מורשת יהדות מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת וארא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 35◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו, ב).

הרב אסולים הי"ו

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, מגדולי רבני מכנאס, ידוע דשם  אלהים הוא דין ושם הויה רחמים, והקב"ה בא להודיע למשה שהדין שהיה על ישראל כבר רצה הוא  עכשיו  להופכו לרחמים. וזהו שאמר "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה" היינו, אע"ג דכבר הייתי במידת הדין שהוא אלהים, עכשיו אני ה' שנתהפכתי ממידת הדין למידת רחמים. כי אני ה' גימטריא אלהים, והאלף המיותרת באה לרמז, כי הדין עצמו נהפך לרחמים.

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי (ו, ה).

כתב רבנו יעקב אבוחציריא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל. נאקת אותיות קנאת, דהיינו ראיתי קנאת בני ישראל שנתקנאו ונצטערו על צער השכינה. ואע"פ שמצרים מעבידים אותם, הניחו צערם ולא חשו על עצמם, אלא על צער השכינה. וכיון שראיתי כן, ואזכור את בריתי, היא שכינתי, וממילא זכרתי את בנ"י דזה תלוי בזה.

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים (ו, ז).

כתב הגאון רבי שלום אבוחצירא זצ"ל בספרו כלי כסף, וזאת על ידי שתדעו שגאולתי אתכם. ואם תאמר הרי אמרו רבותינו ז"ל (כתובות קי:), כל הדר בחו"

ל דומה כמי שאין לו אלוה", ובאותו זמן היו בחו"ל בארץ מצרים. לזה אמר (שמות ו, ח), והבאתי אתכם אל הארץ וכו', וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו  אלוה, שנאמר (ויקרא כה, לח), לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים.

וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים (ו, יג).

כתב הרב מימון בן עטר זצ"ל בספרו טעמי מקרא, יש לדקדק אם ציוום אל פרעה להוציא את בני ישראל מארצו, מה צורך היה לצוותם גם לבני ישראל, אלא שכבר בגלות הראשונה הבהיר הקדוש ברוך הוא למנהיגי העם, שבבואם להוציא את עם ישראל מהגלות, מלבד  להשפיע על השליטים כי יסכימו לשלוח את בני ישראל מארצם, יצטרכו עוד להשפיע על בני ישראל כי יסכימו לעזוב הגולה.

אלה ראשי בית אבותם בני ראובן בכר ישראל חנוך ופלוא וכו' (ו, יד).

כתב הרב רבי ישועה הלוי זצ"ל בספר אוצר חיים, כתב כאן ובכתובים הבאים ג' שבטים, ראובן שמעון ולוי. ומובא במדרש: כי ג' שבטים אלו, לא עבדו עבודה זרה ושמרו את יחוסם, והשאר עברו על שניהם, ויתכן כי ישרא"ל  ראשי תיבות: ר'אובן ש'מעון ל'וי ש'מרו י'חוסם ל'א ר'דפו א'לילים. ואפשר לפרש מה שאמר הכתוב (שמות ה, ב), לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, כלומר גם את אלו שלא ידעו כי אם עבודת ה' שלא שייכים למצרים כלל, גם את אלו לא אשלח.

ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' (ז, י).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, הטעם שכפל הכתוב "ויעשו כן", ו"כאשר צוה", התכוין לשני דברים. האחד, שעשו הדברים כן. והשני שלא עשו עד אשר שאל מהם פרעה האות, כאשר צוה ה' (שמות ז, ט), ועוד יותר חביב על הצדיקים לעשות מצוות ה' מכל רצון שבעולם, ואין דרך הצדיקים להקל מעליהם המצוות, אף על פי שמתיגע טורח ועייף, כי אדם לעמל יולד בעמלה של תורה.

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים (ו, ז)

כתב הרה"צ רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרבצי התורה בעיר מרכש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז ולקחתי אתכם- נפש רוח ונשמה של הצדיק ל' נוטריקון לעשות יחוד. ועוד לעם פירוש לכפר על הדור. ועוד טעם אחר. והייתי- עכשיו השכר. לכם – משלכם. לאלהים – פירוש מן הדין. ועוד טעם סלוקו ב"מ. וידעתם כי אני ה' אלהיכם – פועל הטוב הוא פועל הרע על דרך נירא אלהים ממקדשיך. ועוד טעם אחר. המוציא אתכם מארץ מצרים- על דרך ושם ינוחו יגיעי כח.

והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה (ו, ח).

 והבאתי אתכם – אפשר לרמוז. והבאתי אתכם- עכשיו. אל הארץ –  העליונה על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרם. אשר נשאתי את ידי – פירוש נשבעתי בשעת ביאתך לעולם והראתי לך מקומך בגן עדן. לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב- פירוש בגלגול ראשון ושני ושלישי כי פעמים שלש עם גבר. ונתתי אותה לכם- משלכם. מורשה- פירוש ירושה שאין לה הפסק כי אינך חוזר בגלגול. אני ה'- נאמן לשלם שכר. או עכשיו נעשה יחוד למעלה וזהו. אני – מתחבר עם. הוי"ה- כנודע ליודעי חן.

מעשה רב: ישוב הארץ.

 הצדיק סידנא בבא חאקי זצ"ל (רבה של רמלה לוד). עלה לארץ, אנשי הסוכנות לא הכירו את הרב אבוחצירא, ורשמו את הרב לעבודת כפים בקטיף, למחרת בבוקר אחר תפלה הנץ, הרב התייצב בתחנה של הפועלים להצטרף עימהם לקטיף, ציבור העולים שראו ברכבם את הרב הזדעזעו שהרב יעבוד, מיד פנו לאנשי הסוכנות ולתדמתם גילו את הרב, הרב בפשטות ענה להם זכות לנו לעסוק במצות ישוב הארץ.

                                                                                שבת שלום

                                                                                הרב אברהם אסולין

                                            לתגובות: a0527145147@gmail.com‏

מבוא

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.

פרק שלישי – ונדאלים וביזנטים

הוָנדלים, גרמנים במוצאם, שנתאחזו בספרד מאז שנת 406, בהנהגת מלכם גנזריך, החליטו לעזוב את חצי האי ולכבוש את אפריקה הרומית הדשנה. במאי 429 ירדו באוניות בטָריפה שבספרד ועברו לחוף שמנגד : הם הכנסו לעיר אוראן וחיש מהר שׂמוּ פניהם מזרחה, אל נומדיה העשירה.

הם שׂמו מצור על היפוני, שם מת אוגוסטינוס הקדוש, ב-28 באוטגוסט 431; ב-19 לאוקטובר 430 לכדו את קרת חדשת. נפילתה של קרת חדשת ציינה את ראשיתו של שלטון, שנמשך מאה שנה עד שנת 533 התפשט בהדרגה על פני המגרב כולו.

עם מותו של אוגוסטינוס הקדוש לא נותר לנו אלא פרוקופיוס, שיאיר את עינינו באשר למאת השנים זו של שלטון ונדאלי. בעיקרו של דבר, אין הוא בא אלא לפאר ולרומם את נצחונו של המלך בליזאריוס, ידידו הנאמן.

הרי זו, אפוא, מאה אילמת, שאין אנו יודעים עליה אלא מתוך רשומותיהם של אויבים, מתוך אי אלה מטבעות שנמצאו בקרת חדשת, מתוך אותו מונומנט יחיד במינו, שהוקם כמדומה ביוזמת הונדאלים – המרחצאות החמים של ג'יבאמון – שנתגלו על ידי הרב ארדיטי ליד מסגד זיתונה. עם זאת ראוי לעמוד על שתי עובדות העשויות לשפוך קצת אור על תולדות היהודים תחת שלטון הונדאלים.

מסגד א-זיתונה הוא מסגד השוכן במרכזה של עכו העתיקה, ופונה אל רחבה השוכנת מדרום לו. ככל הנראה הוא קרוי על שמו שלעתי זית  שלפי המסורת ניצבו בעבר בחצרו. כיום ניצבים בחזיתו ארבעה עצי דקל

המסגד הוקם בתקופת שלטונו של דאהר אל-עומר באמצע המאה ה-18 והוקדש לווקף. הוא ניצב על שרידיה של כנסיית מריה הקדושה מיהושפט שניצבה במקום בתקופה הצלבנית. באמצע המאה ה-19 שירת המסגד את המסדר השזילי הסופי בעכו, עד שב-1862 בנו לעצמם חבריו את זאוויית א-שאזלייה בקרבת מקום. לפי אחת הגרסאות, מקור שמו של המסגד בשיבוש שמם של השזילים.

עובדה ראשונה : בניגוד לרומאים, היו הונדאלים מהרסים ובוזזים. פרוקופיוס מספר שיום אחד, כאשר שאלו את גנזריך לאיזו ארץ חדשה ישים פניו, השיב לאמור :  " לארץ האלוהים רוצה להענישה בחמתו "

פרוקופיוס מקיסריה (~500 – 565?), היסטוריון ביזאנטי בן המאה השישית. כתביו הם מקור המידע העיקרי על תקופת קיסרותו של יוסטיניאנוס הראשון, כמו גם על דמותו של יוסטיניאנוס עצמו, אנשי חצרו והמצביא  הידוע בליסאריוס.

ואכן, הונדאלים השחירו ערים והחלו להחריב את המפעל הציביליזטורי הכביר, שעליו שקדו הרומים. חורבן זה, שבעיקרו נגלה רק על ידי צרפת, כעבור אלף וחמש מאות שנה, נתן דחיפה מחודשת לתופעת אב בהיסטוריה האפריקאית – הנוודות.

 ליתר דיוק על ידי המשלחות הארכיאולוגיות שעתידות היו לחשוף לעין השמש את הערים הרומאיות, שאחדות מהן, כגון טינגאד, יכולות להתחרות עם הריסות פומפיאה. לערך בשנת 508 החריבו הונדאלים את טינגאד.

תימגאד (ערבית تيمقاد; צרפתית Timgad) הוא אתר ארכאולוגי בצפון-מזרחה של אלג'יריה, הידוע בשרידיה הרומים של העיר תמוגאדי (Thamugadi), או בשמה המלא "קולוניה מרקיאנה טריאנה תמוגאדי" (colonia Marciana Traiana Thamugadi).

השם תמוגאדי אינו לטיני ומוצאו מברברית, ואילו השם "מרקיאנה" מנציח את אחותו של הקיסר טריאנוס אשר ייסד את העיר בשנת 100. העיר השתרעה בתחילה על שטח של 12 הקטאר, והתפשטה עד לשטח של 50 הקטאר. בשנת 1982 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמי.

