פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

הוראות סותרות של הסולטאן.

לפי ההתכתבות בנושא זה ממרס עד אפריל 1877 שטרם פורסמה, ניתן להסיק כי ניתנו הוראות סותרות על ידי הסולטאן בנדון. במכתב בספרדית שנכתב על ידי קהילת פאס ב – 28 במרס, והועבר דרך טנג'יר למשרד החוץ הבריטי, מתוארים הפרטים הבאים.

לפני כשלושה חודשים הורה הסולטאן שעל היהודים לוותר על חלק משטח בית הקברות שייך לקהילה זה כ – 380 שנה, ובו קבורים חכמים חשובים שגורשו מספרד. הסולטאן אילצם להעביר את הגופות הקבורות שם, כי הוא זקוק לשטח למטרותיו.

לביטול הגזירה פנה הרב הראשי, רבי אבנר ישראל הצרפתי, יחד עם מנהיגי הקהילה לסולטאן דרך הוזיר הראשי סיד מוסה, והסביר כי העברת הגופות נוגדת את הדת היהודית והמוסלמית כאחד. ( רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאה, פרק ח , שו"ע יור"ד , סימן שסג.

 סיד מוסה הבטיח בתשובתו שהסולטאן יתחשב בבקשה ויפעל בהתאם. אבל חודש קודם חודשה הגזירה, ונאמר למנהיגי הקהילה שאם הם לא יעבירו את הגופות, ידאג הסולטאן לביצוע הוראתו בהתאם לשיקולו. מנהיגי הקהילה שוב פנו לוזיר הראשי, וזה הרגיעם.

אבל דרש תמורה לויתור על התוכנית והיא : שלושה יהודים ילידי אלג'יר, אזרחי צרפת הגרים בפאס, ינהגו כאחיהם המקומיים, ולא ינעלו נעליים ברובע המוסלמי, כלומר יוותרו מרצונם על זכותם לנעול נעליים בהיותם אזרחים זרים.הרב הראשי והקהל פנו ליהודים אלה, שהסכימו לבקשה, ואמנם הם הופיעו בפני הסולטאן כשהם יחפים. בעקבות זאת, חידש הוזיר הראשי את הבטחתו שהסולטאן לא יפקיע מאדמת בית הקברות. אבל בשבועיים האחרונים הבחינו בגידור חלקו הגדול של בית הקברות לשם הפקעתו.

פנו לעולמא, ואלה הבטיחו שיודיעו לסולטאן שפגישה עמו שהמעשה מנוגד לדת המוסלמית. הסולטאן קיבל את טענתם ואמר להם שהם יכולים לחזור לבתיהם, ושום דבר לא יקרה ללא הסכמתם.

אבל הסולטאן לא עמד בהבטחתו, ובשבוע החולף הודיעם הוזיר שהסולטאן לא יוותר בשום פנים ואופן על כוונתו להפקיע חלק מבית הקברות, והזכירם כי ההלכה היהודית קובעת ש " הוראת הסולטאן היא חוק " ( הכוונה לכל דינא דמלכותא דינא ועליהם לציית לפקודתו.

הוזיר הביע רצונו שהסכמת הקהילה לתוכנית תוגד בכתב. בהופעתו של הרב הראשי בפני הסולטאן אמר כי אמנם ההלכה הנ"ל נכונה, ושהיהודים מגלים נאמנות ומצייתים לפקודתו של הסולטאן, אבל העברת גופות מנוגדת להלכה היהודית. הסולטאן חזר על תביעתו שעליהם לכתוב הצהרה שהם מצייתים לסולטאן. הרב הראשי כתב כך :

" אנו חייבים לציית להוראת הסולטאן בהתאם לחוק, אבל העברת הגופות נחשבת אצךנו לעבירה ". לאחר הגשת מסמך זה, תבע הסולטאן שכל יהודי הקהילה, זקן ונער, כולל אלה שנהנים מחסות של מדינה זרה, יחתמו עליו.

הרב טען שאין ליהודים המקומיים סמכות לכפות זאת על אחיהם בעלי חסות זרה. לאחר שהסתייגות זו נאמרה בפני הסולטאן, גורשו הרב ופמלייתו.

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד (כז, כ).

הרב אסולים הי"ו

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, יתבאר הכתוב, על פי מאמר שהובא בזוהר חדש (בראשית ח), כי ד' גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד. גלות ראשון – נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה. גלות שני – נגאלו בזכות יצחק אבינו ע"ה. שלישית – בזכות יעקב אבינו ע"ה. והרביעית – תלוי בזכות משה רבנו ע"ה.
ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. כי משה ימלוך רבנו ימלוך עלינו לעתיד, ובתנאי שיעסקו ישראל בתורה. ואמר "ויקחו אליך שמן זית זך", ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן, מה השמן מאיר לעולם כך התורה. ודקדק לומר זך, שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים שהם לקנתר ח"ו או להתגדל, אלה הם שמריה. ואמר עוד כתית, פירושו שצריכין עוד לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם, עפ"י חכמינו ז"ל (ברכות סג:), בפסוק (במדבר יט, יד), זאת התורה אדם כי ימות באהל.
שמן זית זך כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"א, רמז הכתוב "שמן זית זך" ראשי תיבות תנ"ך. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (השמטות זוהר ח"א רסד), כל הלומד פסוקי תורה תנ"ך בכל יום ויום, מוסיפים לו אור בנשמתו.
ואתה תצוה את בני ישראל. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב (כז, כ, כח, א –ג).
ואתה תצוה את בני ישראל רתה לומר, אתה החכם המפורסם בדור קולר תלוי בצווארך לצוות את בני ישראל ולהדריכם בדרכי השלימות. ושמא תאמר מה איכפת לי בהם, איש בחטאו יומת. לזה אמר "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, לרמוז שהם אחיך וערבים זה לזה, ואם נפגם אחד הרי כולכם נפגמים. ומה שאני מצווך להוכיחם הוא, אם הם חכמי לב ויש בם אנשי חיל שידעו שלטובתם ,אתה מדבר", באופן שיכנסו דבריך באזניהם וסרים אל משמעתיך. אבל בלא זה, שב ואל תעשה עדיף, שמוטב שוגגים ואל יהיו מזידים.

שאל את הרב ◆ ברכה על המעקה ◆

לאור חכמי מרוקו ◆ ◆ 

נהגו בעיר פאס בעת חנוכת הבית לברך בשם ומלכות על מעקה, ואחריה ברכת שהחיינו על רכישת הבית (הרב שלמה אבן דאנן). ובשו"ת מים חיים להגר"י משאש זצ"ל (ח"א סימן סד). שמברכים על המעקה, וכתב הרב שהורה הלכה למעשה שאם גוי מתקין את המעקה, היהודי אינו יכול לברך על המעקה, לפי שאין דין שליחות בגוי כמובא בשולחן ערוך (ח"מ סימן קפח), ומה דאיתא בגמרא (ב"מ דף י'), יד פועל כיד בעל הבית לא נאמר אלא בפועל יהודי ע"כ.

ופשוט שאם הגוי מתקין את המעקה, שהיהודי יכניס הבורג הראשון והשני שבודאי המעקה יושב על מקומו ובכך נחשב שהיהודי קבע את המעקה, ואז יברך בשם ומלכות. וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (סימן כב), שנהגו במרוקו לקיים סעודת מצוה ומברכין על מצות מעקה, ששים ושמחים לקיים מצותו יתברך.
{מתוך הספר תורת אמך כת"י, שיצא בס"ד בקרוב}
בברכה
הרב אברהם אסולין

מעשה פורים של מעג'אז

איש המסים, רועה צאן ברכסים, מצא הון ונכסים, וקנה עבדים וסריסים, ופרדים וסוסים, ומלך על ברב״רים אבוסים, כשרצים מאוסים, וגזרו לכרות הדסים, עם מבטן עמוסים, והונם יהיו שוסים, והאל מושיע חוסים, שלח עליהם מהרסים, ויכו אותם לרסיסים, ותחת רגלם היו נרמסים, ובדמם היו מתבוססים, והנשארים הרה נסים, ולעמו עשה נסים, הוא יקבצנו מכל אפסים, ונהיה מכונסים, בארץ הכנענים והיבוסים, ושיר חדש נפצח על יין עסיסים, כל הפרטים הנם כמוסים, בבתי שירי המתנוססים.

