מקדם ומים-כרך "ז "-שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון)
מקדם ומים כרך ז…….
יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון
מקדם ומים כרך ז
הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.
אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
7. מבצע פר (PAR)
על שם בעל חווה קטנה בכניסה לאואד־לאו(Ouad Laou) כפר קטן בסביבות תיטואן שליד סאוטה. הבאנו את העולים במכוניות ״המסגרת״ והעברנו אותם למכוניתו של פר בסביבות תיטואן, והוא העבירם לביתו עד בוא הספינה.
בתיטואן ובאואד־לאו היה פיקוח מוגבר של המשטרה, בגלל ריבוי המבריחים באזור — מבריחי סמים, מבריחי משקאות חריפים וסיגריות, ולפעמים גם מבריחי נשק.
המבצעים שלנו לא נעלמו מעיני המשטרה, המכס והתושבים, אך קשריו הטובים של פר הועילו לנו, למעט מקרה אחד, שבו נעצרו מספר פעילים.
מבצע מראכש
השנה היא 1959. חוליות של תנועות הנוער התקשו מאוד להיכנס לריכוזי יהודים במראכש(ולעתים גם בקזבלנקה) כדי לערוך רישום ולקבל פרטים על משפחות המיועדות לעלייה, ולכן הוחלט לשגר למראכש חוליה מחברי ״גונן״. חברי החוליה היו דוד בן־ שושן, יהודה אלבז, יהודה אטיאם (היום דורון) ואנוכי.
נסענו למראכש בשבת, בידענו שיהודי מראכש — כשאר היהודים במרוקו — נוהגים בשבת לאחר אכילת התפינה (החמין) לעשות סיאסטה ארוכה עד שעות הערב. חשבנו לנצל שעות אלה לעבור מבית לבית ולסיים לקראת השעה 6 או 7 בערב. חברי ״המסגרת״ במראכש התמקמו על גגות המלאח לתצפיות, והיו מוכנים לבוא לקראתנו במקרה של סכנה.
הגענו למלאח: לי היה זה ביקור ראשון שם. החוליה התפצלה, וכל אחד בנפרד פנה לכתובות שנמסרו לו; דוד בן-שושן נשאר ברכב בכוננות. ברשותי היו מספר שמות וכתובות. התחלתי באחת במקרה. עוררתי את ראש המשפחה, שאלתי אותו מספר שאלות וקיבלתי ממנו תמונות של כל בני המשפחה שהוא הכין מראש(בעקבות הודעה מראש על הביקור בלי לציין את התאריך). וכך עברתי בשקט מבית לבית ומילאתי את חובתי. אך בסביבות השעה 7, כאשר נותרה לי עוד משפחה אחת, נתקלתי בבחורה יהודייה ששאלה אותי על מעשיי בסביבה. לאחר שמסרתי לה תשובה סתמית התחילה לצעוק שמות: יוסף, אברהם… כנראה בני משפחתה; ובתוך רגעים מספר סבבו אותי עשרות יהודים ודרשו גם הם להירשם לעלייה. הסבריי ותחנוניי שעליהם להתפזר, ולא אני צפוי למעצר, לא הועילו. הדפתי ואף הכיתי מספר אנשים. ברחתי משם, אך הם המשיכו לרדוף אחריי ברחובות הצרים של המלאח במראכש. בדרך ראיתי שגם יהודה אטיאס (דורון) בצרה כמוני, וגם הוא רץ בכל כוחותיו לעבר היציאה מהמלאח.
בחור צעיר, כנראה מאנשי ״המסגרת״ במקום, תפס אותי בידי ואמר לי רוץ אחריי, הכנים אותי לחצר גדולה שהיו בה אלפי בקבוקים ריקים. הורדתי מספר בקבוקים מהערמה והסתרתי שם את כל השאלונים והתמונות שהיו ברשותי, והחזרתי את הבקבוקים.
משם — הבריח אותי הבחור לדירה של יהודים, ודרך הגגות הגעתי לדירה אחרת, ומשם הוציאו אותי מחוץ לחומות. ברחתי למקום מול החומות ומצאתי את עצמי בביתהקברות היהודי. הסתתרתי בין קברים, ושמתי על ראשי כובע גרב. לאחר כרבע שעה זחלתי מחוץ לקברים, ופתאום אני נתקל בעוד אדם הזוחל גם הוא — איזה פחד! התברר לי שמדובר ביהודה, שגם הוא ברח לבית הקברות. מוצאי שבת בבית קברות זה לא הדבר הנעים ביותר.
חשבנו שאנו בבטחה ויצאנו משם, אולם אחרי הליכה של כ־200 מטרים הקיפה אותנו קבוצת בחורים צעירים שרכבו על קטנועים ואופניים. אחד מהם הודיעני שהמשטרה הגיעה למלאח ומחפשת אחרינו, אך הם לא היו מוכנים לעזוב אותנו.
ופתאום הגיע רכבנו, נהוג בידי דוד. הוא ירד מהרכב, התקרב אלינו וצעק: ״עצור, משטרה! מי אתם?״ הצעירים היהודים ניסו להסביר לו שהם סתם עומדים ומחליפים חוויות. דוד ויהודה אלבז התקרבו ו״עצרו״ אותי ואת יהודה דורון, וכך הסתלקנו מהמקום.
בסיכום: המצב במלאח במראכש היה ללא נשוא, ולהגיע ליהודי המקום באותה תקופה זה היה כמו להגיע ישר למעצר.
היהודים היו נרגשים מאוד ולא שלטו בעצמם בנושא העלייה לישראל. הייתה ממש סכנה לכל מי שהתקרב אליהם באותה תקופה. הדבר נבע מאהבתם המיוחדת של יהודים אלה למדינה ומשאיפתם העזה לעלות ארצה.
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
גויסתי ל״מוסד״ בחודש אוקטובר 1955 בהיותי בן 20; גייסו אותי הסוכנים הראשונים שהגיעו למרוקו, בחודש ספטמבר 1955.
נולדתי בקזבלנקה. אבי הרב שמעון כנאפו זצ״ל נולד בעיר אגאדיר שבדרום מרוקו. הוא חינך שם מאות ילדים, ולימדם תורה ודרך ארץ. מאגאדיר עבר עם אמי למוגאדור והיה מזכירו האישי של דיין העיר, רבי דוד כנאפו זצ״ל. בשנת 1932 לערך עברו הוריי לקזבלנקה, ושם שובץ אבי בין דייני העיר.
רעידת אדמה באגדיר
באגדיר, עיר נמל השוכנת בדרום מרוקו, הייתה קהילה יהודית בת כ־1,800 נפש. בעיר זו נולדה רעייתי רחל לבית אביסרור, שם גם התגוררה אחותי ז׳קלין, שנישאה לבן המקום ושם התגוררו דודים, דודות וקרובים רבים. לרחל היו שם אחות נשואה ואם לשישה ילדים ואחות רווקה. שני אחיה, צ׳רלי ויצחק, עלו ארצה בשנת 1956 עם גרעין לקיבוץ מעוז חיים. בליל ה־1 במרס 1960 רעדה העיר רעידה חזקה, 7.3 בסולם ריכטר. על כך שמענו רחל ואנוכי בחצות, כאשר חזרנו מחתונתם של פני וג׳ו ועקנין, חבר ב״מסגרה־ אז.
יצרתי קשר עם עזרא איילון, מפקד ״גונן״ באותה תקופה ונפגשנו בבוקר. הגיעו ידיעות על אלפי הרוגים ופצועים. כוחות צרפתיים, אמריקאיים ואחרים התחילו להגיע לעיי ולעזור בהצלת אנשים שנקברו תחת מפולת. בעיר זו היה לנו סליק נשק, ודובר עם איילה על אפשרות להבריח חלק מהניצולים באמצעות אנייה שתגיע לנמל באגדיר. נסעתי לשב באותו יום והגעתי לאגדיר בבוקר למחרת באוטובוס של תנועת הדאג׳ Educatif de la Jeunesse Juive DEJJ), Departement כלומר תנועת נוער יהודית) ובו כשלושים מחברי תנועה זו שביקשו לסייע לניצולים היהודים, ובראשם לינקלר, ראש התנועה הזו. נוכחותי באוטובוס הטרידה אותו אך חברי ליאון זבלי, חבר בדאג' הרגיע אותו ואמר לו שאני קרוב שלו. מיד בהגיעי לעיר, שנחרבה כולה ושהכרתי היטב לפני האסון ביקרתי בדירה שבה היה הסליק, אך חששותי נמוגו: הכול נהרס ונקבר. ניגשתי לבנין שבו התגוררה אחותה של רעייתי רחל: לא נשאר דבר מהבניין. שכן של המשפחד בוחבוט, סיפר לי שממשפחתה של רחל ניצלו שני בנים, סרג׳ וג׳ורג' והוא ראה אותםודיבר אתם בליל האסון, אך אין הוא יודע מה עלה לאחר מכן בגורלם.
התחלתי מיד לחפש אותם. פניתי למפקד הבסיס הימי הצרפתי באגדיר, כי שם עבד שנים רבות אביהם של הילדים חיים בן־חמו ז״ל. הוא העמיד לרשותי ג׳יפ ונהג, אך לשווא; עקבותיהם של הילדים נעלמו.
ביום השלישי נפגשתי עם יהודי בשם שריקי, והוא סיפר לי שהילדים נלקחו על ידי גיסו דוד לוי, היום תושב נתניה, שהיה בביקור באגדיר, ונסעו אתו לקזבלנקה. כך מצאתי את הילדים סרג׳ וג׳ורג׳. מאוחר יותר אימצנו אותם וגידלנו אותם בביתנו כבנינו לכל דבר.
אחותי ז׳קלין — נעלמה. מצאנו תינוקת שלה בת שמונה חודשים לאחר שלושה ימים מתחת לאדמה, וגם אותה אימצנו.
לרחל רעייתי זכויות רבות על האהבה שבה גידלה את הילדים, סבלנותה כלפיהם ודאגתה לחינוכם הטוב כאשר אני עצמי נעדרתי תכופות מהבית בשל פעילותי החשאית.
קריאה בתורה אצל י.מרוקו-הפטרה ויצא
הפטרת ויצא בנוסח מרוקאי
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר
עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי
ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.
מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מיהדות חצי האי האיבר׳ שנודעה בשם ״ספרד" מימי השלטון המוסלמי ואילף הספר פותח אשנב לתולדותיה של קהילה שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו.
אף ספר זה אינו כל כך יוצא דופן בדגש שיש בו על "הנוצרים החדשים". עם זאת, הספר נועד להעלות את יהדות פורטוגל למוקד התעניינות הציבור הקורא עברית. הוא בא לעודד את המשך חקר היצירה הרוחנית, הספרות העברית, לימוד התורה והישגי המדע של יהדות פורטוגל לפני השמד של 1497.
מאמרים של חוקרים מארצות שונות כלולים בספר. יום טוב עסיס, רחל איבנייס ספרבר, אלווירה דה אזבדו מאה, אריק לווי, אליהו ליפינר ז״ל, משה אורפלי, אדגר סמואל, זיתה טניס קראירה, שרל עמיאל ודב טטוצ׳ינסקי פותחים בפני הקורא העברי יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל מימי התגבשותה לקהילה מיוחדת כחלק מיהדות ספרד ועד הפיכתה לעדת אנוסים או "נוצרים חדשים" במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים הפכה פורטוגל למולדתם של "יהודים בסתר", אנוסים או "נוצרים חדשים".
פתח דבר
ספר זה, המוקדש כולו ליהדות פורטוגל, הוא הראשון מסוגו בעברית. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות.
מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מספרד של ימי הביניים המוקדמים, אשר בתקופה המוסלמית כללה כמעט את כל חצי האי האיברי. קובץ המאמרים המתפרסם עתה בא לבטל עוול גדול שנעשה ליהדות פורטוגל בהיסטוריוגרפיה היהודית ואנו תקווה שיפתח אשנב לתולדותיה של קהילה, שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו. אף בקובץ זה הושם דגש מה על ״הנוצרים החדשים״, עם זאת מבקשים אנו להעלות את יהדות פורטוגל בכללותה למרכז התעניינות הציבור הקורא עברית.
רוב המאמרים בקובץ מבוססים על הרצאות שנישאו במסגרת הכנס שארגנה ״היספניה יודאיקה״, בשיתוף עם מרכז דינור, לציון 500 שנה לשמד פורטוגל. הכנס התקיים בצמוד לתערוכה ״יהדות פורטוגל בראי הספרות והספר״, שנערכה בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים בינואר 1997 והציגה מאוצרות בית הספרים. למען שלמות הקובץ שלפנינו הוזמנו מספר מאמרים נוספים ואחרים תורגמו לעברית.
מאמרו של יום טוב עסיס ״יהודי פורטוגל בימי הביניים: היבטים היסטוריים והיסטוריוגראפיים״ סוקר את קורות היהודים בפורטוגל מתחילתן ועד ימי השמד של שנת 1497. המאמר בודק את צמיחתה ודיכויה של יהדות פורטוגל תוך עיון בשלבים השונים בהתפתחותה ותוך התייחסות להיבטים חשובים בתולדותיהם של יהודי פורטוגל ושל דמויות בולטות בתוכה.
רשימת הספרים שהכינה רחל איבנייס ספרבר ״ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים״ מבוססת על הספרים שהוצגו בתערוכה הנ״ל, שהאחראית עליה הייתה המחברת. בהערותיה לרשימה מוסיפה המחברת מידע רב על גורלם של הספרים ובעיקר של מחבריהם. הרשימה, על תיאוריה הביבליוגראפיים והביוגראפיים, תקל על חוקרים ותלמידים שעניינם יהדות פורטוגל.
אלווירה דה אזבדו מאה מקדישה את מחקרה ״נוצריות חדשות בסבך הלשכההקדושה״ לנשים מצאצאי האנוסים שנפלו בידי בית הדין של האינקוויזיציה. מאמרה, המבוסס על תיקי אינקוויזיציה שחקרה, ממחיש את התנהלות החיים בצל האימה ומבליט את מעמדן המיוחד של הנשים בחברת הנוצרים החדשים בפורטוגל.
רבי יצחק אברבנאל היה מגדולי החכמים והמנהיגים שקמו ליהודי פורטוגל. במאמרו ״ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים״ מתמקד אריק לווי בחיבוריו של אברבנאל שנכתבו בפורטוגל ומתאר את דמותו האינטלקטואלית על סמך חיבורים אלה.
לדעת לווי אפשר למצוא כבר בחיבוריו המוקדמים של אברבנאל (קרי: אלו שנכתבו בפורטוגל) את כל כיווני החשיבה אליהם יפנה בהמשך, ואין לתלות את התפתחותו האינטלקטואלית דווקא בתולדות חייו הסוערים.
אליהו ליפינר ז״ל מקדיש את מאמרו ׳״אנוס רחמנא פטריהי׳ בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל נוכח ההלכה״ להיבטים הלכתיים הנוגעים לאנוסים. שאלות הלכתיות העסיקו את האנוסים עצמם והמחבר מתאר את ״מחתרת השאלות־ ותשובות״ שבין פשוטי הנוצרים החדשים לבין עצמם; שאלות הלכתיות בהקשר לאנוסים בחצי האי האיברי הועלו גם בפני חכמי התקופה. הדיון במאמרו של ליפינר מבהיר את מהות בעיותיהם של האנוסים מול ההלכה ואת התייחסותם של הרבנים אליהם.
אף לאחר היעלמותם הרשמית של היהודים בפורטוגל לא חדל הפולמוס כנגד היהודים והיהדות. הימצאותם של אנוסים או נוצרים חדשים שנחשדו בקיום תורה ומצוות בסתר אולי החריפה את הפולמוס הנוצרי.
משה אורפלי דן בשאלה החשובה הזאת במאמרו ״יהודים ויהדות בכתבי הפולמוס הנוצריים בפורטוגל״. כתבי הפולמוס שופכים אור נוסף על קשייהם החברתיים ועל בעיית זהותם של הנוצרים החדשים.
אדגר סמואל מספר את סיפורה המרתק של משפחת קוריאל במאמר ״משפחת קוריאל בפורטוגל במאה הט״ז״. על סמך מקורות מגוונים פורס סמואל בפני הקורא 100 שנים בחייה של משפחת אנוסים מפורטוגל, שעל בניה נמנו אנוסים חדשים ומתייהדים, כאלה שהועלו על המוקד וכאלה שיצאו זכאים במשפט האינקוויזיציה, כאלה שהלשינו וכאלה שברחו לארצות השכנות, בעלי קרבת דם למשפחות אצולה, כמרים רבי השפעה, תושבי דרום אמריקה וחוזרים ליהדות. גורלם של בני המשפחה אופייני לחיי הנוצרים החדשים בפורטוגל וניתן ללמוד מהם על משפחות אנוסים רבות.
מאמרו של ז׳וזה נונס קראירה ״גולי פורטוגל במזרח הקרוב(במאות הט״ז והי״ז) באור סיפורי נוסעים״ מרחיק אותנו מחופי פורטוגל אל המזרח הקרוב בעקבות פליטים יהודים מפורטוגל שהתיישבו שם. המאמר מתבסס על נוסעים המספרים את סיפורם של הפליטים, וחושף את הזדהותם המפתיעה של מהגרים אלה עם ״מולדתם הישנהפורטוגל.
״יהדות בסתר נוכח האינקוויזיציה״ של שרל עמיאל דן בתלאותיה של חברת הנוצרים החדשים מנקודת הראות של בתי הדין של האינקוויזיציה, שם הואשמו בקיום מצוות היהדות. המאמר בודק את השינויים שחלו בהתייחסותם של האינקוויזיציה והחברה הנוצרית בכלל ל״התייהדותם״ של הנוצרים החדשים, לאורך מאות שנות קיומה של האינקוויזיציה.
בחלוף השנים הלכה ונשכחה הן מן הנוצרים והן מן הנוצרים החדשים משמעותם של סממני ומנהגי התייהדות שונים, שהופיעו ברשימת ההאשמות של האנוסים.
דב סטוצ׳ינסקי מציע הערכה מחודשת של פעילותם הכלכלית בהקשר לזהותם הדתית של הנוצרים החדשים בפורטוגל. מאמרו ״זהות דתית נוצרית חדשה ופעילות כלכלית: בדיקה חדשה״ מעלה נימוקים וטיעונים לראייה חדשה של פעילותם הכלכלית של הנוצרים החדשים הפורטוגלים בארצם ומחוצה לה, בהקשר לתודעתם ולזהותם כנוצרים חדשים. מהיבט זה הוא בודק הן את התייחסות החברה הכללית אליהם והן את תפיסתם את עצמם.
קובץ המאמרים המוגש כאן לקורא העברי פותח בפניו יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל למן ימי התגבשותה לקהילה מיוחדת, כחלק מיהדות ספרד, ועד הפיכתה לעדת אנוסים או נוצרים חדשים במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים, הפכה פורטוגל למולדתם של יהודים בסתר״, אנוסים או נוצרים חדשים. אחדים מהם מתלבטים עד ימינו אלה בייסורי זהותם הכפולה.
יום טוב עסיס
סלים, אלול תשס״ט
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
שלוחי בית אל.
משנת תקל״ז(1777) ואילך ניתנה רשות לשלוח שלוחים קבועים גם למוסד אחד בירושלים, ישיבת המקובלים ״בית אל״, שנקראה גם ״ישיבת החסידים״ או ״ק״ק חסידים״. מוסד זה נוסד בירושלים ארבעים שנה לפני כן, בשנת תצ״ז (1637), ע״י המקובל ר׳ גדליה חיון, כמקום מיוחד לתפילה עפ״י כוונות האר״י. אחרי פטירתו עמד בראש המוסד המקובל שעלה מתימן ר׳ שלום מזרחי המכונה שרעבי על שם עיר מוצאו. וכשנפטר גם זה והמוסד בא במצוקה הותר לו ע״י כוללות ירושלים לשלוח שליח משלו. השליח הראשון שנשלח בשנת תקל״ז (1777) היה ר׳ חיים אברהם אליעזר ן׳ שנג׳י, ומאז הפכה שליחות זו לדבר של קבע, והמוסד ״בית אל״ שלח שלוחים לכל האזורים וקבע קופות כאילו הוא עיר מערי ארץ־ישראל.
לעתים נתנו רשות לישיבה מן הישיבות שהיתה נתונה במצוקה לרגל מות הנדיב שתמך בה, או ירידתו מנכסיו, או בשנת בצורת שבה לא הספיקה הקרן הקבועה להחזקת הישיבה, לשלוח שליח מיוחד משלה לחו״ל. אולם היתה זו הוראת שעה ולא דבר שבקבע. כך שלחה ישיבת ״כנסת ישראל״ בחברון בשנת תקמ״ח (1788), לאחר חמש שנות רעב, כשליח מיוחד לאירופה את ר׳ שמואל הכהן. ישיבת ״כנסת ישראל״ בירושלים, שנוסדה ע״י ר׳ חיים ן׳ עטר, הורשתה בשנת תקס״ז (1807) לשלוח כשליח מיוחד לאיטליה את ר׳ חיים יהודה עייאש. היה גם מקרה של מתן רשות ליחיד, אמנם יחיד סגולה, לשלוח שלוחים משלו. ״שליחות ר׳ יום טוב אלגאזי, הרב הראשי בירושלים, שבנו, אחד ממנהיגי קהלת חברון, נתפס על חוב. שחבה חברון לערבים, והאב נאלץ לפדותו, ייפה את כוחם של שלוחי ירושלים, לגבות בדרכם תרומות מיוחדות ל״שליחות הרב״ לשם פדיון בנו, ולבסוף יצא בעצמו לשם כך בשנת תקנ״ה (1795) לקהילות תורכיה הגדולות. אמנם הוא התנה עם השלוחים שלא יגשו בשום מקום לגבות תרומות לצורך זה עד שלא יסיימו את עבודתם למען כוללות ירושלים.״ בשנת תקע״ט (1819) הורשתה ״חברת בקור חולים״ בירושלים לשלוח כשליח מיוחד למען החברה את הבחור ר׳ רחמים שלמה ב״ר רפאל הלוי. ״
מלבד שלוחי ארבעת ערי הקודש מופיע בשנת תק״ז (1747) שליח של מקום נוסף בא״י, שליח כפר י סיף ליד עכו, מקום ישוב עברי עתיק, שנתחדש בה הישוב בשנה ההיא לרגל מסיבות מיוחדות. אולם שליחות זו לא היתה קבועה אלא הוראת שעה, ותפקידו של השליח ר׳ שלמה עבאדי היה לקבץ כסף לביסוס הישוב במקום ע״י בנין בית־כנסת ובית־מדרש ומשיכת עולים לשם. הוא היה השליח הראשון והאחרון של כפר יסיף, אבל דרך־שליחותו הקיפה כמעט את כל אזורי־השליחות: תורכיה האסיאטית והאירופית, אירופה הדרומית והמערבית, צפון־אפריקה ואיי הודו המערבית שבקרבת אמריקה.
