הפטרת וירא בנוסח יהודי מרוקו, מפטיר והפטרה

מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף

ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים

מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה^,  והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.

1    קינת היתליר

בשער החיבור כתוב: ׳קינת היתליר; אלעדו אלדי קאם גדיר צד אליהוד ויאכד בקעת המן פי אלעוד. מן קלם י.ב\ [קינת היטלר: האויב החדש שקם נגד היהודים ויתפוס את מקומו של המן על העץ. מאת י.ב.]. היא נדפסה כחוברת בת 8 עמודים בתוניס, בדפוס קאסטרו, ללא ציון שנת ההדפסה, אולם מסתבר שהופיעה בתחילת הנאציזם. (אוסף מלג״ה. מכון הברמן למחקרי ספרות).

י.ב. הוא יוסף ביג׳אוי מתונים (1945-1890), שעסק תחילה במקצוע החייטות אך התלהב מעבודת העתונאות והפך לעיתונאי. את דבריו פירסם ב-11 עתונים ובעיקר התמיד לכתוב בעיתון ׳אליהודי׳(החל הופיע בשנת 1936). כן הדפיס 13 חיבורים, ביניהם תרגומים מצרפתית כמו ׳בנת אלמארכיז׳(בת המרכיז). קינת היתליר היא מחיבוריו המקוריים, בערבית־יהודית.

הקינה בנויה 16 מחרוזות, בכל מחרוזת ארבעה בתי שיר בעלי דלת וסוגר. כל הדלתות במחרוזת חורזות במאונך בחרוז אחד, והסוגרים – בחרוז שני. החריזה מתחלפת ממחרוזת למחרוזת. הצלעיות האחרונות שבכל המחרוזות חורזות בחרוז מבריח. בראש הקינה פזמון־מדריך, שחרוז סוגריו חורז עם סופי כל המחרוזות.

תוכן הקינה: קינה זו מתארת בעיקר את סבלם של יהודי גרמניה תחת רודנותו של היטלר. התיאור נעשה על סמך ידיעות שהגיעו למחבר: היטלר הצליח לדכא את היהודים בעזרת העם הגרמני עליו השתלט, למרות שלא היה גרמני במוצאו אלא אוסטרי פשוט, צבע במקצועו. הוא הצטרף לצבא הגרמני והצליח להתגדל ולעלות בסולם הדרגות. הוא החדיר בלב הגרמנים רגשי גדלות ושנאה, ובעזרתם הצליח לדכא את היהודים: נישל אותם ממשרותיהם הבכירות, ועינה אותם בדרכים שונות: הריגה, חנק, כליאה, טביעה בים וכו'. המחבר משווה את העם הגרמני לבהמה ולחיית־אדם שרק זנב חסר לה. העם הגרמני התדרדר לתחתיות מבחינה אנושית והגיע לשפל המדרגה. המחבר מזכיר להיטלר את סופם של פרעה, טיטוס והמן הרשע, ומאחל לו תלייה על עץ כתלייתו של המן.

קינת היתליר

רדדה: אלעאלם כלהו מחייר

 קום אליהוד קלבהו תגייר

פזמון: העולם כולו חרד

 לב האומה היהודית נפגע

בעד מא כאנו פי חרריה

 ג'אתהם גסרה קוויה

טבבה ואווכאתיה

 חככאם וקציה שרעייה

אחרי שהיו [שזכו להיות] בני חורין

 הגיעתם צרה גדולה

 רופאים ועורכי דין

 שופטים ואנשי משפט

היתליר ואחד נמסאוי

 לא עאלם ולא ראוי

קאללהם אנא אלמודאוי

בייה אלוטן ירזע צ'אווי

היטלר, אחד אוסטרי

לא משכיל ולא נבון

 אמר להם [לגרמנים]: ״אני המרפא

 בעזרתי תשוב המולדת [לגדולתה] ותאיר

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

ד. היהודים והקהילה במרוקו עם הופעתו של הרב זאב הלפרין

על רקע תקופה זו, ולאחר הכינוס העולמי של אגודת ישראל בקטוביץ הגיע הרב זאב הלפרין למרוקו והוא בן שישים. יהודי חרד, שהיה פעיל ומעורה בקהילה, ספוג ברוח התקופה ובעל דעות מגובשות מאוד. יש להניח שהשקפת עולמו התעצבה במקביל לתהליך הגיבוש ההיסטורי של תנועת ״המזרחי״ בתוך העולם החרדי עד לחלוקתו לשתי תנועות נפרדות: ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״.

על פי עדות של הרב יוסף משאש, שהיה עלם צעיר באותה תקופה, הגיע הרב הלפרין למרוקו מלונדון, אליה הגיע מתוככי ירושלים של ״היישוב הישן״ אין בידינו מידע מדוע נסע מירושלים ללונדון, מתוך מכתביו ממרוקו (שנכתבו מאוחר יותר) ניתן להניח שבא לעסוק שם במסחר ובפעילות כלכלית. המקור היחיד שבו נמצא הסבר לגבי פרנסתו במרוקו הוא במכתבים ששלח להסתדרות הציונית בלונדון, ובהם הוא מזכיר בין השאר שסיבת שהייתו שם היא עיסוקו המסחרי.הרב הלפרין נולד כנראה בשנת 1850 בעיר שרשוב בבילורוסיה. הוא נצר של דוד הלפרין, גביר עשיר ותלמיד חכם שהשיא את בתו לבנו של רבי חיים מוולוז׳ין, גדול תלמידי הגר״א, מגדולי מנהיגיה של יהדות ליטא ורוסיה, ומייסדם של ישיבת וולוז׳ין וזרם החינוך הליטאי.

מנישואין אלה, נולד לאחר מספר דורות ר׳ זאב הלפרין שלמד בישיבת וולוז׳ין. הרב עלה לירושלים (אין מידע מדויק לגבי שנת עלייתו), למד בישיבה, נישא, וכעבור זמן נסע ללונדון (אין מידע מדויק לגבי מועד הגעתו ללונדון). מלונדון עקר הרב הלפרין למרוקו והשתקע בה עד שנת 1922. ממרוקו חזר לירושלים והצטרף לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הרב הלפרין נפטר בט״ו באב תרצ״ד, 27.7.34, ונקבר בהר הזיתים.

קשה להגדיר את זהותו האידיאולוגית של הרב, כי משמעות המונחים בימינו שונה, אולם אפשר למצוא בה אפיונים דתיים ציונים ואפיונים אולטרה אורתודוקסים כמו אצל רבנים אחרים באותה תקופה.

אברהם רון מספר על אישיות תוססת, חסרת מנוחה, שלא מצאה סיפוק ואתגר בירושלים של ״היישוב הישן״ והקדישה את עצמה לענייני ציבור. ילדיו, שני בנים ושלוש בנות נולדו בלונדון. הוא קיים קשרים עם חוגים שונים והירבה בנסיעות ברחבי אירופה.

תחילה הגיע הרב לעיר מקנאס והתקבל בהתלהבות על ידי תושבי המקום. הרבנים המקומיים ראו בו מושיע כיוון שעולם התורה היה שרוי אז במצוקה. עם כניסת הצרפתים למרוקו חדרו גם המודרניזציה והחינוך המודרני, ו״עולם התורה׳׳ של יהדות מרוקו נותר ללא תשובה הולמת. כך תיאר הרב יוסף משאש את המצב לפני בואו של הרב הלפרין למרוקו:

מיום ביאת הצרפתים לעירנו, התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה בשם תקופה יפה, לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה, לא משתבש, כי השלווה והשקט גברו בארץ, ואך המנוחה והמרגעה שהיה בלב לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב או ואם רע, חלפה כליל, כי רבו המותרות לאין קץ בכל צרכי האדם, בכסות ובפרנסה, ובמדור ובכל תשמישו, ומה גם אצל הנשים והבנות, אשר עלה באפם עז ריח העת החדשה. ועל כן רבתה הטרחה והיגיעה והעבודה, ומשלחת יד בכל מסחר, ונלוו עמהם הקנאה והתחרות והתאווה לעלות במעלה העושר והתענוג. ובכן נתמלא כל לב וכל רעיון ברוב מחשבות עמוקות ופשוטות, לחבל בתחבולותיו, ולהערים בערמותיו, ולרמות במרמותיו, לאסוף כסף תועפות בהיתר או באיסור, להשביע בטן הזמן הרעב וצמא תמיד למותרות, ואומר יביע, הב, הב, לכל המחדש הזמן בטובו בכל יום תמיד. וגם תופשי התורה, התחילו ליפרד מחיק אמם, ולצאת אחד אחד איש לבצעו, כי גם הם נפשם אותה לטעום ממטעמי העת החדשה. ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף, ואין סומך, אין תומך, ואין מוכיח בשער.

הערת המחבר :  זגורי־אוחנה אורלי (1988). ׳״אם הבנים׳, ׳אוצר התורה׳ והחינוך היהודי במרוקו בין השנים 1960-1860״. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת חיפה.

פרטים אלו אושרו בשיחה שקיימתי עם אברהם רון ב־19 ביוני 2000. מר רון(שהיה המפקח על האגף הדתי במשרד החינוך בירושלים) פגש את הרב זאב הלפרין בהיותו נער בגיל מצוות. זאב הלפרין היה אחי סבו של מר רון. הפגישות התקיימו בחצרו של הרב זוננפלד בירושלים בשנת 1934, סמוך לפטירתו. כמו כן נודע לי ממר רון שהוא שאר הבשר היחיד של הרב זאב הלפרין, כיוון ששני בניו ושלוש בנותיו לא נישאו ולא נולדו להם צאצאים.

