כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
סמוכים לעד – פרשת הסמיכה
ימי חרפו
בוצין בוצין מקטפיה ידיע, הילד יאשיהו גדל, עשה חיל בלימודיו, והרווה את אביו נחת בימי זקנותו. שקידתו הנפלאה בתורה היתה לשם דבר, וכל רואיו נבאו לו גדולות. ר׳ יוסף בהכירו בכשרונותיו הנדירים של בנו, השגיח על חנוכו בעינים פקוחות, דאג לצרכיו החמריים, והושיבו בין ברכי החכמים.
בצעירותו הצטרף לישיבתו המפורסמת של ר׳ יעקב אבולעפיא המוסמך, אשר כיהן כרבה של דמשק באותה תקופה.
ר׳ יעקב היה בן בתו של מהר"י בירב, ונחשב לאחד מגדולי הדור, מצודתו היתה פרוסה למרחקים, ונשא ונתן בדברי הלכה עם גאוני דורו. בראות ר׳ יעקב את ערגת הנער לעליה רוחנית, קרבו מאד והראה לו חיבה עזה, הרבה להשתעשע עמו, ולהנחות אותו בנבכי הלימוד העיוני. בחושיו החדים חש בעצמה הטמונה בעלם חמד זה, פרש עליו כנפי חכמתו, והשקיע רבות בעיצוב אישיותו התורנית.
בישיבתו שקע הנער יאשיהו בלימוד התורה, הוסיף על שקידתו כפל כפלים, ונעשה לתלמידו המובהק. שם התחבר לבנו של ר׳ יעקב, ר׳ חיים אבולעפיא. (ר׳ חיים קיבל תורה גם מהמהרי״ט, נמנה על רבני חברון, ונפטר בירושלים.) ר׳ יאשיהו ור׳ חיים עסקו בתורה יחד בשקידה עצומה, לילות כימים, עד שנעשו גדולי תורה מובהקים.
כשהקים את ביתו, לא עזבו אביו. ר׳ יוסף שחפץ בכל מאודו בהצלחת בנו בלימודיו, הבין שלצורך הגשמת שאיפה זו, על בנו להיות משוחרר מכל עול גשמי.
היות ובורא עולם זיכהו, ולצד גדולתו בתורה היה גם גביר ושוע, נהג כהמלצת החכם מכל אדם (קהלת י, ב): "לב חכם לימינו״, וכפי שלימים המליץ על כך בנו בספר דרשותיו (כסף נבחר דרוש שני לפי יתרו):
"החכם בזמן שהוא עוסק בסחורה, כל מגמת פניו ותכליתו הוא לקיום התורה שבימין [כדכתיב (משלי ג, טז): ארך ימים בימינה], כדי שיהיה לו הכנה בלי שום טרדה לעסוק בתורה, ולכך השתדל להכין טרף ומחיה לביתו, כדי שיהיה פנוי לעסוק בימינה של תורה".
ברוח דברים אלו סעד וכלכל ר׳ יוסף את בנו, דאג לכל מחסורו ביד רחבה, כדי שיהיה לבו פנוי לעבודת הי. ור׳ יאשיהו השקיע בלימודיו את כל מרצו וכשרונותיו הברוכים, השתלם בכל מקצועות התורה, בתלמוד והוראה, בדרוש וחידוש, עד שנעשה תלמיד חכם בעל שיעור קומה, שמעטים כמוהו.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Chapitre II La confrérie des gardiens de l'aube
Dans la première de ces deux villes notamment, la situation des juifs est alors plus que satisfaisante. La bonne volonté des autorités chérifiennes à l'égard de la population juive est alors manifeste.
Elle jouit de la bienveillance et de la sollicitude de tous. Le port est fondé en 1766 par le sultan Mohammed Abdallah, lequel souhaite ainsi fortifier, développer et diversifier l'économie du sud du pays, qui en a bien besoin. Et quoi de mieux, pour ce faire – pense- t'il – que d'encourager des familles juives de Tétouan à venir s'installer dans la ville, quitte à leur accorder d'abondance une protection spéciale, des droits commerciaux prioritaires et un statut préférentiel ?
Que certains parmi ses sujets musulmans fassent alors mine de s'en plaindre ou qu'ils trouvent excessives ces différentes dispositions et ces « discriminations positives », comme on dirait aujourd'hui, le sultan n'en a cure. Il est convaincu de bien œuvrer dans l'intérêt général de la ville.
Le fait est que les historiens de Mogador notent à l'unisson que la contribution des juifs au développement culturel de la ville est alors considérable, spécialement dans le domaine de l'artisanat et des arts.
Cela durera jusqu'en 1930. C'est à Mogador – où vivent donc nombre de familles juives de la tradition des megorachim, les expulsés des régions du sud du continent ibérique – que vont paraître pour la première fois et pour répondre à une demande expresse du public, des recueils de poètes juifs locaux, mais aussi des anthologies réunissant des productions poétiques de l'âge d'or espagnol.
Il faut rappeler qu'après l'expulsion des juifs d'Espagne en 1492, nombre de poètes espagnols et portugais trouveront refuge notamment à Mogador. Ils continueront d'y écrire. Ces poètes, chez qui on repère encore les traumatismes historiques et les blessures de l'expulsion, perpétuent au Maroc tout naturellement les traditions de la poésie des ancêtres séfarades.
Le premier recueil édité dans la ville porte le titre symbolique – emprunté au prophète Zacharie 2, 14 – de Ronni Vésimhi (Exulte et réjouis-toi, fille de Sion ). Le second est une anthologie qui connaîtra, plus tard, un destin exceptionnel : Chir Yedidout, dont on racontera plus loin, parce qu'elle le mérite, l'histoire et les différentes péripéties. Les deux recueils étant imprimés par des ouvriers qui ne connaissaient pas l'hébreu, on y relèvera là encore, bien plus tard, des centaines d'erreurs.
Chapitre III Poètes de l'espérance
Mais qui sont ces poètes marocains dont les œuvres constituent, depuis des lustres, la matière première et l'essence de ces veillées du petit matin du shabbat ? De quelle esthétique, de quelle tradition poétique se réclament-ils ?
Qu'ont-ils à dire et à qui – à quel public – en premier lieu s'adressent-ils ? Comment et surtout de quoi vivent-ils ? Ont-ils un quelconque message, social ou religieux, à transmettre, une opinion à défendre, un patrimoine à sauvegarder ?
Ou bien se contentent-ils de faire de « l'art pour l'art », ainsi que leurs confrères l'ont fait de toute éternité et continuent de le faire sous d'autres cieux ? Quel rapport entretiennent-ils avec le pays, avec le peuple et avec la société au sein desquels ils vivent ?
À quel type de langue hébraïque ont-ils recours dans leurs écrits, eux dont l'hébreu n'est pas l'idiome de tous les jours mais seulement celui de la prière, de la communication avec le ciel et de ce qu'ils nomment les « choses saintes » ?
Ont- ils, en matière d'art poétique, des règles, des modèles, des porte-drapeaux ou des porte-parole ? Et d'abord, où trouvent-ils l'essentiel de leur inspiration ? Quelles œuvres ou quels documents nous ont-ils légués ?
Les compositions littéraires qu'ils produisent sont-elles destinées exclusivement aux prières à la synagogue ou bien ont-elles un semblant de vie en dehors de la sphere religieuse et communautaire ?
C'est au lendemain de l'exil des juifs d'Espagne, en 1492, que la poésie – en même temps que bien d'autres arts – va se répandre, se développer et prendre son élan dans les grandes métropoles où vivent des juifs marocains.
Cela signifïe-t-il qu'avant cette date, il n'y ait pas eu, au sein des judaïcités locales, trace de poèmes et de poésie ? Évidemment non ! Ne serait-ce que parce que là où vivent des femmes et des hommes, là où l'on trouve un sentiment d'exil, de la solitude, de la douleur, de l'humiliation et de la souffrance, il y a un besoin de parler, éventuellement de crier ou de pleurer.
La voix des poètes se fait toujours entendre, même si c'est à bas bruit et sur le mode mezzo voce. La vie de tous les jours n'est-elle pas plus belle avec un peu de poésie ? « L'homme de la rue a besoin de poètes », écrit Régis Debray.