סמוך לאותו זמן, בשנת תק״ו (1746) אנו מוצאים בפולין שליח צידון. הוא הביא אז לדפוס בזאלקווא את הספר ״סאה סולת״ לר׳ רפאל מנורצי, ועל שער הספר כתב! ״במצוות המשולח מצידון תוב״ב קלונימוס קלמן המכונה בספרדית שלמה אשכנזי בן החסיד המפורסם כמוהר״ר אהרן זצ״ל, נכד של המפורסם מהור״ר משה חר״ח מזאמושטש״. מכיון שאין לנו שום ידיעה נוספת על שליח זה, קשה לדעת מה טיב שליחותו. אפשר שלא היה אלא ״שליח לעצמו״.
בשנת תרמ״ו (1886) הורשה גם הישוב היהודי בשכם לשלוח שליח מיוחד לחו״ל, אבל שליח גם זה היה בחינת הוראת־שעה ולא שליחות קבועה, כי יהודי שכם התפרנסו מיגע כפם ולא היו זקוקים לחסדי אחיהם שבגולה, ומטרת השליחות היתה לאסוף כסף לבנין בית־כנסת קבוע ליהודי שכם, שידם לא הגיעה להוצאה גדולה כזו, ועד אז השתמשו בבית ששכרו מהערבים.
הערת המחבר : השליח היה רבי ניסן אדהאן, אגרת המלצה שנתנו לו רבני ירושלים נתפרסמה על ידי פ. גראייבסקי ב " זכרון לחובבים הראשונים ". עד כאן הערת המחבר.
המשך……
ש"ס דליטא – יעקב לופו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
חתימת חוזה הפרוטקטורט עם צרפת ציינה את קיצה של תקופה שהתחוללו בה מהומות ממושכות, פגיעה ביהודים, אנרכיה ומצב כלכלי קשה. השלטון הצרפתי בראשותו של המרשל ליוטה הביא לרגיעה ביטחונית, והניח את התשתית הכלכלית של מרוקו המודרנית. באמצעות המינהל הצרפתי נבנו נמלים, כבישים, מסילות רכבת, בניינים מודרניים, בתי חולים ובתי ספר. השינוי היה מהיר וסוחף. חרף הסתייגות מסוימת מצד חוגים שמרנים ביותר, רוב יהודי מרוקו קיבלו ברצון את סגנון החיים החדש. היהודים כמיעוט נסבל אך נחות (כדרך ה״דימים״),קידמו את הצרפתים ואת המתיישבים האירופים בברכה, וראו בהם לא רק כובשים אלא גם משחררים הנושאים את הבטחת האמנסיפציה ושינוי העתיד. בעיקר עמדה לנגד עיניהם האפשרות של קניית השכלה מודרנית באמצעות בתי הספר של ״אליאנס״, ומכאן יכולתם להשתלב בכלכלה ובמינהל החדש ששלט אז במרוקו. נוכחותה של צרפת אפשרה ליהודי מרוקו להשתחרר ממגבלות מסוימות שהיו טבועות בעצם מעמדם כ״דימים״. הדור החדש שגדל תחת שלטון הפרוטקטורט ניסה להשתלב בחברה האירופית, תבע את תיקון מעמדו המשפטי ועמד על הזכות לקבל אזרחות צרפתית. בפועל הוענקה האזרחות הצרפתית רק ליהודים מעטים שהיו קשורים לצרפת על בסיס כלכלי, כגון אלו שעסקו באספקה לצבא צרפת באלג׳יריה. קבלת אזרחות צרפתית היתה עיקר שאיפתם של החוגים המתקדמים (הממוערבים) והמודל ששימש להם דוגמה היה מעמדם של היהודים באלג׳יריה.
הערת המחבר : האסלאם מכיר ביהדות כהתגלות מונותאיסטית שקדמה לאסלאס, ויחסו ליהודים נגזר מן הדחייה שדחתה היהדות את האסלאם. עובדי אלילים חייבים להתאסלם או למות, אך לא כן היהודים והנוצרים. עמים שיש להם ספרים קדושים משלהם הינם בני חסות, ״דימים״. הם משלמים דמי חסות לשלטון המוסלמי המחויב להגן עליהם. בענייני משפחה, אישות ודת, אפשר השלטון המוסלמי ל״דימים״ לנהל את חייהם על פי תורתם.
מה היה מרקם החיים ומצבם הכללי של היהודים במרוקו באותם ימים?
מבחינה דמוגרפית קשה לאמוד את היקף האוכלוסייה היהודית באותו זמן. סקר האוכלוסייה הרשמי הראשון שנערך על ידי הצרפתים בשנת 1921 העיד על כ־93,000 יהודים. במפקדים הבאים ניתן לראות גידול מתמיד באוכלוסייה. במפקד של שנת 1947 נמנו כ־203,800 יהודים (מתוך 8,292,400 מוסלמים). קיימת השערה שלא כל היהודים התפקדו, ולפי הערכת הג׳ויינט מספר היהודים במרוקו באותו זמן עמד על כ־240,000 נפשות. הם התפזרו ב־ארבעים עד ארבעים וחמש קהילות מאורגנות, ובעשרות נקודות יישוב זעירות שבהן לא היתה קהילה מאורגנת. רוב היהודים (למעלה מ־70%) התגוררו בחמש־ עשרה הקהילות העירוניות הגדולות, כשבקזבלנקה עצמה חיו קרוב לשליש מיהודי מרוקו כולה. בקרב יהודי מרכז הארץ (בעיקר במקומות בהם פעל הרב הלפרין) היתה החלוקה כלהלן: בפאז(העיר וכעשרים קהילות קטנות מסביבותיה) מנו היהודים כ־22,500 נפשות. במחוז מקנאס (העיר וכעשרים קהילות קטנות) – 22,300 נפשות. במחוז מארקש (העיר וכעשרים וארבע קהילות קטנות) חיו כ־50,300 נפשות. במשפחות רבות היו בין שישה לתשעה ילדים. ניתוח הגילאים מעיד על אוכלוסייה צעירה מאוד גם ביחס לאוכלוסייה המוסלמית. אמנם הילודה בקרב המוסלמים היתה גבוהה עוד יותר, אך גם תמותת התינוקות בקרבם היתה גדולה יותר.באזורים אלו – מרכז הארץ – היהודים התרכזו בעיקר במלאח, בצפיפות גדולה, בהזנחה ובעוני בולט לעין. ברוב הערים עקב הצפיפות במלאחים, ניתן לחלק מהיהודים לגור ברובעים האירופים החדשים שזה עתה נבנו. במקנאס נרכש בשנת 1925 שטח למלאח חדש שנבנה צפונית למלאח הישן על פי תכנון מודרני.
פרנסתם של היהודים ביישובים שבמרכז מרוקו באה להם בעיקר מן המסחר והמלאכה הזעירה. רבים עסקו במסחר קמעונאי וברוכלות, ומעטים מצאו פרנסה בסחר סיטונאי ובינלאומי. תחומי המסחר היו מגוונים – מזון ותבלינים, משי, סריגים ובגדים, בשמים, טבק ומשקאות חריפים. מלאכות שהיו מזוהות עם היהודים הן צורפות, חייטות, סנדלרות, ייצור כלי נחושת, סריקת צמר, כריכת ספרים, לבלרות. בעיר פאז עסקו בשנת 1928 כ־550 יהודים ברידוד חוטי זהב (מתוך קהילה של 9,000 נפשות).בעלי מלאכה וסוחרים היו מאוגדים במעין קורפורציות שבראשן עמד ״אמין״ שדאג לסדר ולפתרון סכסוכים. בתי המלאכה קבעו את מקומם על פי סוג האומנויות שבהן עסקו ברחוב מסוים, או בשוק מיוחד כגון שוק הצורפים וכר.
בשנת תרע״ט (1919) הוציאו שלטונות מרוקו מספר ״דהירים״ (חוקים) אשר נגעו לארגון הקהילות היהודיות ומוסדותיהם.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Un adage bien connu veut que l'h
istoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
Une kyrielle d'archives locales n'ont pas été, à ce jour, encore pleinement explorées par la communauté des chercheurs. Lorsque tel est le cas, il est rare que l'analyse se détache d'une prise de position où prédomine l'anticolonialisme imputant tous les malheurs de l'histoire à la présence des colons. Un grand nombre d'archives juives sont éparpillées à travers le monde soit dans de nombreux instituts soit sont la propriété de particuliers, et les chercheurs n'ont pas encore eu l'occasion de pouvoir s'y pencher. Pour qu'elle soit fondée sur des écrits, la vérité historique, se situe à la croisée de l'ensemble de ces sources.
Y eut-il des resultats a cette levee d'une armee de metier?
Moulay Ismail commenca par securiser la region separant les villes de Fes et de Meknes du Tafilalet. II s'allia au clerge mais les ulemas de Fes refuserent d'approuver l'inscription des esclaves dans l'armee en 1708 sous pretexte qu'ils avaient ete illegalement confisques et que seules des personnes affranchies pouvaient se lancer dans la guerre sainte.
Cette attitude etait peut-etre une tentative de limiter l'independance du sultan. le dernier alla chercher l'appui des oulemas d'Orient. L'oulema Mohamad Jasus qui refusa d'obtemperer fut execute malgre sa grande popularite et Moulay Ismail assit son autorite de fagon incontestee.
En 1680 Mamora, Tanger et Larache furent repris a l'Espagne et les portes de la ville de Larache furent exhibees en grande pompe dans la ville de Meknes. La negociation qui suivit permit de liberer 1000 prisonniers maures qui furent egalement parades a Meknes. Mais le siege contre Ceuta qui dura pendant tout le regne de Moulay Ismail, n'aboutit jamais.
Dans l'histoire, le regne de Moulay Ismail a laisse dans les memoires marque de stabilite et de securite jamais connue par le passe. Son autorite fut reelle et sa cruaute envers ceux qui ne lui avaient pas obei a la lettre fut legendaire. II tuait lui-meme sur le champ ceux qu'il jugeait suffisamment prompts a obeir a ses ordres. Un chroniqueur musulman ajouta que du temps de Moulay Ismail, meme un Juif pouvait voyager en securite et que dans tout le Maghreb, on n'aurait pas trouve un voleur ou m coupeur de route…
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
פרק חמישי
וישי ויהודי צפון אפריקה
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
הרקע האידיאולוגי
החקיקה האנטי־יהודית של וישי לא ׳יובאה על גבי הטאנקים הגרמניים " כשם ש׳המהפכה הלאומית׳ לא תוכננה ואף לא נתבעה מפי היטלר. וכך הכריז ביולי 1940 שר החוץ פ׳ בודואן:
המהפכה הטוטאלית שבה מתחילה צרפת הבהבה מזה עשרים שנה. ההתפתחות הנוכחית נעשתה באורח חופשי ולא נועדה כלל למצוא חן בעיני מנצחינו […]. אנו נאמץ פתרון צרפתי, לפי אופיינו, לצורכינו, למיטב המסורת שלנו […]. העולם שלפני 1940 נקבר סופית.
אכן, שום לחץ גרמני לא בא לאכוף על פטן להתקין את חוקי הגזע מסתיו 1940 ולהרחיב את תוקפם לצפון–אפריקה, ועוד פחות את ביטולו של ׳צו כרמיה׳ — שאותו תבעו במשך עשרות שנים כל האנטישמים בצרפת ובאלג׳יריה. ה׳אליבי׳ הגרמני — שהושמע לעתים כה קרובות במשפטים שלאחר השחרור — לא הועלה מעולם מפי אנשי וישי, לפחות לא לפני קיץ 1942, כדי לתרץ את המדיניות האנטי־יהודית של ׳המדינה הצרפתית׳. נהפוך הוא: כולם התאמצו להדגיש את אופיה הצרפתי המובהק של מדיניות זו, ואי־תלותו הגמור של ממשל פטן בהכנת הצווים המשפטיים הנוגעים ליהודים.