פעמים

פרקי עיון במורשת ישראל במזרח

רבעון. חוברת מס׳ ו. אביב תשל״ט. 1979

עורך: יצחק בצלאל

המערכת:

פרופ' שאול שקד – יו״ר (האוניברסיטה העברית, י״ם ומכון בן־צבי)

ד״ר מיכאל אביטבול (המרכז לחקר יהדות צפון־אפדיקה)

ד"ר יששכר בן־עמי (משגב ירושלים)

 ד״ר יעקב ברנאי (אוניברסיטת היפה)

ד"ר אליעזר בשן (אוניברסיטת בר־אילן)

 פרופי שלמה דשן (אוניברסיטת תל־אביב)

 אברהם חיים (יד בן־צבי)

 יוסף טובי (אוניברסיטת בן־גוריון)

נסים יושע (המרכז למורשת יהדות המזרח – משרד החינוך והתרבות)

אליעזר שמואלי (מנכ״ל משרד החינוך והתרבות)

פעמים בראשית הדרן

״פעמים״ מבקש לשמש במה למורשת־התרבות של יהדות המזרח, חשיפתה והנחלתה לרבים.

אין הוא כתב־עת ראשון בתחומו. קדמו לו קבצים וכתבי־עת, אם למחקר המבוסס על כתבי־יד ומקורות ראשוניים – כ״ספונות״, השנתון של מכון בן־צבי, המחדש אח הופעתו עכשיו – ואם לדברי ספרות, עיון ופובליציסטיקה – כ״שבט ועם״, ״אוצר יהודי ספרד״, ״במערכה״, ״אפיקים״ ואחרים שחדלו להופיע. כל אחד מפירסומים אלה ודרכו וזכויותיו, או גם מגבלותיו, ואף־על־פי־כן יש מן הייחוד והראשוניות בדרך ש״ פעמים״ מבקש ללכת בה.

מורשת התרבות של קהילות ישראל במזרח – שנכללים בהן בעיקר יהודי ארצות־האיסלאם, הבאלקאנים ואסיה התיכונה – זוכה באחרונה להתעניינות מודגשת בתחומי המחקר, החינוך, הביטוי הספרותי ובתחומים אחרים. פעילות זו היא תופעה חדשה לא רק משום שהרבים מכירים בנחיצותה ומשרד החינוך והתרבות פועל לקידומה, היא גם חדשה ביעדיה, במגמותיה ובדרכים שהיא מבקשת להשיגם. אין היא חלק מחיטוב עדתי, פוליטי או חברתי, אלא מיועדת לכלל ישראל. עניינה לא במאבק ובתעמולה אלא בהקניית ידע מבוסס ומוקפד מבחינה מדעית. היא מתכוונת להקיף אח מלוא גוני־הקשת של מורשת זו לכל פזורי־תפוצותיה והדיסציפלמות הנזקקות לה בהנחה שיש עניין ויש טעם בזימונן בכפיפה אחת. ואחרון חשוב, עניינה במורשת זו מקורו בהכרה, כי טיפוחה והנחל­תה הם צורך, בראש ובראשונה, כדי להגיע למלאות ולשלמות של תרבות ישראל בכללה, האחת והמשותפת לכל ישראל.

פעילות אינטנסיבית בתחום זה ניכרת באחרונה במיוחד בשדה המחקר האקדמי ובמערכת־החינוך לשלביה, פעילות המלווה בעיות וקשיים עקרוניים ומעשיים. המחקר בתחום הנדון מפוצל בין לשונות ותרבויות הרבה (בסקירה אחת שנעשתה באחרונה נמצא כי מורשת יהודי המזרח פזורה על־פני כעשרים לשונות וספרויות), גדור בדיסציפלינות שונות, נאבק עם נדירות התעודות שבכחב והשתכחות המקורות שבעל־פה, נלבט עם מיעוט חוקרים מיומנים. חרף קשיים אלה נתבע המחקר להשיג בזמן קצר את שנזנח וזולזל עת ארוכה. במערכת־החינוך דומה אין עוררין כיום על הצורך לשלב המורשת האמורה בתוכניות הלימודים בהיסטוריה, בספרות וכיוצ״ב. מיעוטם של ספרי־יסוד וספרי־לימוד ושל מקורות מידע מנופים העשויים לשמש מטרה זו הוא המעכב. ומי יודע עוד כמה זמן יעמוד בעינו פער זה שבין המטרה ובין השגתה למעשה.

״פעמים״ מבקש לשרת מערכת זו בשני קצותיה, את החוקרים בחישוף המורשת מזה ואת העוסקים בהנחלתה מזה. לכך יכוונו תוכן העניינים, המבנה והמדורים של כחב־העת, והם:

מחקרים ועיונים – בהיסטוריה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, לשונות היהודים וספרותם, חקר היצירה הדתית, האמנויות והפולקלור. בכלל זה יודגשו עניינים מתקופות מאוחרות יותר וידועות פחות.

דיוני חוקרים שיזומנו יחדיו בסוגיות מרכזיות העולות מתוך המחקר והעיון.

תעודות ומקורות, מילוליים וחזותיים, מלווים מבואות והסברים, שיש בהם עניין לרבים.

העמדת בעיות השנויות במחלוקת לדיון.

ביקורת וסקירות על ספרים ודברי־מחקר המתפרסמים בתחום זה בעברית ובלועזית.

מידע על מפעלים ואירועים מדעיים – הן להידוק שיתוף־הפעולה בין החוקרים בנדון, הפזורים בין מוסדות ובמקצועות שונים, והן כשירות לציבור הנזקק לכך, שיוכל להפיק תועלת ממפעלים אלה.

המאמרים ב׳׳פעמים״ יכוונו בדרך־כלל לחוג רחב של קוראים ולא לאנשי־המקצוע בלבד. כתב־העת החדש אינו נדרש לעסוק בשלל הנושאים האקטואליים – החשובים כשלעצמם – בענייני המדיניות, החברה, החינוך, המצוקה והפערים המעיקים על יהודי המזרח. עם זאת, יתפרסמו דיונים בשאלות השנויות במחלוקת העולות מן המחקר. ולא במקרה מובאים בחוברת זו דברי פרופ׳ ח״ה בן־ששון ז״ל, ההיסטוריון הנודע ששלל אח המונח ״מורשת יהדות המזרח״ מעיקרו. בעיות מעין אלו הן בשורש העניין שבמורשת הנדונה ויש להן משמעות להלכה ולמעשה.

על אף ההשגות והקשיים הפזורים על הדרך ש״ פעמים״ מבקש ללכת בה, אנו מאמינים בנחיצותו של כתב־העת החדש בזמן הזה. היענותם של חוקרים ומלומדים מאוניברסיטאות וממכוני־מחקר בארץ, שכולם מיוצגים במערכת, ואף מחו״ל, להשתתף בעבודתו היא מקור של עידוד לנו. עם זאת, אנו נושאים עינינו לחוגים רחבים בציבור, הנזקקים בעבודתם למידע על יהדות המזרח, אפילו אין זה עיסוקם המקצועי. כוונתנו למורים ולמחנכים, לאנשי־ציבור, לעוב­דים קהילתיים לסוגיהם, לסופרים ולאמנים ולכל המגלים עניין במורשת זו.

והנה חוברת ראשונה זו של ״פעמים״ – אך צעד אחד בדרך ארוכה.

העורך

الشيخ أحمد العدوان: لا يوجد شئ في القرآن الكريم اسمه “فلسطين”

 قال  الشيخ أحمد العدوان وهو عالم إسلامي مقيم في لأردن عبر صفحته الشخصية علي فيس بوك ان  لا يوجد شئ في القرآن الكريم اسمه “فلسطين”: “”كتب الله تعالى الارض المقدسة لبني اسرائيل الى يوم القيامة ، الاية 21 من سورة المائدة ، واورثها لهم بقوله تعالى ( كذلك وأورثناها بني اسرائيل ) سورة الشعراء 59، اقول للمحرفين عن كتاب ربهم القرآن الكريم من اين أتيتم باسم فلسطين يا كذابين يا ملاعين وقد سماها الله تعالى الارض المقدسة وأورثها بني اسرائيل الى يوم القيامة ، لا يوجد شئ في القرآن الكريم اسمه فلسطين ، اذا مطالبتكم بارض اسرائيل باطلا واعتداء على القرآن وعلى اليهود وعلى ارضهم وبالتالي لن تفلحوا وسيخزيكم الله ويخذلكم كونه تعالى هو الذي يدافع عنهم”.

Read more 

http://www.israelinarabic.com/%d8%a7%d9%84%d8%b4%d9%8a%d8%ae-%d8%a3%d8%ad%d9%85%d8%af-%d8%a7%d9%84%d8%b9%d8%af%d9%88%d8%a7%d9%86-%d9%84%d8%a7-%d9%8a%d9%88%d8%ac%d8%af-%d8%b4%d8%a6-%d9%81%d9%8a-%d8%a7%d9%84%d9%82%d8%b1%d8%a2%d9%86/

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

הריחות, שנדפו מהסחורות שבשוק זה, מחניקים וקשה להבין כיצד מרשים השלטונות הממונים על בריאות הציבור לקיים שוק זה. סוף סוף כשתפרוץ מגפה לא תיעצר בתחומי הקצבה. כיכר זו נצאת רק במרחק דקות מספר של הליכה ברגל מכיכר הממשלה, שבמרכז העיר. ברחבה זו, המשתרעת בין הקצבה ובין הנמל ובסביבתה הקרובה עומדים כמעט כל הבניינים החשובים של העיר, הכנסייה הקאתדראלית ( שהוקמה במקום מסגד שהרסוהו ), שני המסגדים הראשיים של העיר, אחד עתיק יומין, לפי נוסח המאלכים, מנהגם של תושבי הארץ הוותיקים.

