מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו

איסר הראל

אני מוכרח להדגיש שגם אם הארגון הזה היה יעיל, הרי אלמלא אותה התלהבות של היהודים עצמם, תחושתם הכמעט משיחית ומסירות הנפש שלהם, לא היינו יכולים לעשות את הפעולה הזאת. והיה משהו מופלא: היהודים באו לא רק כשאנחנו חיפשנו אותם; לעתים קרובות היהודים חיפשו אותנו. אני זוכר שהגעתי פעם להרי האטלס, אל עיירה קטנה של חמישים משפחות יהודיות. חיפשנו את רב הקהילה — לרוב היו אלה הרבנים שייצגו את הקהילות — והוא לא היה במקום; אמרו שהוא נסע למראבש. וכשעמדנו לצאת משם, בא בבהילות אדם צעיר, וזה היה הרב. הצגנו את עצמנו לפניו כקבוצה יהודית פילאנתרופית. והוא אמר: ״אל תספרו לי מעשיות, אני יודע מי אתם, מתי תוציאו אותנו?! הרי לשם זה הלכתי לחפש אתכם במראכש״. בתוך כמה ימים כל הקהילה הזאת הועמסה על משאיות והובלה עד המובלעות והגיעה לארץ, בלי תור. זה היה ב־1958.

אני רוצה לעמוד על תופעה שראויה לציון: במובלעות היה שלטון ספרדי. והנה נתקלנו שם בתופעה מרנינה של יחס אוהד וסובלני מצד הספרדים — גם מצד הפקידות וגם של יחידים. ואני גיליתי במשך הזמן שזו לא הייתה רק גישה אישית אלא נראה שזה בא מלמעלה, משליט ספרד — פרנקו. וכשניסיתי להבין את התופעה עלה בדעתי שאולי זה המצפון שהעיק עליהם על גירוש יהודי ספרד. אותו דבר קרה בגיברלטר. הבאנו את המעפילים גם לגיברלטר, ושם נתקלנו ביחס סובלני ואוהד מצד השלטון הבריטי. וכשראיתי תמונה של חייל בריטי בגיברלטר סוחב מאנייה ילד יהודי כדי להביאו למקום מבטחים, נזכרתי בתמונה ההפוכה של תפקיד החיילים הבריטים לפני הקמת המדינה. אחת הבעיות העיקריות הייתה הצורך להעביר משפחות שלמות, שהרי משפחה יהודית מרוקנית לא ניתן להפריד אותה. או כולם — או אף אחד לא. ולכן היו צריכים לקחת את כולם, גם את הזקנים וגם את החולים, ולהוביל אותם בדרכים עקלקלות מאות קילומטרים, בצורה קונספירטיבית, תחת ברזנטים, בתנאים קשים מאוד, וזה תוך פעולות עוינות מצד השלטונות. אלה לא התייחסו למעפילים בידידות יתרה. מספרים עכשיו על היחס האוהד של המרוקנים! זה לא היה בתקופה ההיא. המשטרה המרוקנית התייחסה אז באכזריות למעפילים. במיוחד לחברי ״המסגרת״ שנפלו לידיהם. אלה גם עברו עינויים קשים ביותר.

ב־1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית, התחזקה השפעתו של האסתקלאל, והתגבר הלחץ נגד הגירת יהודים לישראל. בוצעו חיפושים ומעצרים מלווים בעינויים. על רקע זה נסעתי בקיץ 1958 למרוקו בזהות שאולה. ביקרתי כמעט בכל רובעי המלאח היהודיים בערים הגדולות במדינה זו. לא הכרתי את יהדות מרוקו לפני כן. בערב שבת הלכתי לבית הכנסת בקזבלנקה, והתרגשתי לראות את התנהגות הקהל בזמן התפילה: קהילה שלמה יושבת עם הילדים, וכולם שרים יחד. איזו חגיגה! לעולם לא אשכח זאת.

אבל לא רק זאת. הם כנראה הבינו שאותה קבוצת אנשים שהגיעו לפתע לבית הכנסת אינם סתם תיירים אמריקנים, צרפתים או אנגלים. הם הבינו מיד שמסתתר פה משהו אחר. באותו זמן המשטרה המרוקנית כבר הייתה בעקבותינו, והיו כאלה שיעצו לנו מיד להסתלק משם, ואני אמרתי ״לא״. אני ראיתי בעיניהם וידעתי בתוך ההמון הזה אין איש אשר יסגיר אותנו לשלטונות. הנאמנות של היהודים הייתה ללא דופי, והאמון שלהם ב״מסגרת״ היתה מעל ומעבר. ידוע מה פירוש הדבר למשפחה מרוקנית־יהודית למסור ילדים כדי שהם יעברו באופן בלתי לגלי לארץ אחרת ויגיעו לישראל, שיאמינו לבחורים הצעירים שבידיהם הם מוסרים את הילדים. והדבר התרחש במציאות, במאות ואלפים של מקרים.

בעקבות הביקור שלי במרוקו נערכו דיונים גם בסוכנות וגם בדרג הממשלתי ובמוסד לתיאום. בדיונים השתתפו מלבדי נחום גולדמן, בן־גוריון, גולדה מאיר וזלמן שרגאי. גולדמן, כמובן, על פי דרכו, דיבר על זהירות, על חוסר התכלית שיש בעלייה הזאת, על שתדלנות; ואילו בן גוריון, גולדה ושרגאי תמכו בדעתי כי הפתרון היחידי ליהודים ממרוקו הוא עלייה. לא לבודדים. לכל הקהילה. וכך הוחלט רשמית.

המרוקנים היו מודעים למה שמתרחש. הם לא אהבו זאת, והחליטו שכדי לעצור את התהליך צריך להפסיק את הקשר בין היהודים המרוקנים בארץ ובין היהודים במקום. הם הפסיקו את קשרי הדואר לישראל. הייתה זו מכה קשה בשבילנו, אך עד מהרה התאוששנו והקימונו מערכת של דואר עצמאית שפעלה בצורה יוצאת מן הכלל.

ואז בינואר 1961 בא עלינו האסון של טביעת האנייה (״אגוז״). הייתה זו מכה קשה ביותר לכולנו, ומכה קשה למפעל העלייה שלנו. חוץ מההתרגשות שלנו מעצם האסון הזה חששנו מתגובת היהודים: האם ימשיכו ללכת או לא? והייתה פה תופעה שאני חושב שהיא ייחודית ליהודי מרוקו. האמון שלהם בעבודה שלנו, האמונה המשיחית שלהם — לא רק שהם לא הפסיקו, אלא דווקא המשפחות והקרובים של המשפחות שטבעו, וביניהם היו חברים פעילים ב״מסגרת״, הם שהביאו לאניות החדשות שהפעלנו את הקרובים שלהם כדי להוכיח לכולם שהנה הפעולה נמשכת, ולא נרתעים. זו הייתה אחת התופעות כמעט היוצאות מהכלל שנתקלתי בהן.

בעקבות האסון החלטנו על דרך חדשה בפעילות הימית שלנו: אניות גדולות יותר ובפיקוד ישראלי. את הפיקוד הזה השגתי מצה״ל בפקודת בן גוריון, שר הביטחון, וברצון טוב מצד הרמטכ״ל. נתנו לנו אנשים מחיל הים, ונתנו לנו אנשי מילואים של חיל הים, ואלה גם בחרו את האניות החדשות וגם פיקדו עליהן על מנת שנימנע בכל דרך מחזרה על אותו האסון שירד עלינו.

עד אותה תקופה שאני מדבר עליה הספקנו להוציא 25,000 איש. זה כמעט שלא הדביק את הריבוי הטבעי של היהודים במרוקו. ואילו היעד שלנו היה להוציא ממרוקו ולהביא לישראל את רוב הקהילה הזו. לכן הגעתי למסקנה שמוכרחים להביא לידי הידברות עם השלטונות. אחד האמצעים היה להפוך את המקרה של ״אגוז״ למנוף תעמולתי בין־לאומי נגד השלטונות. להאשים אותם שהם נושאים באחריות לזה שיהודים שרוצים לצאת כבני אדם בני חורין מוכרחים לפנות לדרכים מסוכנות כאלה. התהליך הזה החל במגעים סודיים עם דרגים גבוהים בממשל המרוקני. זה גם היה קשור בשלמונים. אבל בעיקר נוכחו שלטונות מרוקו לדעת כי אינם מסוגלים לעצור את הפעילות שלנו, והם חששו שהדבר ישמש אות מסוכן לאופוזיציה שהיתה חריפה במרוקו.