בטרם החל ׳הפתרון הסופי׳ להתבצע הלכה למעשה בצרפת, נאותו הגרמנים ברצון לשחק את משחקם של לאוואל ושל דארלאן, שהשתמשו בשאלה היהודית כמו בשטר־חליפין או אף בתור פתיון בסחר־מכר שניהלו עם הכובש. תחילה הסתפקו הגרמנים, שקיבלו מידע שוטף על כל הצעדים האנטי־יהודיים שהוכנו בוישי וכן על הלוך־הרוח ששרר בנושא זה אצל המנהיגים הצרפתים, במתן עידוד ועצות למכביר לשלטונות וישי. אלה תוו במו ידיהם את המרקם המשפטי והמינהלי, שבו עמדו הנאצים, במועד המתאים, ללכוד את יהודי צרפת.
הרי כי כן, ׳תקנון היהודים׳ (Statut des Juifs) שהכין בחופשיות גמורה באוקטובר 1940, שר המשפטים אליבר, הקפיד מאוד להתיישר על־פי תורת הגזע עד כי עלה גם על המסמך המקביל, שפרסמו שלטונות הכיבוש ימים מספר קודם־לכן בפאריס. הגרמנים הגדירו את היהודים במונחים דתיים גרידא, ואילו הצרפתים הגדילו לעשות, בהרחיבם את מושג הגזע עד כי התקנון שלהם הכליל קטיגוריות מסוימות של ׳יהודים׳, כגון הקראים, שעליהם לא חלו צווי הגרמנים.
בתחילת מארם 1941 הציעו הגרמנים לוישי את הקמתה של ׳נציבות כללית לענייני היהודים׳, שתופקד על ביצוע החוקים האנטי־יהודיים שכבר פרסמה המדינה הצרפתית, על תיאום חוקי וישי עם התקנות שפרסמו שלטונות הכיבוש ועל הכנת תקנות חדשות בתחום האריאניזציה של הכלכלה. ב־29 במארס מינה המרשאל פטן אנטישמי ותיק, קסוויאה ואלה, בראש המשרד החדש, שסונף תחילה למשרד ראש הממשלה, הועבר אחר־כך לפיקוחו של משרד הפנים ואחרי־כן שב והועבר למשרדו של ראש הממשלה. ׳הנציבות הכללית׳ לא היתה רק חרושת לביצוע הפקודות שנתנו הגרמנים. היה לה מעמד משפטי משלה, היא אוישה בסגל צרפתי בלבד וקיבלה על עצמה תפקידים רבים יותר מאלה שקבעו הגרמנים, למשל בנוגע ליהודי צפון־אפריקה: בלי שהגרמנים רמזו על כך, קבע קסוויאה ואלה כי היה זה מסמכותו של ה׳משרד׳ שלו לעסוק בבעיה ׳מורכבת׳ זו, והכין ׳הצעות לפתרון׳, כדי לסלק מחלק זה של האימפריה הצרפתית את ההשפעה היהודית ׳שהתגלתה כמזיקה ביותר לאינטרס הלאומי׳.
אכן, כשם שהתבוסה שימשה קרש־קפיצה אידיאלי לאבות ׳המהפכה הלאומית׳, כך עתיד היה ׳הפתרון הסופי׳ לספק לאנטישמים הצרפתים את ההזדמנות לתרגם סוף־סוף למעשה את הרעיונות שבהם דגלו מאז ׳פרשת דרייפוס׳.
אמת, האנטישמיות של וישי היתה תרבותית יותר מאשר גזענית במהותה, ולכן שיקעה את שורשיה אל תוך מסורת ההתבוללות הצרפתית. ערב פרסומו של ׳תקנון היהודים׳, הסביר לה־רוק את התפיסה העומדת ביסוד האנטישמיות של וישי:
לאחר שאומץ ונטמע חלה על כל אזרח ואזרח סמכותו של החוק הכללי: היהודים שאוזרחו לפני דורות רבים משתייכים בעקרון, ובזכות, למשפחה הלאומית הגדולה. אין להעלות על הדעת כי יינקטו נגדם צעדי מניעה שאותם לא היו נוקטים לפני התבוסה, אף לא מתוך שמירה קפדנית ביותר על האינטרס הלאומי.
עקרון זה נכון במיוחד לגבי צרפת גופא, שבה חייבות היו מדיניות ההטמעה של היהודים כמו שאלת האזרחות שלהם להיבדק ׳לפי שיקולים אישיים ואובייקטיביים המופעלים לאחר מעשה׳. אך שונה בתכלית היה דינה של צפון-אפריקה, שבה לבשה הבעיה היהודית אופי מיוחד, כדברי מנהיג ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳:
יהודי מארוקו, אלג׳יריה ותוניסיה חיו בצפיפות בתוך הגיטאות שלהם. קהילותיהם סיגלו לעצמן את כל המנהגים הייחודיים של חמולות המצייתות למנהיגיהן הרוחניים ושמרו עליהם, לא רק מנקודת־ראות דתית וחברתית אלא גם מבחינה פוליטית […]. לא היתה התבוללות […]. אלה הן העובדות. משום כך לא ייתכן לפתור את הבעיה בצפון־אפריקה, אלא בנקיטת צעדים כוללניים, אשר יושמו למפרע: ביטולם של ׳צו כרמיה׳ ושל צעדים משפטיים דומים, ביטול מידי של זכויות האזרח הנובעות מצו זה ובדיקה מקיפה שתאפשר לקבוע יוצאים מן הכלל מסוימים על פי קריטריונים צבאיים או אזרחיים שאין לערער עליהם.
אנשי וישי התייחסו לעצמם כאל ׳אנטישמים ממלכתיים׳, ולא כאנטישמים מתוך אינסטינקט או ׳אפידרמיים׳ — על־פי ההבחנה הישנה של מוראס (Maurras). לפיכך הציגו את הצעדים האנטי־יהודיים בתור אמצעי של התגוננות ושמירה על האורגניזם הצרפתי מפני ׳החיידק שהיה מוליך אותו לאנמיה קטלנית׳, או לחילופין בתורת ניתוח כירורגי שנועד לרפא ׳נשמה צרפתית זו הסובלת ממחלה שהוליכה אותנו למצב שבו שרויים אנו עתה." היהודי המהפכני, היהודי ׳המנהל את הנשמה הצרפתית ואת האינטרסים הצרפתיים׳, היהודי ׳סוכן זר׳, או, ביתר פשטות, היהודי המלווה בריבית קצוצה — כל אלה היו מטרה מועדפת לאנטישמיות של וישי:
היהודים התקבלו לבית צרפת ואלג׳יריה בתור דיירים שווים בזכויותיהם לכל האחרים. אולם הם רצו להרוס את הבית. לכן, אל להם לתמוה אם שאר הדיירים, 98 אחוז, אינם מרוצים. מ־98 אחוזים אלה אני מבקש לנהוג כיאות לצרפתים, ללא אלימות. אל להם לעשות צרות לשני הדיירים שבקומה האחרונה.
בדרך זו הפציר שר המשפטים, ז׳ ברטלמי, בצרפתים לדבר ׳בידידות׳ ו׳באחווה׳ על הבעיה היהודית ואילו קסוויאה ואלה הכריז לפני קבוצה של חיילים משוחררים מאלג׳יריה ׳כי לא היה רוצה כי ביום מן הימים יגידו עליו שהוריד אפילו יהודי אחד לדרגת רעב׳.
מידת כנותם של אנשים אלה אינה צריכה לעורר ספיקות, ומן הראוי להבחין הבחנה ברורה בין האנטישמיות במתכונתה הווישיסטית והשנאה הגזענית הנאצית. אך יחד עם זאת עובדה היא כי תשתית המשפט שהניחו אנשי וישי עתידה היתה לקבל תנופה משלה גם בלי לחצם של הגרמנים, שכן נתונה היתה ללהיטות הביצוע של המינהל המקומי ולדחפים של דעת־הקהל האנטי־יהודית.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.
רבי אליהו מקזה
לפני היציאה לדרך, נוהגים המבקרים להיטהר: עושים טבילה, גוזזים צפורניים, ולפעמים אף צמים. כאשר יש בריכה, מים או מעיין בסביבת הקדוש, טובלים בהם לפני שעולים לקדוש. אין האשה הלא טהורה יכולה לשהות בסביבת הקדוש, כי אז קמה רוח סערה, ואבנים או גשמים יורדים, עד שהאשה מתרחקת מהמקום. הדבר קורה גם כאשר האשה מקבלת אורח כנשים ביום ביקור: אצל ר׳ דוד הלוי דראע, התמוטט פעם הגג של החדר ליד הקבר, בגלל נוכחותן של נשים טמאות: אשה, שקיבלה נידה בזמן הביקור אצל ר׳ דניאל השומר אשכנזי, גרמה לרעמים, ברד וגשמים; אצל מולאי איגגי ואצל ר׳ דוד ומשה ירד ברד כבד בגלל אשה לא טהורה, והשמש חזרה רק כשהיא התרחקה מהמקום: אצל ר׳ שלמה בן־לחנם נפלו אבנים מהשמים, והמקום רעד. העונש לאשה שנכנסת לא נקייה אל הקדוש, יכול להיות לפעמים חמור, וייתכן אף שיגרום למותה אחרי שמונה ימים, או למות בעלה או ילדיה. אשה עם נידה, שבאה להדליק נרות בחדר של ר׳ דוד ומשה, נפלה בפתח הדלת.
הערת המחבר : גם לאחר חלום עם הקדוש, מתרחצים לפני שמספרים את החלום (סיפור מס׳ 2.262). לקדוש החי יש לגשת נקיים, ור׳ חיים פינטו הקטן נתן מכה ביד לבחור, שנשק לו את היד אחרי שהיה בשירותים ולא התרחץ (סיפור מס׳ 14.180): אדם שנכנס לבית־הקברות של ר׳ אליעזר טורי־זהב ללא טבילה לפני כן נענש: רוח סערה קמה והפילה אותו ארצה (סיפור מס׳ 2.85). ״הם לא היו מתקרבים אל קברו של הקדוש אלא בהיותם טהורים כדת וכדין״, נתן א׳ שוראקי, קורות היהודים בצפוךאפריקה, תל־אביב תשל״ה, עמי 135. הפולקלוריסט הצרפתי הדגול א׳ ואן ג׳נפ תיאר בפרוטרוט את ההילולה של ר׳ אפרים אנקאווה בטלמסן. לפי דברי האינפורמנטית שלו, הולכים לרב שלוש פעמים: פעם ראשונה כדי להודיע לרב שעומדים להגיש בקשה, פעם שנייה כדי לבקש, ופעם שלישית כדי להודות. כל פעם צריך להיטהר. ניגשים לקבר יחפים.
הערת המחבר : מוטיב זה ידוע ומפורסם. ״נדה אינה הולכת בהילולא דרשב׳׳י, ולפעמים בהיותה שם, אורח בזמנו בא ואם לא תלך תכף, מסוכנת. ואם אינה מרגשת עושים רעמים וקולות וברקים וברד״, טוביה פרידמאן, לקוטות מתוך כתב־יד של הרב חיד׳׳א, בתוך ספר החידא, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי׳׳ט, עמי צג, סיפור מס׳ 71: ראה עוד א׳ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל־אביב תש׳׳ו, ע׳ 140. גם אשה ששוכבת עם בעלה לא תיכנס לקדוש עד שתעשה טבילה.
אצל ר׳ דניאל השומר אשכנזי, היו מרחיקים את האשה שמקבלת שם נידה לחדר של הערבים (סיפור מס׳ 14.149). אצל ר׳ עמרם בךדיוואן, אישה עם נידה היתה הולכת רק עד בית־הקברות בחוץ (סיפור מס׳ 10.485).
