Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
PREFACE
Si, au temps de Page d'or de l'Occident musulman, cette symbiose se faisait au niveau du savoir ecrit, de I'adab, des humanites et des sciences naturelles, les Juifs rivalisant alors avec les Musulmans dans les domaines de la philosophie, de la grammaire, des mathematiques, de la medecine, de 1'astronomie, etc
Apres l'exil d'Espagne qui fut le sort commun des Arabes et des Juifs, durant la periode dite de "decadence et de repli sur soi, les deux societes ont continue, sur sol maghrebin hospitalier, a se rencontrer au niveau du folklore et de ses manifestations multiples, des croyances populaires, du savoir oral et de la production intellectuelle dialectale. L'examen de bon nombre de compositions montre que nous sommes, bien souvent, en presence d'une meme creation litteraire, d'un meme texte, d'un meme discours auxquels 1'une ou 1'autre des deux societes a apporte des modifications mineures. C'est dans ce genre de litterature que L'on percoit la permeabilite des frontieres confessionnelles et socio- culturelles; par son truchement, s'effectue une communication aisee entre les masses populaires et s'opere une fecondation mutuelle de leurs folklores. Le dialogue des cultures y remplace l'affrontement des ideologies et des consciences religieuses. Les deux societes vivent certes dans la difference jalouses de leur identite, intransigentes sur leurs croyances; mais elles se rejoignent dans une meme forme d'expression de la pensee, dans 1'intimite du langage, dans la fusion des mentalites, voire le rapprochement des cceurs, et coexistent, somme toute, paisiblement.
Socialisante et integratrice au niveau de la communaute juive d'une part, et des deux groupes confessionnels juifs et musulmans d'autre part, la creation litteraire dialectale est le lieu d'un compromis, l'espace d'une convergence ou s'est elaboree une identite socio-culturelle originale, authentique.
Elle a marque de son empreinte indestructible la personnalite judeo-maghrebine; tant et si bien que son echo resonne encore dans 1'ame deracinee des emigres etablis en Israel et ailleurs, retentit dans leur musique et leur chant, leur folklore et leurs rites, leur mal du pays, leurs regrets melancoliques, leurs cris amers ou nostalgiques, leurs ecrits violents ou discrets. Elle s'exprime plus subtilement dans la creation litteraire hebraique, encore tres modeste de quelques auteurs maghrebins d'Israel et plus particulierement dans la sensibilite de jeunes poetes dont le message mediatise assez remarquablement l'ame meurtrie, la culture occultee ou humiliee et les dures et difficiles conditions d'existence d'une diaspora "seconde" dont nous avons connu naguere, sur le sol marocain, le visage fascinant, la chaleur affective, les joies et les peines.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
מעשי מופת
הרי״ף-רבי יאשיהו פינט וזצ״ל
זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור
והאלילים כרות ייכרתון
קונסטנטין, תחילת המאה ה־15. בין אנשי הקהילה היהודית היה גם אחד, עני מרוד, שלפרנסתו הסתובב מבית לבית ורכש סחבות, כלים ישנים ושבורים וחפצים אחרים, שבעליהם ביקשו להיפטר מהם. את המוצרים הללו מכר בפרוטות, כשהרווח שלו הוא זעום. כך היה מנהגו במשך שנים רבות, כשהוא עובר בין בתי יהודים וערלים, ומפרנס בדוחק ובצער את בני משפחתו.
איש פשוט היה היהודי, תמים עם אלוקיו, שלא זכה בצעירותו ללמוד בצורה מסודרת לימודים בסיסיים.
באחד הימים הגיע האיש לבית של לא־יהודי, ורכש כמות גדולה של בגדים ישנים וכלים שבורים. כשהגיע לביתו התחיל במיון המוצרים: כלי נחושת לערימה אחת, ברזל לשנייה ובגדים לשלישית. בעודו ממיין מצא באחד הכלים הללו פסל קטן ששימש לעבודה זרה, עשוי נחושת, ממורטט ומלוכלך. לקח הסוחר העני את הפסל, והשליכו לערימת הנחושת, כדי למכור את הערימה לסוחר נחושת. אחר כך המשיך במלאכת המיון, ובעודו עסוק במלאכתו שמע קול עמום הקורא: ״יהודי, יהודי, למה תזניחני״. הקול המוזר, שלא מהעולם הזה, עורר באיש צמרמורת ופחד גדול. הביט סביבו לראות מהיכן יוצא קול מבעית זה, ומי קורא לו. שכן, באותה שעה רק הוא היה בבית. הביט בכל פינה ולא ראה דבר, וסבר שמא בדמיונו שמע את הקול. חזר למלאכתו, והנה, מעשה שטן, שוב נשמע הקול הזר והמוזר: ״יהודי, יהודי, למה תניחני כך מוטל על הארץ בחרפה. רחם עלי והקימני בחמלה וחנינה״.
שוב נבעת האיש, כשהפעם הוא בטוח שקול של ממש שמע ולא בדמיונו היה הדבר. שוב חזר לחפש בתוך דירתו הקטנה, מתחת למיטה ובעליית הגג, אך העלה חרס בידו. הפעם כבר לא ידע מה לחשוב, והעדיף להעסיק את מוחו בדברים אחרים.
שוב חזר למלאכת המיון, ושוב נשמע הקול, והפעם בחוזקה, בקול בכי וצעקה גדולה: ״ רחם עלי ואל תשחיתני, ואני אשלם לך על כך טבין ותקילין. לא תצטער על כך שתציל אותי״.
אז הבחין כי הקול יוצא מתוך ערימת גרוטאות הנחושת, והחל לנבור בערימה כדי לבדוק את מקור הקול. מייד מצא את הפסל הקטן ששימש לעבודה זרה, שהמשיך לדבר אליו ולהתחנן כי ירים אותו מתוך גל הגרוטאות ויניח אותו למעלה, במקום מכובד ומיוחד. ״ אם תניח אותי על הארגז הזה תרוויח היום כפליים מהרגיל״, הבטיח לו הפסל.
העני התמים והפשוט השתכנע מהדברים ששמע, והניח את הפסל על הארגז. משסיים למיין את החפצים שאסף יצא למכור אותם, וראה זה פלא: כדברי הפסל כך היה, ובאותו יום כפולה היתה משכורתו.
למחרת שוב דיבר אליו הפסל, וביקש ממנו כי ינקה אותו ממישקעי הליכלוך שהצטברו עליו. ״אם תעשה זאת״, פיתה הפסל את האיש, ״תרוויח היום כפליים מיום אתמול״. העני, שראה כיצד התקיימה ביום האתמול הבטחת הפסל, מיהר לעשות כדבריו וניקה וציחצח אותו עד שהבהיק. ביום השלישי ביקש הפסל ארגז מיוחד שישמש לו כבית, ששם יהיה מוצב דרך קבע. שוב הבטיח לו, כי שכרו יהיה רב מאתמול. גם כאן לא יכול היה האיש לסרב להצעת ולבקשת הפסל, ועשה כמבוקשו. ההבטחה לא איחרה מלהתממש, ושוב הרוויח באותו יום סכום נאה של כסף.
ובכל יום ויום היה הפסל מבקש משהו נוסף, והאיש מקיים, וככל שרבו הבקשות והוא ציית וקיימן – גדלה משכורתו ועוניו חלף כלא היה. הדרישות של הפסל ובקשותיו גדלו מיום ליום, וכמו סם, שאליו מתמכרים, לא יכול היה העני לשעבר להיגמל, שכן הכסף הרב שזרם לכיסיו סימא את עיניו ואטם אח.ליבו. לא ארכו הימים והאיש הקים לפסל בית מיוחד, ובו דוכן מיוחד, ונר תמיד דולק לפני הפסל. וכשם שביתו של הגילול היה נאה ומהודר, כך גם האיש עצמו- מהכספים שהחלו לזרום אליו רכש בית מפואר, גדול ומהודר, שכל רואיו התפעלו ממנו.
למרות העושר לא שכח האיש מניין בא, והירבה בצדקה ובגמילות חסדים, כשהוא זוכר כי בעבר הלא רחוק היה הוא דל ואביון, החי באשפות. אנשי העיר דיברו בהתפעלות על האיש, שעלה מביב השופכין והפך לעשיר גדול, מבלי שידעו מה הסוד הנורא שמסתתר מאחורי העושר הגדול הזה. שכן, את הסוד שמר האיש ונצר מכל מישמר, ואף לאישתו לא גילה דבר וחצי דבר. מי שבכל זאת שאל והתעניין קיבל ממנו תשובה כי הכל בחסדי ה׳ יתברך, ששינה את מזלו ומאשפות ומעפר הרים אותו, האביון והדל. כאות הוקרה אף בנה ישיבה בביתו, בית מושב לתלמידי חכמים, שהתקבצו ולמדו שם, בכל יום עשרה אחרים, שזכו בסיום הלימוד לסעודת מלכים ולמענק כספי הגון בטרם שבו לבתיהם.
בנוסף הירבה האיש במצוות הכנסת אורחים, והיו עוברי אורח מצויים בביתו, סמוכים על שולחנו וזוכים למתת בטרם המשיכו הלאה בדרכם. גם לבית הכנסת תרם מהונו והירבה בצדקות, ועל כל אלה זכה לכבוד גדול בקרב אנשי הקהילה.
יום אחד הגיע לעיר הרי״ף, הרב יאשיה פינטו, שיצא לחקור ולברר היכן נמצאת עבודה זרה כדי לבער אותה. בקונסטנטין שמע על הגביר היהודי, שביתו משמש כבית ועד לחכמים ולתלמידים, והוא מרבה בצדקה ובגמילות חסדים. הגיע הרי״ף לשם, ואכן נוכח כי הדברים ששמע אודותיו היו נכונים. בעל הבית קיבל אותו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות, הזמינו ללמוד בישיבה עם התלמידים האחרים, וגם לסעודה המפוארת בסיומו של יום.
