ארמונות ובוסתנים

דויד אלמוזנינו

החבילה ממרוקו

בשנות השבעים הייתה העיר אילת בעלת אוכלוסייה של 20 אלף תושבים בלבד. את בתי המלון אפשר היה לספור על כף יד אחת, והם עדיין לא נגסו בחופי הים הרחבים והיפים של העיר. כאשר התקרבת אז לאילת מהצפון, עם האוטובוס או ברכב פרטי, מיד היית יכול להבחין בכתם כחול-טורקיז מולך, שהלך והתקרב אליך.

״מועדון הים התיכון״ היה מלון קטן ומבודד, קרוב לגבול הירדני. בחודשי הקיץ החמים תיירים צרפתיים מילאו אותו עד אפס מקום. הם באו ליהנות מהשמש היוקדת, להשתזף, לאכול טוב, לשתות יין צרפתי ולתפוס בן או בת זוג לתקופת החופשה באילת. הכפר הצרפתי סקרן מאוד את התושבים האילתיים ובמיוחד את הצעירים שבהם, אך רק יחידי סגולה בעלי קשרים הורשו להיכנס פנימה.

באחד מימי הקיץ הלוהטים הייתי בביתי ונהניתי מקרירות שבאה מהמצנן הישן והטוב, כשלפתע, הקפיץ אותי מדמדומי החום והקור המתחלפים צלצול טלפון חד. מעברו השני של הקו היתה קרין, שדיברה עברית במבטא צרפתי כבד. ברקע שמעתי רעש של מטוס ממריא והמולה של שדה תעופה: ״דויד, דויד, אני מחר באילת ב׳מועדון הים התיכון׳, אני מגיעה ממרוקו. תבוא לבקר אותי, הבאתי חבילה, 

וד״ש חם לאשתך!״. אפילו לא הספקתי לומר לה שאשתי מחוץ לעיר במשך כל השבוע וכבר שמעתי את הצליל המוכר. הקו נותק.

תמיד שמחתי לשמוע חדשות ממרוקו הרחוקה, עזבתי אותה כילד ומאז לא יכולתי לחזור ולבקר. קרין, חברת הילדות הקרובה ביותר של אשתי, היא בעלת דרכון צרפתי ועובדת בחברת תעופה זרה. כל הזמן היא נוסעת מארץ לארץ, מפריז ללונדון ולניו־יורק, איזה מזל יש לה… לאמיתו של דבר, מעולם לא ראיתי את קרין במציאות, רק בתמונות האלבום של אשתי, שם הן נראות מחובקות על חוף ימה של קזבלנקה. בתמונה שתיהן בנות 16, ויפות, יפות שבא לבכות. אשתי נותרה יפה כשהיתה, מעניין איך קרין נראית כיום.

בלילה פנטזתי על החבילה… קרין מביאה חבילה… מעניין מה יש בה, מה היא כבר יכולה להביא לנו? אולי תבלינים מהשוק בקזבלנקה. לא! אני יודע! זה בטח קנקן תה מוזהב עם מוטיבים מרוקאיים וכוסות זכוכית מעוטרות בפס זהב. בעצם, לא נראה לי הגיוני שדיילת תסתובב יום שלם בסמטאות השוק הצרות כדי לקנות לנו קנקן תה, ואחר כך תסחב אותו על פני שלוש ארצות. אולי היא קנתה לאשתי איזה גליל בד משובח? טוב, כנראה שאצטרך להתאפק עד מחר. העיקר שזה בא ממרוקו, אני בטוח שלחבילה יהיה ריח מיוחד שיזכיר לי את הסמטאות הצרות של השוק. אני לא אזרוק את נייר העטיפה… המשכתי לפנטז כשאני חצי מנומנם, מחבק את המזגן.

למחרת בבוקר קמתי והרגשתי כמו מלך. אני גם עומד להיכנס ל״מועדון הים התיכון״ כאורח רצוי, גם אפגוש אישה יפה וגם אקבל 

חבילה עם ריחות ילדות. לפעמים החיים יפים. אבל במו שתמיד קורה, התברר שלא קל להפוך בן־רגע מצפרדע לבן מלך. אף אחד לא התרגש מבואי ל״מועדון הים התיכון״. למעשה, קציני הביטחון במדים הלבנים התעקשו בקנאות לשמור על פרטיות הנופשים, ממני… ביקשתי להתקשר לחדרה של קרין, אך הסבירו לי שאין טלפונים בחדרים. אף אחד לא הסכים להיכנס פנימה, להפריע לבוסים ולברר אם יש אורחת במלון בשם קרין, וכשביקשתי רק להציץ פנימה ולצעוק ״קרין״, הראה לי קצין הביטחון הראשי יפה את השער. הלכתי הביתה מאוכזב וכעוס.

אבל בלילה שוב לא הצלחתי להירדם. בכל זאת, אי שם באילת יושבת לה חבילה עם ריח של מרוקו והשם שלי כתוב עליה. למחרת לקחתי יום חופש מהעבודה וחזרתי ל״מועדון הים התיכון״. בשער עמד קצין ביטחון אחר וניסיתי להסביר את עצמי כמיטב יכולתי. הוא הקשיב ואמר: ״עמוד כאן מול הבריכה. אם תראה אותה, אלך לקרוא לה״. ״אבל אני לא יודע אך היא נראית! לא ראיתי אותה מעולם!״, עניתי לו. ״טוב, אז תשאיר פתק ואמסור אותו בקבלה״, אמר לבסוף כדי להיפטר ממני. נדמה היה לי ששוב אני מאבד את האפשרות לקבל חבילה ממרוקו, כשלפתע הופיע בכניסה למועדון אלן סקיפר, בעל היאכטה ״ביטא״, בין הבודדות שהיו אז במרינה הישנה באילת. אלן הוא נתין צרפתי שמגיע לאילת כמה פעמים בשנה ואנחנו מיודדים. הוא הגיע, חיבק אותי בחום ואמר לשומר ״הוא איתי״. כך מצאתי את עצמי נכנס למקום הכי שמור באילת – ״מועדון הים התיכון״.

כמה דקות אחר כך, כבר ישבתי ליד קרין למרגלות הבריכה, אחרי שהתחבקנו והתנשקנו כמנהג המקום. הבטתי סביבי, המום מהשפע, מהמשקאות הצבעוניים שאוחזים כל האורחים, מהגינון המרהיב ומהארריכלות המרשימה. מצאתי שראשי סחרחר עליי. קרץ נראתה פחות מופתעת, יפה ותמירה, בת 35, כמו אשתי, בבגד ים שהבליט את גופה היפה. ישבנו ושתינו בירה ליד הבריכה. מיהרתי להוריד חולצה, הרי ברומא יש לנהוג כרומאי. בנוסף לכך, חששתי שקציני הביטחון יבואו להוציא אותי בכל רגע, ובלי חולצה באמת נראיתי כמו נופש עשיר רגיל, ולא כמו שוטר שהגיע לטעום לרגע מהקצפת של החיים.

אמרתי לקרין: ״ספרי לי הכול, איך היה במרוקו? איפה היית?״. היא החלה לספר לי על הסמטאות ועל הירידים, על השוק ועל הכיכרות. המשכתי לשתות ולשתות, עד שבשלב מסוים שמתי לב שאת הסיפור של קרין אני כבר לא שומע, אבל את הנשים החצי עירומות המשתזפות על שפת הבריכה, או שוחות בה, אני דווקא רואה טוב מאוד. אמרתי לקרין שעליי ללכת הביתה, אך היא התעקשה שאוכל איתה ארוחת צהריים. התעקשה והתעקשה, ובסופו של דבר נעתרתי, גם ככה כבר לא יכולתי ללכת ישר מרוב אלכוהול. קרין הושיבה אותי בחדר האוכל המקורר היטב, אמרה לי בצרפתית ״תכף אחזור״ ונותרתי מביט בתדהמה בשפע הגסטרונומי שנפרס בפניי – בשרים על האש, עשרות תוספות, שרצים למיניהם שאני רואה בפעם הראשונה בחיי ומאכלים צרפתיים נוספים שהיו יכולים להאכיל כמה עשרות משפחות רעבות באילת. בזמן שבהיתי באוכל, קרין חזרה עם שלוש חברות מהבריכה שבשלב הזה, תודה לאל, כבר לבשו חולצות. ״תכיר, זאת נטלי״, היא אמרה לי על אחת הלבושות־עירומות.

הסתכלתי על הרגליים, עברתי למותניים, משם לשדיים, לצוואר, לשפתיים ואז היא התנשקה איתי בחמימות ואמרה לי: ״אנשנטה (נעים מאוד)״. ״וזאת סנדריך, המשיכה קרין, ואני הסתכלתי על הרגליים, עברתי למותניים, משם לשדיים, לצוואר, לשפתיים ואז גם זו התנשקה איתי בחמימות ואמרה לי: ״אנשנטה (נעים מאוד)״. האחרונה שהוצגה בפניי בדרך הזו היתה דומיניק, ואת שארית אחר הצהריים העברתי בחברת ארבע נשים יפות, שותה, צוחק ונהנה מהחיים, כפי שכנראה צריך לעשות בקלאב מד.

בערב נפרדתי מהחבורה העליזה. קרין התלוותה אליי לכניסה כדי להיפרד ממני. בלובי הודיתי לה על חופשה בת יום ללא תשלום, והיא צחקה. רגע לפני שחציתי את הלובי בדרך ליציאה נזכרה פתאום קרין – ״רגע! החבילה!״, ורצה למעלה לחדר. עד שחזרה חשבתי לעצמי איך הפכה חשיבותה של החבילה הזו למזערית בעיניי אחרי החוויות של כל היום הזה. קרין חזרה מתנשפת ובידה קופסה יפה, ארוזה בנייר צלופן ובסרט אדום. ״תפתח! זה ייקח רק דקה!״, היא דחקה בי. פתחתי את החבילה, ועם הקפטן הארגמני עטור חוטי הזהב קיבלתי גם מכה של ריח ממרוקו שפרץ מהחבילה, משכר חושים ומעלה נשכחות. הנחתי את הקפטן ברישול על גופי, חיבקתי את קרין בחום, ובלבוש בלתי אילתי בעליל חציתי את הלובי היישר לידיים של קציני הביטחון, שזיהו אותי למרות הקפטן המשעשע, ואולי דווקא בגללו, ונשמו לרווחה. כל אחד הצהריים, כשביליתי עם קרין, דומיניק, נטלי וסנדרין, קיבלו קציני הביטחון נזיפות חמורות על אורח בלתי קרוי שכמוני שמבלה שמונה שעות במלון מבלי לשלם.

