בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

אל מעין העדן

שער שני

גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם

כאן יספר מנסיו ונפלאותיו של הצדיק לאחר פטירתו מפי עדי ראיה ובפרט מפי בני קהלת יהודי ווזאן

בפתח שירשור זה על הצדיק הנערץ עלי ביותר, מבלי חלילה לגרוע מגדולתם של האחרים.אנו נהגנו שנים רבות וכן בהילולה לפני העלייה לארץ לעשות את ההילולה של הצדיק מדי שנה. זה ארך ימים רבים, כאשר היה לנו חדר קבוע למשפחתנו.

זו הייתה חוויה בלתי נשכחת משום החופש שניתן לנו הילדים להתרוצץ ולהינות ממטעמי אמי שתחיה. אך גם נס קרה לנו שם, ואני חזיתיו בעיניי.

את סיפור הנס אביא מאוחר יותר.

זכותו תגן עלינו ועליכם ועל כל עם ישראל באשר הוא.

אלי פילו

סגולת ההשתטחות על קברי הצדיקים

מספרת לנו התורה הקדושה על המרגלים אשר שלח משה לתור את הארץ. לפני כניסתם לארץ ישראל כאשר הגיעו לחברון, כלב בן יפונה הוא לבדו מתוך שנים עשר המרגלים נכנם למערת המכפלה כדי להשתטח על קברי האבות הקדושים ולהתפלל שלא יושפע מעצות הרעות של המרגלים, ולדבר סרה על הארץ הקדושה. את זה לומדת הגמרא מהפסוק האומר: ויעלו בנגב ״ויבא״ עד חברון. שואלת הגמרא היה צריך הפסוק לומר ״ויבואו״ בלשון רבים ומדוע נאמר בלשון יחיד? אמר רבא: מלמד שפרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת המתלים.

ומעירים שיהושע בן נון מדוע לא הלן להשתטח? ומשיבים כי כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר ״ויקרא משה להושע בן נון יהושע״. כוונתו לומר, יה יושעך מעצת מרגלים. והוא שנאמר: ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, לומר שכלב שינה את דעתו במשך הזמן ע״י התפילה על קברי האבות ואילו יהושע מתחילה כך היה בדעתו שלא לשמוע לעצת המרגלים.

כ״כ הגמרא במסכת תענית (ט״ז ע״א) שואלת: למה יוצאין ביום התענית לבית הקברות? עונה הגמרא שני טעמים לדבר, ואחד מהם, כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים.

ואומר הר״ן: שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפלה במקום ההוא תהיה רצויה ביותר, להימצא שם גופות אשר כבר חל עליהם השפע האלקי, כי הצדיקים עצמם בחייהם כמו המקדש המקודש המשמשים בעצמם מעון לשכינה. לא בחייהם בלבד, אלא גם אחרי מותם מקומות קברותיהן ראויים להימצא השפע שם, כי עצמותיהם אשר כבר היו בחייהם הם כלים לחול עליהם השפע האלקי, עדיין נשאר הם מן המעלה והכבוד. (עד כאן דבריו)

נמצאנו למדים שהתפילה והתחינה על קברי הצדיקים גורמת בשמים להתעוררות של עת רצון והרחמים על החיים. כן כתב רבי חזקיה מדיני בעל ה״שדה חמד״ שהמתים בראותם את החיים שבאים אליהם ומספרים להם צערם חסים הם עליהם ומצטערים בצרתם, כיון שהמתים שוכני עפר אינם ראוים לעונש מחמת צדקותם, מרחם עלינו השם יתברך בזכותם.

מאמרי חז״ל אלו הם נר לרגלם בכל דור ודור של אנשים מבני קהלינו מוקירי הצדיקים, אשר לא מסתפקים רק בשהייה קצרה על קברי הצדיק אלא קבעו לעצמם ישיבה על מצבת הצדיק לזמן ממושך ולמדו שם לעילוי נשמת הצדיק הקבור במקום. ומעוררים זכותו שיעמוד בתפילה להמליץ טוב בעדם ובעד כל אחינו בית ישראל, להקמת שכינתא מעפרא ולקירוב קץ הגאולה. כפי שיסופר לקמן:

סדר ההשתטחות על קברי הצדיקים

פעם ניגש תלמיד לרבו הצדיק הנסתר רבי יוסף דיין זצוק״ל ,, ואמר לו: ״ ילמדנו רבנו סדר ההשתטחות על קברי הצדיקים ", איך יתנהג ומה הלימוד אשר נלמד על קברם״? ענה לו רבי יוסף כאשר תגיע לקבר הצדיק תאמר בזו הלשון: אדוני הקדוש אדוני הקדוש רבי פלוני בן פלוני, זכרונך לברכה, השוכב פה, אני עבדך, שלום עליך, אנא, אני מבקש מהקב״ה ועל ידי כבודך – (פה יפרט את הבקשה שרוצה מהצדיק)״״

אנא אדוני הקדוש רבי פלוני בן פלוני זכרונך לברכה השוכב פה, בעד כל בקשותי, הריני לומד התורות ונותן הצדקות לעילוי נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה שלך בל״נ. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני לומד התורות ונותן הצדקות יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך השם צורי וגואלי, ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. (כופל הפסוק פעמיים).

קיום ההילולה באשגֵ'ן אחרי פטירת הצדיק ר׳ עמרם 

הילולת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי ע״ה, מתקיימת מדי שנה ושנה ביום ל״ג בעומר ונקבעה כמסורת יהודית עם הפסקת מיתתם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא.תאריך זה מצוין כיום הילולא של רבי שמעון בר־יוחאי זיע״א במירון ושל כל התנאים, וביום ל״ג בעומר המוני בית ישראל פוקדים את קברותיהם של כל הצדיקים האחרים. כן היה נהוג גם בתפוצותיה של גלות יהודי המזרח וצפון אפריקה. ציון קברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן לא מזוהה ע״י מצבה או בנין אלא כערימת אבנים מתחת לעץ הזית העתיק יומין כפי שספרנו לעיל.

מר חאליווא סיפר שבמקום הקדוש שמסביב לקבר הצדיק נכחו עשרות אלפים חוגגים שבאו מכל רחבי מרוקו, ממרקש ומדמנאת בדרום, מאוגידה, מאלזיריה ומאלקאסר במרוקו הספרדי ־ כולם היו נוהרים בהמוניהם, ואלפים שבאו במאות כלי רכב היו נראים בחניתם בתלמים בשדות ובחורשות, אחרים היו עושים דרכם לאיטם בכבישים המפותלים: ברחבת בית הקברות, בפרדסים שבסביבה ובכל האופק הוקמו מאות אוהלים של החוגגים הנותנים מחסה אוכל ומשקה לכל דיכפין וזאת נוסף למבנים שהוקמו על מנת לקלוט חוגגים נוספים שהגיעו מרחוק. ועדת ההילולות חגיגות של המקום העמידה בנינים אלה לרשות הצבור שהזמין חדרים למפרע תמורת חשלום סימלי.

בשנה הזו נערכה ההילולא במוצאי שבת, וכמו בכל שנה, גם השנה נערכה קבלת פנים מכובדת כיאה לנכבדים ולשלטונות הצבא, אשר מתוך יחם הערכה וכבוד באו למקום. נערך מסדר צבאי צרפתי שבסיומו נורו זקוקי דינור שעלו לגובה רב. מתוך המהומה החגיגית נראה עץ הזית ירוק שמתחתיו נמצא קברו של הצדיק במלוא הדרו כשהלהבה נושקת את ענפיו המרובים.

מספר אנשים עובדי האתר הקדוש, מזהים עצמם שהם שלוחיו ומשרתיו של הצדיק, ומותר להם לדרוך כשהם יחפים על האבנים שמסביב לקבר הצדיק, כל האבנים היו חמות ומפוייחות מרוב עשן הנרות נזרקו בכמויות עצומות, במרחק מה ישבו אנשים בחצי גורן, לומדים זוהר ומשנה וקוראים תהלים לאור הנרות. או לאורם של פנסי תאורה חלשים, ראש הועד מר אליהו אלחדד מלווה ברב הראשי עשו דרכם לאוהל בו מקבלים פני הנכבדים, זהו אוהל ענקי מסודר לקבלת הפנים על שטיחים וכריות משי בישיבה מזרחית, הראשונים שהתקבלו ראש העיר ופמלייתו, המפקד הצבאי האזורי. את האורחים הנכבדים השונים קידם רב העיר, עם ראש הקהילה מר אלחדד ויו"ר ועד של המקומות הקדושים.