ע"ה יוסף משאש פי׳ט

פרשת תולדות השיר

עוד לא אחדל מתקי, לקשט את ספרי בענקי, במה שעלה בחלקי, בעזרת אלהי צדקי, להשיב לאיש חשקי, על תולדות השיר בתבל, מי בנעימים נפל לו תחילה זה החבל, לקשור חבל בחבל, וחרוז ושקל היה גובל, עלי עשור ועלי נבל.

חכם לבב ואמיץ כח, בגש״ם ורו״ח, צדיק תמים כנח, חכמה ובינה ברוחו צרר, וכל דבר קשה בכחו פרר, כמוהר״ר, משה חראר, בן מלכים, יחיה חיים ארוכים, טובים ומבורכים, אמן. שלום רב לכבודו, ולכל הסובבים הודו.

מכתב כבודו, בהדרו והודו, הגיעני במועדו, ועלה באפי עז ריח נרדו, במליצתו הארוכה, בחוט של חסד משוכה, ביופי וחן ערוכה, המלאה לה עמיר תחלה וברכה, ושואלת ממני לחקור, וכל סלע לעקור, ועטי כמקדח ינקור, עד אשר אגלה את המקור, מתי שער השיר נפתחה, ועין מי תחלה עליו נפקחה, ורוחו עליו נחה, להוציא אותו לרוחה, ומי עלה בגורלו, לארוג תחלה בשכלו, גדילי כלילו חרוזו ומשקלו.

תשובה. דע ידידי! כי שער השיר נפתח תחלה לאבינו אדם ביום הולדו, ע״פ קבלת רז״ל, דכשנברא בששי, ופגע בו שבת בערב, אמר עליו שירה, מזמור שיר ליום השבת, כמ״ש בילקוט תהלים מזמור צ״ב, וגם מזמור קל״ט, ה׳ הקרתני וכוי, הוא אמרו, כמ״ש שם, ע״ש, וכן הוא בסנהדרין ל״ח ע״ב, וכ״כ רש״י במם׳ בתרא דף י״ד סוף ע״ב, ע״ש.

ועוד אמר שירה הוא ואשתו, כשנולד להם שת, כי ראו ברוה״ק שממנו יושתת העולם, ומלך המשיח יוצא ממנו (ב״ר פ׳ כ״ג), וגם נולד מהול (אדר״ן פ״ב), וגם היה צדיק ונחשב בין שבעה רועים, (סוכה דף נ״ב), וכשנתקללה חוה והאדמה, התחילו לבכות ולקונן על עצמם וכשמת הבל בכו וקוננו עליו, וכשראו ברוה״ק חרבן הבית קוננו עליו, ועוד ועוד, כמ״ש שם בם׳ באר יעקב פ׳ בראשית לקוטים בשם המדרש, ע״ש.

ומהם נשתלשל הדבר לבניהם אחריהם לומר שירה בעדן חדוה, וקינה בעדן עציבותא, והכל בפה דוקא, עד יובל בן למך, שהוא דור שמיני לאדם, שהמציא בחכמתו כלי זמר מור ועוגב,כמ״ש ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב (בראשית ד׳).

אמנם הדברים הראשונים שנזכרו בתורה בסגנון השיר והמליצה, במלות קצרות, מלאות רעיונות נשגבות ברוח נבואה, היא ברכת השבטים, ואחריה שירת הים, ושירת מרים, ושירת ישראל על הבאר, ושירת האזינו, ושירת יהושע (יו״ד), ושירת דבורה (שופטים ה׳) ותפלת חנה (ש״א ב׳) ותהלות דוד בן ישי, ושיר השירים, וכוי, וכוי, ומהם עד תקופת הגאונים ז״ל, לא נודע לנו שום שיר בשפת קדשנו, זולתי שירי ״ר״א הקליר״ הכתובים בספרי תפלות האשכנזים, שיש דעות סוברות, שהוא התה״ק ר״א ברשב״י זיע״א, כמ״ש התום׳ במם׳ חגיגה דף! י״ג ע״א, ד״ה ורגלי החיות וכו'ע״ש.

ואך רבים תמהו על דברי התוס׳ הנ״ל, והתנגדו להם בראיות ברורות, , שר״א׳ הקליר ז״ל, היה בתחלת ימי הגאונים, או בסופם כמ״ש בם׳ אוצי״ש אות ק׳, קליר, ע״ש. וכן נר׳ לדעתי המעט, כי סגנון שירי הקליר שלפנינו, הוא מלא גמגומים וגבשושיות, בשפה ובתנועות ובחרוזים, וכ״כ עליו הראב״ע ז״ל, בפירושו לקהלת סי׳ ה׳, פ׳ א/ אל תבהל וכוי, ע״ש. ודבר זה יוכיח, שאינם מעשה ידי התנא הק׳, אשר בזמנו היתה שפת קדשנו עוד בימי עלומיה בפי כל חכמי לב כאשר עינינו תחזינה שפת קדש לשון המשנה, הצח והבהיר בפי רבינו הקדוש בן דורו, ובכן עלינו להודות, שהקליר ז״ל, היה בימי הגאונים בבבל, שהלשון כבר התחילה להתערב עם השפה התלמודית, כאשר נמצא בכל תשובות הגאונים ז״ל תערובת השפה התנ״כית עם התלמודית, ובתערובת כזאת חבר גם הוא ז״ל את שיריו ופיוטיו.

המשך…..

ראשון פרשת תולדות נוסח מרוקו

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב

היסטוריה מוקדמת

כופה נוסדה ב-637-638 לספירה, בערך באותו זמן כמו  בצרה חברו של מוחמד, סעד אבן אבי וואקאס ייסד אותה כמחנה צבאי, בצמוד לעיר הערבית חירה. בקרב הלא-ערבים העיר נודעה כ"חירה" וגם כ"אקולה", עד לאייחודים של עבד אל-מאליכ ב-691. ב-638 היא הייתה בסיס לצבאות הערביים שלחמו בפרסים הסאסאנים במחוזה/מדעין; הכופנים הצליחו והפילו את שערי מחוזה באותו שנה.

השבטים שהגיעו לכופה לאחר מכן בדרך כלל היו ערבים מתימן ומהמדבר, כמו אזדים וקינדים; היו גם מספרים גדלים והולכים של זרים (מוואלי) שהיגרו מפרס כשארצם נכבשה. אלה לא יכלו לטעון שמוצאם מישמעאל כמו הקורייש השולטים. בשנות ה-40 של המאה ה-7, אנשי כופה טענו שהמושל של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, סעד, אינו מחלק את ביזת המלחמה באופן שווה. ב-642, עומר זימן אליו את סעד לעיר מדינה עם מאשימיו. עומר הדיח את סעד, וכך מנע משבר.

בתחילה עומר מינה את עמאר, ולאחר מכן את מייסדה של בצרה, אבו מוסא אבן אללה אבן קייס אל-אשרי; אך הכופנים לא קיבלו את שני אלה. עומר והכופנים לבסוף הסכימו על מוע'ירה אבן שועבא. לאחר מותו של עומר, יורשו עות'מאן אבן עפאן החליף את מוע'ירה עם אל-ווליד אבן עוקבה ב-645.

