זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
לעילוי נשמתו של חנניה לוסקי ז"ל
התמונות באדיבותה של ענת לוי-כהן הי"ו
الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
בהקדמה לספרו " ג'יהאד ושנאת היהודים " של מתיאס קונצל, כותב פרופסור ג'פרי הרף :
עתה היה חוסייני יכול לפתוח ב״קריירה השנייה״ שלו בהשפעה על האירועים במזרח התיכון. בשיתוף עם האחים המוסלמים הוא הוביל את ההתנגדות האלימה להגירה היהודית, ולאחר מכן, בשנה 1948, למדינת ישראל. קונצל עוקב אחר התפתחותו של האיסלאמיזם המצרי לאחר שנת 1948, מציע דיון רב־ערך על מסתו האנטישמית החשובה של סייד קוטב משנת 1950 ׳מאבקנו ביהודים׳, ובוחן את מערכת היחסים המתוחה בין האחים המוסלמים ובין ממשליהם של גמאל עבד א־נאצר, אנואר א־סאדאת וחוסני מובארכ. הוא מנתח את תחיית האיסלאמיזם במצרים ובעולם הערבי כולו בעקבות התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, את הופעת חמאס בשנות השמונים ואל־קאעידה בשנות התשעים, ואת הקשר בין כל אלה למערך האירועים הפוליטיים והאידאולוגיים במצרים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מציין מבחר הצהרות איסלאמיסטיות בדבר הצורך להשמיד את ישראל ואת היהודים, וסוקר את פעולות הטרור שבאו בעקבותיהן. כל מי שמנסה בכוונה תחילה לרצוח אנשים חפים מפשע רבים ככל האפשר או להטיל בהם מום, הוא כותב, ״מתרגם את השקפת העולם האיסלאמיסטית־פשיסטית לפעולה״. קונצל טוען שהאיסלאמיסטים של העשור הראשון למאה ה־21 נותרו ״עד היום״ מגואלים בקשרי קודמיהם בשנות השלושים והארבעים עם הנאציזם.
ציבור משכיל רחב מניח כיום, כמובן מאליו, שהאנטישמיות הרדיקלית הייתה לב לבן של האידאולוגיה והמדיניות הנאצית. אולם בשנים 1945-1933 לא היה מקובל לחשוב כך. האמת היא שגם בעשורים הראשונים לאחר המלחמה, באירופה ובארצות הברית, רק מיעוט שכלל אינטלקטואלים ביקורתיים, כמה היסטוריונים וניצולים יהודים הציב את הנושא היהודי בחזית הניתוח של הרייך השלישי. רק בשנות השבעים והשמונים החל הנושא לתפוס מקום חשוב בזרם המרכזי של חוקרי ההיסטוריה ובדיון הציבורי והאקדמי. במהלך המלחמה עצמה נטו בנות הברית להותיר את העניין היהודי בירכתיים, בין השאר מתוך חשש שהתמקדות בגורלם של היהודים תעורר רגשות אנטישמיים סמויים באוכלוסייתן שלהן וכך תחבל בתמיכה במאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה המשיכו כמה היסטוריונים בולטים לטעון שהאנטישמיות לא הייתה אחד הכוחות המניעים של המשטר הנאצי, ושהצהרותיו של היטלר בדבר היהודים היו בעיקרן כלי טקטי להסתיר מניעים עמוקים יותר שלו. לאורך כל השנים נשמעו קולות רהוטים שהציגו ראייה מנוגדת של הדברים, אולם עברו עשורים עד שמה שזכה בינתיים לכינוי ״הולוקוסט״ נע משולי הדיון על התקופה הנאצית אל המקום הבולט שהוא תופס בו כיום.
למרבה התמיהה, הדים מהשתיקה ההיא נשמעים עתה בתגובה האירופית והאמריקנית לאיסלאמיזם. בשטף הספרים והמאמרים על שורשיה של מתקפת 11 בספטמבר אפשר למצוא דיונים רבים על המרד התרבותי נגד המודרנה, כמו גם ניתוחים מעולים של הופעת הפרשנות הקיצונית והפונדמנטליסטית לקוראן במצרים ובמקומות אחרים בעולם המוסלמי, אולם נושא האנטישמיות נעדר כמעט לחלוטין. אפילו הדוח המקיף של הוועדה שמינה הממשל האמריקני לחקירת אירועי 11 בספטמבר מצליח לדון בהשקפת עולמו של ההוגה האיסלאמיסטי הקיצוני והאנטישמי סייד קוטב בלי לעמוד על העומק והחשיבות של שנאת היהודים שלו. אלה הם פני הדברים למרות קיומה של ספרות מחקר נרחבת ורבת־ערך על הקשר הסיבתי שבין הנאציזם ובין הופעת האיסלאם הרדיקלי. אפשר אולי להסביר את הסרבנות הזאת, או משהו ממנה, בספקנות הבריאה המופנית כלפי כל ניסיון לקשר בין הפשיזם או הנאציזם ובין התרחשויות עכשוויות כלשהן. השימוש האינפלציוני במונחים ״פשיסטי״ ו״נאצי״ מטשטש תכופות את ההבדלים בין משטרי עריצות טוטליטריים ובין מפלגות שמרניות הפועלות במערכות דמוקרטיות. הקישור בין ישראל לנאציזם היה לרכיב שגרתי בתעמולה האנטי־ישראלית. ובכל זאת, אסור שהשימוש המופרז או המטעה במונחים יסיט את מבטנו מקשרים היסטוריים ומקווי דמיון רעיוניים, כאשר יש עדות ברורה לקיומם. היסטוריונים המעודדים אותנו, במקרים אחרים, לחשוב על היבטים השוואתיים וטרנס־לאומיים של ההיסטוריה, וכאלו המפנים את תשומת לבנו להשפעתם של הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערביים על העולם הלא־מערבי, ראוי שיפעלו באופן דומה גם באשר להשפעתם של הפשיזם והנאציזם על העולם הערבי והמוסלמי. אין ספק שהאיסלאם הרדיקלי אינו זהה לפשיזם ולנאציזם האירופיים. ובכל זאת, קונצל מראה באופן משכנע שהמגעים הבין־אישיים והקשרים האידאולוגיים בין השניים ראויים לעיון, ושהם תרמו לצמיחתה של רדיקליות מסוג שלא היה מוכר קודם לכן בעולם המוסלמי. ׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ קורא לנו לבחון בזהירות את הדומה והשונה בין שתי התפרצויות גדולות אלו של אנטישמיות רדיקלית בהיסטוריה המודרנית.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל
הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל
ידוע מאמר החכם אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה, חברו הטוב של רבנו מילדות ועד זקנה, ישבו בשבת תחכמוני על כסא דין יחדיו הלא הוא מוהר״ר יוסף משאש דצ״ל נולד בעיר ״מקנס״ שבמרוקו, בשנת תרנ׳׳ב, נתבקש לישיבה של מעלה ביום ב׳ בשבט תשל״ד, והוא בנו של הצדיק החסיד עיר וקדיש מן שמיא נחית כמוהר״ר חיים משאש זיע״א, למד בישיבת ״עץ חיים״ בעיר ״מקנס״ בראשותו של האדמו״ר החסיד כמוהר״ר חיים בירדוגו זצ״ל.
בשנת תרפ״ד כיהן כרב ראשי בעיר ״תלמסאן״ שבאלז׳יר, וישב שם טו״ב שנים, ואחר פטירת הגאון כמוה״ר משה טולידאנו זצ״ל, הוזמן לשמש בעיר מולדתו ״מקנס״ כחבר בית הדין בראשותו של הגאון כמוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל יחד עם החסיד כמוהר״ר רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל.
רבי יוסף ז״ל שימש ראב״ד לענייני השררה לכל מרוקו, היה דמות מופתית, חביב ומכובד על הבריות, אהב את הבריות, איש המוסר והחסד, בעל הדרת פנים.
ביום ט׳ בניסן תשב״ד עלה לארץ ישראל, וכעבור שנה נבחר לתפקיד רב ראשי לחיפה והסביבה. נשא בכבוד ובגאון תפקיר רם זה עד יום שנתבקש לישיבה של מעלה. הרביץ תורה ברבים, קיים בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנה ידך, הקים תלמידים בצעירותו וזקנותו, תלמידי חכמים המשרתים בקודש בארץ ובחוצה לארץ.
כל ימיו הקדיש לתורה, למד ולימד כתב וערך, וחיבר כ־48 ספרים, חלק מהם יצאו לאור בחייו על ידו, ספריו מעידים ומוכיחים עד כמה צלל ולן בעומקה של הלכה, נוסף על עומק והיקף ידיעותיו בבבלי ובירושלמי ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולעילא מכל ברכתא זכרון למופת שבו נחון, והיה מצטט בעל פה, אימרות מהתלמוד, מהפוסקים מהאגדה ומדרש. הגיה חיבורים רבים, וכל זה נוסף על עבודת הקודש שהיתה מוטלת על שכמו. ספריו ״אוצר המכתבים״ מוכיחים עד כמה היתה דעתו מעורבת עם הבריות וכולם מלאים אהבת התורה, אהבת הבריות וכר.
יש לו הרבה הקדמות בהרבה חיבורים, הקדמות בעלי תוכן רב, סגנון עשיר, מלוטש ומגוון, גבור חיל במלחמתה של תורה, סיני ועוקר הרים, שמו נודע בשערים, אוצר החכמה המדע והמליצה, הוד פניו כזהרא דשמשא, את מדותיו הנעלות והנשגבות שאב מאבותיו הקדושים וממקור חיים — (רבו זצ״ל).
הופעתו האצילה רצינותו הגדולה, יושרו ודייקנותו הרבה, כל אלה יצרו בלב כל מי שבא אתו במגע הרגשת הערכה, הערצה ויראת כבוד, ידיו רב לו בבקיאות ובסברה ישרה, בכתב ובציור ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש.
היה איש התוכחה, במתק לשונו, שכנע איש ואשה נער וזקן לקיים את מצוות ה׳, וכמה נפשות עשה, אציל הרוח, בעל שיעור קומה מוסרית ואהבת חסד. רבים נהרו לשמוע דרשותיו וידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בהטפה, באגדה ובדברי חז״ל, בכדי לקרבם ליהדות, והצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות ופירי פירות. נתקיים בו הפסוק ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״ — אם הרב דומה למלאן ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו מפיהו. אשריו ואשרי חלקו ואשרי זרעו אחריו זיע״א. (העתק — מסוף ספר שופריה דיוסף).