גם אשה בעלת התנהגות לא טובה יכולה לעורר את זעמו של הקדוש: אצל ר׳ דוד הלוי דראע, מים הפסיקו לזרום מהקבר בגלל כניסת בחורה שהתנהגותה לא היתה טובה: סערת אבנים קמה, והנחל עלה על גדותיו, בגלל נוכחות רקדניות בטן בכפר הסמוך: חדרים, אוהלים ואבנים נפלו אצל ר׳ דוד ומשה, בגלל נוכחות זונה במקום. צניעות הלבוש אצל האשה בזמן הביקור אצל הקדוש היתה נורמה מקובלת, ונשים לבשו בדרך כלל שמלה ארוכה עד הרגליים עם שרוולים ארוכים, וחבשו צעיף לראשן. גם אשה מאופרת אסור לה לבקר אצל הקדוש, ור׳ דוד ומשה ציווה בחלום על אשה מאופרת שתתרחץ לפני שתעלה אליו.
קבריהם של קדושים מפורסמים בקרב יהודי מרוקו, כמו ר׳ עמרם בן־דיוואן, מולאי איגגי, ר׳ דוד ומשה, ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דניאל השומר אשכנזי ואחרים, זכו לביקורים במשך כל השנה, אך ההמונים נהרו לקברי הקדושים במיוחד ביום ההילולה שלהם.
ביקור אצל הקדוש ביום ההילולה שלו מהווה את הביטוי החזק והמוחשי ביותר, לקשר שבין הקדוש ומעריציו. היות וברוב המקרים תאריך פטירתו של הקדוש אינו ידוע, נהגו לקיים את ההילולה בל״ג בעומר, או בחודשי אלול־תשרי. בזמן ההילולה שהו היהודים פרק זמן מסוים ליד קבר הקדוש, והמקובל היה להישאר שבעה ימים, דבר שמצא את ביטויו במונח הרווח בפי יהודי מרוקו: ״תא אירפאד שבאע אייאם״, דהיינו ״לוקח שבעה ימים״. מבקרים רבים היו שוהים במקום זמן יותר ממושך, עד לתקופה של חודש. מחוץ לקשר לקדוש עצמו, אין להתעלם מכך שמניעים אחרים, כגון השהייה בחיק הטבע, לפעמים בנוף מרהיב, והבילוי עם משפחות אחרות באוירה מיוחדת, תרמו לחיזוק הנטייה לשהות זמן רב במקום.
הערת המחבר : אצל הקדושים המפורסמים התקהלו אלפים בימי ההילולה. עדות אחת אומרת, שאצל ר׳ עמרם בן־ דיוואן היו פעם יותר ממאה אלף איש. זוהי בוודאי הגזמה, אך היא מצביעה על נוכחות קהל עצום שהרשים את המספר. עד ראייה מנה שם קהל של 17,000 כאשר רוב רובה של יהדות מרוקו היתה כבר בארץ. ראה מ׳ לובלסקי, ריפוי פלא על קברות רבנים במרוקו, עתון חרות מיום 10.7.1959.
אצל המוסלמים, היו לקדושים רבים ימים מיוחדים בשבוע המיועדים לביקורים. במקומות רבים נערכה פעם בשנה חגיגה גדולה שציונה בערבית musem או lamma. לחגיגות אלה לא היו תאריכים קבועים, והתקיימו בדרך כלל באביב או בסתיו. ראה וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 176-174. אצל הקדושים הנוצרים : ,D'ordinaire on celebre la fete d'un saint le jour de son entree au ciel, dies natalies" jour de mort en ce monde, jour de naissance en l'autre", A. van Gennep, Manuel de folklore 2084-2085 .franfais contemporain, Tome I, Vol. 4, Paris 1949, p
פעם בשנה, אם כן, יצאה המשפחה לקבר הקדוש. על־פי־רוב היו מגיעים לקבר רכובים על בהמה — סוס, פרד וחמור, או לפעמים ברגל. הגישה לקברים מסוימים באטלס היתה אפשרית רק ברגל. רק החל משנות הארבעים למאה הנוכחית, החלו היהודים ליזום בניית כבישים למקומות הקדושים, וגם ארגנו הסעות מיוחדות ברכב לחגיגות ההילולה של הקדושים המפורסמים.
הערת המחבר : על פרדות היו מגיעים למולאי איגגי ולר׳ עמרם בךדיוואן, לפני שבנו כבישי גישה למקום, וכן לר׳ ניסים בךניסים, סידי בועיסא וסלימאן, סירי בוקסיס, ר׳ רפאל הכהן ואחרים.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לע
ילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Settat, on procede a l'abattagc rituel de la bete mercredi matin. Celle- ci est vetue d'habits musulmans. Dans la matinee, les tamzwarat lavent la jeune fille, lui coupent les ongles et l'epilent. Elles l'installent ensuite sur une mule et la conduisent au ruisseau. On la couvre d'un drap. Le marie et ses amis sont la, mais les deux groupes restent eloignes l'un de l'autre. On egorge sur place un mouton, dont la viande est aussitot grillee et consommee. La fille nubile et le jeune homme a partir de treize ans son tenus de jeuner
La tradition veut que la fiancee se baigne au coucher du soleil. La mariee rentre toute nue dans le ruisseau, pendant que deux femmes tiennent un drap qui lui sert de paravent. Trois tamzwarat lui font repeter a trois reprises cette benediction: "Baruh atta Adonay, Elohenu meleh ha' olam,222 tefilat mitsva, dayza 'lina o' la bant Israel". (Beni sois־tu, Eternel, notre Dieu maitre du monde, que la priere de ce commandement soit agree pour nous et pour la fille d'Israel). On fait plonger la femme quatre fois dans l'eau. Pendant ce temps, le fiance prend son bain, apres s'etre fait coupe les cheveux et les ongles.
Quand les maries sont prets, on les fait monter sur une mule. Les gens les suivent en tirant des coups de fusil. Alors commence une course entre les fiances. Si elle arrive la premiere a la maison, elle conduira le menage, sinon. ce sera lui le maitre. A son arrivee, son pere la souleve et la depose sur une table. Les tamzwarat 1'habillent. Apres la benediction nuptiale, le rabbin brise le verre. Les islan soulevent le marie, qu'ils emmenent chez lui.
La mariee chevauche une mule. Quand elle arrive, elle brise sur le seuil un oeuf. On eloigne les filles, car celle qui recoit un jet de cet oeuf aura des points noirs sur la figure. On lui remet du lait, qu'elle goute, de la menthe, qu'elle trempe dans le lait et avec laquelle elle asperge le seuil de la maison. Elle brise ensuite un verre. Son pere la souleve de la mule et la depose dans la chambre nuptiale. Le marie vient et s'accoude de tout son poids sur la fille. Si elle ne reagit pas. elle sera une bonne epouse, mais si un soupir lui echappe, c'est une preuve qu'elle ne fera pas preuve de patience. Ce sont les islan qui lui disent de faire ainsi. afin de l'eprouver. Le marie lui souleve le voile qui couvre son visage. C'est la premiere fois qu'il voit sa femme. "A cette occasion, il lui offre de 1'argent et lui parle.
Ilss mangent ensemble des colombes farcies d'amandes. II lui donne de la mahia, qu'elle est tenue de boire. Un homme marie entre discretement dans leur chambre et.s'assure que tout va bien. Si le marie a des difficultes, il les lui explique. Pendant ce temps, les parents du marie font servir un repas copieux aux invites. L'ambiance est animee de chants et de danses.
LE MARIAGE TRADITIONN EL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Marrakech, une vieille femme vient preparer la jeune fille avant que les femmes ne l’emmenent au bain mardi soir ou mercredi matin. Une tamzwara la coiffe et jette dans le bassin un peigne. un miroir et du " kar " – C'est le fiance, accompagn6 de ses islan, qui aura achete au marche tout ce qu'il faut pour cette occasion. II olfre ces objets avec des fruits sees dans un plateau dit "tbeq del fsus" – en disant: "Tu ne reverras jamais un pareil jour". Au retour du bain, les tamzwarat l'habillent. Elles chantent et la benissent. Quand elle est prete, on la conduit a la maison du marie. Sa belle-mere l'accueille au seuil et lui presente un bol d'huile, du miel, un bouquet de verdure, du beurre et de la menthe. La mariee trempe sa main dans le beurre 232 et le miel, qu,elle plaque contre le mur afin d'obtenir une hamsa. Son pere la souleve 233 et l'installe sur le talamon. Apres la benediction nuptiale, la mariee embrasse respectueusement la main de son epoux, qui lui tend une bague ou une piece de monnaie. C'est a ce moment que chacun tente d'ecraser le pied de l'autre.
Remarque de l'auteur
Chez les Juifs de Djerba. la mariee brise un oeuf sur le seuil de la maison et de sa chambre. Memo coutume chez les Musulmans. Voir Westermarck. Ceremonies, p. 203.
Meme coutume chez une tribu soussie: "Sie fiirchten sich vor diesen Tropfen und wollen von ihnen nicht benetzt werden, weil sie auf der Haut schwarzc Flecken hinterlassen", Rackow. op. cit., p. 27.
En presence d'autres invites le silence est toujours impost aux maries. Le iqaf pout etre cause par la parole. La coutume se retrouve chez les Musulmans. Goichon. op. cit.: "Cloitre dans un silence absolu, le marie ne peut s'occuper de ses invites".
C'est le fiance, accompagne de ses islan, qui aura achete au marche tout ce qu'il faut pour cette occasion. II olfre ces objets avec des fruits sees dans un plateau dit "|beq del fsus".en disant: "Tu ne reverras jamais un pareil jour". Au retour du bain, les tamzwarat l'habillent. Elles chantent et la benissent. Quand elle est prete, on la conduit a la maison du marie. Sa belle-mere Paccueille au seuil et lui presente un bol d'huile, du miel, un bouquet de verdure, du beurre et de la menthe. La mariee trempe sa main dans le beurre et le miel, qu,elle plaque contre le mur afin d'obtenir une hamsa. Son pere la souleve et l'installe sur le talamon. Apres la benediction nuptiale, la mariee embrasse respectueusement la main de son epoux, qui lui tend une bague ou une piece de monnaie. C'est a ce moment que chacun tente d'ecraser le pied de l'autre.
Apres la ceremonie, les maries s'enferment dans leur chambre. Les femmes prennent un bol plein de grains de ble et les projettent contre la porte, en scandant les noms des conjoints. Les maries mangent dans leur chambre des pigeons farcis d'amandes, prepares avec un melange d'epices dit "ras-e1- hanut", et boivent une mahia preparee avec de la cannelle et des clous de girofle et bouillie avec du sucre. La mere designe a sa fille une femme, qui la conseillera, alors que ce sont les islan qui initieront le marie. Un homme marie ou une vieille femme assistera discretement le jeune couple. Les deux meres attendent anxieuses dans une piece voisine le cri de joie et les zgarit qui confirment la virginite de la jeune fille.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
מוחמד ניצל את תקופת ההפוגה שנוצרה לאחר תבוסתו בקרב ׳אוחוד׳ ועמל קשות לבניית צבאו, אף כי בני השבטים מאל-מדינה לא רוו כלל נחת מסגנון הנהגתו ונטו לדחות את הצעותיו להצטרף לכוחותיו.
מוחמד ידע מעל לכל ספק שאין בכוחו להתמודד צבאית פנים אל פנים מול כוחות מכה העדיפים על צבאו בלוחמים מנוסים ומגובים בשנאה תהומית כלפיו וכלפי תומכיו. אולם, למרות האמור, לא פסק ממעשי ההתנכלות כלפי שיירות האספקה למכה ובהזדמנויות הנדירות שזכה להצלחה אף העלה את חמתם של מנהיגי מכה שהחליטו להביא לידי סוף את התופעה החריגה של שוד וביזה בדרכי הגישה של שיירות האספקה החיוניות לקיומה הפיזי של מכה.