בגמר הטקם הצבאי והשמעת ההימנון, הנעימה תזמורת אנדלוסית שירים לנכבדים, שזכו לכיבוד של שתיית תה ועוגות מכל הסוגים והטעמים, סגל הנכבדים ישבו באוהל המיועד להם, ומלבדם היו גם לא מעטים מאנשי המלוכה שראו לעצמם כבוד להגיע למקום ההילולא, יש לציין שכל הכיבוד וקבלת פני הנכבדים והאורחים נעשו ע״י מר ומרת אלחדד אלי הי״ו. לאחר לגימת כוס התה וטעימה מהכיבוד התפזרו כולם לא לפני שהודו על הזמנתם, נשיא הקהילה פנה אף הוא לנכבדים על השתתפותם המפוארת בקבלת הפנים האזרחית והצבאית. והכל נערך בסדר מופתי.

ראיתי גורמים המנצלים את החגיגות לתועלתם האישית כמו ״היחפנים״ הדורכים על האבנים הלוהטות שכאילו הם משרתי הצדיק אשר בכחם להתפלל ולברך את המעריצים שבאו למקום לשפוך ליבם ולבקש מהצדיק שיתפלל עבורם.

הבנתי שלטענת כל הבאים יש צד חיובי גדול בכל החגיגות ^: האלה, וזה ההכנסות המסייעות לועדת החגיגות לקייםהחגיגות על כל ההוצאות הכרוכות בהן, הניגבות מאגרת הכניסה לשטח.

ועד הרבנים הורה לכל אלו שנוהגים לפגוע בקדושת המקום, להשתדל לשמור על כבוד המקום ולהתנהג כמקובל וכראוי למקומות קדושים.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין.

רבי יעקב אבן צור – כיהן כדיין, חיבר פסקי דין וחידושים על הש"ס שעודם בכתב יד.

רבי אברהם בן עלאל – כיהן בדיינות בפאס, חתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר.

רבי יעקב אבן מלכא – כיהן כדיין בפאס, ואחר כך עבר לןתיטואן וכיהם שם כאב בית דין. השאיר אחריו חידושים ותשובות שחלקם נדפסו בספר " נר המערבי ", ירושלים תרצ"א. זכה לזקנה נופלגת ונפטר בשנת התקל"א – 1771.

רבי סעדיה אפלאלו בן רבי מימון – כיהן בדיינות בפאס, וחתום עם בית דינו של רבי יהודה בן עטר על כמה פסקי דין.

בשנת התס"א – 1701, הטילו השלטונות מס כבד על יהודי מרוקו בכלל, ועל יהודי פאס בפרט, והרבה מיהודי פאס נאלצו לעזוב את העיר בגלל כובד המסים. גם רבי יהודה נאלץ לנדוד והגיע לעיר מכנאס, שם התקבל בכבוד גדול על ידי כל תלמידים החכמים שבעיר, ובמיוחד על ידי רבניה, רבי משה ואחיו רבי חביב טולידאנו, ואף ישב עמהם בבית הדין.

למרות שלחץ המסים מצד השלטונות נמשך, החליט רבי יהודה לחזור לעיר פאס ולרעות את צאון מאעיתו, מה גם שמרבית הנשארים היו יהודים עניים שלא הייתה להם אפשרות לעזוב את העיר. בשנת התס"ד לא נמצאו מרבני העיר, בפאס, רק רבי יהודה ורבי שמואל הצרפתי. 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין. 

מתקן תקנות.

תמיד היו עיניו של רבי יהודה פקוחות על אורחות החיים של בני עירו, דרכי מסחרם והתנהגותם. כל דבר שנראה בעיניו כאינו מדרכי הצדק והיושר, או דבר שעלול לגרום עוול לחלק מבני הקהילה, או דבר החורג מדרכי הצניעות והמוסר, עמד רבי יהודה וסתם פרצות אלה על ידי תקנות.

בידנו כמה מתקנותיו בעניינים שונים. להלן נזכיר חלק מתקנות אלה, ומהם ניתן ללמוד על מצב הקהילה, אורחות חייה ודרכי הנהגתו של רבי יהודה.

מסים.

עם התגברות לחץ המסים וההיטלים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית בפאס נטו כמה מראשי הקהל והעשירים לפרוק מעליהם מקצת העול על ידי שניסו להשתמט מלשלם את המס שהטילה עליהם הקהילה – בעזרת ידידיהם הגויים והשרים.

אחרים ניסו להקל מעליהם עול המס במקצת על ידי חלוקתו בין התושבים שלא על פי הערכה, דבר שפגע במעמד הבינוני והעניים. ההערכה הייתה נעשית על ידי שמונה עשר אנשים שנבחרו לשם כך, והם היו מעריכים רכושו של כל אחד, והיו קובעים לכל אחד המס שעליו לשלם. לנישום הייתה הזכות לערער על הערכתם על ידי הצהרה בשבועה על ערך רכושם.

והייתה גם דרך שלישית : משרתי הקטדש היו פטורים מלשלם כל מס – כדי לעודד לומדי תורה ולעזור להם להתקיים בכבוד ולעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת. בין משרתי הקודש נמנים תלמידי חכמים, שוחטים, סופרים – סופרי בית הדין, סופרי שטרות וסופרי סת"ם, שליחי ציבור ושמשי בתי הכנסת.

מכובד המסים נטו כמה מעשירי הקהילה וראשיה לחייב גם משרתי הקודש במסים.

כל אלה שעלולים היו ליפגע מן הסדרים החדשים בגביית המסים, לא היה להם למי לפנות לעזרה אלא לרבי יהודה. ורבי יהודה לא נח ולא שקט עד שתיקן תקנה מחייבת, שבה קבע כח כל יהודי צריך לשלם חלקו במס כפי שנקבע על ידי הקהילה, על פי הערכה מדוייקת של רכושו.

אסור ליהודי לבקש עזרה וחסות מהגויים ומהשרים כדי להשתמט מתשלום המס, אין לחייב אף אחד ממשרתי הקודש לשלם מס.

וכה ניסח את דבריו :

בראותנו רוב התלאות החולפות ובאות על אנשי גאולתינו קהל פאס יע"א ( יבנה עירו אמן, יגן עליה אלוהים ובדומה ). בכל יום הב הב, כסף וזהב, וכלתה הפרוטה מן הכיס ורוב בעלי הבתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאוד….

אשר על כן בהקהל לפנינו כל ראשי הקהל יצ"ו ( ישמרם צורם וינטרם ) ויספרו לנו הקורות אותם בענייני המס, נכנסו דבריהם באוזנינו אנחנו בית הדין חתומים, וראינו לתקן תקנה ישרה, וקודם כל דבר גזרנו שכל הקהל הדרים פה פאס, כל הנקרא בשם עברי, יטה שכמו לסבול בעול צבור כקטון כגדול כל אחד לפי כוחו והונו ולפי ממונו.

ואין לשום בן ברית לישען על שום מכז"ן ( שלטונות ) ולא על שום ענאיי"א ( חסות ) כלל. וכל מי שירצה לפרוש מהציבור הרי הוא מובדל מקהל הגולה.

גם ביום ג' שעבר כיוון שנתקבצו הבינוניים והעניים בצעקה גדולה ומרה ונתוודעו כולם ובאו לקבול לפני העול הגדול הזה, אז תכף ומיד הלכתי עמהם ללכת את הקבל…שלעולם לא יגבה המס בדרך פיסקא כי אם בפנקס ההערכה כנהוג משנים קדמוניות.

שכונת מחנה ישראל

רבי משה מלכא

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

חלף הזמן שבו היה יסוד כלשהו לטענות כי ״אין חומר״, ״אין ספרים״, ״אין פרסומים״. תירוץ כזה אינו יכול לעמוד כיום במבחן המציאות. אלפי מאמרים, חוברות וספרים נכתבו ונתפרסמו בעשרות השנים האחרונות. ״הוי כל צמא לכו למים״ – השוקת מלאה, יש רק לגשת וללגום ממנה מלוא חופניים. מבחננו יהיה אם יעלה בידינו לעורר את הציבור לעשות כן.

אני מרשה לעצמי להוסיף הערה אישית: מה לי ולמורשת יהודי צפון אפריקה? אני כאן בזכות חלום משנת 1884, חלומו של סבי, אבי אמי, הרב יעקב בן עטר. בהיותו רב של העיירה אזימור שבמרוקו, בא אליו בחלומו אליהו הנביא ואמר לו: עד מתי תשב כאן בנחת וירושלים בצער? רבי יעקב ראה בכך פקודה מפורשת. כעבור ימים מעטים נטל את אשתו, סבתי חנינה, ואת בתו הקטנה בת הארבע מרים, אמי לעתיד, צרר את ספריו ומעט מבגדיו ויצא לדרך לירושלים.