בית כנסת ״אל עטאר״
בית הכנסת בו נהגה משפחת טולידאנו המסועפת להתפלל, היה בית כנסת ישן מאוד אשר שכן במבוי הנקרא ״מבוי אל עטאר״, בית כנסת זה נקרא על שמו של רבי משה בן עטר. הוא השתייך למשפחת ״בן עטר״ רמת היחס שהיתה אחת המשפחות המפורסמות ביותר במרוקו. ממשפחה זו יצאו רבנים ונגידים ידועי שם שהאירו את שמי היהדות באור תורתם — רבנו חיים בן עטר — בעל ספר ״אור החיים״ הקדוש. היה מצאצאי המשפחה.
בן למשפחה מפוארת זו היה גם הנגיד המפורסם — רבי משה בן עטר יועצו של המלך מולאי איסמעיל. רבי משה שהיה עתיר נכסים בנה מכספו בתי כנסיות בהרבה מערי מרוקו שנקראו על שמו.
בית הכנסת שבנה בעיר מקנס ב ״ מבוי אל עטאר ״ אירע לימים מאורע מפליא. היה זה בימיו של הקדוש המפורסם רבי שמואל בן וואעיש מגדולי חכמי מקנס. הערבים תושבי העיר צדו ביער לביאה והביאוה כדורון למלך. הלביאה הושמה בכלוב גדול של ברזל בחצר הארמון. באחד הימים הצליחה לפרוץ את הכלוב, והטילה את חיתתה על כל העיר, רק לאחר מאמצים רבים הצליחו חיילי המלך ללכוד את הלביאה, החליט המלך שמהיום והלאה הלביאה לא תהיה בחצר ארמונו.
הוא ציוה על היהודים לתת לו חצר אחת בחצרות המל״ח ( שכונת היהודים ) ובחצר זו שיכן המלך את הלביאה כשהיא קשורה בשלשלאות של ברזל. חשב המלך לעצמו — אם תינתק הלביאה את השלשלאות ותיברח, היא תזיק רק ליהודים, ומה בכך? אחד מעבדי המלך היה מגיע בכל יום, ערב ובוקר, וזורק ללביאה את מזונה. באחד הלילות ניתקה הלביאה את השלשלאות והחלה לשוטט בשכונת היהודים. בבית הכנסת ״בן עטר״ ישב אותה שעה הצדיק רבי שמואל בן וואעיש וקונן מרה על גלות השכינה. ולא שת ליבו כלל ללביאה שנכנסה פנימה מבעד לדלת הפתוחה.
ולפתע… נהמה אדירה, הלביאה נצבה מולו כשעיניה יורקות זיקי אש, רבי שמואל לא העלה על דעתו כי זו לביאה, הוא חשב כי כלב גדול עומד מולו, קם רבי שמואל ממקומו, נטל את מטהו והחל להכות את הלביאה… והיא נוהמת, ויוסף להכותה ולהוציאה מבית הכנסת, ובאותה שעה בא הממונה עליה, ועימו שוטרים להוליכה אל המלך, בדרך שמעו נהמתה ממכות הרב שהיה מכה אותה, הלכו אחרי הקול. המה ראו כן תמהו, ותפסוה והוליכוה… ומאז נודעה קדושת הרב גם לעיני הגויים.
המקום בו אירע הנם ניקרא בפי יהודי מקנם ״דאר אלביא״, כלומר חצר הלביאה.
כאמור משפחת טולידאנו קבעה מקום תפילתה בבית כנסת זה. ובו התפלל גם רבינו. תפלת שחרית נמשכה כשעתיים בכל יום, תפילה כותיקין. התפלה היתה נאמרת מלה במלה עד גמירא. וכדברי הגאון מוילנא ״צוהר תעשה לתיבה״. שתהיה כל תיבה ותיבה — בתפילה מאירה כצהריים.
המשכים קום הקבוע הוא רבינו. ישב במקומו הקבוע, ולימינו ישב רבו הצדיק רבי חיים בירדוגו זצ״ל. ולשמאלו רבי יעקב הכהן זצ״ל הדרשן הידוע, ולידו ר׳ ידידיה טולידאנו ור׳ שלמה טולידאנו, ועוד דמויות קדושות שהיו בשורה ההיא. ושניה לה יתר בני המשפחה.
עליה קטנה היתה בבית הכנסת והיתה מיוחדת לרבי אברהם עמר זצ״ל שהיה אב״ד במרוקו. והיות והיה משותק בשתי רגליו ל״ע פתח לו עליה זו מחדרו בכדי שיצטרף למניין.
אחרי פטירתו עברה עליה זו לרשות בית הכנסת, ובה היה מתפלל הגאון רבי שלום משאש — לימים רבה של ירושלים. ומתבודד בעליה זו כדרכו בקודש. ומיד בסיום התפלה, יושבים לקבוע עתים לתורה
ובכל תפלת ר״ח היה רבינו מפייט בפתיחת ההיכל את השיר שהיה חביב עליו וזה נוסחו כמו שכתוב בספר ״ישמח ישראל״ שירת הבקשות של יהודי מקנס (רף רמ״ט)
סי׳ עד״ס.
עוזרני אל חי להכניע את יצר המפתה המריע מבלתך אין מושיע להושיענו.
דלתי תשובה חי פתח לי, בי שבתי מחטאי ומעלי, אנא צורי שמע קולי מהר ענני.
(סוגר) אודה עלי פשעי אתה תשא עווני, (ב׳ פעמים).
סוד ימינך הפשוטה, לקבל נפש המתחרטה, ולא תוסיף עוד תחטא אליך קוני.
(סוגר) הרחק נא מעליה חברת כת הצפוני(ב׳ פעמים).
בכל ערב היה הדרשן המפורסם רבי יעקב כהן זצ״ל מוסר שיעור לבעלי בתים, ואבא ע״ה ר׳ דוד ז״ל נמנה עמהם, וגם אנכי הצעיר הצטרפתי אליו מדי ערב. השיעורים היו מחולקים: יום — עין יעקב, יום — הלכה, או מדרש רבה וכוי. כשהיה רבי יעקב חולה, שולח את אבא ע״ה לאסוף את האנשים אליו הביתה ושם המשיך בשיעוריו.
בשבתות השנה היה דורש רבינו לכל באי בית הכנסת במוסר ויראת שמים, ופעמים שהיה מטיח דברים כעד העשירים שהיו נמצאים, בכדי שיסייעו לאחיהם העניים.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
בדומה מסכם רבי אבנר הצרפתי את הרעב של הצת"ח – 1738 :
" נחרבה פאס מתוקף הרעב….והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו…ומתו בעוונותינו הרבים רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו. והרבה גלו לתיטואן. ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי הנקרא אלצאבא "
נציין שדווקא תקופה קשה זו הייתה תקופת פריחה ושגשוג רוחני ליהדות מרוקו בכלל, וליהדות פאס בפרט. זו היא, למעשה, תקופת הזוהר של הקהילה היהודית בפאס במאות השנים האחרונות. בתקופה זו פעלו מאות רבנים בערי מרוקו ועשרות בעיר פאס.
היצירה הרבנית במרוקו הגיעה לשיאה. יצירות רבות ומגוונות התחברו בכמה מערי מרוקו באותה עת בכל מקצועות היהדות : פרשנות המקרא והתלמוד, פרשנות ההלכה ושאלות ותשובות, דרוש ומוסר, השירה והקבלה.
מתקופה זו ישלנו יצירות רבניות רבות ומגוונות, מכל אזורי הפזורה היהודית במרוקו. לדוגמא פאס : " מנחת יהודה " , מכנאס, דרושים על התורה, " דברי שמואל , אמשטרדאם , תנ"ט ( חישושי ש"ס. " נימוקי שמואל " , אמסטרדם תע"ח, חידושי ש"ס וביאורים על רש"י ורמב:ן ועל התורה, שניהם לרבי שמואל הצרפתי.
" פרי עץ וגן ", ירושלים, תרס"ד, חידושים על התורה ודרושים, " גפן פוריה, ירושלים תרס"ד, חידושי ש"ס, שניהם לרבי שמואל בן זקן. מכנאס, " ראש המשביר ", ליוורנו ת"ר, חידושי ש"ס, " כנף רננים " , דרשוים כתבי יד, " דברי משה ", מכנאס, התש"ז, כולם לרבי בירדוגו.
" זובח תודה ", קושטא, תצ"ג, מניין המצוות בדרך וידוי, לרבי מרדכי אצאבאן. על אלה ישל להוסיף את החיבורים לרבנים ממשפחת טולידאנו ובירדוגו ועוד אחרים.
תיטואן : " משמרת הקדש ", ליוורנו, תקפ"ה, " חסד אל ", ליוורנו, תקפ"ו, שניהם לרבי חסדאי אלמושנינו. חידושי ש"ס, חלקם נדפס בספר " ברית יעקב " לרבי יעק פיטוסי, ליוורנו, ת"ק\ לרבי אברהם בן מוסא, היאור על האדרות לרבי יעקב מראג'י – על " אדרא זוטא " נדפס בווין התרמ"ז.על אדרא רבא נמצא ברשותי בכתב יד.
צפרו : " קבוץ גלויות ", פאס התשכ"ג, לרבי מאיר די אבילה. כמה קובצי שאלות ותשובות מרבי משה בן חמו ורבי ישועה בנו, שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות של חכמי התקופה.
סאלי : " אור החיים " פירוש על התורה, " חפץ ה' ", אמסטרדם, תצ"ב חידושים על הש"ס, " פרי תואר " , אמסטרדם, התק"ב, םירוש וחידושים על שולחן ערוך, יורה דעת, שלושתם לרבי חיים בן עטר.
" מערת שדה המכפלה, ירושלים תר"ע, קיצור ספר " אוצרות חיים " לרבי חיים ויטאל, בדרך שיר, " צלצלי שמע ", נא אמון, תרנ"ב, שניהם לרבי משה אבן צור.
" מגן גבורים " ב"ה, ליוורנו, התקמ"א – תקמ"ה, חידושים לש"ס, שאלות ותשובות " באר מים חיים ", ליוורנו, תקס"ה חידושים לטור שולחן ירוך – כולם לרבי אלךיעזר די אבילה.
מראכש : " חידושי דינים " לרבי שלמה עמאר, חלקם נדפסו בספר " גושפנקא דמלכא " , ליוורנו הת"ר, " הגהות לספר אוצרות חיים ולכתבי האר"י " לרבי אברהם אזולאי, ליוורנו, תריד, " מקדש מלך " פירוש על הזוהר לרבי שלם בוזאגלו, אמסטרדם, תקכ"ו – תקכ"ט.
תאפילאלת : " בנאות דשא ", מוסר והליכות לרבי שלמה אדהאן, נדפסו ממנו שש מהדורות, האחרונה בירושלים תש"ס.