[anti-both]

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כשהחלה ממשלת מצרים לדבר, בכל זאת, על אי־אילו ״שגיאות פוליטיות״ שעשה המופתי בהתקשרותו עם הנאציזם, מיהרו האחים להדוף את הטענה בזעם. המופתי, הם הכריזו, לא עשה כל שגיאה; בברלין הוא עסק אך ורק בקידום הג׳יהאד.

כך פילסו האחים למופתי את הדרך לקריירה שנייה, שבה עברו הנאצי נחשב מקור גאווה ולא מקור בושה. יותר מכך: העובדה שהמופתי לא נענש על מחויבותו לנאציזם רק הוסיפה לו יוקרה בקרב הערבים. ״הם רואים בהיעדר הענישה לא רק אות לחולשתם של האירופים״, כתב שמעון ויזנטל בשנת 1947, ״אלא גם כתב מחילה על מה שהיה ועל מה שעוד יהיה. אדם שיכול לחמוק מכל עונש, אדם שהוא האויב מספר אחת של אימפריה אדירה ואימפריה זו אינה מצליחה להישמר מפניו – אדם כזה נראה להם מתאים לתפקיד פיהרר״.

המופתי לא היה הנאצי היחיד שמצא מקום מבטחים במצרים. פושעים נאצים רבים, שמספרם מוערך בכמה אלפים, נמלטו ממשפט באמצעות בריחה למצרים. מדוע מצרים? ראשית, משום שהאהדה לגרמניה הנאצית שגשגה שם במיוחד. כשהפילדמרשל הנאצי רומל הביס בראשית שנת 1942 את הכוחות הבריטיים ושעט אל עבר מצרים, חלק מהמטה הכללי של צבא מצרים, ובתוכו הנשיאים לעתיד גמאל עבד א־נאצר ואנואר א־סאדאת, הציע לגרמנים את תמיכתם, ומפגינים הריעו לפילדמרשל בקריאות כמו ״קדימה, רומל״ ו״אנו חייליו של רומל״. דוח ציוני סודי בן הזמן קובע ש־90 אחוזים מהאינטלקטואלים ופקידי הממשלה במצרים אוהדים את מעצמות הציר.חשובה מכך העובדה שלמן שנות השלושים התפשטה מאוד במצרים האנטישמיות. פירוש הדבר היה שמצרים שימשה לפושעים נאצים יותר ממקום מפלט גרידא: ״במצרים הם יכלו להמשיך במלחמה נגד היהודים״.

המזרחן גץ נורדברוך, בניתוחו לדיון על ציונות ולאומנות ששודר בערוץ אל־ג׳זירה בחודש מאי 2001, מסיק שבעולם הערבי ״כל פקפוק בטיעוניהם של מכחישי השואה מתויג כבגידה בזכויותיהם של הערבים והפלסטינים״, שכן כפי שביטא זאת העיתונאי הירדני איבראהים עלוש, בחשבון אחרון ״הכרה בשואה״ נמצאת ״בלבה של נורמליזציה תרבותית עם האויב הציוני״.

הכחשת השואה, ואף תמיכה במבצעיה, היא הסיבה העיקרית לשסע הפעור כיום בין העולם האינטלקטואלי הערבי ובין המערב. לפער ההיסטוריוגרפי הזה השלכות מרחיקות לכת, והוא בעל תפקיד מכריע בסכסוך הערבי־יהודי כיום. כל עוד האיסלאמיזם מוסיף להכחיש את השואה, הוא יכול להמשיך להסביר את התמיכה הבינלאומית בהקמת מדינת ישראל במונחים אנטישמיים מובהקים ובתאוריות קונספירציה – דוגמת זו הטוענת למתקפה משולבת על הערבים מצד ארצות הברית וברית המועצות, בהנחיית יהודים. הכרה בעובדות ההיסטוריות של השואה הייתה מאלצת אותם להגיע למסקנות שאנדריי גרומיקו הגיע אליהן בשנת 1947.

וכך, בכ״ט בנובמבר 1947, כשעצרת האו״ם אישרה את תכנית החלוקה, חסן אל־בנא ראה את ״כל פעילותו של האו״ם בנושא כמזימה בינלאומית שביצעו האמריקנים, הרוסים והבריטים בהשפעה ציונית״.¹¹⁵ לפיכך, סבר, יש להלחם בלא פשרות בשלוש זירות בעת ובעונה אחת: בכפרי פלסטין, בערי מצרים ובמטה האו״ם. ״מדוע אפוא להסס, מדוע להירתע, כשרוח מנשבת מגן העדן ונושאת איתה את ניחוח הקרבת הנפש?״ קרא אל־בנא.

מלחמה נגד ישראל

הסניף הראשון של האחים בירושלים נפתח בחודש מרס 1945. בשנת 1947 כבר היו להם בתחומי ארץ־ישראל המנדטורית 25 סניפים שמנו 20,000 חברים,"' אל־חוסייני, שלא היה רשאי לצאת ממצרים, קיבל מינוי סמלי כנשיא האחים המוסלמים בפלסטין וכסגנו של אל־בנא עצמו. המוניטין שיצאו לו כגיבור ערבי וכמנהיג הערבים הפלסטינים עמד שוב במלוא תוקפו. ׳׳אחר מכל עשרה ערבים בקירוב הוא חסיד של המופתי״, נכתב ב׳מגזין אוף דה ייר׳ בשנת 1948. ״אין זה מן התבונה למתוח ביקורת על האג׳ אמין בפומבי״.

בחודש מאי 1946 המליצה ועדה אנגלו־אמריקנית לפתוח מיד את שערי ארץ־ישראל בפני 100,000 ניצולי שואה. תשובתם של האחים לא הותירה מקום לאי־הבנות: ״70 מיליון ערבים בהנהגה האחים המוסלמים, שמאחוריהם עוד 400 מיליון מוסלמים, ישימו לאל את מילוי הדוח. דם יזרום בפלסטין כנהרות […] והיא לא תיפול כטרף קל לנוודים הציונים״. עוד באותו חודש ארגנו האחים במצרים שביתה כללית נגד מסקנות הוועדה, ובשם המלך פארוק זימנו ועידה של מלכים, נסיכים וראשי מדינות ערבים. בסיומה של הוועידה הערבית יכלו האחים לרשום לזכותם את החלטתה לדחות את מסקנות הוועדה האנגלו־אמריקנית.

כשנה לאחר מכן, באביב 1947, הקים האו״ם ועדה מיוחדת לפלשתינה, אונסקו״פ. ניסיון שנעשה באו״ם לפסול את אל־חוסייני להופיע בפניה בשל עברו הנאצי נכשל, והוועדה זימנה את המופתי כשם שזימנה את נציגי הסוכנות היהודית, אך אל־חוסייני החרים את האו״ם משום שלדבריו הוא נשלט בידי ״אינטרסים אימפריאליסטיים״. הוא סירב אף לפגוש שליחים של הוועדה ששוגרו לקהיר כדי לדון איתו באורח בלתי רשמי ברעיון חלוקת הארץ. ״חאג׳ אמין דיבר באורח ליברלי יותר באוזני השליחים הבריטים, אך למנהיגים הערבים האחרים הבהיר שמיד אחרי הפינוי הבריטי יתקיפו הערבים את היהודים כאיש אחד וישמידו אותם״. הסכסוך הסלים עתה. עוד לפני שתכנית החלוקה אושרה, אל־בנא הורה על ג׳יהאד ושלח גדוד מתנדבים ראשון לארץ־ישראל.

תכנית החלוקה אושרה כידוע בעצרת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947, בתמיכת הגוש הקומוניסטי. 56 אחוזים משטח המנדט, שבהם התגוררו אז חצי מיליון יהודים וחצי מיליון ערבים, הוקצו למדינה היהודית; 43 אחוזים מהשטח, שבהם התגוררו 750,000 ערבים ו־10,000 יהודים, הוקצו למדינה הערבית; וירושלים נועדה להיות שטח שיפוט בינלאומי.כמו במקרה של ועדת פיל בשנת 1937, גם הפעם היהודים קיבלו את המסקנות, וסיעתו של חוסייני דחתה אותם חד וחלק. ומה באשר ליתר העולם הערבי?

