abbi bask, va me chercher un kilo de tomates fessouk.»
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
הועתק למורשת מרוקו 14/01/14
הדפוס העברי בפאס
המצאת הדפוס באמצע המאה ה־15 נתקבלה בשמחה רבה על ידי היהודים. בניגוד לכמה נזירים שתיארו המצאה זו כ״מעשה שטן״, החכמים שיבחוה ותיארוה כ״עילת החוכמות״ וכ״מלאכת שמיים״ אשר בזכותה נתקיימו דברי הנביא (ישעיה יא, ט): ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״. ממציא הדפוס אף הוגדר כ״אחד מחסידי אומות העולם שיש לו חלק בעולם הבא״. היהודים אף הקדימו את הנוצרים או המוסלמים בהפעלת בתי דפוס בהרבה ארצות. בתי הדפוס העבריים הראשונים נוסדו בשנת 1475 באיטליה, ועד סוף המאה ה-15 נתפשט הדפוס העברי במהרה בקהילות יהודיות, בפרט באיטליה, בספרד ובפורטוגל. אמנם בספרד ובפורטוגל לא הספיק הדפוס העברי להתפתח כל צורכו בשל קץ הקיום היהודי בהן. אחרי הגירוש התיישבו מדפיסים יהודים מספרד ומפורטוגל בעיקר בסאלוניקי, בקושטא ובפאס, וגם בערים אלה היו היהודים חלוצי הדפוס. פאס שבמרוקו הייתה איפוא אחת משלוש הערים שאליהן הגיע הציוד של בתי הדפוס מפורטוגל, ובעיר זו «פעל, כנראה, דפוס עברי בשנים 1522-1515.
מתוך כל הספרים שנדפסו בפאס במאה ה-16 ושניתן עוד היום לעיין בהם, רק ספרו של אבודרהם כולל קולופון, ובו מודגש בבירור שם המדפיס ומקום הוצאתו לאור של הספר. כבר העירו חוקרים, שמתוך עיון במהדורת פאס מתברר שהיא זהה לגמרי עם זאת של ליסבון, והיא כמעט העתקה מדויקת – בשתי המהדורות דומים מספר העמודים, צורת האותיות וכן המילים הראשונות והאחרונות שבכל עמוד. ניתן איפוא להסיק, שלשמואל נדיבות המדפיס היו אותן אותיות של ליסבון. גם סביר להניח שהוא עבד בבית הדפוס של אליעזר טולידאנו בליסבון, ואחרי יציאתו מפורטוגל עבר לפאס והביא איתו את ציוד הדפוס. דפוס פאס נחשב לראשון בכל אפריקה.
בסוף המאה ה-19 התחדש הדפוס העברי במרוקו ובמרוצת הזמן הוקמו בתי דפוס עבריים בכמה ערים גדולות בה. אשר לפאס — מלאכת הדפוס, שהופסקה בה מאז שנת 1522, התחדשה בשנות ה-20 של המאה ה-20. אחרי בחינת הספרים ודברי הדפוס שהודפסו בפאס מתברר, כי בסך הכול שמונה בתי דפוס בה השתמשו באותיות עבריות.
אתרים: פאס היא הבירה הרוחנית והדתית של מרוקו ובה השתמרה ה״מדינה״ בצורה מיוחדת והחיים בה תוססים ומגוונים. העיר משתרעת על גבעות וחומותיה רחבות ומוארות באור נגוהות בלילה. רובע הבורסקאים מיוחד במינו בעולם והוא אחד משווקיה של פאס המאורגנים על פי מלאכות וגילדות. במלאח של פאס, שהוא הראשון בממלכה, נוכל למצוא תוכן יהודי רב ומגוון: בית הרמב״ם, בתי כנסת – בית הכנסת של אבן דנאן(המשמש כיום כבית מלאכה לבנות ערביות) היה של ה״תושבים״, ולצדו בתי כנסת של יוצאי ספרד, בית העלמין הוא מן העתיקים ביותר במרוקו. בעיר החדשה גרים שרידי הקהילה וניכרת בה ההשפעה הצרפתית.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 274 ג'
ב"ה.