דמנאת : " מר דרור ", איזמיר, ת"ץ, חידושי ש"ס לרבי מרדכי עטייא.
אללקצאר : שאלות ותשובות מרבי מסעוד בן מוייאל, חלקם נדפסו בספרי רבני התקופה.
אגאדיר : " כף נקי " פירוש על התפילה, כתב יד, " רך וטוב " , שאלות ותשובות, כתב די שניהם לרבי כליפא בן מלכא.
ספרים אלה שהבאנו הם רק מדגם ליצירה הגדולה ולגווניה, שהתחברה בתפוצה היהודית בערי מרוקו וכפריה. הזיקה ההפוכה שבין היקף היצירה הרוחנית ללחץ על החברה היהודית, הובעה כבר על ידי צ"ה גרץ, " דרכי ההיסטוריה היהודית ", ירושלים, תשכ"ט עמוד 78 ואילך.
مقالات باللغة العربية-Biographie de Abou Hourayra – أَبُو هُرَيْرَة
Biographie de Abou Hourayra – أَبُو هُرَيْرَة
L'origine de son surnom
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) éprouve beaucoup d'affection pour les animaux, et plus particulièrement pour les chatons : Il en garde d'ailleurs constamment un en sa compagnie; c'est ce qui explique son surnom (qui signifie littéralement "le père des chatons"), qui lui a été donné par le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui).
Sa conversion
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) se convertit à l'Islam en l'année de Khaybar (7 H) alors qu'il appartenait au chef de la tribu des Daws. Cette tribu vivait dans la région de Tihamah qui s'étendait le long de la Mer Rouge, au sud de l'Arabie Saoudite. Quand At-Tufayl retourna à son village après sa rencontre avec le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) et sa conversion à l'Islam, au tout début de la mission, Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) fut l'un des premiers à répondre à son appel, contrairement aux autres membres de la tribu qui s'entêtèrent longtemps dans leurs anciennes croyances.
Souvent, il louait Dieu pour sa bonne fortune et disait : "Louange à Dieu qui a guidé Abou Hourayra à l'Islam, gloire à Dieu qui a enseigné à Abou Hourayra le Coran. Louange à Dieu qui a accordé à Abou Hourayra la compagnie de Mouhammad, que Dieu le bénisse et lui accorde la paix".
Sa première rencontre avec le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui)
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) accompagnait At-Tufayl lorsque ce dernier se rendit de nouveau à la Mecque. Il y eut le privilège et l'honneur de rencontrer le noble Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) qui lui demanda :
– "Quel est ton nom ?
– Abdu Chams- serviteur du soleil, répondit-il.
– Remplace-le par Abdur-Rahman – serviteur du Tout Miséricordieux, dit le Prophète.
– Ca sera donc Abdur-Rahman, ô Messager de Dieu, acquiesça-t-il."
Il continua néanmoins à être connu sous le nom d'Abou Hourayra (que Dieu l'agrée), car comme le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) il affectionnait les chats et depuis l'enfance, il a toujours eu un chat pour jouer. Abou Hourayrademeura à Tihamah pendant plusieurs années avant de partir pour Médine en l'an 7 de l'Hégire avec les autres membres de sa tribu.
L'invocation du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) en sa faveur concernant la science
Zayd Ibn Thabit (que Dieu l'agrée), le notable compagnon du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) rapportait : "Nous étions Abou Hourayra, un ami et moi-même en train de prier Dieu Tout Puissant et d'effectuer le dhikr dans le Masjid, lorsque le Messager de Dieu (paix et bénédiction de Dieu sur lui) apparut. Il se joignit à nous. Nous nous tûmes et il dit : "Poursuivez ce que vous étiez en train de faire". Alors mon ami et moi fîmes une invocation à Dieu et le Prophète (paix et bénédiction de Dieusur lui) de dire amin à nos duas. Ce fut ensuite au tour d'Abou Hourayra (que Dieu l'agrée).
Il fit la supplication suivante : "Ô Seigneur, je Te demande ce que mes deux compagnons t'ont demandé et je Te demande le savoir qui ne sera pas oublié".
Le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) dit amin. Ensuite, nous répétâmes : "Et nous demandons à Dieu le savoir qui ne sera pas oublié".
Le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) répondit : "Le jeune Dawsi a demandé cela avant vous".
La conversion de sa mère et son comportement avec elle
Un jour, alors qu'il l'invitait à avoir foi en Dieu seul et à suivre Son Prophète, elle dit des choses sur le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) qui attristèrent grandement Abou Hourayra (que Dieu l'agrée). Les yeux pleins de larmes, il se rendit chez le saint Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) qui lui demanda :
" Qu'est-ce qui te fait pleurer, Ô Abou Hourayra ?
– Je n'ai pas cessé d'appeler ma mère à l'Islam mais elle me repousse toujours. Aujourd'hui, je l'ai une fois de plus invitée à l'Islam et je l'ai entendue dire des mots que je n'aime pas. S'il te plait, implore Dieu le Tout-Puissant d'incliner le cœur de la mère d'Abou Hourayra à l'Islam".
Le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) dit alors : "Ô Dieu ! Guide la mère de Abou Hourayra".
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) racontait : "Je suis rentré chez moi et j'ai trouvé la porte fermée. J'ai entendu l'eau éclabousser. Lorsque j'ai essayé d'entrer, ma mère me dit de rester où j'étais. Une fois habillée, elle me laissa entrer dans la pièce et là elle dit : "Je témoigne qu'il n'y a d'autre dieu que Dieu et je témoigne que Muhammad est son Serviteur et Son Messager".
Je suis retourné chez le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui), pleurant de joie alors que l'heure précédente je pleurais de tristesse. " J'ai de bonnes nouvelles, Ô messager de Dieu. Dieu a répondu à ta prière et a guidé la mère d'Abou Hourayra à l'Islam". (Mouslim)
Puis il ajouta : "Ô Messager de Dieu ! Demande à Dieu de faire en sorte que moi-même et ma mère, nous soyons aimés des croyants et des croyantes". Le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) s'adresse alors à Dieu en ces termes : "Ô Dieu ! Fais que cet humble serviteur que tu as là ainsi que sa mère soient aimés par chaque croyant et croyante".
Toute sa vie durant Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) se comporta avec gentillesse et courtoisie envers sa mère. Chaque fois qu'il sortait, il s'arrêtait au seuil de sa chambre pour lui dire : "la paix soit sur toi mère ainsi que la clémence et la bénédiction divine".
Elle répondait par : "et sur toi soit la paix, mon fils, ainsi que la clémence et la bénédiction divine".
Souvent, il ajoutait : " Que Dieu soit miséricordieux envers toi tout comme tu m'as soigné lorsque j'étais enfant".
Elle répondait : " Que Dieu soit miséricordieux envers toi comme tu m'as délivrée de l'erreur alors que j'étais vieille. " Abou Hourayra encourageait toujours les comportements doux et bons envers les parents.
Un jour, il vit deux hommes, l'un plus vieux que l'autre marchant ensemble. Il demanda au plus jeune : " Qui est cet homme pour toi ? "
– "Mon père", répondit-il.
– "Ne l'appelle pas par son nom. Ne marche pas devant lui et ne t'assois pas avant lui", conseilla Abou Hourayra.
Les ahâdîths qu'il rapporte du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui)
Pendant les quatre années qu'il passa en compagnie du saint Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui), Abou Hourayraréussit, grâce à sa formidable mémoire, à mémoriser les joyaux de sagesse émanant de la bouche du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui). Conscient de son don, il décida de l’employer au service de l'Islam.
Cette faculté, Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) va l'utiliser au service de la propagation des enseignements prophétiques. Ainsi, comme il n'exerce pas d'activité professionnelle âil le dit lui-même, il n'a ni terre à cultiver (contrairement à ses frères Ansâr), ni commerce à entretenir (contrairement à ses frères Mouhâjirin) -, il profite de sa disponibilité pour rester constamment en compagnie du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui), à écouter et, surtout, à retenir ses moindres propos.
Il avait du temps libre car contrairement aux autres Muhajirin (Emigrés), il ne s'affairait pas sur les marchés et contrairement aux Ansar, il n'avait pas de terre à cultiver. Il préférait de fait accompagner le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) dans ses voyages et expéditions. Impressionnés par sa mémorisation des hadiths, certains compagnons l'interrogeaient souvent sur la période et le contexte d'un hadith.
Avec les compagnons tels que Abdullah fils d'Omar, Anas fils de Malik, la Mère des Croyants Aisha, Jabir Ibn Abdullah et Abou Sa'îd Al-Khudri, il fait partie des principaux transmetteurs de Hadîth. Ils ont transmis plus de mille paroles du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui).
Il est rapporté que lui-même, son épouse et sa fille ont pour habitude de se relayer toute la nuit – chacun occupant un tiers de celle-ci – pour prier et accomplir des actes de dévotion. Ainsi, il ne se passe pas un instant sans n'il y ait quelqu'un qui ne fasse la salât, le dhikr ou la récitation du Coran chaque nuit dans la maison de Abou Hourayra (que Dieu l'agrée).
Les souffrances qu'il subit pour la cause de Dieu
Il disait : " Lorsque je souffrais sévèrement de la faim, j'allais trouver un compagnon du Prophète (paix et bénédiction de Dieusur lui) à propos d'un verset du Coran. Je restais en sa compagnie pour l'étudier et pour qu'il m’emmène chez lui et me donne à manger. Un jour, j'avais tellement faim que j'ai mis une pierre sur mon estomac. Je me suis ensuite assis en attendant le passage des compagnons.
Abou Bakr (que Dieu l'agrée) approcha : je l'interrogeais sur un verset du Coran afin qu'il m'invite, mais il ne l'a pas fait. Ensuite, 'Omar Ibn Al-Khattab (que Dieu l'agrée) passa. De même, je l'interrogeais sur un verset. Lui non plus ne m'invita pas. Enfin, le Messager de Dieu (paix et bénédiction de Dieu soient sur lui) passa et se rendit compte que j'avais faim.
Il dit : " Abou Hourayra ! ".
"A ton service, répliquais-je en le suivant jusque chez lui".
Il trouva un bol de lait et interrogea sa famille sur sa provenance. "Quelqu'un te l'a Envoyé", répondit-on.
"Ô Abou Hourayra, va trouver les Ahl as-Suffah et invite-les", proposa alors le Prophète. "
Abou Hourayra les invita et tous burent du lait.
Vint, bien sûr, un temps où les musulmans furent comblés d'une grande richesse et du confort matériel. Abou Hourayra (queDieu l'agrée) put également jouir de sa part de richesse. Il se maria, eut un enfant et un foyer confortable. Toutefois, cette fortune ne changea rien à sa personnalité. Il n'oublia, en effet, pas pour autant les jours de dénuement.