השבטים הנוודים ה " בותר ", כלשון מונחיו של אבן ח'לדון, התחזקו מזמן שהתפשט שימושו של הנמל באפריקה הרומית, החל במאה שלישית.

האנרכיה הונדאלית נתנה משנה תנופה להתפתחותם. בברית עם בליזאריוס, קיסק ביזנץ, הנחיתו את מכת המוות על שלטון הונדאלים.מיד לאחר שעזב ביליזאריוס את קרת חדשת קמו נגד ביזנץ, ומשך שבעים שנה עמדו כחומה נגד פלישה הרבית.

בליזריוס נולד ככל הנראה בגרמאניה (Germania), עיר קדומה ששכנה בדרום מערב בולגריה של ימינו, בשנת505 למשפחה ממוצא יווני ותראקי.

עוד בצעירותו התגייס בליזריוס לצבא הביזנטי ושימש כאחד משומרי ראשו של הקיסר יוסטיניוס הראשון. לאחר מותו של הקיסר בשנת 527 ועלייתו לשלטון של אחיינו יוסטיניאנוס הראשון בליזריוס מונה לפקד על כוחות הצבא שהיו מוצבים בגבולה המזרחי של האימפריה והוטל עליו להדוף את התקפותיהם של הסאסאנים, למרות היותו במיעוט מספרי הוא הצליח להביס את הפרסים וכך בפעם הראשונה נתן ביטוי לכישרונו הצבאי.

בליזרוס המשיך לפקד על הצבא כנגד הפרסים גם במהלך המלחמה האיברית,  הוא הצליח להביס את הפרסים בקרב דרה שהתרחש בשנת 530 אולם שנה לאחר מכן הובס על ידם בקרב קליניקום. כישלונו בקרב הוביל למשא ומתן שבסופו נחתם הסכם שלום בין ביזנטיון לפרס.

כתוצאה מהסכם השלום בליזריוס הוחזר לקונסטנטינופול בשנת 532 והיה הקצין בעל הדרגה הגבוה ביותר בבירה. עם פריצת מרידת ניקה באותה שנה, שאיימה על שלטונו של יוסטיניאנוס, בליזריוס הוביל את חייליו בדיכוי המורדים תוך שהוא טובח 30,000 מהם.

ואולם, כפי שראינו, תכופות היו שבטי בותר אלה שבטים יהודיים מתייהדים. מנהיגיהם נקראו לעתים קרובות בשמות עבריים, כגון אותו גבעון, שיצא לקרב נגד חילות הנודאלים.

כוח זה נסתייע ודאי בכל גילויי ההתנגדות הקתולית לכפירה האַריאנית, שהונדאלים תמכו בה. במאת שנים זו של שלטון הונדאלים חלה פריחתה הגדולה של הנוודות, שבלעדיה אין למצוא הסבר להתפרצויותיה שתכפו והלכו. 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

ג. ועידת קסוביץ עמוד 36

הקמתה של ״אגודת ישראל העולמית״ בוועידת קטוביץ מסמלת את מיסוד המאבק הפוליטי של היהדות החרדית הכלל עולמית, כפי שהתנועה הלאומית התמסדה באמצעות הקמת ההסתדרות הציונית העולמית. מה שהאיץ את התמסרותה של האגודה היתה הקמת תנועת ה״מזרחי״. יהודים חרדים ורבנים ידועים לקחו באותה עת חלק פעיל בחיים הציוניים, השתתפו כצירים בקונגרסים הציוניים הראשונים ואף שיתפו פעולה עם הציונים הכלליים במאבקם נגד ה״קולטורה״ בחינוך היהודי. בשנת 1902, לאחר הקונגרס הציוני החמישי (1901) שבו הונהגה ״חובת הקולטורה״ על כל ציוני, זימן הרב יצחק יעקב ריינס כינוס בעיר וילנה. בכינוס השתתפו שבעים ושניים חרדים ציונים וביניהם עשרים וארבעה רבנים מליטא. מטרתו היתה להקים הסתדרות ציונית־חרדית בתוך התנועה הציונות העולמית. כך הונחה התשתית ליסוד תנועת ״המזרחי״.

הציונות של תנועת המזרחי הוגדרה במונחים דתיים בלבד, ומולה השתתפו באותו כינוס ציונים אחרים שהוגדרו ״מדיניים טהורים״. ממפגש זה ואילך עתידים הזרם ״הדתי״ והזרם ״המדיני״ להתנגש ביניהם במהלך כל השנים. תנועת ״המזרחי״ נמנעה באותן שנים מלהציג עצמה כמפלגה ציונית דתית. התנועה אפשרה לחבריה לעסוק בפעולות חינוך ותרבות ב״רוח האורתודוקסיה״ ושאלת התנהגותם הפרטית של חברי התנועה נשארה מעורפלת. יהודים חרדים רבים, ובהם רבנים ונציגי ישיבות גדולות בליטא, השתתפו בוועידות הגיבוש השונות של תנועה זו שהתקיימו במינסק ב־1902, בלידא ב־1903, ובפרסבורג ב־1904. תהליך בנייתה של תנועת ״המזרחי״ התאפיין במאבק התדיר בין אלו שטענו שיש להנהיג פיקוח ושליטה בתהליך הציוני על ידי חיזוק הדת, לבין אלו שביקשו לחזק את הציונות תוך השתחררות מסוימת מכבלי הדת. ככל שהתנועה הציונית שמה את הדגש על הפן הלאומי בלבד, כן רבו ההרהורים והספקות בלבם של חרדים רבים. הדברים הגיעו לידי כך שרבים החלו להביט על הדת ועל הלאומיות כעל שני מושגים שונים שאין קשר ביניהם והם שרויים אפילו בניגוד.התפשטות והשתרשות ״המזרחי״ יצרה חזית מאוחדת של מנהיגות חרדית במזרח ובמערב שלא הצטרפה לתנועה הציונית. בשנת 1907, שלוש שנים לאחר ועידת פרסבורג, הונח היסוד לארגונה של ״כנסת ישראל״ ברוסיה, ארגון שהקיף את מרבית היהדות האורתודוקסית. חמש שנים לאחר מכן, ב־1912, הוקם הארגון העולמי של היהדות החרדית ״אגודת ישראל״.

הכינוס בקטוביץ סימל את שיא המאבק וההתארגנות של היהדות החרדית באותה עת. האגודה ראתה את עצמה בתוך המחנה החרדי כאחראית על איחוד כל נאמני הדת במטרה להאבק בציונות, בהשכלה וב״מתקני הדת״. ״אגודת ישראל״ הצהירה על עצמה כארגון גג החובק את כל שלומי אמוני ישראל. למרות שיהודי צפון אפריקה לא לקחו חלק בוועידה, אף הם כלולים בהגדרה זו. ניתן ללמוד זאת בין השאר מתוך ההדגשים החוזרים ונשנים בהודעות האגודה על כלליותה: אגודה אשר תכיל בכנפיה אפסי ארץ נעלה מעל טנדנצים זמניים מקומיים… מוגשת לשם ה׳ ממזרח שמש ועד מבואו לפתח את כל ענייני היהדות על בסיס הדת וללא כל טנדנץ פוליטי… בין הבאים יהודים ממזרח וממערב מצפון ומתימן…

למרות שמרבית זמנה של ההתכנסות הגדולה בקטוביץ הוקדש לטיפול בשאלות של יהודי מזרח אירופה, מערבה, ויהודי ארץ־ישראל, הוזכרו בה גם יהודי צפון אפריקה. בירחון דרך, ביטאונה הרשמי של ״אגודת ישראל״, שהודפס בפרנקפורט על מיין בשנים תרע״ג־תרע״ד (1914-1913), הופיעו באופן תדיר ידיעות על סניפים חדשים ואגודות המצטרפות לתנועה מכל רחבי אירופה, ארצות־הברית וארץ־ישראל. כמו כן הופיעו בו ידיעות על מגעים לפתיחת סניפים בצפון אפריקה: ״אחינו הספרדים באפריקה כשהגיעה אליהם השמועה על ״אגודת ישראל״ התעוררו לתת יד לאחיהם הרחוקים לבנות יחד בית ישראל״.״

הדאגה ליהודי צפון אפריקה העסיקה חוגים רבים באגודה. בוועידה הראשונה של ״צעירי אגודת ישראל״ בפרנקפורט נשא הרב אייזעמאן דרשה וטען שקהילות מרוקו, אלג׳יר, תוניס, טריפולי ומצרים מצויות במצוקה גדולה וחובה על הסתדרות האגודה להושיט יד ולעזור יותר משעליה לעשות בארץ־ישראל.

פעולות ״אליאנס״ בצפון אפריקה לא נעלמו מעיני הרבנים החרדים, והעיתונות החרדית עקבה מקרוב אחרי מעשיה. העיתון האורתודוקסי מוריה, שהודפס בירושלים, פרסם בכותרתו הראשית ב־19.2.1912 ובכתבה מפורטת את דבר הפילוג שחל בתוך ״אליאנס״ בין הסניף הגרמני לבין המרכז בפאריז עקב בחירתו של ריינך (יהודי מתבולל) לנשיא הארגון בצרפת. הדיווח מפרט את החלשותה של רשת ״אליאנס״ (תוך גילוי שמחה לאיד): …אפשר לראות בו מעין הקדיש יתום שאחרי ה״אליאנס״ זו החברה הכללית ובעלת הכוח היחידה שהתקיימה יותר מיובל שנים. ה״אליאנס״ אמנם לא תבוטל ע״י כך, אבל היא נחלשה. פירוד זה ואנגליה הקדימה לעשות לחצאין, הנה חדלה האליאנס להיות כללית ומקפת ולהיות חובקת בזרועותיה את כל תפוצות ישראל שרק זה היה יסודה העיקרי בשעת הווסדה…

בהמשך הדיווח תוקף העיתון את השימוש בשפה הצרפתית כשפת חינוך בבתי הספר היהודים בארץ־ישראל ובארצות אחרות שמחוץ לצרפת. העיתון טוען ש״אליאנס״ ופעולותיה מונעים רק משיקולים פוליטיים שיקדמו את האינטרסים של צרפת במזרח הקרוב.