ברוכים תהיו. אכותנא, תערפו מאן ליום חנא נתונים בעת צרה כי באו בנים עד משביר וכל אין ללידה מחמת עצירת גשמים ומא כא נרדוסי באלנא נערפו על מי עשה ה' ככה, וכבר ידוע סאיין קאלו רבותינו אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עוונותיהם של ישראל ובפרט לעון – די נשים כא יכרזו מנור חתן וכלה אוו סי מול אתפלין, וכא יכרזו מקושטות ותבקע הארץ לקולם ואין אומר השב, וקאלו רבותינו דעינא תירי סרסורי עבירה.
ובעוונותינו הרבים והרעים רפאנו את בבל ולא נרפתה, עמלנא אתקנה בלחרמות ונדוים על כל מרא די תכרז מנור לחתן ולכלה, אוו מנור אתפלין. ואפשר הדבר מחמת לפריצות דייאלהום וחפצים בקלקלה מא תחיירו לא עלא נדויים ולא עלא חרמות.
אשר על כן מהיום הזה והלאה ראחנא כא נסחחו דיך אתרקנא אלווילייא ומחדשים בה בכח תרותנו הקדושה ובכת התנאים האלהיים הרשב"י ורבי מאי בעל הנס זי"ע די יכון עובר עליהא מרא אוו ראזל מלבד די עונשו חרוץ וליטריקיה חיוייא דרבנן דלית לה אסוותא עוד זאת יתירה ראחנא אידא כאן עורץ מא נכתבו לו כתובה מא נבאכולו שבע ברכות אוו אידא כאן תפלין מא ידכלו חתא חכם לסעודת מצוה וראה מובדל מישראל.
ווחדא אוכרא עלא סבת האד פריצי בני עמינו די כא ילעבו לקארטא וברחנא עליהום פעם אחת ושניה ולא שמעו ולא הטו את אזנם ובאקין פרשע דייאלהום האחנא כא נכונו גוזרים בכוח תורתינו הקדושה ובכח התנאים הנזכרים, שמהיום הזה והלאה כל מן די יקבד פידו לקארטא קביר אוו סגיר ראה מובדל מעדת ישראל ולא ימנה בכלל עשרה.
ודי כאנת ענדו סי מילה פיהום מא נברכוליסי ומא נכבנוליסי בנו אוו די כאן ענדו סי ערץ די בנו אוו דייאלו מא נכתבולו כתובה מא נברכולו שבע ברכות, וכא נחבוכום אנית עלא מדמת אתמיד די מדי דבת בשבתו נחבוכום מא תפרזוסי ידידינו ואור עינינו כמה"ר רחמים יוסף אג'ייאני מן האד אזמעא לוכרא, תערפו באיים תלמיד חכם ועניים די כא יקבדוה דחוקים מצד יוקר השערים וחסרון הפרנסה.
עליהא נחבוכום תדאוומוה מדי שבת בשבתו וכיף יכלט עליכום לחכם תעטיווהמולו ומאהוסי כבוד עליכם תעביווה ותזיבוא וובקא בצער מעא די כא יקבדו דיו אזרייא דייאלו די כא יזרי מא נזידלוסי צער ובשכר זאת אלהינו מרחם ירום לרחמכם וופא גדנא בגשמי רצון ווחלנא שערי הפרנסה ולא יצטרכו עמו בית ישראל אמן כן יהי רצון.
תרגום תעודה מספר 274 ג'
ברוכים תהיו אחינו הלא תדעו שכעת אנו נמצאים בעת צרה כי באו בנים עד משביר וכח אין ללידה, מעצירת גשמים ולא נותנים לב על מי עשה ה' ככה, וכבר ידוע מה מאמרו חז"ל אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עוונותיהם של ישראל, ובפרט עון של הנשים שהולכות אחרי החתן והכלה או בר מצוה והן מקושטות ( ומצפצפות ).