בכל אותו הזמן הערבים המשיכו בכיבושיהם בפרס המערבית תחת עות'מאן אבן אבי אל-עאס מטוואג', אך בסוף שנות ה-40 כוחות אלה נחלו כמה מפלות. ב-650 ארגן עות'מאן מחדש את החזית האיראנית; כופה ובצרה קיבלו מושלים חדשים (סעיד אבן אל-עאס במקרה של כופה), והמזרח נפל תחת השליטה של בצרה, כשהצפון נותר תחת שליטתה של כופה. אך בעוד שהאגף של בצרה חזר לתנופת הכיבוש בחורסאן , האגף של כופה הפסיד בטבריסטאן, ובטריטוריה הכוזרית  הוא נחל הפסד מוחץ ב-651. הרוב בכופה כעס על הירידה במעמדה של העיר, וב-654 הדיחו את סעיד ובחרו באבו מוסה, ועות'מאן הכיר בו.

כופה נותרה לא מרוצה בחלקה; ובמשך הזמן תחושה זו התפתחה להתתנגדות למשפחתו של עות'מאן, האומיים. ב-656  כשמצרים שלחה שליחים לעות'מן במדינה, אבו מוסא יעץ לניטראליות, אך אנשי כופה תמכו בזכותו של עלי אבן אבי טאלב לח'ליפות. עלי הדיח את אבו מוסה ובמקומו הציב את קראזה אבן כעב. זמן קצר לאחר מכן, עלי העביר את בסיסו לכופה כהכנה לקרב עם בן דודו של עות'מאן מועאוויא אבן סופיאן  שהנהיג מרד בסוריה. כופה נותרה נאמנה לעלי עד שהוא נהרג שם ב-661. בנו של עלי  חסן וויתר על הח'ליפות לטובת מועאויה.

כסמל לניצחונו, מועאויה ציווה על המושלים לקלל את עלי  במסגדים. בכופה, מועאויה החליט למנות שוב למושל את מוע'ירה, בן ברית ותיק של עומר שכל הסיעות בעיר יכלו לתמוך בו: אומאיים, עליאיים, והתושבים הוותיקים יותר של כופה. מוע'ירה ביצע את פקודותיו של מועאויה, אך מעצמו לא יזם מהלכים נגד העליאיים. אולם  הדבר עדיין היה פעיל בערים במזרח התיכון, ומוע'ירה נחלש; הוא ברח מכופה, אך שב ב-670. מועאויה אז מינה את המושל הבצרי הקשוח זיאד אבן אביהי. זיאד מיד שינה את המבנה של העיר, לדוגמה בכך שאיחד את שבעת השכונות לארבעה. בנקודה זו התומכים של עלי שעדיין נותרו בחיים, כמו הוג'ר אבן אדי, החלו לחשוב על מרד.

בכל התקופה האומאיית התושבים של כופה ימשיכו לתמוך בזכותם של צאצאיו של עלי לח'ליפות; לדוגמה, חוסיין, אל-מוח'תאר אלת'קפי (לטובת אבן אל-חניפיה), וזייד אבן עלי. כופה גם תמכה במרד של עבד אל-רחמאן אבן מוחמד אבן אל-אשעאת' ב-699-702. בתגובה, האומאיים ו(בשנות ה-80 של המאה7) המשיכו למנות את המושלים שלהם לכופה, כמו אל-חג'אג' בן יוסף ב-694. כל תנועות המרד דוכאו, וראשיהם נהרגו בקרב או הוצאו להורג.

ב-749,  העבאסים כבשו את כופה ועשו אותה לבירה שלהם. ב-762, הם העבירו את מושבם לבגדאד. תחת האומאיים והעבאסים הראשונים, החשיבות של כופה עברה מהפוליטיקה  הח'ליפית לתאוריה והמנהג האיסלאמיים.

כופה בתאולוגיה ובלמדנות המוסלמית

וואל חאלאק מציין שבהשוואה למדינה וכן לסוריה, בעיראק לא הייתה אוכלוסייה מוסלמית באופן רציף מזמנו של הנביא. לפיכך, לא ניתן היה להסתמך על מנהגי הקהילה (עמאל). במקום זה, העיראקים הסתמכו על חברי הנביא שהתיישבו שם, ועל הסיעות מהחיג'אז שכיבדו יותר מהאחרות. מייסד ראשוני של הסונה, אבו חניפה, היה כופי שתמך במרד של זייד בשנות ה-30 של  המאה השמינית והאסכולה השיפוטית שלו התמסדה והומשכה על ידי כופים אחרים, כמו אל-שאייבני, שגם הגנו עליה מפני  אסכולות אחרות (כמו  המליכים )

ה"טקבט" של שירזי, חיבור ביוגרפי קדום שמוקדש למשפטנים, התייחס ל84 "דמויות מתנשאות" של המשפט האיסלאמי; מתוכם 20 הגיעו מכופה. לפיכך היא הייתה מרכז שרק מדינה עלתה עליו (22), אם כי בצרה הגיעה למקום קרוב (17). כופים יכלו לטעון שהחברים החשובים ביותר של הנביא הגיעו משם: לא רק אבן אבו וואקס, אבו מוסה ועלי, אלא קם עבד אללה אבן מסעוד, סלמן הפרסי, עמאר אבן יאסיר, וחוצייפה אבן יאמאן. מבין המשפטנים לפני אבו חניפה, חלאק מציין את סעיד אבן ג'ובאייר, איברהים אל-נקהיי, וחמאוד אבן אבי סוליימן; ומחשיב את אמיר אל-שאבי לחלוץ במדע התקדים המשפטי.

בנוסף, אימאמים שיעים כמו מוחמד אל-באקר ובנו ג'עפר א-צאדק החליטו החלטות ממדינה שתרמו לחוק של כופה; ועד היום החוק השיעי הולך אחר הדוגמה שלהם. אבו חניפה גם כן למד מאל-באקר ובמיוחד מא-צאדק. כתוצאה מכך, למרות שהאסכולה החניפית היא סונית מבחינת עקרונותיה, הרי שבמונחים מעשיים החוק החניפי קרוב יותר לחוק האימאמי (השיעי) מאשר לאסכולות שהיו מבוססות במדינה – המאליכית, השאפעית וזו של אבן-חנבאל.

כופה הייתה גם בין המרכזים הראשונים של פרשנות הקוראן, שהכופיים ייחסו  למוג'אהיד (עד שהוא ברח  למכה ב-702). משם גם הגיעו מסורות רבות של  החדית' במאה התשיעית, יחיא אבן עבד אל חמיד אל הימאני צירף מחדית'ים רבים אלה  מוסנאד

בשל ההתנגדות הכופית  לדמשק (בירת האומאיים), להיסטוריונים  הכופיים הייתה שיטה משלהם  בהיסטוריה האומאיית. ההיסטוריון אבו מיחנאף אל אזדי (מת 774) צירף את חיבוריהם להיסטוריה נגדית, שנעשתה פופולרית תחת שלטונו של בית עבאס . היסטוריה זו לא שרדה עד היום, אך היסטוריונים מאוחרים כמו טאבארי ציטטו ממנה רבות.

כופה היא גם המקום בו  הכתב  הכופי התפתח, סוג הכתב  הערבי המוקדם ביותר. כפי שהמלומד בן אל-קאלקאשנדי טען, "הכתב הערבי הוא זה שהיום ידוע ככופי. ממנו התפתחו כל הכתבים האחרים". מקורו של הכתב הכופי מאחד מארבעת הכתבים הערביים הקדם-איסלאמיים, זה הקרוי אל-חירי. הסופר המפורסם של הכיתאב אל-פירהיסט, אינדקס של ספרים ערביים, אבן אל-נאדים (מת בערך 999), היה הראשון שהשתמש במלה "כופי" ככינוי לכתב זה.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

במראכש ובצפרו אנו מוצאים רבנים שנשאו את התוספת טאסור, בנוסף לשם המשפחה שלהם, כמו רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית, אשר בני עירו קראו לו רבי חיים טאסור.