בכינוס בקטוביץ הותקפה ״אליאנס״ גם בגין מהותה היהודית וגם בגין רצונה לייצג את כלל היהודים. הדובר המרכזי היה נציג הונגריה, שבה ניהלה האורתודוקסיה מלחמה מוצלחת ביותר נגד המתקנים למיניהם, ומלחמתה שימשה דוגמה לכל המלחמות נגד ״היסודות הצוררים״. כך אמר הנציג ההונגרי: הדגל הנכון והאמיתי של הנאמנים לברית התורה היא האורתודוקסיה. את הדגל הזה מחויבים לפרוש על פני האגודה כדי שלא תשאיר מקום למשמעויות שונות, כי אם תהיה האדרת פרושה למרחב ויתגנבו לתוכה אלמנטים כאלה שעתידים לסמם גם את חלק הגוף הבריא. יפה הוא השם ״אגודת ישראל״ אבל אי אפשר להסכים שתהיה האגודה העולמית הזאת ׳אה לה אליאנס איזראליט אוניברסלי שמתקבל בו כל יהודי שהוא איך שלא ישקף את הדת…

החרדים ראו ב״אליאנס״ מתחרה בשטח נוסף. ״אליאנס״ טענה שהיא המייצגת את כלל ישראל, בשעה שהיהדות החרדית ייעדה את עצמה למטרה זו. שני הארגונים ביקשו לעצב את גורלו ואופיו של כלל ישראל כשהם ניצבים על אותו ציר, אך כל אחד משך לכיוון ההפוך. מסיבה זו ראתה היהדות החרדית ב״אליאנס״ אויב מהותי המסכן את היהדות, לפעמים עד כדי גיחוך. בכתבה שהופיעה בעיתון היהודי (The Jew}וסקרה את דיוני הכינוס בקטוביץ, מצוטט הרב רוטנבורג מוואדוביץ. לטענתו, האליאנס איזראליט והציונים שלחו שליחים סמויים לוועידה על מנת להפריע בעבודתה ולהחדיר לפרוגרמה שלהם את עבודת הקולטורה. אין פלא אפוא שלימים התפתחה שנאה תהומית של החרדים כלפי ״אליאנס״. השנאה היתה כה עזה שהיא קיימת עד ימינו למרות ש״אליאנס״ ירדה מגדולתה ואיבדה זה מכבר את מעמדה וכוחה. אולם מעמדה כ״סמל״ הסכנה שריר וקיים עד היום.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

שרשת הזהב.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

אם אין קמח אין תורה

ממון רב היה דרוש לכל ספר שהיה מוציא רבנו, ובפרט שרבנו השתדל מאוד שהספרים יהיו תורה מפוארה בכלי מפואר, ולכך הדפיסם באותיות מאירות עיניים על גבי נייר משובח ובכריכה נאה.

לשם כך השתדל רבנו ביגיעות רבות אצל נדיבי עם, ופעמים היה הדבר דורש ממנו נסיעות מעיר לעיר, כדי לדבר על לבם של אחינו בית ישראל, שיתנדבו לצורך מטרה קדושה זו. תודות לה׳ יתברך המתנדבים בעם הזילו את כספם לעבודת הקודש להדפסת תורת רבני העדה הקדמונים.

הבא ליטהר מסייעין אותו

באחד המקרים שהיה לפלא בעיני רבנו: מספר רבנו שהגיע אליו שליח המתעניין לעשות צוואה לאשה, ושרוצה היא לעשות עתה איזה מצוה מנכסיה, שתועיל לה לאורך ימים ושנים. רבנו לתומו אמר לו להגיד לה משמו שתצוה לעשות ס״ת, או להדפיס ספר שיראה בעיני רב העיר (שהוא רבנו). והנה עברו שנתיים ונפטרה האשה, והביאו לפניו נוסח הצוואה כתוב וחתום, ״שהאשה ציותה לתת שלוש מאות אלף פראנק לכתיבת ס״ת או להדפסת ספר להרב הקדוש מלאך רפאל בירדוגו זצ׳׳ל. וזה היה לפלא בעיני רבנו שבדיוק באותו הזמן נתן דעתו להוציא לאור את הספר רב הכמות והאיכות ״רב פנינים״ מכתבי המלאך רפאל. והפלא היה יותר שרבנו לא דיבר עם אותו השליח כלל על הדפסת ספרי המלאך רפאל.

והסירותי מחלה מקרבך

סיפור דומה סיפר רבנו בהקדמה לספר ׳דברי יוסף׳ (שהוא אחד מהספרים שהדפיס רבנו מכתבי רבי יוסף בירדוגו זצ״ל) שקרובי משפחה של חולה אנוש שביקשו ממנו שיברך את קרובם, אמר להם רבנו שחושב הוא שהמשפחה צריכה לעשות איזה מצוה שבכוחה יהיה לעזור לפדיון נפשו, ותיכף אמרו לו כל אשר תאמר לנו נעשה, חשב רבנו ואמר להם שאם יקבלו עליהם את הוצאות ההדפסה של הספר שצריך הוא להדפיס, ברור לו שזכות המחבר תגן בעדו, ותיכף השיבוהו שיעשו בשמחה, וברכו ברכת רפואה שלימה, ומאותו היום נראו בו סימני רפואה עד שנתרפא ונהיה לאיש חזק ושלם בדעתו יותר משהיה. לרוב עבודות הקודש בהם היה רבנו עסוק, לשם כך היה רבנו חוטף מהזמנים הקצרים שנשארו לו לצרכי עצמו לטרוח בכל הקשור להוצאות הספרים, ואף בזמני חולשה, ולכך היו ספרים שנשארו אצל הרב שנים רבות עד שהדפיסם, אולם כל הזמן היתה נפשו נכספת ומחכה, מתי יבוא היום, ויזכה להדפיסם לרגל איכותם ויקר תפארת גודלם, ולעשות חסד עם סבותיו המחברים, ולזכות את הרבים מתורתם.

בעבודת קודש זו עסק רבנו כל חייו, גם בהיותו אב״ד בקזבלנקא, וגם בארץ לעת זקנותו שב ויסד את חברת דובש״י, ורבים מן הספרים גם חזר והוציאם במהדורה שניה, וחלק השתדל שאחרים ידפיסום.

כמה וכמה פעמים, תלה רבנו את האריכות ימים להם זכה ומתוך בריאות, וכן מה שזכה להדפיס את ספריו ־ ובכלל לכל מה שזכה, שזה בזכות הטרחה שטרח להוציא לאור את כתבי הרבנים, והאמין בזה רבנו באמונה שלימה.

וזו רשימה חלקית של הספרים של רבני המערב הקדמונים שהשתדל רבנו בהדפסתם:

תורות אמת  דברי משה  דברי יוסף  נופת צופים  לב מבין

פני מבין  דברי שלום  דברי מרדכי  רב פנינים  דעת זקנים

קדושת שבת  גבול בנימין  מי מנוחות  ויאמר שמואל  כתונת יוסף ג׳׳ח

חיים עמוקים  שופריה דיעקב ח״ב  שו"ת עדות ביעקב  משמחי לב  שלל רב

שו״ת משפטים ישרים (לא מכת׳׳י) שרביט הזהב (כתב היד היה שמור אצלו כשלושים שנה)

רבנו היה מתייחס למצוה זו כהוצאת אסיר ממסגר, וכמשים קץ לחושך. וכעוסק

במצות מת מצוה, כל ספר שיצא שמח עליו שמחה עצומה, כל ספר היה לו כמו

ילד שעשועים, רבנו היה מכנה את חברתו ״דובשי״ מלשון יערי ודבשי, כי היתה

לרבנו הנאה מיוחדת, לראות שעמלם של אחרים לא נפל לטמיון. ובכל מקום

התקבלו הספרים בשמחה עצומה. רוב הספרים הם כת״י של רבני משפחתו

ובראשם כתבי המלאך רפאל בירדוגו זצוק״ל שלא היה להם גואל, והוציאם

לאור עם עוד כמה וכמה ספרים.

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

סימן מז

סדר נשוא.

ידידי החכם החשוב וכו', כהה"ר יעיס עטייא הי"ו.

מכתבו הבהיר הגיעני, בו שאלני כבודו, מדוע נמנו הלוים מבן ל' שנה ומעלה וישראל מבן עשרים ? ידידי, דבר זה הוא מפורש ברש,י פרשת במדבר ד', לפי שעבודת המקדש צריכה כח אברים, ופחות משלשים לא נתמלא כחו, מכאן אמרו בן שלשים לכח, ויותר מבן חמשים כחו מכחיש, עיין שם.

ועוד מצינו מקרא אחר שנמנו הלוים מבן חמש ועשרים, כמו שכתבו בפרשת בהעלותך ח', ועיין מה שכתב שם רש,י ז"ל, והראב"ע והרמב"ן ז"ל. אבל לענין המלחמה, לא בענין חוזק האברים, אלא גבורת הלב, ותחבולות מלחמה, כמו שכתוב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ ( משלי כ"ד ).

ודברים אלו, מתחילים משנת העשרים שהאדם עומד על דעתו, ויש לו גבורת הלב, וגם לעת זקנתו הוא ממשיך בזה, ולכן לא נתנה התורה קצבה בישראל כמו בלוים עד בו חמשים, כי שנא זה מזה, וכמו שכתוב, ושלום

המעיר אני היו"ם ס"ט

דברי הימים למכנאס.

סימן מח

למעלת החכם החשוב החוקר הנכבד, כמהר"ר שלום הלוי ישצ"ו.

שלשום הגיעני מכתב כבודו על ידי האיש כה"ר שמואל עטייא הי"ו, כולו רצוף אהבה, וענות צדק, תורה רבה אדוני על רוב אהבתך אלי, אף כי לא עשיתי עמך חסד, רק טיילתי עמך ממבוי למבוי, ונתכבדתי בחברתך לעיני הרואים, נוסף על שכרי בפועל עובד, ואך כך היא דרך טהורי הלב לחשוב מעט להרבה, האל יגמלך כל טוב סלה אמן.

מה שכתב כבודו לעבוד עמו עבודה קלה, והשכר הרבה, לערוך לפניו בכתב מפורש את דברי ימי כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר עז לנו מכנאס יע"א, ימחול נא אדוני, אין זן עבודה קלה, רק כבדה וארוכה, ואי אפשר להגיע עד תכליתה, כי צריך לזה הרבה שאלות לזקני העיר, וחפוש מחפוש בכל שטרי זכיות של בעלי בתי כנסיות מיד מ י קנו ראשונה.

ואי אפשר להשיג מבוקשי על נכון ועל נקלה, רק צריך עדן ועדנין, ועם כל זה למען אהבתיה דמר, אטרח עמו בעבודה הזאת, ואך לאט לאט, כל שבוע אמסור לו דברי ימי אחת, כאשר תשיג ידי יד כהה, ואך : יען כבודו נוסע ממקום למקום, צריך תמיד להודיעני לאיזה מקום וליד מי אשלח, ושכרי על פי עבודתי, וכפי נדבת לבו הטהור, ושלום.

הצעיר, אני היום ס"ט.

החכם הלזה, הוא מערי תורקייא, ובא לחקור על ענייני ישראל בכל ערי המערב הפנימי והחיצון.