כדי להקל על המרוקנים, התחייבנו שכלפי חוץ הפעולה הזאת תבוצע תחת כיסוי יהודי־אמריקני. סוכם עם המרוקנים על חברת ההגירה היהודית־האמריקנית האיאס. אמריקנים אלה, לא ציונים, שיתפו פעולה אתנו בצורה הטובה ביותר. הם היו מוכנים לתת את הכיסוי והסכימו שאנחנו ננהל את המבצע בשמם, שאנחנו נהיה אנשי האיאס במקומם. הם נטלו על עצמם גם את האחריות הפוליטית להסדר עם שלטונות מרוקו. נוכח עוינותם של גורמים בתוך מרוקו ובעולם הערבי בכלל הגענו אתם להבנה, שיהיו דרכונים קולקטיביים. אנחנו היינו ממלאים את הרשימות של הדרכונים הקולקטיביים, והם היו נותנים להם לעבור. והאנשים, משפחות ובודדים, יצאו במטוסים לאירופה, ומשם לארץ. היו אמנם רגעים קשים מאוד כאשר פתאום הפעולה הזאת הייתה נפסקת תחת הלחץ של נאצר והליגה הערבית, אבל המרוקנים עמדו בהסכם, חזרו והמשיכו לתת לנו ללכת בדרך זאת.

בפעולה הזאת — קראנו לה ״יכין״ — יצאו 75,000 איש. בתקופתי, מ־1956 . כשהתחלנו את הפעולה, ועד שהתפטרתי ב־1963, הוצאנו 100,000 יהודים: 25,000 בפעולות מחתרתיות ו־75,000 בדרך של הבנה שקטה עם המרוקנים.

אבל מלבד זאת, ובמקביל לזה, היו פעולות נוספות: ארגנו חופשות קיץ לבני נוער באירופה, קייטנות לילדים בשווייץ, השתתפות במשחקי כדורגל בחוץ, ועוד, בכל מיני שיטות משיטות שונות שהמציאו ״המסגרת״ והאנשים שעבדו אתנו — כמו אנשי מחלקת העלייה — בהוכיחם את הכישרון היהודי. מאחורי כל הפעולות האלה עמד כסלע איתן ראש הממשלה דוד בן גוריון.

הייתה לי בעיה בקשר לסלקציה. אמרתי לבן גוריון, כי אנחנו לא יכולים להוציא יהודים ממרוקו כשיש גזרת סלקציה. במרוקו עולה משפחה שלמה או איש לא, ואנחנו לא נגיד למישהו שישאיר ילדים או שישאיר זקנים, וגם חולים. ורק בהשפעתו של בן גוריון בוטלה הסלקציה הנוקשה. אני זוכר שבאתי לבן גוריון וסיפרתי לו על מקרה של אלמנה אחת, אלמנה עם עשרה ילדים, אני בעצמי ראיתי אותם, הלכתי לראות את המשפחה הזאת. ואישה אלמנה זאת עם עשרה ילדים היו צריכים להישאר שם מפני שלא היה מפרנס עיקרי למשפחה. חזרתי לארץ ואמרתי לבן גוריון: ״אתה רוצה שהאישה הזאת והילדים האלה יישארו במרוקו, או שאנחנו נראה אותם פה?״ ואז הוא הכריע. ביטלו את העניין הזה של כפיפות למפרנס עיקרי במשפחה.

ההסכם עם המרוקנים, כפי שאמרתי, היה קשור גם עם שלמונים. ויום אחד, לפני תחילת הפעולה של ״יכין״ צריך היה לתת סכום כסף גדול מאוד כמקדמה. ושר האוצר לוי אשכול אמר ״אין לי״. כן אמר לי ״מניין לי שהם לא ירמו אותנו, שהם ייקחו את הכסף ולא ייתנו ליהודים לצאתי!״ הבאתי אותו לבן גוריון, גם בן גוריון שאל את השאלה הזאת. ואמרתי לו, יכול לקרות כדבר כזה, אבל דבר אחד בטוח לגמרי: שאם לא ניתן את הכסף — את היהודים לא נראה. והכסף קיבלתי — והיהודים יצאו.

על רקע זה, כאשר פה נמצאים הצעירים ממרוקו בקורסים שלנו, וההתלהבות אצלנו גדולה, בא עניין ואדי סאליב. אני יכול לתאר לכם את עגמת הנפש שלנו, של כל הקבוצה שלנו, אנחנו יודעים שנוצרה ממש אחווה בלתי רגילה בין הישראלים ובין יהודי מרוקו, שהישראלים במסירות נפש ממש עשו את הדברים האלה, ופתאום אמרו שהיהודים המרוקנים כאן בלתי רצויים, ובן גוריון אמר לי: ״הרי אתה יודע יותר מכולם עד כמה הדבר הזה לא נכון״. ואני רוצה להגיד לכם, שבמסקנות של הוועדה שנתמנתה לבדוק את אירועי ואדי סאליב השפיעה לא מעט העובדה הזאת של הפעולה שלנו.

אני מסכם עכשיו: בני העליה הזאת, המאה אלף האלה, כולם עלו לארץ ונשארו בה. הם התיישבו באזורי ספר ובעיירות הפיתוח, ולמרות הקשיים הם נקלטו בכל מערכות המדינה, ותופסים מקום של כבוד ואחריות בחברה הישראלית.

סוף המאמר…….

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.      

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצ

שבתאי צבי

ת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא. 

אשר לר׳ יוסף בן־טבול המוגרבי, נביא כאן דברים בשם אומרם, דבריו של גרשם שלום: ״אבל תלמיד חשוב אחד של האר״י נשאר, שהיה בו כוח רוחני רב ושהוא היחיד שהשאיר לנו הרצאה סיסטימטית על קבלת האר״י על דעת עצמו ולא על דעת הרח״ו (ר׳ חיים ויטאל) והיעדרו בין חותמי השטר הזה אומרת הרבה. זהו ר׳ יוסף בן־טבול המכונה גם ר׳ יוסף המערבי או המוגרבי…״ ״מוזר מאד״ – ממשיך גרשם שלום – ״שאיש מן חוקרים לא שם את לבו אל החכם הזה. הרי אין ספק שאחרי ויטאל הוא הוא התלמיד החשוב ביותר של האר״י. היה בו גם כוח השגה בענינים נעלמים וגם כוח סיכום והרצאה שיטתית. שני הכשרונות צרופם נמצא בחוג הזה רק ברח״ו (ר׳ חיים ויטאל) ובו (ר׳ יוסף בן־טבול). בקצור הוא מתחרה (ההדגשה במקור) אפשרי בעיני הרח׳׳ו המבקש להשתלט לבדו על המסורת הקוריאנית (של האר״י) ולהיות הפוסק היחיד בכל מה שנוגע לתורת רבו… יתכן שרח״ו לא נתקל בקשיים רבים אצל שאר התלמידים שהבינו שאין כוחם ככוחו. אבל ברור מכל המקורות שנשארו בידינו שלא השיג רח״ו רצונו זה אצל ר׳ יוסף בן־טבול וברור שהיתה מתיחות ידועה ביניהם. ר״י בן־טבול לא היה מוכן לחתום על תנאי השטר שלפנינו כי הוא עצמו מהווה מרכז למסורת לוריאנית ואינו מוכן להכנע לחברו ולקבל את מרותו.