Des chercheurs (au premier rang desquels il faut naturellement citer Haïm Zafrani) ont découvert des poètes juifs vivant au Maroc déjà au xe siècle. Le premier de ces poètes semble être Saadia Ibn Danan, lequel a grandi à Grenade et s'est, plus tard, établi à Fès.
Abraham Ibn Zimra, quant à lui, était un expert de la poésie arabe. Il faut également citer des poètes tels que Dounash ben Labrat, né à Fès en 920 et dont le poème consacré au shabbat Deror Yikra a fait le tour du monde juif, toutes traditions liturgiques confondues, ou encore Israël Hamaaravi (appelé Israël le Juge), Yehouda Sigilmassi (milieu du xive siècle), et surtout Yehouda Ibn Abbas (xne siècle) dont aujourd'hui encore tous les juifs d'origine marocaine connaissent le long poème Eth Chaaré Ratzon, chanté en public, en grande solennité, devant l'Arche contenant les rouleaux dela Loi, grande ouverte, au cours des journées de Roch Hachana et de Kippour.
Mais jusqu'à cette date, il s'agit sans doute essentiellement de poètes qui, dans l'isolement social et culturel qui est le leur, n'ont pas connu le vent du large. Ils ne connaissent que l'histoire de leurs ancêtres – et encore ! – installés dans le pays avant même l'apparition de l'islam.
Ils n'ont pour horizon que les problèmes quotidiens qu'ils rencontrent pour éviter la misère à leurs familles. Et aussi ceux que leur pose, à eux qui, face aux pouvoirs, ne sont au plan politique que des dhimmis (des protégés), la vie dans une société arabe et musulmane.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם
חנניה אלפאסי – היהודי האחרון – עמק האוריקה
באדיבותו של נסים קריספיל
אני מבקש להעלות כאן משהו שכתבתי עליו
חנניה אלפאסי – היהודי האחרון – עמק האוריקה
נסים קריספיל
רבי שלמה בלחנס
מקום יש בחבל מראכש ואוריקה שמו, שמתקשרים בו עבים להרים.
הרים מפיחים צינה בעבים, ועבים ממטירים עליהם מטר. פעמים שצינה שמפיחים בהם מרובה ועבים מטיפים מיני כוכבים נוציים לבנים המשליגים רכסי הרים. ועם שקץ הקיץ, החמה משחלחת בהם ועושה כוכבים לטיפות ואלה מנזלות בהר וטיפה מצטרפת לטיפה, וזרזיף ליובל, ויובל לנחל, ונחלים לנהרות ואוריקה מלכד אח כולם. בידוע הוא שכל מקום שיש בו מים, יש בו גם עדן. וגנות ממעל לנהר המעלים כל טוב הארץ. מיני ירק ועצי פרי, ומעליהם מתגבהים כפרים שבתיהם בתי אבן וטין מגובבים זה על גבי זה. ואנשים שבהם גרומים ושחומים. ומי שאינו ממין עובד אדמה אינו יכול להימנות עימהם. וקבר יש מעל לנהר ור׳ שלמה ביל חנש שמו, שאותות ומופתים שעשה בחייו ובמותו מתקשרים לנחשים. במתחם הקבר גרים ימנה וחניניה אלפאסי שנתגלה להם הצדיק בחלומם בימים שארזו מטלטליהם וביקשו לעלות עם יהודי אוריקה לארץ ישראל, ואמר להם: ״יודע אני שעזה עליכם אהבתכם וערגתכם לארץ ישראל, אך מה יהיה עלי? מי יהא משגיח על חלקת קברי, שהרי נטלתם שרביט זה מזקנתכם סעדה אלפאסי ששירתה אותי בקודש למעלה משמונים שנה. עמדו השניים ופרקו מטלטליהם, נפרדו מיקיריהם, נטשו את כפרם אלגזי ועברו להסתופף תחת קורת צלו של הצדיק. ריבון העולם לא העניק להם פרי בטן ואת מה שהעניק לימנה שעה שהייתה נשואה לרפאל אוחנונא נטל המנה, בעודם עולי ימים, והם קבורים על ראש ההר באיית אלבריזא. ימנה שפניה טובות ומפיקות אורה, משרתת את המבקרים הבאים להשתטח על קברו של הצדיק ומטפחת את גינת הירק והתבלין הנשענת על נהר האוריקה כשהמשרתת הערבייה הזקנה סוליקא עוזרת לידה. חנניה, העזר שכנגדה, נוסע בימי חמישי למראכש העיר הגדולה, מביא לשם מפרי גנו ומביא משם חבילי נענע, סוכר, קפה, קמח ובשר.
גם אח מועדי ישראל הם חוגגים בחלקת הקבר ואינם מבלים במחיצתה של קהילת יהוד מראכש. ומעשה שהיה בערב פסח שהוזמנו לחגוג את החג בביתה של מזל בן סוסאן. משתם סדר ליל פסח, שעה שנטו השניים לישון, ראתה ימנה בחלומה אח חדרו של הצדיק כשהוא מואר באורות אדומים וכחולים וצדיק אחד ששק מלא דינרי כסף על כתפו עומד ומחלק צדקה לצדיקים שישבו סביב לקבר. הצדיק חולף על פניה של ימנה, מפנה אליה את גבו ואינו מעניק לה מנדבתו.
נתעוררה ימנה משנתה העירה אח חנניה משנתו וסיפרה לו את חלומה.
עמד גם הוא וסיפר לימנה שבחלומו חש מעין נמלול בשתי רגליו ונחשים ותולעים, רחמנא לצלן, מטפסים על גופו והוא מנסה להרחיקם מעליו, אך ללא הצלחה. עמדו שניהם ופירשו זה לזו את חלומם ועלו בלבם הרהורי חרטה על שנטשו את קברו של הצדיק ולא עשו עמו את סדר ליל הפסח. ב־א׳ של חול המועד נזדרזו ורכבו לקברו של הצדיק ומצאו את סוליקא המשרתת הזקנה סועדח בפת לחם במתחם קברו של הצדיק. נזדעזעו השניים וזעקו זעקה גדולה, עמלו והכשירו את קברו, ביקשו ממנו סליחה ומחילה והבטיחו שלא ינטשוהו לעולם.
לימים, כשהייתי פוקד אח חלקת קברו של הצדיק הייתי שואל את ימנה, עד מתי תמשיכו לשבת כאן לבד בעמק האוריקה? מדוע לא תעלו לארץ-ישראל? וימנה הייתה מפנה אלי את פניה המאירות ואומרת: ״עוד לא נכתב לנו ואין מי שיישאר עם הצדיק.״ בביקורי האחרון בחלקת קברו של הצדיק שאלה אותי ימנה שאלות רבות על ארץ ישראל ומנימת קולה הבנתי שגמלה בלבה החלטה לעלות לארץ ישראל. ״ומה יהיה על הצדיק?׳׳ שאלתי. השפילה עיניה הטובות ואמרה, ״הצדיק הוא צדיק גדול והגיעה השעה שידאג לעצמו בעצמו.״
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc-RABBI RAPHAEL BERDUGO
RABBI RAPHAEL BERDUGO
LES GRANDS MAITR
ES
Rabbi Raphael, fils de rabbi Mordekhay Berdugo, est ne a Mekhnes, dans une famille de descendants des expulses du Portugal. Le nom Berdugo serait une deformation phonetique de Bortgal. la prononciation populaire du nom de ce pays. Surnomme Malaakh Rafael, l'Ange Raphael, rabbi Raphael Berdugo est le plus illustre des rabbins de sa famille, lignee ininterrompue de guides spirituels et de dirigeants communautaires. Une tradition familiale ancestrale voulait qu'ils descendissent de la lignee du Roi David et fussent detenteurs a ce titre, du Sceptre d'or, Verge di oro en portugais. La deformation de ce terme etait selon cette tradition a l'origine de leur patronyme. Deja de son vivant et encore plus apres sa mort, il fut considere comme la plus grande autorite en matiere de Halakha et se distingua par une piete, une profondeur, un savoir et une audace hors du commun.
Rabbi Raphael Berdugo consacra toute sa vie a l'etude, vivant dans la plus grande precarite. II eut finalement le privilege de connaitre la realisation de l'adage talmudique : «celui qui etudie dans le manque finira par etudier dans l'aisance». II legua a sa communaute l'heritage de la valeur supreme de l'etude. Sur son lit de mort, il autorisa un de ses disciples a raconter ce qu'il avait vu, venant le consulter apres minuit sur une question de Halakha: «J'ai vu le rabbin plonge dans l'etude, une cordelette fixee au mur et attachee a ses cheveux, de maniere a ce que s'il venait a pencher la tete pour s'endormir, la corde lui tire les cheveux et le reveille. A ses pieds il y avait un seau plein d'eau, de maniere qu'en s'endormant son pied plonge dans l'eau froide et le reveille». Le mourrant incitait ainsi ses compatriotes a perseverer jour et nuit dans l'etude.