על פני השטח, הליגה הערבית לחמה בלהט נגד פתרון שתי המדינות. אולם, כפי שמראים ממצאים ארכיוניים חדשים, תהיה זו טעות לחשוב שכל המנהיגים הערבים היו מאוחדים סביב דחיית תכנית החלוקה. עבדאללה מלך ירדן, למשל, הצהיר במסגרת פרטית כי ״חלוקת פלשתינה היא הפתרון המציאותי היחיד לסכסוך״. מזכ״ל הליגה הערבית דאז, עבד אל־רחמן עיאם, הצהיר בשנת 1947 כי ״יש רק פתרון אחד: חלוקת פלשתינה״, אולם, כמובן, הוא לא היה יכול לתת לעמדתו זו פומבי. גם ראש ממשלת מצרים באותו זמן, צדקי פאשה, הביע בפורום פרטי את תקוותו שהתכנית תתקבל. ׳'דברי אליהו ששון, שהיה אז ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, בדיוניהם המשותפים פאשא ״הדגיש שוב ושוב שהוא איש עסקים, ושעניינו הוא שגשוגה של מצרים. אם הבנה יהודית־ערבית תתרום לשגשוג זה, הוא מצדד בה״.¹²⁴ ולבסוף, גם דבריו של מוזעים אל־פָשאשי, ראש ממשלת עיראק מחזקים זאת: ״בסופו של דבר, הודה, יהיה צורך לקבל את קיומה של מדינה יהודית, אך בינתיים בלתי אפשרי מבחינה פוליטית להצהיר על כך בפומבי. הצהרה כזו תגרום למרד בעיראק "

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

איננו יודעים אלא מועט שבמועט על דרכו של טורקימדה עד לכניסתו הרשמית לפעול במסגרת האינקויזיציה. מסתבר שראשית מגעו עם המלכה היתה בשנת 1469, שעה שאיזבל קיימה את חצרה בעיר סיגוביה, בא שימש פריור במנזר הדומיניקני סנטה־קרוס. שם קם והיה הקשר, והוא התחיל משמש לה אב־וידוי. ומכאן, כפי שכבר נאמר לעיל, השפעתו כאחד מחוג הכמרים שהקיפה בו את עצמה. השפעתו של טורקימדה באה גם באמצעותה של דוניה מריה די אוילה ששימשה רֵעה למלכה.^,,״

הערת המחבר : בעלה שלה, פרנאן בונים די ארנאלט, היד. גזברה של המלכה. הוא־הוא שתמך באלונסודי אוחידה כשהופיע לפני המלכים הקתוליים בשנת 1478 בסביליה והתאמן על הכפירה שפשתה בעיר ובין האנוסים באנדלוסיה. בשנת 1479 מינה את טורקימדה למוציא לפועל של צואתו והירושה שהשאיר למסדר הדומיניקני להקמת מנזר באוילה. אותה שנה התמסר טורקימדה להקמת המנזר ושהה שם כשנתים. ייתכן שהליכתו לאוילה אפשר לפרשה כהליכת ״רוגז״ על היסוסי המלכים הקתוליים בהגשמת תכנית הפעולה נגד האנוסים. עיין ליורקה, שם. בשנת 1479 (.28.x) מסרה המלכה לפרנאן נוניס סכום של 56,000 מרבדי, כדי שיוציא את הסכום כפי ראות עיני המלכה.

ברם, הבעיה המרכזית המעסיקה אותנו היא, כיצד נהפך מאחד האחרונים ברשימת האינקויזיטורים המתמנים לראש וראשון בהם, מארגן מוסד האינקויזיציה ברוח ובמעשה; האיש שהנחה אותו ורוחו הוטבעה כחותם עומד לעד על המוסד. על שאלה זו אין להשיב בבירור, אך ייתכן שאילו היה רשום כראשון ברשימה אולי לא היה האפיפיור מאשר את מינויו, על אף רוח ההתפייסות שבמכתבו של סיכםטוס אל הכתר בספרד. כשרו וכוחו כמארגן עשו את האינקויזיציה לכוח בעל ממדים עצומים, שאיש לא שיערם מראש. הוא־הוא שהגיח את אשיותיה של האינקויזיציה, היה האדריכל שלה ובנה את בנינה, שעמד מאות שנים ושימש את המדינה ואת צרכיה כל זמן שנתקיים.

אם רוצים אנו להעריך את דרכו דיינו אם נזכיר, כי שלוש פעמים שלחו את הנזיר אלונסו ואלאחה לרומא לחצר האפיפיור להצדיק את מעשי טורקימדה. הוא שיסד את מועצת האינקויזיציה, הידועה בשמה -Consejo de la Suprema y Gene ral Inquisicion, שנעשתה מועצה שות־זכויות לשאר מועצות הממלכה המאוחדת. די בעובדה זו להעמידנו על היקף סמכויותיו והאמצעים שניתנו בידו. והוא לא רק אמר ועשה אלא יזם והפעיל, ופעל פעולות רבות־היקף בארגון האינקויזיציה כמוסד־מדינה פנימי במלכות, וכך לש ועיצב את מהות החיים בספרד בכל ימי קיומה של האינקויזיציה בספרד, בעולם החדש שגילתה ובמושבותיה שישבה. כבר בראשית פעולתו כינס את האינקויזיטורים של סביליה ושל שאר בתי־הדין יחד עם הסופרימה, לקביעת דרכו של המוסד. הכינוס נערך בסביליה, ואולי יש סמליות רבה במעשהו זה. באותו מעמד אישר את אלה מהם שמינה בשנות 1483-1482 כאינקויזיטורים – כולם אגשים חדשים ששמם לא נזכר כלל בבולות של האפיפיור סיכסטוס. ועידהזו היא לא רק סיכום הדרך שעברה האינקויזיציה, אלא היא באה לשפר את שיטתה לאור הנסיון שקנתה, לבסס את הפרוצידורה המשפטית ולקבוע הליכי־משפט לעתיד לבוא. כל אלה נעשו חוקתה של האינקויזיציה. בכך קדמו באינקויזיציה המעשה והנוהג, שגם בהם היתה ידו המדריכה, להוראה ולחוק. וכדי לראות את המעשה והנוהג ולבחנם לאור חייה של עדת־אנוסים אחת, נתן עתה דעתנו לתולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל, המרכז השני שבו נוסד בית־דין של אינקויזיציה במלכות קסטיליה. תולדותיהם של אנוסים אלה, המתחוללות לנו ממקורות רבים ובכללם משפטי האינקויזיציה, תשמשנה לנו רקע להערכת המתרחש בעדת־אנוסים אחת, שהיא אב־טיפוס ודוגמה לעדות רבות אחרות שהיו קיימות במלכות קסטיליה תשעים שגה ויותר, עד לימים שהמלכות יצאה להכריע בענינם.

הערת המחבר : בשנת 1494 הגיעה ההתנגדות לשיטתו לשיאה. לי (כרך ראשון, עמוד 178) רואה במיגויםשל מרטין פונסי די ליאון, ארכיהגמונה של מסינה (אך תושב ספרד), אינדיגו מנריקי די לארה, הגמונה של קורדובה, פמציסקו סנצ׳יס די לה פואנטי, הגמונה של אוילה (הוא הנודע מסיאודד ריאל וטולידו), ודון אלונסו די מונדונידו לאינקויזיטורים, שלהם הועבדו(או ניתנו) סמכויותיו של טודקימדה, שיא ההתנגדות לטורקימדה. דומה עלינו, שנוצלה כאן חולשתו של טורקימדה שבאה מחמת זיקנתו. אין לשכוח שפרנאנדו ואיזבל היו עוד בחיים, ואין ספק שהיו מתנגדים לצעד זה אילו היה לו יסוד, שכן היה נאמן עליהם. אין גם לשכוח שאלכסנדר הששי היה ספרדי, שעשה רצונם של המלכים הקתוליים..

תולדות אנוסי סיאודד ריאל

[עד ליסודה של האינקויזיציה בעיר]

תולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל, העיד הראשה באזור לה מנצ׳ה, הן המשך לתולדותיהם של יהודי ויליאריאל, כפר שהוקם בימי אלפונסו החכם על אדמתו של המלך באזור־הספר, בדרך מטולידו בואך קורדובה. וגדולה היתה זיקתו של הישוב היהודי הנ״ל לשתי קהילות אלה, שהיו ערים ואמהות בישראל. תולדות היהודים בויליאריאל ראשיתן בימים סמוכים ליסודו של הישוב, ואם מבקשים אנו לבחון את דברי־ימיהם של האנוסים שיצאו שם מכלל היהדות בשנת קנ״א (1391) עלינו לתת דעתנו בכמה ענינים לדברי־ימיה של הקהילה היהודית. בחינה זו תסייע לנו להבין כמה וכמה תופעות בחיי האנוסים של סיאודד ריאל, שהיתה העיר הראשונה שבה היה מושב בית־הדין של אזור קסטיליה. קורותיהם של אנוסים אלה הן במידה רבה בבואה נאמנה גם לקורותיהם של אנוסים בערים רבות אחרות בספרד במאה הט״ו ולאחריה.

מתוך ויקיפדיה : אריאל (ספרדית: Villarreal, ולנסית: Vila-real) היא עיירה במזרח ספרד, במחוז קאסטיון אשר בקהילה האוטונומית ולנסיה. העיירה מונה, נכון ל-2007, 49,405 נפשות והיא השנייה בגודלה במחוזה והעשירית בוולנסיה. בעבר ויאריאל הייתה ידועה בגידולי התפוזים, אך כיום התעשייה הבולטת בעיר היא יצור אריחי קרמיקה.

בשנים האחרונות נודעה העיירה ברחבי העולם גם בזכות קבוצת הכדורגל שלה, אשר משתתפת בליגת העל הספרדית ובטורנירים האירופיים השונים.

ויאריאל הוקמה בהוראת מלך אראגון חיימה הראשון בשנת 1274 ובשל כך זכתה לשמה – "ויאריאל", אשר בתרגום מספרדית משמעותו "עיירת המלך". העיירה הוקמה במטרה לבצר את האזור לאחר שחיימה הצליח לכבושו מידי המוסלמים. העיירה מוקמה על הדרך הרומיתהעתיקה אשר עברה באזור ושלטה על דרכי התעבורה לעיירה בוריאנה, אשר הייתה באותה העת תחת שלטון מוסלמי.

העיירה התרחבה עם הזמן ובמאה ה-14 יצאו הבתים אל מעבר לחומות המקוריות. במאה ה-16 נחפרו בארות ובוצעה השקיה של שטחים יבשים, אשר הביאה להתפתחות החקלאות.