השני, שהקימו הטורקים לפי אורח חייהם הם. כאן ארמונות הדאים של אלג'יר, המרתקים את העין בחינם העדין והמשמשים כיום שיכון למשרדי ממשלה שונים ולספריה הלאומית. בקיצור, הרובע הרפריזנטאטיבי של העיר, שאליו נקלע מיד כל עובר אורח, כל תייר וכל זר.

כיכר הממשלה מכאן וכיכר הרב בלוך מכאן…אולם שבתי וראיתי תמונות מזעזעות ממש, כשהמשכתי לסייר ברצבה, ולא רק כדי למלא את תיאבוני לראות את העיר הקדומה הלכתי שמה, אלא אף כדי להכעיס את האלג'יראים הקבועים, והקבועים למחצה, הנמנעים מלבקר בשכונה זו ושהזהירוני מפני הסכנה.

הקצבה בנויה בצורה אמפיתיאתרונית במעלה הגבעה הנשקפת על המפרץ. הסמטאות תלולות, עקומות, צרות ביותר, בחלקן בנויות מדרגות. כשנתקלים בחמור נושא סחורות, או מוציא אשפה, צריכים להידחק לפתח הצר, כדי לתת לו מעבר חופשי. הרבה סמטאות אינן מפולשות, ולאחר שמטפסים כמה דקות במדרגות צריכים לחזור על עקב.

הריצוף חלקלק צרוב שימוש ומהמים הדלוחים הנשפכים מהבתים, בכל רגש אפשר לשבור את הרגליים.שמות הסמטאות פרטינזיואלים במקצת : סמטת האטלס, הספינקס, הפירמידות, חניבעל, האינצ'ארים, האלות, שללא ספק היו מתאימים יותר לשדרות ולרחובות ראשיים ולא למבואות מפולשים.

הבתים נמוכים, עתיקים, החדרים צרים ללא אוויר ובלי אור. כמע שאין רואים מבוגרים, רק ילדים בגילאים שונים משחקים ברחוב. לעתים מצאתי ילדים וילדות יושבים על הרצפה ב " כותאב " הוא " החדר " המוסלמי ולומדים מפי המורה, שייך, צעיר או זקן.

הכותאב נמצא ברגיל ליד בנייני הקברים הקדושים, המרובים בקצבה, כמו בכל ערי המגרב, או ליד הזאוויות, בתי המחסה לזקנים, המתמסרים לתורת הסוד. ניכר, שנעשים מאמצים לדאוג לניקיון, סודרה שורה של נוחיות ומשתנות ציבוריות, שעל קיומן מבשר כבר מרחוק ריחם החריף, מאחר שהסידורים פשוטים ביותר.

באלג'יר מותר ללא הגבלה לבקר בכל המסגדים, בקברות הקדושים ובבתי הקברות המוסלמיים. ניצלתי אפשרות זו, בכל בניין של קבר מצאתי נשים רבות, הנודרות נרות ושקועות בהרהורים. דווקא בניינים אלה, עם הקברים שמסביב להם ומעט הירק העצים, יותר אנושיים מהרובע של החיים, והם משפיעים השפעה מרגעת ומשקטת על המבקר המזועזע ממה שראו עיניו בין החיים.

אמנם הייתה לי כבר הכנת מה לסיורים אלה, לאחר שביקרתי בחארה של תוניס ובכל זאת לא ראי זה כראי זה. את מספר תושבי הקצבה, אומדים ב-150.000 נפש, כולם מוסלמים, היושבים צפופים על שטח של פחות מחצי קילומטק מרובע. ואם נזכור, שכאן הבתים בני קומה אחת, או לכל היותר שתי קומות, יתברר, שהצפיפות כאן היא עד כדי מחנק ממש.

כשלושה מטר מרובע לנפש חיה כולל שטח החצרות, הסמטאות, הרחובות, בתי הקברות והמסגדים, כלומר המקומות שאינם משמשים לצורכי דיור. צפיפות דומה קיימת רק ברבעים היהודים שבתוניס ובשתיים שלוש ערים במרוקו. אולם בעוד מספר התושבים של הרובע היהודי הוא בגבולות שבין חמשת אלפים – עשרת אלפים נפש, כאן חיזיון הצפיפות מוכפל פי שלושים ופי עשרים.

והרי גם הניגוד של תנאי החיים באלג'יר, שאין דוגמתו באותן הערים, קובע : עושר, רחבת ידיים ורווחה, רחובות רחבים, בנייני פאר, גורדי שחקים ( כגון הבניין של הממשל הכללי ) גנים מכאן, ועוני, דוחק, בתים המטים ליפול ומארות מכאן. אין פלא כי הקצבה משמשת מבצר לקבוצות הלאומנים הלוחמים.

באחד הרחובות הגדולים כמעט בעיבורה של הקצבה, הקימו השלטונות מהכנסות הוואקף המוסלמי, שהוחרם בזמן הכיבוש, שורה של מוסדות צדקה למבוגרים, מעין " לינת הצדק " – מחסה לילה למחוסרי בית, ו " בית לחם " תמחוי מזונות, וכן בתי ספר כלליים ומקצועיים לבנות מוסלמיות.

בפרברי העיר ראיתי שיכונים עממיים, מיסודה של חברת נכסי דלא ניידי האלג'ירית, המורכבת מנציגי השלטונות, מוסדות כסף ממשלתיים ותושבי אלג'יריה, ושמתפקידה להקל במקצת על מצוקת הדיור החמורה של האוכלוסייה המוסלמית, הזורמת מערי השדה ומהכפרים אל הבירה ואל הערים הגדולות ונדחקת כאן לכל פינה פנויה.

לעת עתה כששמאות דירות במחוז אלג'יר, וכאותו מספר במחוז אוראן. הן רק טיפה בים הצרכים הדחופים בשטח זה. את משמעותם המעשית נבין מיד, כשניזכר, כי אוכלוסיית אלג'ירי גדולה פי חמישה ממספר תושבי ישראל. כאן גם הסכנה האמיתית האורבת לצרפת, אם לא תצליח להכניס שינויים יסודיים ביחסה לארץ זו.

סכנה שהיא חמורה בהרבה מזו הצפויה לה כתוצאה של הענקת העצמאות לתוניסיה ומרוקו, כי התמוטטות השפעתה על התפתחותה של אלג'יריה וההתפתחויות בה תחולל זעזוע קשה שמטרופולין.

המשך…..

ספר חובה זה מוקדש לכל אלה  מהללים המטיפים לנו כמה היה טוב במרוקו ליהודים, שיואילו בטובם לקרוא ולהתעמק בספר זה של חוקר דווקא לא מרוקאי, אלא ממוצא הונגרי הי"ו בבריאות ואריכות ימים ….אמן….מורי ורבי, פרופסור אליעזר בשן הי"ו

1877 – דחיית ההנחה שיהודים נאלצים לעבוד בשבת.

במכתב שכתב דרומונד האי ממוגאדור ב – 20 באוגוסט 1877 לעמנואל לואיב, מזכיר ועד שלוחי הקהילות באנגליה, טען השגריר הבריטי כי לפי מידע שקיבל, אין זה נכון שיהודים נאלצים לעבוד בשבתות ובחגים.

בדמנאת יהודים נאלצו לעבוד בשבתות.

ההנחה הנ"ל אינה נכונה, ועוד בשנים שלאחר מכן יש מידע על אילוצים של יהודים לעבוד בשבת. יהודי דמנאת שסבלו מהתנכלויות במשך שנים על ידי המושל, קיבלו הצהרה מלכותית בת 17 סעיפים ב – 15 בספטמבר 1884, בדבר ביטול החובות שחלו עליהם עד עתה. ובסעיף הראשון נאמר כי מעתה לא יחויבו בעבודה בימים הנחשבים על ידם קדושים.

מכאן ניתן ללמוד כי נאלצו לעבוד לממשל גם בשבתות ובמועדים. ספק רב אם אומנם בעקבות ההצהרה בוטלה חובה זו, כי גם הצהרות אחרות כמו זו שקיבל מונטיפיורי בשנת 1864, נשארה על הנייר ולא יושמה בפועל.

עבודת כפויה ביום כיפר …….: בשנת 1881 נאלצו צורפי כסף יהודים לעבוד ביום כיפור, בפקודת הסולטאן.

בכתב העת של " אגודת אחים " בלונדון פורסם ב – 15 בספטמבר 1885, כי הסולטאן הורה שעבודות שירות שיהודים בדמנאת נאלצו לבצע למושל, כמו סבלות, ניקיון, מסירת בהמות לעבודה, יופסקו.

מנהיגי הקהילה פנו למערכת העיתון Reveil du Maroc  ופרסמו בו ב – 24 בספטמבר 1884 את תלונתם נגד המושל של עירם. בתלונה נאמר, כי הם נאלצים לנקו אורוות ומקומות מלוכלכים, גם בשבתות ובחגים. וגם נשותיהם נאלצות לעבוד.

במכתבו של י. מטלון מנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר ב – 25 בספטמבר 1884 נאמר, כי יהודי המקום נאלצים לבצע עבודות שונות למושל, וכי רק אם אין למושל עבודות, אז הם פטורים מלעבוד בשבתות ובימי כיפור.

בעקבות היחס האכזרי של מושל דמנאת ליהודי המקום במשך זמן ממושך, התערבה כל ישראל חברים ופנתה לממשלת צרפת ב – 1885, ובאמצעות שגריר צרפת במרוקו הוצאו שתי פקודות מלכותיות, בהן נדרשה הפסקה מיידית של ההתנכלויות, וביניהן אילוצים של יהודים להעניק שירותים למושל גם בימים קדושים להם, ופעילויות אחרות, בניגוד לרצונם וללא תשלום, וכן עוולות אחרות.

מראכש 1886 – חילול החגים על ידי עבודה.

לפי מידע שפורסם בסוף 1886 אסר המושל במראכש כשלושים יהודים שסירבו לעבוד בחגים מתברר שהסולטאן אינו מודע להפרות פקודותיו שניתנו לטובת היהודים, על ידי המושלים.

