כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מחצב הנשמות

מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.

אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.

משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.

ר' שמואל פינטו

בנו של ר׳ דניאל היה הגאון ר׳ שמואל פינטו. ר׳ שמואל הלך בדרכי אבותיו, והיה תלמיד חכם וגאון מפורסם, בכך השלים את החוט המשולש שלא ינתק. ר׳ שמואל מילא מקום אביו, וכיהן ברבנות ארם צובה.

בשו"ת מהר״ם חביב (סימן קל״ח), מובאת תשובתו לר׳ שמואל פינטו, שנכתבה בשנת ת״ן, דהיינו שנים מועטות לאחר עלותו לכס הרבנות. המהר״ם שהיה גדול אותו דור, מכנהו: ״החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין״. התשובה דנה בעניינה הסבוך של עגונה מארם צובה, שר׳ שמואל העלה להתירה. המהר״ם מביא את כל דברי ר׳ שמואל, ונושא ונותן בדבריו בכבוד רב ובאריכות מרובה. בתשובה זו ניכרת בקיאותו וחריפותו של ר׳ שמואל, יחד עם כוחו הגדול בפסק. מעניין לציין, שב״ השאר, מסתמך ר׳ שמואל בדבריו, גם על דברי ר׳ יאשיהו זקנו בתשובותיו, שהיו מצויות תחת ידו ככל הנראה.

קהילת ארם צובה באותם ימים היתה בשנות הזוהר שלה, רוב רובה של הקהילה היו תלמידי חכמים צדיקים וחסידים, ועל כולם התנשאה דמותו של ר׳ שמואל כפי שניתן ללמוד מן המובא להלן.

בספר תפלות כמנהג ק׳׳ק ספרדים יצ״ו (עמי ג׳) כותב כך:

"ותקעתי אהלי של תורה בעיר הגדולה, רבתי עם, רבתי בדעות, קהל קדוש צובה היא סוריא פרוור שבירושלים, עיר שכולה חכמים חסידים אנשי אמת שונאי בצע ודרשתי בקהל רב. ולסעודה שלישית זימן אותי ראש המדברים המפורסם, שתדלן הגדול, חסיד ועניו כמהר״ר שלמה רג׳ואן יצ״ו, ומצאתי בביתו חכמי העיר, ובתוכם היה אחד מיוחד שבעדה, החכם השלם, חריף ונקי, תני ומתני, מדייני העיר. שלשלת הייחוס כמהר״ר שמואל פינטו יצ״ו וכוי, ופלפלתי עמו בחכמה איזה חידושים״.

ובהקדמתו לפירושי המשניות כותב: ״והוכרחתי להעמיד אהלי של תורה במקום נאמן, ק׳׳ק ארם צובה, היא סוריא, ועשאוה כארץ ישראל לעבדי הי, בית יעקב עיר ואם בישראל, יותר מארבעת אלפים בתים, ורובם גאוני ארץ, אנשי אמת, שונאי בצע, ודרשתי בקהל רב. והייתי בבית של הגביר החסיד ראש המדברים, שתדלן הגדול כמוהר״ר שלמה רג׳ואן יצ״ו, ומצאתי בביתו חכמי עיר, ובתוכם היה המאור הגדול, שלשלת היחוס, המופלג, חד מן דייני העיר הנ״ל, כמוהר״ר שמואל פינטו נרו״, עכ״ל.

בידינו נותרה עובדה אחת מענינת המעידה על חסידותו המופלגת. כידוע סוריה היתה אחת מהארצות שכבש דוד המלך, וחכמינו ז׳׳ל גזרו שינהגו בה כמה מהמצוות התלויות בארץ (רמב״ם פ״א מהלכות תרומות הלכה ג׳ ודי). ספקות רבים נוצרו מכך אצל קהילות סוריה במאות השנים האחרונות, באשר לא היה ברור עד כמה נוהגות גזירות חז״ל גם בזמן הזה. בשו״ת נבחר מכסף לזקנו ר׳ יאשיהו בהגה"ה סימן כ״ג) מובא, שר׳ שמואל שהיה צדיק וחסיד, ירא לנפשו, ולפיכך נהג להפקיר את כל פירותיו, משום החשש שמא חייבים הם בתרומות ומעשרות.

רבי שמואל חיבר חיבורים רבים, שו״ת ודרשות, אך לא נדפסו. מקצת מדבריו הובאו בספר חזון עובדיה (הנזכר לעיל), בפרשת קדושים (דף קו. מדפי הספר), ובסימן א' מהחלק  הנקרא חזון למועד. גם בספר ברכת אליהו (דרושים עה״ת, ליוורנו תקנ"ג –  לרבי אליהו דוויך הכהן מרבני ארם צובה – אחד מצאצאי צאצאיו, מובא בפרשת תולדות(אות י״ב) דבר תורה מפיו.

כמו כן בספר דברי יוסף לרבי יוסף אירגאס (ליוורנו תק״ב), מובא פסק דין משנת תע"ה, ( שנכתב – ככל הנראה ־ זמן קצר קודם פטירתו שהיתה בכסלו באותה שנה, בענין נוסחאות התפילה, בו חתום ר׳ שמואל יחד עם חכמי ארם צובה.כמו כן נמצא חתום בספר ״חנן אלקים״ על פסק דין בענין איסור אכילת עלי גפנים יחד עם שאר רבני העיר. עוד מצאנו בספר התשובות חיים ביד לר׳ חיים פאלאג'י ( סימן צ״ח), בתוך תשובה ארוכה בענין העברת המת מקברו, שכתב: ובאותו זמן אינה ה׳ לידי ספר שו״ת מהרב מוהר״ש פינטו ז״ל בכתב יד, ושם ראיתי תשובה אחת שהורה להתיר״.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

–         המלט

דבר יחיד־במינו?

מדוע נהגו בחילופים ממשיים אלה של אוכלוסיות ערביות ויהודיות שלא כדרך שנהגו בכל חילופי־האוכלוסים האחרים? כמעט כל נדידות הפליטים ההמוניות – לרבות אלו שחד־סטריות היו ולא הדדיות, כדרכם של חילופי־אוכלוסים – נפתרו על־ידי יישובם המחודש של הפליטים או קליטתם בארץ המארחת הראשונה או באיזור אחר שנבחר לכך.

רשימת תנודות־האוכלוסים האומללות בעולם מסתכמת במספר מדהים של פליטים: מ־1933 עד 1945 נעקרו בםך־הכל 79,200,000 נפש ממקומן: עוד ()100,000,00 איש לפחות נעשו פליטים מאז מלחמת־העולם השניה. אנשים שנתע­רער בטחונם בזמנים של סיכסוך במהלך ההיסטוריה כולה היגרו לאיזורים שבהם חשו עצמם בטוחים יותר. רובם שוב אינם פליטים, מפני שהציבוריות העולמית ראתה ביישובם ובשילובם של זרמי פליטים אלה על ידי הארץ המארחת את קו־הפעולה התקין וההומאנטיארי. באורח עקיב נדרשת לכל הפליטים הזכות ליהנות מן התקדים המשפטי הבינלאומי, המעניק לפליטים את הזכות לחיות בכבוד כאזרחים בארצות־מקלטם. לא היתה שום החזרה מוצלחת של קבוצת פליטים כלשהי למולדתה אלא לאחר נצחון צבאי; זאת ועוד, במקרים של חילופי פליטים אין כל בסיס – לא הסטורי, לא מוסרי ולא אחר – לשיבה חד־סטרית.

החילופים בין הודו לפאקיסטן בשנות ה־50 למאה שלנו היו אדירים בהיקפם: 8,300,000 סיקים והינדוסים מפאקיסטן ברחו להודו, ולערך 6,500,000 מוסלמים עקרו מהודו לפאקיסטן. אפילו ב״מערב־בנגאל הצפופה, המוצפת מים״, לדברי הניו-יורק טיימס, שאליה נהרו פליטים ממזרח־פאקיסטן, ״נראה היה [לפליטים] כי תקוותם היחידה לנחמה היא בקרב אנשים הדוברים בלשונם, בעלי אותם הרגלי־תזונה, השותפים במנהגיהם ובמסורותיהם״. חילופים אלה לא התבצעו בדרכי שלום. כמו שנמסר בטיימס הלונדוני.

מוסלמים רוצחים הינדוסים וסיקים, הינדוסים וסיקים רוצחים מוסלמים. כל צד מאשים את זולתו בשצף־קצף ומסרב להודות שאנשיו הוא אשמו פעם במשהו.