על אף מפלות אשר ספגה העיירה במהלך מלחמת הירושה הספרדית, ולצד נטילת חלק במרידות רבות במאה ה-18, החלו להתפתח בעיירה תעשיות שונות, בעיקר טקסטיל ובמאה ה-19 גידולי תפוזים, אשר הפכו עם הזמן לעיקר המסחר בעיירה

אין לנו כל מקורות לתאר על־פיהם בדיוק את דמותה של הקהילה היהודית בויליאריאל בשנים שקדמו להמרות 1391. רק שני מסמכים יש בהם כדי להעמידנו בצורה כללית על יהודי המקום. בשנת 1290 הושמו יהודי ויליאריאל בסך של 26,486 מרבדי בתשלום מס־המלכות. סכום זה סכום ניכר הוא לאותם ימים, ואם אין לקבוע על־פיו את גדלה של הקהילה עצמה במדויק, יש ללמוד ממנו על כוחה הכלכלי, שכן כידוע נתבססו ההיטלים השנתיים על יכלתם הממשית של יהודי המקום בהעלאת המס. ואם משווים אנו סכום זה לסכום שהוטל על קהילות אחרות נראה שכמאה שנה ויותר קודם גזירות קנ״א עמדה ויליאריאל כשהיא גדולה מעט מקהילת טלבירה די לה דיינה, הסמוכה לטולידו, וקטנה מקהילת פאלנסיה, דרך משל.

מכאן שיש לראות את ויליאריאל – סיאודד ריאל כקהילה טיפוסית, בינונית בגדלה, אבל מאורגנת כראוי לקהילת ישראל בספרד של אותם ימים, כשבראש סדריה הפנימיים עומדים הנהגת קהל ומוקַדַמין ושאר מוסדות שנהגו בקסטיליה. הדעת נותנת שהקהילה עמדה בצורתה זו ולא גדלה בהרבה במשך מאת השנים שעברו מהערכת־מסים זו עד לגזירות־השמד.

כעשרים שנה קודם לגזירות אישר אנריקי השני מבית טרסטמרה למסדר קַלעתרָבָה הכנסה שנתית ממסי הקהל בסך של 1000 מרבדי. אין בסכום זה כדי להעיד משהו לגבי הקהילה עצמה, אלא רק להוסיף זיקה מצד הקהל אל מסדר צבאי זה ומפקדיו, שכידוע מצאו ענין רב בקהילות ישראל שבאזור־הספר של מלכות קסטיליה. ועתידה זיקה זו למצוא ביטוי אוהד אצל אנוסים רבים בשעת מרידתו של אחד מראשי המסדר באיזבל ובפרנאנדו בשנת 1475.

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הקדמת המחבר

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

להיות המורה ליהדות של צאצאי האנוסים בספרד.

ארבס־עיר שרוב תושביה – צאצאי האנוסים.

בעת הוצאת ספר התורה בשבת, ההתרגשות בקרב הגיוריאוס (האנוסים) הייתה רבה. הם בכו, גם אני בכיתי.

ביתי היה לבית פתוה לאנוסים וזאת ־ כולל המטבח – בו הייתי חייבת להעביר שיעורים לתלמידות.

מיום שטלפנה אלי אמו של אנוס שהתגייר בישראל והשתקע בה וביקשה עצה ־ כיצד להכין את מטבחה לקראת ביקור בנה, הבנתי עד כמה אני עוזרת לאנשים אלה.

מספרת אירית סלדרן הנמצאת במדריד:

נולדתי בנוה-שאנן בחיפה. כמעט דור שני. כמעט ? אמי הספיקה להיות בגן ילדים בארץ. הורי יוצאי גרמניה ואוסטריה. בבית קיבלתי חינוך ציוני דתי.

למדתי בבית ספר ממלכתי דתי רמב״ם. אפשר לומר, שזאת הייתה ההכנה לעתיד, לעבודתי בספרד. באמצע 1979 הגעתי למדריד.

בביקורי בקהילה היהודית, יצאתי לברר מהי כתובת האיטליז הכשר וכן מהי הפעילות הקיימת לצעירים. בדרכי פגשתי אדם זקן נעים הליכות, מר בן שמול שהתעניין בישראל ושאל על תכניות הלימודים בבית הספר בו למדתי.

הוא נהג ללמד עברית ויהדות בשעות אחה״צ בשיעורים שנערכו בבניין הקהילה. לבסוף ביקשני לבוא ולחוות דעתי על מהלך השיעורים ועל רמת התלמידים. באותן פגישות, עזר לי לשפר את הספרדית שלי ושיחותינו, עתים נגולו על דינים במשנה, תלמוד ושולחן-ערוך.

באחד הימים, הציג בפני בחורה וביקש שאדבר אתה. היא הסבירה לי, שזה זמן רב שהיא באה לקהילה וכי מר בן-שמול עסוק מאוד ולא יכול לעזור לה כעת.

היא סיפרה שמוצא משפחתה – ממיורקה ושהם ״צ׳ואטס״ (כינוי ליהודים האנוסים באי מיורקה). כך התחלתי ללמד את מרים עברית ויהדות.

ככל ששהיתי יותר בספרד, הכרתי יותר ויותר אנוסים.

 לקהילה היו באים רבים מהאנוסים, כדי להשתתף בתפילות והשתדלו להשתלב בפעילויות בנושאי יהדות, אך רובם נידחו על-ידי אנשי הקהילה. הייתה משפחה שאף שלחה את ילדיה לבית הספר היהודי. הכרתי משפחה זו בעת עבודתי כמורה.

התחלתי ללמד את אם המשפחה, כיצד לנהל בית יהודי ואת האב, לנהל את תפילות השבת וכו'. נקודת השיא הייתה, ההכנות לפסח ולימוד עריכת ה״סדר״.

לפני שהייתי מקבלת תלמידים, נהגתי לשמוע מהם זכרונות מעברם ומשפחתם. לדוגמה – במקרה הנ״ל, מוצא האב היה ממערב ספרד, ליד גבול פורטוגל, מקום אליו נמלטו אנוסים רבים מפני האינקוויזיציה וקבעו בו מושבם.

באותה עת, פנתה אלי תלמידה, די מבוגרת, שהתפללה כבר כ-12 שנה בקהילה, אך אף אחד לא עזר לה ללמוד יהדות כראוי. הופתעתי מהמהירות בה קלטה את השפה העברית וקצב הקריאה שלה היה מהיר. במיוחד התרשמתי מסיפורה על מנהג סבה, שהיה מהעיר ארבס (עיר מערבית ידועה שרוב תושביה אנוסים) ״להפריש חלה״ בעת אפיית הלחם. כן שמרה על הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב. לימדתי אותה יהדות, וציידתי אותה בספרים כדי שתוכל לקרוא חומר מורחב ומעמיק יותר.

תלמיד אחר סיפר לי, כיצד סבתו הייתה מקפידה על קניית דגים, שלהם קשקשים וסנפירים ועל כך שלא אכלו בשר. כמו כן הכרתי משפחה, בה נהגה האם למול את בניה ביום השמיני להולדתם, אצל אדם מסויים אליו נשלחה.

לאחר זמן לימודים ממושך וחיים יהודיים מעשיים, שלחתי את התלמידה מארבס כמו את האחרים, לבית דין לגיור במרוקו. מיום שטלפנה אלי מ״מיורקה״, אמו של אנוס שהתגייר בישראל והשתקע בה וביקשה עצה, כיצד להכין את מטבחה לקראת ביקור בנה, הבנתי עד כמה אני עוזרת לאנשים אלו.

ביתי היה לבית פתוח לאנוסים וזאת, כולל המטבח ־ בו הייתי חייבת להעביר שיעורים לתלמידות.

תמיד ציינתי בפני תלמידי את האפשרות שיש היום ליהודי-לגור בישראל ואת חשיבות הארץ והציונות. נושא שאף לימדתי בקורס מרוכז לנערות הבת מצווה של הקהילה היהודית.

לאחר כ-3 שנים סוף, סוף, חזרנו בעלי ואני לארץ, כשלבעלי הוצעה עבודה באוניברסיטה.

בארץ, התקשרה אלינו בחורה שעבדה בארגון סמינרים לסטודנטים יהודים מכל העולם (אותה הכרנו בעת ביקורה במדריד). היא ביקשה מבעלי וממני לארגן סמינר מיוחד במינו, על אודות האנוסים, בעיירה שלהם בפורטוגל.

בחופשת הקיץ חזרנו לספרד. בעזרתה של מרים, תלמידתי לשעבר, השולטת יותר בפורטוגזית, קשרנו קשר עם העיירה ״בלמונטה״ שבצפון פורטוגל ועם העיירה ״גווארדה״ (בה גרים הרבה ״ג׳ודיאוס״ – אנוסים פורטוגזיים).

בחודש אוקטובר,יצאנו עם כ-50 סטודנטים מספרד, פורטוגל, ג׳יברלטר, ישראל ועוד, באוטובוס, שבו לקחנו עמנו_; כלים, צלחות וסכו״ם כשרים וכן ספר-תורה. הצטרף אלינו גם רב ממדריד, שניהל את התפילות שנערכו בבניין העירייה ( בו ניתן לנו אולם להרצאות ולתפילות ). בבלמונטה התארחנו ביום שישי ובשבת – בבתי הג׳ודיאוס.

יש לציין, שהייתה זו הפעם הראשונה, שאנשים אלו הסכימו לפתוח בתיהם ולגלות ממנהגיהם.

מאוד התרגשתי בעת שהדלקתי נרות-שבת. אח״כ הדליקה מרים שהיא צאצאית ליהודי מיורקה, אחריה נערה מקהילת יהודי מדריד ואחרונה הדליקה בעלת הבית-ג׳ודיאה – צאצאית ליהודי פורטוגל. הנשים בקהילה זו, יודעות את התפילות בעל פה ומעבירות אותן מאם לבת. 3 תפילות יומיות נשמרו בקפדנות.

נישואי התערובת אסורים. הם נישאו רק בינם לבין עצמם ומי שנישא לנוכרי הוצא מהקהילה. לוח השנה נערך על פי הירח.