לא מפיו של ר׳ חיים ויטאל הוא חי. יש לו דרך משלו בהבנת הקבלה החדשה של רבו. הוא נחבא אל הכלים ולא יצא בראש חוצות לדרוש על קבלת האר״י אבל לא בא להסתיר אותה (ההדגשה במקור), ממש כמו ר׳ חיים ויטאל. אדרבא, הוא מוכן לפרסמה אף אם בתנאים קשים בין יחידי סגולה גם שלא מבין תלמידי האר׳׳י. הוא מלמד אותה בצפת לאחרים (ההדגשה במקור) ומכאן המתיחות בין שני החכמים הניכרת בכתביהם. כשרבי חיים ויטאל הלך לדור בירושלים, נשאר בך טבול בצפת ולימד שם את קבלת האר״י.״ עד כאן לשון ג. שלום.

הנה כי כן ר׳ יוסף בן־טבול היה התלמיד היחיד מן הכת הראשונה של חבורת האר״י שלא קיבל את מרותו של ר׳ חיים ויטאל תלמידו הראשי והסמכותי של האר״י. ר׳ יוסף לא נכנע לו מפני שראה את עצמו לא רק שוה להרח״ו אלא אף מתחרהו ומתעד לדעותיו. ואין זה מן הנמנע שההחתמה על שטר ההתקשרות היתה מכוונת נגדו. כתביו של ר׳ יוסף בן־טבול מפוזרים בכתבי־יד רבים, אך עיקרם מרוכזים בשני ספרים: האחד בשם ״דרושים״ והשני בשם ״חפצי בה״. בשניהם כלולה תורת רבו האר״י בצורה קצרה מתומצתת ומסודרת.

חלק מן ״הדרושים״ של ר׳ יוסף בן־טבול – טוען ג. שלום – יוחסו לר׳ חיים ויטאל ורק לאחר־מכן הוכרה זהותם שהם למעשה שייכים לר׳ יוסף בן־טבול. ומסיים ג.שלום: ״כתב ההתקשרות, עם תנאי הלימוד שבו, הוא תעודה נכבדה ומלאת ענין – לא רק מפאת חתימות החברים הנמצאות בו, אלא גם מפאת היעדר חתימתו של היחיד מבין תלמידי האר״י שהיה בו כוח לעמוד ב״היכל המלך״ מבלי לשעות לר׳ חיים ויטאל וליצר ההשתל­טות שלו, ושבזכותו ישנה בידינו עדות בלתי תלויה ובת סמכא על תורתו האמיתית של האר״י.״

כזאת היתה דמותו של אחד המקובלים הגדולים מבני העילית אשר עלה ממרוקו לצפת, והצליח לכבוש מקום ראשון במעלה בין חבורת המקובלים.

פלאים דרכי כותבי קורות העתים. בשעה שהתלמיד הראשון של האר״י, ר׳ חיים ויטאל, זכה לתהילת נצח ולפרסום עולמי, התלמיד השני בחשיבותו, התלמיד אשר טרח ועמל בניסוח תורת רבו, נשכח כמעט מלב. נכון שהיה צנוע, נחבא אל הכלים, ולא דאג לפרסם את עצמו ואת תורתו, אך מכאן עד ירידה לתהום הנשיה, הדרך ארוכה.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

נָשָאשיבים נגד חוסיינים

קווי החיכוך בין יהודים לערבים בארץ־ישראל היו ברורים פחות מכפי שנהוג לחשוב. בפתח המאה העשרים היה אפשר למצוא זעם ערבי כלפי היהודים בעיקר בעיתוניהם של הערבים הנוצרים דווקא, שכן הללו היו נתונים להשפעתם של אנטישמים צרפתים וישועים. אמנם רוב הפלסטינים דחו את הצהרת בלפור, אולם בגל המהומות האנטי־ציוניות של אביב 1920 הרחיקו עצמם רבים מראשי הכפרים הערביים ממעשי האיבה, ואף חתמו על עצומות שתמכו בהגירה יהודית לארץ.

הלל כהן, במחקרו החלוצי על ״משת״פים פלסטינים בשירות הציונות, 1948-1917״, מונה את המניעים שגרמו לערבים פלסטינים לשתף פעולה עם ציונים. חלקם עשו זאת לשם רווח אישי – כהכנסה נוספת או בתעסוקה עיקרית. אחרים שיתפו פעולה משום שסברו שהדבר יהיה לטובת השבט שלהם, הכפר או אף האומה כולה. המניע של קבוצה שלישית ״היה מוסרי־הומני: הם עמדו בקשרי ידידות ושכנות טובה עם יהודים, וסלדו מהדרך האלימה שנקטה התנועה הלאומית״.

מתוך 970,000 נפש שאכלסו את שטח המנדט הבריטי בשנת 1931, 70 אחוזים היו מוסלמים, 10 אחוזים נוצרים וכ־20 אחוזים יהודים – ילידים ומהגרים. למוסלמים היה ייצוג יתר באזורי הכפר, ואילו רובם המכריע של הערבים הנוצרים התגוררו בערים והשתייכו למעמד הבינוני־גבוה: עורכי דין, רופאים, עיתונאים וכיוצא באלו. חלוקה זו השתקפה גם בשיעורי האוריינות. 70 אחוזים מהנוצרים, ורק 25 אחוזים מהמוסלמים, ידעו קרוא וכתוב. המעמד השליט בחברה הפלסטינית הורכב מאפנדים: בניהן של כמה משפחות מרכזיות בעלות קרקעות, כמו אל־חוסייני, נשאשיבי, ח'לידי ודג׳אני. נכבדי העיירות הערביות היו קשורים היטב לעילית הזאת ולנציגיה המקומיים, ואף תלויים בהם. דיבורה המעמדי ופילוגה החמולתי של האוכלוסייה הפלסטינית הם שעיצבו את מהלך העימות עם התנועה הציונית.

בהקשר זה בולט במיוחד המאבק המר בין שתי החמולות המשפיעות ביותר, נשאשיבי וחוסייני. הן החזיקו בעמדות שונות בתכלית כלפי העולים היהודים ושלטונות המנדט הבריטי. כבני חוסייני, גם בני נשאשיבי ביקשו להגביל את העלייה היהודית ולמנוע מהיהודים להיות הגורם הדומיננטי בארץ.

אולם בכל שלבי העימות צידדו הנשאשיבים במדיניות מתונה יותר כלפי הציונים והבריטים, ותמכו בשיתוף פעולה מוגבל עם הראשונים והאחרונים גם יחד. ראגב נשאשיבי, ראש עיריית ירושלים בשנים 1934-1920, מינה סגן יהודי וסגן נוצרי. ״לקראת סוף שנות העשרים, נכבדי העיירות והערים צידדו בנשאשיבים״, כותב ליונל ון־דר־מוילן. ״האיסלאמיות המודגשת של החוסיינים הדאיגה קבוצה זו, שלמעלה משליש ממנה היו נוצרים. הם חששו שהנהגה בראשות המופתי תגזול מחירותם ומהשפעתם יותר מכפי שתעשה זאת הנהגה חילונית ובעלת נטייה ערבית לאומנית דוגמת הנשאשיבים״.

המשך….

הורים וילדים בהגותם של חכמ

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

י צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בא כוח האשה טען שבמשך ארבעה חודשים מאז שנישאו היא טבלה שלוש פעמים. הוא לא הצליח לבתק בתוליה. אחותה, בת שש, באה ללון אצלם רק פעם בשבוע. לדבריו, הבעל נבדק על ידי שלושה רופאים, וכולם הגיעו למסקנה שהוא עקר. אם בית הדין ירצה, ייבדק על ידי שלושה רופאים אחרים. היא לא מוכנה לחזור אליו, אלא אם כן ישכור דירה רחוקה מהוריו.

המזכיר קרא את האישור הרפואי שהביא הבעל, לפיו האיש בריא וחזק וראוי להוליד. בפסק הדין כתבו החכמים שיש תקדימים לכך שלוקח זמן עד שבעלים באים על נשותיהם בצורה נורמלית ״ויש שהם נקשרים בכישוף וכו ומשתדלים להתיר קשורם בקמיעות ולחשים וכו ומתרפאים״. לכן אין למהר בגירושין. על האשה לגלגל עמו עוד שישה חודשים מיום שתשוב לביתו, ובזמן הזה ייקח תרופות מתאימות. ושלא יהיה עמהם בחדר ״שום נברא גדול או קטן, ואפילו תינוק״.