ותבקע הארץלקולם ואין אומר השב, ואמרו רבותינו עינא וליבא תירי סרסורי עבירה, ובעוונות הרבים על פי דרך הכתוב, רפאנו את בבל ולא נרפאתה. תקננו בחרמות ובנידויים על כל אשה שתלוונ החתן והכלה והבר מצוה ואפילו הכי הן פרוצות וחפצים בקלקלה, ולא איכפת להן לא חרמות ולא נדויין.
על כן מהיום הזה והלאה, שוב אנחנו מחזיקים את התקנה הראשונה ומחדשים בה בכח תורתנו הקדושה ובכל התנאים האלהיים הרב רבי שמעון בר יוחאי רבי מאיר בעל הנס זכותם יגן עלינו שכל י שיעבור על התקנה איש או אשה, מלבד שעונשו חמור ולטריקיה חויא דרבנן לה אסוותא ( פירוש רש"י למשט הזה : קוץ שמכאיב ואין יציאת דם בו דהיינו נדוי ).
עוד זאת הסכמנו שאם תהיה חתונה לא נכתוב הכתובה ולא לברך שבע ברכות או אם יהיה בר מצוה לא ישתתף בסעודת מצוה שום רב או תלמיד חכם והרי הוא מובדל מעדת ישראל. זאת ועוד אחרת על דבר פרצי בני עמינו שמשחקים בקלפים והתרינו בהם התראה ראשונה ושניה ולא שמעו ולא הטו והולכים בשרירות לבם הרי אנחנו גוזרים בכח תורתנו הקדושה ובכח התנאים הנזכרים שמהיום הזה והלאה כל מי שיקח בידו קלפים, לשחק בהם, גדול או צעיר הרי הוא מובדל מעדת ישראל ולא ימנה בכלל עשרה, ואם יהיה אצלו ברית לא נברך הברכות ולא נמול את הבן, או אם תהיה אצמלו חתונה של בנו או שלו לא יכתבו את הכתובה ולא יברכו לו שבע ברכות.
ומבקשים גם כן עבור התמיד מדי שבת בשבתו אל תרגיזו את ידיינו ואו עינינו כבוד מורינו רבי רחמים יוסף אג'ייאני, ואל תטרוחוהו בלך ושוב, משבוע אחד לשבוע שאחריו הלא תדעו שתלמידי חכמים העניים שנתמכים בו הם דחוקים מיוקר השערים וחסרון הפרנסה לכן מבקשים להתמיד את התמיד מדי שבת בשבתו.
וכשיופיע החכם לפניכם תמסרוהו בידו. ולא מו הכבוד להטריחו בלך ושוב והוא יהיה במצר עם המקבלים. די לו מה שמתרוצץ על זה, לא נוסף לצערו עוד ובשכר זאת אלקינו מרחם ירום ויפקידינו בגשמי רצון ויפתח לנו שערי פרנסה ולא יצטרכו עמו בית ישראל וכן יהי רצון.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בעזרת ה'
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
חוויות בדרן לקברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל
חוויה אישית ממר משה דהאן
בחודשי האביב של שנת 1938, ועוד קודם נהגנו מדי תקופה של חודשיים או יותר לעלות ל״מערה״: זהו קברו של הצדיק רבי עמרם, היות וכל החברים(כשבעה במספר) היינו רווקים ניצלנו הביקור גם ללימודי תהלים, והכנו צידה לשתיה ולמאכל, בשעות אחרי הצהרים התפללנו תפילת מנחה, ובטרם רדת החשיכה היינו אורזים הכל וחוזרים איש לביתו.
בחבורה היו החברים: יוסף בן דוד, יעקב אלקיים, שמעון דיין, מכלוף גוזלן, משה חיים אלבז, אנוכי, והחבר השביעי לא בא אותו יום (מרדכי דהאן ז״ל) אנוכי והחמשת החברים, השתתפנו בקניות והעמסנו כל הציוד על חמור, עדיין לא היתה מאורגנת תחבורה למקום, כדי לקצר קצת את הדרך הלכנו בדרך בורמה דרך הקצרה בכ־2 ק״מ, (צידה לדרך כזאת היו קוראים בערבית המרוקנית ״פרידה״ כלומר מימון קולקטיבי, כל אחד השתתף בסכום שנקבע לו מראש), באחד מהביקורים כשבית הקברות היה שומם מאדם החלטנו לנוע רגלית, הלכנו בשעות אחרי הצהרים, בדרך כלל הנסיעה ארכה כשעתיים, והיות ואנחנו היינו מספרים כל מיני סיפורים התעכבנו בדרך. בשעות הדמדומים אחד מהחברים ושמו משה לא הרגיש טוב והוא היה אמור להתעכב, מאחר והיה נוהג בחמור שנשא כל המצרכים, אמר לנו חבריה! התקדמו אני אגיע מאוחר יותר.