 אולם, בניגוד לעמדותיהם של הערבים, הודיע נשיא פאקיסטן, מוחמד איוב ח׳אן, במסיבת־עיתונאים שקיים בקאהיר ב־1960, כי הורה לאנשיו לטפל בפליטים שלהם, בלי ״כל תמיכה של ממש מאחיהם המוסלמים ברחבי העולם״; הוא חיווה דעתו כי העובדה שפאקיסטן יישבה קרוב לשבעה מיליוני פליטים שבאו אליה מהודו תוכל לשמש דוגמה ל״שלושת־רבעי מיליון הפליטים מארץ־ישראל״ בארצות הערביות.

בדורותינו נקבע התקדים ב־1913, כאשר החלו תורכיה ובולגריה בחילופי׳ אוכלוסים שווים ביניהן; וב־1923 החליפו תורכיה ויוון ביניהן 1,250,000 יוונים כנגד 355,000 תורכים. בי1930 נחתם הסכם שוויתר על שומות אישיות תמורת חיסול־חשבונות סיטוני בדרך פיצוי בסכום עגול חד־פעמי בין יוון לתורכיה.מאחר שהממשלות הנוגעות בדבר נטלו לידיהן כמעט את כל רכושם של ההודים והפאקיסטנים שהחליפו מולדות ועשו שימוש באותו רכוש, ממילא הוצרכו גם הודו ופאקיסטן להגיע בסופו של דבר לפתרון דומה.

מיליוני פליטים שעזבו את בתיהם מחמת לחצים דתיים, אתניים או מדיניים יושבו מחדש בהצלחה. עוד הרבה מיליונים נקלטים־והולכים עכשיו בהדרגה בחיי ארצות־המקלט אשר איוו להם. הוועדה האמריקאית לפליטים (USCR) פירסמה לא מכבר (1982 ) מספר רשמי האומד כיום את מספר הפליטים ״בעולם כולו״ בלמעלה מ־10,000,000. כמו שדיווחה אותה ועדה, ״…מעטים מן הפליטים שיושבו נזקקים שוב אי־פעם לעזרה מן האו״ם״, אף־על־פי שלשכת הנציב־העליון־לפליטים של האו״ם ״מגדירה אנשים שיושבו כפליטים עד שהם מקבלים נתינות חדשה״.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

צעירי יפו נענים לקריאת א. מויאל ומתארגנים להתישבות עירונית בערים הערביות

לגרעין התישבות קראו בעת ההיא "מנין". בחול-המועד סוכות שנת תרמ״ז (1886) חברו צעירי יפו אשר גדלו על רעיון שיבת ציון וישוב הארץ, ונענו לקריאת ק. ז. ויסוצקי להקים ישובים יהודיים בערים ערביות נוספות על יפו.

בבית אג'מאן התאספו אברהם מויאל,יו״ר מרכז חובב-ציון בארץ,אליעזר רוקח, חיים אמזלג, א. בן-יהודה, יצחק מטלון, שלום מויאל, ז. ד. לבונטין, ד"ר הרצברג, יוסף בן מויאל, ר' אהרן שלוש, ראש הקהילה, ור׳ משה אלקיים, ויסדו שלושה מנייני התישבות להתישב בשלוש הערים הערביות, ובשלב הראשון: עזה, לוד ושכם. בפגישה זו השתתפו רבים שבאו להצטרף למשימה באותו מעמד, וכל אחד הודיע לאיזו עיר הוא מעונין לעלות. קהילת יפו הבטיחה להם ספרי תורה לבתי-הכנסת, והלוואות ללא רבית למי שיבקש. אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים קיבלו על עצמם לארגן את המנין לעזה ולעמוד בראשו.

פרק שני – 1886 -1896

תוכניות ההתישבות בערים הערביות בסכנת ביטול

פטירתו הפתאומית של אברהם מויאל, יו״ר"חובבי-ציון" בארץ

בעוד ההכנות להתישבות בלוד, בשכם ובעזה היו בעיצומן, הועמדה כל התוכנית בסכנת ביטול עקב מותו הפתאומי של אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון בארץ. אברהם מויאל, שהיה הכוח הדוחף במפעל ההתישבות והיה אהוב ונערץ על אנשי יפו, היה חולה סכרת ומת אחרי ניתוח ברגלו. המנינים עסקו באותו זמן בהכנות שלפני התישבות, חיסלו עסקים, גבו ושילמו חובות, ערכו קניות של כל הדרוש להם להעברת משפחותיהם למקום החדש. פעילותם קפאה פתאום וכאמור היתה סכנה שכל תוכנית ההתישבות בערים הערביות תבוטל.

אולם הן לא בוטלו. חמישה שבועות אחרי מותו של אברהם מויאל, זימן שלום מויאל, אחיו הצעיר ועוזרו של אברהם, את הנוגעים בדבר ועודד אותם לצאת כפי שתוכנן. הוא היה יד ימינו של אחיו אברהם וגם מילא את מקומו בתפקידו במושבות בעת מחלתו. גם הוא היה עשיר כאחיו ומפורסם באהבתו לעמו ולארצו.

בפגישה שזימן השתתפו אליעזר רוקח, ר' אהרן שלוש, חיים אמזלג, ר' משה אלקיים, יוסף בק מויאל, ד. ז. לבונטין, א. בן-יהודה ושמואל הירש, שהיה המועמד למלא את מקומו של אברהם מויאל ז״ל, וכמובן ראשי וחברי המנינים. שלום מויאל הבטיח לקיים את כל מה שהתחייב אחיו הנפטר וראשי הציבור ביפו. האנשים שהשתתפו בפגישה קיבלו גם את ברכתו ועידודו של ר' משה אלקיים, ראש הישיבה ביפו, אשר בירך אותם בברכת: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש"; וברכת הדרך: "ויעקב הלך לדרכו ויפגשו בו מלאכי אלוהים". והמגינים המשיכו בהכנות כפי שנקבע.

נסים אלקיים סיפר למתפללים שאברהם מויאל הבטיח, שכעבור שנה יתחילו לשלוח עולים חדשים שיבואו מרוסיה להתישב בעזה, והביע תקווה שחובבי-ציון יעמדו בהבטחתם. בינתיים מתישבי עזה יצאו לבדוק את אפשרויות הפרנסה בעיר.

 

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.

פולגאר לא נשאר חייב לו תשובה. מדבריו למדים אנו באיזו מידה זכה המכתב של הכותב עלום־השם שהיה מיועד לקרדינל, אדוניו של פולגאר, לפרסום רב ב״עיר זו״ (טולידו). בכך הועלה הויכוח למדרגה שבין קרדינלים וארכיהגמונים. האחד-מקבל מכתביו של פולגאר, ארכיהגמונה של סביליה, והשני-מקבל מכתביו של המחבר עלום־השם, ארכיהגמונה של טולידו. ואמנם ידוע שפדרו גונסאליס די מנדוסה תמך בטורקימדה ובגישתו בשאלת האנוסים. פולגאר נפגע מדבריו של מאשימו: ״אם ימנה הלה את חטאיו האמיתיים יתקן את עצמו, ואם אין הוא אומרם שיתקן הוא [המאשים] את דרכו״.

פולגאר סולח לו לכותב ברוח נוצרית מובהקת על העלבונות שהעליב אותו, מבקש ממנו שיגלה את זהותו ולא יסתתר ויפיץ ברבים האשמות שאינן מבוססות. פולגאר מוסיף ומצטדק על האשמה שהאשימו האלמוני בכתיבת דברי־היתול.והוא אומר, שגם אישים רמי־מעלה ואצילים הרבו לכתוב בסוג־כתובים זה. עתה שאל את מאשימו על שום מה אסור לו להתלוצץ בשעה שאינו פוגע בשום איש? פולגאר מכחיש את דברי המאשים כאילו אמר שהאינקויזיטורים במעשיהם בסביליה טועים, וכאילו טעתה המלכה בשעה שמינתה אותם לתפקידם זה! והגם שייתכן שהמלכה תטעה במינויה והס שיטעו בדרך פעולתם, איש מהם לא היו לו כוונות רעות. טובה היתה כוונתו של המלך דון חואן (השני) בשעה שמינה את פדרו סרמינטו על העיר טולידו, אך הלה, בהשפעתם של אנשים רעים, הרים את ידו במלך! מלכתחילה טובה היתה כוונת המלכה בשעה שמינתה את מרטין די סיפולבידה על מבצר נודאר, אך הוא מרד בה ומסר את המבצר למלך פורטוגל-הנה טעתה המלכה מתוך כוונה טובה. והוא עצמו חלילה לו לומר את דבריו מתוך כוונה רעה.