 במכתב של כל ישראל חברים לשגרירי צרפת ובריטניה לקראת ועידת מדריד, שאמורה להתכנס ב1888 נאמר, כי יהודים אולצו למלוח ראשים בשבת. 

1887 – אילוץ לחלל שבת וחג הפסח.

בעיר קסר אל קביר השוכנת בצפון מערבה של מרוקו כ – 35 ק"מ מעיר הנמל לאראש, חי בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 סוחר יהודי בשם ראובן תורג'מן, בן חסותה של ארצות הברית. הוא עמד בקשר מסחר עם מוסלמים שתבעו ממנו חוב גדול, שהוא הכחיש.

כפי שפורסם ב – 21 באפריל בשבועון Times of Morocco וכן באטיימס הלונדוני, נאסר בפקודת הווזיר לענייני חוץ, והובא לטנג'יר, כשהוא כבול אלצוהו לרכב בשבת, ובכלאו לא אפשרו לו לחוג את חג הפסח. שני דברים מנוגדים להצהרה שניתנה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי לשמה מונטיפיורי בביקורו בארמון במראכש ב – 5 בפברואר 1864 שאושרה ב – 1880 ושוב ב – 1885.

8 באוקטובר 1893 – אישה יולדת נאלצת לעבוד בשבת.

במכתב ממוגדור לשמואל מונטגיו חבר הפרלמנט הבריטי ופעיל בחיים היהודיים, ציין הכותב, כי בהיותו בביקור במוגאדור, נודע לו על סבלם של יהודי מראכש בגלל אכזריותו של המושל מוחמד וידה והקאדי מוסטפה.

פטים הגיעו כבר לאנגליה על מלקות וננקטו צעדים להפסיקם, אבל עתה חודשו ההתנכלויות בכל הברבריות. המושל אינו מסתפק בהתקפה על הגוף. המושל והקאדי מאיימים על הלב. לאחר שנפטרו כמה מקורבנות המלקות, נעשים מאמצים לפגוע בהכרתם הדתית ובאמונתם של היהודים החלשים.

לאחר הדיווח על אילוץ להתאסלמות ביום כיפור, כשאשתו של המתאסלם סירבה ללכת בעקבותיו, דיווח הכותב כי הקאדי שלח את שליחיו וגררו את אשתו של המתאסלם ממיטת לידתה כשבידה תינוק בן 12 ימים, והיא אולצה לעבוד בשבתות.

בימי מלכותו של עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908

עיתונאי בריטי כתב כי בשבתות ובחגים נדרשים יהודים ללא הבדל גיל ומין לבצע עבודות קשות, בין השאר נשיאת משא כבד לשוק. למי שיש כסף משחרר עצמו מחוב זו.

1905 – עבודות כפייה נמשכות.

ב 23 – ביולי 1905 פורסם ב JC כי ממר אלמליאח מנהל בית הספר בפאס דיווח ב – 5 ביולי, כי יהודים נאלצים לעבוד ללא תשלום במחסן תחמושת של הסולטאן, וכי עליהם לנקות אורוות. יהודים אחדים הצליחו לברוח והוחזרו.

בשבועון  של יהודי אנגליה פורסמה ידיעה ב – 3 בדצמבר 1905 על מצבם של יהודי פאס כפי שמסר שר החוץ של צרפת מר M.PICHON. יהודי העיר נתונים לעונשי מלקות ונאלצים לעבוד בעבודות כפייה בשעות היום והלילה. אומנם לא נאמר כי עליהם לבצע זאת גם בשבתות, וזה כבר יתרון.

ב – 24 בדצמבר 1905 פורסם ב JC הדברים הבאים : בעקבות התנפלויות על יהודים בפאס, עליהן נודע ממכתבים שהופנו לכל ישראל חברים, ננקטו צעדים על ידי הממשל במרוקו למניעת המשעים השליליים.

ב -6 בחודש זימן הווזיר הראשי את הרבנים הראשיים והמנהיגים של קהילת פאס, והודיע להם בשם הסולטאן כדלהלן : נודע לנו כי מנהל בית הספר כתב מספר פעמים לכל ישראל חברים ולממשל על מצבם של היהודים.

הדובר אמר שהוא מוסמך להודיע להם בשם הסולטאן – עבד אלעזיז הרביעי – המכבד את היהודים באופן שווה עם נתינים אחרים. שלעולם לא יסבלו מחוסר צדק על ידי הממשל המרכזי. לא יוטלו עליהם עבודות בכפייה, וימי השבת והחגים יכובדו. מנהל בית הספר בפאס התקבל לאחר מכן על ידי הווזיר הראשי לפגישה.

1908 – כפיית יהודים לעבוד בראש השנה וביום כיפור.

בימי מלכותו של עבד אלחאפט' – מלך מ – 1908 עד 1912 – חתם על חוזה החסות עם צרפת, אולצו יהודים בפאס לעבוד בימי ראש השנה וביום כיפור. בערב ראש השנה תרס"ט – 25 בספטמבר 1908 בשעה 6 בערב שלח ראש החצר לתשעה יהודים עושי מזרונים לעבוד בשביל החצר.

כשסירבו ואמרו שהערב חגם ואסור להם לעבוד, נכבלו ונאלצו לעבוד כל הלילה. יהודי אחד שסירב לעבוד, וכן אלה שעבדו ופיגרו בהספק העבודה – הולקו.

כך אירע גם בערב יום כיפור. ראש החצר שלח חיילים לצורפים יהודים בדרישה לבצע עבודה בשבילו. הם סירבו ובאו לבית הכנסת, פנו לא אלמאליח מנהל בי הספר של כל ישראל חברים בעיר. הוא סירב לשלוח אותם לעבודה.

הם שוחררו לבתיהם רק למחרת בבוקר. מר אלמאליח הנ"ל פנה לווזיר, וזה הבטיח להעביר את הנושא לסולטאן. לפי דיווח ב – 1911 כבר לא מאלצים יהודים לעבוד בשבתות ובחגים.

במאה ה- 20 בתקופה בה החינוך החילוני כרסם בזיקה למסורת, היו יהודים שהתעקשו, עמדו בלחצים, ולא חיללו שבת. בימי מלחמת העולם השנייה כשמרוקו הייתה תחת שלטון ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם הנאצים, אולצו יהודים לעבוד גם בשבתות ובחגי ישראל.

 היו מהם שסירבו ונכלאו בסוף 1942 במחנה העונשין שבעין אלאוראק.

חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו כותב בהגיעו למראכש תחת הכותרת " על השבת שחוללה בכיכר מראכש ", כי בעת המאבק לעצמאות של מרוקו הכריזו מפלגות הלאומיום על שביתה, והמוסלמים היו סוגרים חנויותיהם.

לאחר שהשלטונות הודיעו כי חנות שתיסגר בשוק העירוני שבכיכר העיר, יבוטל חוזה השכירות שלה, כי בחוזה היה נהוג לכתוב ככי על השוכר לפתוח את החנות בכל יום. המוסלמים החליטו לסגור עסקיהם רק בימי שישי, והשלטונות לא הכירו בכך.

המוסלמי טענו כי היהודים סוגרים עסקיהם בימי השבת ואין מוחה, עתה הוצאה פקודה כי גם על היהודים לפתוח חנויותיהם בשבת. קמה בהלה וראשי הקהילה ניסו להתערב, אבל המשלחות שפנו אל השלטונות לא נענו.

אלה הגיבו כי בימי חירום גם היהודים חייבים לציית. בשבת אחת כל החנויות של היהודים היו פתוחות. כתגובה הודיעה הרבנות שם האיטלזים יהיו פתוחים בשבת הקרובה – יכריזו כי שם נמכר בשר טרפה. נימוק זה שיכנע את השלטונות והאטליזים הוצאו מכלל הגזירה. סוף הפרק

                                                          תורת אמך◆ פרשת משפטים מס' 38◆

                                                           המלקט: הרב אברהם אסולין

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא, א).

כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אדרת אליהו

הרב אסולים הי"ו

, ירמוז, למה שכתב מרן הש"ע (הל' דיינים סי' יד, ס"ד), שאם רואה הדיין שהבעל דין חושדו שהדין נוטה כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל. וזהו 'אשר תשים לפניהם', פירושו צריך שתשים בפי בעלי דינין 'אלה המשפטים', ולהורות להם טעם הענין כש"ע, דהיינו מילתא בטעמא. ועל דרך רמז נאמר לפי זה, שפירוש 'אשר' לשון אשרנוהי – לומר לך, כדי לאשר ולחזק הדין שפסקת צריך אתה להורות להם מאיזה טעם דנתם.

וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות (כא, יד).

כתב הרה"צ רבי מסעוד אדרעי זצ"ל תלמיד הרה"צ רבי יצחק אבריז'ל זצ"ל, בספרו שפת אמת, יש לדקדק, למה המכה את חבירו והרגו חייב מיתה, אולי האיש קטילא קטיל, ואתו זמן שהרגו הגיע זמנו למות, ולמה חייב מיתה, אלא קיימא לן שהולכים אחר הרוב, ורוב בני האדם אינם מתים פאתום. והראיה שהולכים אחר הרוב, מהפסוק (שמות כא, טו), ומכה אביו ואמו מות יומת, למה יומת שמא אינו אביו, אלא ודאי הולכין אחרי הרוב. וגם ילפינן מן הקורבנות, דקיימא לן  בהמה משנשחטה הותרה (חולין י), ולמה. נחשוש שמא במקום נקב קא שחיט, אלא ודאי הולכין אחרי הרוב,

ורוב בהמות בחזקת כשרות. הכא נמי, רוב בני האדם מתים פאתום. וזה כוונת הכתוב 'כי יזיד איש על רעהו להורגו'. ושמא תאמר למה יומת שמא גברא קטילא קטיר ופטור, אלא ודאי הולכין אחר הרוב, ולכך חייב. ובהכרח אתה לומד שהולכין אחר הרוב ולכך חייב, וזהו 'מעם מזבחי' אם לא תאמר שהולכין אחר הרוב, למה אנו שוחטין ומקריבין שלמים, דילמא במקום נקב קא שחיט, אלא ודאי הולכין אחר הרוב, ולכך 'מעם מזבחי תקחנו למות'.  

זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (כב, יט).

כתב הרה"צ רבי ישראל אבוחציריא זצ"ל רב העיר תאפילאלת וראש הישיבה, (בבא סאלי ב'). 'זבח לאלהים' זובח מלשון כריתה וחלוקה. והיינו מי שפוגם בריתו, ועל ידי זה מחלק את שם 'אלהים' לשנים לאותיות מי – אלה 'יחרם'. 'בלתי לה' לבדו' רק שם הויה מצאנו שמתחלק, שהרי אמרו במסכת סוטה (יז.), איש ואשה שזו י-ה ביניהם, אות י' באיש ואות ה' באשה. וכשמקיימים מצות פריה ורביה, אות ו' בבן ואות ה' אחרונה בבת, נמצא ששם הוי-ה מתחלק בין ארבעתם. וזהו 'בלתי לה' לבדו', שרק הוי-ה מתחלק בין איש ואשתו בן ובת.

גר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (כב, כ).

כתב הגאון הצדיק רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, 'גר לא תונה ולא תלחצנו', כיון שהוא גר חביב לפניך יתברך ואינו מחריש על דמעתו. 'לא תונה' אותו  לאמר לו, אדם שהיה עובד עבודה זרה, שופך דמים, מגלה עריות והיה אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, יבוא להיכנס תחת כנפי השכינה וילמד דברי תורה שנאמרו מפי הגבורה. וגם 'לא תלחצנו' בהודעה ריבוי המצוות החמורות ודקדוקיהן, כי אם מקצת מצוות, כדי שלא יהיה פורש וימנע מלהיכנס תחת כנפי השכינה. ואם תאמר לגבי ישראל מה יש לו לומר, לזה אמר 'כי גרים הייתם בארץ מצרים, ומאותו זמן ואילך אתם נחשבים לפני תמיד כגרים אפילו בהיותכם בארץ ישראל, כמו שכתוב (ויקרא כה, כד), 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' ועל ידי זה חביבים אתם לפני ואיני מחריש על דמעתכם.

אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר מלאתך ודמעך לא תאחר (כב, כז – כח).

כתוב הגון הצדיק רבנו יעקב אבוחציריא זצ"ל רב תאפילאלת וראש הישיבה, בספרו פתוחי חותם, אפשר לרמוז 'אלהים לא תקלל' היא השכינה, לא תעשה לה ביזיון ע"י עבירות. וצריך שתדע שהשכינה הוא 'הנשיא של עמך', דהיינו הפרנס שעל ידה עמך מתפרנס, ועל ידי שאתה פוגם בה, אתה מחסר את השפע של עמך, וזהו 'לא תאור' לשון חסרון, ואם קרא שפגמת, 'לא תאחר' מלחזור בתשובה. וזהו 'מלאתך ודמעך לא תאחר' מלאתך היא התפילה, שהיא במקום קורבן וקרבן נקרא מילוי, כמו שכתוב (שמות לב, כט), מלאו ידיכם היום לה', וכמו (ויקרא ח, לג), ימלא את ידכם. 'ודמעך' הם הדמעות שצריך לתפילה, כי שערי תפלה לא ננעלו והרבה בתפילה ובדמעות.

הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי (כג, כ).

כתב הרה"צ רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה, יש לדקדק, למה נאמר כאן 'הנה אנכי שולח מלאך', היינו על ידי מלאך ולא הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שנאמר (בראשית כח, טו), הנה אנכי עמך, היינו עמך, היינו הקב"ה יהיה עמו ולא מלאך. ויש לומר, לפי שיעקב אבינו באותה שעה יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, וחשש שמא יסלק הקב"ה הוא שכינתו מעליו, כמ"ש בגמרא (כתובות קי:), שכל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. לכך היה מתיירא יעקב עד שהבטיחו הנה אנכי עמך, דהיינו גם בחוץ לארץ אהיה עמך. אבל הכא, אדרבה היה זה בבשורת כניסתם לארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, לכך די להם במלאך שילך לפניהם.

ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך (כג, כה).

הגאון רבי יהודה אלבאז זצ"ל בספרו שבות יהודה, יש לפרש לפי רבותינו ז"ל (תענית ב), איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אמר אומר זו תפילה. וכמו שהקורבנות היו מסוגלים להוריד השפע מלמעלה שיהיה מתברך כל דבר ודבר, כן התפלה שהיא העובדה שעומדת במקומן של הקורבנות, תוריד השפע מלמעלה. וזהו שאמר 'וברך את לחמך', שע"י התפילה יהיה מתברך 'לחמך ומימיך', ובזה השכר מקביל למצוות.

 ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך (כג, כה).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי לב, יש מחלה שאין בה צער לגוף האדם, אבל היא חולי שיזיק לזולתו, כמו השכול, והעקרות. לזה אמר 'מקרבך' שאינו ניכר בחוץ, ואמר 'והסירותי' אף הוא מלידה, מבטן והריון.

ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר (כד, ה).

פירוש הצדיק יש בהם יראת אלהים על פניהם וכשהיו בעולם הזה שהארץ הדום רגליו היו כמעשה לבנת הספיר פירוש נתלבנו על ידי יסורין ועוד ובעצם השמים לטוהר שהיו מטהרים עצמן מן מאכלות אסורות וביאות אסורות בעצם השמים ושמא תאמר ולמה מסתלק הצדיק לזה אמר בשביל ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו הקב"ה ולא נגע בהם כי מכפר על הדור ושמא ולמה תאמר באה נשמה לזה העולם לזה אמר משום ויחזו את האלהים פנים בפנים ועוד אוכלין שכר מן הדין וזהו את האלהים כמו ויאכלו וישתו דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 נהוג היה גם לבקר בבית־הכנסת על שם הקדוש, ושם לעשות לימוד או להדליק נר, במקום לעלות לקבר הקדוש. לעיתים בית הכנסת היה בעיר אחרת, כמו בית־ כנסת על שם ר׳ דוד ומשה במוגאדור, או שהיה באותה עיר שבה קבור הקדוש, כמו במקרים של ר׳ יצחק בן-וואליד בתטואן ושל ר׳ משה טולידאנו ברבאט,או שהיה בעיר קרובה לקבר הקדוש, כמו אצל ר׳ יחייא לחלו. בדרך אל הקדוש אליו קשורים יותר, או במיוחד בחזרה מן הביקור אצלו, ערכו היהודים ביקורים אצל קדושים אחרים הנמצאים בדרך. היציאה לדרך היא שלב חשוב בהכנה הנפשית של החוגג, המאפשרת לו להתנתק מסביבתו ולהתחיל את תהליך הזדככותו לקראת המפגש עם הקדוש. גורמים מסייעים בתהליך זה הם קשיי הדרך, ההליכה הממושכת והביקור בקברי קדושים אחרים בדרך, המשמשים לא רק תחנות־ביניים כדי לפוש אלא גם מהווים שלב המקרב את ההולך לנקודת השיא, שהיא בואו לאתר הקדוש שבו הוא מתעתד לשהות זמן ממושך. יש להניח שקשה היה לפסוח על קבר קדוש בדרך גם מתוך אמונה שביקור קצר יכול להועיל ובאותה מידה פסיחה על אותו קבר יכולה לעורר את רגישותו של הקדוש

הערת המחבר : בהילולה שנערכה במוואלין דאד בל״ג בעומר תשמ׳׳א פגשתי יהודי שסיפר לי על מסע בן שבוע שערך בקברי קדושים, והרי תיאורו: ביום ראשון ביקור בקברי ר׳ חנניה הכהן ור׳ פנחס הכהן כמראכש: ביום שני ביקור בקברי ר׳ רפאל הכהן באשבארו ור׳ שלמה ק־לחנס ליד אוריקה: ביום שלישי ביקור בקברי ר׳ דוד ומשה, ר׳ אברהם ואזאנה ור׳ מכלוף בךיוסף בתאורירת של וארזאזאת: יום רביעי סידי חמד אל כנין(קדוש מוסלמי!), סידי דאווד בוארזאזאת, ר׳ אליעזר טורי־זהב וסידי בועיסא וסלימאן_; יום חמישי ר׳ דורבךברוך, ר׳ חיים פינטו, אולאד זימור: יום שישי ר• אברהם מול אנס. ראה בן־עמי — ר׳ "Les itine'raires :דניאל, עמ מח. גם בדתות אחרות קיים ״מסלול״ ובו תחנות לביקור אצל קדושים qu’empruntent les pelerins sont significatifs, car ces derniers se pre'occupent rarement des chemins les plus courts ou les plus faciles. lis recherchent un circuit jalonne de sanctuaires importants, un itineraire de devotions; la route est determinee par la densite du surnaturel": Les Pelerinages, Etudes d'Histoire des Religions, 1, Paris 1973, p. 14; J. Yoyotte

לביקור אצל הקדוש שלא במסגרת ההילולה היתה לרוב סיבה מיוחדת. בדרך כלל ערכו ביקור ראשון כדי לשטוח בקשה בפני הקדוש, וביקור נוסף כדי להודות לקדוש על מילוי הבקשה. לפעמים האדם משמש כמתווך והוא פונה לקדוש בשם אדם אחר: אשה מתפללת לר׳ דוד בן ברוך כדי שחברתה תבריא וזו תצטרך ללכת לזיארה כל שנה; בעל מבקש מאנשי חברא קדישא שיתפללו לר׳ יחייא לחלו שאשתו תלד, ואשה מבקשת משכנתה שתדליק בשמה נרות בקבר אולאד זימור. הרבה פעמים פונים היהודים לקדוש בשם שכניהם המוסלמים, והקדוש עונה לבקשתם בקשותיהם של הפונים לקדושים משתייכות לכל תחומי החיים, אך במיוחד רבות הפניות לשם ריפוי מחלות למטרה זו היו שוהים תקופת מה במקום, עד שהקדוש נעתר לבקשתם.