En raison de son extreme piete et de sa purete, on l'enterra, de maniere tout a fait exceptionnelle, dans un cercueil. Cette initiative fut a l'origine d'un miracle. En effet, un an plus tard, le Pacha de la ville ordonna de deterrer rabbi Raphael. Son cadavre fut decouvert intact, comme s'il etait seulement plonge dans le sommeil. La frustration du gouverneur s'amplifia encore lorsqu' il apprit que sa fille, sterile, avait donne naissance a son petit-fils apres s'etre prosternee sur cette tombe.
L'oeuvre de rabbi Raphael Berdugo, particulierement novatrice et originale, traite de nombreux sujets d'etude: Halakha, Responsa, novela, commentaires bibliques et talmudiques, sermons, etc.
Le plus extraordinaire de ses travaux est une traduction en judeo arabe marocain des textes bibliques. II redigea cet ouvrage destine aux maitres et intitule Lashon limoudim, afin de corriger Les erreurs accumulees au cours des siecles de la transmission orale. Imprime pour la premiere fois seulement en 2002 par les soins du president de l'Academie Hebrai'que, le professeur Moshe Bar-Acher, ce manuscrit, des son ecriture, etait devenu dans tout le Maroc le breviaire des enseignants qui le recopierent a la main de generations en generations.
Estime de tous, rabbi Raphael est un des rares rabbins marocains dont tous les livres furent imprimes. a l'exception d'un seul qu'il empecha volontairement de faire paraitre, craignant d'etre mal compris par ses pairs. Son premier livre, «Michpatim Yecharim», ouvrage classique de questions et reponses fut publie a Cracovie, en Pologne, en 1891. Parmi ses autres travaux, Me menouhot, un recueil de sermons en deux tomes, Messamhe Leb, une etude dela Toraheditee Jerusalem par rabbi Shalom Messas et Sharbit Hazahav, le Sceptre d'Or, edite par son lointain descendant rabbi Raphael Berdugo.
En dehors de son activite litteraire impressionnante, rabbi Raphael Berdugo presida magistralement Le Tribunal Rabbinique de sa ville. Son imposition de la regie dite de la behira, qui reforma les Lois de succession entre epoux, est restee celebre. En avance sur son temps, cette regie ne fut definitivement adoptee par la communaute de Mekhnes qu'apres la mort du rabbi, et son application ne s'etendit a tout le Maroc qu'apres la creation du consistoire rabbinique marocain, au milieu des annees cinquante.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
מתוך הספר " דמויות בתולדות היהודים במרוקו
מראשית התיישבותם ועד ימינו "
רבי רפאל ברדוגו 1747 – 1821
בן רבי מרדכי, נצר למשפחת מגורשי פורטוגל, המתייחסת לפי המסורת המשפחתית, לרבי בוסתנאי גאון, מזרע דוד המלך, ממשפחת זרובבל בן-שאלתיאל. משפחה זו נתנה לעיר מכנאס, בה השתקעה לאחר הגירוש, שושלת רבנים ומנהיגים, מדור לדור ועד לימינו, כשרבי רפאל מפורסם מכולם וזכה לכינויו"המלאך רפאל". עוד בשעתו נחשב לגדול רבני דורו. כותב עליו הרב יוסף בן-נאיים ״ונודעה גדולתו בכל המערב כי הצטיין והיה למורה גדול, וכל חכמי המערב שתו מימי תורתו בתשובותיו אליהם על שאלותיהם״.
רוב ימיו התפרנס בדוחק ואף־על־פי־כן, שקידתו על הלימוד מעוררת השתאות. בצוואתו הרוחנית לקהילה, עמד בעיקר על הערך העליון של הלימוד. על ערש־דוי, התיר לאחד מתלמידיו לספר היאך מצאהו באחד הלילות, בעיצומו של החורף, כשבא לשאול אותו: ״מצאתי אותו ער ולא ישן והוא לומד ויושב על כסא ופאת ראשו קשורה בחוט אחד בכותל כדי שאם תבוא לו שינה, בשעה שירכין ראשו לישון, החוט יתלוש שער הפאה ותכף יתעורר משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכסא ודלי מים מתחתיו כדי שאם יטה לישון יטבעו רגליו במים, יתקרר ויתעורר״. רבי רפאל בירדוגו ציין, שמא ייחשד בהתפארות, כי רצונו אך ורק שילמדו ממנו לעסוק בתורה, תמיד ללא רפיון, יומם ולילה.
משום טוהר מידותיו וקדושתו במשך כל ימי חייו, נקבר בהלווייתו בארון. הדבר היה לנס, כי שנה לאחר מכן ציווה שר העיר להוציאו מקברו, ונמצא הקדוש כאדם ישן על מיטתו, פניו כפני החמה. הוראת השר נתנה לאחר שרוגזו גאה, משנאתו ליהודים, כשנודע לו שנכדו האהוב נולד, לאחר שבתו השתטחה על קבר הצדיק, שהפך למקום עלייה לרגל.
רבי רפאל בירדוגו השאיר אחריו יצירה ספרותית ענפה בתחומי ההלכה, שאלות ותשובות, פרשנות המקרא, האגדה והתלמוד, דרשות, הספדים, דיני שחיטה ובדיקה ועוד. עדכון תרגום כתבי הקודש לערבית מוגרבית, ׳הסראח׳ נחשב לעבודתו המקורית. ה׳סראח׳ הועבר עד אז מדור לדור בעל פה בלבד. את ספרו ׳לשון לימודים׳ הקדיש למלמדים, כדי לתקן ׳השיבושים שמשתבשים המלמדים בפירוש התורה׳. למרות חיוניותו כספר עזר להוראה, לא הודפס הספר, עד למהדורה המדעית שהוציא לאחרונה לאור, פרופ׳ משה בר־אשר, בהוצאת מוסד ביאליק. הספר זכה לתפוצה רבה, גם בהעדרו של הדפוס, כאשר בכל דור הועתק הספר בכתב יד. נראה, כי זהו הספר המועתק ביותר בתולדות יהודי מרוקו.
כל ספריו, מלבד אחד, זכו להדפסה. הראשון ׳משפטים ישרים', שאלות ותשובות(קרקוב, 1891 השני, ׳מי מנוחות', ספר פירושים וחידושים על התורה, (חלק א׳ – ירושלים, 1905, חלק ב׳ – ג׳רבא, 1942 השלישי, ׳תורות אמתי, נימוקים וביאורים ל׳שולחן-ערוך׳, יצא לאור על ידי המהדיר רבי שלום משאש (מכנאס, 1939). הרביעי, ׳רב פנינים׳ ספר הדרושים (קזבלנקה, 1969). החמישי, פירוש לנביאים כתובים (ירושלים, 1990). נינו, הרב רפאל בירדוגו, הוציא לאור את הספר שרביט הזהב׳, פירוש לש״ס, בשני חלקים ירושלים, 1978-1975).
נוסף ליצירתו הספרותית, הצטיין בתקיפותו ונועזותו כדיין וכן בהנהגת קהילתו, והיה מאחרוני מתקני התקנות בעירו. תקנתו הנודעת ביותר, ׳תקנת הבחירה' בדבר ירושה בין בני זוג, התקבלה לאחר מאבק עיקש, תחילה בקהילתו בלבד, ולאחר מכן במרוקו כולה, רק בשנות החמישים, בשל אופייה המתקדם, הנוגד מסורת מקודשת קודמת.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים
תעתיק – הרב יחיאל ביטון
תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק
האד אסקוילא סכדית בעד מן לאלייאנס מא כאן ענדהא דאך לוקת דראהם קתאר. ובעד מן די מא כאנוס יקדרו ילאיימו לא תלמידים ולא מעללמין.
ליום פיהא זאייד נאקץ מייאת תלמיד וכרג׳ מנהא שי אלף דלפללאחא מעללמין מפררקין עלא אשאם, ארץ ישראל, טורקייה די ורופא, רוסיה, רומאניה, מאצר, תונס, ארכינטינא, וקאנאדא.