בירושלים הקים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ הזכורה לי מילדותי. נוסף על הבת מרים, אמי, היו לסבי ולסבתי עוד שני בנים: חיים בן עטר, שנעשה סופר ועיתונאי מוכשר, עורך העיתון ״החרות״, ונפטר בצעירותו; ושמעון בן עטר, שהיה מזכיר ועד עדת המערבים במשך ארבעים שנה. נכדו, הנושא את שמו של סבא יעקב, נהרג במלחמת העצמאות בדרך לגוש עציון עם ה־ל׳׳ה.

סבי יצא בשליחות למען הקמת בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל שבה אנו מקימים כיום את המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.

אני מרגיש כי במידה כלשהי אני סוגר מעגל ופותח מעגל.

יצחק נבון

נשיא כבוד של המרכז העולמי

מחנה_ישראל – מפה

תקציר
בתחילת המאה ה- 19 נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. המאמר מתאר את ההשפעה שהייתה לתהליך זה על יהודי מרוקו מבחינה כלכלית ואת ההשלכות שהיו לקבלת החסות הזרה על היחסים עם האוכלוסיה המקומית.

מרוקו ויהודיה : יהודי מרוקו במאה התשע-עשרה
מחבר: פרופ' מיכאל אביטבול

בתחילת המאה התשע-עשרה נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. אזור החוף החל להתפתח; נמלים עתיקים, כגון אלעְראיְש (לראש, לראצ'ה), טנג'יר, אנפה-קזבלנקה וסאפי, שהושבתו למן סוף המאה השש-עשרה, קמו לתחייה, ונבנו נמלים חדשים, כגון מוגאדור ואגאדיר.

האפשרויות המסחריות החדשות משכו אליהן יהודים. הם עקרו אל אזורי החוף, וחלק מקהילות פנים הארץ התרוקן. זריזים במיוחד היו היהודים תושבי נאות המדבר הדרומיות ומרכזי המסחר הקטנים, אשר היו פרוסים לאורך נתיבי השיירות הישנים באזור האטלס ובגבול הסהרה.

 הם הגיעו תחילה לקהילות העירוניות בפנים הארץ – מראכש, פאס, מכנאס, צפרו – ולמדו להסתגל לחיי העיר; מאוחר יותר הם פנו אל הנמלים החדשים באוקיינוס האטלנטי. וכך, למרות ששיעורם באוכלוסייה הכללית לא עלה על שלושה אחוזים (פחות מ- 100,000 איש), מנו היהודים, החל מאמצע המאה התשע-עשרה, למעלה מ- 25 עד 40 אחוז מהאוכלוסייה בערים מרכזיות, כגון טנג'יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה.

 בסוף המאה התגוררו למעלה משישים אחוז מיהודי מרוקו בערים שנזכרו לעיל, ולהן יש להוסיף גם את רבאט, סאלה, מַזַגאן, סאפי ואגאדיר. אם נוסיף לערים אלה את הערים הוותיקות פאס, מכנאס, אלעראיש וצפרו, נגיע למסקנה כי בניגוד לדעה הרווחת, הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה הרבה לפני כינון משטר החסות הצרפתי. בכך נבדלו היהודים מהאוכלוסייה הכללית, ששמונים אחוז ממנה הייתה כפרית.

החיים במרכזים החדשים לאורך החוף היו קשים מאוד. הרבעים היהודיים, המְלאחים, היו מאוכלסים בצפיפות רבה ותנאי התברואה בהם היו ירודים; אולם ההגירה לא נפסקה, ואף הלכה וגברה. עבור הכפריים, שרובם היה עני מרוד בכפר, זהר החוף באורות העולם החדש.

אולם רק מעטים הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי. הנועזים מביניהם נחשפו לתרבות החילונית במוסדות החינוך של "כל ישראל חברים" (כי"ח), ובעלי יזמה אחרים נהנו מחסות קונסולרית אירופית, אשר ביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד'מי בעבר.

שאיפתם של יהודי מרוקו להצלחה כלכלית לא נעצרה בחופים. רבים מהם עזבו את מרוקו במהלך המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ונדדו אל יעדים מסורתיים, כגון ירושלים, צפת, חברון וטבריה, ואף אל יעדים רחוקים, כגון ארצות הברית, ונצואלה, ברזיל ופרו.

היו אף שהרחיקו עד טימבוקטו שבעמקי בקעת הניג'ר, שם התיישב הרב מרדכי אַבִּיסרוּר עם עשרות מבני משפחתו בתחילת שנות השישים של אותה מאה. אולם מרבית המהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג'יר, שוכנות במרחק לא רב מחופי מרוקו.

בתפקידיהם כסוכנים, כשותפים, כמתרגמים וכפקידים פשוטים, גישרו היהודים בין הקונסוליות והחברות המסחריות האירופיות מכאן, ובין השלטון השריפי והיצרנים במרוקו מכאן. בהקשר זה נשמר מקום מיוחד ל"סוחרי המלך" (תֻג'אר אלסולטאן). סוחרים אלה התבלטו בעיני המְכְ'זן (הממשל) במיומנויותיהם יותר מאשר בזכות עושרם. הסולטאן פנה אליהם במטרה כפולה: להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים, ולבלום את השתלטות הסחר האירופי על כלכלת מרוקו.

סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור, שהחשובים ביניהם היו בני משפחות קורקוס, אלמליח ואפריאט, היו פטורים מתשלום מס הגולגולת אשר חל על היהודים. הם לא חיו במלאח כשאר האוכלוסייה היהודית, אלא בקַסבּה, אזור המינהל.

הודות ליכולתם המקצועית המרשימה נהנו סוחרי המלך מתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי, מאהדתם של אנשי מפתח ומסיוען של הרשויות המקומיות בגביית חובות או בקבלת מידע חיוני על מצב צירי התנועה, תנודות בשערי המטבעות וכיוצא באלה.

על רקע זה נרקמו קשרי ידידות איתנים בין בני הבורגנות המוסלמית לבין הסוחרים היהודים. ידידות זו, בעלת האופי האישי מאוד, הקרינה לא רק על השותפים הישירים אלא גם על משפחותיהם.

המעצמות האירופיות, שרצו להגביר את השפעתן המדינית והמסחרית במרוקו, העניקו חסות ליסודות נבחרים באוכלוסייה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שניתן מטעם נציגים דיפלומטיים או מושלים זרים שפעלו במרוקו ליהודים או לתושבים אחרים.

 מתן החסות פטר מאות מתושבי מרוקו מכפיפות לחוקי מדינתם, שכן הם עמדו, למן קבלת החסות, באותה שורה עם בעלי האזרחות הזרה. בין מקבלי החסות היו יהודים רבים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד'מי. כתב החסות שחרר את מקבלו מהגבלות של הממשל, כגון בתנועה, במגורים וכו', פטר אותו ממס הגולגולת ומקיום תנאי עֻמר. אולם רק מיעוט אמיד בקרב היהודים נהנה ממנו.

 מקבלי החסות החלו ללבוש בגדים מערביים ופנו להתערבותם של הרשויות ושל הקונסולים בכל עניין פעוט על מנת להעניש בעלי חוב שלא הזדרזו לשלם את חובם או לקבל הטבה זו או אחרת. החסות יצרה עוינות כלפי היהודים בגלל התחושה כי אינם נותנים אמון בממשל המוסלמי. הרשויות במרוקו התקשו להשלים עם ה"חוצפה" והתעוזה של אותם יהודים והתייחסו אל החסות כשערורייתית.

מכתב מאת הווזיר אל טייב ן' אל-ימאני אל הגב' מסעודה קורקוס (27 באוגוסט 1858)

השבח לאל לבדו

אין חייל ואין כוח אלא באלוהים

אל-טייב ן' אל-ימאני (אל) מסעודה, אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם העניין: דעי לך כי הגיעני מכתבך והבנתי את מה שהזכרת בקשר לשני בנייך אברהם ויעקב. הירגעי אודותם, הרי שלנו הם ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם. איך נשכחם ואביהם שלמה היה היקר ביהודים כולם עבורנו.

הוא הוקירנו ואהבנו ושירתנו בכל מאודו על אף גילו המופלג. אילו רק הסתפק במה שעשה למעננו בהיותנו באל-צוירה, דיינו: הוא נהג עמנו בריעות והפיג את עצבנו, והיה אם מצאנו שמחים, שמח אתנו, ואם מצאנו נעצבים, התעצב כמונו.