החכמים פסקו כי הבעל אינו חייב לשכור לה מדור לעצמה, כי היא מודה שהוריו אינם מציקים לה (״פאת ים״, סי׳ כח).

כיוון שהנושא רגיש, העלה ר׳ יעקב בירדוגו בפסק דין בשנת תרח״ם (1888) כמה אפשרויות, בעקבות חכמים שקדמו לו(כמו ר׳ חיים בנבנישתי בעל ׳הכנסת הגדולה׳ לשו״ע), כדי לא לפגוע באדם הסובל נפשית מהעובדה שאינו פורה. הוא הציע כיצד לפנות לאשה – שמא תוך שלווה תהרה. כי ידוע שיש קשר בין הצד הנפשי ובין הריון. הוא גילה רגישות, ומצפה שבית הדין יגלה הבנה לנושא העדין המעיק על הצדדים המעורבים. הוא נשאל על אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים מיום שנישאה, האם כופים אותו לגרשה? החכם הציג את השאלות שיש לברר, והצעותיו:

א.  אם עברו עשר שנים מנישואיה, ואינה תובעת כתובתה, ״וגם שאין לנו שום דבר במה לתלות תביעתה״, כלומר אין לה כל כוונה שלילית או סחטנית כלפי בעלה, אזי כופים לגרשה.

ב.  אם טען שרוצה לישא אשה אחרת ״ואבדוק את עצמי״ – כלומר שמא האשמה בה, ואצל אשה אחרת יוכל להוליד – שומעין לו.

ג.  אם היא אומרת בפני הבעל ובפני בית הדין שאינו יכול לבוא עליה כלל, כופים אותו לגרשה מיד ולא יתן לה כתובה (לפי שו״ע, אהע״ז, סי׳ קנד, ס ״ק ז).

ד. אם אינו רוצה לגרשה – ״אין כופין אותו בשוטין אלא כותבין עליו אגרת מרד ויכולין בית דין לאיים עליו בדברים, ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו…״

ה. ״ומכל מקום בית דין באין עליה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסים לחדר. ועושים להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה״.

ו.  ״ואם אינה רוצה ואינה שומעת להם, אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו, מבקשים מן הבעל לגרש״. ואם לא רצה – כופין אותו ליתן כתובה, אבל אין כופין אותו לגרש, אלא יכולין בית דין לאיים עליו״.

ז.          הכפייה היא בדברים ״כגון לקרותו עבריין שעבר על דברי חכמים, ולא מנדין.

החכם סיכם כי ״צריך להיות בית דין ראוי והגון שראוי לסמוך על הוראתו והכרעתו, מה שאין כן בבית דין הדיוטות, אין לנו לסמוך עליהם״.

המשך……

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

מתוך עשרות הארצות שאליהן נסו עשרות מיליוני פליטים לתור להם מקלט המקרה היחיד שבו ״סירבו הארצות המארחות״, כגוש אחד, לתת סיוע נאות, או אפילו לקבל סייע בשיקומם הקבוע של פליטיהן, אירע ב״ארצות הערביות״. במרס 1976 אמר מנהל הוועדה־האמריקאית לפליטים כי אם גם ״הכל חייבים לקבל את פליטיהם – זה המצב בעולם; בכל־זאת ״הפליטים הערבים הם מקרה מיוחד״.מדוע מתייחסים לבעיה של ״פליטי ארץ־ישראל״ כאילו היא מקרה מיוחדי המומחה הדגול של הכנס־הקאתולי-לארצות־הברית, ג׳ון מקארתי, ניסה להעמיד את מצבם של הפליטים הערבים בהקשר הרחב יותר, על סמך עשרות־שנות נסיונו האישי בעבודה עם פליטים בעולם כולו. הגורמים השונים שבהם היה מקארתי קשור באורח פרטי – הוא חבש ״כמה וכמה כובעים״ במוסדות ליישובם של פליטים מטעם הקאתולים – השיגו את יישובם של קרוב למאית אחת מכלל מאה מיליוני הפליטים שנשארו חסרי-בית בעולם מאז מלחמת־העולם השניה. אגב ראיון בדצמבר 1978 שאלו אותו:

ש: האם העולם מוכן באמת לקבל את התקדים של מציאת בתים חדשים לפליטים? מקארתי; ב־30 השנים האחרונות יישבנו כמיליון איש. כיום יש לנו מדרום־מזרח אסיה – אנו יכולים לספק בתים ומקומות־עבודה לי7,000 איש בחודש, בלי התחשב בגזע, דת, לא־חשוב־ מה. אין בזה כל בעיה – זה פועל. אנו מבצעים תכניות התיישבות בקנדה, שווייץ, אוסטריה, גרמניה, ארצות כורדיות, גם בניו-זילנד, באוסטרליה – כולם מדרום־מזרח אסיה. אנו עובדים עם מצרים, ומחוץ לאירופה אנו מטפלים באתיופים, כורדים, עיראקים, ואנשים מכל מסך׳ הברזל. זאת אומרת שיש לנו תנועה גדולה למדי. אין שום בעיה. תמיד זה פועל – אם אומרים להם במה דברים אמורים, כמו שצריך. עליך לזכור שבכל מסגרת – שחורה, לבנה, ירוקה, צהובה – יש תמיד מידה של התנגדות לחדש שמקרוב-בא. אם אנו יכולים להוכיח שהאנשים האלה יכולים לתרום – שלאנשים האלה יש בעיה, שהאנשים האלה טובים – אם אנו יכולים להוכיח שהאיש הוא אחיך, הרי זה פועל.

שאלה; במקרה של הפליטים הערבים הפלשתינאים – מדוע שם זה לא פעל?

מקארתי – זה פעל שם.

ש: כוונתך לומר, בצורה בלתי רשמית ?

מקארתי –  אתה חייב לזכור – זאת מסגרת פוליטית סבוכה כל־כך. אני עבדתי במסגרת הפלשתינאית, וניסיתי לומר, ״הבה ניישב את האנשים האלה״. הממשלות במצרים וכך הלאה, כולן אמרו, ״חכה מעט״, או ״לא, אנו לא מוכנים לזה. הם יתיישבו רק במקום אחד, בחזרה בישראל, בין אם זה צודק ובין אם לאו״. אתה חייב לזכור – כי־כן – האנשים האלה הם פשוט כלי־משחק.

שאלה – מה אפשר לעשות?

מקארתי –  אנו יכולים לעשות מעשים בבני-אדם אם אנו מקבלים את עזרתן, רק את רשותן של הממשלות. אבל דבר אחד אתה חייב לזכור: הארצות הערביות אינן רוצות לקבל ערבים. בזה הן מפלות לרעה את עצמן-ובשרן… התפקיד היחיד שלנו הוא לברר אם אנו יכולים ליצור אפשרויות־חיים חדשות. החשוב ביותר הוא להשיג את יישובם של הפליטים, של האנשים. ״התיישבות־קבע״ עודנה גם המטרה הכללית של ממשלת ארצות־הברית. אף־על־פי־כן דו־השיח הנוכחי אין בו זכר לשיקומם של הפליטים הערבים־ הפלשתינאים גם לא ליישובם המחודש. על ״זכותם של הפלשתינאים למולדתם״ חוזרים בלי הרף.

ניצול הפליטים לרעה, העובדה שמ־1948 והלאה שוללים מהם ״זכויות אנוש״ לאמיתן, והמניע האמיתי שמאחרי דחייתם על־ידי העולם הערבי – כל אלה הושתקו על־ידי סיסמות והשמטות של תעמולה. קולות הומאניטאריים של חרדה ל״מצוקתם של בני־אדם״ ולכבודם־העצמי נבלעים עכשיו בתרועות הקולניות יותר, והמשתררות יותר ויותר, על ״זכויות הפלשתינאים״ ל״שיבה״.