חלוקות דעות החוקרים על זמנו של הויכוח. מאטה־קאריאסו הניח שחליפת־מכתבים זו מאוחרת היא לינואר.1481 ודאי שמכתבו של פולגאד, במיוחד זה הדן באינקויזיציה בסביליה, מבוסס על פעולתו של בית־דין שם, ואם מביאים אנו בחשבון כשני חדשי־חסד עד לראשית פעולת בית־הדין, ואחר־כך ודאי תקופה כלשהי של פעולת בית-הדין, הרי שהדעת נותנת שאין להקדים את המכתבים למחצית שנת 1481. וכבר הצביע קנטירה שלאחר סוף 1481 אין פולגאר פעיל בחצר־המלכות, ומכאן ואילך מונה למשרת הכרוניסטן של המלכות. הדעת נותנת שמחמת חליפת־מכתבים זו ראו צורך להרחיקו מכל פעילות והשתתפות בפוליטיקה הפנימית והדתית של המלכות.

הרעיונות שהועלו במכתבים מלמדים אותנו שנמצאו במלכות אישים שלא השלימו עם דרכה של האינקויזיציה. המכתבים הם למעשה העדות היחידה להשקפות של ימים ראשונים, ורצון לערוך חשבון-נפש. הם הד אחרון של הגנה על אנוסים ובקשת רחמים עליהם. אך למקרא תיאור התנגדות זו אפשר היה לשער מראש ידו של מי תהיה על העליונה. ונוכח אלה ייתכן שקולו של פולגאר הוא נסיון לפנות אל מתנגדי סיעת טורקימדה ילהזעיקם על הסכנה שבכל מעשי סיעתו. צעד נכון עשה פולגאר בפנותו אל אישיות כנסיתית ראשונה במעלה במלכות, אישיות שדעתה אולי היתה שקולה כנגד דעת טורקימדה וארכיהגמונה של טולידו. עם זאת נסיונו שלו ליצור דעת־קהל עלה בתוהו. מכאן ואילך נדמו הקולות, ולא נמצא מי שיפצה פה בשעה שהמוקדים בסביליה, ולאחר־מכן בסיאודד ריאל, אכלו בכל פה.

האפיפיור סיכסטוס הרביעי ופעולתה של ׳האינקויזיצקה!

נצחון דרכו ושיטתו של טורקימדה

הד מעשיהם של האינקויזיטורים, השפעתם של קונברסוס בחצר האפיפיור ותלונות שהושמעו מצדדים רבים, הביאו לידי נסיונות מצד סיכסטוס הרביעי לנסות ולהגביל את כוחה של האינקויזיציה הספרדית. בתחילה התנגד שהזכות שניתנה למינוי אינקויזיטורים בקסטיליה תחול גם על מלכות אראגון. כן בא לתבוע לשתפו במוסד החדש באמצעותו של ההגמון (או שליחו) בתפקיד של שופט אורדינריוס. – הוראה שנתקיימה מאז ואילך : אך יש לציין שלתפקיד זה היה ההגמון או הארכיהגמון, ממֶנה את אחד האינ'ויטורים מחברי בית הדין שבמקום. מכאן, שלמעשה בטלה השפעתו של האפיפיור. –  הוא אף אסר הקמת אינקויזיציה לאומית במקומות שבהם קיימת אינקויזיציה אפיפיורית.

 ב־18 באפריל 1482 טען שוב על הפעולות החמורות שנעשו בקונברסוס. בולה זו, שבאה להתיר ערעור על פסק־הדין לפני האפיפיור ושהתירה לשופט־האורדינריוס לתת כפרת עוונות לכופרים המתחדשים על מעשיהם, באה גם להסדיר כמה ענינים שבפרוצידורה. האפיפיור טען נגד השימוש בעדים בלתי־מהימנים להרשעתם של נתבעים לדין, עדים שהם משרתיהם ולעתים שונאיהם בנפש של המובאים לדין. הללו הם שמביאים על אנוסים שהם נוצרים טובים צרה של דין ואף פסק־דין של שריפה.

אם דבריו אמורים על אראגון, ולנסיה, מיורקה וקטלוניה, מקומות שלכאורה נתקיימו בהם בתי־דין של האינקויזיציה האפיפיורית, הרי שהדעת נותנת שהתכוון לאנדלוסיה בכלל ולסביליה בפרט. לכן בא לחייב פרסום שמותיהם של העדים, קבלת הוכחות נאמנות, מתן אפשרות לבחירת סניגור, כפרת עוונות לכל מתודה, שלא יועמד לדין. הסמכות לכפרת עוונות תהא לאינקויזיטורים, שיסורו למרותם של ההגמונים, ועל האינקויזיטורים לקבל תמיד מתודים שעה שהם באים להתודות. כלומר, בא האפיפיור להמליץ על ביטול תקופת־החסד, בסיסה הראשון במעלה של כל פעולת האינקויזיציה בכל בית־דין.

מכלל טענותיו והגבלותיו יוצא שלמד ממעשי בית־הדין שפעל על אדמת אנדלוסיה. פרנאנדו לא איחר בתשובתו. ב־13 במאי 1482 כתב מקורדובה אל האפיפיור שלא יציית להוראותיו. לדעתו פעלו האינקויזיטורים, שהאפיפיור בא לפסול אותם, כשורה, ועל־כן אין הם רצויים לקונברסוס. ואף הוסיף הזהרה לאפיפיור שלא ישים אבני־נגף על דרכם של חוקרי־המינות: ״עבודת האל וכבוד הדת הנוצרית דורשים שהאיניקויזיטורים יתמנו על־ידי המלך, וכל עוד לא התערבה המלכות בעניני האינקויזיציה פשתה המינות עד כדי כך, שאנשים שהיו מקובלים כנוצרים טובים אינם דבקים בשום דתי/⁸³האינקויזיטורים צריכים להיות נאמנים למלך ומקובלים עליו, כדי שיוכל לבטוח בהם. ולא בא פרנאנדו אלא להכריז בגלוי את דעתו על חובת תלותה של האינקויזיציה בכתר וברצון המלכות.

ב־10 באוקטובר 1482 חזר בו האפיפיור משום-מה מתביעותיו שתבע במכתבו אל פרנאנדו ב־18 באפריל.1482 הוא הטיל על ועדת קרדינלים לבדוק מחדש את מכתבו, ואם יהיו בו דברים מנוגדים, יתקן אותם. בינתים ביטל את המכתב וציוה על האינקויזיטורים לנהוג בפעולתם נגד הכופרים לפי החוק הקיים. אין ספק שויתור זה, והיענותו של סיכסטוס לבקשותיהם של המלכים איזבל ופרנאנדו, נעשו בלחץ הקרדינל רודריגו די בורחה, מי שעתיד היה להיות האפיפיור אלכסנדר הששי, אחד מאפיפיורי הרנסנס.

באותם ימים עצמם ביסס טורקימדה את המוסד וקבע את דמותו לדורות. ב־2 בפברואר 1482 קיבל הוא, ועמו הנזיר פדרו די אוקאניה, את המינוי לשמש כאינקויזיטור. סיכסטוס נכנע איפוא בכל לרצונם של פרנאנדו ואיזבל. האיש שהביא את שמו של טורקימדה לפני האפיפיור היה אמברויסיוס די םן-סיפדיאן (פרובינציאל לעתיד במסדר הדומיניקני בשנות 1486-1483). הוא שיצג את המלכים הקתוליים לפני האפיפיור, ואין ספק שעשה את רצונם בענין זה. זוהי הרשות הרשמית לפעולתו של טורקימדה. האיש, שבא לסמל יותר מכל את האינקויזיציה ואת שיטתה, נמצא בין האחרונים ברשימת המוצעים למינוי זה אצל האפיפיור.

 

מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה

מאת : משה בר אשר

המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן

האוניברסיטה העברית ירושלים

מוסד ביאליק

המכללה האזורית אשקלון

התשנ"ח

השרח המערבי למקרא ולספרות יהודית אחרת – טיבו ודרכי גיבושו

א. הערות רקע

1 –  בכל ארצות צפון־אפריקה הילך, עד הדורות האחרונים ממש, תרגום לערבית של חלקים גדולים מספרי המקרא ומעט ספרות לא מקראית. תרגום זה נקרא שרח – شرح זוהי התיבה הערבית שעניינה הוא " ביאור " – או בצורה המיודעת (א)שַּׁרְח. בירוריי מעלים שהשרח נהג בכל קהילותיהן של ארבע ־ארצות שהיוו את הפזורה של צפון־אפריקה, מדֶרנה שבלוב בואכה אקה, אופראן וגולימין שבפאתי המערב, קהילה קהילה ומסורתה שלה. השרח נמסר בעל־פה עד לדור האחרון. רק לעתים, במסורות תוניסיה באופן מקיף ובמקומות אחרים באופן מצומצם, הוא הועלה על הכתב או ראה אור בדפוס.