הביט הרי״ף בזמן הסעודה בפני האיש, ומשהו הציק לו. ״חוכמת אדם תאיר פניו״, אך עלזה ניכר שהיה עם הארץ גמור ולא בקי במסחר ובעסקים. כיצד, תמה הרי״ף, הגיע זה לאן שהגיע? מניין הגדולה והעושר והכבוד? הוא שוחח עם תלמידי החכמים שמסביבו ושאלם לפשר הדבר, ואלה סיפרו לו כי אכן לא תמיד היה כך מצבו של האיש, וכי בעבר היה סוחר גרוטאות ובלואי סחבות. ולפתע, ציינו, התמזל מזלו והתעשר, ואין איש יודע מה הסיבה לכך. הרי״ף שמע, והדברים רק סיקרנו אותו יותר. הוא הרגיש דחף עז לחקור ולשאול ולרדת לשורש העניין, כדי לפתור את התעלומה.
בתום ברכת המזון קם הרי״ ף ויצא לבית אחר, והזמין לשם את מארחו. שם חלק לו תחילה שבחים על מידת הכנסת האורחים היפה ועל שהוא מחזיק תלמידי חכמים. ״מה טוב חלקך ומה נעים גורלך ומה יפה ירושתך״, אמר לו הרי״ף. ״אך שאלה לי אליך, רבי יהודי: כיצד הגיע אליך כל העושר הזה? אמור נא לי את האמת ולא תכחש, כי בכוחי לגלות את הדבר גם אם תנסה להסתיר את האמת ממני״.
המשיך הרי״ף ודיבר בתקיפות עם האיש, וזה החל לחשוש ומייד הודה וגילה לו את האמת הנוראה. שמע הרי״ף את הסוד, ואמר למארחו: ״האם אתה עדיין אותו יהודי כשהיית קודם לעושר, המאמין באמונה שלמה בבורא עולם ובתורתו הקדושה״?
״ודאי וודאי״, השיב העשיר. ״יהודי אני, בן בנו של יהודי, ומאמין בה׳ אלוקינו ובתורתו אמונה שלמה. בכל יום אני מתפלל ומייחד ״שמע ישראל״, ואני אוהב את תלמידי החכמים, מוקירם ומכבדם, ויוכיחו מעשי כי אכן אמת אני דובר״.
״ואם יציעו לך עושר כדי שתעבוד עבודה זרה – האם אכן תעבוד עבודה זרה?״ – שאל אותו הרי״ף.
״חס וחלילה, ה׳ ישמור. אם יציעו לי כל כסף וזהב שבעולם לא אעבוד עבודה זרה, להשתחוות לפסל יציר־אדם״, ענה העשיר.
״אם כך, הראה נא לי את אותה צורה שהביאה לך את העושר הזה״, ביקשו הרי״ף. הלכו שניהם אל ביתו המפואר של העשיר, וזה הובילו אל הבית המיוחד שבנה לאותו פסל. שם ראו את הארגז המיוחד שבנה לו, ופתחו אותו. ראה הרי״ ף את הפסל, הוציאו מהארגז והשליכו בחבטה ארצה. מייד פקד על בעל הבית להביא לו פטיש כבד, והחל לחבוט ולרסק את הגילול. בכל מכה ומכה היה הפסל צועק וזועק מרה, אך צעקות אלה רק הוסיפו כוח לרי״ף, שלא חדל מלהכות עד שריסק את הפסל לגמרי וטחן אותו לאבקה עד דק. אחר כך לקח את האפר חרה אותו לים.
משסיים להעביר את הגילול מן הארץ ניפנה אל בעל הבית, ואמר לו. ״דע לך, כי כל המצוות הרבות שקיימת מיום שהתעשרת היו בכספי עבודה זרה, שהם אסורים בהנאה. אולם, שוגג היית ולא מזיר, והקב״ ה לא יקפח את שכרך על העבר. אבל, אם חפץ אתה שלא לאבד את זכויותיך עליך לאבד ולהשמיד את כל רכושך, שבא אליך מעבודה זרה. ולאחר שתשרוף ותשמיד את כל נכסיך יסייע לך הקב״ ה ויחייה אותך בהיתר ולא באיסור, וימציא לך כל מחסורך. שכן, גלוי וידוע לפניו יתברך כי מאהבתו ומיראתו היו כל מעשיך לשם שמיים, ורדפת לקיים את מצוותיו באהבה ובחשק״.
שמע זאת העשיר וכולו המום מהגילוי שגילה לו הרי״ף, על התועבה שהביא אל ביתו והעשירה אותו עושר רב, ומייד רץ לקיים את מצוות הרי״ף. ללא כל שהיות שלח אש בנכסיו, ביתו ורכושו ובכל אשר לו. לאחר מכן חזר לעיסוקו הישן בסחר גרוטאות ובלואי סחבות, ושוב הפך לנושא השיחה בקרב יהודי העיר, שראו כיצד לא היסס לרגע ובידיו שלו הביא עליו את עוניו, כדי שלא ייהנה מעבודה זרה, ובלב שלם שם את מבטחו בה׳. ומכיוון שזכרו כיצד דאג הוא להם בימי עושרו ועסק בגמילות חסדים ובצדקה, השיבו לו אנשי העיר כגמולו ודאגו לכל מחסורו, כשהם מקרבים ואוהבים אותו, מעודדים את רוחו ומחזקים את ידיו. וכך התקיימה הבטחת הרי״ף, כי למרות שיירד מנכסיו – לא יידע מחסור.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
היום קברו של מהרח״ו אינינו בסוריה אלא במקום אחר
אמנם מהרח״ו זיע״א נקבר בדמשק, וציונו הקדוש עמד שם במשך מאות שנים, אבל כיום קברו כבר איננו בסוריה אלא הועתק למקום אחר.
בשנת תשכ״ה (1965 למניינם) זממו שלטונות סוריה לחרוש את בית הקברות העתיק של דמשק, לצורך סלילת כביש שיקשר בין העיר לשדה התעופה. המזימה נודעה לועד עסקנים מסור שעסק בענינים אלה באותה תקופה, ולאחר שנואשו .ממציאת פתרון, החליטו, בהסכמת חסן מלך מרוקו, להעביר את קברו למרוקו. לצורך כך, תוך כדי תיאום עם השלטונות, נשלחה משלחת מיוחדת לדמשק שהוטלה עליה המשימה הקשה. בין חברי המשלחת נמנה גם כבוד הרב שליט״א שהיה עדיין עול-ימים, אבל השתתף כבר באופן פעיל ביותר בפעולות אותו ארגון. המשלחת שהתקבלה על ידי השלטונות ביחס חיובי, זכתה לליווי צמוד כל ימי שהותה בסוריה, ולסיוע בהעברת קברותיהם של ר' חיים ויטאל ור׳ יאשיהו פינטו זיע״א.
רבה הראשי של דמשק באותה תקופה, ר׳ נסים הכהן אנודובו זצי׳ל, ועוד אחד מרבני העיר – ר׳ יצחק מנפח זצ״ל, הוכנסו בסוד העניינים, והעברת הקברים התבצעה בסיועם. יחד עם קברו של מהרח״ו זיע״א, הועברו גם כדי החרס עם כתבי הקודש שהוטמנו בקברו – כפי המובא לעיל, ונטמנו יחד עם עצמותיו כפי שציוה.
מעניינת העובדה, שהשנים שטיפלו בהעברת הצדיקים ממש – לקו, האחד נפטר בפתאומיות זמן קצר לאחר מכן, וחברו ירד מדעתו, ואושפז בבית חולים קרוב לעשרים שנה – עד פטירתו.
למרות שהקברים עצמם הועברו, ובית העלמין בחלקו הגדול נחרש עד היסוד, מצבת קבורתו של מהרח״ו זיע״א נשארה בשלימותה. בשלב מסויים הועתקה למקום אחר, ולפני כמה שנים נבנה סביבה גם מבנה הנראה כאהל על קברות צדיקים, אולם הקבר עצמו אף פעם לא היה שם, וכאמור, כבר איננו בסוריה.
בשנת ש״פ, שלש שנים לאחר שהוסמך, התמנה רבי יאשיהו לרבה של דמשק, במקום ר׳ חיים ויטאל דודו – מחותנו, שנפטר באותה שנה.
באותם שנים התפתחה והתבססה קהילת דמשק, ונוסדו בה שלש קהילות, ״מוסתערבים״, ״ספרדים״, ו״אסקליין״. מלבד ר׳ חיים ויטאל, התגוררו בה רבים מגדולי התקופה. מהר״ם אלשיך שהה בה תקופה, ר׳ יעקב אבולעפיא רבו של רבינו, ור׳ יהונתן גלאנטי הזקן, דרו בה גם, ר׳ משה נג׳ארה חתנו של ר׳ ישראל די קוריאל, ובנו המשורר הנודע ר׳ ישראל נג׳ארה, ועוד גדולי ישראל.
גם שועים נדיבי עם השתכנו שם, והנודע מביניהם הוא ר׳ חיים ן׳ חיים ובנו ר׳ אברהם ן׳ חיים, אשר החזיקו ותמכו בידי תלמידי חכמים, מלבדם ידועים גם ר׳ כלב פינטו הנזכר לעיל, ר׳ אברהם פינטו, ועוד.
כמו כן בשנת שס״ד לאחר חורבן העיר צפת ע״י הדרוזים, נמלטו רבים מתושביה היהודים לדמשק, ביניהם גם המדפיס אברהם אשכנזי, אשר לאחר מאמצים רבים הקים בדמשק את בית הדפוס מחדש. הספר היחיד הידוע לנו שנדפס שם, הוא ספרו של ר׳ יאשיהו, ״כסף נבחר", אשר נדפס שם בחדש ניסן שנת שס״ה.
ר׳ יאשיהו נהג את רבנותו ברמה, כאשר בכל ענין שנגע לקיום ההלכה והעמדת הדת על תלה, ניצב כצור החלמיש, ולא נשא פניו לאיש, ומאידך לבו היה קשוב למשאלות בני עדתו, ודאג כאב רחום לכל צרכיהם.