קרה גם כשראינו אותו בוכה על מצבנו כשחלינו שם. כך פעם שראיתיו רוויתי מנחת פוגה עצבותי. כיצד נשכח (את בנייך) ואת הנך אמם, אשר אהבת את בני ביתנו והם אהבוך. את עבורנו היקרה ביהודיות. בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך, אין בכך כלום, אל תימנעי מלהודיע לנו את מצבך. תמיד אני שואל לשלומך, ואיני יודע אם מוסרים לך על כך או לא. זכותכם אצלנו גדולה מזכותו של כל יהודי אחר. כבר מחלתי ליעקב בעבורך, והרי אין אדם מוכיח אלא את חברו, והוא ידידנו ובן ידידנו. סוף.

17 למחרם הקדוש הפותח את שנת 1275.

מתוך: מ' אביטבול, משפחת קורקוס
וההיסטוריה של מרוקו בזמננו,
ירושלים תשל"ח, תעודה 3.

ניסיונם של היהודים לזכות בחסות זרה התקבל בעין לא יפה גם באוכלוסייה המוסלמית. זה היה הרקע לתקריות קשות, אשר הטביעו את חותמן על יחסי היהודים והמוסלמים בשני העשורים האחרונים של התקופה הקדם-קולוניאלית – בדמנאת ב- 1884, בקזבלנקה ובאוג'דה ב- 1907 ובפאס ב- 1912, השנה שבה השתלטה צרפת על מרוקו.

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה.

בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן.

ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו.

הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

ב- 1912, כשכונן משטר החסות הצרפתי, היו רשומים יותר מ- 5,000 תלמידים יהודים בבתי ספר של כי"ח. ליתר דיוק, 3,214 בנים ו- 2,023 בנות פקדו כשלושים בתי ספר בכחמש-עשרה ערים, ובהן שלוש ערים מהאזור הספרדי – תיטואן, אלעראיש ואלקסר – וכן טנג'יר, העיר שזכתה למעמד בין-לאומי.

נוסף על ההשפעה התרבותית הצרפתית ניכרה גם השפעה אנגלית – בית הספר האנגלי במוגאדור היה ממוסדות החינוך הנודעים – והשפעות שמקורן במרכז אירופה ובמזרחה. השפעות אלה הביאו לצמיחת תנועת השכלה צנועה, שהתמקדה בחידוש הספרות העברית.

 נושאה היה חוג מצומצם של משכילים, אשר עקב אחר ההתפתחות התרבותית והמדינית של יהודי אירופה ואמריקה. לגורמים אלה יש להוסיף את הופעתן של האגודות הציוניות הראשונות, תחילה בקהילות החוף, אשר כבר נחשפו לתמורות רבות, ולאחר מכן בערים בפנים הארץ: מוגאדור ותיטואן ב- 1900, סאפי ב- 1903, פאס ב- 1908, מכנאס ומראכש ערב מלחמת העולם הראשונה. 

ממזרח וממערב כרך רביעי

ממזרח וממערב כרך ד

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר. הושלם

בקשותיו של רבי יעקב אבן צור – בנימין בר- תקוה

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

ולדעתי, הדבר דורש עוד בדיקה. תשובות ופסקים בהלכה שהשיב לשואליו, או דעתו שהביע על פסקי רבנים אחרים לפי בקשתם. מאלה האחרונים חלקם נדפסו בספרי השו״ת של אותם החכמים:.

יתר תשובותיו לא הגיעו לידנו. החיד״א כותב שראה חתימתו על תשובות ופסקים עם חכמי מצרים . אנו פרסמנו אחת מתשובותיו ממנה וכן מהאישורים שכתב לתשובות של חכמים אחרים שנתפרסמו, נראה שגם בתשובותיו היה נוטה להאריך ולהקיף בדיונו את השאלה מכל צדדיה, בחריפות ובקיאות.

הדבר נרמז בדברי רבי יעקב לבית הלוי. לאחר פתיחה בדברי הוקרה לרבי אהרן הוא כותב בתשובה על דבריו: ״ ויען ידעתי מסיבותיה דמר חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וכההיא דרבי יוחנן דהוה חביב ליה טפי כד הוה פרק ליה ריש לקיש, מדר׳ כהנא דהוה אמר ליה תנא כוותיה דמר…

 לזה אמרתי הנה באתי להשתעשע בתני מעליתא״ ^. וכן משמע מדברי רבי אהרן בתשובתו על פסק של רבי שבתי יונה: ״ ועם היות שאין מחוק הפסקים לשאת ולתת בחידוד ופלפול השיטות כאשר לא יצדק לעניין הדין זולתי להבנת הדברים, עם כל זה אחר דמעלת כבוד תורתו דייק בגמרא והקשה קושיא…

אלימתא ועזבה בלי תירוץ, אחוד. דעתי עליה״. ולמעשה, רוב דבריו נסובו לפלפל בסוגיה, והוא עצמו הרגיש בזה וכתב לבסוף כמתנצל: ״וכבר יצאנו מהכוונה בי לחידוד שמעתתא הארכנו בזה כי לענין דינא אין אנו צריכים לזה״ 

שיטתו ותרומתו

בהשוותנו את חיבוריו של רבי אהרן עם אלה של חכמים בני דורו במארוקו, בולט ההבדל בין דרכי כתיבתם לכתיבתו, משום שהם כותבים בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד שלפעמים קשה לעמוד על תרומתם וחידושם. במיוחד ניכר השוני בינו,ובין חברו לבית־הדין רבי וידאל הצרפתי, אשר גם הוא חיבר ״דרך הקדש״, פירוש לספרא, בקיצור נמרץ; וכן כתובים כל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור:

והנה כל הרואה דברי חיבור זה [״אמרי יושר״ פירוש למדרש רבה מרבי וידאל הצרפתי] בהשקפה א׳ יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן… דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילה, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה…

 על כן היו דבריו מעטים והמה מדובבות מאליפות.. והרוצה ליהנות יהנה בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל ואז ימצא… ויבחין מה הוקשה לחז״ל לכתוב והיאך יתיישב המקרא… על פי דרשתם .

לעומת זאת, רבי אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו, בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״.

אמר המחבר הנה נא הואלתי לדבר ולהשמיע לכל מי שיבא חיבור זה, הטורח והיגיעה הרבה אשר יגעתי עד שבאתי לתשלום הביאור זה. לבל יאשימוני המעיינים בו, באומרם שאני אמרתי לבאר הספר הזה וגם הארכתי בביאור סוגיות הגמרא והויות דאביי ורבא, ואחר מאריך טרחא.

 ולזה אומר… כי כאשר העיר ה׳ את לבבי… לבאר את הספר הזה החתום… אז לא גמרתי בשכלי זולתי לבאר פשט הבריתות בהבנת הכוונה בדבריהם על דרך הפשט הישר… וגם אותם הבאים בגמרא חשבתי ללקוט אמרי פניני דבריהם בת כפי מאי דאסיקו במסקנא בביאור הבריתא.

מבלי שאטריח עצמי וגם למתחילים המעיינים בביאור זה, בביאור הבריתות והאתקפתות ופרכות, והמשא ומתן אשר הביאו עליה, ושטות הגמרא. וכאשר גמרתי לעשות עשיתי, ועל דרך זה פירשתיהו במהדורה ראשונה.

וגם בשנייה בהיותי בארץ מולדתי, ארץ מערב מדינת פאס . וכאשר גזר עלי ה׳ יתברך והעיר את לבי, לבא לעיר ויניציאה להדפיס הספרים אשר חברתי ולהוציא לאור יגיע כפי, וראיתי דרב העיון בה ובכל גלילות המזרח וסאלוניקי עיר ואם בישראל — ים החכמה וקושטנדינה, ושאר המדינות סביב להם ושתו מימיהם.

וגם דרך רבני וגאוני הארצות בכל עבר ופינה, בהבנת פניני אמרי התורה ובהבנת עומק מצפוני הגמרא, הלא המה ארצות אשכנז, אשר לשמע אזן שמענו שמע חכמתם כי רבה, וגם עינינו ראו חיבוריהם היקרים המסולאים בפז — אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא ״, ואיך יראה יתוש אחד בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלת אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם.

 אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוסי, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה.

 וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם. עם היות שיהיה טורח… למתחילים… כי אחר היגיעה ימצאו חפץ ויערב להם… ומהאל יתברך אשאל… ויעזרני להוציא לאור יגיע כפי ולהדפיס פירוש מכילתא וספרי, עם שאר הספרים אשר חנני בעזרתו לחבר על התורה ועל הנביאים כלם, אמן כן יהי רצון.

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל. 