האד אסקוילא כה יתמששה עלא ייד מעללמין עלא לקאעידא די עללמיתהום לייאנצא פסקוולאת מצוובין עלא ועלם לתאפללאחת.
לכידמא דלארץ' די כא יכדמו כא יתגמע כול מא הווא רהט דלחרת.
צאחבין אצנעא מגמועין כא ישקרוהא לא מן גיהת אתרתיב ולא מן לכדמא.
פעאם 1895, לאלייאנץ שראת קדדאם תונס פדג׳ידיידא ואחד לארץ' קבירה די 1300 יקטאר בסום רבע מייאת אלף פראנק ועמליתהא דוואר – סקוילא פאש יתתעללמו תאפלללאחת ולאד ליהוד דצפון די אפריקה.
אססקוילא כא יתתמששא די כיף יחדאז עלא יד מעללמין קאדרין בזזאף. פיהא ליום 70 תלמיד די מנהום 7 מן אצוירא. לגאמיע דלמצארף עלא אססקוילאת די יפה ודגידיידא לחק פעאם 1908 אסך די מייא ורבעין אלף פראנק.
(לינפלוינחורה) אננפאעא למליחה דסקוילא די תאפללאחת די יפה ודגיידיידא נטקלית ללבעד ו' מן רוסיה, מן רומאנייא, גאיו יהוד מג׳בונין ומתבועין די אטליבה לקבירה
העוזבים את בית הספר, מופנים אל בעלי מלאכה מסורתיים ידועים ומשמשים אצלם כשוליות. הם מקבלים 0יוע כ0פי חודשי עד לתום שהייתם אצל בעל המלאכה. במקומות שאליאנס לא יכולה הייתה לאתר בעלי מלאכה מסורתיים שאינם יהודיים או שאינם מעוניינים לקבל את בני היהודים, אליאנס הקימה בית מלאכה גדול ללימוד מלאכות מסורתיות שהתנהל על ידה.
אבל בין כל מפעליה של אליאנס, ראו׳ לציין את בית ספר אליאנס שהוקם בירושלים. זכות גדולה היא לבן אנוש המגיע לירושלים. מחד בשל הטוב שהיא מעניקה לגרים בה ומאידך בשל השפעתה על האדם. מוסר ותבונה קורנים ממנה אל העולם כולו.
בית ספר שנוסד על ידי האליאנס ובעזרת יהודי נדיב לב, בדרך כלל מחזיק בתוכו מספר רב של מלאכות מסורתיות, מאורגן כדבעי ולא חסר בו מאומה. יש בו מורים מאירופה שמלמדים את מלאכת הנגרות, הברזל, מכניקה, מכונאות, ציור, טוויה וצביעה על עץ. בהתחלה היהודים לא היו נחושים דיים לשלוח את ילדיהם ללמוד מלאכת יד, והיום, בכל מקום יש 20 תלמידים המבקשים ללמוד מלאכת
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Brit
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
3.1. Premier texte : metiers juifs a Taroudant
Dans ce rapport, le seul qu'elle a envoye de Taroudant meme, l'auteure decrit ou plutot evoque les metiers qui etaient pratiques par les Juifs a Taroudant. A de rares exceptions pres, ils ont ete exerces par eux probablement depuis des siecles, comme ils l'ont ete jusqu'a leur depart definitif en Israel en 1962 et 1963
La "misere noire" qu'elle decrit ne concernait cependant qu'une partie de la communaute. D'autre part, ne decrivant que ce dont elle pouvait se rendre compte directement, elle ne s'est interessee qu'aux metiers visibles ; elle ne se doutait pas des autres liens economiques qui associaient des Juifs et des Musulmans dans l'elevage du betail et dans d'autres produits agricoles.
De meme, sa description des besognes des femmes juives ne prend pas en compte les couturieres qui travaillaient chez elles, equipees de leurs machines a coudre Singer. Par ailleurs, les effets de !'instruction moderne n'ont commence a se manifester pour quelques jeunes gens qu'apresla Seconde GuerreMondiale, quand ils ont pu acceder a des emplois de bureau en particulier.
Taroudant Mme Benozillo
Taroudant, ce 20 mars 1931
Madame Benozillo a Monsieur le President de 1'Alliance Israelite Universelle, Paris
Monsieur le President,
J'ai l'honneur de vous parler des metiers qu'exercent nos coreligionnaires de Taroudant. Dernierement, en faisant a mes eleves une lecon sur la profession de leur pere, j'ai ete frappee par les reponses tres peu variees que j'obtenais. Des mots marchand d'etoffes, marchand de sucre et de the, mercier, sellier et tamisier revenaient sans cesse au cours de ma lecon. Un peu curieuse de connaitre quels autres metiers exercent encore les Israelites de Taroudant, je suis allee cette semaine voir le souk.
La plupart des commercants et artisans juifs avaient des echoppes en dehors du mellah, dans des marches et fondouks, parmi les marchands musulmans. Seules quelques epiceries et une boucherie kasher etaient tenues au mellah meme.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
אל מעיין העדן – הרב א. עטיה
מכירת מעיל הצדק
כדי להבין איך אפשר לילוד אישה להגיע לדרגת קדושה וטהרה כזו גדולה כמו של ר׳ עמרם בן דיוואן זצ״ל, נוכל להבין מהסיפור כדלקמן, אשר שמעתי אותו מפי הרב אהרון מונסניגו שליט״א בעת ביקורי בציונו הקדוש של ר׳ עמרם ביום הילולתו בט״ו באב התשנ״ו, והוא שמע אותו מפי
אבותיו הקדושים תושבי העיר פאם:
איש עני בן טובים תושב העיר פאם אשר בנו הגיע לפרקו והיה צריך לחתן אותו עם ילדה עניה ויתומה, ולא היה לאל ידו לשאת בהוצאות הרבות של החתונה ושיקומם.האיש העני לא היה לו נעים לדפוק על דלתי בני עירו ולבקש את עזרתם.
מצא לנכון לגשת לר׳ עמרם בן דיוואן אשר היה עובר אורח בעיר פאם ולספר לו את מצוקתו הכספית אשר בו הוא נתון. רבי עמרם הצדיק היה גם כן באותו עת במצוקה כספית ולא היה לו די כדי לעזור לעני המסכן, אך נכמרו רחמיו על העני אשר ברצונו להקים בית בישראל, מה עשה? מסר לעני את אדרתו אשר היתה מיוחדת לו לשבת, כדי למוכרה בפומבי לעשירי העיר החפצים לקנות את אדרתו הקדושה.
וכך היה, הידיעה עשתה לה כנפיים בעיר וכל העשירים אוהבי התורה והמצוות הציעו ממון רב לקניית האדרת הקדושה של הצדיק, כל אחד לפי יכולתו. לבסוף אחד מהעשירים זכה בה, תמורת מחיר גבוה אשר הספיק לעני לערוך חתונה מכובדת לזוג המאושר כשהצדיק ר׳ עמרם עמד בראש הקרואים ושמחתו לא ידעה גבול על החסד הגדול אשר זכה בו לקיים מה שנאמר: עולם חסד יבנה.
האדמה נפתחה כדי לקבור את רבי חיים בן דיוואן
כפי שאמרנו לעיל, שאחרי פטירת רבי עמרם בן דיוואן, בנו רבי חיים המשיך באותה שליחות של אביו בגביית כספים למען ישיבות חברון. כתוב ששנתיים אחרי פטירת אביו דהיינו בשנת התקמ״ר, קנה חצר ומכרה אחר כך באשג׳ן מקום קבורת אביו, כ״כ בא לקבל את עזבונות אביו הצדיק.
רבי חיים המשיך לנדוד מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד שהגיע למרחקים, מצפון מרוקו לדרומו, עבר את ערי צווירא ומראקש והגיע לכפר ווירגאן שליד אינראז דרומית למראקש, כשהוא תשוש ועייף מאוד, בגדיו מרוב טלטולי הדרך היו כבר בלויים וקרועים, כשכולו מותש וללא כוחות.
הצדיק רבי חיים היה נראה בעיני יהודי הכפר כעני הנודד לפרנסתו, שם חלה את חוליו אשר נהיה חמור מיום ליום וכל עוד שהיה מתגבר על מחלתו, היה ממשיך לספר ליהודי כפרי הסביבה על ערכה של ירושלים וקדושתה וממריץ אותם להשתדל לעלות לשכון כבוד בארץ הקדושה כשאר יהודיה השוכנים בתוכה.