שאר החברים התחילו ללכת במהירות לפני רדת החשיכה, חבר שנשאר מאחור, איבד קשר עין עם שאר החברים, ומכיון שפחד לעשות הדרך יחידי, החל לקרוא לחבריו בקול רם ואף בקולי קולות, אך אף אחד לא שמע את קריאותיו, לאחר שהתרחקו ממנו שמעו הד אדיר וחזק שנשמע ממרחקים, מה קרה לו?כשהוא צעק, גרם קולו להד חזק מההרים.
היה קורא לחברים שלו, והם היו שומעים ממקום מנוסתם גם כן קולות אדירים בערבות השדות וידידינו משה שרכב על החמור המשיך לצעוק, כשצעק ולא היה מענה חשב ששורדים באו והתנפלו על חבריו או שחטו אותם, וחבריו ששמעו צעקות השבר חשבו שהשודדים התנפלו על חברם משה לכן צעק וקולו היה ההד ששמעו, הם מרוב פחד התחילו לרוץ לכיון בית הקברות, והוא רדף אחריהם כשהוא
נוהג את החמור.
סוף סוף החמישה הגיעו לשטח הקבר של הצדיק כשהם כולם נושפים ונושמים בקושי, כשהם בטוחים שחברם נתקף ע״י רוחות הרפאים ונעלם, בנתיים הופיע בבית הקברות השומר היהודי וכששמע חרדתם על חברם משה שנעלם, הרגיע אותם ואמר להם תראו שהוא עוד יגיע, וכל אחד מהחברים היה מודאג לגורל חברם משה שלא חזר וחשבו על השבתת השמחה, עם האוכל והלינה במקום.
בעוד שכולם במחשבות רעות פתאום רואים את חברם משה וחמורו מתנהלים לאיטם, וגם הוא במחשבה שלא ימצא אותם לעולם.
מרוב פחד התבלבלו, מצד אחד משה וחמורו נעלמו מי יודע לאן, הם חשבו שהאדמה בלעה אותו, או רוחות הרפאים סחבו אותו, והוא משה חשב מצירו שנעלמו כולם ואינם, ואם הסוף טוב אז הכל טוב.
שני הפלגים נתנו הודיה לאל ניצלו והתחילו בתפילת מעריב חגיגית וקריאת ספר תחלים ע״י קברו ותחת העץ של הצדיק .רבי עמרם בן ריוואן, למחורת בבוקר בתפילת שחרית כנראה שזה היה יום שני התפללו יחיד פתאום הגיעו עוד כמה יהודים, הוציאו ספר תורה וקראו הגומל על הנם שנעשה עמהם, נתנו יד איש לרעהו ומברכים: ברון מחיה מתים זכותו של הצדיק שמרה עלינו.
ברוך השם המציל
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
تاجر السلطان
نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול
לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.
מכתב מספר 10 – رسالة – ١٠
מכתב המלצה מאת הח'ליפה של מראכש עבור שני האחים יעקב ואברהם קורקוס. הנמען שנמנה עם פקידי ההמח'זן מתבקש לסייע לשני האחים במלאכתם.