כאיש אשר רוח אלקים מפעמת בו, חפץ להפיח שלהבת לוהטת בחייה הרוחניים של קהילתו, ולהופכה לקיבוץ בני עליה עובדי ה׳. שאיפתו היתה לרומם את בני עדתו, להבעיר בלבם תשוקה עזה לעבודת הבורא, ולהצית את אש אהבת התורה לשם כך היה מרבה לעורר בדרשותיו המרתקות על הצורך להתחזק בעבודת ד' בכל התחומים, בסור מרע, ובעשה טוב, במצוות שבין אדם למקום, ובין אדם לחבירו.
דרשותיו שיצאו להם מוניטין בכל הארץ, היוו דרישה ברורה להתעלות מעל חיי האפורים, והן פעלו על שומעיהם אשר היטו אוזן קשבת, שכן חן רב הוצק בשפתותיו. מידי שבת בשבתו, לעת מנחה, היו מתאספים אנשי הקהילה לשמוע – דברי אלקים חיים, והוא כנהר היוצא מעדן, השקה את הרבים ממעין הנובע, ורומם את צאן מרעיתו טפח וטפחיים מעל הקרקע.
מבצע יכין – שמואל שגב
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.
" לביא : שאג בקזבלנקה.
אפרים בן חיים ויאני אבידוב פיקחו על העלייה לאנייה. על פי סיכום עם המפקד, ישראל חורב, הורדו למים שתי סירות עץ ושתי סירות גומי ובכל אחת מהם נמצאו שני מלחים ספרדים, שעמדו לסייע בעליית האנשים.
תחילה הוסעו לחוף המשפחות המטופלות בילדים, ברדתם מהמשאיות, קפצו המעפילים מעורם, מרוב שמחה. הנשים רצו למים כשהן מחזיקות את ילדיהן בידיהן ורבות מהן לא המתינו כלל לסירות הגומי הקטנות שהתקרבו לחוף.
ההמולה הייתה כה רבה עד כי ברגע מסוים, התעורר חשש לגורל המבצע כולו. אפרים בן חיים ויאני אבידוב שלפו את האקדחים ו " איום זה " די היה בו כדי לצנן את התלהבותם של המעפילים…….
אף על פי כן, ההמולה הרבה גרמה לתקלה : תושבי הכפר הערבי הזעיקו שוב את המשטרה וזו כיתרה את המחנה ומנעה כניסה ויציאה מתוכו. נהג המשאית,שהיה בקיא ברזי נאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל נגד חיילי הצבא הבריטי – הורה לצעירים להשתטח על הקרקע ולגלות התנגדות פסיבית.
עקב זאת, ביזבזו השוטרים הצרפתים זמן רב, עד שעלה בידם לפרוץ את שער המחנה. זמן זה נוצל על ידי האחראי במקום כדי לשגר שליח ליאני אבידוב, על החוף ולהתריע על בוא המשטרה. ואמנם יאני אבידוב ואפרים בן חיים הצליחו להעלות על האנייה 450 מעפילים לפני שהמשטרה הגיעה לחוף – הרימה " אנאל " עוגן והתרחקה במהירות מהמקום.
עתה התנהל מאבק לעלייתם של 200 צעירים שנותרו במחנה. מיד לאחר הפלגת " אנאל ", כיתרו אנשי המשטרה את מחנה " שלווה ובריאות " ומנעו כניסה ויציאה מתוכו. אך כעבור יומיים, בהתערבותם של יהודים אלג'ירים רבי השפעה, הוסר הכיתור ולמעפילים הצעירים הותרה שהות נוספת עד שבאה האנייה " שיבת ציון " והעלתה אותם על סיפונה.
אך גורלה של " אנאל " לא שפר מגורלם של ספינו המעפילים האחרות, שעשו את דרכן באותה תקופה לחופי ישראל. זמן מועט לאחר שהתרחקה מהחוף האלג'ירי, נתגלתה " אנאל " על ידי מטוסי סיור בריטיים.
שתי ספינות מלחמה בריטיות עקבו מקרוב אחר מסעה וקברניטיהן התייחסו בחשדנות לסיפורו של רב החובל הספרדי, כאילו הוא מסיע פועלים בלתי מקצועיים לנמל פורט סעיד. על מנת שלא לעורר חשד, נדחסו הנשים והילדים לבטן האנייה ולמרות הצפיפות הרבה, המחנק וההקאות – איש לא פצה פה.
שנים רבות לאחר מכן, סיפר על כך ישראל חורב : " אלה היו אנשים שהאמינו באמונה שלמה כי בא המשיח. על כן גם לא היה איכפת להם שום דבר. הם עזבו הכל מאחוריהם ובאו. הם לא פחדו מהים או מהסערה וגם לא הייתה להם תחושה לגבי מה שנעשה באנייה. הם רק ידעו דבר אחד – המשיח מעלה אותם לארץ ישראל …".
האמונה במשיח הייתה כה רבה, עד כי כאשר סערה עזה טלטלה את " אנאל " והאנייה חישבה להישבר – נטל תלמיד חכם שארית של " מצה שמורה " שנשתמרה בצקלונו מאז ליל הסדר והטילה לים הזועף. מיד שככה הסערה והכל ראו בכל " אצבע אלוקים ".
ב-31 במאי 1947, עם שחר, נכנסה " אנאל " לתחום המים הטריטוריאליים של ארץ שיראל. מיג נגחו אותה שתי ספינות מלחמה בריטיות וליוו אותה לנמל חיפה. עתה הוסב שם האנייה ל " יהודה הלוי ". מפקד הספינה, ישראל חורב, השחית את המנוע בעוד שהאלחוטאי, יעקב נצר, חיבל במכשיר הקשר ושיבש את הצופן.
אותה שעה עמדו 450 המעפילים על סיפונה של " יהודה הלוי " ותוך התרוממות נפש והתרגשות עצומה, שרו באוזני החיילים הבריטים את " התקווה ". על פי הוראות השלטונות הבריטים, הועברו המעפילים למחנות המעצר בקפריסין.
גורל דומה ציפה לאנייה " שיבת ציון ". רק לאחר הפינוי הבריטי והכרזת המדינה, עלו המעפילים מצפון אפריקה לישראל. רבים מהם הספיקו להשתתף בשלבים האחרונים של מלחמת העצמאות וחלקם נטלו אפילו חלק בכיבוש באר שבע.
בשנות קיומה הראשונות של מדינת שיראל, חלה רגיעה מסוימת בנושא ביטחונם של יהודי צפון אפריקה ומעייניה של המדינה הצעירה היו נתונים עתה לבעיות העלייה והקליטה, יותר מאשר לבעיות חיצוניות " רחוקות ".
אך בקיץ 1955, החריף מאוד מאבקה של מרוקו לעצמאות והביטחון במדינה זו התערער בצורה מסוכנת. הדאגה לגורל יהודי מרוקו עמדה לנגד עיניה של ממשלת ישראל זה כמה חודשים. נוכח ערעור הביטחון הפנימי והלחץ היהודי לזירוז העלייה, עלתה שוב ושוב בממשלת ישראל ובהנהלת הסוכנות היהודית, השאלה : האם להתייחס לעלייה מצפון אפריקה כאל " עליית הצלה " או להמשיך ולהתאים את קצב העלייה ממרוקו לכושר הקליטה של הארץ ?
המצוקה הכלכלית בישראל וההכרה בהגברת הרכש הצבאי,נוכח חתימת עסקת הנשק הסובייטית מצרית הראשונה, בספטמבר 1955, כפו על הנהגת המדינה לשקול בכובד ראש כל הוצאה כספית החורגת מהמסגרת התקציבית הקבועה.
בן גוריון עצמו היה שרוי אז בדילמה. הניסיון הוכיח שאין מדינות ערב גוזרות כליה על העלייה לישראל. ממשלת צנעא לא מנעה את הגירת יהודי תימן במסגרת מבצע " על כנפי הנשרים ". גם עיראק אפשרה את חיסול גלות בבל, במסגרת המבצע " מרבד הקסמים ".
אפילו מצרים התירה לקילוחים דקים של יהודים לצאת לאיטליה ולצרפת והעמידה פנים שאינה יודעת כי מטרתם האמיתית היא – ישראל. עתה בא סולטאן מרוקו והבטיח בפומבי שוויון זכויות מלא ליהודים, חופש תנועה וזכות לקבל דרכונים.
אך מניין הביטחון שהמרוקנים אכן יכבדו את הבטחתם ? הן התנאים בשטח מצביעים דווקא על ההיפך מכך והיהדות המרוקנית מלאה חרדה ביחס לעתידה.
ואמנם בעיית ביטחונם של יהודי צפון אפריקה הטרידה את מנוחתן של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית זה כמה שנים ושימשה נושא למעקב מתמיד מצד גופים יהודיים שונים בעולם. וכך, בסתיו 1954, ציד לאחר פרוץ המרידה באלג'ירי, החליטו גופים אלה להכין סקר מיוחד על מצבה של יהדות צפון אפריקה ועל צרכי הגנתה.
הכנת הסקר הוטלה על " לואי ", אי ירושלים חבר " ההגנה " ומוותיקי הפלמ"ח. בשנת 1945, יצא " לואי " לקאהיר, כדי לסייע בארגון ההגנה העצמית של יהודי מצרים. ערב החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל שב " לואי " לירושלים, נלחם ונפצע במלחמת השחרור ולאחר שהחלים מפצעיו – נתמנה לקצין בכיר בצה"ל.
בתום המלחמה, שימש מפקדה של חטיבת מילואים. לאחר שחרורו מצה"ל, למד באוניברסיטה העברית יחסים בינלאומיים ומדעי המזרח. התנדבותו לפעולה למען יהודי מרוקו לא הייתה לגביו מעשה יוצאי דופן, אלא נדבך נוסף בפעילותו הציונית רבת השנים.
וכך בנובמבר 1954, יצא " לואי " לסיור בשלוש ארצות המאגרב. בשובו לירושלים בראשית 1955 הוא העריך כי לא יחלפו שנים רבות ושלוש מדינות אלה יזכו בעצמאותן. הוא סבר כי לנוכח הסיוע הפעיל שהושיטה מצרים לתנועות השחרור הצפון אפריקניות יש הכרח מיידי לסייע בידי היהודים להתארגן להגנה עצמית עד עלייתם לישראל.