אבו־סופיאן, המצביא הצבאי המהולל ממכה, גיבור הניצחון בקרב ׳אוחוד׳ היה נחוש בדעתו למחוק את כוחותיו של מוחמד מאל-מדינה ולהביא סוף למעשי השוד והביזה על שיירות האספקה בדרכן למכה.
כשמוחמד ועוזריו לא זכו לגייס את לוחמי השבטים הסמוכים לאל- מדינה לצידם וכשהצעותיהם לברית צבאית עם לוחמי השבטים מתוך אל-מדינה ומחוצה לה נידחו, הצליח אבו-סופיאן לכרות בריתות עם השבטים הגדולים סולים ועטפאן והגדיל את מספר לוחמיו שמנו יותר מעשרת אלפים נושאי כלי מלחמה ופרשים מלומדי קרבות. המצביא הדגול אבו־סופיאן ולוחמיו מנוסי הקרבות הטילו את חיתתם על צבאו של מוחמד שלא מנה יותר משלושת אלפים לוחמים וסכנת ההכחדה שלו בשדה הקרב הייתה ודאית.
מתוך ויקיפדיה :
בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית'רב (אל-מדינה), הפעם עם 10,000 לוחמים ובעזרת אנשי השבט היהודי בנו קריט'ה (قُريظة). מוחמד ביצר את ית'רב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קריש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קוריט'ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט ולאסלם את הנשים והילדים.
ב-628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קריש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן-מה. הסכם זה, המכונה הסכם חדיביה (حديبية) נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קוריש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד לאנשי ח'יבר (خيبر כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) היהודים, שהיוחקלאים. בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב חייבר, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם. הסכם זה שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם להסדר על-פיו יהודים ונוצרים יכולים לחיות בין מוסלמים ובלבד שיכירו בעליונות המוסלמים וישלמו מס מיוחד. יש מסורות המספרות כי מוחמד לקח לו את ספייה (صفية), אישה יהודייה שהייתה, לפי חלק מהמסורות המוסלמיות, בתו של מנהיג יהודי ח'יבר….עד כאן מתוך ויקיפדיה
מוחמד ויועציו היו אובדי עצות ולא ידעו איך להתמודד עם הכוחות העדיפים של אבו-סופיאן עד אשר פנה אליו אחד משורות תומכיו, פרסי מומר בשם סלמן אל-פארסי, יליד איראן, שהציע למוחמד לחפור ׳חנדק׳ (חפיר) סביב לעיר, שיטה פרסית עתיקת יומין שהייתה נהוגה בארצו להגנה על העיר מפני פולשים.
הצעתו של אל-פארסי הפיחה רוח חיים במחנהו של מוחמד שהורה מיד לכוחותיו להתחיל במלאכת החפיר לפני שיצליחו כוחותיו של אבו- סופיאן להספיק ולהגיע לשערי העיר הבלתי בצורה.
הצעתו של סלמן אל-פארסי הצילה את מוחמד ואת כוחותיו מתבוסה קשה ואולי אף מהשמדה טוטאלית. על תרומתו הגדולה הוא כונה בפי מוחמד בתואר ה׳קדוש׳ –באב אל־אומיד שפירושו שער התקווה. (סלמן אל־פארסי הפך לימים לאחד מקדושי הכת העלווית ונמנה בין שלושת קדושי הכת).
מתוך ויקיפדיה :
סלמאן הפרסי
סלמאן הפרסי (בערבית:سلمان الفارسي), היה אחד מחברי הנביא מוחמד ועלי לפי המסורת המוסלמית. בכתות קיצוניות של השיעה, נתפש כאחד מהתגלמויות האל בדמות אדם.
קורותיו
סלמאן נולד תחת השם רוזבה בכפר ג'יאן בקרבת איספהאן שבאימפריה הסאסאנית. אביו של סלמאן היה אדם אמיד ומנהיג הכפר. אך, הייתה לו חרדה מתמדת לשלומו של בנו והוא שמר עליו כאסיר בביתו. בדרך כלל היה זה אביו שנהג לטפל בעסקי האחוזה, אך יום אחד ביקש מסלמאן להשגיח על ענייניה בעודו יוצא למסע. לפי המסופר סלמאן עבר בדרכו אל שדותיו ליד כנסייה נוצרית, והוא הוקסם מקולות השירה והתפילה שבה. הוא מצא את עצמו נכנס אל הכנסייה, ומבלה בה את שעות האור במקום ללכת לעיסוקיו בשדות. הוא שאל את הכמרים באשר למקום מוצאה של הדת ונאמר לו שמקורה בסוריה. לעת ערב חזר לביתו, וסיפר לאביו על הדת החדשה אליה נחשף, אך אביו פסל את דבריו באומרו ש"דת אבותיך טובה לך מכל אלה". סלמאן הסתכסך עם אביו והוא נאסר בנחושתיים בביתו. סלמאן הצליח להעביר מסר לנוצרים בבקשו מהם לספר לו על השיירה הקרובה שיוצאת מפרס לסוריה. כשהתקרב המועד המיועד פרץ את האזיקים שכבלו אותו למיטתו ונמלט לעבר סוריה. שם, פנה אל הבישוף המקומי, "מנהיג דתם" של הנוצרים וביקש ללמוד ממנו את ערכי הדת ולהתנצר.
לעוגמת נפשו של סלמאן, הוא גילה לתדהמתו שהבישוף היה מושחת. הוא היה נוהג לצוות על מאמיניו לתרום כסף לצדקה, אך במקום לחלקו לנזקקים הבישוף החמדן אגר אותו לעצמו. כשנפטר הבישוף והנוצרים התאספו לקבור אותו, חשף סלמאן את סודו והראה למאמינים את מקום המחבוא שהכיל כדים גדולים של זהב וכסף. במקום לקבור את הבישוף, צלבו אותו המאמינים וסקלו את גופתו באבנים. לאחר מכן שירת סלמאן כומר נוצרי שנהג להתבודד ולהתנזר בתפילה. לאחר מותו של הכומר החל לעבוד בשירותם של נזירים מתבודדים במדבר. סלמאן נדד בין נציבין, מוצול ואסיה הקטנה עד שהכומר האחרון שבשירותו עבד הכריז ש"לא נותר על פני האדמה אדם ההולך בדרך המישרים, ובקרוב יופיע בערב נביא שיהיה בעל מוניטין של אדם ישר ולא יצרוך צדקה לשימושו הפרטי".
משלחת מנהיגים ערביים משבט "כַלְב" עברה בקרבת מקום וסלמאן ביקש מהם להובילו לערב בתמורה למעט הכסף שהיה ברשותו. הם הסכימו ולקחו אותו עימם למסע, אך בקרבת מכה הם בגדו בו, הפכוהו לעבד ומכרו אותו ליהודי משבט בנו קורייזה (תעתיק מדויק: קריט'ה). בתחילה עבד סלמאן בשירותו ואז נמכר לבן דודו והועבר לית'ריב, היא מדינה, ועמל במטעי התמרים. היהודי סיפר לסלמאן על בואו של "נביא" ממכה ושהיהודים הכריזו מלחמה על הערבים משבטי האוס והח'זרג' שקיבלו עליהם את מרותו.
למשמע הדבר חדל סלמאן מעבודתו, קפץ מעץ התמר שאת פירותיו קטף והחל לצהול ולכרכר. היהודי היכה את סלמאן וציווה עליו לשוב לעבודתו. אך באותו הערב, לקח סלמאן מספר תמרים והלך לביתו של מוחמד, ואמר לו שהוא שמע שהוא אדם ישר ושהוא וחבריו נמצאים במצוקה. סלמאן בחן אותו ונתן לו צדקה ממנה לא לקח לצרכיו ואז העניק לו כדורון מנחת תמרים ממנה סעדו הוא וחבריו. סלמאן קיבל עליו את האסלאם ושוחרר מעבדותו בידי הנביא אשר שילם ליהודי, לפי המסורת, כופר לפידיונו.
סלמאן היה בעל ידע והכשרה מקצועית מתקופת התבגרותו בפרס, והוא העלה את רעיון חפירת השוחה הגדולה מסביב למדינה כאמצעי לבלום את התקפתם של עובדי האלילים המכאיים ובני בריתם על העיר. בקרב שהתרחש לאחר מכן, המכונה בהיסטוריוגרפיה האסלאמית קרב השוחה, נחלו עובדי האלילים תבוסה מוחצת.
סלמאן והשיעה
סלמאן לא נחשב למוהג'יר (מהמוסלמים הראשונים שהיגרו למדינה ממכה) ואף לא לאנצרי (מבני מדינה שתמכו בנביא). מסורת שיעית קובעת שהוא היה חלק ממשפחת הנביא, וזאת במטרה להאדיר את שמו. הסונים מכנים אותו "בן האסלאם מילדי אדם" ובכך רומזים לנוכריותו הקודמת ולהיותו אחד מה"אחים" ל"אומה המוסלמית". השיעים מונים אותו בין הצחאבה, חברי הנביא, שלא בגדו בעלי ונשארו נאמנים אליו לאחר מות הנביא. לפי המסופר, הוא שמר על נאמנותו לעלי והיה ממלוויו הקרובים ביותר. סלמאן נפטר בימי עת'מאן בן עפאן ונקבר בקטסיפון. השיעים מחשיבים אותו דוגמה למאמין המושלם המקבל עליו את עולה של משפחת הנביא. הכת השיעית האזוטרית של העלווים מחשיבה אותו כ"שער" (באב) דרכו נגלה עלי לעולם וכאחד משלוש הישויות המרכיבות את המהות האלוהית. עד כאן מתוך ויקיפדיה
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
כוונתו ללמד לתלמידו שהקוראן, התורה של משה, איננו מצטמצם במה שכתוב בחומש, אלא הוא כולל גם דברים שנמסרו למשה בסיני, והוא מסר אותם בעל־פה. הדברים האלו נמצאים בספרי התלמוד שנחלק ל׳פרקים׳, ועל כן קורא אותם המורה ׳פורקאן. גם הספר התלמודי, שבו מיטב דברי מוסר שנמסרו למשה, נקרא ׳פרקי אבות׳. המורה מתקיף את אלה אשר ״עשו את הקוראן חלקימ־חלקים״, והוא מתכוון כנראה לכת הצדוקים המזלזלים במסורת אלה. גם הביטוי ׳אל-מתני׳ הוא ביטוי של המסורות האלה, כי הן המשניות והברייתות שנקראות בארמית שבה נכתב התלמוד: מתניתין, או מתניתא או מתני. המורה דייק לומר ׳שבעה מן אל-מתני׳, כי עיקר לימודו את הערבים היה שיקיימו את שבע המצוות שמצווה בהן כל האנושות. אף שהפרטים לא מפורשים בחומש ויש להם בה רק רמז, מכל מקום קיבלו חכמי התלמוד במסורת שכך הם מצווים; התלמוד אכן מביא אותן בזו הלשון:
׳״תנו׳ רבנן: שבע מצוות נצטוו בני נח״, (סנהדרין, נו).
מוחמד מציג כתב בערבית בטענה שהוא מאשר את כתב משה:
״לפניו היה כתבו של משה למופת ורחמים, וזהו כתב המאשר (את התורה) וניתן בלשון ערבית״ (מו, יב).
11 وَمِن قَبْلِهِ كِتَابُ مُوسَى إِمَامًا وَرَحْمَةً وَهَذَا كِتَابٌ مُّصَدِّقٌ لِّسَانًا عَرَبِيًّا لِّيُنذِرَ الَّذِينَ ظَلَمُوا وَبُشْرَى لِلْمُحْسِنِينَ
לפניו היה ספרו של משה למופת ולרחמים, וזהו ספר המאשר ( את קודמיו, את התורה ), וניתן בלשון ערבית כדי להזהיר את בני העוולה ולהביא בשורה למיטיבים.