בתוך אותו מסע־תעמולה אמרו פקידים אמריקאיים, בתקופת ממשלו של קארטר, על ההכרה המאוחרת בפליטים ה״אחרים״ של המזרח התיכון, היהודים, שהיא ״סיבוך״ שלא־בעתו.לתועלתו של מנגנון־התעמולה הערבי, ואולי לרוע־מזלם של הרבה פליטי־תמיד ערביים, לא שקדה ישראל על זכות־התביעה של פליטיה היהודים שלה: הישראלים אומרים כי השאירו את הענין של חילופי־אוכלוסים לשיחות־שלום כוללות, אף־על־פי שהעלו את החילופים בשעת דיונים בתשלום פיצויים לפליטים, ועל במות כבמת האו״ם.

אולם, אף שהישראלים בחרו למעשה להתעלם מן התועלת התעמולתית שיכלו להפיק מניצול הפליטים שלהם, הערבים לא כך חזו. אולי בגלל ניצולם הפוליטי של הפליטים על־ידי העולם הערבי עצמו, היו ערבים שביקשו להקדים רפואה למכת השימוש שיעשו הישראלים בדבר שהערבים רואים בו תביעה כבדת־משקל לטובת ישראל והפליטים היהודים שקלטה מארצות ערביות ויישבה בתחומיה.

נשמעו אזהרות חכמניות שקיומם של אותם מאות־אלפי פליטים יהודים שברחו ממדינות ערביות לישראל יכריע את ״הקלף התעמולתי״ של הפליטים הערבים. עוד בטרם ימיר הקו התעמולתי את המונח ״פליטים ערבים״ במונח ״פלשתינאים״ הודו רבים בעולם הערבי שהדרישה ל״שיבת״ הפליטים הערבים לישראל אינה מתקבלת על הדעת: ב־1966 נדפס בעתון מצרי חשוב מאמר־מערכת שבו נאמר כי ״כולנו יודעים שההשפעה הציונית… הביאה לידי העברת אלפי יהודים מתימן לישראל… וכן אלפי יהודים מרוקאים, ואותו הדבר נעשה בתוניסיה, וגם סוריה ניסתה לנקוט אותה מדיניות…״

כתוצאה מכך, גרס אותו מאמר־מערכת, יכולה ישראל לטעון שאם ״רבבות יהודים שחיו בעבר בארצות הערביות״ יושבים עכשיו בישראל, ״מדוע לא יושיבו את הפליטים הערבים על מקומם?… הצעה זו… יכולה לשמש קלף־תעמולה שיעורר ענין בדעת־הקהל העולמית״.

ב-1974 שוב נזקקו הערבים לשאלה זו בעקיפים – כשבא עתונאי ישראלי יוצא ארץ ערבית לראיין את ראש משלחת אש״ף באו״ם בעת ההיא, ד״ר נביל שעת׳. שאל העתונאי הישראלי: ״מדוע שלחתם את אנשיכם להרוג אנשים חפים־מפשע במעלות ובקרית־שמונה… והרי ידעתם שרוב התושבים במקומות הללו הם מיהודי המזרח, שאתם קוראים להם אחים?״ לשמע הדברים על הפליטים היהודים יוצאי הארצות הערביות אמר ד״ר שעתי: ״על זה אין לי תשובה. אני עצמי אעלה את השאלה בארגון שלנו כשאחזור לביירות…״

כעבור חדשים העניק איש אש״ף ד״ר שעת׳ ראיון נוסף, ששימש לו הזדמנות למתן תשובה: שעת׳ קרא ל״מגילת־זכויות לאזרחים ערבים בני הדת היהודית״.כעבור זמן קצר התחדשה שורת ה״הזמנות״ מן העולם הערבי ל״יהודיו״.

סימן לדאגתם הנמשכת של הערבים ניתן במאי 1975 במאמר גלוי־לב במידה בלתי־רגילה בעתון הביירותי אל-נהאר. צברי ג׳רייס, שהוא חוקר וסופר ערבי וחבר המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, חניך ישראל, כתב כי ״הערבים מילאו תפקיד פעיל מאד״ בהקמתה של ישראל, אם גם

ספק אם זה המקום לתאר איך גורשו יהודי המדינות הערביות מבתיהם העתיקים… הוגלו בצורה מבישה לאחר שהוחרם רכושם או נתפס על־פי ההערכה הנמוכה ביותר שבגדר האפשר… כך היה על רוב היהודים הנדונים. ג׳רייס הזהיר כי ״ישראל עתידה להעלות את הסוגיה הזאת… בכל משא־ומתן שינוהל בנוגע לזכויות הפלשתינאים… ישראל אוספת את הפרטים הקטנים ביותר על היהודים שעזבו את המדינות הערביות אחרי 1948… כדי שיוכלו להשתמש בהם בבוא השעה״. בסיום דבריו אמר ג׳רייס

הישראלים עתידים להציג את התביעות האלו: …״אפשר… שאנו הישראלים הבאנו לגירושם של כ־700,000 פלשתינאים…

״אולם אתם הערבים הבאתם לגירוש אותו מספר של יהודים מן המדינות הערביות… לכן למעשה התרחשו… ׳חילופי אוכלוסיה ורכוש׳, וחייב כל צד לשאת בתוצאות.

קדיש לערב שבת בלחן הפיוט תורת אמת – איתמר מלכא – הקרדיט והתשבוחות למר איתמר מלכא…הי"ו

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

הקדמה

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ו. מי ומי השולח?

בימי שלטון רומא היה השולח הנשיא, ומטרת השליחות היתה החזקת הישיבה. לאחר ביטול הנשיאות הוטל איסור על השליחות מטעם השלטונות, אבל לא פסקה השליחות למעשה, אולם אין אנו יודעים בשם מי נשלחו השלוחים אז. משהתכונן שוב המרכז בירושלים לאחר הכיבוש הערבי, נשלחו השלוחים ע״י הגאונים ראשי הישיבה המרכזית, ישיבת ״גאון יעקב״, והמטרה היתה שוב בעיקר החזקת הישיבה, אבל גם צרכים כלליים שלוחי של הקהילה, וביחוד תשלום מסים לשלטונות. אמנם כבר אז אנו מוצאים שליחויות למטרות מיוחדות. כך, למשל, שלחו במאה האחת־עשרה החולים שנתקבצו לחמי טבריא כדי להתרפא, שכינו את עצמם בשם ״המיוסרים״, שלוחים ליהודי מצרים כדי לבקש עזרה. בתקופה שבין גירוש הצלבנים מהארץ ועד הכיבוש התורכי אנו מוצאים שוב רק שלוחים מטעמי הישיבות, כגון ישיבת ר׳ יחיאל מפריז בעכו במאה השלש־עשרה או ישיבת הנגיד ר׳ יצחק הכהן שולאל בירושלים. גם במאה השש־עשרה נשלחו שלוחים מירושלים, צפת וטבריה מטעם הישיבות שבערים אלה.

 רק בסוף המאה השש־עשרה, משהורע מצבה של צפת ע״י מגיפות ובצורת, וביותר ע״י שליטים עריצים, מתחילים לשלוח שליח בשם העיר כולה, ומטרת השליחות היא קיום הישוב בעיר. וכן מנסים אז לבסס ולהרחיב את הישוב בירושלים ע״י עזרה כללית מארצות הגולה. (טבריה התרוקנה מישובה בשנת ת״ד (1644) לערך, והישוב לא נתחדש בה עד שנת ת״ק (1740) ! בחברון היה הישוב אז קטן ולא שלח שלוחים מיוחדים).

שלוחי כולל

 במחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה כבר התגבשה שיטת־שליחות קבועה משלש ערי־הקודש ירושלים חברון וצפת, שנקראו יחד בסימן ״יח״ץ״ על שם ראשי התיבות של שמות הערים האלה. כל אחת משלש הערים שלחה בקביעות פעם בשנים אחדות שליח משלה לכל אזור מאזורי השליחות שנזכרו בפרק הקודם. שליח כזה נקרא בשם ״שליח כולל״, או ״שליח כוללות״, והמלה ״כולל״ או ״כוללות״ פרושה קהל או קהילה (ולא כמשמעה בדורות מאוחרים ״עדה״ או יוצאי ארץ מסוימת), והכינוי בא לציין שהשליח נשלח מטעם הישוב כולו בעיר השולחת. חברון התחילה לשלוח שלוחים משלה בשליש השני של המאה השבע־עשרה, לאחר שנתקבץ בה ישוב הגון. ומשנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) הצטרפה גם טבריה לערים השולחות שלוחים, והיו יחד ל״ארבע ערי הקודש״, שמהן שלוחי־כולל יוצאים לארצות הגולה.