וכך מצאתי באנציקלופדית " ארזי הלבנון "

אלישבע שטרית

רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית. מחכמי צפרו אשר במרוקו. הוריו היו מירה ה' וחושבי שמו אשר מתו עליו והשאירוהו יתום.

רבי חיים אברהם התחתן בי"ד בתמוז שנת תרכ"ט – 1869, עם מסעודא בת רבי יוסף מרדכי בנו של רבי עמרם אלבאז, רבי חיים היה נקרא בפי הכל רבי חיים " טאסור " כי הוא אחד מהבנים שהעבירו אותו בחבית שאין לה תחתית נכנס מכאן ויוצא מכאן, כסגולה לחיים למי שמתים בניו בחיים.

בימיו האחרונים נסע לפאס ונדבקה בו מחלת הקדחת שעשתה שמות מראש חודש תמוז תרס"א והלאה.  רבי חיים אברהם חזר לצפרו עם חום נורא ולמשך יומיים של מחלה נפטר בשבעה באלול התרס"א.

ביקורים ומתנות.

השמועה על אשה שילדה בן זכר, מתפשטת חיש מהר בקרב כל בני המשפחה, וכל הקרובים והחברים מתחילים לנהור בהמוניהם אל בית היולדת. כל אורח שמגיע לבית אבי הבן מתקבל בברכת, ברוך הבא, ברכה המיוחסת תמיד לאליהו הנביא. האורח מצידו מברך את הורי התינוק בברכה המסורתית " מבארכ מסעוד " כעין בסימן טוב. כל אורח מתכבד בעוגות, תה ושתיה.

נהאר תכ'מיס

כאמור אם נולד בן, השמחה רבה מאוד, שלא כמו הולדת בת, כאשר האירוע המשפחתי מצומצם. ביום שלישי של שבוע אבי הבן, נערכת מסיבת אתכ'מיס. כל אשה שבאה לבקר מסתכלת על הרך הנוחד ואומרת לו " בל כ'מכסא ( חמישה עליך ).

יש להדגיש כי למסיבה זו מוזמנות הנשים בלבד, ולכן לא מוטלת חובה על המארחים לקבל אותן בברכה, ברוך הבא, כי אשה אינה דומה לאליהו הנביא. יש שהשתדלו ועשו נהאר תכ'מיס דווקא ביום חמישי ובכוונה, משום שיום חמישי מסמל המספר חמש וגם נהאר תכ'מיס שהיום יום איחולי " החמש ", כך כל החמישיות מצטלבות ומרחיקות ביתר שאת את עין הרע.

מוסיפים להן עוד קישוטי החדר של היולדת בציורים של כף היד הכ'מסא. כל אשה באותו רגע שאומרת לרך הנולד בל כ'מסא עליכ, מניחה עליו הגר'אמא ( דורון ). מנהג דומה קיים אצל אחינו יוצאי אירופה האשכנזים : ביום השלישי שלאחר הברית, עורכים סעודה. ומציינים שיש בזה סמך מהסעודה שעשה אברהם אבינו עליו השלום, למלאכים ביום השלישי למילתו.

ומהרי"ל כתב, שיש גם להדליק נר גדול שלושה ימים אחר המילה, ועוד שניים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל. והערלה תהיה מכוסה שלושה ימים.

לילת לחרכא – ליל ההאבקות.

בדרום מרוקו, באיזורי האטלס, קיים מנהג של ליל החמישי – הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות, ולכן הוא חשוב וגורלי, הנקרא : לילת לחרכא – ליל ההאבקות. ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד ותוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים וכולן יחד עם האם של היולדת, מחזיקות חתיכות ברזל בידן, מתקרבות בדחילו ורחימו וברצינות גמורה אל התינוק, שמות את כף ידן עליו ואומרות:

" שם שדי ! שם שדי ! שם שדי ! באותו הזמן קורא החכם פסוקי תהלים למען שלמותו של התינוק. זהו כנראה טכס התחדיד של האטלס, או רמז לאותו מנהג. יש לציין שבלילה זה השמירה היא קפדנית יותר מתמיד, וכאן החשיבות שמייחסים לטובה, לילד ולמידותיהן החשובות של הנשים השוהות בערב זה במחיצתו של התינוק.

הן עושות מאמצים שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום. בבוקרו של יום השישי, עם קריאת הגבר, פורצות הנשים בזג'ארית או קריאות גיל של יו, יו, יו מסולסלות ואומרות יחד : " עת שערי רצון ושעת מידת הרחמים "

עתה התינוק הוא מחוסן, בריא, שלם, שקט ובטוח. מעתה לא ידע כל רע ב"ה, ומוכן גם ליום השמיני בו ימולו את בשר ערלתו.

אנו רואים מכאן, עד כמה שונים הטכסים ממקום למקום, ברחבי מרוקו. גם השירים המיוחדים לכל שמחה, שונים מאזור לאזור. במיוחד השירים לכוד התינוק והיולדת, שבהם מביעים הערכה ואהבה, איחולים ומשאלות.

כיבודים.

לנשים המבקרות, מוגשים תה ועוגות שהוכנו במיוחד לשמחה זו וכן ריבות שנרקחו לכבוד המאורע כמו למעזון דלתין ( ריבת פלחי תפוזים ) למעזון דזהאר ( ריבת פרחי הורד ), ריבת קישואים, ריבת חצילים קטנים וכדומה. העוגות שנהגו להכין הן מירנגז, פאליבי, לקאנדיל ועוד. 

המשך….

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

מכל האמור יוצא, כי בתי־המדרש במרוקו חתרו לעצב דמות של תלמיד חכם בקי במקורות בקיאות הגונה ובעל יכולת טובה לעיון עצמאי ביצירות הקלסיות של תורה שבעל־פה. אין בידינו נתונים סטטיסטיים על אחוז הבחורים, שלמדו בישיבות. בשנים כתיקונן אנו קוראים על פאס ״המלאה והמהוללה… מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ות״ח יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן״, אך בשנות רעב ובעתות נגישות ״היתה״ צעקה גדולה בעיר, זה בוכה וזה מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בבה״ך (= בבית־הכנסת) והרסו כמה תפוחים של כסף (= הותכו תכשיטים של כסף שהיו מקשטים בהם ספרי התורה, כדי לשלם מסים לשלטון) של ס״ת (= ספר תורה) ומב״ה (= ומבית־הכנסת) של התושבים (= בית־כנסת עתיק בפאס) הרסנו ב׳ מנורות גדולות… וימררו את חיינו במסים וארגוניות עד שקצו בחייהם (= עד שקצנו בחיינו) ולא היה יוצא שום אחד מפתח ביתו לשוק כלל״

שכבה אחרת, שנזקקה להגנת הרבנים־הדיינים היתה, שכבת ״כלי־הקודש״, היינו שלוחי צבור, מלמדי תינוקות, סופרי סת״ם וסופרי שטרות, שוחטים ושמשי בתי־הכנסת. אנשים אלה התפרנסו ממלאכתם ולא היתה תורתם אומנותם, במשמעות הצרה של הביטוי. הלכּך הם נדרשו על־ידי פרנסי הקהילה לשלם מסים. הפרנסים חיזקו את תביעתם בטענה כי בדרך־כלל אנשים אלה אינם מגיעים לרמת ההשכלה הנדרשת מתלמיד חכם. הדיינים נחלצו לעזרת הנתבעים וקבעו למענם סטנדרד אחר, נמוך יותר, לקבלת תואר תלמיד חכם: הם צריכים להיות מסוגלים ״לצאת ולבוא בפירושי המקראות וקצת אגדות ושטחיות הדינים והפסקים״. נשים לב שיש כאן נסיגה משמעותית – ויתור על היכולת להתמצא באורח עצמאי בשקלא־וטריא התל­מודית. אך אנשים אלה נתבעו להתחייב לקבוע עתים ללימוד תורה בינם לבין עצמם, ״מלבד הקביעות שיש להם בבוקר בבוקר אחר תפילת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא״. כשלא עמדו כמה מ״כלי־הקודש״ גם בסטנדרד זה, נקבע סטנדרד שלישי, עוד יותר נמוך: היכולת לדעת ״קצת בפירושי המקראות והאגדות״. אך מעבר לכל זה ״כת מלמדי תינוקות, כל שכן שדין תלמידי חכמים יש להם״,שהרי הם עוסקים בהוראת תורה ממש, ואין מלאכת קודש גדולה מזו.