הערת המחבר :  כאשר קבר הקדוש היה באזור מוסלמי, נהגו היהודיות להתלבש כערביות, כמו למשל בביקורים אצל מולאי יעקב, ר׳ מכלוף בךיוסף אביחצירא וסידי בועיסא וסלימאן.

בקשותיהם של הפונים לקדושים משתייכות לכל תחומי החיים, אך במיוחד רבות הפניות לשם ריפוי ומחלות. למטרה זו היו שוהים תקופת מה במקום עד שההקדוש נעתר לבקשתם.לרוב נשארו שבעה ימים ליד הקדוש ואם היה צורך אף חודש או יותר. שנה שלמה שהתה אשה חולה ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע_; הבקשה יכולה להיות קשורה להצלחה במסחר: כאשר שני אנשים מחליטים להקים שותפות, הם פוקדים את הקדוש, ומרימים כוס ליד קברו לכבוד סיום העיסקה. הביקור לקדוש יבטיח להם הצלחה ואמון הדדי; ביקורים נערכו גם לשם קיום נדר, או עקב הופעת הקדוש בחלום.

בכל הביקורים נהגו היהודים להדליק נרות ליד קבר הקדוש, וגם להביא מאכל כוסכוס הנקרא ״מערוף״,שאותו אוכלים רק ליד הקדוש. מכינים את הכוסכוס בבית, ומבשלים אותו במקום. אוכלים ממנו וגם מחלקים לעניים. גם המוסלמים אוכלים כוסכוס ליד קבר הקדוש

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

תימוכין לזהירות המיוחדת שבה החלו לנקוט השלטונות באותם ימים נמצא בהמלצתה של מועצה זו מה־13 באוקטובר תכ״ח (1668), בעקבות דאגת המושל הכללי משהותו בקרטחינה של יעקב ששפורטש, שהוגלה על ידי המרקיז די אסטורגה (Marques de Astorga, המושל הכללי הקודם) לגינואה. בעקבות המרקיז די לוס ויליז ביקשה המועצה להחזירו לאוראן ולא להתיר לו להגיע למדריד, שכן אז יוכל לפעול בחצר כדי לסכל את התכנית. על עניין זה, וכן על הטלת הצנזורה החמורה על המכתבים שנשלחו לקהילת יהודי אוראן או הגיעו ממנה, כבר דן ח״ז הירשברג, אך מקובץ המסמכים שלנו עולה שגם נקבעה מערכת צופן להתכתבות שבין הרשויות, מערכת שזכתה לכינוי ״הסיפרה״ (La cifra.

בלשון צופן זו אמורה חיתה להמשך תכתובת הדיונים בדבר קבלת החלטת הגירוש. לאחר ברכתן של המועצות על הצעות הוועדה המיוחדת של האינקוויזיטור הכללי, החלו הדברים לידון למעשה בקצב מהיר למדי. פקודת הגירוש המיוחלת מטעם המושל הכללי הגיעה לאוראן ב־ 31 באוקטובר תכ״ח (1668), ומעתה התרכזה התכתובת בפרטים הטכניים הקשורים בביצועה. זמן ההוצאה לפועל של הפקודה היה נתון לשיקולו הבלעדי של המושל הכללי, שנשם לרווחה כאשר קיבל אותה, אך התקשה לבצעה, כמשתמע מן הטיוטות השונות של מכתבי המלכה אל המרקיז די לוס ויליז ואל המרקיז דיל ויסו, מושל קרטחינה.

הדברים עולים גם ממכתבו של דון קארלוס אנטוניו קאלונה (Don Carlos Antonio Calone) אל דון פדרו פרנאנדז דיל קאמפו(Don Pedro Fernandez del Campo), המודיע לזה האחרון שלצורך ביצוע הפקודה יישלח לו חיל תגבורת וספינות הובלה: ממכתבו של המרקיז די לוס ויליז אל הכתר, המודיע שגם כאשר הגיעו ארבע הספינות לדון קארלוס קאלונה הורתה מועצת המלחמה על פיזור חיל הסיוע והספינות; וגם ממכתבו של דון אנטוניו קאלונה אל הכתר, המודיע שהספינות שבו והקדימו לבוא ביום אחד.

הערת המחבר : איגרת המרקיז די לוס ויליז להוד מעלתה מה־22 בפברואר תכ״ט (1669), נתקבלה ב־4 במרס. הוא מפציר בהוד מעלתה שאם לא יבוצע הגירוש במועד הראשון לאחר הסתלקות המאורים מן החופים יתקשה לבצעו לאחר מכן. על כן יש להורות לדון קארלוס קאלונה לשלוח את הכוחות בכל מקרה: aunque no 10 haga estoy en animo de hazer la execuzion fiando" "en Dios, y en el poco alboroto que se puede temer.

הקושי העיקרי היה לרכז את חיל התגבורת שאמור היה לסייע לחיל המצב אם יתנגדו היהודים, ולהעבירו לאוראן, שכן באותם ימים נפוצו שמועות שהשריף מולאי רשיד, משושלת העלאווים שבמרוקו, מתכונן להתקיף את העיר. על כן הורתה מועצת המלחמה, שהיתה ערה לריבוי ספינות אויב המשייטות בחופים הסמוכים לאוראן, על פיזור חיל התגבורת, אף על פי שידעה על נחישות דעתו של המושל להוציא את פקודת הגירוש בכל מקרה.

מועצת המדינה, שהתערבה בנעשה, ציינה במכתב מה־24 בינואר תכ״ט(1669), שבטרם תוצא פקודת הגירוש לפועל יש צורך שיימצאו במחוז כוחות הסיוע הנחוצים למנוע כל תקלה אפשרית. כוחות הסיוע חייבים לשאת נשק, וכדאי שיישלח העתק של ההוראות למרקיז די לוס ויליז ולמרקיז דיל ויסו, הן כדי להרוויח זמן והן כדי לזרז את זה האחרון, שחלילה לא יתגלה בינתיים המבצע ליהודים ויתעוררו קשיים שהמועצה תצטער עליהם. ב־27 בפברואר תכ״ט (1669) שבה מועצת המדינה לבקש מהוד מעלתה להורות למועצת המלחמה שלא תתיר למושל הכללי לבצע את פקודת הגירוש ללא כוחות הסיוע, שהרי ״יהיה זה ביש מזל שבמקום לגרש את היהודים יאבדו ארבע מאות נוצרים״. כן הציעה שעל המושל להמתין לבואו של המרקיז דיל ויטו לקרטחינה, וזה, במקרה שלא יחזרו שלוש הספינות שהעבירו את הדוכס די סן ג׳רמאן (Duque de San German) לסרדיניה, יצווה להביא לקרטחינה מברסלונה שלוש מתוך חמש הספינות שלרשותו להובלת הדוכס די אוסרנה (Duque de Osuna) לאיטליה. ב־9 במרץ תכ״ט (1669) המליצה המועצה בפני הכתר להורות על גיוס חוזר של הכוחות שפוזרו, כדי לא לאבד זמן ולא לגרום לריבוי הוצאות, שהרי, כפי שיוצא מן המכתבים שצירפה הוועדה להמלצתה, שנשלחו מן המרקיז דיל ויסו ודון קארלוס קאלונה, הספינות להובלת חיל הסיוע עדיין עגנו בקרטחינה והכוחות המגויסים יכלו לעמוד לרשות המרקיז די לוס ויליז כבר ב־20 באותו חודש.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

סופר אחד יספר כי מושל פאס ההוא שלח עוד להנודדים האמללים בידי האיש אשר שלחו אליו מקרבם סוסים ופרדים ומורי דרך להובילם אל מחוז חפצם, אך בהיותם בדרך מצאום הערביים ויתעללו בם כאשר נשמעה השמועה הזאת להמחנה הנשאר בארזילא, נפלה עליהם אימתה ופחד ויהיו צריכים להמיר את דתם על ידי הצורר קודי די בורבא.

אמנם גם להפליטים ההם אשר נשארו מעט מחרבה ויכלו להגיע אחרי סכנות רבות לפאס, בתחילת שנת רנ"ג, מצאו אחר כך עוד פגעים נוראים, לראשונה נפגשו בעיני התושבים הערביים באותות משטמה וצרות עין מיראתם פן יקר מחיר צרכי אכל נפש לרגלם, אכן המושל ההוא מולאי שיך שכל כך היה טוב לבו ליהודים גונן עליהם וגם חמל על העניים והאביונים שבהמגרושים וינהלם ויכלכלם בלחם ובמשאות כסף.

אך ימים מועטים עברו והנה נראתה בין היהודים המגורשים המחלה הצרפתית אשר לוותה את גולי ספרד כמעט בכל מקום בואם, ותדבק עוד יותר במגורשי ספרד אלה שנקבצו וישבו בפאס והסביבה. המחלה ההיא ועוד מחלות שונות התהלכו אז בקרבם במשך כל ימי החורף ותפלנה מהם חללים רבים וחיל גדול מאוד מאוד.