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.

שלוחי עדות

תחילה הקפידו מאד, שלא יהיה שום פירוד בעיר לענין השליחות, ושלא יצאו שלוחים מטעם מוסדות או קבוצות־אנשים אלא רק מטעם ה״כולל״ כולו. יוצאים מכלל זה העדה האשכנזית בצפת ובירושלים והעדה האיטאלייאנית בצפת, שהיו רשאיות לשלוח שלוחים משלהם לארצותיהם לקיום בני עדתם בא״י. בתקנה שהותקנה בירושלים בשנת שפ״ג (1623) נאמר: ״להיות שיש הסכמה קדומה חתומה מחכמי ורבני ירושלם… ומחכמי ורבני צפת ת״ו, שלא יהיה רשאי שום אחד יחיד או רבים לעשות שום פירוד בק״ק יצ״ו, לא לענין הבעלי תורה ולא לענין הקופה, זולת ק״ק אשכנזים, ושלא לכתוב דבר שטנה על כוללינו הק״ק יצ״ו ולא על הפרנסים המטפלים בצרכי העיר, וכל זה בחומר וחוזק כל אלות הברית, עתה אנחנו חתומים מטה חזרנו לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת״.

בצפת הורשתה גם עדת בני איטליא (״ק״ק איטאלייאני״) לשלוח שליח משלהם לאיטליה, ושליח כזה יצא בראשית המאה השבע־עשרה, ונשתמרה אגרת של מנהיגי העדה הזאת משנת ש״ע (1610) אל ר׳ אהרן ברכיה ב״ר משה ממודינא, מחבר ס׳ ״מעבר יבק״, שבה הם מודים על העזרה שנתן להם בידי שלוחם ר׳ יוסף חיים. העזרה המיוחדת מאיטליה לבני העדה הזאת בצפת נמשכה גם אחר־כך, כפי שמעיד מכתב שכתב להם ר׳ יהודה אריה ממודינא בויניציאה בשנת שצ״ט (1639), שבה הוא מודיע להם! ״על משמרתנו נעמוד כל השנה כלה לקבץ יד על יד היותר האפשר להעלות נדבה למעלותיהם מדי שנה גשנה״.« שליח לארצות אשכנז מטעם עדת האשכנזים בירושלים לא מצאתי לפני שנת שפ״ז (1627), אבל אין ספק ששלחו שלוחים כאלה עוד בסוף המאה השש־עשרה, כפי שמעידה תשובה אחת בענין מחלוקת בין הספרדים והאשכנזים בירושלים, שהספרדים דורשים החלק הששי מכל מה שנשלח לאשכנזים ע׳יי שלוחים ושלא ע״י שלוחים, בהתאם לתקנה שהותקנה ע״י ר׳ בצלאל אשכנזי ותלמידיו ר׳ אברהם ירושלמי ור׳משה ן׳ שושן, תקנה שהאשכנזים סירבו לקיימה לאחר פטירת ר׳ בצלאל, שנפטר בין שנת שנ״ב (1592) לשנת שנ״ד (1594). ויש להניח ש״מעות עניי א״י״ שנאספו ע״י ועד ארבע ארצות בפולין ושאנו מוצאים זכר להן משנת שפ״ז ואילך היו מכוונות בעיקר לעדת האשכנזים בירושלים.

הסיבה שגרמה לנהוג לגבי האשכנזים והאיטאלייאנים לפנים משורת הדין ולהרשות להם מה שלא הרשו לשום קבוצה אחרת, היא, שהללו היו עדות־עולים, ובניגוד לתושבי הארץ הקבועים שהיו ביניהם רבים שהתפרנסו ממסחר וממלאכה ולא היו זקוקים לתמיכה אלא לגבי צרכים כוללים או בשביל תלמידי־חכמים ועניים גמורים, היו רוב העולים מאשכנז ומאיטליא זקוקים לתמיכה לעצם פרנסתם, מהיותם בלתי־בקיאים בלשון הארץ ובתנאי הארץ. ועוד ידעו מנהיגי הישוב בארץ, שרשות כזו שתינתן לאשכנזים תמשוך לעזרת הארץ קהילות וארצות שלפני כן קשה היה לבוא אתן במגע, ומשיתחילו לתמוך בבני־ארצם סופם שיתמכו בארץ־ישראל בכלל. ונוסף לכל זה קיבלו קהילות א״י חלק מסוים מהתמיכה המיוחדת הזאת שנשלחה לא״י, כפי שמוכיחה תקנת ר׳ בצלאל אשכנזי שנזכרה לעיל.

בשנת תל״ח (1678) הורשו החכמים מבין עולי צפון אפריקה שבירושלים לשלוח שליח מיוחד לארצותיהם, אבל לא כדי לאסוף כסף לבני עדתם שבירושלים, כי על ההכנסות הגדולות מ״שליחות המערב״ לא יכלו בני ירושלים לוותר בשום פנים, ומה שהרשו לאשכנ­זים לא יכלו להרשות למערביים, אלא השליח נשלח שליחות חד־פעמית כדי לאסוף קרן לשם ייסוד ישיבה מיוחדת של חכמי־המערב בירושלים. אבל גם זה היה יוצא מגדר הרגיל.

מאחר שכל אחת מארבעת ערי הקודש בא״י שולחת שלוחים לעצמה ומקבצת כסף לעצמה׳ ומאחר שבקהילות רבות בגולה נמצאות קופות וקרנות ומגביות המשותפות לכל הישוב בארץ, נקבע בהסכם ארבעת ערי הקודש מפתח שעל־פיו מתחלקים ביניהן הכספים המוקדשים לארץ־ישראל סתם. ובהתאם למפתח זה מקבל שליח כל עיר ועיר את החלק המגיע  לעירו מתוך הכספים הכלליים. בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה היה נהוג מפתח זה! הכספים המיועדים לארץ ישראל סתם מתחלקים לעשרים וארבעה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים שבעה, צפת עשרה, חברון שלשה, טבריה ארבעה. לאחד שהישוב בירושלים גדל וטבריה הרבה ערערה ירושלים על חלוקה זו ותבעה להגדיל את חלקה.

לאחר שנחרבה טבריה כליל עלתה בכלל השאלה מה לעשות בקרנות ובהקדשות המיועדים לטבריה ובחלקה של טבריה במעות אי׳י סתם, ובענין זה נכתבו שאלות־ותשובות רבות, וההכרעה היתה לטובת צפת, לפי שאנשי טבריה עברו אליה ולפי שהיא שומרת על המקומות הקדושים בטבריה. בפולין חילק ועד ארבע ארצות את מעות א׳יי בין ארבע ערי הקודש.״ עם גידול הישוב בירושלים ובחברון עלה חלקן בכספי א״י. בשנת ת״ל (1670) לערך היתה החלוקה כך! ירושלים שנים־עשר, צפת שמונה, חברון ארבעה.

אולם חברון לא הסתפקה בחלקה, ובשנת ת׳׳ס (1700) ויתרה ירושלים על חלק אחד מתוך שנים־עשר חלקיה לטובת חברון. חלוקה זו עוד היתה קיימת באמצע המאה השמונה־עשרה. עם חידוש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) נקבע שוב חלק לטובת טבריה. בראשית המאה התשע־עשרה היה מפתח חלוקת כספי א״י כך! הכספים מתחלקים לעשרים ושמונה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים אחד־עשר חלקים, צפת שבעה, חברון ששה, טבריה ארבעה.״ אף על פי שלאשכנזים בירושלים — ואחר עלית החסידים ותלמידי הגר״א גם בצפת ובטבריה — היתה רשות לשלוח שלוחים מיוחדים משלהם, לא פסקו החיכוכים ביניהם ובין הספרדים, שהם היו היסוד העיקרי בערי א״י. על השתלשלות היחסים האלה ידובר בחלק אחר של חיבורנו. באמצע המאה התשע־עשרה התגבשו היחסים ונקבעו גבולות מוגדרים ואף מפתח מפורט על חלקה של כל עדה בהכנסות הארצות שאליהן לא נשלחו אז שלוחים כלל, ארצות אירופה המערבית, ושבהן שלחו הקהלות עצמן את תרומותיהן למרכז באמשטרדם.