אין בינתיים בידינו כל מידע על הגיל, שבו סיימו בחורים את חוק לימודיהם בישיבות. בכלל, ספק אם היה זמן קצוב לשלב לימודים זה. סביר יותר לומר, כי הבחורים למדו ככל שיכלו. אחדים בוודאי פרשו עם נישואיהם ועסקו בפרנסת ביתם. הם קבעו עתים לתורה בימות החול ובשבתות. הזכרנו לעיל את השיעור היומי בגמרא, שהיה ניתן על־ידי הרב בבית־הכנסת אחרי תפילת שחרית. אחרים המשיכו ללמוד במגמה לעשות את תורתם אומנותם. חלק מאלה נתמנו לרבנים ודיינים, אך חלק מהם למדו תורה לשמה והסתפקו לפרנסתם במעט מסחר או שהיו סמוכים על שולחן הורים או חותנים עשירים. ר׳ חיים בן־עטר, למשל, המשיך ללמוד תורה גם אחרי נישואיו, בזכות תמיכתו של חמיו העשיר.

מכל־מקום, נראה כי היתה שכבה של תלמידי חכמים, אשר תורתם היתה אמנם עיקר אומנותם, היינו שלא מילאו תפקיד ציבורי כגון רבנות או כיוצא בזה, אלא ממש התמסרו ללימודים. אנו מסיקים זאת, בין היתר, משתי תשובות. בתשובה אחת מדובר על תלמיד חכם מובהק אמיד, אשר לא ניצל את זכותו לפטור ממסים, אך בהתהפך עליו הגלגל, הוא תבע להימחק מרשימת ״פורעי המס״.במקרה אחד מסופר על אדם, אשר היה כלול ברשימה כדין וגם נקבע גובה חיובו, אך בינתיים הוא פרש מחיי המסחר והתמסר ללימודים. בשני המקרים פסקו הדיינים לטובת בני־התורה.

המשך….

הקדמה ־ רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

רבנו לאחר מותו

כ700 שנה לאחר עליית נשמתו של רבי דוד ומשה זיע״א, מעטים היו הפוקדים את ציונו הקדוש במרוקו, ורק התושבים הקרובים לציון היו פוקדים את המקום, זאת משום הקושי שהיה להגיע למקום, ורק לפני כ-150 שנה, לאחר בניית הכביש ממראכש למקום הציון התחילו המונים להגיע לציון. בתקופה זו רבנו התגלה ברוב תפארתו לכל עם ישראל, פירסומו של רבנו נעשה בעיקר ע״י סיפורי נפלאותיו הרבים, אך לא נכתב עליו הרבה, סיפור קורות חייו נשמר בסביבת מקום קברו הקדוש ע״י היהודים הגרים שם.

בשנת 1945 נכתב ספר על הצדיק המונה 48 עמודים קטנים, הכתובים באותיות עברית בשפה הערבית, הספר נקרא ״ישמ״ח צדיק״ שנערך ע״י ר חיים סויסא ונכתב ע״י הפקיד שלמה אוחאנא. הספר כולל סיפורים על הצדיק ומספר פיוטים וטכס התחדיד². כמו כן הספר מכיל פיוטים מעטים על חכמים אחרים כרבי מאיר בעל הנם.

תחדיר גזורה גם מהמילה הערבית "חודוד" דהיינו גבול משוםשאומרים ליילילית", עד כאן גבולך, ואין לך שליטה או רשות, להיות בחדר בו נמצא היולדת והרך הנולד. בטכס התתדיד סוגרים אם כן בעד השדים והמזיקים על ידי נעילת דלתות ותיחום גבול סביב היולדת ובנה באמצעות חרב, תוך השמעת הפסוק "והבאים… ויסגור ה' בעדו" (ספרו של רפאל בן שמחון פרק רביעי).

דמותו של רבי דוד ומשה.

לא נמצא דיוקן של רבי דוד ומשה זיע״א, הוא נפטר לפני 852 שנה, ואז כמובן שלא היו תמונות. גם ציור שלו אין. אבל אלה שראו אותו שומרים לעצמם את הזיכרון שלהם. הם לא רוצים להוציא את זה. סיבת ההסתר לא מובנת אולי בקשת הצדיק. אברהם בן חיים בעל ה״חדר רבי דוד ומשה״ בצפת מספר שהרבה פעמים באו אנשים וסיפרו לו שהתגלה אליהם הצדיק, תיראו אותו והוא אמר להם: ״כן, כן – זה הוא״

מסופר על ציירת אחת מארצות הברית שהתגלה אליה הצדיק בשנים האחרונות בחלומות, בחלום הראשון התגלה ואמר לה: ״אני רבי דוד ומשה״ ונעלם, כך גם קרה בחלום השני, בחלום השלישי אמר לה הצדיק: ״אני רבי דוד ומשה קומי וציירי אותי״, מספרת אותה אישה שהיא התעוררה מהחלום והחלה לציירו ע"פ זכרונה.

פרק א

ויהי בימי דוד

קורות חייו של רבי דוד ומשה זיע"א

קורות חייו של רבי דוד ומשה זיע״א.

רבי דוד ומשה זיע״א נולד בעיר הקודש בירושלים. אין יודעים אם הוריו הם מארצות אשכנז או מארצות המערב. אביו של הצדיק, מפורסם בדורו כצדיק גמור ועשיר גדול אבל היה חשוך בנים. לילה אחד חלם חלום: ובחלומו התגלה לו שעתיד להיוולד לו בן צדיק נפלא ויקרא שמו בישראל: דוד ומשה על שם דוד המלך ומשה רבנו עליהם השלום, ועתיד הבן להיות צדיק כמותם. התפלא האב על הדבר ואמר למגיד בחלום: ״אי אפשר שבני יהיה כמו משה רבנו ודוד המלך ע״ה״. ענה לו המגיד: "אין להרהר על דבר זה. ככה עלה במחשבה.״ רבנו הוא נזר לתקופת הראשונים. עוד בימי צעירותו ניכרת הייתה קדושתו ופרישותו, ובמהלך השנים התגדל רבי דוד ומשה והפך לאחד מגדולי חכמי ירושלים. חוץ מגאונותו המופלגת בכל רבדי התורה, רבי דוד ומשה היה ידוע גם כדרשן גדול המושך את לבבות השומעים, ופיו מפיק מרגליות.

הערת המחבר : ישנם הטועים וחושבים ששמו של הצדיק הוא דוד ומשה, וכךסוברים שהצדיק הוא מארצות אשכנז, אך שמו המקורי של חצדיק היה דוד ושם אביו משה. בכפרי מרוקו, באזור האטלס הגבוה, בניב הברברי, לא נהגו לקרוא לאדם על ידי הוספת המילה "בן" (דוד בן משה), אלה ע"׳ הוספת "ו", ולכן ניקרא רבי דוד ומשה, צירוף זה מופיע גם אצל צדיקים נוספים, כמו רבי דוד וברוך זצ״ל ורבי יהודה וראובן ויזמאן זצ״ל (כך שמעתי מדבריו של הרה״צ משה בן טוב זצ״ל באחת ההילולות שערך לצדיק, וכן כתב פרופ' יורם בילו בספרו"שושביני הקדושים" עמי 61).