2 – תרגום זה לסוגיו ולגווניו המקומיים נתקיים בכל מקום שהיה בו חינוך יהודי מסורתי, והוא עמד כל זמן שהחינוך המסורתי המשיך להתקיים. במקומות שהחינוך האירופי(צרפתי או ספרדי או איטלקי) הגיע אליהם וכבש כיבושים של ממש עלה הכורת על השרח, או לפחות נצטמצמה ידיעתו. עם חיסולן של הפזורות נפסק כליל לימוד השרח; זוהי המציאות גם בקיבוצים הקטנים שנותרו כיום בצפון אפריקה, בשרידי הקהילות במרוקו ובתוניסיה.

הערת המחבר : בעשותי במרוקו בחודש אייר תשמ"ד נתברר לי, שכבר לפני עשרים שנה ויותר חדל לימוד השרח כליל: ואין יודעים אותו אלא מבוגרים וישישים שעוד קיבלו חינוך מסורתי. עד כאן הערת המחבר.

בארץ ובמקומות אחרים שיוצאי צפן אפריקה הגיעו אליהם פסק, כאמור, לימוד השרח, אם כי שימושו לא נכרת לחלוטין; עדיין יש בתי כנסת שנוהגים לקרוא בהם את השרח להפטרות אחדות ולפרקי אבות, ויש בתים שעוד נשמע בהם השרח להגדה של פסח בליל הסדר: אך ברור שקרובה העת, שגם נוהג זה יעבור מן העולם. לעת הזאת הוא ידוע עדיין במלוא היקפו – או שמא כדאי לדייק ולומר כמעט במלוא היקפו ־ רק לזקני תלמידי החכמים, ובמיוחד לאלה ששימשו מלמדי דרדקי.

1. מספר הקהילות בצפון אפריקה שלמדו שרח הגיע למאות רבות, וחקירת מסורותיהן במילואן היא מלאכה בלתי אפשרית, וגם אינה נחוצה. איני סבור שצריך לבדוק את כל המסורות כולן לפרטיהן ולפרטי פרטיהן. בדיקת הממצאים שנאספו עד כה ממרוקו מגלה, שבעיקרו של הדבר, אף שהמסורות המקומיות בארץ זו נבדלו זו מזו בפרטים רבים, ניכרת מסורת־אב אחת או למרבה שתיים שלוש מסורות־אב, וכל המסורות המאוחרות הן תולדות ובנות תולדות שלהן.
2. מחמת היקפו הרב של החומר, שבחלקו טרם נחקר חקירה של ממש, אנו מרכזים את בירורנו הנוכחי במסורות מרוקו על פי החומר המצוי בידינו עד היום. הוא כולל את רובי הטקסטים של מסורות תאפילאלת (שבדרום מזרח מרוקו) וחלק גדול של מסורות עמק התודגא, מדגם ממסורות קהילות מכנאס ופאס (שתי אלה וכן העיירה צפרו היו עיקרן של קהילות המערב הפנימי בדורות האחרונים), וכן מדגם לא מבוטל מקהילות מראכש שבדרום־מערב ומוואזאן שבצפון.

    שתי המסורות מצויות עמנו בהקלטות שרשמתי מפי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, אחד מן המעולים שבמעולים שבמסרני השרח. זכה האיש ולמד את השרח בשני בתי מדרש בתאפילאלת שנתקיימו בהם מסורת תאפילאלת גופה (בית מדרשו של רבי יוסף דהאן ז״ל) ומסורת תודגא (בית מדרשו של רבי יעקב אסולין ז״ל, המכונה לחזאן באגו), ואחר כך לימדן בבית מדרש שעמד בראשו במשך שנים. כן יש בידינו מדגם ארוך מפי החכמים רבי אברהם לעסרי [ז"ל] ואחיו רבי מכלוף שליט״א, יוצאי קצר א־סוק שבמחוז תאפילאלת.

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן

עד לפני שניים שלושה דורות היו שראו במסורת הלשון של עדות ישראל לשון תת תקנית. כמין קוריוז או שיבוש שיש לתקנו על פי העברית ה " נכונה ", לאמור על פי כללי הדקדוק המקראי.

והנה משהוכח מעל לכל ספק, כי לשון חז"ל לשון טבעית הייתה, מדוברת הייתה בפיהם של בני ארץ ישראל, ומשנתברר כי לא הייתה מסורת לשון אחידה ומחייבת, נתבקש מאליו לברר ולימוד על טיבה של לשון חז"ל המקורית ועל שאר מסורות הלשון הבלתי מוכרת.

אחד המקורות החשובים ביותר לעניין זה הוא : מסורת הלשון שבפי עדות ישראל – ומכאן ואילך מתלווה יחס של כבוד אל כל מסורת מהימנה, וחוקי הלשון העברית מבקשים ללמוד ולהכיר את המסורות ולא, חלילה, לתקנן. 

פיוט מספר 3 עם ביאור מלא

148 – יחדון חבריא

שיר יקר. לסיום מסכתא ולמעלת המחזיק בידי לומדי תורה. סימן אני דויד בן חסין חזק.

יחדון חבריא מארי מתיבתא

גמרא גמור תהי זמורתא

יחדון חברייא – ישמחו בני החבורה והם החכמים העוסקים בתורה, ראה לדוגמה שבת קטז ע"ב. מארי מתיבתא – בעלי הישיבה וחכמיה

גמרא..זמורתא – על פי שבת קו ע"ב, בשינוי משמע : אחרי הלימוד תהא זמרה והיא החגיגה לסיום המסכת והפיוטים המושרים בה

אלה אלהין אלהא חיא

בריך שמיה לעלמי עלמיא

יהב חכמתא לחכימיה

דעסקין באוריתא קדישתא

 

אלה אלהין – אלוהי האלהים

אלהא חייא – אלהים חיים

בריך…עלמייא – ברוך שמו לעולמי עולמים, מנוסח תפילת " בריך שמיה "

יהב חכמתא לחכימייא – הנותן חכמתו לחכמים

דעסקין באורייתא קדישתא – העוסקים בתורה הקדושה, מנוסח " קדיש על ישראל " הנאמר אחרי לימוד תורה

 

נעביד להון יקרא יתירא

למאן דתני גמיר גמרא

ומאן דמתני לית ליה שערוא

מובילנא מאניה לבי מסותא

 

נעביד…יתירא – נעשה להם כבוד גדול

למאם ….שיעורא – למי שלומד ושונה משנה וגמרא ולמי שמלמד אחרים אין שיעור לשכרו, על פי מגילה כט ע"א

מובילנא …מסותא – אשא את בגדיו לבית המרחץ והוא ביטוי של כבוד לתלמיד חכם, על פי עירובין כז ע"א

 

יהא שלמא רבא עליהון

על בניהון ועל תלמידיהון

ברכאן דנפישין ישרון בחיליהון

בני חיי ומזוני בתלתא

 

יהא…עליהון – יהא שלום גדול עליהם, גם זה מנוסח הקדיש

על…… תלמידיהון – על בניהם ועל תלמידיהם

ברכאן…בחילהון – ברכות גדולות יחולו יחולו בביתם

בני חיי ומזוני – בני, חיים ופרנסה

בתלתא – יזכו לשלושתם

 

דחיל רבנן ומוקיר טובא

יעביד סעודתא ויומא טבא

עדן דעינוהי חזין צרבא

מרבנן שסים מסכתא

 

דחיל ….טובא – מי שיש לו יראת כבוד לחכמים ומכבדם הרבה

יעביד…טבא – יעשה סעודה ויום טוב, על פי ברכות מו ע"א

עידן….. מסכתא – בשעה שעיניו רואות תלמיד חכם שמסיים מסכת

צורבא מרבנן …תלמיד חכם. ראה לדוגמה, ברכות טו ע"א

 

ומתכנשין בחד כנופיא

חכימי מתא ותלמידיא

עסקין באורין צפרא ופניא

ולא מחזקי להו טיבותא

 

ומתנכשין בחד בנופייא – מתאספין בקבוצה אחת

חכימי מתא ותלמידייא – חכמי המקום והתלמידים

עסקין באוריין – עסוקים בתורה

צחפרא ופנייא – בוקר וערב

ולא…טיבותא – ואינם מחזיקים טובה לעצמם ( על תורתם ) על פי סנהדרין לו ע"א

 

דלין חשפא ומשכחי סימי

בתלמוד בבלי וירושלמי

אינהו מגלן מלי דסתימי

עמיקתא ומסתרתא

 

דלין…סימי – דולים חרס ומוצאים כסף, על דרך יבמות צב ע"ב והוא משל ללבון סוגיות בתלמוד

אינהו…דסתימי – הם מגלים דברים סתומים ומוציאים אותם לאור

עימיקתא ומתרתא – עמוקים ונסתרים

 

בקיאות בגי ואוף חריפות

בפרוש רש"י והתוספות

שרן קטרין דאנון פרופות

ומחתי להו בחדא מחתא

 

בקיאות…חריפות – הרבה בקיאות וגם חריפות

בפירוש רש"י ותוספות – לגמרא

שרן…פרופות – מתירים קשרים שהם קשורים

ומחתי…מחתא – לארוג אותם באריגה אחת, והוא משל לניתוח הסוגיה וליישוב בעיותיה על פי ברכות כד ע"א.