כ״כ היה מרביץ תורה ומסביר את חיה הכמוסים לחכמי המקום התאבים לזה כמו שהיה עושה אביו רבי עמרם זצ״ל בערים מרכזיות של מרוקו.
אחרי שישב קמעא לנוח ירדה עליו השראה גדולה ומיד הבין שבמקום זה הוא יקרא לישיבה של מעלה, והתחיל להתכונן בקדושה ובטהרה.
לא הרחק ממקום איפה שעמד הוא שמע זרימת מים אדירה כמו מפל היורדת לאפיקי הנחל, מיד קם הצדיק וירד לנחל, ולאחר שפשט בגדיו טבל, עלה ונסתפג והתכסה כולו בתכריכין שהיו עימו, ובקדושה ובטהרה החזיר נשמתו לבורא עולם כיאה לצדיקים, בל נשכח שהיה עדיין לא נשוי.
האנשים שנכחו במקום סיפרו שהאדמה נפערה וגופתו של רבי חיים שקעה עמוק בבור שנפער, הנוכחים
במקום סיפרו על באר מים שהיתה מכוסה באבן גדולה, מהבאר היו הרועים שואבים מים לשוקת וממנה השקו את צאנם, באותו זמן כשהרועים הורידו את האבן מעל פי הבאר, פתאום נשמטה מידם והתגלגלה עד למקום הנפער שבו נשקעה גופתו של הצדיק רבי חיים ונחתה עליו כאילו יד אדם הציבה אותה בדיוק במקום. עד היום האבן הזאת מסמלת את ציון קברו.
הרועים שחזו בנעשה לא ניסו אף פעם להזיז האבן ממקומה, תושבי הכפר, שלהם היתה שייכת הבאר נקרא אִינְרָאז.
לילה אחד נגלה הצדיק בחלום לראש הכפר שהיה מוכר, שמו היה מובארק, ואמר לו קום, ולן אמור ליהודים תושבי תאחננת, איסני, ואמרגאן, שכולם נמצאים דרומה למארקש, ותאמר להם כי במקום זה על הגבעה תחת האבן הגדולה קבור יהודי, ושמו רבי חיים בן דיוואן, ודע לך כי אם תעשה בנאמנות שליחות זו מעולם לא תדע מחסור ומצוקה כל ימי חייך וגם לזרעך אחריך. הערבי התעורר מיד משנתו, והתחיל לקיים שליחותו בנאמנות וסיפר חלומו בדייקנות לכל היהודים שבסביבה על חלומות ועל מה שדרש ״הסייד היהודי״ ממנו לעשות.
יהודי הסביבה התקהלו בהמוניהם והתחילו ביניהם לאסוף כסף, הם הביאו חומרים וכלי עבודה והקימו על מקום קבורתו של רבי חיים מצבה מפוארת, ואחר כך החליטו להקים במקום גם בית כנסת, הכניסו בו ספרי תורה לארון הקדוש, ממש כמו הבית כנסת באשג׳ן שמול קבורת אביו רבי עמרם. ומיד אחרי בניית הבנינים הפך המקום למקודש עד מאד, והמונים יהודים פוקדים את קבר רבי חיים פעם אחת בשנה, בין הבאים לחגוג על קברו באים גם ערביות וערבים להשתטח על קברו המבקשים גם הם ומתחננים לםייעתא רשמייא שירפא מחלותיהם, ושמרו על קברו מכל משמר אז, ומכיון שכעת כל היהודים עלו לארץ, הערבים ממשיכים עד עתה לשמור ולטפח מקום הקבר.
אותו יום שבו נפטר ונקבר רבי חיים נקבע כיום ההילולה השנתית שלו, כאות שנשמתו חוגגת גם עמנו, וכולם נהרו לעבר קבורת הצדיק ואמרו: אנא! הראה לנו אות ומופת כמו אביך הצדיק רבי עמרם.
בגלל שאין עץ על מצבת ר׳ חיים היו יונות רבות שחנו ממש מעל הבניינים בקביעות היו אפילו מקננות מעל הגגות, זה גרם לחוגגים סיפוק רב והרבו בתפילה ובשמחה.
שוררת אחדות גדולה בין הבאים והנשים כדרכן תמיד מהלהלות בלשונן, ומי כמו היהודים תושבי הדרום יודעים לשחוט כבש לכל המשפחה? כמדומני שההילולא שם נמשכה לילה ויום, ומיד התחילו להתפזר לכפריהם ולעריהם כל העולים לקברו של רבי חיים בווירגאן, שם לא היו זורקים נרות בכמויות כמו אצל הצדיק באשג׳ן ר׳ עמרם, אלא האחראים על המקום היו קונים נרות גדולים לבנים, והיו מוכרים אותם במכרז לכל המרבה במחיר, הנרות ע״ש הצדיקים המוכרים נמכרו במחיר גבוה, והיה מקום להדליק אותם, אבל שום להבה לא היתה, ולא אבנים מסביב למצבה, הכסף שנגבה שימש לטיפוח ולתחזוק המקום ולהעמדת שומר לקבר.
השמועות הלכו ונשמעו על נסים ונפלאות שנעשו שם. וכלהסביבה היו מבטאים ״רבי חיים ״האריה״ ( אשבע ) ומשנה לשנה החוגגים היו מתרבים ובאים, המעריצים של רבי חיים בן sיוואן זצ״ל הפיצו שמו למרחקים.
זכותו וזכות אביו תגן על כל עם ישראל אמן כן יהי רצון.
המקובלים במרוקו
אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "
דוד חזן. ראה לעיל : דוד זאגורי.
דוד חסין. 1730 – 1790. גדול משוררי מרוקו בשיריו ניכרת השפעה קבלית. על רבי דוד בן אהרן חסין, יש שירשור ארוך במיוחד בנפרד שטרם הושלם.
דוד הכהן. נפטר י"ט בתמוס תס"ח. אב בית דין תיטואן. רבי יעקב בן צור מכנהו בקינתו " החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא דקדישא ( עת לכל חפץ ).
דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמה לספרו הוא מכונה המלך דו, מאור הגולה, ידיו רב לו בנסתר ובנגלה, ועוד. ספרו " משכיל לדוד " , הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח בעיר תוניס. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ"ך, זוהר ועוד.
לדעתי ( המחבר ) הוא מכיל מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת שכותרתה היא : הגהות על ע"ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית מדרשם של רבי אברהם אזולאי ורבי אברהם בן מוסא, על ידי תלמידים רבי יעקב פינטו, שהיה רבו.
פעמים הרבה הוא מזכיר את " מורנו הרי"ף, והכוונה לדעתי, לרבי יעקב פינטו הנ"ל. כן אתה מוצא " עיין בההגהות דברי הראב"ם והרא"א והרי"ף ז"ל, והן אמת שלדברי הרב אברהם אבן מוסא ז"ל יקשו. ובהמשך שם שהרב הראב"םפירש שיחותיו להר"א אזולאי ז"ל.
כן הוא מזכיר פעמים אחדות את הרב מוסא י"ץ. לדעתי הוא הרב מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים " החכם הר"מ אוחיון נר"ו. או הר"מ דוד אוחיון נר"ו. מבני דורו נזכרים גם רבי אברהם פינטו ורבי שלמה אסולין. נפטר ליל יום הכיפורים בשנת תרי"ט – 1859.
אלה הם חיבוריו :
" משכיל לדוד " – חידושים על התנ"ך, ושאלות ותשובות על הלכות שחיטה ובדיקה, ופילפולים על מסכתות.
" מורה צדק ", נדפס בתוניס שנת 1828
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
הנגיד שמואל הלוי אבן יולי.
סיפור אחר עליו, המבליט את ראיית בני דורו אותו כצדיק שנעשו לו נסים, נמצא בכתב יד הנ"ל על גיליון " שיר ידידות " ונעתק להלן בנספח ב יש להעתיק את הנספח כאן
גיליון בדף של כתב יד מיץ' 1273 בספריית הסמינר התיאולוגי, בניו יורק.