סימן מט

סדר בהעלותך

ידידי החכם החשוב, כהה"ר יחייא איפרגאן הי"ו

מכתבו הבהיא הגיעני, אודות העורות והיריעות והדיו, ותקון סופרים, הכל שלחתי לך אתמול לעיר פאס עם החמר, למסרם לידי רבי שמעון הסופר הי"ו, ותכף לקבלה שלח הכסף, שהוא ארבעה צורוס דמי הכל, עם שכר שליח.

עוד בקשתני לכתוב לך תשובתי, על מה שהקשה כבודו באותה הלילה שנתאכסן בביתי, על מה שכתוב במסכרת קמא דף פ' ע"א, מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, והביאו עז וקשרו לו בכרעי המטה, לימים נכנסו חבריו לבקרו, ישבו ובדקו ולא מצאו לא אותו עון של אותה העז.

ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני בעצמי שאין בי עון אלא אותה העז, שעברתי על דברי חברי, עד כאן לשונו. והקשה כבודו, איך יכלו לבדוק את מעשיו שעשה בסתר ובגלוי, מי ספר להם, ומי הגיד להם ?

ואם היה דבר על דעת סוד ה' ליראיו, לא הול"ל ישבו ובדקו דמשמע על ידי בדיקהו ולא ברוה"ק ? וגם על דברי עשמו קשה, דאים יוכל אדם לדעת את כל אשר עשה מנעוריו עד יום מיותו ?

על זה השבתי בשני פנים, האחד על דפירוש ישבו ובדקו, דהיינו באותם יסורים, אם יש בהם צער גדול כדי למרק ולכפר לו, אם עשה איזה עון, והחליטו, שיש בהם כדי לכפר, ואם כן לא נשאר בו עון, זולת של אותה העז, לפי שאף בעת יסוריו הוא עומד בו, וכן נפרש דברי עצמו, שהלב יודע מורת נפשו, וידע והכיר דרוב צערו וכאבו כפרו לו אם עשה איזה עון זולת וכו'…, כמו שכתוב.

הפן השני הוא, כי ידוע מה שכתבו רז"ל, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ומזה למדו המפרשים במכת ברכות דף ה' ע"א, אם ראה אדם שיסורין באין עליו יפשפש וכו…עיין שם במפרשים. שבכל אבר שיחטא האדם, בו מלקין אותו, וכל אברי האדם, יש להם עבירות מיוחדים לכל אבר לבדו. כגון גזל וגניבה וכיוצא לידים, ראיית רע לעינים, שמיעה לאזנים, דבור לפה, וכן כלם.

אבל הלב מיוחד רק למחשבות, ועליהם אין האדם נענש, שאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למחשבה, כמו שכתוב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' ( קדושין דף מ' ע"א ). ועוד אפשר להביא עוד ראיה, מהכתוב, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו – ישעיה ג' – זולת על מחשבת ע"ז, האדם נענש, שכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם.

וכן בעון בטול תורה ילקה האדם בלבו, לפי שלמוד התורה הוא בכל האברים, כמו שכתוב כל עצמותי, וכאשר יתבטל, ילקה בכלם, או באחד מהם, יהיה מה שיהיה ( צל הכסף בהקדמה  ).

והנה אם כן נוכל לומר, שפירוש ישבו ובדקו, דהיינו אם יש בו עון המקביל לחולי לבו, ולא מצאו, לפי ששני עונות הם אשר ילקה הלב עליהם, מחשבת ע"ז, ובטול תורה, ושתים רעות אלה לא נמצאו בו, מחדבת ע"ז, לא תסק אדעתיו ח"ו, בטול תורה, בדקו ולא מצאו שום עת שלא בא לבית המדרש, ואם כן יסורין אל למה ?

הוי אומר, יסורין של אהבה הם, שאינן באין אלא לצדיק גמור שלא חטא, כדי להרבות שכרו לעולם הבא. ואם כן ודאי שאין בו שום עון, זולת של אותה העז, שעדיין עומד בו, וכן נפרש דברי עצמו, יודע אני בעצמי שאין בי עון משתים רעות הנזכרות המקבילות לחולי הלב, ואם כן ודאי, יסורין של אהבה הן, והם יוכיחו שאין בי עון זולת של אותה העז.

זהו הנראה לעניות דעתי, ושלום.

הצעיר, אני היו"ם ס"ט

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

העלייה מזרח אירופה בשנים 1948 – 1951.

מתוך כ-1.300.000 יהודי מזרח אירופה עלו בתקופת העלייה ההמונית משם – פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ובולגריה – 194.348.מצבן הביטחוני בתקופה זו היה טוב., ואף הוקמו ציריות ישראליות בכמה מן הארצות הללו.

אך היה חשש שמדינות הגוש הקומוניסטי יסגרו בקרוב את שעריהן בפני יציאת היהודים עקב לחץ ערבי. על כן עשו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית ככל יכולתן להעלות את כל יהודי מזרח אירופה החפצים בכך. אלא הרצון לעלות לארץ לא היה מנת חלקם של כל יהודי מזרח אירופה, כך, למשל, דיווח ציר ישראל בפולין בספטמבר 1949 :

" בפולין – היהודים – מתחלקים לשלושה סוגים, האחד, מיעוט שמנוי וגמור איתו להישאר בפולין. השני, מיעוט שמנוי וגמור איתו לעלות לארץ, שלישי, רוב גדול או קטן הפוסח על שני הסעיפים ".

גם מרומניה רצו רק כ-30% מהיהודים לעלות, ומתוכם 65% בלתי פרודוקטיביים – זקנים וחולים. על העלייה מרומניה אמר ראש מחלקת הקליטה, היודה ברג'ינסקי, כי מרומניה עלו זקנים, אך הצעירים לא באו : וראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל התבטא : " לגבי רומניה אין שום הגבלות מצידנו, ואם חס וחלילה יעכבו את העלייה משם מצפוננו יהיה טהור.

מארצות מזרח אירופה עלו אפוא בתקופת העלייה ההמונית 194.348 עולים ללא שום סלקציה – ואילו מצפון אפריקה עלו 45.248 עולים מקרב כ-500.000 יהודים. ברירת העולים מצפון אפריקה – החל בשנת 1950 – מתבטאת גם בגיל העולים הצעירים – בהשוואה לגיל הצעירים ממזרח אירופה, כמבוטא בטבלה הבאה.

טבלה 16: גיל העולים בשנים 1948 – 1951 ממזרח אירופה ומצפון אפריקה.

ממזרח אירופה                                                   מצפון אפריקה

הגיל         מספר העולים       %                           מספר העולים              %

0-14         53.013            18.3                        14.978                    33

15-29      75.921             25.8                        20.087                    44

30-44      80.071             27.5                         6095                      13.3

45-64      65.966             22.7                         3136                      7.0

65+         15.558             5.7                           305                         0.7

סך הכול     294.348           100.00                      45248                    100.00

אך הסלקציה מצפון אפריקה החלה רק בשנת 1950, ניתן לראות את ההבדלים המשמעותיים באחוזי הצעירים מצפון אפריקה ביחס לאלה ממזרח אירופה ; 77% מהעולים מצפון אפריקה היו עד גיל 29 – לעומת 44.1 בלבד ממזרח אירופה ; ורק 7.7% מהעולים מצפון אפריקה היו בגיל 45 ומעלה – לעומת 28.4% ממזרח אירופה. 

השינוי הדמוגרפי.

עם הקמת המדינה לא חששה הנהגת היישוב לדמותה האירופית העדתית של מדינת שיראל, שכן למנהיגיה – שכולם יוצאי אירופה – הייתה שליטה מלאה הן בממשלה והן בסוכנות היהודית ; רובם המוחלט של תושביה היהודים של הארץ היו יוצאי אירופה ואמריקה – 84.9%; ופוטנציאל העם היהודי בתפוצות היה ברובו המוחלט באירופה ובאמריקה – למעלה מ-80%. הטבלה הבאה מראה זאת היטב.

טבלה 7 : חלוקת העם היהודי לפי יבשות בשנת 1946

היבשות            מספר היהודים                    % מכלל היהודים

אירופה             2.850.000                               25.9

אמריקה            6.000.000                               54.6

אסיה                1.400.000                                13.1

אפריקה            672.000                                  6.0

אוסטרליה          38.000                                      0.4

סך הכול             11.000.000                              100.00

העלייה ההמונית ערערה את המצב הדמוגרפי בארץ. תהליך הכרסום ברוב המוחלט של יוצאי אירופה ואמריקה בארץ היה מדורג : בעוד בשנה הראשונה למדינת ישראל – 1948 – היה הרוב המוחלט של העולים מקרב ארצות אירופה ואמריקה 85.6% – ירד חלקם של עולים אלה בשנת 1951 ל- 29.2% בלבד, כמוצג בטבלה הבאה.

טבלה מספר 8 : עולים יוצאי אירופה-אמריקה לעומת עלים יוצאי אסיה-אפריקה בשנים 1948-1951 באחוזים.

השנה                 יוצא אירופה-אמריקה                 יוצא אסיה ואפריקה

1948                             85.6%                              14.4%

1949                              52.7%                             47.3%

1950                             50.5%                              49.4%

1951                             29.2%                             % 70.8

בתום תקופה העלייה ההמונית ירד חלקם של יוצאי אירופה ואמריקה בארץ מ 84.9% ל – 63.1% בלבד

תחזיותיהם האופטימיות של המנהיגים בממשלה ובסוכנות לא התממשו אפוא, ומכמה סיבות : מצד אחד – חוסר רצונם של רוב יהודי אירופה לעלות לארץ ; ומאידך – סגירת שערי מזרח אירופה בשנת 1951 על ידי השלטונות הקומוניסטיים שם.

האכזבה הגדולה ביותר נגרמה להנהגה בארץ מחוסר רצונם המוחלט של יהודים ממערב אירופה ומאמריקה – רובו של העם היהודי – לעלות לארץ. היטיב לבטא אותה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

במערב – אמריקה ומערב אירופה – בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן. הציונים נשארו במדינות ההם, וגם מנהיגי הציונות.

יהודים אלה שמצבם הכלכלי, החברתי והפוליטי היה טוב, לא רצו לעזוב את " סיר הבשר " ולהיכנס להרפתקה של הקמת מדינה עם בעיות כלכליות וביטחוניות קשות.

בשלוש וחצי שנות העלייה ההמונית עלו ארצה רק 7.630 יהודים מארצות מערב אירופה, ו- 1947 עולים מארצות צפון אמריקה.