Il disait : " J'ai grandi en orphelin, j'ai émigré en tant que pauvre et indigent. J'ai nourri mon estomac de la nourriture pourvue par Busrah Bint Ghazwan. J'ai servi les gens lorsqu'ils revenaient de voyage et conduit leurs chameaux lorsqu'ils se mettaient en route. Ensuite, Dieu fit que j'épouse Busrah. Gloire à Dieu qui a renforcé la religion d'Abou Hourayra et a fait de lui un imam". [Cette citation est une référence à l'époque où il devint gouverneur de Médine pendant le règne de Marwân Ibn Al Hakam.]
Ses actes de dévotion
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) passait une grande partie de son temps en exercices spirituels et d'actes de dévotion pourDieu. Lui, son épouse et sa fille avaient l'habitude d'effectuer Qiyâm Al-Layl (c'est-à-dire passer la nuit en prières et divers actes d'adoration). Il veillait pendant un tiers de la nuit, son épouse un tiers et sa fille un autre tiers. Ainsi, pas une heure de la nuit ne s'écoulait dans la maison d'Abou Hourayra sans dévotion, dhikr ou prière.
Après la mort du Prophète (paix et bénédiction de Dieu soient sur lui), il est soucieux de la transmission des ahadith
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) se souciait d'enseigner et de transmettre les hadiths en particulier et ses connaissances de l'Islam en général. On raconte qu'un jour alors qu'il passait par le sud de Médine, il y vit les gens captivés, comme à l'accoutumée, par le commerce.
" Que vous êtes faibles, o gens de Médine ! S'exclama-t-il.
– Quelle faiblesse vois-tu en nous, Abou Hourayra ? Demandèrent-ils.
– L'héritage du Messager de Dieu (paix et bénédiction de Dieu soient sur lui) est distribué et vous restez ici ! N'irez-vous donc pas chercher votre part ?
– Ou donc, Ô Abou Hourayra ?
– Dans le Masjid."
Ils s'y empressèrent. Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) attendit qu'ils reviennent. A leur retour, ils dirent : "Ô Abou Hourayra, nous sommes allés au Masjid et rien n'y était distribué".
" Vous n'avez donc vu personne au Masjid ? Demanda-t-il.
– Si, des gens y faisaient la salat, certains lisaient le Coran et d'autres discutaient de ce qui était halal (licite) et haram (illicite).
– Malheur à vous, répondit Abou Hourayra, c'est justement là l'héritage de Mouhammad, puisse Dieu lui accorder paix et bénédictions".
Son époque en temps que gouverneur
Durant son califat, 'Omar (que Dieu l'agrée) le désigna gouverneur de Bahrayn. 'Omar (que Dieu l'agrée) était très pointilleux dans ses choix de gouverneurs. Il veillait à ce que ses gouverneurs vivent simplement et ne s'enrichissent pas démesurément quand bien même en toute légalité.
Or, à Bahrayn, Abou Hourayra accumula rapidement des richesses. 'Omar l'apprit et convoqua Abou Hourayra à Médine. S'imaginant qu'il avait acquis sa richesse illicitement, 'Omar l'interrogea sur l'origine de sa fortune. Abou Hourayra expliqua qu'elle provenait de l'élevage de chevaux et de cadeaux reçus.
"Cède ce que tu as accumulé au trésor des musulmans, ordonna 'Omar".
Abou Hourayra s'exécuta. Il leva les mains au ciel et pria : "Ô Seigneur, pardonne au Commandant des Croyants".
'Omar lui demanda ensuite de reprendre sa fonction de gouverneur, mais Abou Hourayra déclina son offre.
'Omar l'interrogea sur la raison de son refus, il répondit : "Afin que mon honneur ne soit pas entaché, ma richesse spoliée et mon dos battu". Il ajouta : "Je crains de juger sans savoir et de parler sans sagesse".
Sa mort
Il (que Dieu l'agrée) décèda à l'âge de 78 ans, en l'an 57 de l'Hégire, à Médine, et fut enterré à Al-Baqî'
L'esprit du Mellah-J.Toledano
LA LECON DES SIECLES
Verite rime avec duree et le temps est le meilleur des juges. C'est par definition le domaine de predilection des dictons et proverbes qui sont le resume pris au vif par la sagesse populaire, de l'experience accumulee avec les siecles. Aucun domaine n'y echappe et si le ton general est a l'ironie, les proverbes savent aussi conseiller, promettre, interdire, juger, critiquer. Miroir de la realite, ils cherchent aussi a l'orienter, a la faconner. Au dela des notes et des exemples tires du folklore particulier, ils touchent a l'universel et il est rare de ne pas leur retrouver des freres ou des cousins 12ns la grande famille de la sagesse humaine.
A CHACUN SA PLACE
Bila'm ou Slomo Bilam et Salomon
Koul ouahed a la qued ismo Chacun selon son nom
La reference ala Bibleindique clairement l'origine juive du proverbe, mais il en existait bien d'autres en Medina qui expriment la meme idee. Le choix de deux personnages diametralement opposes (mais permettant la rime essentielle au succes d'un proverbe), l'un beneficiant de l'estime universelle, !'autre de l'opprobe, ne donne que plus d'autorite a la constatation que chacun ne vaut que par son rang et qu'il ne faut pas chercher a confondre Bilam et Salomon.
Le Roi Salomon occupe dans la mythologie juive marocaine la meme place que lui reserve partout la mystique juive, comme le plus intelligent des hommes, le depositaire de toute la sagesse universelle. Bilam, grand maitre de sorcellerie fut appele a la rescousse par le Roi de Moab afin de conjurer par ses maledictions, 1'avance des Hebreux conduits par Josue. Moins perspicace que son ane (Les Nombres) il ne put accomplir son forfait et au lieu de maudire se trouva l'auteur de l'une des plus belles benedictions: "Quelles sont belles tes tentes o Jacob, et tes demeures o Israel".
Et pourtant il est reste dans la tradition juive comme l'un des noms les plus honnis, et dans les Mellahs son non etait souvent cite commence par exemple dans !'expression "Ahya Bilam" qui voulait dire "attention!", "danger".
Sans jamais tourner a la lutte des classes, la stratification sociale etait tres marquee au Mellah. Certes tous les hommes sont egaux devant Dieu et tous les enfants d'Israel sont ses fideles serviteurs, mais il en est de plus egaux que d'autres.
Meme la promiscuite du Mellah, l'obligation d'habiter le meme quartier, sans egard au rang et a la fortune, et le sentiment tres reel, tres concret de solidarite, ne pouvaient gommer les differences d'extraction, ni les divergences d'interets. La chronique de Fes est pleine de ces affrontements sur le paiement des impots chacun tentant d'echapper au fardeau collectif. Les demeles entre le Mellah (populaire et surpeuple) etla Kasba(siege de l'elite commerciale) a Mogador, a la fin du siecle dernier, sont restes celebres. Dans une societe aussi conservatrice, chacun connaissait son rang et en etait jaloux car c'etait parfois son seul capital et on ne badinait pas avec l'honneur de la famille car comme disent les Maximes des Peres "Bon renom vaut mieux que bonne huile". Sans qu'il y ait de stratification institutionalee, on pouvait distinguer quatre classes ou plutot quatre niveaux. Au sommet de la pyramide:
OULAD ZDOUD, textuellement "les fils des ancetres" ceux qui tirent leur statut d'une lignee de rabbins ou de lettres. Ils avaient droit a l'estime et au respect, sans egard a leur propre merite, en vertu de leur zkhut abot textuellement "le droit des peres". D'ou l'importance de connaitre ses racines: "II est du devoir de chaque fils d'Israel de savoir de quel ventre il est sorti. II appartient a chacun de connaitre ses sources afin d'y trouver l'inspiration pour marcher dans le juste chemin" (Rabbi Yaacob Abehsera). Malgre cela, seules les families de lettres pouvaient faire remonter leur arbre genealogique jusqu'a l'Espagne et au-dela comme les Corcos, Berdugo, Benattar, Danan, Sarfaty, Toledano, Aboulafia.
Ces familles avaient le monopole des fonctions publiques en vertu du droit dit de serara. Pour prendre l'exemple de Meknes la famille Berdugo avait de tout temps le monopole de l'abattage rituel du gros betail, la famille Toledano la redaction des actes de divorce etc. Ce privilege de serara fut souvent conteste par les families qui en etaient ecartees mais sans grand succes et a donne lieu a des arrets celebres et dans des annees cinquante l'Inspection des Institutions Israelites crea meme un tribunal special pour debattre de la question a l'echelle de tout le Maroc.
Juifs du Maroc R.Assaraf..L'immigration juive en Terre sainte et les débuts du mouvement sioniste au Maroc
Chapitre premier
L'immigration juive en Terre sainte et les débuts du mouvement sioniste au Maroc
Travaillant au consulat de France, décoré en 1913 dela Légiond'honneur pour sa conduite lors du débarquement français de 1907 et entièrement dévoué à la cause du Protectorat, le président de la communauté de Casablanca et futur inspecteur des institutions israélites, Yahia Zagury, ne voulut pas s'engager sur un sujet si délicat sans demander au préalable l'avis dela Résidencegénérale qui ne tarda pas : « Il n'y aurait que des inconvénients à diffuser un tel matériel de propagande.
Plus que l'idée elle-même de la restauration d'une souveraineté juive, ce qui provoquait la farouche opposition de Lyautey au sionisme en général, et à son développement au Maroc, c'était le trouble que ce mouvement pouvait porter au grand dessein arabe dela France. Ill'écrivit au ministère des Affaires étrangères, qui, lui, était partisan de ne pas laisser aux Britanniques le monopole du soutien au sionisme :
Le Kaiser allié au sultan turc apparaît comme le protecteur de l'islam. Les indigènes du Maroc nous voient flottant en Arabie, où les Anglais nous tiennent à l'écart, et les pèlerins de La Mecque en ont été frappés.
Mais c'est surtout en Palestine que les contradictions apparaissent, puisque la déplorable initiative de l'Amérique et de lu Grande-Bretagne nous y ont mis à leur remorque dans cette affaire du sionisme qui exaspère ici les musulmans et est venue bien inutilement monter la tête à nos juifs, que je suis, de ce fait, forcé de tenir beaucoup plus à distance.
Tout cela est incohérent au suprême degré. J'ai la sensation croissante que notre seul atou tpro-islamique ne tient qu'à ma seule présence.