30.10.1857
الحمد للاه وحده
وصلى الله وسلم سيدنا ومولانا محمد وله وصحبه
1 – خديم سيدنا الارضَ الحاج محمد عبد السلام بن زاكور وفقك الله وسلام عليك رحمة الله
2 ـ عن خير مولانا نصره الله وبعد فان التاجرين ابراهيم ويعقوب ولدي اسلوم قرقوز
3ـ يهوديانا وابوهم كان يودينا وهما من تجار اليهود ونظيرهما فيهم في التجارة
4 ـ قليل فراع لهما ذلك واستوصي بهما خيرا لانحياشهما بجانبنا والسلام في 11
5 ـ ربيع الثاني عام 1274
الخليفة
مولاى محمد
ابن امير المؤمنين
عبد الرحمن
وفقه الله
الحمد للاه وحده
השבח לאל לבדו
وصلى الله وسلم سيدنا ومولانا محمد وله وصحبه
תפילת אלוהים וברכתו על אדוננו מחמד ועל בני ביתו וחבריו
1 – خديم سيدنا الارضَ الحاج محمد عبد السلام بن زاكور وفقك الله وسلام عليك رحمة الله
אל משרת אדוננו המצוין ולחאג' מחמד בן עבד אל סלאם בן זאכור ( 1 ) יצליח האל דרכך, שלום עליך ורחמי האל
2 ـ عن خير مولانا نصره الله وبعد فان التاجرين ابراهيم ويعقوب ولدي اسلوم قرقوز
בחסד אדוננו, ינצרנו האל. לעצם העניין, שני הסוחרים אברהם ויעקב בני קורקוס
3ـ يهوديانا وابوهم كان يودينا وهما من تجار اليهود ونظيرهما فيهم في التجارة
הם יהודים שלנו. אביהם היה יהודי שחנו ומעטים כמותם במסחר מקרב הסוחרים היהודים.
4 قليل فراع لهما ذلك واستوصي بهما خيرا لانحياشهما بجانبنا والسلام في 11
זכור להם זאת והמלץ עליהם לטובה כי הם תחת חסותנו.שלום.
5 ـ ربيع الثاني عام 1274
الخليفة
مولاى محمد
ابن امير المؤمنين
عبد الرحمن
وفقه الله
5- לרביע אלת'אני שנת 1274
– חותמת הח'ליפה מולאי מוחמד בן נסיך המאמינים עבד אלרחמאן, יצליח האל דרכו
הערת המחבר : מוחמד ן' עבד אלסלאם זאכור ממשפחה של מלומדים ופקידי המח'זן מפאס. הוא שימש בתפקיד עאמל, מושל על נמל מוגאדור בין השנים 1857 – 1859
מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים
מקדם ומים כרך " ו"
הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח ב
מקדם ומים כרך ו
פרקי חברה ותרבות
העורך – יוסף שטרית
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה
חיפה תשנ"ה – 1995
פתח דבר
כרך שישי זה של הסדרה מקדם ומים מוקדש לסוגיות שונות בתולדות הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. שני חלקיו הראשונים כוללים מחקרים בנושאים חברתיים ותרבותיים מחיי הקהילות, וחלקו השלישי מציג דיון שהתנהל במסגרת רב־שיח בנושא ״היצגי העבר היהודי וייחודו ההיסטורי והשפעתם על מערכות החינוך והתרבות ועל היצירה בישראל — גירוש ספרד או גילוי אמריקה?״.
הדיון המובא כאן התקיים ביום רביעי כא באייר תשנ״ג( 12במאי 1993) באוניברסיטת חיפה כחלק מכנס חוקרים שהוקדש לנושא ״אסטרטגיות הקיום של הקהילות היהודיות בפזורה הספרדית ובאגן הים התיכון״. השתתפו בו הסופר א״ב יהושע מאוניברסיטת חיפה, פרופ׳ אסא כשר מאוניברסיטת תל־אביב ופרופ׳ יוסף קפלן מן האוניברסיטה העברית בירושלים, וכן חוקרים, מרצים וסטודנטים מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטאות אחרות. אנו מוסרים כאן במלואם את דברי המידיינים ואת שאלות הקהל ותגובותיו כפי שהושמעו בכנס. מטרתו של רב־השיח הייתה לדון בדימויים של העבר היהודי בכלל ושל העבר של יהדות ספרד ויהדות ארצות האסלאם בפרט כפי שהם באים לידי ביטוי בתרבות הישראלית העכשווית. הדיון התקיים לאור הפולמוס שעוררו אנשי אקדמיה שונים לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד ומחאתם על כך, שלא הובלט באותה המידה מאורע חשוב לא פחות בתולדות האנושות, גילוי אמריקה, שהתרחש באותה שנה.