 

נהיר במשחא דכיא נהוריה

רבנו אשר סגי נהוריה

אפרין נמטי להר"י בריה

מסקי שמעתתא להלכתא

 

נהיר נהוריא – אורו מאיר בשמן זך

רבינו אשר – הידוע בכינויו הרא"ש

סגי נהוריא – אורו גדול, משום שעל ידי חידושיו והארותיו מתבארים ומתבררים עניינים בתלמוד

אפריין נמטי – שבח ניתן לו

להר"י בריה – הוא רבי יעקב בנו, בעל הטורים

מסקי שמעתתא להלכתא – מבררים את הסוגיה ומסיקים ממנה את ההלכה

 

חמיד לבא ודכי רעיונא

הר"ם במז"ל אנהר עינינא

בדברי רב אשר ורבינא

אלמלא איהו חררה כלתה

 

חמיד…רעיונא – נחמד ללב וטהור

הר"ם במז"ל – הוא הרמב"ם ז"ל

אנהר עינינא – האיר עינינו

רב אשי ורבינא – עורכי התלמוד

אלמלא…כלתא – אלמלא הרמב"מ לא היה נותר מי שילמד תורה מאין מפרש ומברר, כלה הלחם מן הארץ

 

ספרא רבא הוא הרב מהרש"א

אכליה תלמוד עביד פרישא

ואעדי מניה מלתא שבישא

דיק כרחבא דפמבדיתא

 

ספרא רבא – הסופר הגדול

מהרש"א – מורנו הרב שמואל אליעזר אידלש

אכוליה….פרישא – על כל התחמוד עשה פירוש כפול : חידושי הלכות וחידושי אגדות הכתובים במשולב, וראה תרגום אונקלוס לשמ' טו, יא

ואעדי ….שבשא – והסיר ממנו את הדברים המשובשים

דייק כרחבא דפומבדיתא – שמדייק בשלונוהחכם " רחבא מפומבדיתא, על פי בכות לג ע"א

 

יאות למפתח בכבוד אכסניא

עליהו חפן על אתכליא

קדשא בריך הוא אלה שמיא

בעובדיהון ישרי ברכתא

 

יאות…אכסנייא – יאה לפתוח בכבוד אכסניא, על פי ברכות סג, ע"ב, כאן : מכוון על התומכים בלומדים ונותנים להם מקום אכסניא

עלייהו..אתכלייא – העלים שלהם מגינים על האשכולות, והנמשל – התומכים הם העלים בתלמידים שהם האשכולות על פי חולין צב ע"א

קדשא…שמיא – הקב,ה הוא אלהי השמים

בעובדיהון ישרי ברכתא – ישרה ברכה שמעשיהם

 

נטורא קרתא אנון רבנן

ודמנסיהון אנון מהנן

אפוריא חדא תרויהו גנן

צלא דכספא עם דחכמתא

 

נטורא קרטא – שומרי העיר, והוא כינוי לחכמי התורה.

דמנכסיהון אינון מהנן – ומי שמהנים אותם מנכסיהם

אפורייא…גנן – בחופה אחת שניהם ישבו

צלתא…דחכמתא – צל הכסף עם החכמה על פי קה' ז, יכפי שנדרש בקה"ר ז, יט עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות על בעלי תורה מ"ט כי בצל החכמה בצל הכסף.

 

חסדאה איהו חסדאין מליה

גברא דכריך מספרא כליה

כל בני עלמא לא יכלי ליה

עבידתיה עבידתא שפירתא

 

חסדאה…מליה – חסיד הוא ודבריו חסד

גברא….כוליה – איש שכרוך ( מלא ) בספר כולו, כלומר שסיים את כל המסכת

כל…ליה – כל בני העולם לא יוכלו לו

עבידתיה עבידתא שפירתא – מעשיו – מעשים טובים

 

זמרא בפמא נעביד ובמנא

אסיום מסכתא שסימנא

הדרן עלה והדרה עלינא

לא תתנשי מנן חדא שעתא

 

זמרא…ובמנא – זמרה בפה נעשה וגם בכלי

אסיום מסכתא דסיימנא – על סיום המסכת שסיימנו

הדרן…שעתא – לא תשתכח מאיתנו שעה אחת

 

קמי שמיא אנא בעינא

נתיב בטלא דרחמנא

כיומא דרוחא דאסתונה

האי שמעתתא בעיא צלותא

 

קמי…בעינא – לפי שמיים אני מבקש

נתיב בטולא דרחמנא – נשב בצל ה'

כיומא…צלותא – לימוד זה מצריך צלילות הדעת כיום של רוח צפונית המבשרת יום בהיר על פי מגילה כח ע"ב, ראה רש"י שם

דאסתונא – הנוסח בתלמוד הוא זאסתנא בלית"ו שואית

צלותא – צלילות הדעת

מקדם ומים כרך שביעי…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות הי

הודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

פתח דבר

כרך שביעי זה בסדרה מקדם ומים מביא מחקרים ועדויות על התמורות שחלו במצבם הפוליטי של היהודים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון במאה העשרים, ובמיוחד לקראת                     הקמתה של המדינה היהודית ולאור ההגירה ההמונית שהתלוותה לכך והביאה להתפזרותן של הקהילות. בפרקים שונים בקובץ מבצבצת השאלה, האם התפזרות זאת הייתה מרצון ובלתי נמנעת בתוצאה מעליית התנועה הלאומית והזרמים הלאומניים בארצות ערב או תוכננה וזורזה בידי פעילים של התנועה הציונית כפי שטענו חוגים שמאלניים ומתבוללים בקרב יהודי עיראק. טענה זו עומדת ביסוד מאמרו של ראובן שניר והדים לה גם במאמרה של אסתר מאיר. גם במאמרו של מיכאל לסקיר ובדבריו של אברהם ברזילי המובאים בנספח מועלים רמזים בכיוון זה.

פולמוס זה מציג את ההתרוצצויות המנוגדות שפעלו בקרב אליטות חדשות בקהילות יהודיות שונות במרחב הערבי האסלאמי. הפולמוס התפתח במיוחד בקרב צעירים יהודים שפעלו במפלגות הקומוניסטיות שהם סייעו להקמתן בארצות ערביות שונות, וקיבל את ניסוחו החריף ביותר ואף את ביטויו הספרותי בקרב שכבה דקה אך משפיעה של בני האינטליגנציה היהודית בעיראק. אלה התחנכו ברבע השני של המאה בבתי־ספר שלשונם ערבית, למדו ערבית ספרותית על בוריה ושאפו להשתלב במגמות הלאומיות המחרשות של החברה הערבית בעיראק תוך תרומה לשיח האינטלקטואלי והתרבותי  בארצם. חוגים כאלה שהתבדלו מן הזרם הקהילתי המרכזי צמחו בשנות ה־40 וה־50 גם במצרים ובמרוקו אך השפעתם על הקהילות היהודיות הייתה מעטה ואף שולית. לאמיתו של דבר, גם בקרב יהודי עיראק היה הפולמוס האנטי־ציוני שולי במידה רבה, שכן ההגירה ההמונית שיבשה את התפתחותם הטבעית של חוגים רדיקליים ומנעה מהם הפצה יעילה של תורתם החתרנית. גם החיים בארץ בצל הסכסוך המתמשך בין ישראל לארצות ערב הקהה את חוד הביקורת עד המדיניות הישראלית שפליטי המפלגה הקומוניסטית העיראקית המשיכו בה לזמן מה לאחר עלייתם לארץ.

עיקרו של הקובץ מוקדש לבחינת ההיערכות של הקהילות ושל קבוצות וחוגים שונים בקהילות מול השינויים המהירים שהתחוללו במצבם של היהודים עקב פעילותם של התנועה הציונית ומוסדות המדינה שבדרך, עקב המאבק להקמת המדינה ועקב מדיניותה של ישראל לאחר קום המדינה. היערכות חדשה של הקהילות נדרשה גם כתוצאה מן התמורות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות שנבעו מחדירת המודרניזציה האירופית לארצות ערב שונות בעקבות ההתפשטות הקולוניאליסטית של צרפת ואנגליה במיוחד, וכן כתוצאה מצמיחתה של הלאומיות הערבית בארצות אלה שהתלוותה בעיקרה למצב זה. תמורות אלה והמגמות השונות שהתפתחו בעקבותיהן בקהילות ובקרב האליטות המסורתיות והחדשות הביאו בסופו של דבר להתפזרותן של רוב הקהילות היהודיות שהתקיימו במשך כאלפיים שנה בארצות אלו.