בשבת, בעת הוצאת ספר־התורה, הייתה התרגשות רבה בקרב ה״ג׳ודיאוס״, שהגיעה לשיאה עם תפילת ערבית. הם בכו והאמת היא שגם אני בכיתי – הייתה לי הרגשה, שאני נמצאת בערב יום כיפור בתפילת ״כל נדרי״ וכי הותר לי להתפלל עם העבריינים! 

מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן

פרק האדם והחברה

اقطع لسان عدوك بالسلام عليكم

אקטאע ליסאן עדואכ באלסלאמ עליכום

חתוך לשון אויבך ( באמירת ) שלום עליך

כדי שאויביך לא יתקוף אותך, קדמהו בברכת שלום.דהיינו עליך להסוות את שנאתך לאויביך באמירת השלום המרגיעה

מענה רך ישיב חימה – משלי ט"ו, א.

כשתהיו הולכים לעשות מלחמה, אל תהיו פותחין אלא בשלום – דברים רבה ה'.

امشي دوغري يحتار عدوك فيك

אמשי דוע'רי, יחתאר עדואכ פיך

לך נכוחה, והבך את אויביך

אויביך מצפה שהתנהגותך אליו תצדיק את תחושת הנקמה שיש לך כלפיו.אם תאיר פניך אליו, תביך אותו ותרפה את ידיו.

اول النار ـ شرارة

אוואל אלנאר – שרארה

מקורה של האש בניצוץ אחד

ריב גדול, ואפילו מלחמות, מתחילות מחילוקי דעות על דברים של מה בכך

פוטר מים, ראשית מדון ( משלי י"ז, י"ד ) 

[anti-both]

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מה הוא ׳הקוראן בפיו של מוחמד

כאמור לעיל, חוזר מוחמד ומדגיש שמקור דרשותיו בא מ׳ספר הקוראן/ הנה יש לנו, אם כן, לעיין לאיזה ספר כיוון כשאמר ׳ספר הקוראן׳: האם לספר שאנו קוראים הקוראן? הבה ונראה אם אפשר לפרש כך.

הקוראן שבידינו כולל מובאות מקראיות, וכן מתוארים בו הוויכוחים שניהל מותמד עם ערבים פוליתיאיסטים, עם יהודים בעיר מדינה ועם נוצרים. כן יש בו הדים לאירועים שונים מחייו האישיים של מוחמד, יחסיו עם עדת מאמיניו ונשותיו, והמערכות שניהל נגד אלה שלא העריכו אותו ואת דבריו.⁵⁸ בנוסף מובאים בו גם דינים אשר אינם עולים בקנה אחד עם דיני התורה.

בספר לא מצוין שם העורך, המקום והזמן של עריכתו ובאילו תנאים הועלה על הכתב. המסורת המוסלמית מספרת, אם כי במעורפל, שהח׳ליף השלישי עות׳מאן ציווה שימסרו לו את הקטעים הבודדים שהועלו על הכתב, אשר היו מפוזרים בין חברי מוחמד, וכן את אלה שביד אלמנתו חפצה, בתו של הח׳ליף הקודם עומר, שבהם נרשמו נאומיו של מוחמד. על בסיס זה ובסיועם של כמה מלומדים ויודעי כתב ולשון⁵⁹ נתחבר ספר הקוראן כעשרים שנה לאחר מות מוחמד, ולכן כונה ׳מצחף עות׳מאן. המסורת מספרת שהח׳ליף עות׳מאן מחק, שרף או גנז את כל הכתבים שלא היו לרוחו, והעניש ביד קשה את מתנגדיו. הח׳ליף עות׳מאן הפיץ את ספר הקוראן בעותקים ספורים בלבד, ולבסוף נרצח בשנת ח׳ליפותו השתים־עשרה, בשנת.656

הערת המחבר : לפי המסורת המוסלמית, העורך הראשי של ספר הקוראן על־פי צו החליף עות׳מאן היה זיד אבן ת'אבית: ראו על אודותיו בנספח האותיות בתחילת הסודות שהבאנו, שהיה יהודי.

כאן מתעוררת בעיה גדולה: בספר הקוראן שבידינו נאמר שמוחמד טוען שהקוראן בערבית שהוא מציג זהה לספר שקיבל משה בסיני; אך מצד שני מובאים בקוראן דברי הפולמוס של מוחמד עם ערבים, עם יהודים ועם נוצרים, וכן סיפורים מחייו הפרטיים – עניינים שאינם מובאים בספרו של משה, שחי כאלפיים שנה לפני מוחמד.

זאת ועוד: כיצד ייתכן שמוחמד טוען שנים ספורות לאחר שהחל לנאום, כי בשורתו לאנושות מצויה בספר הכתוב ערבית? והרי אז הקוראן טרם הועלה כלל על הכתב, ולבטח לא היה קיים כספר, שכן הוא חובר רק כארבעים שנה לאחר שהחל לנאום, וכעשרים שנה אחרי מותו?

על כן נראה בפשטות, שכאשר מוחמד מזכיר את ׳ספר הקוראן׳, אין כוונתו ל׳מצחף עות׳מאן, אלא כוונתו לספר התורה שניתן למשה בסיני. המילה ׳קוראן׳ אכן דומה בצלילה לשם ׳מקרא׳ – הוא השם הרווח בפי היהודים לכתבי הקודש שלהם, התנ״ך. כשהתלמוד מצטט פסוק מן התנ״ך – והוא עושה זאת אלפי פעמים – הוא מקדים לפני הציטוט את צמד המילים: ״אמר קרא…״, כי ׳קרא׳ הוא השם התלמודי של התנ״ך. אדם הבקי ב׳מקרא׳ ויודע לקרוא שלושה פסוקים בתורה, מכונה ׳קריינא׳, ומי שיודע לקרוא כהוגן את כל התנ״ך נקרא ׳קרא׳. המילים הללו באות מאותו שורש שמי, ק׳ ר׳ א׳, שמשמעותו זהה בשלוש השפות השמיות שרווחו באזור ההיג׳אז: ערבית, עברית וארמית.

לכן כאשר מוחמד אומר: ״אני מספר לכם מכתב הקוראן״, כוונתו לומר: ״אני מספר לכם מספרו של משה״.

מוחמד מבטיח שבורא עולם שומר על הספר הזה: ״אנו עצמנו הורדנו

את ה׳איקרא׳, ואנו שומריו מכל משמר״(טו, ט).

8 إِنَّا نَحْنُ نَزَّلْنَا الذِّكْرَ وَإِنَّا لَهُ لَحَافِظُونَ – 15 – الحجر-אַלְחִיגְ'ר –  במכה  

אנו עצמנו הורדנו ממרומים את דברי התוכחה, ואנו שומריו מכל משמר.

כוונתו לומר בזה שבורא עולם שומר על ספר תורת משה לבל יישכח ולבל יזויף או יסולף. דברים אלה למד ממורו היהודי בהיותו במכה (וכמו שנבאר בהמשך בתת־פרק ״המורה״, ובסוף פרק זה בתת־הפרק ״מיהו מורו של מוחמר?״).

עוד אומר לו מורו, שהשם נתן למשה ולאהרן גם את ה׳פורקאן׳ ואת ׳שבעת אל-מתני׳, ושיעניש את אלה שמחלקים את הקוראן לחלקים:

״נתנו למשה ואהרן את הפךקאן, ואור נגוהות ודברי-תוכחה ליראים״_; ״ואכן נתנו לך שבעה מן ׳אל-מתני׳ ואת הקוראן הנעלה… (נוריד עונש) כאשר הורדנו על המחלקים, אשר עשו את הקוראן חלקים חלקים״.

הערת המחבר : המוסלמים מתקשים לפרש את ה׳פרקאן׳ ואת ׳שבעת אל-מתני׳, והצעותיהם לא מתקבלות על הדעת

הערת המחבר : הקוראן משתמש הרבה פעמים במילה ׳אנזלנא׳, הורדנו, כדי לציץ את הורדת התורה ממרומים. המילה הזאת בא מהשורש נ׳ז׳ל׳(שמות טו, ח), והחומש והתנ״ך משתמשים בו לציין הורדת התורה: ״יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי״ (דברים, לב, ב): ״הרים נזלו מפני השם, זה סיני, מפני השם אלוקי ישראל״ (שופטים ה, ה).

המשך……

השלום עליכם גולשים יקרים…..

בפרוס עלינו חודש אדר, מצאתי לנכון להביא בפניכים מתוך ספרו המדהים של רבנו יוסף משאש זצוק"ל " נר מצווה " על הלכות חנוכה ופורים גם…..

כאן מביא המחבר את סיפורו הן בסיפור והן בשיר של " פורים דלמעגאז " בסוף המאמר שלו מביא הוא שיר ארוך, בחרוזים ובלשון המליצית האופיינית לו, " קצא " על ארוע זה……שתהיה לכל ולנו ולכל עם עם ישראל…..שבת שלום ומבורך….חודש טוב לברכה…….ושזכות הצדיק הנערץ על ידי בני העדה המפוארה, תעמוד לימים כל עם ישראל באשר הוא….

נר מצוה

על עניין חנוכה, שבת דרשות שונות ושאלות ותשובות

הוצאת – אוצרות המגרב – מכון בני יששכר ירושלים

בהנהלתו של הרב מאיר אביטבול

מייסד ומנהל הקרן

אוצרות המגרב

ספר נר מצוה בלול מכמה ענייני נסים שקרו לעם ישראל ; חג החנוכה בעיקר בהלכה ובמנהג, שירים לחנוכה, מעשה יהודית, נס פורים של מעגאז שאירע בשנת תרכ"ב – 1862 – במרוקו וניצלו בו היהודים, וכמה דרשות ומכתבים שונים.