לפניו : לפני הקוראן
פירוש הדבר שמוחמד או מורו כתב – וליתר דיוק: כתבו לו – כתב בערבית שהובאו בו סיפורים, אמרות ודברי מוסר שלוקטו מן החומש, מן הנ״ך ומן התלמוד. הספר המקורי הזה, על אף חשיבותו בעיני מוחמד, לא שרד ולא הגיע אלינו. ייתכן שהוא מן הכתבים שהח׳ליף עות׳מאן גנז או השמיד, וייתכן שעשה זאת מישהו אחר לפני עות׳מאן או אחריו. הסיבה לכך, ככל הנראה, נעוצה במאורעות שאירעו בעיר מדינה, כפי שנפרט בפרקים הבאים.
לסיכום ניתן לומר שהקוראן שבידינו אינו הקוראן המקורי שעליו כיוון מוחמד, אלא חיבור שהועלה על הכתב לאחר מותו; הוא כולל סיפורים ודברי מוסר מן התורה, שנלקחו מן הספר הראשון שנתחבר, ואליהם נוספו תיאורי הוויכוחים של מוחמד עם ערבים, יהודים ונוצרים, וכן כמה סיפורים ותיאורים מחייו האישיים: וכאמור, הוא חובר בידי הח׳ליף עות׳מאן, ונקרא מצחף עות׳מאן.
אף שאנו כותבים שבתחילה נכתב ספר למוחמד בערבית, שהוא קיצורו של תורת משה, ושקרא לספר הזה ׳הקוראן הערבי׳, מכל מקום ספר הקוראן שבידינו אינו דומה לתורת משה.
הערת המחבר – . על הכתות והדעות של הפרושים והצדוקים ראו להלן בנספח הזרמים אצל היהודים בזמן ישו. נציין רק את דברי פלביוס: ״הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת האבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב רק את הכתובים, ואילו אלה שממסורת-אבות אין לשמור״ (קדמוניות יג, ו).
אכן, קיימים הבדלים רבים בין הנוסח הקיים של הקוראן לבין החומש, הכתב של משה. בחומש נאמר בצורה ברורה ויותר ממאה פעמים, שהשם דיבר עם משה וציווהו לומר או לעשות כך וכך: ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…״, וכדומה. כן מצוין בו מי כתב את התורה והיכן, מי אמר למשה לכותבה ומתי, מי קיבלה והיכן ניתנה לשמירה. החומש מספר שה׳ ציווה את משה לכתוב את התורה, ומשה כתב אותה בערבות מואב, והדבר התרחש בסוף תקופת ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר; התורה ניתנה לזקני ישראל, לכוהנים וללוויים, והם שמרו אותה בארון בתוך המשכן. כן צוינו בחומש למעלה מ־400 שמות אנשים, מאות שמות של ערים, מדינות, ארצות ונהרות, ומאות תאריכים ומועדים. בדרך כלל, מפורט בכל מאורע מי הדובר, אל מי מכוונים הדברים, ובאילו נסיבות הם נאמרו. ובכלל, תוכן הדברים בתורה ברור ופשוט.
לעומת זאת, בקוראן שבידינו לא מצוין מי הדובר ואל מי מכוונים הדברים. גם לא מוזכר בו היכן נאמרו הדברים ומתי. אין בו תאריכים, מועטים בו האזכורים לשבטים, למקומות או לשמות אישים מתקופת מוחמד. רובם המכריע של השמות המצוטטים בו בכל זאת הם של אישים מהתנ״ך ונביאי ישראל, או כאלה שמוחמד החשיב לנביאי ישראל, ושמות מן המדרש וכדומה.
הערת המחבר : טענות לגבי זיוף הקוראן ( תחריף ) והעדר אזכורים לאישים בני תקופתו של מוחמד הועלו מיד לאחר העלאתו על הכתב. השיעים טוענים, כי עות'מאן ועורכי הקוראן השמיטו במזיד פסוקים המדברים בזכותם של הח'ליף הרביעי עלי וצאצאיו לרשת את מוחמד.יריביה הפוליטיים של סיעת עלי, בני שושלת אומַיה, טענו גם הם כי הושמטו קטעים מהקוראן המאשרים את טענתם לח'ליפות. עד כאן הערת המחבר.
באופן כללי כתוב ספר הקוראן בחוסר בהירות. סדר הדברים בו מבולבל; פסוקים רבים אינם מתקשרים זה לזה: לפעמים לא מובן אם הפסוקים מתארים סיפור מקראי או אירוע בן התקופה. פעמים רבות לא מובן מהו תחילת המשפט ומהו סופו; אין בו סימני פיסוק; הכול נכתב בקיצור וברמז, בדיבור קטוע שאינו מושלם; פעמים רבות לא ברור היכן מתחילה השאלה והיכן התשובה; ביטויים ומשפטים רבים מעורפלים, עד כי ניתן לפרשם בכמה אופנים, וחלקם סותרים; ההוראות והצווים של מוחמד מבולבלים וקטועים וחסרי סדר. לעומת כל זאת סיפורי התנ״ך והמדרש הקוראניים מובאים על־פי רוב בסדר מסוים.
הספר והיומן
כדי להסביר טוב יותר כיצד נוצר הקוראן שבידינו אנו מציעים את הסברו של חנא זכריאס. הקוראן מורכב משני חיבורים נפרדים: הראשון הוא הספר שחיברו מורו של מוחמד בשפה הערבית, ואשר מכיל ליקוט מסיפורי התורה. עליו אמר מוחמד שירד ברוח הקודש, כלומר, הספר המקורי ירד לעולם על־ידי רוח הקודש. תוכן הספר בשפה הערבית תואם את הנאמר בספר התורה, וספר זה נתן מוחמד לערבים.
החלק השני של הקוראן הוא מה שאפשר לכנות ׳יומן. אלו הם כתבים המכילים רשימות שכתב מאן־דהו, כעין יומן, על אודות חינוכו של מוחמד, פעולותיו, קשייו, ציוויו, וכן אירועים שונים בחייו. תקופת ה׳יומן׳ מתפרשת מתחילת נאומיו עד מותו. הדברים שב׳יומן׳ כתובים ברמז, משום שהכותב רשם את הדברים כעין יומן אישי, שלא נועד לפרסום, ורק הכותב יודע את פשר הרמזים. מסתבר שהכתבים הללו נכתבו על־ידי איש אחד או שניים; יש להניח שחלק הראשון נכתב על־ידי דודו של מוחמד, ורקה, כמו שנבאר בסוף הפרק הזה. כשציווה הח׳ליף עות׳מאן למסור לו את כל הכתבים המפוזרים שהיו בזמנו, העתיק סיפורים מהספר הראשון, בטרם גנז או שרף אותו. אחר כך הוסיף להם את רישומי היומן, אגד וחיבר את שני הכתובים הללו יחד וקרא להם ׳ספר הקוראן׳. מוחמד עצמו, כמובן, מעולם לא ראה ספר זה. ההכלאה הזאת של שני סוגי הכתבים, וכן דחיקתו של הספר הראשון מן התודעה, גרמו לבלבול ולהטעיה בקרב הקוראים ב׳מצחף עות׳מאן, ובקלות ניתן לטעות ולחשוב שדברי מוחמד על הספר, שירד ברוח הקודש, ועדותם של היהודים בזכות הורדה זו מכוונים גם ליומן ולספר הנקראים ׳מצחף עות׳מאן.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אלי
עזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
נדמה, שתורתו של בית המדרש באלג׳יריה, מיסודה של משפחת הרשב״ץ, ושל חוגים אחרים לא התפשטה לשני האגפים, שמעבר לאלג׳יריה, תוניסיה מכאן ומארוקו מכאן. על המצב בטריפוליטאניה למדנו מפורשות מדברי חיד״א. התנאים המדיניים והכלכליים, שבהם שרויות היו אז ארצות הברברים היו בעוכרי הידוק הקשרים עם אלג׳יריה ולא הגיעו מהן תלמידים ללמוד תורה מפי חכמי אלג׳יר. גם באלג׳יריה גופא רבתה המתיחות המדינית בראשית המאה הט״ז, כשצבאות ספרד התכוננו לפלוש אל הארץ. זו הסיבה, שרק חלק קטן מהמגורשים של רנ״ב—רנ״ז התיישבו במגרב האפריקאני, וגדולי התורה שביניהם, ששמם נתפרסם לאחר מכן בעולם היהודי בשל תורתם ומעשיהם, נטשו אותו ופנו בעיקר מזרחה, למצרים ומשם לארץ ישראל. כן עשו ר׳ יעקב בירב, ר׳ אברהם זכות, ר׳ דוד בן אבי זמרא, ר׳ משה בן אלשקר, ר׳ יהודה חייט (עבר לאיטליה), ר׳ אברהם בוקראט ועוד. אמנם ייתכן שבמחשבה תחילה ראו אלה את המגרב רק כתחנת מעבר, אבל מותר גם לשער שאילו מצאו בו תנאים נוחים היו משתקעים בעריו — במיוחד שאחדים מהם מתלוננים בפירוש על קשיים אובייקטיביים שנתקלו בהם כאן. לא מתקבל על הדעת כי אלה שפנו מזרחה התכוונו מראש לעלות לארץ־ישראל כי מוטיב זה חזר לפעול במלוא עצמתו רק לאחר כיבושה בידי העות׳מאנים (סוף שנת 1516). קשה גם להניח, שהם נמשכו אחר הזרם הגדול של המגורשים, שהציף את האימפריה העות׳מאנית, כי אזי היו עוברים מיד אל הקהילות שקלטו אז את הבאים: שאלוניקי, קושטא וכר — בעוד שאף אהד מאלה שמנינו לא עשה כן. רובם של החכמים שהזכרנום בשמם קשורים עם שיקומה של ירושלים ופריחתה של צפת בראשית התקופה העות׳מאנית.
מהעובדה של העדר מקורות ספרותיים פרי עטם של חכמי מארוקו ותוניסיה, בני הדורות הראשונים של מגורשי רנ״ב—רנ״ז, שהתישבו בעיקר בפאס ולאורך החופים, האטלאנטי ושל הים התיכון, אין להסיק מסקנות נחפזות על רמת החיים הרוחניים־ דתיים באותן ארצות. מסתבר, שבמצב המדיני הכללי של מלחמות, מהומות, חילופי שושלות, פשיטות ופלישות לא היתה כל אפשרות לפתח בארצות אלה תנאים נאותים לעבודה ספרותית• ואין להעמיד את הדממה כאן מול החיים השוקקים בקיסרות העות׳מאנית, שהיתה אז בשיא פריחתה והצלחתה. אף אם הועלו אי־אלה חיבורים על הכתב מתקבל על הדעת שהם אבדו, כי לא הוקמו כאן בתי־דפוס, כפי שהיה הדבר בקושטא ובשאלוניקי, שבזכותם הגיעו אלינו ספרי החכמים, שפעלו שם. אמנם נוסד בית־דפוס בפאס באמצע המאה הט״ז, אבל ככל שידוע לגו נדפס בו רק ספר אחד. וכן הודפס רק ספר אחד בתוניס במחצית המאה הי״ח. רק לאחר הידוק הקשרים עם ליוורנו התחילו להתפרסם חיבוריהם של חכמי המגרב.