לקראת תכנון העלייה לשנים הבאות ניצבו בפני ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשנת 1951 כמה עובדות :

1 – אחוז יוצאי אירופה ואמריקה בקרב תושביה היהודים של הארץ ירד מ – 84.9% ל – 63.1% בלבד.

2 – שערי מזרח אירופה נעולים, ואין יודע עד מתי.

3 – יהודי הארצות השלוות באמריקה ובמערב אירופה אינם רוצים לעלות לארץ.

4 – חיסול גלויות עיראק, תימן ולוב הושלם ברובו.

5 – המקור היחידי לעלייה המונית היה מקרב 500.000 יהודי צפון אפריקה 

6 – הריבוי הטבעי של יוצאי אסיה ואפריקה גדול יותר מריבוי הטבעי של יצאי אירופה ואמריקה.

לאור עובדות אלו החליטו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית לעשות הכול, על מנת לעצור את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחידי לעלייה המונית – שכן עלייתם ארצה תגרום לשינוי דמוגרפי ; רוב תושבי מדינת ישראל ישתייכו אז ליוצאי ארצות האסלאם, והארץ עלולה להפוך ללבנטינית נחשלת.

סוף פרק שני. 

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

מקדם ומים כרך ז

ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו

איסר הראל

מראשית ימי המדינה תהיתי על השאלות הקיומיות הקשורות בהיותנו מדינת היהודים, וזה על רקע העבר הקרוב — השואה. בין השאר שאלתי את עצמי: מה יהא על הפזורה היהודית באזורי מצוקה וסכנה? מה תהא חובתה של מדינת היהודים כלפיהם? האם היא תעמוד מנגד, או תיחלץ לעזרתם בכל דרך אפשרית? תשובתי הייתה: מדינת ישראל לא תוכל לעמוד מנגד, ולעולם לא תנהג כך. את דעתי ותורתי זאת הצגתי בראשית שנות החמישים, משעה שנתמניתי ראש המוסד למודיעין ופעולות מיוחדות, בפני ראש הממשלה דוד בן גוריון. הוא הסכים בנפש חפצה לתורתי זאת, ואישר את בקשתי לייעד את המוסד למטרה לאומית זאת. ומאז עד גמר שירותי כראש המוסד וכמנהל שירותי הביטחון הייתה משימה זו ייעוד לגיטימי ומעשי, בצד הייעודים הביטחוניים של השירותים החשאיים של ישראל. הדברים שלהלן יעסקו ביהדות מרוקו.

בשנת 1954 עמדו הצרפתים לנטוש את מרוקו ואת תוניסיה. באותה עת נמצאו הנאצריזם והלאומנות הערבית בסימן עלייה, מפלגת האסתקלאל במרוקו הייתה גורם עוין ומאיים לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי היהודים.

אז החלטתי לבדוק האם באמת קיימת סכנה ליהודי צפון אפריקה, במיוחד במרוקו, נוכח עזיבת הצרפתים. החלטתי לשלוח אדם שיבדוק את המצב וישיב לי על שלוש שאלות: ראשית, האם יש צורך בארגון להגנת היהודים במרוקו? שנית, אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה חיובית, האם גם היהודים עצמם שם סוברים כך? ושלישית, האם יש שם תשתית אנושית (במיוחד נוער), שאפשר לבסס עליה את המשימה הזאת? את התפקיד הזה הטלתי בנובמבר 1954 על קצין של צה״ל, והוא יצא מיד למגרב. כעבור מספר חודשים הוא חזר ומסר לי תשובות חיוביות לשלוש השאלות. יש אמנם צורך בארגון הגנת יהודים, גם היהודים סוברים כך, והעיקר — הוא מצא במרוקו נוער יהודי מצוין שאפשר היה לבנות מתוכו את הארגון הזה.

עשרים איש, יוצאי צה״ל, דוברי צרפתית וערבית (ביניהם יוצאי מדינות אלה או מדינות ערביות אחרות), רוכזו לקורס צבאי ולפעילות חשאית. באמצע 1955 הם יצאו לדרך.

בראשית 1956 התחילו הפעולות המעשיות בשטח. קמה ״המסגרת״, התמנו מפקדים במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה, אבל בעיקר במרוקו. גויסו מתנדבים מן הנוער המקומי, במיוחד מקרב תנועות הנוער הציוניות. כל המאבקים והתחרות שהיו בין התנועות השונות נפסקו לחלוטין, וכולם פעלו על בסיס ממלכתי מובהק ללא כל הסתייגויות. נשכחו מריבות העבר. כל תנועות הנוער היו מוכנות מיד להתגייס בהתלהבות — לב אחד — למשימה הלאומית הקדושה.

התחלנו לארגן קורסים למתנדבים המקומיים: תחילה שלחנו אותם לצרפת, ואחר כך באופן סדיר לישראל. במסגרת צה״ל הם קיבלו הכשרה צבאית, ומאחר שהם היו צריכים לפעול בצורה חשאית בארצות היעד, הם למדו במסגרת ״המוסד״ את תורת הפעילות החשאית: מחתרת, קשר, סליקים למסמכים ולנשק.

היה לי שותף נלהב וחשוב מאד לכל המבצע הזה — דוד בן גוריון. כאשר ראש הממשלה שמע ממני על הפעולה הזאת, הוא התפעל מאוד ורצה לראות במו עיניו את הצעירים המופלאים ממרוקו, והוא רצה גם שהם יראו אותו. גם הם התפעמו מהמפגש עם ראש הממשלה היהודית ומקים המדינה.

נטען כי בתקופה שקדמה לפעולת ״המסגרת״ היו חיכוכים בין המנהיגים המקומיים ובין שליחי העלייה והסוכנות. אני לא הכרתי ולא ידעתי זאת. בתקופת ״המסגרת״ נוצר מצב שונה לחלוטין. אנשינו לא נחשבו כשליחים שרצו לכפות את דעתם על הקהילה המקומית. הם נתקבלו כנציגים ביטחוניים של מדינת ישראל, ונוצרה שותפות נפלאה בין שתי קבוצות אלה. נציגי הקהילה היו העסקנים המקומיים, ובראשם הרבנים. הדבק היה הנוער המקומי. המנהיגות הציבורית המקומית לא הסתירה את תחושתה שעם ״המסגרת״ הרגישו בני הקהילה מוגנים, הנוער המקומי גילה מסירות ותושייה בלתי רגילות והשרה אווירה של אמון מוחלט בשליחים שבאו מישראל, והקהילה סמכה עליהם והייתה גאה בהם. אני עצמי לא העליתי בדעתי כי נמצא נוער נפלא כזה כמו שנתקלנו בו במרוקו.

בראשית 1956 קיבלה מרוקו עצמאות, ובסוף אותה שנה נסגרו שערי היציאה ליהודים לישראל. היו דיונים בממשלה, בסוכנות ובמוסד לתיאום על גורל יהודי מרוקו, והחליטו שיש הכרח להוציא אותם בדרכים בלתי שגרתיות. את התפקיד הזה הטילו על מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות, זלמן שרגאי. הוא פנה אליי וביקש ממני שאני כראש ״המוסד״ אטול על עצמי את המשימה הזאת. נוצרה פה שותפות בלתי רגילה. אנחנו לא הכרנו מקודם, אבל גיליתי בו אדם דתי, נציג של מפלגה דתית, פטריוט ממדרגה ראשונה הוא שם את כל משקלו על הצלת יהודים ועל הוצאתם בלי כל חישוב אחר. ובניגוד למה שמקובל בארץ מעולם לא היו מחלוקות, אי־הבנות או התחרות על היוקרה בין שני המוסדות האלה — בין המוסד הביטחוני שלנו, הממלכתי, ובין מחלקת העלייה של הסוכנות. שרגאי אף היה מוכן להעמיד לרשותנו את המנגנון שלו, את הצעירים שהיו בקיאים בענייני עלייה בתקופה קודמת, כדי שישתלבו במאמץ המבצעי. אנשי ״המסגרת " במרוקו קיבלו את המשימה בהתלהבות רבה. עתה הגיעה שעתם של האנשים ליישב את ההכשרה שרכשו לקראת שעת חירום. והנה הגיעה השעה. וכך החל מבצע מופלא. שנמשך שבע שנים והניב פרי הילולים — פינוים של למעלה ממאה אלף איש ואישה זקן וטף, והעלאתם לישראל.

בסוף 1956 התחילה הפעולה המעשית בהוצאת היהודים באמצעות ״המסגרת׳ תחילה עשינו זאת בדרכונים צרפתיים ישנים. לצורך זה השתמש המוסד במומחים שלו לתיעוד. אחר כך, כאשר נגמרו הדרכונים הצרפתיים, השתמשנו בדרכונים מרוקניים תוצרת ישראל, והם לא נפלו בטיבם מהאורגינלים המרוקניים.

אבל לא הסתפקנו בזאת. התחלנו להוביל יהודים אל המובלעות הספרדיות סיאוטה ומלייה ואל המובלעת הבינלאומית טנגי׳ר ביבשה, ברכבות, באוטובוסים, במכוניות פרטיות, במוניות ובסירות, משם הברחנו אותם, מתוך סיכון, באניות מעבורת לספרד, ומשם למרסי, וממרסי לארץ.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

לאחר העלאת סדרת טיעונים על הנזק הרוחני והחמרי של היהודים לתושבים הנוצרים באוראן, על הסיכון שבקשריהם עם אויבי המחוזות ועל חוסר התקווה שחלק מהם יבואו לחיק הכנסיה — שכן מעולם לא נשמע באוראן שאחד מהם המיר את דתו— המליצה הוועדה להוד מעלתה על גירוש לאלתר, ללא פגיעה פיסית במגורשים. מאוחר יותר, בשני מסמכים נוספים, אחד מה־12 ביולי תכ״ח (1668) ואחד מה־16 בספטמבר תכ״ט (1668), שבה הוועדה וחייבה את הצורך בגירוש, הפעם תוך התייחסות לפרטי הביצוע, שכן היא נתבקשה לתת את דעתה על דברי מועצת המדינה ועל הצעת המרקיז די לוס ויליז מה־13 ביוני תכ״ח (1668). זה המליץ להוד מעלתה להוציא פקודת גירוש, תוך מתן שהות של חודשיים למגורשים כדי שיתארגנו לחיסול רכושם: אפשר יהיה להשאיר שניים מהם כמיופי כוח, שידאגו לסילוק כל החשבונות. הוועדה יעצה למלכה להוציא פקודת גירוש מבלי להעניק כל שהות, ומבלי ליטול מהיהודים את נשקם בפרק זמן כלשהו לפני הוצאת הפקודה. נראה היה לחברי הוועדה, בניגוד להצעת המושל, כי טוב יהיה שלא לתת בכלל זמן להתארגנות, אלא להשאיר שלושה או ארבעה מיופי כוח, ללא בני משפחותיהם, שידאגו לכל ענייני החיסול. להובלת המגורשים ישמשו שלוש או ארבע ספינות העוגנות בקאדיס (Cadiz), או אחרות החבורות לדון היפוליטו סנטוריון(Hipolito Centurion). על הספינות לשאת חילות משמר, והוצאות מסע המגורשים לליוורנו ימומנו מרכושם.