עם שובו של בן גוריון לתפקיד שר הביטחון בממשלת משה שרת, בפברואר 1955, הוא הקדיש לשאלת עלייתם של יהודי מרוקו מחשבה מרובה. מפאת הקשרים המיוחדים שהחלו אז להתפתח בין ישראל לצרפת, החליטו בן גוריון והארגונים היהודיים לפעול בצפון אפריקה בזהירות, לשקול היטב כל פעולה ולעשות אך ורק את ההכרחי, מבלי לסכן חיי אדם.
ידידות זו עם צרפת הייתה, כמובן, לעזר רב אך ההכרח לשמור עליה כפה לעתים, גם מגבלות חמורות. מערכת זו של אילוצים מנוגדים, עמדה לנגד עיניו של " לואי " כאשר התנדב לעמוד בראש המסגרת ההגנתית ליהודי צפון אפריקה.
הכוונה הייתה שהגרעין הפיקודי יהיה בנוי על מתנדבים מישראל ומהגולה. אך השלד יהיה מקומי ויהיה מורכב מפעילים יהודים צפון אפריקנים. תוך זמן קצר נבחרו כ – 20 מתנדבים והם רוכזו לשישה חודשי הכנה בירושלים.
בקיץ , נערכו בישראל בחירות חדשות לכנסת. על רקע המתיחות בגבולות והמצב הבינלאומי המחמיר, זכתה מפא"י שוב בניצחון והנשיא הטיל על בן גוריון לשוב ולכונן את הממשלה החדשה. ב- 10 באוגוסט, על רקע ההחרפה במצוקתם של יהודי מרוקו, וכחלק מההכנות לעברת ראשות הממשלה לידיו של בן גוריון, זימן משה שרת התייעצות מצומצמת במשרדו, שבה השתתפו בן גוריון ושאול אביגור.
להתייעצות זו הובא דו"ה שהנושא היה – הסיכויים לעלייה מברית המועצות, בן גוריון לא האמין באפשרות זו והא הציע להעניק עדיפות ראשונה לעלייה מצפון אפריקה.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים
תעתיק – הרב יחיאל ביטון
תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק
ההוצאות על בתי הספר שנוסדו ביפו ובתוניס הגיעו ב-1908 לכדי 140,000 פרנק.
שמעם הטוב של בתי הספר החקלאיים שנוסדו ביפו ובגידידה שבתונים הגיע הרחק לרוסיה
לבארונה מראת ידמונד – רוטשילד, באיין כול נהאר כא יטלבו מנהא לפאמילייא די רוטשילד באש יתגאבל אתתצליח די לאש כא יתתצללחו צדקות ודרוואתב די כא יתעטי האד לפאמילייא לבררה מן פראנצייא וכתרת אשי לארץ ישראל ו' באיין מקדדמא ואחד לידיספאנסיר פדמשק בלנמצארף מן ענד סי' ידוארד סטירן דלונדריס ו' באיין מן די אתתפרק למכזן לפראנסיס מן אדין חדאזית יתקבל יתקדדם אססקוילאת דליהוד די פאריז די מא כא יתתעללמו פיהום גיר ולאדמ ארוסיה ורומאניה?
נקולו ואחד לכלמא עלה סגיל לביבליוטיק דייאלנא. לאלייאנס ענדנא וחדא מן לביבליוטיקאן למכיירין די כאיינין דליהוד פדדנייא.
האד לביבליוטיקה מרתתבה פפאריז פוואחד אציאר מבנייא עלה ועלם להאד למקצוד, מחלולה אללחכמים די כא יחבבו יכדמו פיהא נית, אוו יסללפו מנהא למצאחף.
ואחד ליהודי פראנציץ עטאהא האדי שי עאמאת ואחד לקאפיטאל מזייאן די מעאתאיין אלף פראנק זאייד נאקץ.
לינטיריס די האד לפלוס כא יתתצללח ללתגביל וללתקביר ולביבליוטיקא.
האד לקצר די מצווב אללונור דלחכמה דליהוד וללונור דזזמאן לפיאיית די ישראל, כא יביין באיין אידא כא נפאתנו נפצצלו דורות צחאח ומגיהאדין באש ידדאבזו עלה רושהום, ראנא באקיין קאבדין פלפאיית דייאלנא, פלעאדאת די גדודנא, פלחכמים לקבאר דייאלנא, ופכול מא הייא חאגיא די
ולרומניה, ושם יהודים הנרדפים והמסכנים בקשו שיעניקו גם להם פיסת אדמה כדי שגם הם יוכלו לעבוד בה בשקט ובשלווה. אליאנס העניקה להם עזרה בדמותו של מנהל בית הספר החקלאי הראשון שס״ע להם בעצותיו הטובות והצמיד להם תלמידים מיומנים שהיו אמונים על החקלאות כדי שילמדו אותם. בתי הספר החקלאיים קיבלו מאוחר יותר סיוע נדיב מהבחן אדמונד דה רוטשילד ובית הספר החקלאי שנוסד בארגנטינה זכה גם הוא לסיוע של הברון הירש.
אליאנס מצידה העניקה את כל שיכולה היתה להעניק בדמות מנהלים ומורים שעשו את עבודתם מכל הלב. במזרח מקובל לבנות בתי ספר על אדמה שהיא בבעלות השלטונות. השלטונות בונים בתי ספר כדי להאדיר את עצמם ולהראות את חיבתם לתורה ולדעת. בת!רכיה וביוון כמו במדינות אחרות שהיהודים היו נתינים זרים בהם, השלטונות לא בנו להם בתי ספר והם נדרשו להשתמש בבתי כנסיות ובתי מדרשות. כשאליאנס הגיעה לתורכיה וליוון השקיעה רבות בקנייה ובבנייה של בתי הספר. לא היתה כל כוונה להתחרות באדריכלות היוונית או הארמנית. היא שמה דגש יותר על מבנים שיהיו מאווררים דיים ושיחדור לתוכם הרבה אור. אליאנס השקיעה יותר מ 3,950,000 פרנק בבניית בתי ספר. הבניין הראשון שנרכש על ידה היה בעיר היוונית סלוניקי בשנת 1875.
פיהא למעלה ולונור דליסטורייא דייאלנא.
סיניוריס, סאהל באש יתתביין ואחד לכלל דססגיולאת דסקוילאת דצנאייע די תאפללאחת די כלקית לאלייאנץ ודי כא יתקדדם, בלחק ויאער באש נביינו כול מא כרג מנהום דלכיר, למעזזה די ענד ליהוד כאמלין עלא האד אסגולאת כא יתשהד עלא לכיר די כא יכרג' מנהגום.
לחאגיא די עזיזא כייר ודי כא יתעטי פרובה מכייירה, הייא למעאוונא די כא יעאוונוהום ליהוד.
ואש האדשי כה יחב יקול באיין קררבנא אללוקת די פאס מא יחחדאזוס לאלייאנץ? לעניות דייאלהום וקללת להרגל וטרבייא יזללבו מאזאל טימפו טוול ללכ׳דמא דלאלייאנץ פששרק ואפריקה.
עלה קיבאל אידא כאיין שי קהלות די מאזל כא יחדאזו לעוואן, כאיץ בזזאף אוכרין די מאזאל מא אתתעמאל מעאהום חתא כיר! לקאנון די ענד לאלייאנץ מא יקדדש באש יתעטיהום סקוולאת דתעלימא, דצנאייע ודי תאפללאחת.
באש יתכממל לפעאל דייאלהא כא יתחדאז לאלייאנץ למעאוונא דליהוד כאמלין.
לעאדאד דלמיברוס מא הווא כייר מן תלאתא ותלאתין אלף ו' והאדי בזזאף דלעאמאצת די מא כא יזיד ואלו, לכלאצאת די כא יכללצו למימברוס מא כא יעטיו גיר מיתאיין אלף פראנק פלעאם, ולמצארף דלאלייאנץ די כול עאם כא יוצל מליון דלפראנק.
! ובלחק, ואש כאיינא פליהוד שי חברה די יתסתאהל למעאוונא די כ׳וואננא חסן מן האדי? בלא שק מא תציב חתא יהודי די מא יעארף אצצלאח ולפאיידא דלאלייאנץ ו' בלחק מא כא יקדדש האדשי ו' לאלייאנץ חאגתהא בלמעאוונא דלכול ו' לעאדאד כא יעמל לפירסא.
לאללייאנץ כא יתבררח אלתכמימא לקדימא דלאחדות דלעקל די גמעית ליהוד פכול וקת ודי עטאתהום אזזהד באש יגוזו לוקאת לוואערין דזזמאן לפאיית.
אליאנס היתה ערה לעובדה שתלמידים יהודיים שלמדו בבתי ספר של השלטונות לא ״דעו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש וברבות השנים הם לא יצליחו לקרוא את התפילה שבסידור. משום כך אליאנס דאגה לייסד בתי ספר שבהם מעניקים לתלמידים לימוד׳ דת בלשון הקודש. היא ״סדה כאלה באלגייר והם ממומנים ע"׳ יהודים עשירים מפריז ומנוהלים ע"׳ אליאנס. מעבר לטיפולה המסור בחינוך, אליאנס הוצרכה לממן בנייה של בת׳ חולים בירושלים ובצפת בעזרתה הנדיבה של משפחת רוטשילד.
אנו חייבים גם להעלות על נס את הקמתה של הספרייה המפוארת שאליאנס בנתה בפריז. ספרייה זו נחשבת לאחת הספריות הטובות שיש ליהודים בעולם. לאחרונה, אחד מיהודי פריז העניק סכום נכבד לספריה. מפעל זה מאדיר ומפאר את חוכמת ישראל, את אחיזתנו במנהגים ובמסורות שהנחילו לנו אבותינו. המפעל מעלה על נס את החכמים הגדולים שהעמיד העם היהודי ואת הקשר בל ינתק להיסטוריה המפוארת שלנו.