בחלקו הראשון של הקובץ מובאים בעיקר מחקרים על יהודי מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. יוסף שיטרית סוקר את השירים העבריים שכתבו משוררים עבריים על ארץ ישראל. אלה המשיכו להביע בהם את הכמיהה המסורתית של הקהילות לארץ אך מעלים על נס בו בזמן את התמורות המדיניות שחלו במעמדה. משה עמאר מתאר את דמותו המייצגת ויצירתו המגוונת של תלמיד חכם ודיין שהיה מחובר למציאות המשתנה במרוקו. יהושע פרנקל עומד על מגבלותיהן של התמורות ועל המשכיות הדימויים השליליים של היהודים ושל היהדות בקרב חוגים פונדמנטליסטים של האיסלאם המרוקני. בת ציון עראקי־קלורמן מתארת את השיטות המתוחכמות שאפשרו לפעילי העלייה בעדן להתגבר על מדיניות ההגירה של הבריטים בארץ ישראל ולהעלות יהודים רבים מעדן ומתימן עוד בשנות השלושים.

החלק השני של הקובץ מוקדש להשלכותיה המיידיות של מלחמת העצמאות ושל התבוסה הערבית על גורלן של הקהילות היהודיות בתוניסיה, בתימן ובעיראק. חיים סעדון סוקר בהרחבה את הפעילויות האנטי־יהודיות שנרשמו בתוניסיה ומדגיש את הריסון שכפו בעניין זה מנהיגי התנועה הלאומית התוניסאית על השכבות העממיות ומנעו בזאת פרעות אפשריות ביהודים. אהרן גימאני דן בפרעות שידעו יהודי תימן עקב הירצחו של האימאם יחיא והיוו כנראה גורם מזרז חשוב בהתפזרותן של קהילות תימן ועלייתם ההמונית והחפוזה של היהודים במבצע ״על כנפי נשרים״. הוא מתעכב גם על פעלם ועמדותיהם של מנהיגי הקהילה בעת משבר זה ועל הירתמותם להקלת סבלם של רבים בקהילה. גם אסתר מאיר דנה בעמדות המנהיגות הקהילתית ביחס לפעילות האנטי־ יהודית שגברה בעיראק עקב התבוסה שנחל צבא עיראק בקרבות מלחמת העצמאות. היא מתארת את ההתלבטויות של המנהיגות כלפי ההגירה מעיראק ואת המגמות המנוגדות שהתרוצצו בקרב האליטות הפוליטיות בארץ זו כלפי היהודים ורכושם. התסיסה האנטי־ יהודית הביאה לבסוף להגירתם ההמונית והבהולה של היהודים במבצע ״עזרא ונחמיה״. מאמרו של ראובן שניר דן כאמור במשמעות השונה שייחסו זרמים שונים בקרב האליטות החדשות של הקהילה, האליטה הציונית מכאן והאליטה הקומוניסטית מכאן, לסיבות שהביאו לחיסולה של גולה בת 2500 שנה.

שני המאמרים הנוספים בעניין הקשר בין הקהילות לארץ מעלים פרשיות שהתפתחו לאחר קום המדינה והתבססותה בזירה המזרח־תיכונית והבינלאומית. מוטי גולני מתאר את המבצע הבעייתי להעלאת יהודי פורט סעיד תוך כדי מלחמת סיני ואת האסטרטגיות המוצהרות והלא מוצהרות של הממסד הישראלי כלפי שרידי הקהילות במצרים והדאגה לבטחונם. הוא רואה במבצע זה המשך הניסיון הממסדי להשתמש ביהודי מצרים כבבני ערובה. גם מיכאל לסקיר מתייחס במאמרו להיבט זה של יחסי החוץ של המדינה כשהוא דן בקשרים שניסו גורמים שונים לפתח בין ישראל לבין מנהיגה הכריזמטי של האופוזיציה במרוקו, אחמד בן ברכה. אשר למאמרו של יצחק אבישור על חקר המרכיב העברי של הערבית היהודית המובא כאן כנספח, התקבצותם בארץ של היהודים יוצאי ארצות ערב כתוצאה מן התהליכים הטראומטיים בחלקם שהוזכרו כאן אפשרה — ומאפשרת עדיין — קיומם של מפעלי תיעוד ומחקר על לשונותיהם ותרבותם של יהודי ארצות האסלאם. מחקר זה הוא דוגמא מובהקת לבך.

בחלקו האחרון של הקובץ מובא מסמך מיוחד במינו שחובר בידי סובן בביר במוסד — אברהם ברזילי — ועל פיו הסבירו מדריכים את מהותה של יהדות ארצות האסלאם לסוכנים ולפעילים החשאיים השונים שנשלחו, או עמדו להישלח, לארצות ערב לארגון עלייה בלתי ליגלית ומבצעי העפלה. חשיבותו של המסמך אינה בתוכנו אלא בנקודות הראות הרשמיות ובדעות (הקדומות?) המוסכמות שהביאו להכנתו ולניסוחו. המסמך מובא כאן כתעודה גרידא. לצד מסמך זה מובאת עדותו הישירה של איסר הראל, ראש ״המוסד״, שיזם והפעיל את המסגרות השונות שעסקו מטעם המדינה בעלייתם החשאית של יהודי מרוקו. לעדות זו המביאה את אסטרגיית הפעולה שכיוונה את המבצעים החשאיים השונים מצורפת כאן עדותו של מאיר קנפו(רמון), שהיה פעיל מרכזי בארגון ההעפלה בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים במרוקו ומאיר את ההיבטים האישיים והאנושיים שהתלוו לפעילותו החשאית רבת השנים.

מסמכים תעודתיים אלה שבנספח מתפרסמים כאן כלשונם. לא נעשה כל ניסיון בידי העורכים לאמת את המידע שנמסר בהם או להשוותו עם עדויות אחרות. אופן כתיבת העדויות והמסמכים המובאים כאן והניסיון של הכותבים לעצב זיכרון היסטורי חשובים למחקר על יהדות האסלאם לא פחות מתוכן העדויות עצמו.

חובה נעימה היא לי להודות כאן מקרב לב לכל האישים והמוסדות שסייעו בידינו להוציא קובץ שביעי זה בסידרה, בראש ובראשונה לחברי לעריכה ד״ר חיים סעדון שריכז את ההכנות הארוכות להוצאתו לאור של הקובץ ועמל ללא לאות לקידום הוצאתו לאור; לגב׳ בלה טוקטלי, ראש מינהל הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, על טיפולה המסור והנמשך בקובצי הסידרה לפני פרישתה זה עתה לגימלאות; וכן לראשי תחום מורשת יהדות המזרח וספרד במינהל לחינוך חברתי שבמשרד החינוך והתרבות, מר שלמה ונטורה ומר משה זעפרני. תודתי נתונה גם למר אברהם בן אמתי, שערך את המאמרים מבחינה לשונית, הכין אותם לדפוס, והוציא עבודה מתוקנת מתחת ידיו. תודה מיוחדת לגב׳ הלינה ציגל שהקלידה את המאמרים וכן לדפוס דף־נוי ולמנהלו מר פליקס דן על הפקתם המקצועית והראויה. לכולם מוגש באן זר תודות וברכות עם צאתו לאור הדפוס של הקובץ.

יוסף שיטרית

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.

המרכזים החדשים במכנאס ובסאלי : פרשנות המקרא, מוסר והגות בראשית המאה ה-18: רבי חיים בן עטר.

בעל הלכה אחר היה רבי חיים בן עטר. רבי חיים נולד בשנת 1696 בעיר סאלי שבמרוקו למשפחה שהוציאה גם גדולי תורה וגם שרים וראשי קהל. הוא חיבר כמה ספרים בהלכה : " פרי תואר " ביאור ל " יורה דעה ", בספר הוא מתריס נגד בעל  ה " פרי החדש " לרבי יחזקיה די סילוה על שחלק על הראשונים באופן לא הודן. את חידושיו על הש"ס בצעירותו הוא כלל בספר " חפץ ה' " , ב " ראשון לציון " הוא היא חידושים על הש"ס, על הרמב"ם ועל השולחן ערוך.

ספר זה הוא כתב בשנים המעטות שבהן חי בארץ, בשנות הארבעים של המאה ה-18. כל ספריו של מורנו זכו למהדורות רבות. משנוסדו בתי דפוס במרוקו גופא, החלו לצאת לאור, בזה אחא זה ספרים למכביר מן הדור הזה, כגון הספרים, של רבי משה בירדוגו " דברי משה " ושל רבי מרדכי בירדוגו " דברי מרדכי ", מקורות חשובים לתולדות התורה והשפעתה במאה ה-18 .