מעשייה ב'

חמי

מַעֲשֶׂה מְנַאֲיֵן כָּאן הָרַב בַּעַל שֵׁם טוֹב עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֵאָזֶל סְגִ'יר קָבַל מָה תָּבֹאןָ לְמַעְלָה דֶּיְאֵלוֹ וְלַקְּדֻשָּׁה דַּי פָּאס כָּאן. כָּאן ימסי יְתַכַּבָּא מלמוואדע לִמְכַבְּיָן בָּאֵס מָה יִתְלָפוֹ חַד פֶּלַעְבּוֹדָה דֵּיהקב"ה.

משעה היכן שהיה הרב בעל שם טוב עליו השלום, עודנו צעיר בימים לפני שנתגלתה גדולתו וקדושתו שהיה שרוי בהן. נוהג היה להסתתר במסתורים על מנת שלא יסיחו את דעתו בעבודת הקב"ה.

באס כאן יכון מתבודד מעא די כלקו ויקרא תורה לשם שמים בלפרחה כתירה בזאף כטר מן די יצוור לולוף דרייל ודבלון פחל די קל דוד המלך עליו השלום

היה מתבודד עם בוראו וקורא בתורה לשם שמים בשמחה רבה מאור יותר מאשר שכר של אלפי רייאל וזהובים כמו שאמר דוד המלך עליו השלום.

טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וכתרת לייאם דייאלו כאן ימסי לוואחד סנדוק מכבי באיין זוז דלזבל וכאנת ענדו בית הטבילה פאס כאן יעמל טבילה כל נהאר באס יעבד הקב"ה בקדושה ובטהרה וכאן יקרא תורה בלהתלהבות ולקדושה בלא קייאץ

טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ורוב ימיו שלו נהג ללכת לארגז אחד שהיה חבוי בין שני הרים, והיה שם בית הטבילה שבה טבל כל יום על מנת לעבוד הקב"ה בקדושה ובטהרה, והיה קורא בתורה בהתלהבות וקדושה אין קץ.  

ופהאד זמאן דייאלו כאן וואחד לגביר דישראל כביר בזאף וענדו ממון כתיר ומה כאנת ענדו גיר ואחד לבנת  הייא די יכסאב ואחד נהאר מן לייאם דקבהא השי"ת בואחד למרד כביר דהיינו הבלת וטאר עקלא.

ובזמנו הוא היה גביר אחד מעם ישראל גדול מאוד ולו ממון רב, ולו בת אחת יחידה , זה מה שהיה לו. ויום אחד מן הימים הטיל עליה הקב"ה מחה גדולה דהיינו השתעה ודעתה נטרפה עליה

והאדיך לבנת כאנת עזיזה בזאף ענד בוהא כטר מן שיעור ובוהא גאצטאר עליהא ממון קווי פדוייאת ופי כל ווקת כאן יזיבלהא טביב די ידאוויהא וטביב מה זא כאן יכדדם חערף דייאלו וכאמלין מה קדאווסי בדייאת דייאלהום השם יצילכם משעות רעות המתרגשות לבוא בעולם.

ובת זו הייתה יקרה מאוד בעיני אביה למעלה מן המקובל. ואביה בזבז עליה ממון רב, כל הזמן היה מביא לה רופא שירפאו אותה, והרופאים הללו לא יכלו לרפא אותה וכולם יחד לא יכלו עם התרופות שלהם השם יצילכם משעות אעות המתרגשות לבוא בעולם.

והאדאך לגביר כאן ישכן פוואחד לבלאד ישמהה ( עליטש ) ופהאדיך לבלאד כאנו נאס מלאח בזאף חכמים שלמים ויראי ה" ברוך הוא וכיף ראוו בעיניהום האדאך צער די האדאך לגביר די ענדו עלא קיבל לבנת דייאלו די דימא צאבלהא חתא דווא הררו מעאה.

והגביר הנזכר התגורר בעיר אחת ושמה ( עליטש ) ובעיר הזו, אנשיה היו טובים מאוד חכמים שלמים ויראי ה' בקוך הוא ותכף שראו בעיניהם את הצער של הגביר הנזכר בשל סיבת מחלתה של בתו שלא מצא לה הפצירו בו

קאלולו אידה תשמע ראיי דייאלנה קום מסי לענד רב בעל שם טוב למקודש די שמענא עליה באיין הווא עטרת ישראל ושמענה עליה באיין יקדר יעייס למיית די מאת

ואמרו לו באם תשמע לעצתנו קום ולך לרב בעל שם טוב למקודש ששומעו הגיע אלינו, יען כי הוא עטרת ישראל ושמענו עליו שיוכל הוא יחייה המת שנהלך לעולמו

וכיף תמסי ענדו רגבו מליח ראה הווא יקדר ידאוויהא בלא סךּ וכיף שמע האדאך לגביר האד לכלאם פרח בזאף ותכף ומיד קאם מסא להאדיך לבלאד די פאס רב רבנו ישראל בעל שם טוב עליו השלום.

ומיד שתלך אליו בקש ממנו יפה כיוון שהוא יכול לרפותה בלי שום ספק, ותכך ששמע הגביר מלים אלו שמח מאוד ומיד קם והלך לעיר הזו שרבנו בעל שם טוב עליו השלום נמצא בה.

וכיף אוצל לענדו עאוודלו עלה בנתו ורגבו בזאף באס ימסי מעאה לבלאדו באס ידאווילו לבנת דייאלו די קולנה  די הבלת

ואיך שהגיע אצלו, סיפר לו הנ"ל אודות בתו וביקשו מאוד שיתלווה אליו לעירו על מנת שירפא לו את בתו , שכפי שאמרנו הייתה חולת נפש.

וכיף סאף רב עליו השלום צער די האדאך לגביר כא יתמרמג קודאמו חן קלבו בזאף ועטאה לכלמה באס ימסי מעאה ידאווי לבנת דייאלו .

ואיך שראה הרב עליו השלום צערו של אותו גביר שמתחנן אליו בכל לבו ונתן את דברתו שילך עמו לרפא את בתו.

וכיף הווא זאיי מעאה פטריק ראח עליהום ליל ודכלו ולאווחד לבליידא פאיין יביתו פליל. והאדיך לבליידא ישמהא פישטין.

וכשהיה אתו בדרך, ויהי ערב, ונכנסו לעיירה אחת על מנת ללון בה. והעיירה הנזכרת שמה פישטין

ובאתו תמה האדיך לילה וגיא ווצל נץ ליל והומה כא שמעו ואחד ציחה כבירה פי האדיך לבליידא די מא ענדהא חתא קייאץ

וילונו שמה באותו לילה ובחצות הליל והם שומעים צעקה גדולה בעיירה הזו, צעקה שאין לה גבולות

 וכא שימעו ואחד לברראח כא יברר חוכא יקול קומו בני אדם מן נעאסכום חתא ואחד מה יבקה ראקד ואזיו דכלו לצלאוואת וקראו תהלים וצלליו להקב"ה באס יחן מנכום ויחן מננא.

ושמעו כרוז אחד מכריז בקול שיקיצו בני האדם משנתם, ואף אחד לא ימשיך לישון וביואו לבית הכנסת ויקראו תהלים ויתפללו לבורא עולם שירחם עליכם ועלינו

וגיר שמע רב בעל שם טוב האד לברראח והאדוך קווט לעייאט צקצא נאס דלבליידא קאלהום אס נעדכום עלאס קאמת האד ציחא קד האדא קאלולו כא תעארף יא חכם באיין לקאייד דיילנא דלבלאד ענדו ואחד לבנת עזיזה והבלת וכא תדרב נאס בלחזאר

ותכף ששמע הרב בעל שם טוב הכרוז וצעקות רמות, שאל את אנשי העיר , ואמר להם מה קורה לכם שצעקה כזו יצאה מכם בצורה עזה, אמרו לו שתדע הוי חכם שהקאייד העיר שלנו יש לו בת יקרה לו מאוד, ודעתה נטרפה עליה וזורקת היא אבנים לעיני עוברי אורח.

ועייאו פיהא זמיע טבבא די הומא כבאר פטב ומה קדאווסי כלל וחתא לכומרים לכבאר מא קדאווסי כלל וכיף ראוו לכומרים באיין מה קדרוס ידאויוהא קאלולו תנזר עלא ליהוד די סאכנין פהאד לבליידא דייאלך הומה ידאוייאוהא.

הרופאים נואש ואפילו גדולי הרופאים שביניהם, ולא יכלו כלל וכלל, וגם הכמרים הנעלים לא יכלו לעזור גם. וכיוון שראו שהכמרים הגדולים נוכחו לדעת שלא יוכלו לרפא אותה, אמרו לו שיתייעצו עם היהודים הדרים בעירך, הם ירפאוה.

ואידא מא קדרוסי ידאויוהא תחדאז תעארף באיין הומא מכרוהין ענד השי"ת בקוות דנובהום ופסבייאת דנובהום באס מרדת האד לבנת ועליהא מנור מא יצליו לשי"ת ומה יואזבהום ותבקא האד לבנת מרידא כא יחדאז לקאייד ולמחללה דייאלו ידרבוהום בלעצי ויספלאן.