החומר הועבר לעיון ולידיעת מועצת המדינה על פי צו מה־24 באותו חודש, וזו החליטה כשבוע לאחר מכן (30 בספטמבר), בעניין הנסיבות שעל פיהן נתקבלו היהודים באוראן, שמריבוי החקירות בנידון זה עלולים היהודים להבין מיד כי החיפושים קשורים בתכנית גירוש: הדבר אינו רצוי, שהרי בייאושם עלולים הם לפגוע בנוצרים תושבי אוראן ולשתף פעולה עם האויב לכיבושה. יוצא אפוא שמועצת המדינה אימצה את המרכיב הבטחוני כגורם דאגתה, והרגיעה את חשש הכתר באשר למקום קליטתם של המגורשים.

הערת המחבר :   ב־13 באוקטובר תכ״ח (1668) חזרו חברי מועצת המדינה וציינו בפני המלכה כי, למעשה, הימצאותם של היהודים באוראן היתה רק סמל לסובלנות, וכי אפילו היו כתבי זכויות בידי שבעה או ארבעה־עשר הראשונים שבהם, בכל זאת אין הוד מעלתה מחויבת לקיימם, למען בטחונה של אוראן ושלמותה של הדת הקאתולית הקרושה. על כן עליה לגרשם ולהשאיר בידם ההחלטה על מקום מושבותיהם, כמובן, בעדיפות לארצות הנוצרים.

מעניינת העובדה כי המועצה סמכה גם על תזכירם הנרגש של מנהיגי קהילת אוראן אל המושל מה־20 במאי תכ״ח (1668), שבו הם מונים את שירותיהם הטובים של בני הקהילה היהודית (סיוע כספי להחזקת המחוז, הלוואות לכתר, תרומות למנזרים ולאגודות נוצריות, פדיון שבויים נוצריים מאלג׳יר, ואפילו סיוע לאינקוויזיציה על ידי הסגרת בני אנוסים שברחו מספרד דרך אוראן לברבריה)! הם גם מביעים חשש לא רק מעקירת משרת התורגמן מחזקתם, אלא גם מפני גירוש אפשרי של היהודים מן המחוז. הדעת נותנת כי כשם שעשה לאחר מכן יעקב קאנסינו, ששלח העתק מן האיגרת ומזכרת היוחסין לחצר במדריד ב־30 ביולי תכ״ח (1668), כן עשו עתה מנהיגי הקהילה שמואל בן יאהו ששפורטש ואברהם ב״ר יעקב קאנסינו; לפיכך היתה מועצת המדינה מודעת לחששם של היהודים.

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת

3 –  בערי אלג'יריה

בערי אלג'יריה.

אלג'יר העיר.

לעומת תוניס יש באלג'יר משהו מדמותה של פאריס בזעיר אנפין, הן במראות רחובותיה ורבעיה, הישנים והחדשים גם יחד, והן בהלכי הרוח של אוכלוסיית היהודים, שהם בעלי אזרחות צרפתית מלאה. אין להכחיש, כי תקופה שלמאה עשרים וחמש שנות שלטון צרפתי בארץ, הטביעה את חותמה גם בדמותם של המוסלמים –לפחות ביישובים העירוניים.

לפני עשר שנים הוענקו להם הזכויות של אזרחים צרפתיים, הנהנים בכל זאת ממעמד מיוחד בענייני השיפוט האישי, שנשאר כפוף לחוקי הדת המוסלמית. על שלושת המחוזות אלג'יר, אוראן וקונסטונטין הוכרז, שהם מחוזות צרפת ממש, והם מיוצגים במוסדות המחוקקים של צרפת. עם זאת הוגבל מספר הצירים שהם שולחים לגופים אלה והוקמו שתי דרגות של בוחרים. בענייני פנים ניתן לאלג'יריה שלטון אבטונומי מסויים.

אלג'יריה נכבשה בחרב, בקרבות, מסעות כיבוש לאזורים מרוחקים ודיכוי צרידות, שנמשכו שנים רבות ( בעיקר 1830 1848 ), והצרפתים נהגו בה לפי דיני מלחמה, ממש כפי שנהגו המוסלמים בכיבושיהם.

ובכל זאת מוזרה ההרגשה התוקפת את התייר שבא מארצות המזרח, בראותו מסגדים שנהפכו לכנסיות בארץ שתשעים אחוז מתושביה מוסלמים הם, בתוך ערים ושכונות המיושבים מוסלמים.

בעולם היהודי נודע שמה של אלג'יר ( שהיה צורה שחוקה של המילה אלג'זאיר – האיים, בלשון ערבית, ונהפכה באספניולית ל " ארגיל " ). החל מסוף המאה הי"ד, כשהתיישבו בה מגורשי ספרד ומיורקה של שנת 1391.

בראשם עמדו שני חכמים מפורסמים, הרב יצחק בר ששת פרפת ( ברפט הוא שיבוש ) והרב שמעון בן צמח דוראן, שנטלו לידיהם את רסן המנהיגות הרוחנית בכל צפון אפריקה, ועשו גדולות בארגון החיים של עדות המגורשים והתושבים גם יחד. כי אכן קשה מכל הבחינות היה מצבם של אלה שבאו מארצות חצי האי הפירנאי ומאיי הים התיכון. וחמורות ניו הבעיות שנתעוררו  – גם ביחסיהם עם אחיהם שישבו כאן זה מאות שנים רבות.

מלכתחילה נבדלו אלה מאלה  אפילו במלבושיהם ובכיסוי הראש. הספרדים נקראו בעלי ה " כפוס " או ה " קפרון על פי הכומתא שחבשו לראשם, והתושבים היו בעלי המצנפת. השתלטות הטורקים על צפון אפריקה יצרה תנאי חיים נוחים, ובמיוחד משכה אלג'יר אליה זרם בלתי פוסק של מתיישבים. סוחריה היהודים שעסקו בסחר ים, ביצוא וביבוא, היו כנציגים בעיניהם של סוחרי מארסיי.

אלה ראו בהם מתחריהם המסוכנים ביותר, בגלל קשריהם עם האנגלים וההולנדים, ואת המכשול היחיד להשתלטותה של צרפת , באמצעות לשכת המסחר של מרסיי, על הסחר של אלג'יריה.

 בימי פלישתו של נפוליאון למצרים שימשו שני סוחרים יהודים מאלג'יר, ( בקרי ובוג'נאח, הידוע בשם בוסנאג' ), כספקי הגייס הצרפץי, והסכסוכים שנתעוררו בין הדאי האלג'ירי לממשלת צרפת, על רקע תשלום החובות עבור אספקה, היו אחד הגורמים לפלישתם של הצרפתים לאלג'יריה בשנת 1830.

הרב יצחק בר ששת פרפט. דף 1277 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

הרב שמעון בן צמח דוראן.  דף 2239 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

מאור הגולה, חכם מופלא, : גדול המורים ( הרב החיד"א, בספרו יעיר אוזן ) גאון תלמודי, נולד במיורקה בשנת קנ"א לאביו הרב צמח

בקצבה.

בכל אותה תקופה ישבו היהודים ברובע מסוים הצמוד לקצבה, שנקרא " חארה ", כלומר השכונה. עם כניסתם של הצרפתים התחילו לאט לאט נוטשים את המקום ועוברים לשכונות אחרות, שנוסדו עם הרחבתה וגידולה של העיר. החארה עברה כולה לרשותם של המוסלמים ונדמתה לקצבה מכל הבחינות. אמנם, בסמטאותיה הצרות, שרוחבן לא עלה על מטר וחצי, שני מטר, נשארו עדיין מהתקופה הטרום צרפתית בתי כנסת אחדים, כגון בית הכנסת יעיש, בית הכנסת החארה, אבל השכנים כולם מוסלמים הם 

בית הכנסת הגדול, שהוקם לפני שמונים שנה בכיכר הנושאת את שמו של הרב בלוך, רבה של אלג'יר באותם נימים, עומד שומם וגלמוד ברחבה שבה מתרכזים עתה מרכזי הדגים והירקות הערביים. רק בשבת בבוקר מצליחים לאסוף כאן מניין לתפילה בציבור. בסיורי במקום ראיתי ילדים רובצים על המדרכה שלפני בית הכנסת, ממיינים דגי סרדינים, רוטשים ומנקים אותם ממש על אבני הריצוף.

ספר כף נקי – נוסח סידור התפילה והליכות התפילה

להרב הגאון מעו"מ המלוב"ן וכו' כמוהר"ר

רבי כליפא בן מלכא

זצוקללה"ה

ההדיר מכתבי יד, הוסיפו הערות ומראי-מקום

משה חלמיש ומשה עמאר

אורות יהדות המגרב

לוד תשע"ב

מי יתן אפו ויכתכון מלי מי יתן פפפר ויחקו.

איוב יט כג-כד

כשערי ספר

במה אקדם ה׳ אכף לאלהי מרום (מיכה ו ו), אשר מיום עומדי על דעתי שם בלבי אהבה לתורתם של רבותינו הקדושים חכמי המגרב, תורה שנותרה גנוזה כאבן שאין לה הופכים. בה ביליתי מיטב זמני, וזכותם עמדה לי, לההדיר עשרות ..רבות ״מחיבוריהם מכתבי יד כ״י, עם הארת דמויותיהם, פעולם והליכותם בקודש. וגם לסייע ולעודד אחרים לקחת חלק במלאכת קודש זו.