L'opposition de Lyautey au sionisme se solda par le refus de la Résidenced'autoriser la reprise des activités de la section sioniste de Mogador, ShaaréZion, en 1919, un refus répété à plusieurs reprises. Faute de disposer d'un moyen d'action sur place, les sionistes marocains sollicitèrent l'intervention de Nahoum Sokolov, chef de la délégation sioniste au Congrès de Versailles, qui intervint, le 24 juillet 1919, en écrivant à un haut fonctionnaire du quai d'Orsay :
Je reçois depuis quelque temps diverses communications de quelques communautés juives du Maroc qui me font savoir qu'elles n'ont pu former, selon leur désir, des associations sionistes. Je crois comprendre que des raisons politiques sérieuses ont empêché le général Lyautey de donner à ces communautés les autorisations qu'elles sollicitaient.
Réaliste, Sokolov disait comprendre la nécessité de tenir compte des circonstances locales, et proposait un compromis visant à accorder aux groupes juifs l'autorisation de se réunir et de « s'affilier àla Fédérationsioniste française ».
Paris, qui venait de reconnaître la déclaration Balfour et qui ne voulait pas laisser àla Grande-Bretagnele monopole de l'appui au sionisme, était en très bons termes avec le francophile Nahoum Sokolov, et aurait aimé de la part de Lyautey une plus grande souplesse.
Le ministère des Affaires étrangères tenta donc de minimiser auprès du Résident les dangers d'une éventuelle reconnaissance des activités sionistes au Maroc :
Le judaïsme marocain ignore tout, ou presque tout, du mouvement sioniste qui répond surtout aux aspirations des juifs russes et polonais. Dans ces conditions, peut-être ne verriez-vou spas d'inconvénient à permettre aux rares sionistes du Maroc d'adhérer à la Fédération sioniste française, sous réserve de ne se livrer, au Maroc même, à aucune manifestation extérieure et de se borner à l'envoi de messages de sympathie et de dons.
Seul problème, les sionistes marocains n'appliquèrent pas cette consigne de prudence. Début1919, l'on assista à une vague de départs massifs, toutes proportions gardées, versla Palestine, essentiellement depuis Marrakech et Casablanca : pas moins de 442 départs, dont 224 pour Casablanca.
Tout en essayant de minimiser l'importance du phénomène et son caractère essentiellement mystique, Yahia Zagury n'écartait pas, dans une lettre adressée, le 6 septembre 1919 au Résident général, une influence de la propagande sioniste :
On ne saurait trouver parmi les emigrants des personnes d'une certaine education moderne. Le sionisme n 'est pas complement etranger a ce mouvement. S'il n 'est pas une des causes determinates, il a exerce. je le pense, une certaine influence et a decide quelques hesitants a etre les premiers a profiter du nouvel Etat juif. Ce mouvement est du a la propagande sioniste qui leur laisse supposer qu'ils peuvent compter a leur arrivee en Palestine sur la charite publique et les ressources inepuisables du pays. Le sionisme, que je considere comme un grand danger pour les Juifs marocains – et en cela je suis d'accord avec l'Alliance Israelite universelle et quelques Israelites eminents du judaisme frangais- a essaye d'agir sur certains esprits. A Casablanca, ou, a part quelques adeptes insignifiants qui ont tente de se regrouper et d'exercer une certaine propagande, il ne m 'a pas ete difficile d'enrayer a temps, avec beaucoup de discretion, toute activite sioniste, Dans le cas oula Residencegenerate partage ma maniere de voir, il est de tout interet de veiller et d’empecher discretement toute propagande sioniste au Maroc.
Le probleme etait pose en termes de politique indigene, un domaine dans lequel Lyautey n'etait guere dispose a faire preuve de faiblesse, multipliant les mises en garde au Quai d'Orsay: « D'un point de vue plus general, si l'on envisage dans toute son ampleur le probleme pose' par la chute de 1'Empire turc, il y a lieu de considerer que l'islamisme a son pole aLa Mecque, le judaisme a Jerusalem; il en resultera, si nous n'y prenons garde, une fascination, une attraction de l'Orient prejudiciable a nos interets africains. L'heure me semble donc, en definitive, inopportunement choisie de resserrer les liens spirituels qui unissent le Maroc a cet Orient et pour creer un ultramontisme islamique ou Israelite.
La position de Lyautey, catholique fervent, n'etait pas tres differente de la maniere dont il concevait les rapports de 1'Eglise de France avecla Franceet le Vatican. Il etait « gallican », oppose' a une dependance du catholicisme frangais envers Rome (l'ultra- montisme), positon qu'il appliquait sans prejuges raciaux aux religions auxquelles il e'tait confronte au Maroc.
A ses yeux, le plus important etait que la constitution d'associations sionistes susceptibles de pouvoir s'affilier, sous pre'texte de communaute d'interets confessionnels, aux grou pements sionistes existant dans les autres pays cre'erait un precedent dont les musulmans pourraient se servir.
רבי ישראל נג'ארה
מקוה ישראל לרבי ישראל נג'ארה – שאול רגב.
רבי ישראל נג'ארה 1550 – 1652, מגדולי המשוררים שקמו לשירה העברית לאחר גירוש ספרד, היה גם הוגה דעות, דרשן ופרשן. חוקרי השירה העברית במאה השנים האחרונות עסקו בשירתו הרבה, אך מעט מאוד ידוע על תולדותיו ועל הגותו.
צד זה שבאישיותו נסתר, וכתביו בתחום הדרוש והפירוש כמעט לא זכו לפרסום. מן היחידים בספריו שיצאו לאור הוא " כלי מחזיק ברכה " על ברכת המזון, וכן ידוע על פירוש שחיבר לספר איוב, " פצעי אוהב " שמו, אשר נדפס ואבד.
דפים אחדים מן הספר נמצאו בכריכות של ספרים אחרים. ואחדים נמצאו בכתבי יד, ושרידים אלה הוצאתי לאור בשנת תש"ן. ידוע על שני ספרי דרוש אחרים שכתב, האחד, \" מערכות ישראל ", פירוש על התורה שאבד, והאחר, " מקוה ישראל " , המכיל ארבעים דרושים, היה מצוי עד כה בכתב יד והוא מובא בספר שלפנינו.
בכך אני מקווה לגאול את דרשותיו של רבי ישראל נג'ארה מתהום הנשייה. הדרשות מובאות בהוצאה מדעית עם מבוא מקיף על כתביו, פעילותו הדרשנית, עיקרי הגותו ומקורותיו.
כתב היד של " מקוה ישראל " נמצא בבית המדרש לרבנים בבודפשט, ולאחרונה הגיע צילומו למכון לתצלומי כתבי יד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הוא מכיל כמעט את כל הרבעים הדרושים וההקדמה, וכנראה כתוב בכתיבת ידו של רבי שיראל נג'ארכה עצמו ( לפי השערת פרוסור בניהו ).
מקצתם של הדרושים דרש רבי ישראל נג'ארה במשמרות ערב ראש חודש שהיה עורך, ואחרים נועדו לאירועים מיוחדים, כגון ברית מילה והספדים. יש לציין כי חלקי דרשות נמצאים בכתב יד הסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק. בשנת תר"ן נדפסו ממנו ההקדמה וארבעת דרושים ראשונים והם יקרי המציאות.
תולדותיו וכתביו.
תולדותיו.
כמידת פרסומו של רבי ישראל נג'ארה בתחום השירה, כך מיעוט הידיעות עליו כתלמיד חכם, דרשן ופרשן. רוב החוקרים עסקו רק בפן האחד של יצירתו היא השירה. לא מעט דברי פולמוס נכתבו עליו ועל שירתו כבר בתקופתו ובסמוך לה, והאשימוהו שהוא ינק את שירתו משירי העגבים בבתי המרזח של הגויים.
הביקורת נסבה לא על שימוש בלחנים, אלא על השימוש במלים עבריות שצלילן דומה לזה של המלים הלועזיות של השיר. וכך מסביר זאת רבי מנחם די לונזאנו :
וראיתי קצת חכמים מתאוננים רע על המחברים שירים ושבחות לשם יתברך על ניגונים אשר לא מבני ישראל המה ואין הדין עמהם כי אין בכך כלום. אבל מה שראוי למאוס הוא קצת שירים שמתחילין במלות דומות ללשון הלעז…ואולם ראיתי לבעל זמירות ישראל ( רבי ישראל נג'ארה ) שאינו חושש כלל ונתפשט בענין זה יותר מדי והתיר לעצמו לומר לש"י מצד כנסת ישראל או לכ"י מצד הש"י כל מה שהנואפים אומרים זה לזה.
משוררים עברים בתקופה זו לא כתבו לחנים לשיריהם, והשתמשו בלחנים של שירים נוכריים שהיו מושרים. נהגו לציין בדרך כלל בראש השיר לפי איזה לחן הוא צריך להיות מושר.
הם הוסיפו את המלים שהיו ברובן שירי קודש, ובכך נתנו תוכן של קדושה ללחן שמקום אחר הוא מצורף לתוכן של חולין ואולי אף לשירי עגבים. גם משוררים שהיו ממבקריו של נג'ארה השתמשו באותה טכניקה, והם אף הצמידו את שיריהם ללחנים שהיו רווחים בסביבתם בשירי הנוכרים.
אחד ממבקריו של רבי ישראל נג'ארה היה רבי מנחם די לונזאנו, אשר כנג'ארה כתב גם הוא שירים, אך פרסומו כמשורר לא השתווה לזה של נג'ארה. למרות ביקורתו גם הוא כנג'ארה השתמש בלחנים נכריים לשיריו.
מקוה ישראל לרבי ישראל נג'ארה – שאול רגב.
ואל אלוהים יודע וישראל הוא ידע כי לא חיברתי פזמונים לנועם שמירות הישמעאלים כדי דיתעללו בם תעלולים ואנשי לצון בתוף וחליל ויין משתיהם בנגינות שותי שכר אבל בחרתי בלחן הישמעאלים לפי שראיתים לחן לב נשכר ונדכה.
ואמרתי אולי בם יכנע לבבי הערל ואז ארצה את עוני ועתה ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וכו… ולזט הסבה יש הרבה מהם שאין לומר בשבתות וביום טוב, ודלא כבעל זמירות ישראל שאינו ממבדיל בין שבת לט' באב.
בספר החזיונות של רבי חיים ויטאל, ההתייחסות העיקרית לנג'ארה היא לשירתו ולא לדברי התורה שלו. רבי חיים ויטאל רצה לפסול את שירתו בגלל הטומאה שבה, וכך אומרת הרוח לרבי יעקב אבולעפיא כפי שמביא את הדברים רבי חיים ויטאל בספר החזיונות.