ואם לא יוכלו לרפא אותה, עליך לדעת שהם דחויים מפני הקב"ה, בשל עוונותיהם. וסיבת חוליה של הבת, הם אלה העוונות של היהודים. ולכן לאחר שיתפללו לשם יתברך, ולא יעתר לתפילותיהם, אזי הבת תישאר חולה. על הקאייד וצבאותיו יכו את היהודים בכל הנשקים.

ודחיווהום מן לבלאד ומא יבקא פי שונאיהם של ישראל לא רואה ולא רזק האדי הייא לגזירא די גזרו עליהום בעוונותינו הרבים והרעים.

ועליך גם לגרשם מן העיר ולא ישאר בשונאיהם של ישראל לא דבר ולא תקווה. זו הגזירה שנגזרה עליהם בעוונותיהם הרבים והרעים.  

וכיף שמע רב בעל שם טוב עליו השלום האד לכלאם קאלהום קומו מסיו ענד האד לקאייד וקולולו הא הווא זא לענדנא לבלאד וואחד לחכם די שיראל די יקדר ידאויהא דגייא בזהר די הקב"ה יתעלה שמו

מיד ששמע הרב שם טוב עליו השלום דברים אלו, אמר להם, קומו ולכו לקאייד הזה ואִמרו, שהחכם דישראל הגיע לעירנו שיש ביכולתו לרפא אותה בעזרת השם יתבקך שמו

וכך מסאוו ענד לקאייד וקאלולו האד לכלאם די קאל רב עליו השלום מה אמנסי באיין יקדר יכון האד סי ואס ואחד לחאזא די פאס אוחלו זמיע טבבא ולכומרים כאמלין יזי ואאחד ליהודי ידאוויהא ?

וכך הלכו לקאייד הזה ומרו לו דברים אלו שמסר הרב עליו השלום, לא יכול כדבר הזה שמיטב הרופאים כשלו והכמרים כולם גם יחד, ויבוא יהודי זה וירפא אותה ?

ואזבוה האדוך נאס דאבא תסוף בעיניך זהד דלחכמים ותורה דייאלהום לעזיזה קדאס קווייא

הביאוהו אנשים אלו על מנת שיראה במו עיניו את כוחם של החכמים בזכות תורתם היקרה, מה הוא כוחה

וזה לחכם עליו השלום להאדיך דאר די פאס בנת לקאייד מנרידה וקאלהום האד לבנת תכון נקייה בזאף ומה יכון פיהא חתא עבודה זרה

ובא החכם עליו השלום לבית של בת הקאייד החולה, ואמר להם, הבת זהו חייבת להיות נקייה ביותר ולא יהיה בה שום סימן של עבודה זרה.

ואידא תמה סי תצווירא די פיהא סי איסור יחדאזו יזבדוהא מן תמא וחתא בנאדם מה יבקה פהאדיך לביתץ גיר לבנת אוחדהא.

ואם יש שמה איזו תמונה שיש בה איזה איסור, צריך להוציאה משמה, ואף בנאדם לא ישאר בחדר הזה רק הבת לבדה

וקאלהום עקדוהא בצראייט ורקדוהא עלא זנבהא ליצרי ודיך סאעא ידכאל הווא ידאוויהא

ואמר להם, כבלו אותה בחבלים והניחו אותה על צידה השמאלי ובאותה שעה נכנס הוא לרפאה.

וכיף שמע ואחד לכומאר האד לכלאם מסא הווא תכבא פואחד למודע מכבי בזאף די מה יראה חתא חד.

ותכך ששמע כומר אחד הדברים האלה הלך לו והתחבא במקום אחד בצורה טובה על מנת שאיש לא יראה אותו

ופהאדיך שאעא דכל רב עליו השלום ווקף פם לבית די פאס נהייא לבנת, קאלהום ראני כא נזכר באיין מכבי הינא וואחד בנאדם סירו וכרזוה, ודיך שאעא אנא נדאווי האד לבנת בזהד שם יתברך.

ובאותב שעה נכנס רב עליו השלום, נעמד בפתח הבית שבו נמצאת הבת, ואמר להם אני רואה שמאן דהו נמצא כאן לכו והוציאו אותו. ואחר כך אני ארפה את הבת בעזרת השם יתברך

ופהאדיך שאעא דכלו פתשו פלמכאעב דלבית וצאבו האדאך לכומאר וזבדוה ודיך שאעא לבש לחכם ואחד ליזאר עלא וזהו לעזיז

באותה שעה נכנסו והחלו בחיפושים בכל פנות הבית, ומצאו כומר אחד והוציאוהו, החכם התעטף בסדין וכיסה את פניו הנעימות

ותכטא ביה באס מאת באן מננו חתא שערה והדר להאדיך לבנת פלודן דייאלהא לימנייא ודגייא רזעת האדיך לבנת כיף כאנת פצחתא קבל למרד

והתכסה בו עד שלא נראתה ממנו ולו שערה ודבר אל הבת הזו באוזנה הימנית ותכף חזרה הבת למצבה הקודם, דהיינו הבריאה הבת

וקאלהום לחכם עליו השלום זוולו האדוך סראייט די באס עקדתו ידיהא ראהי בראת כאמלא וכיף שאף לקאייד ולמחללה דייאלו ולכומרים האד לעזב למתעזב באיין פי שאעא אוחדא בראת כאן קדוש ה' ברוך הוא כביר בזזאף

ואמר להם החכם עליו השלום, הסירו את הסרטים שבהם קשרתם את ידיה, כיוון שהבריאה רפואה שלמה, ותכך שראה הקאייד ופמלייתו והכמרים פלא זה, שבשעה אחת הבריאה, שמו של הקב"ה היד אדיר ונאור

ועארפו זמיע נאס לכח די הקב"ה ותורה לעזיזה ולקדושה דלחכמים קדאש נהייא והאדוך לכומרים תבזאוו ואחד לביזוי כביר.

נתוודעו האנשים לכוחו של הקדוש ברוך הוא ולכוחה של התורה היקרה והקדושה של ההחכמים והכמרים התבזו מאוד.

מא בקאווסי יסוואוו ענד לקאייד חתא סי וקלאהום, כזרו לחכמים דליהוד ותורה דייאלהום אש בא תשווא ענד מולאנא כלק שמא ולדאר.

ולא היו בעיני הקאייד שווים דבר עד כי אמר להם, באו חכמי היהודים ותורתם כמה היא שווה ויקרה אצל אלוהים בורא שמים וארץ

ומנורא דאך סי מסא רב עליו השלום מעא האדאך לגביר די זאבו מן בלאדו באס ידאווי בנתו, חתא הוואדי פבלאד עליטש כיף קולנה וכיף אוצלו קאל לחכם עליו השלום באש תזי האדיך לבנת לגביר די מרידא תוקף קדאם צלא די פאס נצללי

לאחר הדברים הללו, הלך רב עליו השלום עם הגביר הנזכר שהביאו מעירו על מנת לרפא את בתו, ששמה של העיר עליטש כפי שאמרנו, ותכך שהגיעו אמר לחכם עליו השלום, שהבת הנזכרת החולה, תבוא ותעמוד מול או ליד בית הכנסת שבה נתפלל

ותתצנט בודניהא לתפלה די נצללי ותתצנט לתורה די נקרא ותכף ומיד יהרב מנהא למחס כאמל מזמוע ותברא דגייא.

ותשמע באוזניה את התפלה שנתפלל ותאזין לתורה שנקרא וציד יסור ממנה החולי כולו ובשלמותו ותתרפא מיד.

והאגדאך כאן גיר שמעת לקול דרב עליו השלום פתפלה דייאלו ותורה די קרא בלכחד לקדושה דייאלו בראת ורזעת בריאה ממש.

וכך היה הדבר, רק שמעה את קולו של הרב עליו השלום בעת תפלתו ודברי התורה שהשמיע, בכוטח קדושתו הבריאה וחזרה למצבה הקודם טרם החולי.  

וזמיע נאס ראוו לכחד תורה ולקדושה דרב בעל שם טוב עליו השלום וכאן תעמל ואחד קדוש ה' ב"ה מררא אוכרא כטר מן אלוול די בנת אלקאייד כיף קולנה האדה תמאם די האד למעשה דרב עליו השלום.