חלק נכבד מהחכמים האלה עסקו גם בפרשנות המקרא, אם בדרך השפט ובדרך הדרוש, ואם בדרך הסוד . היו גם לא מעטים שחיברו פירושים בדרך הרמז גימטריות ונוטריקונים וכיוצא באלה פרפראות לחוכמה. חלק מפרשנות זו עלתה על הכתב, לאחר שנישאו בצורת דרשות בבתי הכנסת. בדרשות באו לידי ביטוי לא רק השקפת עולמם של המחברים, אלא גם מאורעות הזמן, יחסה של המלכות ודמות החברה.

החשוב והנודע בפרשנים אלה הוא רבי חיים בן עטר. אגדה חסידית מספרת , שהבעל שם טוב השתוקק להיפגש עם רבי חיים, אך הדבר לא עלה בידו. את שנותיו האחרונות עשה רבי חיים בן עטר בישיבת " כנסת ישראל " שהקים בירושלים. בישיבה זו הסתופפו רבי מחכמי ירושלים, חכמים בנגלה ובסתר.

הוא נפטר בשנת 1743 ורבים באים להשתטח עד היום הזה על קברו על הר הזיתים. בספרו הגדול " אור החיים " משתקפת גדולתו בנגלה ובנסתר כאחד, ועיקר פרסומו של רבנו בא לו בזכות פירושו זה על התורה, ובשמו הוא נודע בישראל, כחכמים אנשי שם שקנו את עולמם בזכות חיבוריהם.  הספר זכה למהדורות רבות ולפוצה גם בקרב החסידים בפולין, ברוסיה וברומניה, שם היו לומדים בכל שבת את פרשת השבוע עם הפירוש הזה.

חכם אחר שעסק גם בהלכה וגם בפרשנות המקרא היה רבי שמואל צרפתי בפאס, הוא כתב פירוש לרש"י ולרמב"ן על התורה " נמוקי שמואל ". רבי חסדאי אלמושנינו מתיטואן חיבר את " משמרת הקודש ", חידושים בפירוש רש"י לתורה, ואת " חסד אל ", שבחלקו הוא כלל דרושים על פרשות השבוע.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח ה

תיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

פתח דבר

כרך שביעי זה בסדרה מקדם ומים מביא מחקרים ועדויות על התמורות שחלו במצבם הפוליטי של היהודים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון במאה העשרים, ובמיוחד לקראת                                              הקמתה של המדינה היהודית ולאור ההגירה ההמונית שהתלוותה לכך והביאה

להתפזרותן של הקהילות. בפרקים שונים בקובץ מבצבצת השאלה, האם התפזרות זאת הייתה מרצון ובלתי נמנעת בתוצאה מעליית התנועה הלאומית והזרמים הלאומניים בארצות ערב או תוכננה וזורזה בידי פעילים של התנועה הציונית כפי שטענו חוגים שמאלניים ומתבוללים בקרב יהודי עיראק. טענה זו עומדת ביסוד מאמרו של ראובן שניר והדים לה גם במאמרה של אסתר מאיר. גם במאמרו של מיכאל לסקיר ובדבריו של אברהם ברזילי המובאים בנספח מועלים רמזים בכיוון זה.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

מאוחר יותר, במהלך מלחמת העולם השנייה, נעשה אמין אל־חוסייני התומך המסור ביותר של הנאציונל־סוציאליזם בעולם הערבי והמוסלמי. לאחר שהסית להפיכה פרו־גרמנית בבגדאד בשנת 1941, הוא נסע לברלין. שם, בראש מטה שמנה 60 ערבים, הוא שאף לשרת את עניינם של הנאציזם ושל העולם האיסלאמי. הוא תמצת ברשימה קצרה את הנקודות שהאינטרסים של שתי תנועות אלו מצטלבים בהן:

1. מונותאיזם – אחדות ההנהגה ועיקרון המנהיגות;
2. תרבות של ציות ומשמעת;
3. הקרב, והכבוד להיהרג בקרב;
4. הקהילה, לאור העיקרון של קדימות הקולקטיב לפרט;
5. הערכה גבוהה לאימהות ואיסור על הפלות;
   1. האדרת העבודה והיצרנות: ״האיסלאם מוקיר עבודה יצרנית מכל סוג שהוא ומגן עליה״;
   2. העמדה כלפי היהודים: ״במאבק נגד היהדות יש קרבה רבה בין האיסלאם ובין הנאציונל־סוציאליזם״;

בנטייתה לתאוריות קשר, האנטישמיות של המופתי תאמה היטב את זו הגרמנית. בשנת 1942, בעקבות נחיתת הכוחות האמריקניים בצפון אפריקה, הצהיר אל־חוסייני כי ״האמריקנים הם עבדים־מרצון של היהודים״, וכי ״ככאלה, הם אויבי האיסלאם והערבים״.

כלי התעמולה היעיל ביותר של המופתי בשנות שהותו בגרמניה היה השידורים בשפה הערבית מצֵזֵן, עיירה בת כ־4,000 תושבים השוכנת דרומית לברלין. משנת 1939 ואילך שודרה מצזן תכנית ערבית יומית. מכל שירותי  השידור בשפות זרות, ״השירות המזרחי״ זכה ל״קדימות מוחלטת. הוא פנה לערבים, טורקים, פרסים והודים, ומנה שמונים עובדים, כולל קריינים ומתרגמים שעבדו בפרי־לאנס״. בשנים 1945-1939, תקופה שבה ההאזנה לרדיו בעולם הערבי התנהלה בעיקר בכיכרות, בשווקים ובבתי קפה, תחנת צזן הייתה הפופולרית ביותר. בכישרון רב ידעו אנשיה למהול תעמולה אנטישמית בפרקי קוראן ובמוזיקה ערבית. משנת 1941 ואילך התגורר המופתי בברלין, ופיקח על שידורי הרדיו הערבי מצזן.

המופתי הסכים עם הנאצים גם באשר לגורל הראוי ליהודים. בטיוטה שלו משנת 1940 להצהרה מדינית גרמנית־איטלקית כתב: ״גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את שאלת היסודות היהודיים !…] באותו אופן שבו השאלה היהודית נפתרה בגרמניה ובאיטליה. ואכן, מקיץ 1942 ואילך עמדה הכן באתונה יחידה מיוחדת של האס־אס, שיועדה להיכנס לארץ־ישראל ולהשמיד את יהודיה בעזרת בעלי ברית ערבים לאחר שארווין רומל ינצח בחזית הצפון־אפריקנית.

הביקורת היחידה שהשמיע המופתי אי פעם על המשטר הנאצי נגעה לחששו שיהודים עלולים לברוח מההשמדה. הוא היה מיודד עם היינריך הימלר והעריץ אותו, אך חברותם הופרעה בשנת 1943, כאשר הימלר ביקש, כצעד תעמולתי ובתמורה לשחרור 20,000 שבויים גרמנים, להתיר ל־5,000 ילדים יהודים להגר – וכך לשרוד. המופתי, שלפי פקיד גרמני בכיר ״היה מעדיף שכולם [כל היהודים] ייהרגו״, לחם במרץ רב לסיכול התכנית. הוא אף הצליח. הילדים נשלחו לבסוף לתאי הגזים. המופתי הפגין התעניינות מיוחדת בהגיבו להחלטות של ממשלות בולגריה, רומניה והונגריה לאפשר לכמה אלפי ילדים יהודים, ולמבוגרים אחראים שילוו אותם, לצאת לארץ־ישראל. יהיה זה ״הולם ומועיל יותר״, כתב בדחיפות לשר החוץ הבולגרי, ״למנוע מהיהודים להגר מארצך, ולשלוח אותם במקום זאת למקום שבו הם יהיו נתונים לפיקוח הדוק, למשל לפולין״. למרבה הצער, הוא קצר הצלחה נוספת: רישיונות ההגירה שכבר הונפקו נשללו מהילדים, והצלתם נמנעה.

בסדרה מתמשכת של נסיעות ביקש המופתי להבטיח ש״שאלת פלסטין מלכדת את כל ארצות ערב בשנאה משותפת לבריטניה וליהודים״, כפי שכתב בגאווה להיטלר בשנת.1941 לשם כך עמד בקשר קרוב במיוחד עם האחים. אל־בנא יצר קשר עם אל־חוסייני עוד בשנת 1927, שנה לפני שהקים את ארגונו. עשרים שנה לאחר מכן, למרות עברו כמשתף פעולה עם הנאצים, מונה המופתי למנהיג האחים המוסלמים בארץ־ישראל ולסגנו של אל־בנא.