והנה רבי ישראל נג'ארה אמת היא שהפזמונים שחיבר הם בעצמם טובים. אבל אסור מי שידבר עמו ומי שמוציא מפיו הפזמונים שחיבר כי תמיד פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור. והנה ביום פלוני שהיה בין המצרים, קבע סעודתו בשעה פלונית בבית יעקב מונידאש והניח כובעו בקרקע וזימר שירות בקול רם ואכל בשר ושתה יין גם נשתכר, ואך מכריז משמרות בגובאר ודרוש להם תשובה.
לעומתו האר"י ז"ל מציין את ההתרוממות שהשירה שלו משרה גם בקרב המלאכים. הביקורת המושמעת על שירתו באותו מראה חזיוני היא על היותו יושב לשולחן בסעודת השבת ללא כיסוי ראש ובזרועות מגולות, לא על טיב שירתו ומקוריותה.
בספר חמדת ימים, כאשר הרוח מחפשת אנשים חשובים כדי שיעשו תיקון למען הסיר את המגפה העתידה לבוא על דמשק, מציעה הרוח בין היתר לקרוא לרבי ישראל נג'ארה. ועל כן עונה לה רבי חיים ויטאל :
" לא תקראוהו כי יש דבר מגונה בו שאף על פי שהשירים המה משמחים אלהים ואנשים והם מקובלים לפני ה' עם כל זאת יש לו גנות בהיותו אוכל על שולחנו מזבח אשר לפני ה' בראש מגולה ועקרא אדומה עליה לבד וזרועותיו מגולים כי על כל אלה לא תקראוהו.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
מבוא המשך…..
בעיצומן של ההבנות ליציאה נחתה עליהם בשורת איוב. אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון, שלא הספיק להשלים שנתיים בתפקידו, נפטר בבית-החולים הצרפתי ביפו בשעת ניתוח ברגלו. נוצרה מבוכה והיה חשש, שבגלל הפטירה תתבטל המשימה. אולם הודות לשלום מויאל ( אחיו של הנפטר ), למזכירו אליעזר רוקח, לשמואל הירש, מנהל מקוה-ישראל שנבחר במקום אברהם מויאל, לאליעזר בן- יהודה ולראשי קהילת יפו אהרן שלוש, חיים אמזלג, יוסף בק מויאל והרב משה אלקיים, נמשכה המשימה כמתוכנן, והגרעינים יצאו והתישבו בשלוש הערים שנבחרו. אחרי שהסתדרו בבתים ששכרו, מצאו כי דרכי המסחר בכל עיר היו שונות מאלה שהכירו ביפו. רק בשכם היה המסחר דומה לזה שביפו; סוחריה סחרו עם הסוחרים הקטנים שבכפרי הסביבה, וגם עם סוחרים מהערים הגדולות כמו יפו. למי שהיה ממון חדר למסחר וקנה מסוחריה העשירים, חלק מאנשי הגרעין הקימו בשכם סניפים של בתי-מסחר כמו ביפו.
ברוך כרנסטה, ראש הגרעין לשכם, פתח סניף לחומרי-בניין של האחים שלוש ביפו. אחרים אירעו שותפות עם הקראים בשכם והביאו לשם בדים מהיבואנים היהודים ביפו, סוכני מנשסטר. חלק אחר עסק בחלפנות, ולא היו להם קשיי קליטה. הם היו הגרעין הראשון והיחיד שפתרו את בעיית פרנסתם.
לגרעין בלוד ההצלחה לא האירה פנים. הם לא יכלו להקים סניפים לסוחרי יפו, וגם לא בתי מסחר גדולים, כי סוחרי לוד הערבים העדיפו לרדת בעצמם ליפו, שהיתה קרובה ללוד, לקחו איתם תוצרת אדמתם למכור בשוק יפו, וגם לערבים ולאנשי המושבות, לכן הם התעסקו בעיקר במנופקטורה בשוק ובמכירת סבון, שמן זית, קטניות וקוסבה מתוצרת לוד לאנשי המושבות – באמצעות יחזקאל סוכובולסקי, שישב בחאן מנעולי וחשב לקנות לעצמו בית-בד בלוד.
אולם יהודי לוד הזהירו אותו שלא יוכל להתחרות עם הערבים, והוא נסוג. הגרעין העזתי היה הבעייתי ביותר והוא נקלע למצב כלכלי מיוחד במינו, שכן עזה היתה עיר חקלאית והמסחר בה היה דל. רוב-רובם של חקלאיה התעסקו בשיווק תוצרתם החקלאית, ולא במסחר. בשני השווקים, בשוק של עזה או בזה של מדבר באר-שבע – רוב הסחורה שהוצעה היתה חקלאית: חיטה, שעורה, הנדל, בהמות רכיבה, בהמות עבודה, סוסים, גמלים, חמורים ופרדות, עיזים וכבשים.
השוק השני, במדבר באר-שבע, היה שונה במקצת מזה שבעזה. שם אפשר היה לקנות סחורות מוברחות שהברואים שדדו ממבריחים. כל המסחר בשני השווקים היה זר למתישבים היהודים שהגיעו מיפו לעזה, כי ביפו עסקו ברוכלות, במסחר ובחלפנות, והיו מבוססים. לכן היה קשה להם להשתלב במסחר בשוק באר-שבע, כי לא היו להם המשאבים וגם לא המקומות להחזיק בהם בהמות גסות או דקות, וגם לא מחסנים לאיחסון תבואות, כמו לסוחרים הערבים. השווקים הוצפו על-ידי סוחרים שבאו מיפו, מחברון ומירושלים וקנו את הסחורות הדרושות להם במישרים, ללא מתווכים. לכן היהודים קנו רק תבואה, קטניות ושקדים, שאותם שלחו ליחזקאל סוכובולסקי בחאן מנעולי ביפו עבור הישובים היהודים שקמו בעת ההיא, אבל מזה בלבד לא היה אפשר להתקיים. זמן רב הם היו נבוכים ועמדו תוהים על פרשת דרכים, היכן למצוא מקורות פרנסה בכבוד, להם ולעולים שיגיעו מרוסיה, שגם הם יזדקקו לפרנסה.
אף-על-פי שהערבים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, כפי שהיה מקובל אז, הם נוכחו לדעת " שלא כיפו היא עזה ". כאן לא קיימים ענפי מסחר רבים שהכירו ביפו. לכן הלחץ, הדאגה והאחריות לעולים שעמדו להגיע לפני שימצאו מקורות פרנסה, הדאיגו אותם, והם עשו רבות למצוא בעוד מועד מקורות פרנסה. הם כיתתו רגליהם משוק אל שוק למכור דברי סדקית, אולם כל זה לא הספיק אלא ללחם צר ומים לחץ. בכל זאת, הם לא הפסיקו לחקור ולעקוב אחרי הסוחרים הערבים המקומיים וללמוד כיצד הם מתפרנסים.
בינתיים, אצל חלק מהם אזל הכסף שהביאו איתם והיאוש החל להתגבר אצלם. אף-על-פי-כן, הרוב לא איבד את אמונתו בקדושת השליחות ועודד את המיעוט להמשיך. גם הגאווה והכבוד המזרחי סייעו להם לא לסגת ממצוות שליחותם לישוב הארץ. הנשיא מוסה ארווץ ונסים אלקיים, ראש הגרעין, יצאו ליפו להתייעץ עם הנהלת חובבי-ציון וראשי קהילת יפו אהרן שלוש, שלום מויאל, חיים אמזלג, יוסף בק מויאל, יחזקאל סוכובולסקי זד. ז. לבונטין, חסיד ההתישבות בעזה, בענין המצב. הם עזרו להקים קופת גמ״ח, לסייע סוף עמוד שמונה
קו לקו. אסופת מאמרים
קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל
מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983
בעריכת פרופסור עמאר הי"ו.
חיים גלעדי
מוקדש לזכרו של שאול זיו (זיני) — שנה לפטירתו
את הקורס השני תכננו כל הקיץ. מסרתי, לשאול, כמזכיר ומארגן הקורס, רשימה ארוכה של גננים ותיקים, שהכרתי בקורס שנמשך שבוע ימים בתחנת הניסיונות ברחובות, בחורף שנת 1945, והם: צבי בהיר מתל־עמל, מ. צלטנר ממרחביה, א. ג. זהבי מגניגר, י. שוורצמן (שור) מאשרות יעקב, מוטקה ממעוז־ חיים, בן־ערב מכפר מסריק, א. שמידברג (שדמי) ממשמר העמק ורבים אחרים, שיחד איתם שמענו תורת הגננות באותו חורף רחוק של שנת 1945. אותם גם הזמנו להרצות בקורסים הבאים של גנני ירושלים.
ואכן, להזמנות ששאול שלח נענו רבים מהם וגם אחרים. בראש וראשונה הופיע יוסף בן־ערב, שהרצה וגם עזר לארגן את ההרצאות וגם צירף את " אגודת הגננים " אל ארגון הגננים הארצי, ומאז ידע כבר שאול לאן לפנות וממי לקבל עזרה ארגונית. וגם החבר מוטקה ממעוז־חיים בא להפיץ את הידע והאהבה לוורד.
ערב ההרצאה או הקורם היווה חוויית לא רק לימודית אלא גם חברתית ארגונית. באותם ערבים היו מעלים בעיות עבודה, קיפוחים, יחסי עובד ומעביד ולאט לאט התגבש הצורך בהתארגנות מקצועית, שהופנה להסתדרות ולעזרת ארגון הגננים.
גם בשטח זה העמיס שאול על עצמו עול של פעילות והפעלה. כתוצאה מן הפגישות של ערבי הקורסים קמה אחר קשיי לידה רבים הסקציה לגננים פרטיים בעיר ובכפר, שהיוותה אחר כך חלק חשוב בארגון הגננים וגם בהסתדרות הפועלים החקלאיים.
גם במישור המאבק להטבת תנאי העבודה של הגננים העסיק את עצמו שאול בלב ונפש. הפגישות והדיונים עם מזכיר ארגון הגננים דאז ( החבר יוסף בן־ערב ), תכפו ושיפורי המשכורות בכל המוסדות הציבוריים והפרטיים, נראו הולכים ומתממשים.
שאול הגביר את השתלמות משתתפי הקורס על ידי סיורים בוטניים בשכונות ירושלים ובאזוריה. סיורי מחקר אלה היוו יסוד להרצאות מעניינות ולמאמרים על צמחי ירושלים שהופיע ב״גן ונוף״ בשנים 54—56, ואחייב כחוברת מיוחדת מטעם ארגון הגננים.