 הערבים המוסלמים קראו לו השיך של ארמזאן, או רבי דאווידאו מושי(מתוך ספרו של פרופ' יששכר בן עמי"הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו" עמי 317).

באותן שנים בהן חיו יהודים מעטים בארץ, מצבם באותם ימים היה אחת משתיים: או שיהודי היה עוסק בתורה או שהיה עני היהודים התפרנסו בעיקר באמצעות היהודים בגולה, וזה נעשה ע״י השדרי״ם (שלוחי דרבנן) שאספו כסף לפרנס את תלמידי החכמים ואת עניי הארץ. חכמי ירושלים שראו את גדולתו וכשרון הדרשנות המעולה של רבי דוד ומשה, בקשו מהצדיק לצאת למרוקו כשדייר בכדי לקבץ נדבות עבור עניי ירושלים וחכמיהם. הצדיק הבין שזהו צורך השעה של"עת לעשות לה׳ הפרו תורתו״, וו,הליט להיענות לבקשת חכמי ירושלים. הוא מיד אזר כוחותיו, שינס מותניו לקח עימו את שמשו⁷ (ו.ערבי) ויצא לדרך ארוכה וקשה בספינות הים. ו.דרך הייתה קשה וכרוכה בסכנות רבות, אך הצדיק דבק במשימה, וראה זאת כשליחות מצווה ו״שלוחי מצווה אינם ניזוקים״.

            העבד גדל בביתו בישראל, שמו מבארק, נולד בביתו ולמדממנו. הוא היה מוסלמי ערבי, וגוון עורו היה כהה מאוד.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

מסעוד כהן

. חכם זה נזכר פעם אחת ב " ספר החזיונות " לרבי חיים ויטאל, שם כתוב, כי בשנת של"ד " בא הרב מסעוד כהן מן דרעא אל צפת " רבי מסעוד היה מורו של רבי שלומיל מדרזניץ בקבלת האר"י, וזה האחרון מכנה אותו " מורי כבוד הרב מסעוד מערבי ".

אמנם, ייתכן מאוד שמקום מוצאו של רבי מסעוד הוא בפאס, שכן באגרת אחרת כותב רבי שלומיל : " והנה רבי ומורי אשר אני יושב לפניו ולומד ממנו תורה ובפרט חכמת הקבלה הוא החכם השלם והעניו הגדול כבוד הרב מסעוד סגי נהור מפי"ס נר"ו, ומפורסם הוא…ברוב קדושתו ובקיאותו בכל התורה ".

ארזי הלבנון.

בין מקובלי וגדולי צפת היה רבי מסעוד, מעיר פאס שבמרוקו, באגרות ארץ ישראל ( יערי, עמוד ר"ג ) הביר רבי שלמה שלמל, שהיה חתן רבי ישראל סרוק על רבי מסעוד " החכם השלם והעניו הגדול כבוד הרב מסעוד סגי נהור, ופורסם הוא לעיני כל ישראל ברוב קדושתו ועוצם ידיעתו ובקיאותו בכל התורה "

כמו כן הביא שם שרבי אברה ם גלאנטי, בעל קול בוכים על איכב, כשראה את רבי מסעוד מרחוק היה צועק שלום עליך, שלום עליך, כך צעק עד שקרב אליטו ונשק אותו ואמר לו " הלוואי שאהיה מצע מתחתיך בעולם הבא "

רבי מסעוד נזכר ב " ספר החזיונות לרבי חיים ויטאל ושם כתוב כי בשנת של"ד – 1574 " בא הרב מסעוד כהן מדרעא אל צפת . וכו'

מסעוד נחמיאס.

 ( נחמייאש ) בן יעקב. מרבני דמנאת. " המלומד בנסים אשר כול ערי המיערב נודרים נדרים וקופות לזכותו. בהסכמת רבני אספי לספר " ויעמש שאול " של נכדו, רבי שאול.

מסעוד שלום רווח.

 בן יוסף. חותם " המסבי"ר " חי בגאבץ, בערך 1800, ספר דרשותיו בכתב יד נקרא " מרחיב גד ". ראה גרשם שלום " כתבי היד בקבלה ".

מסעוד סריקי.

 בן יוסף. עורך " חצות לילה אקום " על תיקון חצות, כמקובל אצל מראכיש ( מראכש ) וצווירא ורבאט. עמו נכרך גם " שפר סליחות " לאשמורת אלול.

מרדכי.

 ממקובליה החשובים של דרעא. באוסף כתב יד ששון 921, מצוי פירוש על התפילות, ששמות המחבר וחיבורו נעלמו. בתחילתו כתוב : " מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבא להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל " שמא הכוונה לחיבורו של רבי מרדכי מדרעא הנקרא בשם " מעינות החכמה " . הערה אישית. גם האר"י וגם רבי חיים ויטאל בספרו " ספר החזיונות מזכיר את המקובל הזה, ובעיקר את ספרו " מעינות החכמה ".

מרדכי אצבאן בן יצחק.

 מכנאס. " מקובל וחסיד. נולד במרוקו ושימש ברבנות ליוורנו ובארם צובא. עלה לירושלים כנראה בשנת תצ"ג – 1703 " לעשות זיירא, וזכיתי לראות פניו, והייתי קטן שהגיע לחינוך " החיד"א .היה תחמידו של רבי משה בירדוגו , " המשבי"ר ".

תלמידו הוא ראובן בן צור. החיד"א בזובח תודה כותב " היה מקובל ובקי בחכמת האמת, וראיתי קצת הגהות מכתיבת ידו בספר הכוונות להאר"י ז"לץ חיבורו " זובח תודה, מניין המצוות בדרך וידוי, וממשיך החיד"א וכותב " מיסוד על אברי האדם…והוא בנוי על בדר החרדים " אם כי – צריך להוסיף – בהסתייגות מסוימת.

מרדכי בושקילא

. 1700 בערך. מחכמי פאס, מקובל גדול. מתלמידיו היה רבי משה בן אברהם בן מוסא.

מדכי לושקי בן ברוך.

 1700 בערך. מראכש.

ארזי הלבנון.

אחד מחכמי מראקש. הוא חתום בשנת וישרא"ל פ"ק – 1887 בענייני טריפות בצירוף עם עוד כמה חכמים. כתב פסקי דינים בענייני טריפות.

משה אדרעי בן יצחק.

 יום ה, ג' בתשרי תקל"ה – אחרי תר"ב. יליד אגאדיר, משם נדד לאצווירא. אחרי נדודים רבים הגיע לארץ ישראל בתר"ב. לא צדק יערי בכתבו, כי " בספריו אין זכר לדברי קבלה ". המעיין בספרו " יד משה ", בדיונו בתורת הנפש, מגלה את המקורות הלקוחים מ " חכמי האמת ", רבו הדעות בנגלה ובנסתר, " ספרי הסוד " וכיוצא באלה. כן נזכר הזוהר בספר בכמה מקומות. ולעיל אף הזכרנו את ספרו " תורת חיים ".

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 

סיד יוסף

משפחת בן טאנא

משפחה מוזכרת באגרת יחס פאס עמי 137, ובכתבי הקהילה.

איש חיל רב פעלים, אילן ששרשיו מרובין, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, דחיל חטאין ועביד טבין, ממנו פנה ממנו יתד, הצדיק הותיק, ר׳ יהודה בן סוסאן הנק׳ בן טאנא הניח ברכה: אברהם.