אדונים נכבדים, קל גם להראות את המפעל הגדול שאליאנס עשתה בבניית בתי ספר מקצועיים וחקלאיים וכמה טוב יצא מהם.
ראוי לציין גם את העזרה הרבה שיהודים נדיבים העניקו למפעליה של אליאנס. האם הדבר הזה מעיד על סיום דרכה של אליאנס? לא ולא! קיימות עדיין קהילות יהודיות במזרח ובאפריקה שהן עניות מדודות הזקוקות עד״ן לסיוע של אליאנס, ויש אחרות שעדיין לא זכו כלל וכלל לסיוע.
כדי שאליאנס תוכל להמשיך ולהתמיד במפעליה היא זקוקה לסיוע שיבוא מכל היהודים באשר הם. האם ישנה עוד חברה אצל היהודים שראויה לעזרה של אחיה יותר מאליאנס? ללא ספק לא תמצאו שום יהודי בעולם שאינו יודע או מכיר את התועלת והעזרה הרבה שאליאנס העניקה לעם היהודי באשר הוא. אליאנס קוראת לחשיבה לקדמה ולאחדות הדעת של כל היהודים בכל מקום שהם כדי להמשיך ולהתמודד עם הזמנים הקשים שעוד נכונו לנו.
סוף המסמך והנאום
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד,ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
3. הפעילות הציונית
האגודות הציוניות הראשונות
האגודות הציוניות הוקמו במרוקו על רקע הזיקה המסורתית לציון. האגודות הראשונות היו בערי החוף, החשופות להשפעה אירופית. בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״ ובתיטואן נוסדה האגודה ״שיבת ציון״, ולידה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו״. ב-1903 נוסדה בעיר אספי האגודה ״אהבת ציון״.
הפעילות הציונית במרכז מרוקו החלה ב-1908 עם הקמת האגודה ״חיבת ציון״ בפאס. זו חלה מיד להפיץ את השקל הציוני ואת מניות אוצר התיישבות היהודים והרחיבה את תחומי פעולתה לערים צפרו ומכנאס.
הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של התעוררות דתית וניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות. כמו כן בלטו בפעילות הציונית יחידים בעלי מעמד חברתי מבוסס, כולל אישים בעלי מדות ציבוריות חשובות ויהודים שהיגרו למרוקו מארצות שונות. חומר התעמולה הציונית שהגיע מן המרכזים באירופה היה בעיקרו ביידיש ובגרמנית, ולא סיפק את הפעילים במרוקו. המפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל צדקה או מעין ״כולל״ חדש.
המבנה הגיאופוליטי של מרוקו, ההרכב החברתי של הפעילים, העדר קשר ממשי בין האגודות הציוניות השכנות וכיבוש מרוקו על ידי הצרפתים היו בין הגורמים להחלשת הפעילות הציונית ערב מלחמת העולם הראשונה.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
קראתי לדבר מסה היסטורית חברתית,מאחר שאיני מביא בהם אזכורים ( חוץ ממקומות שאני מביא דברי מקור כשלונו ), אסמכתאות וסימוכין לדעות שאני מביע. אמנם הן בחלקן בגדר השערות, שאפשר להסיק על סמך תהליכים דומים בארצות ובזמנים אחרים. כוונתי להרחיב את הדיבור על הנושא הנרמז בכותרת, ואז אביא גם את האפאראט המדעי במלואו.
עיקר מטרתה של המסה כאן, להתוות בקיצור נמרץ את הקווים הכלליים לרקע ההיסטורי חברתי של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה, העוסק בהיבטים אחדים בחיי החברה היהודית בתקופה העותמאנית, כלומר החל מהמאה הט"ו לספירה ועד המאה הי"ט בקירוב, וכן למאמרים שיתפרסמו בעתיד בקבצים הנמצאים בהכנה, וירחיבו את הנושא לתחומים אחדים.
עם כיבוש העותמאנים של שטחים עצומים באסיה, אירופה ואפריקה מתחיל פרק חדש בתולדות עמנו, שלא זכה עדיין להתעניינות מדעית, שלה הוא ראוי מכל הבחינות. לעומת התופעה המתבלטת במאות הקודמות של הגירת יהודים מרצון או מאונס מהמזרח למערב, גובר עתה זרם הגירה בכיוון הפוך, מהמערב למזרח.
תופעה לא פחות חשובה הוא המפגש בין מהגרים ועולים מהמערב ובין היהודים הוותיקים ה״תושבים״ במזרח, לאחר מאות שנים — לפעמים רבות וקשות — של ניתוק כל קשר ביניהם. בשל עובדה זו נוצרים מצבים ומתגבשים עימותים, שיש להם דמיון רב למה שמתרחש בחברה היהודית בימינו במדינת ישראל ואף בתפוצות. עם זאת ברור, שמבניה של יהדות המערב אינו אחיד ומגובש. קיימים בה הבדלים רבים בכל הקשור לערכי תרבות ואף לדעות בענייני אמונה ודת, וזאת על רקע התפתחויות שעברו על חלקים שונים ממנה. אולם עוד יותר גדול השוני באופיים של הקיבוצים היהודים במזרח בינם ובין עצמם, שהתבלט בתקופת המפגש ואף התחדד כתוצאה ממנו. השוני בין ״עדות המזרח״ (כפי שמכנים אותן בימינו) היה גדול ועמוק מזה שבין עדות המגורשים והעולים מהמערב, אף כי מודעים אנו היטב לפער שהיה קיים במאות הט״ו והט״ז דרך משל בין מגורשי ספרד ופורטוגאל הנוצריות ליהודי פולין המזרחית והונגריה, ״האשכנזים״, נושא שעליו נרחיב את הדיבור בהמשך.
בשל ריבוי העדות במזרח, שהיו בשטחים שבין גבולות הודו המערביים (של ימינו) ועד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי ולמן הונגריה ורומאניה בצפון ועד לתימן ודרומו של חצי־אי ערב, עלינו לצמצם את המסה במסגרת השטחים שנמצאו בשלטונה של קיסרות העות׳מאנים, בני הגזע התורכי, מוסלמים־סונים, במשך תקופה של ארבע מאות — חמש מאות שנים, ההל במאה הט״ו ועד לראשית המאה הכ'. מבחינה חברתית ודתית יש להכליל באזור זה גם את מארוקו, אף כי לא הצליחו נסיונותיהם של העות׳מאנים במאה הט״ז להשתלט עליה, כפי שקרה לארצות אפריקה צפונה מזרחה למארוקו — כולל מצרים.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. תוניסיה.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
2 -תוניסיה.
באזור זה מעולם לא הייתה אוכלוסייה ערבית נוצרית – וזה בניגוד למצב העניינים במצרים ומזרחה לה בקדמת אסיה. גם שרידי האוכלוסייה הנוצרית ברברית נעלמו כבר מלפני אלף שנים בקירוב. בצפון אפריקה המערבית זהה המושג הערבי עם המושג המוסלמי. ומאחר שלא הצליחו באלג'יריה ובמרוקו הניסיונות של הצרפתים, להכניס תריס בין הערבים לבין הברברים ( בתוניסיה אחוז הברברים היה אפסי ), הרי גם אפשר לקבוע, כי המושג מוסלם זהה עם המושג ערבי – לפחות מבחינה לשונית ותרבותית. 
הסייגותם , הבלתי מודעת לפעמים, של המוסלמים לגבי היהודים אינה נובעת ממניעים מדיניים גרידא, אלא מהשקפת עולם, והיא אחידה בכל האזור. אכן שמעתי דעות נשגבות על תפקידם של היהודים בחברה הערבית המתחדשת, ובמדיה התוניסאית העצמאית, אבל אלה היו דעות יחידים. בשביל הרוב המכריע של האוכלוסייה יישארו היהודים עוד שנים רבות במצב של ה " דמי ", אנשי החסות לכל היותר, מצב שאינו נחלת העבר בלבד, אלא עדיין נותן את אותותיו במרוקו ובדרום תוניסיה.
אין הרוב בקרב האינטלגנציה היהודית המקצועית ואין הדור הצעיר מוכנים לחזור למצב זה . הרופאים ועורכי הדין האמידים חושבים על הגירה לצרפת.וביניהם של אלה משתעשעים ברעיון של הפיכה קומוניסטית. שוחחתי עם נציגיהם של דור " הזקנים " שבתוכם, משני הקצוות ר. ד. הצרפתי בלב והנפש וא. ב., ידידם ורבם של אנשי ה " ניאו דסתור ", ויודע אני , משום מה נוצר בלבי ש\בשיחות אלה הרושם, כאילו מדבר אני עם אנשים, המשלים את עצמם ואחרים עמהם.
לעומת זאת לא השלה את עצמו כלל מר ז'. ר דיפ… המנהל הצרפתי של הספריה הציבורית, שהוקמה על ידי הצרפתים. הוא נראה מיואש ומדוכא. בספרי שני מדורות, כללי ומזרחי. לאחרונה צומצמה סמכותו של המנהל למדור הכללי וסגן המנהל הערבי נעשה עצמאי במדור שלו. המדור הכללי עשיר, וכמעט שלם, בכל הנוגע לצפון אפריקה ותוניסיה בפרט.
רשמתי לעיון פרסומים רבים, שלאחר מכן לא יכולתי למצוא אותם בספריה הלאומית בפאריס, אשר בה חסרו במיוחד דברים שיצאו בימי שתי מלחמות העולם. סח לי מר ר., שמכינים עתה קטלוג ענייני לתולדות היהודים בתוניסיה. כשסיפרתי לו, שאני מתכוון לבקר את חברו, מר עות'מאן קאעק, הביע את חששו שמה לא ירצה הלה לקבלני, או יקבלני בצורה לא אדיבה. מעניין, שאותם ספקות השמיעו גם יהודים.
פגישות עם מוסלמים.