אין לשכוח גם את המאמץ ששאול השקיע בארגון השתתפות גנני ירושלים בכנסי ארגון הגננים השנתיים ובתערוכות שהוצגו בכנסים אלה, בהם הסביר שאול לגנבי ירושלים את העושר הרב של צמחיית הארץ ודרכי השימוש בה בירושלים. תערוכות הצמחים של ארגון הגננים דרבנו את הוועד בירושלים לערוך תערוכות מקומיות. לתערוכות צמחים אלה ייחס שאול ערך חינוכי רב, גם לגננים וגם לתושבי העיר ופרבריה.
זוכר אני, שלפני אחת התערוכות פנינו לראש העיר דאז, גרשון אגרון ז"ל וביקשנו, שהעירייה תיקח את התערוכה תחת חסותה ותממן את ביצועה. במשלחת זו אל ראש העיר השתתפו שאול ז"ל, שהיה הדובר על הערך החינוכי־ציבורי של הצגת צמחים והכרתם על ידיתושבי העיר, ויבל"א אדריכל־הנוף הלל עומר, שהיה אז מנהל מחלקת גננות הנוף של העירייה והציג את הנושא מבחינה ארכיטקטונית, כעין התחרות עם אבא חושי, ראש עיריית חיפה, ואני, שהצגתי את הבעיות הטכניות — מקום, ארגון ותקציב המימון.
התערוכה נתקיימה בט"ו בשבט בבית־העם ונפתחה בדברי הגברת רחל ינאית בן צבי ז"ל, ושאול השקיע מאמצים רבים להצלחת התערוכה. אנחנו, גנני ירושלים ליווינו בהערכה את מחקריו וניסיונותיו של שאול בצמחיית האזור.
למעלה משלושים גוונים של גרניום שיחי אסף שאול והם היוו אוצר פורח להפצת ייחודים של צמח הפורח רוב חודשי השנה. לאוסף זה הוא נתן גם ביטוי קולע מעל דפי גן ונוף. רב־קסם היה גם עיסוקו בצמחי־מים, דווקא בירושלים היבשה.
שאול הקים בריכה קטנה באזור המשתלה וריכז בתוכה ממיטב צמחי המים, שהשיג בעמל רב. הוא הוכיח, כי גם בבריכה קטנה של חצי מ״ר אפשר לגדל צמחי מים מעניינים ומשעשעי־עין. מיקרה משעשע שעורר התעניינות בעיר היה קשור בתחביבו לצמחי מים.
פעם דילל את יקינתון המים שבבריכתו הקטנה ואת העודפים זרק ללא כל כוונה לבריכת ממילא הגדולה. והנה לא עבר זמן רב והבריכה הגדולה כוסתה ברובה בצמחי היקינתון בעל הפרחים הכחולים, שתושבי העיר נהרו להתענג ביופיים. גם בנושא נדיר זה התעמק יותר ואת תוצאות מחקרו פרסם בגן־ונוף.
בשנת 1957, בחול המועד סוכות, התקיימה בירושלים תערוכת ורדים ארצית מטעם ארגון הגננים. בהזדמנות זו כינס שאול את פועלי הגינון, משתתפי הקורסים,. לשם ביקור משותף בתערוכה. גם סיור זה היה מתובל בהסברה רעננה ומאלפת.
ריחה של תערוכה זו נודף עד היום בגני ירושלים המוצפת כיום באלפי שיחי ורדים פורחים בשלל גווני שמחה. שאול לא הסתפק בהסברה בעל־פה בלבד, אלא רשם את כל סוגי הוורדים שהוצגו, תכונותיהם ומעלותיהם ופרסם עליהם סקירה נרחבת ולימודית ב׳׳גן ונוף״ של אותת שנה.
באותה תערוכה עשתה רושם רב שיחת הרעים, שנתקיימה בערב נעילת התערוכה. השיחה שאינה נשכחת, נסובה על הנושא " מקום הוורד בגן ". בכנס
זוטא זה על נושא הוורדים השתתפו טובי חוקרי הוורד דאז: הח״ח לטה, ד. גלעד, ד. צירקין, בךדרור, י. סגל ורבים אחרים. השיחה התחממה אחר הקרנת פנס הקסם על קסם הוורד, וכשצירקין הציע להקים ורדית ארצית, השלים שאול את ההצעה באומרו, כי בירושלים קיים ״עמק הוורדים״ בהמשכו של רחוב עזה, מול הקטמונים, הנקרא ״ואדי־אל־ורד״ ורצוי להעדיף להקים את הוורדיה באיזור זה.
באותו ערב הציע שאול והעלה את המשאלה לקיים את הכנס הארצי הבא בירושלים. ואכן לא עברו שנים רבות והמשאלה נתממשה.
נמצאות בידיי עוד רשימות ופרטיכולים מאותה תקופה, כששאול היה פעיל בארגון הגננים, כשעדיין לא היו גנים, ואחר כך הצטער, כאשר בירושלים היו כבר גנים, אבל כבר לא היתר. קיימת הסקציה של הארגון.
בשנים האחרונות נתרופף הקשר בינינו. שאול ז"ל היה שקוע בעסקי הצמחים והזרעים ובשעותיו הפנויות התמסר לחקר עולמם של יהדות עדתו. כך קרה, שעקב היפרדות חבורת הגננים נודע לנו על פטירתו רק באיחור רב. וכך מצאתי חובה לעצמי להוציא רשימות ישנות ופרטיכולים מיושנים ולשרטט דמותו של גנן חוקר ומחנך שהלך ומקומו לא נתמלא.
חברי ארגון הגננים שהכירוהו —י ישאו את זכרו בברכה.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 24
התרט"ו – התרט"ז – 1855 – 1856
ב"ה.
להיות שבשמונה עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו הוא יום ל"ג לעומר של שנתינו זאת אל תאחרו אותי וה' המליח דרכי לפ"ק נקהלו היהודים יושב מתא צפרו יע"א ועמוד על נפשם עד שהוציאו הנגיד שהיה ממונה עליהם נגיד חסר תבונה ורפאל ברוך מעשקות.
סמטה במללאח של ספרו
ובחרו להם איש ישר כלבבם אחד המיוחד מתופשי התורה וחובשי בית המדרש החכם השלם כבוד הרב יעקב אדאהן, ישמרהו אל בן הרב שלמה נ"ע להיות נגיד ומצווה ומפקח עליהם בכל ענייניהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת כפי יכותו וכל עם הקהל כקטון כגדול ענו ואמרו זנ יעצור בנו.
וגם החכם הנזכר בראותו צרת בני עמו וצערם כי ירדו לצערים עם ה' נענע בראשו ונתרצה להם לדבר הזה אך בזאת בשיקבלו עליהם שכל הפסד ודררא דמממונא דתמטי ליה מפאת מינויו ושירותו עם השר על כללות הקהל ליהדר ודברו טובים ונכוחים כי מה בצע לי בשררה זו שהיא עבדות גמורה.
כידוע ובלי שום שכר ובלי שום הנאה ודיו שיעמוד בשלו ולכן גם יחידי הקהל קבלו על ענין כן שהוא יהיה ראד נדרש לכל חפציהם להרחיק נזקם ולקרב תועלתם כפי היכולת ואם חס ושלום יגיע לו איזה נזק מפאת מנויו ושירותו על כללותם ליהדר ולפי שנטרפה השעה מאותו זמן עד היום לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.
לכתוב ולחתום ולתת בידו שטר המנוי לכן עתה נועצו לב יחדיו ובאו בהסכמה יחידי וטובי הקהל בעדם ובעד כללות הקהל קהלת קודש צפרו יע"א הלוא המה :
הרב אליהו בן הרב אהרן בן שלוש והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה אלבאז והרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב אהרן בן הרב מרדכי אלבאז, והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן, והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב יעקב בן הרב מכלוף בן חמו ידי' אדבדובי.
והרב יהודה בן הרב אברהם בן סיסו והרב רפאל בן הרב דניאל בן זכרי והרב משה בן הרב בנימים אביטבול והיקר יוסף בן היקר משה בן הרוש והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר אהרן בן היקר עמור בן שרביט והרב מימון בן הרב אליהו הכהן.
והעידו על עניין בקנין שלם ובשובעה חמורה במנא דכשר למקנייא בהי ושבוע חמורה עי כם למה שיועיל על דעת המקום ברוך הוא האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ברצון נפשו והשלמת דעתו בלי זכר שום אונס וכפיה כלל.
וחייבו על חיוב גמור בעדם ובעד כללות הקהל דכח הפסד ודררא דממונא דתמטי להחכם רבי יעקב הנזכר מאת השר מפאת נגידותו עלי דידהו ליהדר לפורעו מכיסם וממונם משפר ארג נכסיהם וכן אם גזלו השר או כפר בו בהאלסאייר שרבי יעקב הכנזכר נוטל בהקפה מבעלי החנויות לזכות השר ומוליכו לשר עד אשר יפרע אותם על יד ועל יד.
והשר הנזכר כפר בו או גזלו ולא רצה לפורעו שרין על רבי יעקב הנזכר לפרוע כלום אלא עליהם לפרוע לבעלי החנויות המקפים לקבי יעקב הנזכר האלסאייר. כללא דמילתא שכל דררא דממונא דתמטי לרבי יעקב הנזכר מפאת הנגידות על יחידי הקהל ליהדר ונאמן רבי יעקב הנזכר בדיבורו הקל לומר כי הוא זה מה שהפסיד.
וכי הוא זה האלסאייר שנוששה בשר ואם חס ושלום נפל להם ליחידים הנכרים איזה ספק בדבריו לא יזקיקוהו שום שבועה חמורה כי אם שיאמר על אמונת האל שכך הפסדתי או כך וכך סאייאר אני נושה בשר.
ואז על כל פנים יתחייבו לפורעו עספ"ה והו' שטר מוח" וכו.. ובאחריות גמורה עליהן ועל יוריהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי טאגבן טלטלי שקנו או שיקנו כתקנת חכמים זכרונם לברכה דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקניין שבועה חמורה.
ולראיה על הכל חתומים פה והיה שה שנים ועשרים יום לתמוז יהפכו לטובה משנת חמשת אלפים ושש מאות וחמש עשרה ליצירה ושרייר וברייר וקיים.
שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט
העידונו על על עניין במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה בן הרב נע' הן אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה עולייל, ובכוח הקננין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתוב לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים
שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט.
העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הרב יעקב בן הרב משה אתורג'מאן והיקרמכלוף בן היקר שלמה הכא נמי אביטבול וידיד בן תמאיוסת והיקר יונה בן משה גבאי ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתבו לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנזכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים.