המחלה הצרפתית

(כשפרצה העגבת לראשונה באירופה, בסוף המאה ה-15, השנאות והיריבויות המסורתיות הקלו על התושבים בבחירת שם מתאים למגפה: הצרפתים כינו אותה "המחלה הנפוליטנית", הטורקים קראו לה "מחלת הנוצרים"; ואילו הסברה (שלא הוכחה חד-משמעית), כי המחלה הובאה עם החיילים הספרדים מ"העולם החדש", העניקה לה את הכינוי "המחלה הספרדית". ב-1530, על סמך פואמה פופולרית, "סיפיליס או: המחלה הצרפתית", קיבלה המחלה את שמה המוכר. סופר בה על רועה צאן בשם סיפיליס, שנענש על ידי האל אפולו ולקה במחלה )

עד שפני זה גדלה שנאת עם הארץ אליהם כי אמרו שרק המגורשים הביאו אתם את המחלה ההיא למרוקו על כי מעולם לא ידעו אתה שמה באפרקיה, בכל זאת היה המושל מולאי שיך מושך עוד חסד להיהודים מגורשי ספרד, " ובכל יום היה נותן מכיסו מאה פרחים לפרנס העניים שהיו מתים בשוקים וברחובות וכאשר לא יכלה הארץ לשאת אותם, צוה, ויקחו עבדיו לוחות וקורות וקרשים ויבנו בעמק אהלים קטנים ככף איש ושם נחו היהודים וימצאו מרגוע לנפשם ".

וכן נמשכו ימי המחלה ההיא עד ימי האביב של השנה ההיא שנת רנ"ג, שאז החלה לחדול ותרף מעליהם, ואז מת גם רבי שלמה אדרוטיל אביו של כותב הזכרונות רבי אברהם אדרוטיל הנזכר, הוא היה – כמו שסיפר בנו עליו – " תלמידו של רבי יצחק קנפטון גאון ספרד ושימשו עשרים שנה ויהי בקי בתלמוד ובעת הגירוש יצא מספרד בהיותו כבן שבעים שנה ויבא לפאס, ונפטר שם ביום ראשון של פסח בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מספרד " ובכם קרוב הדבר לומר שגם הוא – רבי שלמה אדרוטיל – היה מחללי המחלה ההיא בה בעת שקרב קצה.

צרות אחרונות משכחות את הראשונות, כי בעוד לא נחו יהודי ספרד מטלטולם ועמל נדודם, בא עליהם נגע המחלה ההיא, ועוד טרם הספיקו להרגע מנגעיהם ומעוצבם מפני תוצאותיה האיומות של המחלה, הדביקתם רעה אחרת יותר נוראה ומשכלת, וזה מה שמספר רבי אברהם אדרוטיל הנזכר :

" ואחר הפסח באו כמה צרות על ישראל, לאחר שישבו במדינת פאס כמו שמונה חדשים יצאה אש בתוך היהודים בחודש תמוז ונשרפו בשעה אחת כמה אנשים כאלו האש יצאה מן השמים…והייתה צרה גדולה אשר לא נהייתה מעולם בחצי היום…ואחרי השרפה הגדולה ההיא בא רעב ודבר גדול ומתו יותר מעשרים אלף נפשות מישראל במדינת פאס, ובמדינות אשר סביבותיה כהנה וכהנה.

ובעת שראו הרעה הגדולה הזאת חזרו לארץ אדום כי אמרו כולנו מתים ומהם נסו לאהלי מואב וישמעאלים ומהם מתו ברעב בשוקים וברחובות ובנות ישראל ערומות "

הנשארים הרבה מהם נאנסו לשכון בשדות ולאכול חציר כבהמה, וביום השבת כוססו את הצמחים בשניהם, ויתנחמו בצדקתם כי לא מחללים הם את השבת לתלוש בידיהם. היו אבות אשר מכרו אחד מילדיהם לתושבי הארץ הישמעאלים לתת להם לידיהם הנשארים, והקונים ההם התעמרו בילדי היהודים ההם ויעבידו אותם עבודת עבד.

היו אומות רחמניות אשר בידיהן המיתו את ילדיהן לבל תראינה עיניהם במותם מזלעפות רעב, יש חובלי אניות נוצרים אשר עמדו על החוף סאלי ויראו קבוצות ילדים מילדי ישראל קוששי עשבים להחיות את נפשם, מצאו חפץ ברעבונם זה למשוך ברשתם הרבה ילדים אשר נגשו את החוף להשתחוות להם בעד פרוסת לחם.

וימשכו אותם את אניותיהם ויקחום שבי, האכזרים האלה אטמו אזנם משמוע זעקות האבות והאמהות האמללים שרבים מהם קפצו הימה להציל את בניהם ובנותיהם בהתחננם לפני בעלי האניות להשיבם להם, אך הם לא כן, את הילדים הובילו אותם לארצות רחוקות, מהם נתנו דורונות לשרי מדינה ומהם מכרו אותם לעבדים.

נפלא הדבר כי גם אז בעצם ימי הרעה ההיא, ובתוקף הדבר והרעב ששרר שבמרוקו, בעת שרבים מהמגורשים חזרו לארץ אדום, לקסטיליה וספרד, נמצאו גם אז כמה משפחות מגולי פורטוגל אשר בהתגרשם משם על פי פקודת העריץ דון יואן, ואחרי שבעו נדודים שמו פעמיהם לבוא למרוקו, בין הגולים האלה, היה רבי יהודה בן יעקב חייט, מחבר " הפירוש " על סודות מערכת האלהות.

הוא בא בלוית אנשים משפר אשר נשארו מן החמישים ומאתיים איש שגורשו אתו יחד מארץ פורטוגל, על דבר התלאות אשר מצאו אותם בכלל, ואת רבי חייט ובני לויתו הפליטים הבאים למרוקו, יסופר בהקדמתו אל פירושו ההוא וזה מה שסיפר אודות עינויו האחרונים :

" משם נסענו בסוף שנת רנ"ג, אל הברבריה של מלכות פיס בארץ ישמעאל אנשים רעים וחטאיטם לה' מאד מה שהותיר הברד אכל הארבה וגם שם לא שלותי ולא שקטתי וישמעאל אחד שהיה מספרד דר במקומו ונזדמן שם כי גם להם נעשה גירוש, העיד עלי, כי בהיותי בספרד בזמן שהקלות הקדש עשו שמחות על כבישת העיר גרנדה.

צויתי להיהודים שבמקומי שהיתי מרביץ תורה ביניהם שיעשו צרות נביאם…והאמינו בו, אז הכוני פצעוני והליכוני בבור תחתיות במקום נחשים ועקרבים ותיכף דנוני לסקילה והיו מבטיחים אותי שאם אמיר את דתי ישימוני עליהם לשר ולקצין מלבד מוהר ומתן ויהודה עוד דר אל עם אל קדושים נאמן והאל אשר שמתי בו מבטחי בלבל עצתם עם היות שעמדתי שם קרוב למשך יום בחשך ואפלה בלחם צר ומים לחץ ודבקה לארץ בטני ברעב ובצמא ובחוסר כל.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.

ובערב באו לקראתי אנשים נכבדים לבית בעל הבית, להלוך עמי לבית הכנסת ההיא. אני באתי לבית הכנסת ומצאתי כל הקהל יוצאים באמבוהה ( בהמונם ) רבה רצים בחיבה יתירה. ובפתח בית הכנסת, גדול – ראש הקומיטי ( הוועד, סניור ) ס' שמעון קאסטייל ובא לקראתי ואמר לי בית הכנסת הזאת קטן מהכיל, והסכימה עצתו להיות הדרשה בבית הכנסת הגדולה הנקראת מדרש, אשר בנה מקרוב הגביר יעקב בן דייאן הי"ו ( עיר לאראג'י יש בה שמונה בתי כנסיות ) .

וכן היה הלכו שמה והיו קהל רב אנשים ונשים, והנשים היו בעזרה שעל גבי בית הכנסת. וכל הקהל היו שמחים שמחה גדולה, ושומעים דברי בחיבה יתירה ובחשק נמרץ, ובהתלהבות יתירה כאדם שהיה צמא למים. והדרשה הייתה שיעור שתי שעות, דברי מוסר ודרושים ומאמרים ( הדרוש רשום אצלי בזכרון דרשותי )

גם אודיע שבאו לעיר לאראג'י לדרוש לשלומי, קהל לקצר וקהל ארג'ילה יע"א, השם ישמרם, וחלו פני ללכת אצלם לבקר אותם. ובחודש טבת נסעתי לעיר ארג'ילה, ויצאו לקראתי כל הקהל הי"ו. ונתאכסנתי בבית החכם כהר"ר בין ג'ו הי"ו, הוא שוחט מתא וראש הקומיטי.

גם הם ביקשו ממני לדרוש ביום שבת קודש, וכן היה דרשתי סדר ויגש בבית הכנסת הגדולה שיש להם, הנקראת על שם בן ג'ו ( בעיר ארג'ילה יש לההם ארבעה בתי כנסיות ). והיית דרשה גדולה, והתפללו מנחה ואחריה ערבית של מוצאי שבת. וביום שני חזרתי לעיר לאראג'י יע"א לשם.

ובראש חודש כסלו נסעתי לעיק לקצר לקאביר, ויצאו לקראתי כל הקהל הגדולים וקטנים, והתאכסנתי בבית חבר עיר החכם כהר"ר יעקב אסבאג הי"ו, הוא שוחט מתא ומוהל וירא השם, השם יפקדהו בבנים זכרים.

וביקשו ממני לדרוש ביום שבת קודש, וקבעו מקום הדרשה בבית הכנסת הגדולה של האדון רמאנו יאיר, השם ירחם נשמתו ( עיר לקצר יש בה שישה בתי כנסיות ), והיה כל הקהל גדולים וקטנים. וכל הנשים של העיר, היו בעליה שעל גבי בית הכנסת.