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

קבר אור החיים הקדוש

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״. 

משה בן עטר היה גאוות המשפחה ונערץ על רבים. גבר במיטב שנותיו, יפה־תואר, היודע למצוא נתיבים אל ליבותיהם של הבריות. אפילו את ליבו של המלך ידע לקנות בתבונתו ובהומור שלו. בשיחותיו עם המלך, שכולם רעדו מפניו, נהג להתייחס בלגלוג חביב כלפי אכזריותו.

באוזני בני משפחתו תיאר את דרכו זו בעזרת משל: ״למה הדבר דומה? לאיש התוחב את ראשו בלועו הפעור של האריה. מה עליו לעשות כדי שהאריה לא יתקע בעורפו את מלתעותיו? עליו לדאוג לכך שהאריה לא יפסיק לצחוק. כל עוד האריה צוחק, ייוותר פיו פעור והאיש ייוותר בחיים. ״אולם היה ברור שמאחורי צחוקו, היה משה שרוי כל העת בפחד. כלוליין המהלך על חבל, ידע משה, שצעד אחד שלא כהלכה והוא מתרסק. כמה שנים קודם כמעט קרה הדבר, כאשר הסתכסך עם ר׳ אברהם מימראן. בימים ההם חזר משה משליחות מדינית בצרפת, בה הביא לידי סיום מוצלח משא־ומתן בעניין קשרי מסחר בין שתי המדינות. כפרס על הצלחתו, ביקש משה זיכיון מאת המלך לייצא תכשיסים לאצולה הצרפתית. אולם אברהם מימראן המקורב למלכות דרש מן המלך לדחות את הבקשה, שכן משפחת מימראן עסקה אף היא בסחר בתכשיטים. הסכסוך בין השניים, שלא הוסיף כבוד לאיש מביניהם, שיעשע את המלך. לבסוף איים בן עטר, שאם לא ייכנע לו אברהם מימראן, יסית את יהודי סאלי לסרב לשלם את המם המשולם למשפחתו של יריבו עבור כל סחורה המיובאת אל תוך מרוקו. הזכות לנכות אחוז אחד מערך הסחורות הנכנסות למרוקו — שניתנה למשפחה מימראן על־ידי השולטנים, עוררה התמרמרות בקרב הסוחרים היהודים, שרבים מהם העבירו את הסחורות דרך נמלי סאלי וראבאט תאומתה. על כן, היה בדבריו של משה בן עטר משום איום של ממש, שהרי השפעת משפחתו בשתי ערים אלו היתה רבה.

 אברהם מימראן ידע שאם קרה הדבר עלול המלך לבטל זכות זו לחלוטין. על כן דרש בכל תוקף להעניש את יריבו החצוף.

מולאי איסמאעיל לא היה מעוניין להתנכל לשגרירו הצעיר והמוכשר. אך יחד עם זאת רצה לרצות את יועצו ואיש סודו. ״איך מרגיעים שגי כופרים משתוללים?״ שאל את עצמו. הוא זימן את שניהם אליו ואמר להם: ״נכבדים, קצה נפשנו מן המריבות הקטנוניות ביניכם. אנו אוהבים את שניכם, ולא נוכל להסכים שתבזבזו את כשרונותיכם במלחמות ביניכם, שעה שאומתנו שרויה בסכסוך מלחמה נגד שולטן תורכיה, וכל משאבינו חייבים להיות מופנים כלפי המאמץ המלחמתי. לכן החלטנו ברוב חסדנו לפשר בין שניכם, ולקשור אתכם בעבותות קשרי משפחה. אי־ לכך, גוזרים אנו שאתה אברהם מימראן תיתן את בתך שהגיעה לפרקה למשה בן עטר, ויאוחדו שתי משפחות מפוארות. התחילו מייד בהכנות לחתונה שתיערך באגף ארמוננו.״ שני היהודים נותרו פעורי־פה. המחלוקת ביניהם נשתכחה בן־רגע. הם התחבקו ביניהם וכך נוצרו קשרי חיתון בין המימראנים ובני עטר. מקשר נישואין זה נולדה פאסוניה, אשר ברבות הימים, היתה לאשתו של חיים בן עטר.

בזכות קשריהם הטובים של בני משפחתו עם המלך, יכול היה שם־טוב בן עטר להימלט את בירת הארץ, שעה שסר חינו בעיני מושל העיר סאלי. וכך, כשהתייצב שם־טוב בן עטר בחצרו של מולאי איסמאעיל וביקש את חסותו, לא היסס המלך לתת לו אותה, על אפו ועל חמתו של מושל העיר סאלי.

חיים נחל אכזבה ממכנאם. בסאלי נהגו המבוגרים להזכיר את שם עיר המלכות בהערצה, אך הילד לא יכול היה להבין מה מצאו הגדולים להלל את המקום. בסאלי, שרוב תושביה יהודים, היו אלה פזורים בכל העיר, ובתיהם הקטנים והנאים פתוחים לשמש ולרוח הים הנעימה. במכנאס היו היהודים מכונסים ברובע מוקף חומה ושמו ״מלאח״. ״על כן קרא שמה מכנאס, שיהודיה מכונסים!״ השמיע באוזני המבוגרים את פרשנותו, והם צחקו וטפחו לו על לחיו.

בבואם למכנאס, מצאו בני משפחת בן עטר מקלט אצל שתי משפחות נכבדות בעיר. ר׳ שם-טוב בן עטר ומשפחתו השתכנו בבית חותנו של בנו משה, הלא הוא אברהם מימראן נגיד היהודים, ואילו ר׳ חיים בן עטר הזקן העדיף להשתכן בביתו של ר׳ יצחק די־אבילה. משפחת די־אבילה לא היתה עתירת נכסים ומקורבת למלכות כמשפחת מימראן, אבל התורה שכנה במעונה, ור׳ חיים קיווה להמתיק את גלולת הגלות מעירו על־ידי שקיעה בעולמה של תורה. ר׳ יצחק די־אבילה, בנו משה ונכדו בן השבע־עשרה שמואל, שמחו לשכן בביתם את גאון־התורה מסאלי. ואכן, הזקנים הסתגרו בינם לבין עצמם, פתחו את ספר התורה, או ספר ״הזוהר״ האוצר בו את חוכמת הקבלה, והפליגו אל עולמות רחוקים והשאירו את המציאות מאחוריהם. המציאות היתה קשה וקודרת. הרעב עוד השתולל בארץ, ומספר העניים והחולים התרבה מיום ליום. באותו חורף, חודשים מספר קודם, התפרצו עבדי המלך ל״מלאח״, ובתואנה שבאו להגן על היהודים מפני זעם ההמון, שדדו בעצמם כלי בסף וזהב. כשפנה אברהם מימראן והתלונן באוזני המלך, הורה הלה להחרים את כל השלל שנגנב מידי היהודים ולהעניש את הבוזזים. אולם כלי הזהב והכסף לא חזרו לידי בעליהם, אלא נשארו בידי המלך.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

יסודות האמונה הבסיסית בקוראן תואמות את אלה שביהדות

עיקרי האמונה האסלאמית, כפי שעולים מן הקוראן, זהים באופן כללי לאלה שבכתבי הקודש של היהדות. היסודות החוזרים ונשנים בקוראן הם: אחדות הבורא, שליטתו הבלתי מוגבלת, השגחתו על בני האדם ומעשיהם, תשלום שכר ועונש – שכר טוב לצדיקים בגן עדן, בעולם הבא ובזמן תחיית המתים, וייסורי גיהנום לחוטאים. הוא מזכיר גם את מלחמת גוג ומגוג.