בזמן עבודתי בספריה הייתה לי הזדמנות לראות את הנוער המוסלמי שקוד על לימודיו. רבים נרשמו במכון התוניסאי ללימודים גבוהים, המסונף ל " סורבונה ". כאן לומדים הם מדעי הטבע, מדעי הרוח, כלכלה, משפטים. מובן, שהם היחידים השומעים במכון את השיעורים בספרות ערבית והיסטוריה ערבית.
הספרי הציבורית היא בסוק אל- עטארין, שוק הבשמים, שב " מדינה ". העיר הערבית. אולמות הקריאה אינם מתאימים לדרישות ההיגיינה, ובידוע, סולדים אנשי המזרח מחלונות פתוחים. ובכל זאת ראיתי עשרות רבות של תלמידים צמודים ליד ספרים. היה שקט למופת. איש לא שוחח עם חברו, איש לא הפריע לשני, כולם היו שקועים בלימודים.
ימים אחדים ישבתי באולם זה ועבדתי בחדרי הקטלוג ולא חדלתי מלהתפלא על ששקידתם, מרצם ורצינותם של בחורים אלה. שוחחתי עם אחדים מהם בהזדמנויות שונות ובמקומות שונים ונוכחתי לדעת, שאינם פחותים מחבריהם בארצות אחרות.
ב " חלדוניה ", במדרשה הקרויה על שם ההיסטוריון המפורסם אבן ח'לדון, שחי בתוניס, לומדים בחורים בגיל 15 – 17 שנה, המתכוננים להיכנס לתקפידים דתיים. ( הערה שלי , הספר אדמה מדע ההיסטוריה של רבן ח'לדון, הינו ספר מרתק ביותר, יש אומרים שזהו הספר הראשון של מדעי המדינה שנכתב אי פעם )
קיימת גם אוניברסיטה דתית במסגד " זיתונה ", שנוסד לפני אלף ומאתיים שנה, ושהיא כעין אל-אזהאר של קאהיר בזעיר אנפין. מי שאינו מוסלם לא יוכל להיכנס לתחומי המסגד, כדי להקשיב לשיעורים או לעיין בכתבי יד היקרים והחשובים שבספריתו הגדולה. בימי המתיחות המוסווית גם לא רצוי היה לבקר ב " ח'לדוניה ", הנמצאת אף היא בתוף שוקי העיר הערבית. ולכן שוחחתי עם פרחי החכמים רק מחוץ לכותלי ישיבותיהם. המבוגרים שביניהם עשו רושם של " צורבא דרבנן " ממש.
דור זה מתכונן ברצינות רבה לתפקיד שנועד לו בתוניסיה : להחליף את הזרים, את בעלי המקצועות החופשיים ואת הפקידים, ולקחת את ההגה בידעו. מועטים הם עדיין ומתונים בידיעותיהם, אבל מספרם הולך וגדל. מכל מקום, בין מעטים בין רבים, על כורחם נסחפים בזרם הלאומנות הקיצונית. אם כשהם מעטים, , כדי שלא ישתלטו אחרים בסיסמאותיהם המפוצצות על ההמונים הנבערים מדעת, ואם רבים יהיו – יבקשו את המנהיגות על אחיהם באלג'יריה ואפילו במרוקו.
יש קו של דמיון בין התוניסאים הצעירים לבין הפרוסים : ממושמעים, רציניים, מוכנים ללמוד ולטפס בסולם, כדי לתפוס את השלטון בידיהם.
בניגוד לחששות שהובעו קיבלני מר עותמאן קאעק באדיבות רבה, ושוחחנו בגילוי לב. הוא העלה זיכרונות מן העבר הקרוב, כשיהודים וערבים היו גרים בשכנות בערים הקטנות ובכפרים, והייתה ידיות אמת ביניהם. במיוחד בנאבל ובתסתור, שבהן ישבו מגורשי אנדלוס, יהודים וערבים, בסמטאות משותפות, חיזק זכר הגירוש את הקשרים ביניהם.
הנשים היו עוזרות אלה לאלה ומשתתפות בשמחה וביגון, וזקנה יהודייה הייתה בוכה על כי שכנתה המוסלמית לא תזכה לשבת איתה בגן עדן, בעוד שזו דווה לבה על כי חברתה היהודיה לא תמליח לעבור את הגשר, שהיה מתוח ביום הדין האחרון, והיא תיפול לתוך השא של גיהינום. הוא הזכיר את המעשייה בקאדי המוסלמי, שבא לפניו יהודי כתובע, שעוד שהנתבע היה בנו של האמיר. בשעת הדיון עמד היהודי בשמש, והנתבע היה בצל. הקאדי לא הגיב על זה. במקרה עבר האמיר, עמד על ההפליה בין התובע לנתבע ומיד העביר את הקאדי ממשרתו.
מסיפורי מעשיות עברה השיחה לפסים יותר רציניים, איני רוצה להסתיר, אמר איש שיחי, כי יש לי טענות חמורות כלפי היהודים בתוניסיה, על שמתנכרים הם לערבים. והלא יושבים היהודים בארץ זו זמן רב יותר מאשר הערבים. ולכן צריכים הם לראות את עצמם כבני הארץ.
חובה עליהם להכיר את השפה הערבית, שהיא אחותה של העברית. הרי בעבר הרחוק – לפני אלף שנה ישבו כאן מלומדים יהודים דגולים,, ששלטו שליטה מלאה בחשון הערבית, כתבו והרביצו את תורתם בה. לא ייתכן , שכיום יהיו יהודים וערבים זקוקים לשפה הצרפתית, כדי להידבר ביניהם באמצעותה.
Une histoire de familles-J.Toledano-Abrekhekh-Abzardel-Acco-Achach
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel
ABRAHAMI ou BRAHMI ou BRAMI ou BRAMY ou BRAMLI ou BRAMLY : dérive du nom de personne Abraham (voir Abrabanel) avec le suffixe -i ou -y ou -li ou -ly qui marquent l’appartenance à une famille ou une tribu.
Abrekhekh
Nom patronymique d'origine arameene, diminutif de Abrekh, qui a pour sens le talmid hakham, l'etudiant dans une grande yechiva. Le nom est atteste au Maroc au XVIeme siecle, figurant sur la liste Toledano des patronymes usuels a cette date dans le pays. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte semble-t-il uniquement au Maroc
Abzardel
Nom patronymique sans doute d'origine espagnole ou berbere, dont le sens est difficile a cerner, autrefois illustre au Maroc et qui a disparu avant le XXeme siecle.
Rabbi Itshak Abzardel
Rabbin et notable de la ville de fes, mileu du XVIeme siecle, fondateur d'une synagogue qui portait son nom et qui fut detruite par des emeutiers musulmans en 1646. Il fut parmis les signataires de nombreuses Takanot des Exiles de Castille a Fes, de1584 a1595
Acco
Nom patronymique d'origine hebraico-berbere, diminutif berbere du prenom biblique Yaacob. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte en Tunisie et au Maroc
Achach
Nom patronymique d'origine arabe ayant pour sens " le gardien ", le surveillant, porte aussi bien par lws juifs que par les musulmans. David Corcos en suggere une autre explication qui ne manque pas d'interet. Pour lui, il s'agirait d'une alteration du prenom berbere masculin Izzah, qui est un des diminutifs berberes di prenom biblique Itshak, Isaac, porte jusqu'au XXeme siecle dans les communautes juives du Sous.
Pourtant le nom ne figure pas sur la liste Toledano des patronymes usuels au Maroc au XVIeme siecle. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte au Maroc – Fes, Oujda, Casablanca, en Algerie – Oran, Tlemcen, Alger, Medea, Sidi Bel Abes, Monstaganem, Boufarik, Constantine, Boghari et en Tunisie – Tunis, Djerba, sous les formes proches Achouch, Achouche, Assas
Charles Achach
Fild d'Alfred Achach, negociant. Directeur de banque, ne a Oran en 1932. Ingenieur agronome de l'Ecole Nationale d'Agriculture Grigon-Paris, diplôme de l'institut de Statistiques de l'Universite de Paris et du Centre d'Etudes des programmes economiques.
President de la societe Euro-VI depuis 1989. Apres ses etudes, il entama sa carriere au ministere des Finances, et fut ensuite conseiller technique au cabinet du ministre de l'Agriculture Jacques Duhamel, et en 1969, rapporteur general de la Commission de l'Agriculture au Vieme Plan.
Il entra en 1971 ala Caisse Nationale du Credit Agricole, et en 1983, il fut nomme president de la Sicav Uni-Franc et Epargne Unie. De 1981 a 1989, administrateur de la cpmpagnie OPTORG, specialisee dans le commerce avec l'Afrique Nord Noire, vendue a l'Ominium Nord Africain, le plus grand konzern du Maroc en 1994.
Danielle Juliette Achach
Controleur d'Etat. Epouse de Charles Achach, fille de Henri Touati, nee a oran en 1940. Licenciee es-lettres classiques et agregee de grammaire. Apres une carriere dans l'enseignement secondaire et superieur, elle entra en 1969 a l'Ecole Nationale d'Administration. Apres sa sortie, elle fut notamment chef du service economique de l'outre mer au secreteriat d'Etat aux Departements et Territoires d'Outre Mer et sous directrice au ministere de l'Economie des Finances et du Bidget, et depuis 1989 Controleur d'Etat.
ACHOUR : nom d’origine arabe : ‘ashur qui signifie aimable, convivial, de bonne compagnie.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג
עדים אנו לתנועה בשני כיוונים הפוכים, הערבים נודדים צפונה, אל עבר הירדן, ארץ הנבטים וסוריה. והיהודים חודרים אל נאות הערביות שבצפון חיג'אז ונסחפים עם זרם אורחות הסוחרים התימניים, החוזרים מעזה ומאילת – אל ארץ חמיר.
כשיצא המפקד הרומי אֶליוס גַלוס בשנת 25 לפני הספירה למסעו המפורסם – הוא נתכוון לכבוש את דרום ערב, את ארץ הפלאות, מקום מוצא הזהב, האבנים היקרות, בקטורת והבשמים – שלח אתו הורדוס חמש מאות מחייליו. תפקידו המיוחד של הגדוד הזה מובן לנו עכשיו, לאחר שנתגלו לאורך הנתיב המוליך אל תימן כתובות ומציאות אחרות, המעידות שישובים יהודיים היו מצויים שם בתקופה ההיא.