בחלק הראשון של הקובץ מכונסים מחקרים מגוונים הנוגעים לחברה היהודית בארצות האסלאם. ל׳ בורנשטיין־מקובצקי מתארת את טיב היחסים החברתיים ששררו בין היהודים למוסלמים ולנוצרים באימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17, על פי מקורות פנימיים יהודיים ומקורות חיצוניים, של נוסעים זרים בעיקר. א׳ בשן מפרט את פועלם של דיפלומטים יהודים שפעלו בשירותו של שליט מרוקו מחמד בן עבדאללה (1790-1757) וקידמו את היחסים בין מרוקו לבריטניה במחצית השנייה של המאה ה־18 . י׳ גרשון מתאר את הגירתם של בני קהילת תיטואן אל מחוץ למרוקו החל במאה ה־18 ושמירתם על הלשון הקהילתית, הספרדית־היהודית, במקומות התיישבותם תוך העלאתה על נם של ״רוח״ קהילתם ושימור עברה המיתי. ד׳ שרוטר וי׳ שיטרית מנתחים את הרפורמות שעשה השלטון הקולוניאלי במוסדות היהודיים במרוקו כחלק מהשתלטותו על מנגנוני העצמה וחלוקת המשאבים במרוקו, ומעלים את מערבת השיקולים ואת הכיוונים השונים שעמדו בפני גנרל ליוטה והפקידות הבכירה של הפרוטקטורט הצרפתי כשבאו להחליט על אופיין של הרפורמות ועל היקפן. במאמר גם מובאים בתרגום עברי מסמכים שונים המאירים את לבטיהם של ראשי הפרוטקטורט ואת מניעיהם בגיבוש החלטתם הסופית. ד׳ כהן בוחן את מדיניותה המאוחרת של חברת כי״ח כלפי החינוך היהודי באלג׳יריה ואת הדרכים שהיא נקטה כדי לשפר את החינוך הקהילתי המסורתי ולשוות לו גוון מודרני. ח׳ סעדון מתאר את התפתחות הארגון הקהילתי בתוניסיה בעידן המודרני, את סמכויותיה של מועצת הקהילות ואת יחסי הגומלין שהתפתחו בינה לבין התנועה העיונית שצמחה בתוניסיה בין שתי מלחמות העולם.
החלק השני של הקובץ כולל שלושה מחקרים בנושאים ספרותיים, אחד על השירה העברית במרוקו ושניים על היצירה הספרותית של יהודי עיראק. י׳ שיטרית מציג את שני מוקדיה התמטיים המרכזיים והבלעדיים כמעט של השירה העברית במרוקו מאז המאה ה־16: ההתמקדות בענייני הקהילה ובצרכיה מחד גיסא והתקווה המשיחית של בני הקהילה מאידך גיסא. י׳ אבישור מתאר את התמורות שחלו ביצירה הספרותית ובסוגותיה וכן בלשון הערבית־היהודית בעיראק מאז אמצע המאה ה־18. ר׳ שניר מנתח את יחסי הגומלין הפרובלמטיים שהתקיימו בין הספרות הערבית שנכתבה בידי יהודים בעיראק לבין הספרות הערבית המוסלמית במאה העשרים.
לעונג רב הוא לי להודות כאן לכל אלה שתרמו בעצה ובעידוד, וכן במימון הדפסתו של קובץ זה, בראש ובראשונה לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה לדיקן הקודם פרופ' דוד קושניר ולדיקן הנוכחי פרופ׳ אפרים דוד, וכן לראש מינהל הפקולטה גב׳ בלה טוקטלי.
תודתי נתונה גם לדפוס ״דף־גוי בע״מ״ ולמנהלו מר פ׳ דן על עבודתם המסורה בהדפסת הספר, ולמר א׳ בךאמתי על התקנת הספר והגהתו.
י״ש
ניסן תשנ״ה