זה לי כארבעים שנה שנתתי דעתי לעשות בתורתו של רבנו הגדול, מעוז ומגדול, המלומד בנסים, איש האשכולות, רבעו כליפא כן מלכא זצוקללה״ה, אשר שימש את גדולי דורו, בראשם רבינו הגדול מוהריב״ע זיע״א, ואורו זרח בעיר אגאדיר ואגפיה, וברוב ימיו זכה לתורה וגדולה. העתקתי את כתבי היד של חיבורו ׳כף נקי" ופירסמתי חלקים מתוכו, אך בירור מקחו של צדיק נדחה מזמן לזמן. כבר רבינו בחייו שאף להעלות הגיגיו בדפוס, ושלח את הארותיו בנוסח הסידור והליכות התפילה לקרוב משפחתו ה״ר יצחק ב״ר שלמה ישורון לאמשטרדם, ומשום מה לא יצא הדבר לפועל. הוא ביטא את רצונו זה גם בסוף הקדמתו ״ואם יהיה עמדי אלהים, לתת חנו בעיני איש משכיל ירא אלהים. אשר ידו משגת במאודו, למלאת בו את ידו. להדפיסו כי קטן הוא, הנה שכרו אתו ופעולתו לפני אלהים ירצהו״. רבינו כליפא לעת זקנתו חס על ילדי רוחו הראשונים והאחרונים, אסף את הכל לקובץ אחד לשמרם, בתקוה שיבוא יום וימצא להם גואל, כפי שהוא עצמו מתאר ב׳פרפראות לחכמה׳ -מה ע״ם:

שבתי ואראה כי זקנתי ושבתי ואין אדם יודע קצו, אמרתי אלקטה נא ואספתי באמרים וניידים שכבר בלו ונתגלגלו, לחברם כסדרן או שלא כסדרן, עד שיחנינו הי״ת להשלימם ולסדרם על נכון. ואם לא ירצה האדון ב״ה, לפחות יהיו לדוגמא והתחלה לאיש נבון הבא אחרי למלא בו את ידו ולהשלימו, ויהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

משה ומוחמד

״לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב׳.״

אלוהים מנע ממשה עושר, אך חנן אותו בערמה רבה. ובאין למשה משלח יד התפרנס מערמתו. מדי ערב עבר בכל המספרות בעיר, אסף את השערות שהתגלגלו על הרצפה ומלא בהם שק. בפי השק הוא שם צמר. בשוק מכר את השערות הגזוזות כצמר טהור. איש לא חש בתרמית, ומשה הרוויח כדי פרנסתו בדחק.

ובעיר זו חי רמאי שני, מוסלמי בן מוסלמים ומוחמד שמו, שאף הוא חי בחסר. מדי יום היה ממלא כדים בחול – ובשפתם היה מורח מעט חמאה, ומוכרם לבריות ככדי חמאה.

באחד הימים מוחמד לא הצליח לרמות אף קונה ומשה אף הוא לא מכר את שקי השערות. בערוב היום נזדמנו יחד : ״סלאם עליכּום, יהודי״ ״עליכּום הסלאם, בן מוחמד״. ״ומה, רצונך בכד חמאה?״ שאל מוחמד. ״רצוני בכד חמאה שיפטור אותי משקי צמר אלה, באין לי מזומנים״ ״אם כך, נעשה חליפין״ אמר המוסלמי

״רגע אחד, איפה נשמע ששווי כד חמאה מגיע לשוויו של שק צמרי ידידי, רצונך בכד צמרי טוב ויפה. הוסף מעט פרוטות על כדך״ אמר משה.

״הרי לך״ נתן מוחמד למשה מספר פרוטות, ומסר לו את כד החמאה.

בדרכו לביתו הרהר משה : ״אכן, רימיתי את בן הכלבים. שה תמים זה קיבל שק שערות תמורת כד של חמאה ועוד הוסיף לי פרוטות. מלך הרמאים אני.״ כשהגיע משה הביתה ראה שכד החמאה אינו אלא כד מלא חול. שבתה השמחה במעונו וקדרה נפשו.

ואף ראשו של מוחמד מלא היה הרהורי חטא נעימים בדרכו לביתו: ״אכן, הצלחתי להערים על בן־ הכופרים הזה. שק צמר כה גדול קיבלתי תמורת כד מלא חול. אמנם הוספתי פרוטות שחוקות, אולם שק צמר זה שווה פי כמה״. משהגיע לביתו והתיר את השק וגילה מהו תוכנו האמיתי, לא היה קץ לתוגתו.

הבין מוחמד שמשה הוא זווגו מן השמיים, והבין משה שאין טוב ממוחמד כשותף. הלך הזרזיר אצל העורב: עוד באותו היום תקעו כף ונהיו לשותפים.

החליטו לצאת לעיר הקרובה השכם בבוקר על חמוריהם. התארך המסע, ירד עליהם הלילה והחליטו ללון על אם הדרך. בחצי הלילה קם מוחמד, ניגש אל חמורו של משה ושיסע את שפתו העליונה. נראה החמור כצוחק ומגחך. הלך ונרדם.

קם משה, ומשהביט אל חמורו, נדמה היה לו שהוא מחייך אליו. נזף בו ואמר: ״מה לך בן אתונות כי תחייך?״ ניגש אל החמור, הביט בו והבחין בשפה השסועה. שלף את סכינו, כרת זנב חמורו של מוחמד, ושב לשנתו.

בבוקר המשיכו בדרכם, רכובים על חמוריהם. מוחמד בראש ומשה אחריו. פנה מוחמד לאחוריו, הביט בחמורו של משה ואמר: ״מוסה, מה לחמורך, כי יצחק כל הדרך ?״

״על האחוריים החשופים של חמורך הוא צוחק, יא מוחמד״ ענה משה. ירד מוחמד והביט על אחוריו של חמורו. ראה שנעלם הזנב. ידע כי יד משה על העליונה ואמר לו: ״יא מוסה, אם נכנס העירה עם בהמות אלו ילעגו לנו. נרד מחמורינו, נכנס העירה רגלי ונקנה לנו חמורים אחרים בשוק.״

קיבל משה את עצתו של מוחמד, ירדו מחמוריהם והמשיכו רגלי. עוד הם הולכים, והנה שומעים אב אומר לבנו: ״ בני, רד לבור והוצא חלק מכספנו כדי שנקנה לנו כמה עצים היום.״ ירד הבן לבור, הוציא משם חלק מהכסף, והלכו העירה.

״מוסה, שמעתי רד מהר לבור והוצא את הסכום שנותר!״

״יא מוחמד, וכי טיפש אני בעיניך? אם ארד לבור ואוציא את הכסף תישא אתה את רגליך עם הכסף ותשאיר אותי בבור לאנחות.״ ״נפיל גורל״ הציע מוחמד.

עשו השניים כעצת מוחמד, והפור נפל על משה. מוחמד שלשל חבל, ומשה ירד בלית ברירה לבור. לקח משה את השק בו צרור היה הכסף, נכנס לתוכו וקשר אותו לחבל. אחר צעק: ״יא מוחמד משוך מעלה את שק הכסף.״

כיוון שנוסף לכסף היה גם משה בתוך השק, נאנק מוחמד מכובד המשא שמשך למעלה. אלא שלבו נמלא שמחה , כי חשב על ההון שצפוי ליפול בחלקו. משהעלה את השק, נשא אותו על שכמו וצעק לתוך הבאר: ״ משה! תרקב ותתפגר בתוך הבאר.״

רץ מוחמד דרך ארוכה מפחד, שמא ישיג אותו משה. לבסוף התעייף, שכב על הארץ ונרדם. יצא משה מתוך השק, נשא אותו ורץ אל ביתו. אמר לאמו: ״ סיפקי כף אל כף, פתחי בזעקות, והכריזי שבנך מת. קיברי אותי, ועשי חור בקבר. כל יום בשלי דייסה טעימה ועשירה, ושיפכי אותה דרך החור אל פי. את הכסף מחביא אני כדי שלא יוכל איש למצוא אותו.״

משסיים את דבריו יצאה האם אל הרחוב, ספקה כף אל כף , מרטה שערותיה ובכתה:״ הו יהודים " בני מת.״ נזעקו השכנים והספידוהו. כשהגיע מוחמד העירה, שמע יבבות קינה ובכי עולות מביתו של משה. כשבא סיפרו לו, כי משה נפטר ועתה יצאה הלוויתו.

אמו של משה עשתה בדיוק כמצוותו. היא הלכה לבית הקברות ולחשה אל החור שבקבר:״ משה בני, פתח פיך״ ושפכה לתוך החור את הדייסה החמה והטעימה. היא לא הבחינה במוחמד, שעקב אחריה אל הקבר.

למחרת בא מוחמר השכם בבוקר. בידו החזיק קערת דייסה דלוחה ודלילה, שטעמה טפל. חיקה מוחמד את קולה של אם משה:״ משה בני, פתח פיך״. שפך את הדייסה הדלוחה לתוך פיו דרך החור. ירק משה את הדייסה ואמר:״ אמא, מדוע טעמה של הדייסה כה טפל היום, והיא כה דלוחה ודלילה ?״ ענה מוחמד: ״בני, הכסף שנתת בידי אזל״

״ אם כן, אימי, את הסכום הנותר תמצאי במקום פלוני״

שמע זאת מוחמר והלך משם. מספר רגעים אחריו באה אימו של משה ואמרה:״ משה בני, פתח פיך״. נדהם משה ושאל :״ לא את באת לפני שעה קלה ״ ״לא בני״

״אם כך, אימי, הרסי את הקבר מהר לפני שמוחמד יספיק לקחת את כספנו.״ אך הכל היה לשוא, כי מוהמד הספיק לקחת את כל הסכום עד לפרוטה האחרונה.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

״מבצע בזק״

אחרי טביעת ״אגוז״, חששו אלכס גתמון וראשי ״המסגרת״ שיהודי מרוקו יירתעו מלצאת מן המדינה בסיועה וההגירה החשאית תיפסק. לכן חיפש גתמון שעת כושר להכריח את השלטונות המרוקנים להשלים עם העובדה שאין להחזיק בעל כורחם יהודים במדינה, אפילו מתוך כוונות טובות. שלא כעמדת מפקדו בפריס, אפרים רונאל, גתמון תמך במדיניות אקטיביסטית, ובהתאם לתפיסה זו לחץ לקיים את ״מבצע בזק״, שמטרתו לנצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנטגוניזם בין היהודים לשלטונות ולחדש בעקבותיו את מבצעי ההגירה הבלתי חוקיים. מיד אחרי אסון ״אגוז״ התבקשו השליחים לפנות לראשי הציבור היהודי ולהסביר להם ש״המסגרת״ אינה אשמה בטביעה, ושהאשמה מוטלת כולה על השלטונות המרוקניים.

הערת המחבר – לדברי פנחס קציר, התגובות של ראשי העורף הציבורי היו שקטות ומאופקות. כשהודיע לסלומון בן־ברוך על הטביעה הוא לא מחה בפניו על מעשי ״המסגרת״, דבר שעשה כעבור זמן בספרו, שם הזכיר שיחה בינו ובין השליח דב שומרוני, בפניו התלונן על הפרובוקציות שמבצעת ״המסגרת״ במרוקו

אחד הלקחים האופרטיביים מפרשת הטביעה הייתה ההחלטה לנטוש את הנתיב הים־תיכוני ולחפש מסלולי הברחה חדשים בחוף האטלנטי. לפיכך ביקש השליח יוסף רגב מראשי סניף קזבלנקה, אליאס כהן ושרלי אביטבול, לאתר בחוף מקומות הברחה חדשים שלא יהיו רחוקים מן הריכוז היהודי הגדול בקזבלנקה. הנסיעות הארוכות מאזור זה לאלחוסימה, כ-700 ק״מ, התישו את היוצאים ואת המתנדבים והמקום ממילא כבר נחשף.