אל המקומות הללו נהרו מהגרים יהודיים, בייחוד אחרי כיבוש ירושלים וחורבן הבית השני. תנאי החיים בערב אפשרו אז ליהודים להקים שורה שלמה של ישובים חופשיים, שפרחו והתרחבו במשל מאות שנים.
יש עדויות שבימים ההם – בתקופת רבי עקיבא ומרד בר כוכבא וגם אחר כך, קיים היה ישוב יהודי בתימן. בבית הקברות המרכזי של בית שערים שעל יד חיפה נתגלה אולם, " חמירי " עם כתובות ביוונית ותשליב חמירי, שהצלחנו לפענחו. המתים, הקבורים באולם הזה הובאו מאיזה מושבה מסחרית של יהודי תימן בצפון ערב או בסביבות ארץ ישראל, כי התימנים הקימו לצורכי מסחרם הענֵף כמה וכמה מושבות במקומות, שבהם הצטלבו בתיבות האורחות.
במושבות אלה ישבו גם יהודים, אשר התארגנו והקימו עדות – לפחות עדה אחת . ואם במאה השלישית ישבו יהודי תימן בצפון, הרי ברור הדבר שבדרום ערב התיישבו עוד קודם לכן. על חיבתם לארץ ישראל מעיד האולם שבבית הקברות. הרבה יש ללמוד מסיפורו של המחבר הנוצרי, המתאונן על ההתנגדות שנתקלה בה התעמולה הנוצרית בחמיַר במאה הרביעית.
בצפון חיו בטירותיהם וחצרותיהם עובדי אדמה יהודיים, גברים מלומדי קרב, אומנים מומחים במלאכות שונות, בייחוד בתעשיית כלי זין. בדרום התייהדו רבים מעם הארץ, התגיירו וקבלו על עצמם עול מלכות שמיים ועול המצוות. לאלה ולאלה היו מורים ורבנים, בתי מדרשות ובתי כנסיות. יהודי ערב קיימו קשרים עם ארץ ישראל, ובייחוד עם המרכז שבטבריה וגם עם יהדות בבל.
לימי מלכותו של ד'ו נואס, מלכה האחרון של חמיר, אשר ביחס אליו אין כל ספר שהיה יהודי לפי דתו, קדמה תקופה של חולשה ורפיון. החבשים חדרו אז אל תימן וכבשו כמה מקומות, ביניהם גם את העיר ט'פאר, שבה הושיבו חיל מצבעם משנה למלך ( כנראה מעם הארץ ).
הכובשים הושיטו עזרה לנצרות, אשר התחילה להתפשט אז בעיר נַג'ראן וסביבותיה, והנוצרים שרפו בתי כנסיות, או הפכום לכנסיות נוצריות. במשך דור שלם שלטו החבשים בחלקים מסויימים של תימן, ובייחוד כנראה, בשפלת החוף. ד'ו נואס, שהיה אישיות בולטת ובעל מרץ ורצון, שלא כמחכים שקדמו לו, ניסה לשנות את מצב הדברים, ושאף ולשחרר את כל חמיר ולגרש את החבשים מאדמת ערב.
ואולם לא על נקלה אפשר היה לשכנע את נגידי השבטים השונים, אשר התנגדו מעולם לכל שלטון חזק, כי רק אם יתאחדו יוכלו לעמוד בפני החבשים המאיימים עליהם. ואמנם לא הצליח ד'ו נואס, אולי מפני שלא הספיק לכך הזמן, לאחד את כל הנגידים ולהפוך אותם לכוח חזק.
אכן, בראשונה עלה בידו לגרש את חיל המצב החבשי מעיר הבירה, אבל אחר כך נכשל ונפל. ד'ו נואס החליט להכניע את תושבי העיר נג'ראן המורדת. הנוצרים בעיר זו נחלקו לשתי עדות : אחת צהן, החזקה ובעלת ההפשעה, עמדה בקשרים עם אויבי העם והמדינה, כלומר עם החבשים והביזנטינים, בעוד שהשנייה תמכה במלך ועזרה לו.
על כך קראו אוהדי ביזנטיה לאלה האחרונים " נוצרים לפי שמם ". אמנם ניתח המלך את תושבי נג'ראן, אבל עורר בזאת את חמת הביזנטינים והחבשים, אשר יראו כי שלטונו יוכל לסכל את כל תוכניותיהם בקדמת אסיה, אז עלו החבשים על חמיר והיכו את הנגידים הנאמנים למלך. ד'ו נואס עצמו הפיל את עצמו לתהומות ים, כי לא רצה לראות באבדן עמו ומולדתו.
מסביב למאורעות אלה נוצרה ספרות ענפה, המלאה סתירות פנימיות. אגדות פורחות באוויר והשערות מופרכות מעיקרן נתקבלו בלי שום ביקורת על ידי המדע המערבי. בספרנו זה נוכיח, כי לא נכונה הדעה שהחבשים עלו פעמיים על חמיר בימי ד'ו נואס, והוא נכנע בפעם הראשונה.
המלחמה עם יושבי נג'ראן לא פרצה בשל סיבות דתיות. את סיבות המלחמה האמיתיות מגלים לנו נסופרים הנוצרים פרוקופיוס וקוסמַס אינדיקופלבסטיס, שמו הפרטי של המלך היה נואס או ד'ו נואס, שם חמירי ולא יוסף, פנחס, זורעא או מסרוק. אין זה כינוי, כפי שרבים חושבים, ואין פירושו " בעל בלורית ".
הוא נכשל, מכיוון שלא יכול לעמוד יחידי נגד ביזנטיה וחבש, בייחוד לאחר שחלק מהנגידים לא חש לעזרתו או עזבו לנפשו לפני הקרב המכריע. אמנם ניסה ד'ו נואס להשיג עזרה ממלך פרס נגד האוייב המשותף, אבל עזרה זו לא הוגשה לו.
יהדות תימן לא פסקה מלהתקיים אחרי מות ד'ו נואס, למרות הרדיפות והעינויים שהיו מנָתה, יחד עם שאר תושבי חמיר, יצאו להלחם בכובשים בפיקודו של סַיף ד'ו יַזַן, שלדעת כמה מקורות היה יהודי, והודות לתמיכת הפרסים גורשו הכושים מדרום ערב. בתקופת מוחמד היו בחמיר ובסביבות נג'ראן שבטים, שרבים מחבריהם היו יהודים.
על כן הבטיח להם מוחמד שלא יכריחו אותם להתאסלם, אם יכרתו ברית שלום עם שליח הדת החדשה.
( הערה שלי, כמובן וכמצופה, הבטחה זו לא קויימה על ידי מוחמד, כפי שלא קיים מעולם הבטחה כלשהי לא רק כלפי היהודים, אלא כלפי כל מי שלא קיבל עליו את הדת החדשה )
היהודים הרבים שבארץ הפריעו לשליחי הנוצרים בפעולתם. מתברר, כי ההשפעה היהודית, שסימניה נראים בכתובות חמיר מן התקופה ההיא, אינה מקרית . מצויים בהן כינויים של אלהים ( הרחמן, אדון היהודים, בעל שמים, אלהי ישראל ) וגם ביטויים, מושגים רמזים, המעידים על קשר בלתי אמצעי ליהדות, באותה תקופה מוצאים אנו תופעות דומות, מוזרות כשלעצמן, בכמה כתובות צםון ערביות, הן נקראות " לחיאניות.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן….ערלת ילד אחרי הברית.
3 יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות. מתוך הספר " מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן
מנהג שטות.
כמו חכמים אחרים, גם רבי דוד עובדיה דגל בנאמנות למנהגים קדומים : חלילה לשנות ממנהג שנהגו מקדם. אבל הזכיר כמה מנהגים שהוא שלל את הלגיטימציה שלהן.
נהגו אנשים טיפשים להגיד בערבית, כמו שהקב"ה אמת כן הדבר הזה אמת, וזה היה עוון פלילי וקרוב לכפירה. הוא העתיק זאת מספרו של רבי דוד אבן זמרא, שצוטט על ידי רבי משה טולידאנו ( השמים החדשים ).
מנהגי נשים זקנות.
מנהג שאינו מועיל לפוריות.
היה מנהג שאישה שלא ילדה הייתה לוקחת אריג בלוי של ספר תורה ועושה אותו חגורה למותניה, כדי שתתעבר ותלד. רבי יוסף משאש טען שאין זו סגולה. לו היה הדבר מועיל, היה מתיר את הדבר, מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין איש לאשתו וכביכול שם שמיים נמחק להטיל שלום. אבל כיוון שסגולה זו אינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידן, ויש שניזוקו ותלו ההיזק בעוון זה, לכן הדבר פשוט ואסור לעשות כן ואין לו תקנה אלא גניזה.
ערלת ילד אחרי הברית.
נהגו הנשים שלא ברצון חכמים לבלוע ערלת הזכרים שחותכים בשעת הברית, ואומרות שמועיל הוא לעקרות, או למי שיולדת רק נקבות. מנהג זה עורר את הבעיה הלכתית בדבר האיסור של אכילת בשר אדם.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
Ben Adam ahrito el mout L'homme a la fin trepasse
Oulissim el mleh a'mro maymout Mais bon nom jamais ne passe
Proverbe d'inspiration commune judeo-musulmane et qui reprend et traduit une des plus connues des Maximes des Peres: "Bon nom vaut mieux que bonne huile et le jour de la mort que le jour de la naissance" C'est en Medina que ce proverbe trouve sa meilleure illustration. On connait le statut privilegie dont beneficient dans la societe marocaine les "chorfa", les descendants directs de la famille du Prophete. Aucune caste n'avait au Mellah de semblables privileges hereditaires. Les Cohen (descendants des serviteurs du Temple) ont certes garde
טולידאנו
quelques uns de leurs privileges sacerdotaux honorifiques, mais ils pouvaient les perdre en cas d'inconduite (par exemple mariage avec une femme divorcee). De meme la saintete n'etait pas consideree comme hereditaire et il n'y a jamais eu au Mellah de dynasties de marabouts comme chez les Musulmans ou des lignees de rabbins miraculeux comme chez les Hassidim d'Europe Orientale. a l'exception notable de la famille Abehsera. A la mort de Baba Sale en 1984 on a vu son fils Baroukh lui socoeder comme si c'etait un droit natnrel ..