והאנשים ראו את כוחה של התורה הקדושה של הרב בעל שם טוב עליו השלום ועשו כן על קידוש השם יתברך עוד פעם אחת נוספת גדול יותר מן הראשון שבת הקאייד כפי שאמרנו וזה סופו של מעשה הרב עליו השלום

מן האד למעשה לעזיז יעארפו בני אדם די כאי חבו לעבודה דשם יתברך קדאס הווא לכחד צדיקים לכבאר ולכחד תורה אלעזיזה די כא תקדש לגוף די בנאדם וכא תראוו באיין בלכח די צדיק ואחד עאשת בלאד כאמלה.

המסקנה מן המעשה הזה היקר הזה, ישדעו בני האדם שאוהבים את עבודת השם יתברך כמה גדול כוחם של הצדיקים הגדולים וכוחה של התורה היקרה שמקדשת את הגוף של בן האדם, ורואים שבכוחו של צדיק אחד עיר שלמה ניצלה היא.

די בטל עליהום לגזירה די נגזרת עליהום לאיין לוכאן מה כאנסי תמא רב בעל שם טוב פהאדיך לבלאד לוכאן האדאך לקאייד ימח שמו קטלהום

מי שביטל עליהם את הגזירה שנגזרה עליהם, לו לא היה שם נוכח רב בעל שם טוב עליו השלום בעיר הזו , היה יכול הקאייד הזה ימח שמו להורגם ולאבדם

 ויחווץ מאלהום גיר בלכח דלקדושה דרב עליו השלום עמל פקוח נפשות די בלאד מזמועה כאמלה.

וריחם עליהם רק בזכות כוחו של הרב עליו השלום, שעשה פקוח נפש על כל העיר בשלמותה.

לאיין מן כתרת לקדושה דייאלו נאזל עליה אור שכינתו יתברך וביהא כא יקדר יעמל כל מה יחב פחאל די קאל לפסוק ותגזר אומר ויקם לך.

כיוון שמרוב קדושתו, הוריד עליה אור שכינתו יתברך ודרכה היה בכוחו לעשות כאוות נפשו , כמו שאמר הפסוק ותגזר אומר ויקם לך.

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל. 

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

רמז ברור לסברה זו אנו מוצאים באגרת של ר׳ יעקב ששפורטש אל ר׳ יוסף הלוי, ראש המתיבתא בליוורנו: ״ומעיר סאלי יע״א (יכוננה עליון אמן ) נכתב שכמעט היו בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדי באמונה הזאת.

נוסף על התנאים הפוליטיים והחברתיים והגזרות הקשים מנשוא שהטלו על־ידי בני אדם, באו גם מכות מידי שמים. עצירת גשמים ובצורת פקדו באותן שנים לרוב את מרוקו. בעיקר ידועות הבצורות של שנות שס״ד-שס"״ו (1606-1603) ותכ״כ-תכ״ט (1669-1662). אלה היו שנות בצורת רצופות: הראשונות – שלוש שנים והאחרות – שבע שנים. היו אלה שנים " בהן שרר רעב וכפן״ בערים רבות במרוקו ורעב כבד פקד את הארץ, ואלה הן השנים של ההתעוררות המשיחית והופעת התנועה השבתאית.

באגרת משנת תל״א (1671), מתאר רב בסאלי לעמיתו ממקנס את שנות תכ"ב-תכ״ט: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה …אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו, שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם״.

בי׳דברי הימים״ מתאר ר׳ שאול סירירו את שנות 1607-1603 בזו הלשון:

" אמר שאול, בן לא״א (לאדוני אבי) דוד סירירו אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה אזנים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלושה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות באחרות. משנת שס״ד עד שנת שס״ו ספו תמו יושבי פאס ברעב … מר״ח (מראש חודש) תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס״ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאם היקרים נפוחים כנאד מזי רעב. איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם בתרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובהורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.

היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעו, וידל ישראל עד מאד, כי… אין לך יום שקללתו מרובה מחברו בכפל כפליים, ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתווספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מהחיים, וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר שכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת מות לבניהם. דבק לשום יונק, עוללים שאלו לחם. אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב״.

כזה היה מצבה של ממלכת המגרב ושל תושביה היהודים, ערב הופעתה של התנועה השבתאית על במת ההסטוריה העולמית היהודית. גם בימיה הראשונים של התנועה המצב לא היה שונה. פגעים מידי שמים ומידי אדם לא חסרו. מידי שמים – עצירת גשמים, שנים רצופות של בצורת, מגפות, רעב וכפן: ומידי אדם – מלחמות ומהומות מלוות שוד חורבן והרם. בעוד השליט החדש, מולאי ראשיד, עסוק ביצוב שלטונו, ממשיכים כמה שליטים מקומיים בפעולות איבה יזומות שמגמתן לערער את משטרו, ובינתים המלחמות נמשכות וכדי לממן את המלחמות, השליטים מטילים מסים. ומי המועמדים לשאת בעול התשלומים ובהטלים כספיים כבדים, ומי הראשונים לפגיעות גופניות, לגרושים, למצוקות, לסבל ולתלאות? מי אם לא היהודים? אלה הם התנאים בהם חיו יהודי המגרב וכזאת היתה האוירה בה היו נתונים ערב הופעתה של התנועה השבתאית ובימיה הראשונים של התנועה.

היפלא אפוא שבתנאים אלה יהודים מדוכאים הנמצאים ״בין מצרי שאול ומצוקות שחת״, נאחזים בכל קש כבקרש הצלה ונתפסים לכל אמונה משיחית על מנת למצוא בה מחסה ומפלט מן המציאות הנוראה והאכזרית הסובבת אותם, מה גם שבמסגרת כזאת הם מוצאים פורקן לגעגועים ולכיסופים לגאולה וביטוי לכמיהה ולערגה לציון?

אם נוסיף לתנאים החמריים, הכלכליים והפוליטיים הקשים, המדכאים והמשפילים אשר תארנו, גם את האוירה הרוחנית־מיסטית בה היתה נתונה הקהילה כתוצאה מהשפעתה של הקבלה, נבין את עצמת ההתעור­רות המשיחית שאפפה את כל הרבדים ואת הממדים אליהם הגיעה התנועה השבתאית במרוקו. על כן נדון בפרק הבא.

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

משפחת עווז ארגבא

משפחה נכבדה מוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, אמי 138-137).

הזקן והחסיד, מנא דכשר, מגזע אראלים, אבי התעודה, אילן ששרשיו מרובין, הצדיק ר׳ יצחק הכהן הוליד: אהרן.

אוצר כלי חמדה, עניו ושפל ברך, רודף צדקה וחסד, נפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנד הניח ברכה: דוד, קמרא, עווישא.

הצדיק, זקן ונשוא פנים, איש אמונים חי מיגיע כפיו, גומל חסדים טובים, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: אהרן, אברהם, יוסף, משה, יעקב, יהודה, שלמה, מרימא, צליטנא, תמירא.

גברא רבא ויקירא, אוהב תורה ולומדיה, מתהלך בתומו צדיק, בעל צדקות ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: רחמים, שמואל, ר׳ דוד, יצחק, סאעודא, מרימא, סתירא, עווישא.

המנוח, צניע ומעלי, מכבד תורה ולומדיה, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: דוד, משה, אליהו, עווישא, ג׳והר, מאחא, רחל, חנאני, נונא, לוויהא, סטונא, סתירא, סאעודא, מרימא.

הנכבד הזקן הכשר, חי מיגיע כפיו, טוב וישר, מאושר בעניניו, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד הוליד: דוד, יצחק, אברהם, מימון, נונא, מרימא, מאחא, עווישא, פרטון, סתירא, סטונא.

היקר ונכבד, איש תבונה, נשיא קהילת לעיון, נודב נדבות, אוהב צדקות הזקן הכשר ר׳ משה הכהן הנד הוליד: דוד, יצחק, שמעון, מכלוף, מאיר, קמיל, סטונא, עווישא, נונא.

היקר ועניו, מתפרנס ונהנה מיגיע כפיו, יקר רוח, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: דוד, אליהו, שמעון, אסתר, סטונא, רהיט.

המנוח הנכבד, תם וישר, אוהב תורה ולומדיה, הזקן הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנד הוליד: דוד, אברהם, אהרן, אסתר, רינה.

החשוב והמעולה ר׳ שלמה הכהן הי״ו הנד בירכו ה׳ בבנים ובנות הי״ו.

יהודה, תמירא (דביתהו של רבינו אברהם מרציאנו בלהרהאר זצ״ל).

הזקן הבשר, צדיק תמים, ענף עץ עבות, מדובר בו נכבדות, חונן דלים, ר׳ יהודה הכהן הנד הניח ברכה: דוד, אהרן, מרישא, עווישא.

הצדיק, השם הטוב, גומל חסדים טובים, בעל אבסניא, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: יהודה, יעקב, יוסף, סעדיה, אליהו, עווישא, מאחא, סעידא, מרימא.