והארכתי בדרשה שתי שעות ושליש, והיו כל השומעים מקשיבים לקולי בעונג רב, השם יתברך ויאריך ימיהם. ובליל שני הייתה פקידת השנה של אמו של האיש מסעוד סאראגא, והזמין אותי להלוך לפקידת השנה, ודרשתי שמה בביתו על האישה ההיא. 

וביום שני חזרתי לעיר לאראג'י יע"א, ונכנסתי בשעה שנים עשר, ובשעה שנכנסתי לבית בעל הבית, הגידו לי שאתמול נלב"ע ( נפטר לבית עולמו ) הגביר יוסף אמסלם בן פלאטא, בן חמישה ושמונים שנה. והלכתי ללוות המטה, ובבית החיים ביקשו ממני לדרוש עליו, וכן היה.

דרשתי עליו בבית הכנסת שהיה מתפלל שמה, וזה היה ביום שבת קודש סדר ויחי. וביום שבת קודש סדר וירא, דרשתי בתשלום השנה על המנוח יוסף טמסלם נ"ע ( לא הראשון איש אחר ), והדרשה הייתה בבית הכנסת של המנוח שלמה מר יוסף נ"ע.

וביום שני נסתי מעיר לאראג'י יע"א לעיר לקצר, לשוב לביתי. ונתעכבתי שם עד יום א שבט סדר בוא, מתאים זאנווי 1945, חזרתי לביתי לשלום.

עוד אודיע שבחודש כסלו תש"ו לפ"ק, כשהייתי בעיר לאראג'י יע"א, הסכיו הקהל להוליך אותי לעיר טיטואן יע"א, לראות בית דין צדק הגבוה של חיקור דין שיושבים שלושה דיינים ה"ה ראש אב בית דין הוא מורנו הרב יהודה ליאון כלפון נ"י. ומרונו הרב וידאל ישראל נ"י ירפאהו רופה חינם, ומרונו הרב יצחק ביבאס.

רבי ליאור כלפון, נולד בתיטואן בשנת תרל"ט – 1879, ונפטר שם בכ"ט אדק תשכ"ו – 1966. הוא היה תלמיד הרבנים : רבי יונה נהון ורבי שמואל ישראל זצ"ל. עמד בראש ישיבה והרביץ תורה ברבים. הוא נשא ונתן בהלכה על חכמי הדור במרוקו ומחוצה לה. היה בין המשתדלים בהוצאת תורתם של חכמי תיטואן הראשונים לאור לדפוס. השאיר שאלות ותשובות וחידושי תורה בכתובים.

רבי ודיאל בן רבי משה, נולד בתיטואן בשנת תר"ן – 1890, ונשפט שם בד' אדר תש"ו – 1946. למד לפני הרבנים : רבי יונה נהון, רבי שמואל ישראל ורבי יעקב טאוריל, זצ"ל. מונה לדיין בשנת תרפ"ב – 1922, כיהן בדיינות בעירם תיטואן וטאנג'יר. היה יודע כתלמיד חכם מופלג וצנוע.

רבי יצחק ביבאס בן הרב שלום. כיהן בתפקידים שוחט ובודק, ספרא דדיינא ואחר כך בדיינות. היה חסיד ובעל מעשים וזהיר בלשונו. זכה לאריכות ימים, עלה לארץ ונפטר בכפר סבא בז' אדר תשמ"ג.

עיקר תיטואן יש בה שישה עשר בתי כנסיות, וביקרתי כל הספריות שיש שםה. ויש בהם ספרים רבים ויקרים למאד ויקרי המציאות.

ראיתי את ישיבת הרב הגאון כמוהר"ר יצחק בן וואליד זצ"ל מלאה מכל טוב ספרי פוסקים ושאלות ותשובות וספרי השכלה וחכמה לרוב  ( ספרייה זו הועלתה לארץ בשנים האחרונות ונמצאת בידי רבי שלמה דיין בירושלים, מהתרשמותי נראה, כי מאז עד היום חלו בה ידיים ונעלמו ממנה ספרים רבים ).

ועוד ביקרתי את הישיבה שהקדיש המנו"ח ( המעולה, נבון וחשוב ) רודף צדקה חסד כה"ר יחייא בן הרוס נ"ע נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ כן יהי רצון. ויש בה ספרים מרובים אין מספר, ושם לומדים תלמידי חכמים ולוקחים פרס ( שכר תמיכה ).

עוד ראיתי את הישיבה הנקראת תלמוד תורה, וראית את הישיבה הנקראת יגדיל תורה, ויש בהם ספרים אבל אינם מרובים, ולומדים שם תלמידי חכמים ש"ס ופוסקים, וראש הישיבה הוא הרב הדיין ומורה מורינו הרב יעקב בן טולילא הי"ו, והא זקן כבן חמשה ושבעים שנה.

הרב יעקב בן טולילא נולד בתיטואן סביב לשנת תר"ך – 1860 ונפטר שם בט' אדר תש"ט – 1949, חיבר שאלות ותשובות שלא ידוע אם נשתמרו וביד מי מצויים היום .

והיו לומדים מסכת בבא בתרא, ואני הדל הכותב למדתי עמהם יום אחד. וראיתי עוד ישיבת הכנסת אורחים, ויש בה ספרים מעטים. החצר ההיא מתאכסנים בה אורחים עניים הבאים מכל מקום. עוד יש שם ישיבה הנקראת על שם בן עוליל ז"ל, אבל שם הספרים העלו אבק וחלודה מאין דורש ומבקש.

ממזרח וממערב כרך חמישי.

פסק דין כעניין כית־הבנסת של התושבים מר׳ אליהו הצרפתי

[עמי 1] הנה ראיתי ושמעתי באומרים לי שיש מי שרוצה לעשות פשרה בבה״ך הי״ג [ה׳ יגדלהו] של התושבים, ותמהני איך עלה בדעתו ומלאו לבו לעשות פשרה בדבר הגזול מבעליו דהרי פשוט וברור הוא לעין כל ובפרט לרואה השמש, שהב״ך הי״ג היא של הקהל וליכא מאן דפליג בזה ונתניה הקהל לכמה״ר סעדיה זלה״ה לו ולזרעו אחריו הזכרים הראויים למלאת מקומו. ויש בידם כמה הסכמות מהקהל ראשונים ואחרונים דדוקא לזרעו הזכרים הראויים למלאת מקומו בענין שירות הקדש. ויש בידם פסקי דינים מרבני פאס זלה״ה שיש דין קדימה למביני מדע מזרעו שיהי׳ לו חלק עודף מאחר שיש להם דעת בעיון וסברא על האחרים, והאחרים שאינם ראויים יטלו פחות מהם וכמה שנים אותם שאינם ראויים מעולם לא נתנו להם רשות מבדי״א  ליטול שכירות קרקע ומשם בארה דהיא של הקהל.

 או היה להם לפסוק ממון המוטל בספק יחלוקו ומעולם לא עלה ע״ד ב״ד זה. דזה ברור לכל שהיא של הקהל כמו שפסקו ג״כ רבני מכנאס יע״א. שהם מהר״ר משה טולידאנו זלה״ה ומהר״ר חביב טולידאנו ומהר״ר משה בירדוגו זלה״ה. שפסקו שב״ה הי״ג היא של הקהל ואפי׳ בזרע של החכם ז״ל רצו לפסוק דמה שעשו הקהל עשוי במה שדחו קצת מזרע החכם מלשרת בקדש, אלא סיימו אך מה שעשו ב״ד של פאס גם הם מסכימים עליו משום דבקיאי טפי והוא שהכניסו ב״ד אותם שהם מזרע החכם שלא היו ראויים להתמנות ונתנו להם חלק פחות יותר מאותם שהיו ראויים ולא יכלו הב״ד להכניס עד שריצו קהל בה״ך שכך אמרו בפסק: ״תבע ממנו ומהקהל התושבים על בה״ך הידועה לתושבים״.

ואמרו החכמים זלה״ה בפסקם הנז׳ טוב וישר מאחר שכעת עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע ישרת בקדש השירות הראוי לו לאפוקי דרשות ויטול חלק מועט וחתמו עליו גאוני עולם מהריב״ע זלה״ה ומו״ר יעב״ץ זלה״ה. ומה שכתב מהריב״ם  זלה״ה שחזר בו מהריב״ע זלה״ה בפסק השני שהיה בשנה שבו כתבו פסק הראשון, שמאוחר מזה הנז׳ בקצת חדשים במ״ש ״אין אחד מהשני כתות יכולים לא למכור ולא למשכן״, חלילה לומר שהיא חזרה, אדרבה משם ראיה שהיא של הקהל אלא עשו הדבר כדין הקדש הבה״ך שהיא של הקהל והקדישוה לזכות החכם לו ולזרעו הזכרים הראויים שאין שום א׳ מהכתות יכולים למכור וכוי ואדרבה משם ראיה שסתרו מ״ש  בשטר מכר שהיה יכול החכם למכור ולמשכן, משום שהיא של הקהל.

ומ״ש שאין הקהל יכולים למכור אע״ג שהיא של הקהל, משום שהקדישוה לזכות החכם הנז' לו ולזרעו הזכרים הראויים. לכך אינם יכולים למכור וכו' ואם הייתי רואה אותו פסק השני נחמיניה ונבדקיניה והייתי מגלה מאיזה צד נעשה הפסק כי לא ראיתי הולדת הספק כי אם ממה שטענו בני החכם אותם שאינם ראויים על הראויים וזוהי טענתם: דילמא בשטר מכר חזרו הקהל ונתנוה לחכם לכך נכתב שיכול החכם למכור וכו' והנה ראיתי שסתרו טענתם אחיהם שהם חכמים מההיא דגמי (ב״ק, לו, ב) ההוא דתקע לחבריה וחייבוהו ליתן לחבריה פלגא דזוזא [עמי 2] אמר האי גברא הואיל ופלגא דזוזא לא בעינא ליח, נתבוה לעניים.

המשך…..