מעשה פורים של מעג'אז

איש המסים, רועה צאן ברכסים, מצא הון ונכסים, וקנה עבדים וסריסים, ופרדים וסוסים, ומלך על ברב״רים אבוסים, כשרצים מאוסים, וגזרו לכרות הדסים, עם מבטן עמוסים, והונם יהיו שוסים, והאל מושיע חוסים, שלח עליהם מהרסים, ויכו אותם לרסיסים, ותחת רגלם היו נרמסים, ובדמם היו מתבוססים, והנשארים הרה נסים, ולעמו עשה נסים, הוא יקבצנו מכל אפסים, ונהיה מכונסים, בארץ הכנענים והיבוסים, ושיר חדש נפצח על יין עסיסים, כל הפרטים הנם כמוסים, בבתי שירי המתנוססים.

ע"ה יוסף משאש פי׳ט

הקדמת המחבר

גם המעשה הנורא הזה, של הפלשתי הערל הנבזה, עלי תחלה נאצל, מפומיה דאבא מרי זצ״ל, אשר היה עד ראיה, בכל ההויה, ועוד מפי אחרים שמעתיהו, אשר גם הם ראוהו, לא אחד ולא שתים, רק יותר ממאתים, ויש עליו הרבה שירים, מאיזה משוררים, ובתוכם ראיתי על ספר ערוך, שיר ארוך, בלשון ערבי״ת יפה, בצחות השפה, מאיש נבון בעל דעה מאושרת, כה״ר יוסף בן שטרית, ז״ל, אשר גם הוא היה עד ראיה בדבר, בכל אשר עבר, ונמצא בשירו כל פרט מסודר, אחד לא נעדר, ואחריו נמשכתי, בשירי אשר ארגתי, כי סמוכות רבות לו מצאתי, אחת הנה, ואחת הנה, בהרבה שירים ופיוטים מלוקטים, אשר בכללן נמצאו כל הפרטים, כאשר הם בשירתי הערוכה, מי כמוך,

ואין כמוך.

והנה מאותו זמן ועד הנה, קבעו תפלה בלא תחנה, מדי שנה בשנה, בששה עשר באדר, בקדש נאדר, בארץ מולדתי מקנא״ם העיר הגדולה, אשר שם על עץ נתלה, והיתה להכרית אחריתו, וקורין לו פורים של מעג׳אז על שם חניכתו, כי בה היה ידוע אצל הברברים, הפראים העירים, אשר סבוהו כדבורים, ואוהבי הרמז והמספרים, הרבו אומר ודברים, בנוטריקון וגמטריא, בשמו ומשפחתו הבזויה, כגון: ז׳ומם י׳שראל ל׳אבד איחריתו ל׳הכרית י׳היה, מ׳עשה ע׳מלק ג׳זר א׳ומר ז׳ר, מ׳מזר ע׳רל ג׳זע א׳רורים ז׳דים, ועוד הרבה שמעתי ושכחתי.

והנה אני הגבר, המחבר, ראיתי, והתבוננתי, כי בחיי הזקנים אשר חזו במחזה, המעשה הלזה, והיו מספרים מפעלות ה' תוך קהל אמוני, אשר הציל אותם מאריות ונמרים, חיות אכזרים, באדר שנת יהללוה בשערי״ם, לפ״ק, היה היום הזה לזכרון, לנס המן האחרון, וכל בני העיר, גדול וצעיר, היה בפיהם לשיחה, מתוך שמחה, והיו משמיעים, ברוך מאבד הרשעים, ומצמיח ישועה, לכנה ימינו נטעה, אמנם! אחרי בוא הזקנים בכלח אלי קבר, כצל עובר, פג טעמו וריחו, וסר מעליו כחו, והולך ודל, עד כי חדל, מלהיות נזכר, וקרוב שלא יהיה

רשומו נכר.

ובו ביום בש׳ התרפ״ג ליצירה, נפשי התעוררה, לשיר את השירה הזאת, מפני שני מחזות, אשר חזיתי ואספרה, האחד בתפלת השחר קרה, כאשר גמר החזן תפלתו, הרים צעקתו, לומר תחנון, והנה זקן בעל גבנון, עש חיש אליו, ונתן בקולו עליו הס! הס! בקול רגז, כי היום פורים של מעג׳אז, והחזן שתק, ומהתחנה נעתק, והקהל לא אמרו מלה, רק אחר התפלה, אל הזקן נגשו, וממנו בקשו, להגיד לכל העדה, גופא דעובדא, והוא שח להם כל המאורע, דבר לא נגרע, והם הכבידו עליו מלים, בבערות מהולים, עד שכעס הזקן, ואהל שכן רקן.

ואחר ארוחת הבקר, הלכתי על עסקי לבקר, רב אחד גדול בתורה, ויראת ה׳ טהורה, ומאד נעלה, בעושר וגדלה, צדיק כתמר כמוהר״ר אברהם עמאר, זצ״ל, ומצאתי אותו חורז מלים, בשקל הקדש שקולים, לחבר שיר אחד, לשם האל המיוחד, אשר היה לאבותינו, ולנו סתר ומהסה, בזמן זה המעשה, והגיד לי כח המעורר, אותו להיות משורר, מה שמצא אמש על ספר חקה, זה שמו אורח צדקה, והושיט לידי הספר, הנותן אמרי שפר, ושם כתוב בדף י״ג, בדיני סייג, וזל״ה כאשר הוא מועתק אצלי אב״א.

 כמה גדול שכר כותבי ימי הדורות, ללמוד מהם השגחת ה׳ על עמו ועל יראיו הבוטחים בו, כי ספורי הנסים מעוררים לב האדם לעבודת הבורא ב״ה, וכן עשו נביאים הראשונים זיע״א, שכתבו לנו דברי ימי מלכינו ונביאנו, ומהם אנו לומדים, הרבה דברים טובים

ומועילים.

וכתב כמוהר״א מזרחי ז״ל, שבכל מקום שנעשה בו נס, החובה רמייא על רבני העיר לכתבו על ספר הקהל לזכרון, שלא ישכח מפי זרעם, להודות לה׳ עליו תמיד, ולא יהיו כפויי טובה למקום ב״ה ח״ו.

וכתב כמוהר״מ לשקאר ז״ל, שצריכים בני העיר לתקן בהשכמה וחרם, עליהם ועל בניהם, הבאים אחריהם, לעשות פורים על שנעשה להם נס, ואף שהולכים לעיר אחרת להשתקע, חל עליהם ועל זרעם אחריהם, וכש׳ שחובה עליהם לכתבו על ספר בני העיר, וכן עשו מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, וכן כל יחיד ויחיד מצוה עליו לכתוב על ספר, מעשה ה׳ ונפלאותיו, אשר עשה עמו ועם אחרים, וכן נמצאו ספרי מעשה נסים, שחברו גאוני קמאי ובתראי, זיע״א. וכבר האריכו הראשונים ז״ל בזה, ועיי׳ בס׳ נחמד ונעים, מאמר ארוך על זה. עכ״ל ע״ש. (ועיי׳ אוצי״ש אות מ' מעשה, ואות נו״ן, נסים ואחריו נסים ב״ר יעקב מקירווא״ן, ע״ש).

והנה! כאשר יבער המפוח גחלי רתמים, עד עלות הלהב כקרני ראמים, כן הפיחו בקרבי כל אלה הדברים, אשר למעלה סדורים, תשוקה עזה למשוך בשיר, אם דל ואם עשיר, לספר מעשה הפלשתי ובאשו, וגמולו אשר שב בראשו, וכאשר מלפני הרב יצאתי, עוצם תשוקתי, אשר אחזני, שם מועקה במתני, כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת, עד אשר רוחי הרת, וילדה חרוזים שקולים, עד בנות בתים נעולים, במקראי קדש בני האלהים, שוכן גבוהים.

 ואך צרכי פסח המרובים, אשר היו כמו נד נצבים, ורוב מחשבות ועצה, לראות לכסף מוצא לקדם פני חג האביב, וכל מחסוריו החונים לו מסביב, הם הפיגו מרגע לרגע, עז חשקי אשר בעורקי דמי נגע, עד אשר היה לי לזרה, ודרכי ממנו נסתרה, וכל אשר ארגתי, טמנתי וצפנתי, עד עת בא דברו, ויצא לאורו, ובשנת התרפ״ד ליצירה, בנשאי המשרה לשרת בקדש פה ק״ק תלמסאן, ה׳ ירים ניסן, והתחלתי לבקר אמתחת כתבי ידי, והנה לנגדי, הבתים אשר בניתי, ותקנתי ושכללתי, והם כאבן השואבת, לבי משכו וחצי חשקם בו דרכו, ואז גמרתי אומר, להביא את השירה הזאת עד גמר, וכן היה, בעזרת מי שאמר העולם והיה, על שלשה טורי אל״ף בי״ת, עומדת ונצבת, והשלישית משנים שנים מחוברת, ובשמי וחניכתי נגמרת, מספר הבתים אשר בה בנוים כמספר ני״ב שפתים, תערב רנתי, לפני אלהי ישועתי, הוא בחסדו יתן עלינו מהודו, אמן.

ע״ה יוסף משאש ס״ט

המשך……

הפטרת חיי שרה בנוסח יהודי מרוקו

ראשון פרשת חיי שרה נוסח מרוקו

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדו

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

בעל האיטליז

היו גם מקרים מביכים, כגון יהודי מקזבלנקה בעל איטליז בשוק ״באב מראכש״ שנודע לו על קבוצת יהודים בת 35 אנשים, נשים וטף שהגיעה מדרום מרוקו ואוכסנה בבית מלון קטן בעיר. ברשות הקבוצה היו דרכונים מזויפים שסופקו להם על ידינו. בעל האיטליז שמע על הקבוצה מקרוב משפחה, פעיל שלנו, ביקר במלון, ושם התחזה לאחד מהפעילים וביקש מאנשי הקבוצה למסור לידו את דרכוניהם. הם עשו זאת בתמימות האופיינית לאנשי הכפר.

למחרת העביר אלינו יהודי זה באמצעות אותו קרוב מכתב ובו איום האומר, שאם לא נעביר לו בתוך 48 שעות סכום של חצי מיליון פרנק, שלפי טענתו חייבת לו הסוכנות היהודית עוד מתקופת פעילותה במרוקו, ימסור הוא את הדרכונים למשטרת מרוקו.