יש בו אזהרות גדולות מפני יום הדין הגדול והנורא; תיאור התקיעה בשופר גדול בעת תחיית המתים, תיאור המשפט שבו כל באי העולם יעמדו לדין לפני הבורא ובית דינו, ובמהלכו ייפתחו ספרי זכויות וחובות – דבר שהוזכר הרבה פעמים בתנ״ך ובתלמוד. הקוראן רומז כי בספרים, שהשם משתמש כדי לחרוץ את דין בני האדם, נמצאת חתימת כל אדם: הדבר מרומז גם בתלמוד. הרבה מדברים אלו חוזרים ונשנים בקוראן פעמים אחדות, ומובאים פעמים רבות בדברי נביאי ישראל ובתלמוד. הקוראן אכן מציין שעניינים אלה מוזכרים בכתבי אברהם ומשה ובמזמורי תהלים של המלך דוד.

מצוות הקוראן

הקוראן מזהיר ומצווה לירוא מבורא העולם; לא לשתף לו אל אחר; להתפלל אליו ולהללו ולשבחו; לכבד אב ואם; לרחם על גר, יתום ואלמנה; לתת צדקה לעניים: לשפוט צדק: לרדוף אחר השלום ולהתרחק ממחלוקת. הוא מזהיר לא לרצוח – לכל הפחות את המאמינים – ולא להרוג תינוקות; לא לנאוף; לא לשכב עם זכר; לא לגנוב; לא להישבע לשקר: לא להלוות בריבית; לא להונות את הזולת במסחר; לא לקסום; לא להמר משחקים למטרת רווח כסף. כל הציוויים הללו מוזכרים גם בחומש ובתלמוד. כן יש בקוראן כמה הלכות בענייני חיתון, הפרדת אישות וירושה.

הקוראן מציין שבני ישראל נצטוו במצוות נוספות, והוא מזכיר את חיובם לשמור את יום השבת, איסור אכילת בשר בהמות שאינן מפריסות פרסה וכן כמה סוגי חֵלֶב בהמה.

לפי הקוראן, התיר ישו הנוצרי – הוא נחשב בקוראן לנביא – חלק מץ המאכלים שנאסרו ליהודים, וכיום הצטמצמה רשימת המאכלים שנאסרו ליהודים, והיא כוללת רק אכילת חזיר, דם, בשר נבלה, וכן הנשחט לכבוד אלילים – מאכלים שלדברי הקוראן נאסרו גם על אלה שאינם יהודים.

הקוראן קורא למלחמת־קודש, הג'יהאד, נגד הכופרים באללה ובנביאים. נתינים יהודים ונוצרים, המקבלים עליהם את עליונות האסלאם, ישארו בחיים אבל מחויבים לשלם מס הנקרא גיזיה: הכסף יינתן למוחמד או לעניים. בעת מלחמת מצווה הותר לכובשים המאמינים במוחמד לקחת מהשלל, ממנו עליהם להפריש חומש למוחמד ולעניים. מותר למוסלמי לקחת אישה מ׳עמי הספר׳ ־ ביטוי קוראני ליהודים ולנוצרים.

מיהו מוחמד

מוחמד נולד בחצי האי ערב לקראת סוף המאה השישית לספירה. בשנת 610 לערך התחיל לדרוש בפני ערבים בני שבטו במכה. המסר העיקרי בדבריו נגע לחובה לעזוב את ריבוי האלים ולהאמין בבורא העולם לבדו ובתורת משה. הוא הפחידם בעונשי יום הדין העתיד לבוא. אם לא ישמעו בקול אללה ־ הזהירם מוחמד – עלול הבורא להפוך את מכה כפי שהפך את סדום ועמורה ולהעניש את תושביה, כפי שהעניש את דורו של נח שמת במבול. דרשותיו בעירו מכה נמשכו עד שנת 622. לאחר שבני שבטו הערביים הציקו לו, היגר מוחמד ועמו קבוצת תומכים לאל-מדינה, עיר המרוחקת כ־300 קילומטר מצפון למכה. שם המשיך בדרשותיו לבני עדתו, ואליהם הצטרף קהל גדול של ערבים מתושבי העיר. במדינה התגוררה קהילה יהודית גדולה, ומוחמד ניהל אתם ויכוח קשה, אך לא הצליח לשכנעם להאמין בו כנביא אלוקים. לבסוף אילץ את רובם בכוח הזרוע לעזוב את העיר, ואת חלקם הרג לפי חרב; בניהם ובנותיהם נלקחו כעבדים, שפחות או נשים לחסידיו. הוא גם פנה להפיץ את בשורתו ברחבי חצי-האי ערב, ובנה לעצמו בסיס-כוח פוליטי וצבאי. לאחר שהתכתש כמה פעמים עם תושבי מכה ובני-בריתם, כבש בשנת 630 את העיר. מוחמד נפטר בשנת 632 בעיר מדינה. לפי הקוראן, מוחמד הוא ח׳אתם אל-אנביא, חותם הנביאים, הנביא האחרון.

העתר המחבר :    הפסוק הקוראני העיקרי, אשר דן במס זה, קובע: ״הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוקים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוקים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת ־ אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג׳זיה במו ידיהם בעודם מושפלים״ (כט, ט). פסוק סתום זה זכה בפרשנות הקוראן והספרות המשפטית לפירושים שונים, בייחוד לגבי הביטוים ׳במו ידיהם׳(ען ידן) ו׳מושפלים׳(צאגרון).

[1]          קוראן ה, קה, ובמקומות אחרים. ׳עמי הספר׳ הם בני הדתות המונותיאיסטיות, המחזיקים בכתבי-קודש אלוקיים. הכוונה בעיקר ליהודים ולנוצרים עכ"ל

תהליכים ראשוניים בהיווצרות הקוראן

ספר הקוראן מחולק ליסודות׳, פרקים או פרשיות, המתחלקות לשתי קטגוריות: נאומים שנאם מוחמד במכה משנת 610 עד 622; ואלה מאז שהיגר לעיר מדינה ועד מותו, משנת 622 עד 632. הקוראן עצמו לא סיווג אותם לפי מקום אמירתם, אך המוסלמים והמזרחנים הגיעו ברוב המקרים לעמק השווה באשר למקום בו הדרשות התבצעו, וכי יש ובכמה פרקים השתרבבו קטעים שככל הנראה אינם שייכים לתקופה המיוחסת לשאר הפסוקים שבאותו הפרק. מכל מקום, הקוראן לא נתחבר כספר בימיו של מוחמד, אלא כעשרים שנה לאחר מותו, ביוזמת חתנו עות׳מאן, הח׳ליף השלישי. על שמו של הח׳ליף נקרא נוסח הקוראן הקיים בידינו כ׳מצחף עות׳מאן.

קיימים הבדלים בין הסורות משתי התקופות. המסר העיקרי של הסורות המכאיות הוא הקריאה לאמונה באלוקים אחד, בנביאים ובחיי עולם הבא. מוחמד מזהיר את קהל שומעיו לחיות חיי מוסר ויראת שמים, לעשות צדקה וחסד ולהימנע מגזל וחמס. תוכנן זהה לעיקרי היהדות, והוא חופף למצוות שלפי דעת התלמוד נצטוו כל אומות העולם.

אין בנאומי מכה דבר הסותר את היהדות. לעומת זאת שזורות הסורות מתקופת מדינה במושגים מן הברית החדשה, וכן מובאות בהן האשמות חמורות נגד היהודים. אין ספק כי סורות אלו הושפעו מן הנצרות, כמו שנבאר עוד.

יש הבדל נוסף בין הסורות, הנוגע לתולדות חייו של מוחמד במכה. אף שהערבים לעגו לו, הפגין מוחמד שליטה עצמית וענה למבקריו בשלוות נפש; אבל בהיותו במדינה היה סר וזעף, דיבר ברוגז, והרבה להשמיץ את הכופרים ואת הספקנים. בסורות ממדינה גם מסופר כיצד החל לנקוט פוליטיקה של כיבוש ויצא בחרב נגד יהודים ונגד ערבים כופרים. המכאיות גדושות נאומים נלהבים ומלאי פאתוס על צדק ויראת אלוקים. במדיניות הטון רשמי ופחות תיאטרלי, ומופיעות בהן הלכות המוסברות בלשון יבשה ועניינית.