אך המניע המובהק ל״מבצע בזק״ היה התנהגות המשטרה בוועידת קזבלנקה בעת ביקורו של נשיא מצרים עבדאנאצר. לדברי יואל רון, מפקד שלוחת בלט שטיפלה בתנועות הנוער, מבצע בזק עמד במרכזו של ויכוח נוקב בתנועות הנוער וגם בין תנועות הנוער ובין מפקדי ״המסגרת״. עלתה אף הצעה לחטוף קצין משטרה מרוקני שבלט באכזריותו ולתלות אותו, אך אפרים רונאל במטה בפריס דחה את התכנית.

הצעה אחרת הייתה הפצת כרוזי מחאה חריפים. בשלב ראשון גם הצעה זו לא זכתה לאישור במטה ״המסגרת״ בפריס ובמטה המוסד בישראל.³³ מטעמי זהירות סירב רונאל לתת את הסכמתו למבצע ההרפתקני של הפצת כרוז המתקיף את השלטונות בשם הקהילה, שכן סבר שלא מתפקיד ״המסגרת״ לעסוק בנושאים שאינם קשורים ישירות להגירה וגם חשש לסכן לשווא את ביטחון המתנדבים המקומיים. הוא גם צפה שאם המבצע ייכשל, תתמוטט הרשת ויהיה קשה להקימה מחדש. לעומתו, ביקש גתמון ליזום מבצע ראווה נועז ״כדי לעודד את רוח היהודים״ ובעיקר להפגין נוכחות, וגם להפיח רוח קרב בקרב השליחים והמתנדבים שהיו שרויים במצב רוח עגום אחרי הטביעה. לדבריו, ראשי תנועות הנוער היו הראשונים שתבעו ממנו להגיב על הפגיעות ביהודים. באותם הימים הוקרן הסרט ״מיין קמפף״ באחד מבתי הקולנוע בעיר, וגתמון ביקש אישור להתנפלות מאורגנת במסווה של ספונטניות נגד צופים המביעים הערות אנטישמיות בסרט.

כתגובה לסירוב זה של רונאל הודיע יואל רון לגתמון בשם כל שליחי תנועות הנוער שאם ״המסגרת״ לא תיזום את הפצת הכרוזים, ייעשה הדבר על אחריות תנועות הנוער ״ותהיינה התוצאות אשר תהיינה״. רון ציין שהתנהל משא ומתן במשך שבועות אחדים על עצם פרסום הכרוז וגם על תוכנו וניסוחו. גתמון שוב חידש את פנייתו לרונאל, והדגיש את איום שליחי התנועות שביקשו להפיץ את הכרוז מטעמם מבלי לערב שלוחות אחרות. רונאל לא קיבל גם הצעה זו. היה חשש שהיעדר החלטה יגרום להתיישנות הנושא, אך טביעת ״אגוז״ הכריעה את הכף לטובת פרסום הכרוזים. רונאל השתכנע שיש להרים את המוראל של הפעילים ונכנע ללחצי גתמון.

ביום השלושים לחללי ״אגוז״ הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כעשרת אלפים עותקים מן הכרוז שנוסח בעוד מועד בידי גתמון ובהם נכתב בצרפתית הנוסח הזה:

לאחינו היהודים במרוקו. ארבעים וארבעה מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב־ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי־יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האסלאם. אך יש שונאי ישראל שגמרו אומר בחשאי לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן.יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אנו לא לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותינו. ראו את הסערה האמיתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חזקו ואמצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותינו רק מתחיל!

הכרוז נפתח באזכור האסון שבו יהודים ״נטרפו בלב־ים״. אין הכרוז מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסח הכרוז היה ער לטענות בציבור על אחריות גורמים ״ציוניים״ בהפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו, דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. המנסח העמיד זו מול זו שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד מוזכרת ״התקווה בת שנות אלפיים״, כדברי ההמנון הלאומי. כיוון שנציגי ישראל ניהלו זה זמן מה מגעים עם יורש העצר, הקפיד המנסח להפריד בין ארמון המלוכה ובין אויב בלתי מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי־יהודי בימי ביקורו של נאצר, דבר נכון בפני עצמו. גם דת האסלאם זכתה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז, זהות המנסח השתנתה והוא מאיים על ״שונאי ישראל״ שצפוי להם סוף מר ושסופם יהיה כסופם של רשעים מן המסורת המקראית (עמלק והמן) ובסופם של צוררים נאציים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים נועדה לגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז מסתיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: ״אתם לא לבד״. הוא הזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: ״יבואו עוד פעולות״. מנסחי הכרוז היו אמורים להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית הפונים לחברי קהילתם.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

האח יעקב לא היה תלמיד־חכם, אך בנו, ר׳ שאול היה תלמיד־חכם ואף הוא תבע לרשת את חלק אביו בשררה. ר׳ שאול זה ודודו סעדיה הנ״ל הם נושאי פסק־הדין שבספר ״אהבת הקדמונים״ משנת תע״ה, המתפרסם כאן. לימים נתמנה ר׳ שאול לדיין בבית־דין של חמישה, שמינה ר׳ יעקב בן צור (יעב״ץ). שנת פטי­רתו, לפי רשימה שב״דברי הימים״, היא תקכ״ט. ר׳ שאול זה הוא בעל הרשימה בכ״י בודליאנה, שהבאנו לעיל. לא הניח בנים אחריו כי אם בת, שהיתה נשואה ליעקב ן׳ דנאן וילדה לו בן, ר׳ סעדיה, שהיה תלמיד־חכם ותבע חלק סבו ר׳ שאול, אבי אמו, בשררה, הוא נושא פסק־הדין של ר׳ אליהו הצרפתי, והוא כנראה מחברו של הפיוט ״אבוא ביתך למחנה שכינה״, שהיו רגילים לאמרו בכל בוקר בבית־הכנסת של התושבים. ר׳ סעדיה זה הוא המתואר על־ידי ר׳ דניאל ן׳ צולטאן בספר ההספדים שלו שעדיין בכ״י ״סבא קדישא זה סיני ענותן ושפל ברך״. נפטר זקן בתמוז תקע״ט.

בניו של ר׳ אברהם אבן דנאן: ר׳ מנשה (הראשון)—לא שימש כדיין, מתואר ״איש אלקים קדוש״ ונפטר בשנת תקכ״ז; ר׳ ש א ו ל (הבכור ?) — מדובר בו בפסק־דין של ריב״ע ויעב״ץ המתפרסם כאן, והיה ש״ץ בבית־הכנסת של התו­שבים. הוא, כנראה, בן גילו של בן דודו ר׳ שאול בן יעקב. זמן פטירתו אינו ידוע, וכנראה נפטר צעיר.

בנו של ר׳ מנשה (הראשון) — ר׳ שמואל ן׳ דנאן היה חתנו של רבי אליהו הצרפתי. בזמנו היתה תביעתו של ר׳ סעדיה (בן יעקב ן׳ דנאן), בן בתו של ר׳ שאול, לקחת חלק בשררת בית־הכנסת של התושבים, כמו שבא בפסק־הדין המתפרסם כאן. נפטר בשנת תקנ״ח, בחיי רבי אליהו חותנו.

בנו של ר׳ שמואל ן׳ דנאן, ר׳ מנשה (השני), היה דיין והוסמך על־ידי סבו אבי אמו ר׳ אליהו הצרפתי. חתום על פסק־דין משנת תקס״זעם ר׳ חיים דוד סירירו ובית־דינו.

ר׳ שמואל, בנו של ר׳ מנשה (השני), דרשן ומטיף בבית־הכנסת של התו­שבים. נפטר בשנת התרל״ב. הניח אחריו שני בנים: ר׳ יצחק, ששימש דיין וחיבר ספר ״ליצחק ריח״; ר׳ משה, נפטר בחיי אביו והשאיר בן יחיד ר׳ שלמד. ן׳ דנאן, דיין בפאס ובעל ״אשר לשלמה״, ואביו של ר׳ שאול ששימש כראש אב בית־הדין העליון של מארוקו בשנים 1919—1965 ובעל שו״ת ״הגם שאול״. (פאס, תשי״ט). הוא החותם את רשימת המנהיגים ממשפחה זו בפאס. עלה ארצה ונפטר בירושלים בשנת תשל״ב.

דמות נוספת היא שמואל ן׳ חיים דנאן, נגיד ושר וטפסר, עשיר ומקורב למלכות. איננו יודעים מאיזה ענף של המשפחה היה. אך חתום ראשון על תקנה משנת תקצ״ח, עם בנו ר׳ חיים (חתום שלישי) ועם רפאל מנחם הצרפתי, בן רבי אליהו. ר׳ חיים היה רב ומוהל, מנכבדי הקהל ומקורב למלכות. ״בית־הכנסת בן דנאן״, שנעשה בשנים האחרונות בית־כנסת של המשפחה, כנראה נבנה על־ידיו או על־ידי בניו, החכמים ר׳ אליהו, ר׳ משה, ר׳ שמואל ור׳ סעדיה שנהרג ביום כיבוש פאס בידי הצרפתים בשנת 1912 (ביום השלל בח׳ אייר תרע״ב).

ודאי הוא שענפים רבים היו במשפחה זו. לא העלינו כאן אלא הענף המשתלשל בבירור מר׳ שמואל ן׳ דנאן— רשב״ד. האחרים אין בידנו לעמוד לעת עתה על רצף ייחוסם, ולכן לא הבאנום כאן.

התקנה אצלי בכתב־יד. הוא התכתב עם ר׳ יהודה אלבאז בצפת ; ראה: ״קהלת צפרו״ (הע׳ 61 לעיל), תעודות, א, עמי 209, 263, 209. וכבר בחייו של ר׳ אליהו צרפתי לפני תקס״ז נמנה שמואל בין נכבדי הקהל ; ראה: שם, ב, עמי 112 במכתב הרב שיש״א. לא מצאתי מי שיתן לי מידע על בית־הכנסת של ר׳ דנאן מי בנאו. ברשימת בתי־ הכנסת שב׳יחס פאס׳ (הע׳ 21 לעיל), לא מצאתי זכרו, אבל היה גדול ומפואר. ראה : ״מלכי רבנן״, ערך ׳רח חיים׳, דף טל ע״ב.

סוף המאמר