" גם אנכי איש צעיר לא אחשוך פי מלספר רב גדולה ותהלות ראש נשיא נשיאים כבוד הרב שמואל אבי זצוק"ל. מעשה נורא אשר אירע לו כפי מה ששמעתי מפי מגידי אמת לא פעם ולא שתים. והוא כי אמרו עליו ז"ל שבוודאי היה בו ניצוץ פינחס הכהן והיה כל ימיו מתקנא קנאת ה' צבאות שלא לחלל ברית קודש.
והוא שהנשיא זלה"ה היה נשיא עם כל מלכות מסר"א והיה עושה משנים על ידו בכל מדינה ומדינה. ובכל אגרותיו שהיה מעלה למשנים שלו שבכל עיר, היה מזרזם שיבדקו חיפוש מחיפוש שלא להתחלל ברית קודש
אף אם לא נקבל את הסיפור כפשוטו, ונראה בו סיפור שנתהווה לאחר זמן, כשהילה אגדית הספיקה לעטר את דמותו של הנגיד, הרי ודאי שגרעין ואף יותר מגרעין של אמת נמצא בו. בסיפור, בוצע גזר דין מוות ביהודי שחילל ברית קודש, ללא העמדה בבית משפט, וללא פנייה לשלטונות ובקשת רשותם. שמואל סיכן את נפשו ואת מעמדו וניצל רק בדרך נס. ספר אם זה היה יכול לקרות כך, אך בשנים אלו במצב של תוהו ובוהו בממלכה, הכל אפשרי.
ממנו נלמד על השתדלותו של שמואל לעמוד בפרץ ולגדור את הפרצות, ובכל זה הפריצות שהלכה והתפשטה בעיקר בחוגי העשירים בשנים הללו, שנים של תוהו ובוהו ומלחמות על המלכות. הוא נהג בעניין זה ביד תקיפה וחזקה, והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים.
הוא עצמו נהג בפרישות, בצניעות ובטהרה. בפעולותיו אלו שאב בוודאי עידוד וברכה מן חכמי הדור והמון העם שדבק בדתו, והם הוסיפו להעריכו ולהעריצו. דומה שמעשה זה אירע אחר שנת תצ"ה, כיוון שבשיר ידידות, אין שום רמז למאורע, ואילו אירע הדבר לפני כן לא יתכן שלא ימצא ביטוי להד לכך בשיר זה.
על פועלו של שמואל בשנים הקשות תצ"ז – תצ"ח, שנות הרעב הגדול, איננו יודעים מאומה. אנו יודעים רק שבסוף שנות הרעב, כשהיו בתים רבים שנהרסו ונחרבו, קנה אז שמואל כמה חורבות של חנויות וחצרות ובתים בזול.
ודווקא בשים קשות אלו היינו מעוניינים לדעת כיצד באה לידי ביטוי גמילות החסדים שלו ועזרתו לבני עדתו. ועוד מעניינן לדעת, למשל מה תפקיד מילא שמואל באותן רדיפות שנרדף רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים ". הרי בין שנת תצ"ב, שבה יצר לאור ספרו הראשון " חפץ ה' " לשנת תצ"ט, שבה ברח בן עטר ממרוקו, שמואל היה נגיד.
ורבי חיים בן עטר, מספר בהקדמתו ל " אור החיים " " נרדף דלקוני בתפיסה במסירה ועלילה ונגידה בידי שר צר אכזרי….ולא שבו הרודפים קיוויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחרי רץ לצר ולצורר, וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיעה "
ובמיוחד מה שמתלונן בן עטר על גובה המס שהטילו עליו, והרי הנגיד – אחד הקובעים בדבר, שהרי המס הוא עניין שהקהל אחראי לו. ובן עטר אומר " ולא שבת נוגש ומדהבה, ובאֶת שדרכו למדוד בגסה דנוני וקול הב הב לא פסק אף כי תם הכסך והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה ( כלומר העמידוהו בחזקת עשיר ), ואין חונן, וסוגרו דלתי תורה, כי האיש הבליעל הולך וחזק ויוסיף לחטוא איש ישראל ח"ו ".
במיוחד מעניין לדעת למי כיוון בן עטר במשט האחרון בכינוי " איש הבליעל ", " איש ישראל " החוטא, שנראה ברור כי מתכוון הוא ליהודי בעל עמדה שהיה מעורב ברדיפתו וצרותיו. ומי הוא זה ? קשה לומר שזה היה שמואל. אם דבריו מתייחסים לשנים שלפני שנת ת"ץ אפשר היה לומר שמכוונים למימון בן אפרים הנגיד, שהיו דעות שליליות עליו. אך בשנות התצ"א – תצ"ח הוא לא היה נגיד ואולי מתכוון לאיזה נגיד מקומי זוטר שהיה בסאלי או ברבאט.
עם חזרתו של מולאי עבד אללאה למלכות בשנת בשנת ת" ק – 1740, עדיין שמואל משרת כנגיד. הוא מוזכר בשטר מודעה שנעשה באייר תק"א כנגיד. אך באלול תק"ג כבר ניתן פסק דין אחר בתביעת אחיו נגד יעקב בן קיקי, על נזק שגרם לו בתפיסה, שתפס לו שמואל.
נראה שהדבר קרה בשנת תק"ג או בתק"ב. בזמן התפיסה היה הנגיד דוד בן קיקי, ולא שמואל. איננו יודעים כמה זמן היה נגיד דוד זה. כנראה תקופה קצרה ביותר. ונראה שתביעת יהודה לפיצויים לא הייתה אלא כשבני קיקי לא היו עוד בנגידות.
דומה שמיד אחר התפיסה, ואחרי תשלום החוב שהיה מוטל עליהם, חזרו שמואל ואתו עמו יהודה אחיו, למעמדם הראשון כנגידים. ודמות ראיה יש לדבר. בשנת תק"ח עדיין יהודה תובע פיצויים מידי יעקב. אך אין יעקב מוציא את קבלת הידות שבידו מן כסלו תצ"ח, על נזק שגרם יהודה לאביו.
ופסק הדין של חכמי מכנאס, םאס, סאלי, ועוד, ניתן רק על סמך העדויות שהציג יהודה. ואילו בשנת תקי"ו כשיהודה הלוי כבר נפטר לבית עולמו, והדיון בתביעתו נמשך על ידי בנו הצעיר אליהו, אז מציגים בני קיקי מספמכים לפסילת העדויות הקודמות, ובין היתר גם קבלת העדות משנת תצ"ה, המוכיחה שיהודה גרם נזק לראובן בן קיקי אביו.
פוטר ר"א דיאבילה את יעקב בן קיקי מתשלום הפיצויים. נראה שבחיי יהודה חששו להציג עדויות אלה, מפני שמעמדו היה אין כנגיד, ורק אחרי פטירתו – ובוודאי שגם שמואל לא היה אז בחיים – יכלו למצות את הדין ולטעון כל הטענות שבידם. נראה אפוא ששמואל הוחזר לנגידות אחר התפיסה עד מותו.
שמואל היה תפוס בידי השר מוחמד נגארי. עילת התפיסה של שמואל הייתה על רקע צודק פחות או יותר. חייב היה למלך חוב על " גפרית " שמכר לו, והמלך דרש את תשלום החוב. אוצר המלך עבד אללאה בשנת תק"ב – לאחר שחזר למלכותו – היה מדולדל.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
פתח דבר
הוחלט כי החלוקה לקהילות תהיה כדלקמן: עם קהילת התוניסאיים, המקומיים, ימנו כל היהודים שמוצאם מן הארצות המוסלמיות. עם קהילת הגורנים ימנו כל היהודים שמוצאם הוא מן הארצות הנוצריות. חלוקה זו כללה את כל האביונים הנודדים שצריך היה להאכילם או להשיבם למקום מוצאם וכן את קבורתם בעת שהלכו לעולם. החלוקה הייתה כה קשה עד כי היהודים חילקו את בית העלמין שלהם לשני בתי קברות מחולקים על ידי קיר.
בעת החדשה
בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת 1824 אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד (פרנס) נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה.
על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין (ישראל בנימין, "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים: ר' דוד קטורזא, ר' יוסף לומברוזו, ור' דוד בונאן.
ב-1881 הפכה תוניסיה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1899 הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הנסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח – כל ישראל חברים בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה.
נוהגי הגורנים
הקשרים המסחריים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו בתוניס לא הצטמצו בקשרים מסחריים. היות שלא היו כמעט נישואין בינם לבין יהודי המקום הם נאלצו לנסוע לעיר מוצאם על מנת למצוא שידוכים.
כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בפיזה באוניברסיטה הנדסה ורפואה
מראכש העיר-חביב אבגי
אבני זכרון לקהלת מראכש – חביב איבגי
מולאי סלימאן המלך החסיד 1792 – 1822.
ויהודים רבים מצאו את עצמם פליטים בלי בית, כיוון שנאסר עליהם לגור בקרבת שכיניהם הערבים. תחילה זה היה בתיטואן, שם החליט לבנות מסגד בקרבת כמה מבתי היהודים, וציווה להעביר את היהודים משם.
אמנם העניק להם גן כפיצוי להקים עליו את שכונתם, כי הוא האמין שעל היהודים לגור בנפרד רחוק ממגורי מוסלמים. יהודי רבאט וסאלי היו עדיין גרים בסמיכות לשכונות המוסלמים וגם בתוך השכונה עצמה, וגם שם הרחיקם לשכונה נפרדת.
אפילו הערבים לא ראו בעין יפה הרחקתם של שכיניהם מדורות, כי רבים מהם מצאו פרנסתם אצל היהודים. נראה שגם במראכש כזה היה המצב. אמנם בניית המללאח במראכש הייתה לעובדה כבר מתחילת שנת ישב"ע – 1652, ונמשכה כחמישים שנה לאחר מכן. במראכש שכונות יהודיות מעורבות, היו תמיד בסמיכות למגורי מוסלמים מסביב למללאח, זנאן בן זגרא, ברימה, טוארג, וקסיבת נחאס.
העברת היהודים ממרכזי האוכלוסייה לאזורים נפרדים, השפילה את מעמדם והורידה אותם לתחתית הסולם, מבחינה חברתית וכלכלית. הכניסה לגטאות, כפתה עליהם תנאי חיים אשר לא היו רגילים להם לפני כן. בערי החוף שם היהודים עשו חיל והצליחו, הצלחתם הייתה להם לרועץ, בכך שעוררה קנאתם של המוסלמים. הניצנים של חזרה לימי החושך התחילו לצוף, החל מראשית המאה התשע עשרה.
בשנת תקנ"ג – 1793, היה מרי נגד מולאי סלימאן בניצוחו של אחד המצביאים מולאי סלאמה, שהיה מורד באחיו. באו עד מכנאס בחליל שמנה כארבעת אלפים, ושם, כמו חרדת אלוקים נפלנ עליו וברח. חיל " המהאוסים " שלו הוכה שם שוק על ירך, חייליו של המלך הפשיטו אותם ערומים כביום היוולדם, היהודים גמלו להם טובה תחת רעה וזרקו להם בגדים לכסות את ערוותם.
למרות כל האמור לעיל, יחסו הטוב של מולאי סלימאן ליהודים לא האריך ימים, ומצבם לא היה מזהיר. השפעתם של צוררי היהודים לא פגה ולא חלפה, ויהודים עדיין נהרגו על קדוש ה'. נוסך לכך בשנת תקנ"ט – 1799, פרצה מגיפה במרוקו ויהודים ממכנאס וכנראה גם מערים אחרות, עזבו בתיהם ונסו אל מחוץ לעיר. בשנת תקע"א – 1811, ביום ד' כ' סיון, נשרפו שלושה בתי כנסיות במכנאס וארבעה ספרי תורה על ידי פורעים מאחת מערי המחוז.
המלך עבד ארחמאן 1822 – 1859.
המלך מולאי סלימאן מת בשנת 1822, ועל כסאו ישב בנו מולאי עבד ארחמאן, קשה לומר שגם בימיו של מלך זה או אחר שהכל התנהל על מי מנוחות. מבחינתם של היהודים הכל נמדד יחסי למלכות זו או לזו שלפניה.
בחצי האחרון של המאה הי"ט, התרחשן מאורעות שזעזעו את העולם היהודי, בשל רישומם הקשה יחסית. מולאי עבד ארחמאן גם הוא היה נחשב למלך נאור, אבל רצון לחוד ומציאות לחוד. המלך לא נראה שהיה בכוחו לשנות את מצבם העגום של היהודים.
לכאורה כלפי חוץ, מוצג מעמדם של השליחים הדיפלומטיים היהודים, כאזרחים בעלי זכויות, שתרומתם למדינה הייתה בעלת משמעות ממדרגה ראשונה, כך נראה לפחות בקשריה של מרוקו עם העולם החיצון. אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחוד.
וגם מלך כעבד ארחמאן הנחשב לחסיד, לא היה לו יכולת ולא רצון להסכים לשינוי במעמדם של היהודים. מפנייתו של קונסול צרפת למלך בטנג'יר, הקונסול ביקש ממנו להיטיב לבני חסות היהודים, והמלך השיב לפנייה זו :
" יהודי ארצנו המבורכת הם בבחינת " מעאהדון " ( בעלי ברית הכוונה, כנראה לתנאי עומר, לגבי ההגבלות שעליהם הסכימו המיעוטים יושבי מדינות ערב, כגון : מרוקו, מצרים, וסוריה. והם תנאי חסות משפילים ) אשר קבלו עליהם תנאי חוקינו הדתי.
בכל הקור למעמד העמים בני החסות קרי ( ד'מה ), וכל עוד הם מקיימים תנאים אלה, אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אבל אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות, לכם תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות, אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי.
יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם, אך אצלנו אין הדבר כך גם עם המציאות הזאת היהודים למדו לחיות ולתמרן עם הזמן, כמאמר החכם מכל אדם קהלת " עת לצחוק ועת לבכות ".
התערבות מבחוץ לא הטיבה עם היהודים. היהודים יושבי הארץ ידעו שהתערבות כזו רק תרע להם עוד יותר, לכן לא הם אלה שהיו בין יוזמיה. כפי שנאמר למעלה לא היה בהם חידוש, הכל היה מוכר וידוע ליהודים. ולמזלם הם למדו היטיב איך לחיות אתו.
מנהיגיהם עמדו בפרץ הזה דורות רבים, קרה לפעמים גם שילמו על כך בחייהם. וזה כמעט לאורך כל ההיסטוריה של היהודים במרוקו. את סבלם של היהודים ותחושותיהם מצאו ביטוי עז, בשירתם של פייטנים ומשוררים יהודים.
שירה זו, הייתה רוויה חצי לעג, על אלה הקוראים לנו בני חסות. איך משורר מיהודי מרוקו שלא עמד תוהה ושואל חסות ממה ? מי פה העבד " ומי החופשי ? המשוררים העברים גינו בשפתם המליצית והפיוטית, כל תופעה של התנכלות פיזית ורוחנית.
גירוש ספרד-ח.ביינארט
גירוש ספרד – ח. ביינארט
משפט פריז היה דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. ביהדות הוא מכונה גם "ויכוח פריז".
הרקע
בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים – ועידת לטראנו הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. בהתאם להחלטות ועידת הכנסייה החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מדרך הישר, המינים.
באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של חכמים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד ומהברייתא, הצביעו לפניהם על מספר רב של אגדות המכילות הגשמת אלוהים ועל דינים שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים. מובן שגם דברי האגדה שבהם מוטחים דברים קשים בישו ובנוצרים זכו לתשומת לב.
בוועידה הוחלט להעמיד את היהודים לדין על הכתוב בתלמוד. הנוצרים לא יכלו לשפוט את היהודים על הכתוב בתנ"ך הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הקודש הנוצריים.
בה בעת, התחזקו שני מסדרים נוצריים חשובים, של הפרנציסקנים ושל הדומיניקנים, שהרבו לעסוק בפעולות של הטפה וכפייה דתית והיו בעלי מאפיינים של שנאת היהדות.
המשפט
ב-1236 שלח ניקולס דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריז, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסת ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה.
רבי יחיאל ברבי יוסף מפריז (נפטר בשנת 1260 או 1264), בעלי התוספות ומחשובי רבני דורו. מכונה בפי בני דורו "החסיד".