מנחם רק־עוז (הקטור), מפקד ״גונן״ באותה שנה, הזמין אותי, את רפי וקנין, ואת צ׳רלי אביטבול (חביב) לשיחה דחופה ולעדכון פרטים בפרשה זו. ארבעתנו היינו תמימי דעים שאין בשום אופן להיכנע לסחיטה זו, והצענו לנקוט ענישה חמורה. אך מנחם הציע להתחיל בשיטה שהוכיחה את עצמה בתקופת המחתרות בארץ. התכנית הייתה להשיג בשלושים גיליונות של העיתון La Vigie Marocaine ובהם סיפור בהמשכים בשם ״הפשע אינו משתלם״(Le crime ne paie pas), כפפות מבית מרקחת ומעטפות. גזרנו את הכותרות של הסיפור, ובכל שעה קיבל בעל האיטליז מעטפה בחנות ובביתו, ואפילו בחתונה שאליה הוזמן.

כמו כן מנחם הציע שאם עד יום חמישי, יום שבו האיטליז מלא בשר ועופות, לא יוחזרו הדרכונים נשפוך נפט על כל הבשר ובכך נגרום ליהודי זה נזק כספי ומורלי. בבוקר יום חמישי החליט מנחם שלא להשתמש בנפט, כי זה יחשוף אותנו, והציע שנמתין עוד

ביום שישי בסביבות השעה 4 אחרי הצהריים ניגשנו רפי ואנוכי לביתו של היהודי; חביב היה בחיפוי בתוך רכב, מוכן לזינוק במקרה של סכנה. לאחר שבדקנו את כל הסביבה ונקטנו אמצעי זהירות שלשלנו בביתו של היהודי מחלון פתוח עוד מעטפה. והנה רק הספקנו להתרחק מעט מהבית והיהודי יוצא, יורד על ברכיו, מניח חבילה על הרצפה וצועק ״אל תהרגו אותי. הנה הדרכונים כאן״.

צעקנו לו מהמחבוא ״תניח את החבילה ותיכנס הביתה!״. בריצה חטפנו את הדרכונים, נכנסנו לרכב והסתלקנו במהירות. כל הדרכונים הוחזרו בשלום, השנה הייתה 1959.

1959: בפעם הראשונה עם נשק ביד בשכונת המלאה בקזבלנקה

כאשר הכריז נשיא צרפת שרל דה־גול על כוונתו לערוך משאל עם כדי לקבוע את עתידה של אלג׳יריה נתקבלו ידיעות על כוונתם של מורדים אלג'יראים, שחלקם ישבו אז במרוקו, לרצוח יהודים בקזבלנקה כדי להפנות בכך את הזרקורים לעבר מאבקה של אלג׳יריה לעצמאות. הועברה ידיעה למשטרת מרוקו, אך לא ידענו אם היא תנקוט בצעדי מניעה. יחידות ״גונן״ של ״המסגרת״ לא סמכו על כך, והתגייסנו להגנה על הגטאות היהודיים.

מיד כאשר נתקבלו הידיעות נקראנו לשיחה עם מנחם רק־עוז, שהיה באותה תקופה מפקד ״גונן״ במרוקו. הוא אמר לנו כי אין לסמוך על משטרת מרוקו באותה תקופה, וכי ״יחידות גונן״ חייבות לצאת עם נשק ביד ולסייר בחוצות המלאח. הוקמה חוליה קדמית בת שישה חברים. היה לי הכבוד להוביל חוליה זו בהיותי אחראי על אבטחת יהודי המלאח והשכונה היהודית (ברכת השחייה העירונית).

הוצאנו את הנשק מהסליקים — אקדחים, תתי־מקלעים ורימוני יד — ובהדרכתו של מנחם הבנו כמה בקבוקי מולוטוב. יצאנו לסייר בחוצות המלאח בכלי רכב של ״המסגרת״. שניים מחברי החוליה הוצבו אצל הספר אלברט, בעל מספרה במלאח וחבר ״המסגרת״. במספרה היה טלפון, מכשיר יקר באותה תקופה בגטו היהודי. שאר חוליות ״גונן״ וחברי תנועות הנוער הועמדו במצב חירום, והיו מוכנים לתגבר אותנו בתוך דקות ספורות.

איזו התרגשות! פעם ראשונה שאנו יוצאים לרחוב עם נשק ביד. ואיזו תעוזה!! לשמחתנו הרבה לא אירע דבר, אך אילו ניסו המורדים האלג׳יראים לבצע את זממם היינו מוכנים להדוף אותם.

באותו ערב החזרנו את הנשק לדירת המסתור  ב-Place de Verdun, ולאחר שניקינו אותו ושימנו אותו הוכנס למזוודות מוכן להחזרתו לסליק.

למחרת אירעה תקרית שהייתה עלולה להיות חמורה מאוד. בבוקר נשלח מוכתר (יהודה אטיאס־דורון) לדירה כדי להחזיר את מזוודות הנשק לסליק. מוכתר לא הצליח לפתוח את הדירה, והודיע שהוא חושש שהמשטרה בתוך הדירה.

באותו בוקר ביקר אצלי ג׳ינו(דוד בן־שושן), וסיפר לי על התקרית. כמו כן הודיעני שהוא נשלח מאת מנחם רק־עוז להזעיק אותי לנסוע ולהיכנס לדירה שבה הנשק, ואולי גם המשטרה. דוד הוביל אותי על הווספה שלו עד פתח הבניין, והסתלק לו. בבנין זה, כמו בבניינים מפוארים אחרים בקזבלנקה, היה שומר קבוע (concierge). באותו בוקר הוא עמד בפתח הבניין, קיבל אותי בברכות ושאל אותי לדבר ביקורי. השבתי לו שאני בא לדירתנו, ואודה לו אם יעזור לי לפתוח את הדלת, כי חברי לא הצליח משום מה(ידעתי שהוא הציע את עזרתו למוכתר בפתיחת הדלת, אך מוכתר סירב להצעה). תגובתו הדהימה אותי: אעזור לך אם גם אתה תעזור לי. ולשאלתי במה אוכל אני לעזור לו הוא ענה: אני יודע מה אתם עושים בדירה הזו! (מישהו אחר כבר היה מתעלף מפחד). ואני בקור רוח שואל אותו: מה כוונתך? אני יודע, הוא אומר, שאתם בחורים הנפגשים לתנות אהבים ביניכם. למרות האשמה החמורה נשמתי לרווחה, ובחיוך רחב אני אומר לו: אני מבטיח לך להזמינך אתנו בפעם הבאה. (יש ללמוד לקח מזה ולהביא גם בנות חברות המסגרת למפגשים בדירות אחרות).

האיש ניגש אתי לדירה, ופותח את הדלת בקלות רבה. מול דלת הכניסה מטבח הדירה, ובו כשלושים בקבוקי מולוטוב. הוא מסתכל בסקרנות על הבקבוקים, ואני, שהייתי המום, מציע לו ״אני יכול לכבד אותך בכוס יין טוב?״ והוא בערבית ״לעודובילה״; אין אני שותה ״אלחמר״. שוב נשמתי לרווחה. אני מודה לו, והוא מסתלק מהדירה. התקשרתי לג׳ו וקנין(אלדו) ולרפי וקנין(מרין) וביקשתי שיגיעו מיד לדירה. שפכנו ביחד את תכולתם של בקבוקי המולוטוב לתוך הביוב, הורדנו את המזוודות, ושוב השומר הערבי מתקרב ורוצה לעזור לנו להרים אותן לרכב. הוא לא הצליח להזיז מזוודה אחת, ושואל: מה יש לכם במזוודות אלה? ואני שוב בצחוק רועם מצביע על ג׳ו ואומר, אלה מכונות תפירה שלו. הוא סוכן של חברה איטלקית, ואם תהיה מעוניין במכונה חשמלית תשיג אותה במחיר טוב (ידעתי שהמרוקאים אז העדיפו מכונת תפירה מכנית, לא חשמלית). באותו בוקר החזרנו את הנשק לסליק בשלום.

פעולות ההעפלה שבהן השתתפתי התנהלו בשיטות שונות ומגוונות. אחת מהן הייתה להעביר את היהודים עד העיר פאס או מכנאס ושם להעלותם על משאית ״ירקות״, ובמסע מפרך הנמשך כ־13 שעות להעבירה למלילה.

תפקיד חוליות החוף של ״גונן׳ שעמד^, בהברחת יהודים באמצעות דרכונים מזויפים. מלאכת הזיוף הייתה כה מושלמת, עד כי רק לעתים רחוקות עוררו הדרכונים חשד.

בקיץ 1959 נשלחתי לצרפת לארמון ״קמבוס״, והשתתפתי בקורס חשאי מיוחד שכלל שיעורים בנושאי איסוף מודיעין, מעקבים, שיטות העינויים של המשטרות, שימוש בחומרי חבלה ומטווחים בכלים שונים. משם חזרתי למרוקו, והמשכתי במבצעים השונים. בקורם השתתפו גם סימון בן־לולו(היום לב־ארי), ליאון זבלי ז״ל וינון רולנד(דוכן היום באשדוד). שני המדריכים היו ד״ר משה ליבה וג׳ורג׳ ובן נעים. רוב החניכים היו מתוניסיה ומאלג׳יריה.

מבצעים

השתתפתי עם חבריי במספר מבצעים כמפקד חוליה..

מבצע מטאטא

בקיץ 1957, עת התרכזו בעיר טנג׳יר כמה מאות יהודים בדרכם ארצה, בבתי מלון שונים, סגרה עליהם המשטרה המרוקאית את דרך היציאה, עצרה כמה מחברינו והציבה משמר על בתי המלון. כאשר השמירה נחלשה הוזעקו חברי באלט(תנועות נוער חלוציות שהיו במחתרת) שהוחדרו לבתי מלון. ולפנות בוקר היו אוטובוסים מגיעים ובתוך רגעים ספורים היו העולים על מטענם באוטובוסים. האוטובוסים נסעו לסאוטה, אנו אבטחנו את המקום והכרחנו חלק ניכר מיהודים אלה לעיר סאוטה.