פרי קודש הלולים, גזע היחס והמעלה, גברא רבא, מופלג במצוות

ובמעשים טובים, חרד לדבר ה׳, הצדיק ר׳ אברהם הניח ברכה: אהרן.

איש אשכולות, יקר ונעלה, יקר רוח, אהוב למטה חביב למעלה, רודף צדקה וחסד, מוקיר רבנן, מקיים כל מילי דרבנן, שמו נודע בשערים לשם ולתהלה, הצדיק ר׳ אהרן הניח ברבה: יהודה.

בן איש חיל, גברא יקר ונעלה, מורם מעם, מחזיק בעין יפה בתלמידי חכמים, עושה פרקמטיא לתלמיד חכמים, בעל אכסניה לשד״רים מארץ ישראל, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יהודה הוליד: רחמים, יעקב,

לוויהא, מאחא, נונא.

איש צדיק, ירא ה׳ ושלם, שלם במדות, מדותיו מדות יוצרו, רודף צדקה וחסד, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר ר׳ רחמים הוליד: ר׳ יהודה, אהרן, זהרא, מרים, מאחא, עווישא, סליטנא,

סתירא, נתא.

החכם השלם, בישראל להלל, סופר מתא, וימל את בני ישראל לשם שמים, יקר רוח איש תבונה, נושא ונותן באמונה, חרד לדבר הי, קיים בל מילי דרבנן, קובע עתים לתורה, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר, החסיד הרב יהודה זצ״ל הניח בנים ובנות בפ״י הי״ו.

החכם השלם, נטע נעמן, צנצנת המן, מוקיר רבנן, ואיהו צורבא דרבנן, מרביץ תורה בעיר תלמסאן, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר הרב יעקב (הנז׳ בן ר׳ יהודה) הוליד: יצחק,

אסתר, נונא, לאה.

משכיחה בזיז

משפחה רמה לא מוזכרת באגרת יחס פאס אך ידוע הוא שבני משפחת בזיז מתייחסים לענף המרכזי, הנקרא ״אולאד לגראטיט״. זקני הקהילה זוכרים עדיין שריד אחד מהמשפחה העתיקה: מרת עווישא דלגריטט. משפחת לגראטיט מוזכרת פעמים רבות בשטרי הקהילה.

פרי צדיק עושה חיים, גזע ישישים ותרשישים, אילן ששרשיו מרובין, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, הצדיק הרב מסעוד בן סוסאן הניח ברכה: יעקב.

בן איש חיל רב פעלים, דחיל חטאין ועביד טבין, רודף צדקה וחסד, יראת ה׳ וגדולה במקום אחד, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ יעקב בן סוסאן הנד הוליד: משה, אליהו, יצחק, אברהם, מסעוד, יוסף, יום טוב, מכלוף, שלמה, מימון.

זקן ונשוא פנים רחים ומוקיר רבנן, נגיד חברת רשב״י, זכה ומזכה את הרבים, ביתו פתוח לרווחה, הצדיק (תרם להדפס הספר מאיר בת עין טבריה תרפ״ה) ר׳ משה בן סוסאן הוליד: סעדיה, מאחא, עווישא, רהיט.

הנכבד ובר לבב, טוב לה׳ וטוב לבריות, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים טובים, משכיל אל דל, הצדיק ר׳ אליהו בן סוסאן הוליד: יעקב, סעדיה, שמעון, ראובן, יהודה, סאעודא, מרי, דינה.

המרוחם, מכבד תורה ולומדיה, משכים ומעריב, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם בן סוסאן הוליד: יעקב, מרים, ליסא.

החכם השלם, זקן ונשוא פנים, עושה צדקות, ביתו פתוח לרווחה, בר אבהן ובר אוריין, רב טוב לבית ישראל, הרב יצחק בן סוסאן הוליד: יעקב, מרדכי, רפאל, חיים, מרימא, מאחא, עווישא, סטונא.

החכם הותיק, ישר ונאמן, צנצנת המן, שוחט ובודק, שליח צבור בבית כנסת הגדולה של דבדו, תרם להדפסת ספר מאיר בת עין (טבריה תרפ״ב), שמו נודע בשערים, חונן דלים, הצדיק הרב מסעוד בן סוסאן הוליד: רחמים, מרדכי, מימון, יעקב, רחל, סאעודא, נונא.

הזקן הבשר, בעל מדות טובות, תם וישר, אוהב תורה ולומדיה, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הוליד: יעקב, אסתר, אליס.

היקר ונכבד, משכים ומעריב, זקן ונשוא פנים, הצדיק ר׳ יום טוב בן סוסאן הוליד: שמעון, יעקב, רחל.

היקר, שייף עיל שייף נפיק, בעל מדות טובות, מתפרנס מיגיעו, הצדיק ר׳ מכלוף בן סוסאן, הוליד: יעקב, שמעון, רחל, יאקות, מאחא, ג׳והרא, מרימא.

גברא רבא, צניע ומעלי, מתהלך בתומו צדיק, גומל חסדים הצדיק ר׳ שלמה בן סוסאן הוליד: מימון, יעקב, שאול, רחל.

המרוחם, תם וישר, חי מיגיעת בפיו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ מימון הוליד: רחל.

המנוח, מתפרנס מיגיעת כפיו, עושה צדקה וחסד, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ מרדכי (בנו של הרב מסעוד) הוליד: שמעון, שלמה, עווישא, רוזיט, סאעודא. 

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת

סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק.

למעת הרב הגדול, מעו"ם וכו'…, כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום.

אדוני ! ברשותיה דמר קא נחיתנא, לכתוב למעלתו שנים מן השיטים, יען החכם החוקר הנכבד, כמוה"ר שלום הלוי ישצ"ו, העמיס עלי עבודה חדשה בכתב יד, וצוה עלי לשלוח לו כל מה שאעבוד, לעוב"י פאס יע"א, ליד אדוני הרב הדגול מרבבה, והוא ימסרם לידו, על ידי אחד ממשרתיו, והנה עשיתי כאשר צוני, ובטח, אדוני יודע כל הענין, כי כן הגיד לי במכתבו שר שלום הנזכר.

בכן סלח נא אדוני, שלח אליו הדין כתבא אשר שמו כתוב עליו, ושכרך כפול מן השמים, ושלום

הצעיר דל ורזה, היו"ם הזה, ס"ט

סימן נה

סדר הנזכר.

ידידי החכם החשוב, כהה"ר ימין אלגאבלי, הי"ו.

מכתבו הבהיר הגיעני, תשואות חן חן על ברכתיה דמר לחתונתי, ואך כניסה לחופה תהיה ביום ד' סדק חקת הבא עלינו לטובה, ואם אהבתך לבבית כאשר אתה אומר, ואני חושב, שא את רגלך לקחת חלק בשמחתי, כי קרוב אליך הדבר מאוד, ואולי תבוא עוד על שכרך למצוא איזה סחורה שתרויח בה.

עוד בשולי מכתבך בקשתני ליישב מאי דקשיא לך על מה שכתוב בשבת דף קכ"ז ע"א, אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחים, כהשכמת בית המדרש, ורבי דמי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחים והדר ומפני ביטול בית המדרש, עד כאן לשונו.

והקשה כבודו, האי ביטול בית המדרש היכי דמי, אי איכא עמו ביטול תורה, והלא תניא בשילהי פאה, אלו דברים וכו'… ותלמוד תורה כנגד כולם, וקשיא לתרוויינו ? אי ליכא עמו בטול תורה, פשיטא דהכנסת אורחים עדיפא מיניה, דמאי רבותיה ?