תולדות חייו
נולד בצרפת בעיירה בשם ביאו. למד אצל רבי יהודה בן יצחק שירליאון מפריז. בין תלמידיו היו המהר"ם מרוטנבורג, רבנו פרץ ברבי אליהו מקורביל, חתנו רבייצחק מקורביל ועוד. שימש כראש ישיבה. לקראת שנת 1257 יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל, ולדעת חוקרים רבים אף הגיע לשם ונפטר שם. בספר מובא בספר כפתור ופרח.(לרבינו אשתורי הפרחי עמוד תשצ"ו) כתוב שהוא התיישב בעכו ונפטר בחיפה. עם זאת על פי מחקר של פרופ' שמחה עמנואל זוהי טעות: עלייתו ארצה כשלה, והוא נפטר בצרפת, כמוכח מהאמור בכתבי יד של ספר הפסקים של רבי יצחק מקורביל, זמן לא רב לאחר ניסיונו לעלות ארצה – בשבת,י"ד בניסן ה'כ' או ה'כ"ד. בפריז אף נתגלה שבר מצבה שבו נותרו המילים:
אפשר כי זוהי מצבתו של ר' יחיאל עצמו ולא של מי מבני משפחתו, כפי שהיה מקובל אצל החוקרים שהיו סבורים כי ר' יחיאל נפטר בארץ ישראל
דבריו של רבי יחיאל מובאים בתוספות במקומות רבים. פירושיו למקרא מובאים בפירוש בעלי התוספות על התורה. מעט מתשובותיו מצויות כיום בידנו. רבי יחיאל אף כתב פירוש משלו למסכתות מסוימות בתלמוד הבבלי. בשנת 1937 (תרצ"ז) נדפס בירושלים פירושו של תלמידו למסכת מועד קטן. ידוע שחיבר ספרהלכה אך הוא לא הגיע לידנו.
רבי יחיאל מפריז, בהסתמכו על יהודה בן ברוך, מסר לראשונה על ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" שמברך אבי הנער בהגיע הנער לגיל בר מצווה. רביאשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח" מציין שרבי יחיאל דגל בחידוש עבודת הקורבנות בהר הבית בירושלים, בהסתמך על הכלל ההלכתי שלפיו טומאה דחויה בציבור.
בנו בכורו, יוסף, עלה לארץ ישראל, ותלמיד הרמב"ן שסייר בארץ ישראל העיד שקברו של "הרב רבינו בן רבינו יחיאל מפאריש המכונה שיר דילשוש זצק"ל" מצוי למרגלות הר הכרמל. בספר כפתור ופרח מופיע כי הוא היה חותנו של הר"י מקורביל, בעל הסמ"ק והמרדכי.
הוויכוח על התלמוד
משפט פריז
בשנת 1240 נאלץ רבי יחיאל לעמוד בראש חכמי דורו בוויכוח פומבי מול חכמי הנוצרים. ויכוח המכונה משפט פריז. נושאו של הוויכוח היה התלמוד הבבלי את הוויכוח יזם תלמידו לשעבר של רבי יחיאל, המומר ניקולס דונין. בספר כפתור ופרח בעמוד תשצ"ו לרבינו אשתורי הפרחי מופיע השם ניקוליש די לירא דונין, שהצטרף למסדר הפרנציסקני, כתב ספרים אשר מגנים את התלמוד. בשנת 1236 כתב אגרת לאפיפיור ובה טען שהתלמוד מכיל ביטויי הגשמה של האל וכן שמצויים בתלמוד ביטויים קשים כנגד מי שאינם יהודים. כמו כן לחץ דונין על האפיפיור גרגוריוס התשיעי והמלך לואי התשיעי לשרוף את התלמוד.
בשנת 1239 קבע האפיפיור שכתבי התלמוד יוחרמו ויועברו לעיון. לואי התשיעי הסכים לקבל את הוראתו של האפיפיור ובלבד שיהודים יוכלו להגן על עמדתם. בשנת 1240 נערך הוויכוח הפומבי בין חכמי היהודים לבין חכמי הנצרות על אודות התלמוד. לצד רבי יחיאל בוויכוח עמדו גם רבי משה מקוצי, רבי יהודה ממילוןורבי שמואל משאטו טייר. רבי יחיאל וחבריו טענו שהביטויים השליליים בתלמוד כנגד מי שאינם יהודים כוונו כלפי הגויים עובדי העבודה הזרה בזמן כתיבת התלמוד. לביטויים אלו, כך טענו, אין שייכות לנוצרים בני זמנם. כמו כן טענו שללא התלמוד אין קיום לדת היהודית ואם הותרה היהדות בעולם הנוצרי כדת נסבלת הרי שיש להתיר ליהודים ללמוד את התלמוד. למרות טיעונים אלו הסתיים הוויכוח בניצחונם של המתנגדים לתלמוד. בשנת 1242, עקב הוויכוח הנ"ל, נשרף התלמוד ברחבי צרפת.
הקרבת קורבנות בארץ ישראל בזמן הזה
רבי אשתורי הפרחי (בספר כפתור ופרח, פרק ששי) מספר על יוזמה של אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריס, לחידוש עבודת המקדש: "רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי (לבריאת העולם. 1257 לספירה), ושיקריב קרבנות בזמן הזה". רבי אשתורי הפרחי מעלה את השאלה: "מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס", ומשיב שמותר לחדש את עבודת הקרבנות באופן חלקי גם בטומאה, על פי הכלל שטומאה דחויה בציבור. לא ידוע מה עשה רבי יחיאל מפריס להגשמת רעיונו.
ישיבה בפריז או ישיבת "פריז" בעכו
ידוע להיסטוריונים על אדם בשם רבי יעקב השליח. רבי יעקב השליח שמש כשד"ר של הישיבה של רבי יחיאל מפריז. רבי יעקב השליח התפרסם בזכות רשימת קברי צדיקים בארץ ישראל שהכין בעת מסעותיו. בפתח רשימת הקברים מצוי הציטוט הבא:
אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם רבי יעקב השליח, נאמן מהרב רבינו יחאל מפריש אשר לו בשיבתו שלוש מאות תלמידים… והלך בכל גלילות ארץ ישראל… להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפריש
למקור היסטורי זה ניתנו מספר פירושים שונים ולאור הכתוב בו נחלקו ההיסטוריונים ביניהם לגבי מיקומה של ישיבתו של רבי יחיאל. יש שגרסו שישיבתו של רבי יחיאל הייתה בפריז ורבי יעקב השליח נשלח מפריז לארץ ישראל על מנת לגייס תרומות. הבעיה באפשרות זאת היא שתושבי ארץ ישראל היהודים היו עניים מאוד באותה העת. לאור זאת לא ברור מודע נשלח יעקב השליח לגייס כספים דווקא בארץ ישראל.
אפשרות אחרת היא שיעקב השליח נשלח מעכו לגייס כספים עבור ישיבתו של רבי יחיאל מפריז ששכנה בעיר עכו. את התרומות קבץ מקהילות יהודיות באירופהובמזרח התיכון וגם בארץ ישראל גופה. החוקר אברהם יערי בספרו "שלוחי ארץ ישראל" אוחז באפשרות השנייה. את רשימת הקברות שהכין רבי יעקב השליח מסביר אברהם יערי כחומר תעמולה שנועד לסייע לרבי יעקב בגיוס התרומות.
לכאורה כינויה של הישיבה מדרש הגדול דפריש מלמד על כך שישיבתו של רבי יחיאל הייתה ממוקמת בפריז. כינוי זה מוסבר על ידי יערי בכך שהישיבה בעכונקראה על שם הישיבה של רבי יחיאל מפריז שנסגרה ועברה לארץ ישראל.
לשיטתו של יערי ניתן לראות דוגמה לכך ששמה של הישיבה משמר את שמה של ישיבה קודמת בשמותיהן של הישיבות הליטאיות שקמו בארץ ישראל במאה ה-20. ישיבות אלו משמרות את שמותיהן של הישיבות בליטא שחרבו בשואה (כך למשל ישיבת פוניבז' ועוד).
מכל מקום, על פי מחקרו של עמנואל שהובא לעיל, ר' יחיאל לא הגיע ארצה כלל, ועל כן ברור שלא הקים שם ישיבה.
על התלמוד כתב האפיפיור באגרתו:
רק מלך צרפת, לואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור, ובתנאי שתינתן ליהודים האפשרות ללמד סנגוריה על דרכם.
את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער. ייתכן שאת כתב ההגנה חיבר רבי יוסף המקנא בן נתן.
המשפט התנהל בחודש יוני, שנת 1240 בפריז לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה כמו ההגמונים משאנץ, משגליץ ומפריש.