. נהגי מליליה (1958־1959)

נהגי המסגרת, מאובטחים על ידינו, היו מביאים עולים עד לראש (Larache) ומכניסים אותם למוניות שהגיעו ממליליה. מוניות אלה הסיעו את העולים בהרי הריף, עד הגבול. העולים חצו את הגבול רגלי, הרחק מעיני השוטרים ואנשי המכס המרוקאים, ונכנסו למובלעת הספרדית. מעבר לגבול חיכו המוניות, שחצו אותו ריקות, והסיעו את העולים לעיר מליליה.

ב. מבצע סרדין

העברנו את העולים במכוניות של המסגרת מקזבלנקה עד ארקמן שליד נדור (Nador), ושם בחשכה הועברו לסירות דיג, והוברחו בהן למליליה. מבצע זה הופסק בקיץ 1959 לאחר שסירת מכס מרוקאית תפסה סירת עולים.

מבצע ליפ

על שם מבריח בשם זה. הסענו את העולים ומסרנו אותם למבריחים ליד גשר זלואן שמדרום למליליה.

בחלק מהמבצעים הנ״ל קיבלתי את העולים מידי הנהגים ודאגתי ביחד עם החוליה להעבירם לידי המבריחים, ובאחרים החוליה עסקה באבטחה ובתצפיות לכל אורך הדרך. זכורני שהשתתפו אתי גם חביב אביטבול, מרי חמו, חיים בן שטרית, אדמונד סעדון, מישל פרייאנטה, יהודה דורון, רפי וקנין ז״ל ועוד חברים, ויסלחו לי אם אינני מזכיר את כולם.

מבצע אניטה

על שם מבריח מרוקאי אשר היה מסיע עולים מקזבלנקה עד הגבול המערבי של מליליה, בשתי מכוניות, בעזרת מרוקאי אחר שכינויו אניס. באחת הפעולות נתפסו כמה מנערי תנועות הנוער על הגבול המערבי של מליליה: אניטה עצמו לא נתפס. בין הצעירים שנתפסו היו אלי אלימלך (לימים מפקד משטרה עזה), דוד אזולאי, רוזט מלכה, מוריס אלפסי ז״ל, וויליאם שטרית; הם שוחררו לאחר חודשים מספר.

מבצע עומר

המבצע נערך בסביבות לג בעומר, בזמן העלייה לרגל לקברו של הקדוש בבני ענזר Bnei Enzar. לא רחוק ממליליה. העולים הוסעו על ידי נהגים מתנדבים מ״גונi שגייסנו אני וחביב אביטבול. המבצע נמשך 5-4 לילות רצופים, ובכל לילה העברנו 60 עולים מקזבלנקה ומפאס, ומסרנו אותם לידי המבריחים בגשר זלואן, בסביבות העיר נדור.

השתתפו כנהגי ״גונך בין השאר קרן שמעון, רפי וקנין ז״ל וחיים בן־שטרית. מאוחר יותר הצלחתי לגייס אוטובוס מחברת בן־נעים. הנהג היה חבר באחת מהחוליות.

יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.

סקירה והשקפה קצרה על משכנם ומקום ישובם של עמודי ההוראה.

תעודה מספר 274 א'

ברוכים תהיו

תערפו די אבתדיח פשבת ופלעיד הוא אסור גמור ודי עלאס קומנא כאנו אנאס נזהרים ווידא כאנו סי נאס די הומא אינם נזהרים יבדחו בשבת אוו פלעיד כאנו לחכמים ולקהל ינהמוהום וליום רכינא עלא אנהמא ה' הטוב יכפר בעד חתתא אנאס פרצו גדר וזרע אתבדיח פשבת קודש ופימים טובים התיר גמור ואין אומר השב.

עליהא נחבבו מן הי"ת ומנכום תעאוונונא נבתרו האד לאיסור, ולמנהג די נהגו יזוולו אסדדא בתדביח ירדדוה לילת לחד ותעלמו די האד לחאזא מא כיינא חתא פסי בלאד ענד ליהוד, ונאס די כא יזוו מם עי"ת פאס ומעי"ת מקנאס יע"א כא יתעזזבו די האד אסי יסר הנא ענדנא פבלאד לחכמים.

ודאבאשומע לנו ישכון בטח ודאך לערס די סי איסור מא יתעמאל פיה יכון מוצלח ודי יכון עובר וויכללי נשים יבדדחו רא חנא מא נבארכולוס ומא נכתבולו כתובה, וראחנא כא נעמלו התראה פדי יכון עובר האל יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.

בכתב יד הרב אבא אלבאז.

תרגום תעודה 274 א'

ברוכים תהיו.

עליכם לדעת שאסור להכות על התוף ביום שבת וביום טוב, ובתחילת הדור שגדלנו בו היו נזהרים ואם היו איזה אנשים שפרצו גדר ומתופפים בשבת או ביום טוב היו הרבנים והקהל גוערים בהם. וכעת רפו ידינו מלגעור בעוברים.

ה' הטוב יכפר בעד. ונעשה הדבר כהיתר ואין אומר השב. לכן אנו מבקשים מן השם ומכם שתעזרו לנו לבער האיסור הזה מבניינו והמנהג שנהגו להסיר הצעיף ( מעל ראש הכלה ) בטקס שהבתולות והנשים מתופפים לא יהיה ( ביום שבת ) כי אם במוצאי שבת, והאיסור הזה לא מצאנוהו שעוברים עליו בשום עיר אחאת אצל היהודים.

עד שהאורחים הבאים מעיר תהלה פאס ומם העיר תהלה מכנאס יכוננם עליון אמן תמהים על האיסור הזה שמתרחש אצלנו בעיר הזאת עיר של חכמים ( ושל סופרים ) ומי ששומע לנו ישכון בטח.

ואותה חתונה שלא מתקיים בה האיסור הזה תהיה מוצלחת, ומי שעובר ומניח הנשים לתופף, לא נסדר לו חופה וקידושין ולא לכתוב לו הכתובה. וזו התראה למי שעובר והאל יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון

תעודה מספר 274 ב'

ברוכים תהיו

תעלמו די סמענא מן מגידי אמת די פתענית שבעה עשר בתמוז כאדא דנאס די מא סאמוס בשאט בנפש סי חאל מא דרהום וסבחו מן סבאח כא יגיירו אספרא כנהוג, לאיין הותרה הרצועה וסחאל דנסא די מא סאמוס גם כן וכל שכן לבנאת ודרארי מנאיין ראוו לכבאר פרצו גדר, חתא הומא תבעוהום ולחכמים ה"יו ושיך הי"ו מנאיין פטנו בהאד אסי קאלו יעמלו פנאס התראה עלא תשעה באב.

ותערפו יא כותנא די האד סיאמאת נביאים עליהם השלום רססאווהום עלא לחורבן די ירושלים ושריפת בית קודשינו ותפארתינו, ועלא לגלות די פאס חנא, ומדכורין פזכריה הנביא עליו השלום והאדא קלאמו " כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וכו….די הומא שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.

ומנאניין חנא נכונו פורצים גדר פלחוואיז דדין ונפררטו פיהום ב"מ חתתא האל יתברך יפררט פינא והאד זמן נחדאזו פיה רחמי שמים בזאף באס נקדרו נעיסו עליהא נמסיוו פטרים השם יתברך בזאף באס חתא הווא ישוב ירחמנו ויתננו לחן ולחסד ולרחמים בעינין ובעיני העמים.

והאחנא כא נעמלו פיכום התראה באיין די כרז עליה עד וואחד באיין מאסאמס פתשעה באב, כביר או סגיר מרא אוו בנת ראה יעטי אדעירא ללבאסא יר"ה וידכל ללחבס ושומע לנו חשכון בטח ושאנן מפחת רעה וכל אחד על מקומו יבוא בשלם.

                                                     בכתב יד הרב אבא אלבאז ז"ל.

תרגום תעודה מספר 274 ב'

ברוכים תהיו

אנחנו מודיעים לכם ששמענו מפי מגידי אמת על הרבה אנשים שלא התענו בתענית שבעה עשר בתמוז בשאת נפש בלתי שום מיחוש. ובבוקר אכלו סעודת הבוקר כשאר הימים, מאחר שהרצועה הותרה אצלם. וגם כמה נשים שלא צמו גם כן וכל שכן הבנות והבנים כשראו את הגדולים פרצו את הגדר הלכו אחריהם והחכמים השם יחיים וישמרם והנגיד השם ישמרהו ויחייהו כשנודע להם על זה הסכימו שיעשו התראה על צום תשעה באב.

ועלינו להודיע לכם אחינו היקרים, שהצומות הללו תקינום הנביאים על חורבן ירושלים ושריפת בית קדשינו ותפארתינו, ועל צרות הגלות, העוברות על ראשינו, ומוזכרין בספר זכריה הנביא עליו השלום וזה לשונו, כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וכו…שהם צום שבעה עשר בתמוז וצום תשעה באב.

וכאנו פורצים גדר בעינייני הדת ומזלזלים בהם בר מינן, גם השפ יתברך יזלזל בנו , ויניחנו מקרה ופגע, ובתקופה הזאת צריכים אנו לרחמי שמים מרובים שנוכל לחיות בין הגויים, וכלן עלינו ללכת יותר בדרכי השם יתברך ושגם הוא ישוב ירחמנו ויתננו לחן ולחסד ולרחמים ביניו ובעיני העמים.

ולכן אנו מתרים בכם שכל מי שיעיד עליו אפילו עד אחד שלא צם בצום תשעה באב גדול או צעיר, אשה או בת חייב לתת קנס לפחה ירום הודו. ויכנס לבית הסוהר ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה וכל אחד על מקומו יבוא בשלם.

המשך…..