A 'mar el mlah ma doued Jamais le sel ne se gate
C'est la meme idee developpee dans ce proverbe typique de la Madina. Dis-moit'ou tu viens je te dirai ce que tu deviendras. Bon sang ne saurait mentir. Quand ]a base est bonne les resultats sontgarantis, ce qui est bon au depart n'a rien a craindre car a-t-on jamais vu le sel ne pas register a l'epreuve du temps,? L'allusion au sel, considere naguere dans le desert comme aussi precieux que l'or, ne fait que donner plus de poids a la comparaison.
— Oukha ikber elfoul qad elkra' Meme si la feve se fait aussi grosse que la courge Ma youssels el rhbat zera Elle n'arrivera jamais au marche de l'orge
Textuellement au marche au ble, cereale plus noble que l'orge, mais les besoins de la rime . . .
C'est la version marocaine de la fable de la grenouille qui veut se faire aussi grosse que le boeuf. Certes !'agriculture n'etait pas un metier inconnu des Juifs (surtout dans le Haut Atlas), mais pas au point d'inspirer des proverbes.
— Ida tqado elktaf S'il n'y a plus de differences
— Ma bqa el-israf II n'y a plus de deference
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
הכל שוחטין
אצל הגאון רבי אהרון בן חסין למד רבנו את תורת השחיטה ובגיל 15 קיבל סמיכה. היה בקי גדול בתורת הספרות והשחיטה, מידי פעם היה מזמינו רבי יצחק סבאג שיבוא לבחון את תלמידי ישיבתו, בחינותיו היו על דרך החקירה כגון מדוע לא תירצה הגמרא אחרת וכדו', כתב את הספר מטה אהרון, לאחר כמה שנים נתמנה לרבה של מוגאדור הסמוכה לעיר קזאבלנקא. רבי אהרון היה נין לגדול משוררי מרוקו בכל הזמנים הגאון רבי דוד בן חסין שחי בין השנים 1730-1792. באותם הימים ראה רבנו שחכם פלוני אסר עוף לאישה, רבנו שדעתו היתה להכשיר את העוף אמר לאותה האישה לא בפני החכם שהעוף כשר, האשה שלא ידעה את נפשה שמה פניה ללכת לרבי יהושע בירדוגו האב״ד ואכן רבי יהושע הכשיר את העוף. לאחר מכן נודעו הדברים לאותו חכם, ומאז התבייש אותו חכם מרבנו, עקב גילו הצעיר שהעמידו על טעות, ואז קבל רבנו על עצמו שכדי שלא לבייש, ימנע מלהסתכל כשלא שואלים אותו, עד שיגדל ויהי גבר.
ענבי הגפן בענבי הגפן
כשהגיע לפרקו בגיל שבע עשרה, נשא לאשה את הרבנית הדגולה ג׳אמילה תבדל לחיים טובים וארוכים אמן, בתו של החכם השלם רבי משה אלכריף ומרת רחל זצ״ל, ונינת הגאון רבי בנימין אלכריף תלמידו של המלאך רבי רפאל בירדוגו וחתנו של המשורר הגדול הגאון רבי דוד בן חסין זצ״ל ומחבר הספר הנפלא ״גבול בנימין״, (הרבנית היתה אז בת 12). ואכן שמחה גדולה היתה לכל יושבי העיר ביודעם שאלו הנישואין הם ענבי הגפן בענבי הגפן.
בתוך ימי חופתו עמדו ראב״ד מקנס הגאונים רבי יעקב טולידאנו והגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל וסמכוהו בסמיכת חכמים, וברכוהו שבעתיד יאיר עיניהם של ישראל, ומאז נקרא בשם רבי שלום על אף גילו הצעיר. ואכן זכו שברכתם התגשמה. ואכן זכה רבנו לאשת חיל על כל המשתמע, וכמו שאחדל אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, ואכן היא שסייעתו עד יומו האחרון במסירות נפלאה לעלות ולהתעלות אל פסגת העולם שאליה הצליח להגיע, עמדה לצדו וחשבה כל הזמן איך לעזור לו, ונשאה עמו בעול הרבצת התורה לעדרים, חינוך ילדי ישראל, ולענות לשואלים דבר זו הלכה, קרוב ל ־ 80 שנה, ובהכנסת האורחים הרבים שהיו באים להתייעץ עימו, וכמאמר החכם ׳לכל איש גדול יש מאחוריו אשה גדולה׳. את כל עניני הבית נטלה אותם על שכמה, כדי שיהיה הוא פנוי אך ורק לעניני תורה וקדושה, מדת הסתפקותה במועט במשך השנים הראשונות בפרט, וגם לאחר שהמשפחה גדלה וההוצאות גדלו עם המשפחה, היא ההצלחה של רבנו, הופעתו המסודרת והנקיה שהיתה לסמל איך ת״ח צריך להיות מסודר ונקי, נזקפת המון לזכותה. וכותב רבנו בשבח אשתו ־ שהיתה מביאה לחמה ממקומות הרחוקים מן הדעת לגמרי. (וחם השמש/ט)
סמוך על שולחן אביו
לאחר נישואיו, המשיך רבנו להתמיד בישיבתו של רבי יצחק סבאג עוד חמש שנים, כשאביו סומכו על שולחנו ונוטל עליו את כל עול פרנסתו, וזה כתוצאה שראהו אביו לומד בהתמדה רבה, ומתוך כך הבין שאדם גדול צומח בתוך ביתו, לכך סייע לו בכל עניני הפרנסה, כולל דיור ־ שנתן לו חדר בביתו שידור שם לאחר נשואיו. בזכותו היה מסוגל רבנו לשקוע כולו ביגיעת התורה בלא שום היסח הדעת, ובלי שיהיה לו שום שיח ושיג בענינים אחרים לילות כימים שנה אחרי שנה, עד שהפך להיות בקי וחריף בתחומים רבים מתורתינו הקדושה. וזכר לו רבנו לאביו, את אשר היטיב והתחסד עימו בשנים הללו, שהיו אולי השנים המאושרות ביותר בחייו, כשהוא מתענג על חמדת התורה ועושה חיל, וכשהוציא את ספרו ׳מזרת שמש׳ מבטא שם בהקדמתו את רגשי הכרת הטובה שרוחש לאביו.
לאחר נישואיו החל בלימוד הגמרא עד ההלכה למעשה בהלכות יורה דעה, תוך שהוא עומל לתרגם הדברים למעשה, ולהבין דבר מתוך דבר, למציאות הקיימת
בזמננו, בדרך העיון המקורית לימוד גמ׳ ומפרשים עד ללימוד ההלכה. (מעניין מאוד שגם רבי יוסף קארו וגם הרמ״א, שניהם כיונו לדיעה אחת, לכתוב ולפרסם בראשונה את ביאורם על הטור בעניני יורה דעה! כנראה ששניהם הבינו שנושאים אלו נצרכים מאוד לעיצוב הלמדנות של הלומדים! ורבנו צעד בדרכם, והחל את העיון בנושאים אלו שהם יהוו לו בסיס להמשך בכל תחומי ההלכה והפסיקה.)
בין החברותות שקבע איתם לימוד רבנו באותו הזמן, היה הגאון רבי משה ויזגאן זצ"ל שהיה חברותא של במשך עשרים שנה, אשר לימים נתמנה לאב״ד בעיר הגדולה מראקש, וכותב רבי משה (הודפס במכתבי תהילה, שבראש תבואות שמש חחו״מ) מי כמוני יודע את חשקו והתמדתו של רבי שלום, שעם כל הטרדות הכרוכות בהנהלת התלמוד תורה, היה לומד על חשבון הזמן המיועד לאכילתו ובלילות לראש אשמורות. (הלימוד שלמדו יחד, היה גם בעניני הדיינות, ושניהם הוסמכו לדיינות באותו היום. רבנו רחש לו הערכה רבה, ומינה אותו ל׳בוחן׳ התלמוד תורה, וכשנתמנה רבנו לדיין בקזבלנקא והיתה לו סמכות למנות דיינים המליץ עליו שראוי הוא לכהן כדיין במראקש, ובשנים בהן היו רבנו ורבי משה גרים בירושלים, והיה אמור רבנו לטוס לבניו לחו״ל, היה נוסע קודם לרבי משה להיפרד ממנו כפי שנפרדים מידיד טוב, וגם לקבל ממנו ברכת הדרך. דרך אגב: רואים את ענותנותו של רבנו, ממה שלא שכח את ימי הידידות כחברים, אלא אדרבה נעשה כמי ששכח שהוא במשרה רוממה של ראב״ד ירושלים. (וכמים הפנים אל הפנים: כשהיה רבי משה מברך בזמן ההבדלה את ילדיו ונכדיו היה מקדים לברך את רבנו קודם לנכדיו.)
וכן מוצאים אנו את ידיד נעוריו רבי שלמה טולידאנו זצ״ל. (אביהם של ראשי ישיבת אור ברוך הגאונים רבי גבריאל ורבי מיכאל שליט׳׳א, ומחבר הספר ׳ויקהל שלמה׳) שלימים היה דרשן גדול בעי״ת בני ברק יע׳׳א, שהיה החברותא של רבנו בשנים האלו בשעות אחר הצהריים, ולמדו בצוותא את כל יורה דעה, והלימוד של אותם השנים היה הבסיס לספרו ׳מזרח שמש׳. וגם הוא כותב (שם) במכתב תודה ששלח לרבנו, על ששלח לו את ספריו ״ובפתחי את ספריך אורו עיני, ותיכף נזכרתי בימי הצעירות, וחבל על דאבדין ולא משתכחין״.