הערכתו של אל־חוסייני כלפי האחים הייתה גבוהה לא פחות מזו שמנהיג האחים רחש כלפיו. ״אני רואה באחים המוסלמים את גדודיו של אלוהים, שיביסו את גדודיו של השטן״, הכריז בשנת 1946

כפי שעוד נראה, לקראת הקמת מדינת ישראל היו לברית שבין אל־בנא לאל־חוסייני תוצאות הרסניות כלפי היהודים בארץ־ישראל וכלפי ערביה גם יחד. אולם כדי להבין את משמעותו של שיתוף הפעולה ביניהם עלינו לבחון קודם את מצב העניינים הפנימי של ערביי הארץ באותם ימים.

 

1 – שער ראשון.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

יהודים הרוצים לעלות לישראל מבקשים את רשותו של הקדוש שאליו הם קשורים, ומקבלים את אישורו דרך חלום ר׳ דוד בן ברוך מופיע בחלום לאחד מחסידיו ואומר לו: ״קום! לך מכאן״, ולאחר, נותן סימנים שביתו יימכר בקרוב, והחסידים רואים בסימנים אלה אות מהקדוש שהגיע תורם לעלות ארצה; ר׳ דוד הלוי דראע ור׳ דניאל השומר אשכנזי נתנו את אישורם לשליחיהם לעלות ארצה דרך חלום: ר׳ אליעזר טורי־זהבהופיע בחלום לכל אנשי הכפר, וציווה עליהם לעלות לישראל, ולמחרת נסעו בחיפזון לקזבלנקה להירשם לעלייה; לאלה מרים מופיעה בוכה בחלום לשמש שלה, ומתלוננת על כך שהוא רוצה לעלות ארצה ללא רשותה.הקדוש מניא אדם מרצונו לפרוש מתפקידו ליד הקבר ומצווה עליו להמשיך ולשרתו: בעת החלפת הפקידים יודיע הקדוש בחלום באיזה פקיד הוא בוחר, וכן יודיע למי להעביר חדר ליד קברו, כשבעל החדר עוזב את מרוקו.

הופעת הקדוש בחלום ללא סיבה היא סימן שיש לבקרו, והיהודי יעשה זאת בהזדמנות הקרובה ביותר: אשה שחלמה עם ר׳ יעקב אשכנזי ולא הכירה אותו לפני כן, הלכה עם בעלה להשתטח על קברו ועשתה שם סעודה. הקדוש יכול להודיע בחלום על דבר אבידה, ור׳ אברהם מול אנס מגלה לאביו של נער שטבע בים איפה למצוא את גופת בנו.הקדוש מברך את מעריציו בחלום: ר׳ דוד בן־ברוך הופיע אצל מעריץ נכדו, ומלא את סלו לחם, ומאז לא חסר לו מאומה. הקדוש מודיע לאדם בחלום על מותו הקרוב, ור׳ דוד הלוי דראע מודיע לרב חולה כי ימות באותה שנה, וכי רב אחר, אף הוא חולה, יבריא. הקדוש בא לעזרת אדם רעב: ר׳ אברהם מול אנס אמר לאשה בחלום שתעשה אוכל, ותגיש אותו לשוחט רעב שפנה אליו לפני כן. הקדוש נותן רמז בחלום על בת זוגו המיועדת של בחור הפונה אליו, ומולאי איגגי מוסר לבחור בחלום את שערותיה של בחורה, שתהיה לו לאשה. ליד המסורות על נבואתו של ר׳ פנחס הכהן בקשר לנסיונות לרצוח את הפחה של מראכש, קיימות גם מסורות שסבו, ר׳ דוד בן־ברוך, הודיע לו בחלום שרוצים להרוג את הפחה ובאיזו צורה. ר׳ דוד ומשה מלמד זונה בחלום איך להשתמש בקלפים לגילוי עתידות, היא משנה את מקצועה והופכת לאשה צדקת.

 

ההודעה בחלום יכולה להיות קשורה לכל הקהילה: ר׳ דוד ומשה מודיע לפני מלחמת יום הכיפורים, שתפרוץ מלחמה, ואחר כך מודיע מתי תהיה אזעקה, כדי שהיהודים יירדו למקלט,ומתי תהיה הפסקת אש: ר׳ ישראל מוריוסף הודיע שהנהר יעלה על גדותיו ויגרוף את הכפר. היהודים עשו צדקה, והמים הגיעו לשער השכונה היהודית וחזרו: באותן הנסיבות הודיע ר׳ אהרון אסולין שהיהודים לא ידאגו, והוא יעצור את מי הנהר.

הקדוש היהודי מופיע בחלום לא רק ליהודים, אלא גם לגויים. התגלותו של הקדוש יכולה להיות באמצעות חלום של מוסלמי, וזה מספר ליהודים על חלומו. הקדוש מודיע לגוי שניצל על־ידיו ונדר לבנות מציבה, שאין הוא חפץ במציבה: ור׳ עמרם בן דיוואן מודיע לעשיר נוצרי, שיבנה טראסה גדולה למבקרים אצלו, במקום המציבה שהבטיח לבנות. לרוב קשור החלום של המוסלמי עם הקדוש היהודי לפעולה מסוימת הנוגעת ליהודים, וההודעה כוללת לעתים אזהרה ואפילו איום מצד הקדוש: ר׳ דוד אלשקר מודיע למוסלמים, שעליהם למכור את המגרש שבו בית־הקברות היהודי, אחרת ילדיהם ימותו. ר׳ יוסף הגלילי מתגלה בחלום לערביה השומרת את המפתח לחדר קבורתו ומסרבת למוסרו ליהודים, ומזהיר אותה כי אם לא תתן את המפתח ליהודים היא תיחנק בחדר: שכנה של ערביה שחטפה ילד יהודי, חולמת עם ר׳ מכלוף בן-יוסף אביחצירא וזה מוסר לה שתודיע לשכנתה להחזיר את הילד לאמו היהודיה, אחרת הוא יפגע בה_;ר׳ דוד ומשה מופיע בחלום-למושל המוסלמי, ומזהיר אותו שלא יפגע בסוחר יהודי המוביל סחורה אסורה.

שאלה מעניינת היא איך מופיע הקדוש בחלום ומה דמותו בעיני מעריציו? לרוב הוא מופיע בדמותו של אדם זקן, בעל זקן ארוך, ודבר־מה בצבע לבן קשור להופעתו: ר׳ אליעזר דאבילה הופיע רכוב על סוס לבן: אולאד זימור הופיע עטור זקן לבן וחבוש ״אל כאזה״_; ר׳ אברהם מול אנס הופיע כזקן עם מקל ארוך, וחובש סרט לבן מסביב לראשו; ר׳ דוד בן-ברוך הופיע כאדם בעל קומה, ולבוש חלוק או לבוש כולו לבן, וגם זקנו לבן: ר׳ דוד הלוי דראע הופיע כזקן בעל הדרת פנים;ר׳ דוד ומשה מופיע אדום־פנים ולבוש גלימה לבנה וחגורה ירוקה, וזקנו יורד עד החגורה_; ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, מופיע על סוסה לבוש כמו קאדי של המוסלמים עם משהו לבן; כאדם צעיר, הופיע ר׳ אברהם אווריוור לאשה בחלום, כשהוא חובש כובע מוסלמי ולובש חולצה ארוכה לבנה מכותנה: מולאי איגגי הופיע לחולם אותו עם קאפייה צהובה, ופניו מלאות נקודות; אשה שחלמה עם ר׳ דוד בן־ימין ליד קברו, ראתה אותו כאדם מת על המציבה ועליו סדין, שאלה אותו אם הוא הוא הצדיק, ונענתה בחיוב. לפעמים האדם איננו חולם עם הקדוש עצמו אלא עם אדם אחר הידוע כמעריצו, ואז ברור לחולם שהמשמעות האמיתית היא חלום עם הקדוש דרך נציגו. הרבה פעמים החלום הוא עם השמש או השומר של הקדוש: אשה חלמה שאשה המטפלת בקברו של ר׳ אליהו הביאה לה תאנים ירוקות לריפוי מחלת כבד, ובחלום נוסף הביא לה אדם בחלום זיתים, ואמר לה שבעזרתם היא תוכל לרפא עקרות. היא קנתה זיתים, ונתנה אותם לנשים עקרות שאחר כך ילדו; אשה חולה, שישבה שנה שלמה ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע, והיא ובעלה נותרו בלא כלום, חלמה עם הקדוש בדמותו של שמשו, שאמר לה לקום לאכול ארוחת צהריים ולא לדאוג לארוחת הערב, אותה יביאו יהודים מאל־קלעה, ואף יזמינו אותם לשבת. וכך היה: אשה, שהיה לה קשר חזק עם ר׳ חנניה הכהן, חלמה עליו תמיד בדמותו של שמשו. ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, מופיע בחלום בדמות של שליחו, המטפל בחדרו בקרית גת, או בדמות אדם אחר, המקיים הילולה לכבודו כל שנה, ואף הורג בחלום נחש שאיים על החולם.