עמרם אלבאז – ס"ט – שלום אביטבול ס"ט
העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הנבון וחשוב הרב אברהם בן הרב דוד בן מאמאן ובכח הקננין שובועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבים על ככל הכתוב לעיל אחות לאחת והיה זה בשלשה ושערים יום לחודש תמוז יהפכו לטובה חדש ושנה הנזכרים והכל שריר ובריר וקיים
שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט
נדרשנו מאת כבוד הרב יעקב יש"ץ הנזכר לחוות דעתינו אם יש פקפוק בחיוב שנתחייבו לו בני קהלנו יש"ץ לפום דינא ונומינו לו דסמוך לבו לא יירא לבו בטוח דלא לימטי ליה שום פסידא ודררא דממונא וחיובא רמייא על בני קהלנו הנזכרים לפצותו והחיוב הנזכר שריר וקיים ככל הכתוב בו כדת של תורה ולראיה בידו חתומים פה פאס יע"א טבת דהאי שתא וזאת התורה לפר"ק והכל שריר ובריר וקיים.
רפאל יעקב בן סמחון ס"ט – וידאל הצרפתי ס"ט – ידידיה מונסונייגו יסט"א – מתתיה סירירו סי"ט – שלמה אליהו אבן צור סליט"א.
סוף תעודה מספר 24
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
משא בערב – שמואל רומאנילי
מסיבות חייו גרמו לכך, שהוא הפך במידה מובהקת לסופר ׳לעת מצוא׳, היינו שבסומכו על יכולתו הרבה ועל בקיאותו בלשון ניסח את דבריו במהירות ולא תמיד שיפרם וליטשם כראוי. הוא היה בוודאי בעל סגנון עשיר, ואם כי שאב את אוצר מליו בעיקר מן המקורות המקראיים, ידע לתת תיאורים נאמנים ומדויקים של חיי ההווה, ולפי הצורך אף להמציא תרגומים עבריים למונחים שחסרו בספרותנו. אולם סגנונו אינו שווה בכל מקום, ואפילו ב׳משא בערב׳, המצטיין מבחינה לשונית, אפשר למצוא דוגמאות של עבודה מרושלת, של צירופי־מלים מסורבלים או מפולפלים, של השפעות לועזיות בולטות.
אין זה מקרה, כי שירת־הקודש תופסת מקום נכבד בכלל יצירתו: אליה שייכות שתי הפואימות ׳רוח נכון׳ (1792) ו׳מעשה שדי׳ (1808) ושורה של קטעי הגות וליריקה, הערוכים ברובם בצורת סוניטים. רומאנילי העריץ אמנם את דבריהם של המאמינים הראציונאליסטים מסוגו של א. פופ, אך הוא עצמו נמשך גם אחרי היסודות המסתוריים באמונה, אחרי גילוייו של הכוח האלוהי שמעבר לטבע. בכך המשיך במסורת של אבות־אבותיו מתקופת ימי־הביניים.
הוא התעניין מאוד בתחום הדראמה, אך אין לומר שהתווה בו דרכים חדשות לבאים אחריו. בין שהועיד את שני מחזותיו המקוריים (׳הקולות יחדלון׳ ויעלות המנחה׳) להצגה פומבית, בין שרצה רק לשעשע בהם את הקוראים בלבד, הרי מבחינת המבנה והצורה דומים הם לטכסטים של האופירות והאוראטוריות האיטלקיות מן המאות הי״ז והי״ח. המחבר לא שאף כלל להפוך את הדמויות האליגוריות שהתהלכו על הבמה ליצורים חיים, לא התכוון לרתק את הצופים (או את הקוראים) לעלילה עשירת סיבוכים והפתעות. תוכנם של מחזותיו דל ביותר ומותאם לחלוטין לצורכי היצירה המוסיקאלית. כל מערכה מכילה שורה של שיחי- יחיד או של דו־שיחים, הערוכים בצורת ׳רציטאטיבים׳ בעלי טורים לבנים. הרציטאטיבים מסתיימים כרגיל בקטעים ליריים מחורזים, ואלה הן ה׳אריות׳ או שירי־הזמרה. ליצירות הנ״לאין אמנם ערך דראמאטי, אך יש בהם הרבה מקומות המצטיינים בניסוחם ובכוחם השירי.
משא בערב – שמואל רומאנילי
המילודראמות (הטכסטים לאופירות) האיטלקיות הידועות ביותר נתחברו בידי המשורר פייטרו מטאסטאסיו (1699—1792). הוא נמשך במיוחד אחרי נושאים השאובים מתחומי ההיסטוריה והאגדה הקדומה, וכל אחת מיצירותיו זכתה בשעתה לעשרות עיבודים מוסיקאליים. רומאנילי ראה בהן מופת ודוגמה לעצמו: הוא תירגם לעברית כמה וכמה מן האריות המובחרות של האיטלקי ונוסף עליהן גם מחזה שלם ממנו על אחד מגיבורי יוון העתיקה, הלא הוא Temistocle, או ׳טלמוך בנוסח העברי. כמו־כן תרגם את Merope, או ׳מרב׳, לשיפיוני מאפיאי (1755-1675), מחזה מפורסם בזמנו שלא נערך בצורת מילודראמה. מחברו השתדל לחקות את היצירות של התיאטרון היווני הקלאסי. התרגום של ׳מרופה׳ יצא לאור רק בשנת 1903, בעוד שהתרגום של ׳טמיסטוקלה׳ נשאר גנוז בכתב־ידו של רומאנילי עד לימינו אלה. דוגמה ראשונה מתוכו מתפרסמת במבחר המוגש כאן לקוראים.
חיים שירמן
שמואל רומאנילי, יליד מאנטובה, בעל ההשכלה היהודית והכללית הרחבה ובן דור המהפכה הצרפתית, היה שואף נדודים והרפתקאות כל ימיו. נדודיו הביאו אותו אל מרכזי היהדות במערב אירופה ובמזרח הקרוב, שם בילה כמה שנים והניח לנו למורשה תיאור מרתק של רשמיו וחוויותיו בספר " משא בערב ".
כנדודיו בחיים כן נדודיו בספרות. הוא חיבר מחזות ושירים, ביניהם שירי תהילה נלהבים לנפוליאון, כובש חבל מולדתו, שירי קודש ושירי הגות וליריקה, שירי קודש ושירי הגות וליריקה. חיבורו העיקרי הינו " משא בערב ", אוסף שירים ופואמות, וכן קטעי מחזות פיוטיים, מקוריים ומתורגמים.
החל מאמצע המאה השמונה-עשרה קמו במערב אירופה סופרים אמיצים ובעלי חזון ששאפו לשינוי ערכים מוחלט בסדר החברה, לביסוסה של יסודות הצדק והאהבה לזולת ולמיגורם של השליטים העריצים. דבריהם מצאו אוזניים קשובות והביאו לתוצאות מוחשיות : המהפכה הכבירה של שנת 1789 טיאטאה את המשטר שהיה קיים בצרפת, ביטלה את ההבדלים בין המעמדות ושימשה דוגמה לשוחרי החופש בארצות אחרות.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו.
מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים
תעתיק – הרב יחיאל ביטון
תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק
המשך המאמר
כיוון שאליאנס היתה עסוקה בחינוך תלמידים, היא ידעה שהיא עלתה על הדרך להגשמת עקרונותיה. הדורות של התלמידים שחלפו זה אחר זה על ספסל׳ בתי הספר ולמדו בה את לימודם הראשון, נחשבים לדורות מלומדים, מבינים את המוטל
יתקדדהום באש יעישו מנהא, לאיין מא כאינין מוואציע דלכדמא פלבלדאן לעניים די עלאש כא נפאתנו.
ביהא לאלייאנץ כאנת יתכיממם דימא באיין אתעלימא דצנאייע דליד הווא לכמאל די יחדאז אלסקוילא.
בלמעאווונא דססכ׳אווה דלקלב דלבארון די הירש, לאלייאנס קדרית יתכלק ויתכתתר אתעלים דצנאייע פלבלדאן כאמלין די פאיין כלקות אסקוילאת.
פלכתרא דלמוואציע אצנאיעייא די כא יתתכטארו מן אתלמידים די כא יכרגו מן אסקוילא, כא ינטראחו ענד מעללמין קבאר דצנאייע וה יקבדו ואחד למעאוונא שהרייא טול אמא דאמת אתעלימא דייאלהום.
פלמוואציע די פאיין לאלייאנס מא קדרית יתגלב פלמעללמין די מאהומשי יהוד די מא כא יחבוש יקבלו ולאד ליהוד, כלקית פאבריקאת דצנאייע די בא יתמששם עלא יידהא.
בלחק באיין האד לפעאייל כאמלין, אססקוילא די ללאלייאנם כלקית פירושלים כא יתסתאהל יתנאבא מעאהא בן אדם, מן גיהת לביר די כא יתעמל מן גיהת אננפיאעה לעקלייא דלמוסר די כא יתכרג מנהא ללעאממא.
אסקוילא למכלוקא עלא ייד לאלייאנץ ועלה ייד שי יהוד נדיבי לב דלונדריס קאבדא בזזאף דלאהרייא דלעדדא דצנאייע מצוובין עלה לקאעידא די מא יכצצהום ואלא חאגא, ופיהום מעללמין מפצצלין פי ורופא די קא
עליהם, ועומדים על יכולותיהם. דורות שהרימו את קרנם של היהדות ושל היהודים כאומה ושל אליאנס כמובן. זה הסגנון הנפלא שאנו יכולים לנקוט בו כדי להפעיל את בתי הספר שלנו. כדי שבתי הספר הללו יתנהלו כהלכה, הם חייבים להכיר את המערכת שבה הם עובדים וכדי שיהיו בה מורים המסוגלים ללמד היטב ומדם ליבם, אליאנס העולמית צריכה ללמד אותם בדרכה.
בשנת 1868 נוסד בפריז בית ספר להכשרת מורים. ב-1880 שלטונות צרפת הכירו בו שהוא בית ספר קהילתי שהוא לתועלת העם.
היו בו כמאה תלמידים נבחרים, אותם בחרו בטובים שבבתי הספר של אליאנס במזרח. הם לומדים בסמינר את התורה הנדרשת באמצעות מורים מצוינים מהנבחרות של אוניברסיטאות צרפת. אני רוצה להתעכב דקה ולומר שבית הספר למורים היה מעורב – בנים ובנות, וזאת, כדי להעניק לאישה מעמד הראוי לה במשפחה וכלי בידיה לחינוך ילדיה שלה. לכן, עלינו לתת לה מעמד שווה לאחיה ולבעלה בחינוך ובלימוד.
בשנים האחרונות אליאנס הייתה מודעת לנפילת קרנה של קהילת המחנכים הרבנים במזרח. בשנת 1891, אליאנס ייסדה באדרינו פול