במקום זה יש להצביע על אופיים המיוחד של מגורשי רנ״ז, שהתיישבו בערי הנמל, בחופי האוקיאנוס האטלאנטי, שהיו בידי הפורטוגיזים. כידוע גירוש זה היה תוצאה של הלחץ שהפעילו ״המלכים הקאתוליים״ של ספרד על מנואל, מלך פורטוגאל, וכמו שלבו לא היה שלם עם הגזירה שגזר, כן גם ביצועה היה כושל בכל מה שנוגע ליחסיו עם המגורשים מארצו, ועם אלה שנשארו בה כנוצרים למראית עין. אלה מהם שהתיישבו במגרב בחופי האוקיאנוס, המשיכו להגיש שירותים חשובים לחילות המצב, לשאת ולתת עם מפקדיהם, ולעמוד בקשרים עם החצר הפורטוגיזית בליסבון. בכל הפעולות הללו נטלו חלק פעיל הרבנים, שעמדו בראש הקהילות הקטנות שנוסדו אז, ושנתמנו על ידי השלטונות הפורטוגיזים. אלה ידעו שבין האוכלוסיה היהודית רבים התנצרו למראית עין— אבל כל עוד לא הוקמה האינקוויזיציה בפורטוגאל לא נשקפה שום סכנה ל״נוצרים החדשים״ אלה, וכן לא למושלי הערים. עם זאת ברור, שלא היה מקום להושיב ישיבות ולהרביץ תורה בתטואן, בארזילה, באספי, באזמור, במאזאגאן או באגאדיר. על חכמי הדור ממשפחת אבן זמירו מוטלים היו תפקידים מדיניים ודיפלומאטיים בשירות הפורטוגיזי — ולא נתפנו להרבצת תורה ולכתיבת חיבורים. בין אנשי הרוח של אותם דורות, שהשתקעו באלג׳יריה בולטת משפחת גבישון, שהקימה דורות אחדים של סופרים, חכמים ורופאים בתלמסאן ובאלג׳יר. אברהם בן יעקב גבישון, מחבר הספר עומר השכחה (פירוש על משלי) נולד אמנם בתלמאסן כלומר אחרי הגירוש, והיה רופא החצר, סופר ומלומד, פרשן המקרא ובקי בחכמת הנסתר. חשיבות חיבורו בזה, שנכללו בו הוספות פרי עטם של בנו ובני דורות מאוחרים ממשפחת גבישון. בצורה שבה נדפס עומר השכחה (ליוורנו תק״ח/48ד1) מהווה הוא מעין דגם ספרותי אופייני לחיי הרוח של המגורשים באלגייריה במשך שלושה יובלות שנים בקירוב. אחד מניניהם של בני גבישון הזיל גם מכיסו את הכסף להוצאת החיבור.
המשך…..
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.
ח׳ לתמוז נכפלו המסים והדרכים נסגרו וחולאים רעים בעולם, והתחיל הנגף. והיו מתים עד ח׳ לתשרי יותר ממאה וחמשים מחשובי הקהל הידועים שנותנים המס, ועניים יותר ממאתים וקטנים מה׳ שנים ולמטה יותר משלוש מאות. ולא נשארו כי אם ד׳ או ה׳ עשירים והם המושלים בקהל ביד חזקה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהם נאמר עשיריה מלאו חמס, השי״ת יוציאנו לאורה.
ובר"ח ניסן שעבר עשו שלום ערבים עם המלך והלמטיין והאלנדלוס לא רצו וגבול עשו ביניהם והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר בכאן בפאס אפי׳ יהודי אחד
בתשרי שפ״ו׳ היה דבר חזק מאד והעיר סוגרת ומסוגרת ומחמד ן׳ לשהאב עשה שלום עם מחמד ן׳ לערבי.
ש׳ שפ״ז העלה הקב״ה רפואה למחלתנו מן הדבר. ובחדש חשון בא חמד ן׳ לערבי הרשע הגדול ותפסו המלך במרמה ותלה אותו על עץ. עד היום בחג שבועות נתרבה הדבר ומתו בכל יום כחמישים עד ששים ומן היהודים ה׳ וששה בכל יום. וגם בצפרו ומקנאס היו מתים. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו כי״ר.
י״ג בסיון הוכה עלי ן׳ מוסא ומת. והמלך מולאי עבד אלמאליך חלה באלול ומת.
תחי׳ אדר א׳ הערים פוקח של אזאווייא, עד שלכדו למלך והרגו אותו עם שר א׳ בנו של סי׳ מוח׳ ן' גדאר. והפוקח הולך וגדל וצרות רבות בכל סביבות פא׳ס, וקצא׳ר ותיטווא׳ן מגודל המסים ונסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו בעשרה וביטלו ללמוד התנוקות בכאן ובזאווייא. ובתיטוא׳ן עשו גזירה על ג׳ יהודים ותלו לאשה א׳ ובנה על עץ. והפסידו כמה אלפים השי״ת יאמר לצרותינו די. ש׳ ת״ג ליצי׳ ח׳ לכסליו ליל שבת היתה. רוח סערה מפרקת הרים ומשברת סלעים ונפלו בפאם אלבאלי כמה בתים ומתו מאתים נפשות. וזה תפוקח הצליח עם אנשי פא׳ס אלבאל׳י השלימו עמו והיו נכנעים אליו. השר אלקאייד עבו מת פתע פתאום והיהודים חשבו כי מיתתו מנוחה להם והלכו לפוקח להקל מעליהם המסים. והלך ג״ך ר׳ יצחק הצרפתי הנגיד, ובעוה״ר רבו יגונות ואיני יכול לספר בפרט. והפוקח נתן רשות לשר שהעמיד שמו קאייד בוכביר אתאמרי ע"א – עוז אללאה -.
ובש׳ תה׳׳ו – 1651 – ליצי׳ בט״ו לאלול שלח לו להרוס בתי כנסיות שבזו האלמלאח. אוי למי שהיה כך בימיו. יום ח״י לאלול נהרס בעוה״ר הבה״ך הגדול של התושבים. ויום כ״ג לאלול נהרס בה״ך של המגורשים וכמה שוחדות הפסידו הקהל ולא הועיל להם. ונטלו כל תשמישי בה״ך, זולת ס״ת שהצילום בכמה שוחדות.
אמר הכותב ראיתי לכתוב כאן אתאריך של ש׳ תה״ו בארוכה ובלשון צח ומבואר ביותר כמו שמ״ך בכ״י זקיני חח׳ השי הדו״מ נר ישראל מר קשישא כמוה״ר סעדיה אבן דנאן זצוק״ל. וז״ל בעוה״ר ש׳ והארץ היתה תה״ו ליצי׳ נסגרו כל בתי כנסיות ונחתמו במאמר הקדש של אזאווייא, שמו סי׳ מוחמד אלחאג׳ נסגרו יום ד׳ י״א לאלול פ׳ ויצא אל מחוץ המחנה לא יבא אל תוך המחנה. וביום א׳ ט״ו לאלול ס׳ עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות נכנסו האויבים בבית קדשנו ותפארתנו טמאו את היכל קדשינו שמו בית הכנסת שלנו לעיים. אוי לעינים שכך רואות, אוי לידים שכך כותבות, והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים . וביום ה׳ של שבוע הנז׳ נתצו את התיבה והישיבה של הנשים שקול הרבנים כחרבן של בית המקדש אוי לנו על שברנו ועל מה שאירע בימינו. ובשבוע פ׳ נצבים ם׳ ויתשם ה׳ מעל אדמתם באו גוים משחיתים ונתצו בה״ך הנק׳ ע״ש אתאזי – יהודי מעיר תאזה מזרחית לפאס שבנה בית הכנסת – ועשו בה השחתה גדולה ירא ה׳ וישפוט. וביום צום גדליה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בה״ך של ת״ת על זה היה דוה לבנו וכו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, ובד׳ לתשרי ש׳ ואשיתהו בת״ה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בת״ך של ר׳ יצחק אבזרדיל זלה״ה. על איזה מהם אבכה ועל איזה מהם אקונן. הקב״ה ינקום נקמתינו. ונשארנו בעוה״ר בלא תורה בלא תפלה ובלא מצוד, אפי׳ הבל תנוקות של בית רבן שהעולם עומד עליהם נתבטל הקול קול יעקב וכו' הקב״ה יראה בעינינו ובדלותינו ובשפלותינו. ויאבד כל הקמים לרעה עלינו. ובערב כפור החריבו מדרש ישן ומדרש חדש ולא נשאר קיים מבתי כנסיות רק בה״ך של ר׳ סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה ובה״ך של ר״י רותי, יצ״ו של החכם כה״ר סעדיה בן רבוח הנז' הצילה כה׳׳ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי בובכיר הנז' ועמד בפרץ ואמר לו שהיא בית הכנסת שלו. ובית הכנסת של הנגיד ג׳׳כ עמד הנגיד והצילה. ובין כפור לסוכות נחרב בה״ך של ר׳ חיים עוזיאל. והחי הנז' נפטר ביום ר״ה. והצר הצורר כל היום גוזז ובוזז, הי״ן ויאמר די לצרותינו כי״ר.
ובש׳ ת״ח ליצי׳ נפטר ר׳ שם טוב ן׳ רמוך. אחרי הימים האלה עברו קטטות ומריבות בין הקהל ובין יהודי שמו יחיא כהן שהיה רוצה להיות נגיד והסכימו הקהל שלא יהיו עוד נגידים ואח״כ בטלו שבועתם כי לא יכלו לצר הצורר.
בש׳ פתחת שק״י – 1650 – נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים.
והשי״ךכמה״ר יצחק הצרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשיאכ״א בידו. בחדש תשרי קם א׳ ממשפחה א׳… והרג א׳ מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ך הי״ן. והוא שקול כמלך ושמו סי׳ אלמסנאני וההורגו היה, שמו אדקאק. ובחדש חשון בש׳ הנז' הרגו ג״כ בני ס׳ מוח׳ אשרקי לאח אחר של הקדש גדול ממנו במעלה והוא היה אוהב לישראל ושמו ס׳ עבד אלכ׳אלק ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז' וירד ממעלתו הי״ת ישפילהו יכניעהו עד עפר יפילהו ויגדעו וידכאהו ויבטלהו אכי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש׳׳ו אשר הוא מושל עלינו שמו סי בובכר אתמארי יש״ו עדיין הוא אדוק ומחזיק בקדש. ואנשי פא׳ס אלבאל׳י ״ היו בהסכמה אחת עם הישמעאלים במרד בקדש הנז'ולסיבה זאת אנו בצער גדול עד היום ב׳ לאייר בש׳ הנז' כתבו אנשי פא׳ס אלבאל׳י לשרי״ף א׳ שמו מולאי מחמד מן תאפילאלת והוא היה נשיא שם ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם• ושערי פא:׳ס אלג׳דיד סגורים ונשארנו במצור ובמצוק מב׳ ימים באייר עד שהשלימו המשים יום. ר״ח תמוז בא המלך מולאי מחמד הנז׳ מעיר תאפילאלת ושלח א׳ שריו לשר המושל עלינו ס׳ בובכיר ופתח לו שערי העיר אעפ״י שלא היתה כוונתו לפתוח לו שערי העיר רק לעשות עמו מלחמה. הקב״ה סכל עצתו כדי ליקח ממנו נקמת בתי כנסיות. כ״י כא״י.
נתפס השר הצורר הנז' ואסרוהו בזיקים והלך המלך וחנה פכ'ולאן, והלכו גדולי הקהל עם הנגיד כה״ר יצחק הצרפתי ואני הצעיר סעדיה ס״ט עמהם לשאול לו לשלום והוליכו בידם מנחה וקבל אותנו בספ״י ושאלו ממנו הקהל להיות נגיד כ״א כה״ר יצחק הנז' , כי כל הקמים לבקש הנגידות אין חפץ לקהל בהם, ואח״כ נסע המלך ממקום הנז' ויצאו כל בני המדינה לקראתו מגדולם ועד קטנם והמליכו אותו ועשו לו כבוד וחנה פצ׳אר אזאווייא.