ועוד היכי דמי ביטול בית המדרש שאין בו גם בטול תורה ? זהו המכוון בכל דברי ידידי, ולדעתי המעט, צריכים להקשות עוד על מה שכתוב דהשכמת בית המדרש או יותר, מה רוצה לומר, ומאן דכר שמה דהשכמה במתני' ?

והלא מפני ביטול בית המדרש אמרו, ? אשר על כן צריכים לפרש, דלשון המשנה, מפנין וכו'…, מםני האורחים ומפני ביטול בית המדרש, סובל ב' ענינים. הא', או אה, או זה, אם באו האורחים מפנין לכבודם, ואם באו התלמידים מפנין לכבושם.

האופן הב', שבאו שניהם כאחד, האורחים לסעודה, והתלמידים ללמוד, בזה איכא ב' אופנים, אם יש בטול תורה לתלמידים אם נקדים האורחים, כ"ע מודים דתלמוד תורה עדיף, ודחי ליהו לאורחים עד שיגמרו הלתידים את למודם, ואי ליכא בטול תורה רק השכמה בלבד.

 למשל אם לומדים ארבע או חמש שעות ביום, ואך מתחילים בהשכמה משעה שביעית, ובאו לו האורחים באותה שעה, ( על פי אחד מהדרכים הנ"ל במכתב נ"ד, או באופן אחר ). בזה הוא דפילגי, רבי יוחנן ס"ל תרווייהו שוין, ואם ירצה יפנה מקום לאורחים תחלה ויושיב אותם לסעוד, ואחר גמר סעודתם, יכנסו התלמידים, וילמדו חקם הקבוע להם, ארבע או חמש שעות או יותר.

ואף שמבטלים מצוה למוד בהשכמה, דזריזין מקימין למצות, אין דבר, מאחר שיכולים לפרוע חקם אחר כך, ואין כאן בטול תורה כלל, ולא חיישינן שמא בטול ההשכמה יגרום בטול לגמרי לכלם או למקצתם, ואם ירצה להקדים לפנות בשביל התלמידים, כדי לקיים מצות ההשכמה.

ואחרי גמרם סדר למודם יכניס האורחים, הרשות בידו, כי שניהם שוים, ומה שהקדימה המתני' מפני האורחים, מפני שהם מצויים יותר, והקדימה המצוי תחלה, ורב דמי מנהרדעא ס"ל, דאין שניהם שוים, רק הכנסת אורחים עדיפא מההשכמה, מדאקדמה ברישא, ומפני שהם מצוים יותר , לא ס"ל, שהו לעניות דעתי בזה, ושלום.

הצעיר אני היו"ם, ס"ט

סימן נו

סדר חקת שנת תרס"ח לפ"ק.

ידידי החכם החשוב וכו, כמוה,ר שלום הלוי ישצ"ו, שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, עם הסך ארבעה דורוס, ושמחתי הרבה, כי עבודתי מצאה חן בעיני קדשן מאוד, מאוד, ויברך אותי מלב עמוק, חן, חן ידידי ותודה רבה, והרי לך סדר עבודתי על בית הכנסת הסמוכה לההיא של מהרי"ט ז"ל.

זה הבית נקרא בפי הזקנים על שם הרב הקדוש מהרי"ט זיע"א, אחר שנפל בגורלו ושכללו, וזה רבות בשנים, שחזרו לקרותו על שם הרב הגאון, כמוה"ר אברהם עמאר הראשון זצ"ל ( נתבש"מ בשנת התרל"ב לב"ע, כאשר שמעתי ), שהוא קנה חציו, מהרב כמוהר"ר משה טולידאנו ואיחיו, זיע"א.

שהם דור ה' להמרי"ט זיע"א, בשנת התר"ב ליצירה, כאשר שמעתי, וחציו נשאר לזרע מהרי"ט זיע"א מדור לדור. עד עצם היום הזה. עוד נקרא בפי הרבה על שם מור אבי הרב הקדוש, כמוהר"ר חיים משאש זיע"א, כי הוא היה שליח ציבור קבוע ומנהיג, משנת תרל"ה לפ"ק עד שעלה לשמים בח" בתמוז התרס"ד ליצירה.

ועוד נקרא בפי מתי מעט מההדיוטות בשם " אצלא לכדר"א, שהיינו בית הכנסת הירוקה, על שום דלתותיה המשוחים תמיד בצבע ירוק במראה העשבים. הבית הזה, בנוי על בית שער, ובית התבשיל ובית דירה, של החצר הסמוכה לו, ועולים לו בשער מעלות העומדות בראש מבוי למדע"א, בעברית מקוה.

כי שם מקוה טהרה לבני העיר, והוא קרוב למרובע, ויש בו שתי עליות קיר קטנות, אחת לצפונו, ואחת לדרומו, בצפונית יש פתח פתוח לעלות ממנו לגג, ותחת מעלותיה יש מדרגות יורדות לאמצע החצר הנזכרת, כי גם היא הייתה בזמן הקודם של כמהרי"ט ז"ל, ומשם היא עולה לבית הכנסת, כאשר שמעתי.

יש באמצע תקרת הבית, קובה יפה ורחבה מוקפת חלונות על שמונה קצותיה, בשביל האורה, כל תקרת הבית והעליות., מלאים כוסות גדולים ויפים עם שלשלאות של נחושת שבהם נתונים, ותלויים בתקרות בסדר ישר, קרקע הבית והעליות הוא מרוצף באבני הבנין והוא תמיד מכובד ומרובץ.

יש עוד במערבה ובמזרחה הרבה חלונות לאורה, של מערב נשקפים לחצר הנזכרת, ושל מזרח למבוי הנזכר, ויש עוד בצד מערב חלון גדול, אוצר כל כלי תשמישיה, פתילות ושמן וכו….

יש בו שני היכלות של עץ המלאכה יפה, אחד בתוך בית הכנסת בצד מזרח, מלא ספרי תורה כשרים לקריאה, ועליו כתר מפותח בציצים ופרחים, עם צורת המנורה במזמור למנצח בנגינות, עם ציורים יפים של שושנים ואילנות במיני צבעונים, על נייר חזק, עם כיסוי של זכוכית לבנה, הכל מעשה ידי אומן.

והשני, קבוע בעליה הדרומית בצד דרום, ומלאכתו פשוטה, והוא מלא ספרי תורה ומעילים ומטפחות שבלו. יש בה תיבה יפה, עם קובה על ראשה, עשויים מעץ, מפותחים בכמה ציורים, ןמשוחים בששר (ז') [אכדית: šaršaru] צֶבַע אָדֹם שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ בִּימֵי קֶדֶם לִצְבִיעַת קִירוֹת וְכַדּוֹמֶה: "וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר" (ירמיה כב יד). ( מילון אבן שושן, ועומדת באמצע, פני השליח ציבור לצפון, ואחוריו לדרום.

כל ספסליה וכסאותיה פ-שוטים בלי תואר והדר, ועליהן מחצלאות ולבדים, מהם בלויים, ןמהם חדשים. יש בה שני שליחי ציבור, הרב כמוהר"ר אברהם עמאר ישצ"ו – נקרא על שם זקנו הקונה הנ"ל – והחכם הוותיק כהה"ר מאיר טולידאנו בן כבוד הרב חביב ז"ל, שהם בעליה ומנהיגיה.

כמאה וחמישים נפש מתפללים בה, מנהגיה, כמנהג כל בתי הכנסת שבעיר. הבית הזה, אומרים ששמש גם ישיבה לתלמוד תורה איזה שנים בזמן הקודם, ואך עתה אינו אלא לתפלת שחרית דווקא. זה מה שהשיגה ידי עתה להגיד לכבודו מתוך הדוחק, כי יום ד' הוא יום חתונתי, ובשבוע הבא אמשוך עוד עבודתי ב"ה, ושלום

המעיר אני היו"ם ס"ט