גברא יקירא, יקר רוח איש תבונה, טוב לה׳ וטוב לבריות, בעל צדקות, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: יהודה, סעדיה, אליהו, רחל, שמחה, פריחא, נונא.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

תולדות הרב יעקב אבוחצירא

הדמות המרכזית, שבה עוסק רובו של הספר (עמי ל״ד ואילך) היא הרב יעקב אבוחצירא. הוא ממשפחה מיוחסת; מוצאו מהרב שמואל אבוחצירא מדמשק, שהחיד״א מזכירו ב״שם הגדולים״ (ח), ומאז ר׳ שמואל ״זכתה. משפחה זאת למוניטין גדול, ובכל דור העמידה רבנים גדולים אשר הדריכו את בני דורם לתורה וליראת שמים״ (כ״ז). מכיוון שעלה עניין היחוס, שיש לו מקום מרכזי ביחסי המשפחות בחברה היהודית המסורתית, מביא המחבר מדבריו של ר׳ יעקב אבוחצירא על חשיבות היחוס: ״חובת הלבבות לכל איש ישראל לדעת מבטן מי יצא… גם מחוק המוסר להתחקות אנוש על שורשו לאחוז מעשה אבות ללכת בנתיבות ישרים״ (כ״ח).

 מובלע בדברים לקח חינוכי: חשוב המוצא הנכבד, אך עיקר זכות המשפחה בכך שהעמידה רבנים בכל דור; חשוב לדעת את המוצא, אך בעיקר כדי לעורר את האדם ללכת בדרך הישר. תיאור חייו מוכיח בבירור שאין הרב אדם רגיל. כהרבה צדיקים  נולד רבינו בנסיבות בלתי־רגילות. סבו, שעל שמו עתיד היה להיקרא, הופיע בחלום לאביו ולאמו וציווה עליהם שהאב ישא אשד, גרושה כאשתו השנייה, כי ״עתיד לצאת ממנה אור גדול, צדיק יסוד עולם״ (ל״ה). בעת שאמו הרה, ראתה בחלומה סימנים שונים, שהעידו על גדולתו העתידה של בנה; וכאשר נולד ״אור גדול נראה בחדרו״ (ל״ז), כמו שמסופר על משה רבנו (סוטה י״ג ע״א).

על ילדותו מסופרים דברים מעטים מאוד כמו לגבי צדיקים אחרים: ״אביו טיפל בו כראוי, לימדו בכל יום ויום״. הילד היה בעל כשרון גדול ותפש כל דבר ״במהירות נפלאה״; שד״ר שבא מירושלים התפעל מבקיאותו בתלמוד. מגיל צעיר הרגילו אביו לענות לשאלות בהלכה, ״כדי להרגילו בהנהגת העם״ (ל״ז־ל״ח). נוסף על שקידתו בלימוד מסופר רק על מאורע אחד בילדותו: כיצד ניצלה משפחתו בזכותו בשנת רעב, בהתערבותו של אליהו הנביא (רמ״ו־רמ״ח). נראה בבירור, שהקדוש־ברוך־ הוא שומר על הנער לקראת יעודיו הגדולים בעתיד.

בהיותו בן 16 כבר היה תלמיד חכם הבקי בש״ס, ושימש כמלמד תינוקות בעידו תפילאלת (קפ״ו). כשהיה בן 20 ביקש ממנו חכם זקן, שיכתוב הסכמה על ספר קבלה שחיבר (רמ״ד). הוא הרבה לעסוק בקבלה (פ״ב), חיבר ספרים רבים (מ) וכשם שלמד הוא מאביו, כך לימד בעצמו את בנו, לאחר שנוכח שבנו משתדל מאוד בלימוד עצמי (פ״ג־פ״ד). בכל לילה קם לתיקון חצות, ״לקונן על גלותינו המר״ (קס״ב), וכל חייו ״היה משתדל לקבוע דירתו בארצנו הקדושה״, אלא שבני עדתו מנעו זאת ממנו. בזקנותו הצליח לשכנעם שיניחו לו לעלות ארצה, אך הוא מת בהיותו במצרים (רי״ד־רט״ו). מותו היה בחודש שמת בו אברהם אבינו, וביום שמת בו הרמב״ם – כ׳ בטבת (רי״ז). גם מותו היה מלווה מעשים פלאיים: בשבת שלפני פטירתו כבה לפתע הנר, ומכאן הבין שמהשמים רומזים לו על הסתלקותו הקרובה מהעולם (ר״ס). כשטבלו תלמידיו את גופת הצדיק במקווה, נזדעזעה זו; משכו התלמידים את ידיהם, ״ונשאר הרב יושב בלי שום תומך עד שעשו לו הטבילה״ (רס״ג).

סיפורים רבים עוסקים במאורעות שהתרחשו אחרי מותו ובקשר לקברו. אין פעולתו של הצדיק נפסקת עם מותו. הבטחה שנתן לאשה בחייו הוא מקיימה אחרי פטירתו (רי״ב). הוא מופיע לאחר שנים רבות ומציל ילדים מבני משפחתו ממחלה וממוות (ר, קצ״ד). אנשים משתטחים על קברו, והמאמינים בו נושעים, נרפאים ממחלתם או זוכים בבנים (רט״ז, קצ״ו, רכ״ג) ואילו מי שפוגע בקברו נענש (קצ״א, ־״ד). חכם שעלה לקבר הצדיק, על־פי בקשתו בחלום, רואה ״אש מתלקחת מסביב לקבר הצדיק, מרוב קדושה שהיה שם״(קצ״א).

תוכן חייו של הצדיק

במה עסק ר׳ יעקב אבוחצירא בימי חייו הארוכים ? ראשית כל, כמובן, עסק בלימוד תורה. ״מעולם לא שכב על מיטה, אלא היה מנמנם קצת כשהוא יושב וחוזר וממשיך בלימודו״ (נ״ד). גם כשהיה במסע והיה לו רגע פנוי עד לסעודה, ניצל את הזמן ללימוד (מ״ה). כחלק מלימודו יש לראות את עיסוקו בחיבור ספרים. ואולם, באופן כללי, לא פן זה של חיי הצדיק הוא המודגש בספר. לימוד תורה נזכר בהבלטה בתיאור ילדותו, ואילו בסיפורים המתארים את חייו כמבוגר אין הרבה התייחסות לעניין זה, אף־על־פי שלאמיתו של דבר מוכרח היה לתפוס מקום חשוב בחייו של אדם, שחיבר 14 ספרים במקצועות תורניים שונים (מ).

הסיפורים מתארים את הצדיק כמי שמרבה לנסוע. מתפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו הגיע למראקש ולפאס הנמצאות מעבר להרי האטלס (נ, צ); לטטואן ולטנג׳יר שבאזור הצפוני (ר״מ, ר״כ); לאוראן ׳לאלג׳יר שבאלג׳יריה (מ״ב, קט״ז) ועד לעיר תוניס (נ״ב). כל מסעיו, כמו כל מעשיו כולם – ודבר זה מודגש חזור והדגש בספר – נעשו מתוך כוונות דתיות, לשם קיום מצווה, לשם שמים. הנה דוגמות אחדות: הוא גירש את אשתו ואחרי חודש הזר ונשאה; הוא עשה כן, כי נודע לו שרק בדרך זאת תיוולד לו בת לאחר שהיו לו בנים בלבד, והוא רצה לקיים מצוות פריה ורבייה במלואה (ע״ג). הוא ביקש לדרוש בציבור בשעת הלוויה, לא לכבודו אלא ״בשביל מצווה ולעשות נחת רוח לנפטר על ידי הדרשה״ (קי״ח). פעם נסע הרב לפאס ו״שום אחד לא העיז לשאול על מה ולמה הוא רוצה לנסוע, אך זאת גילה לתלמיד חשוב שלו, כי גילו לו מן השמים שרבני הישיבה הגדולה שבעיר פאס מתקשים באיזה קושיא בגמרא… והוא הולך לשם כדי לבאר להם הגמרא״ (צ).

פעילותו של הרב, בסביבות מקום מגוריו ובקהילות הרבות שבהן הוא מבקר, היא מגוונת. הוא מחזיק בביתו ישיבה, ״והיו בה הרבה תלמידים, ובמיוחד היו תלמידים בני עניים״ (ק״ה). הוא נוהג לסובב בכפרים ״כדי לערוך כמה מגביות לצורך עני העיר ולצורך ישיבתו״ (קנ״ג). נוסף להוראה ולדאגה לעניים מזכירים הסיפורים פעילות דתית וציבורית ענפה: הוא דן דינים ומעניש חוטאים (למשל מ״ג, ק״ו רל״א), דורש בתורה ברבים (ג, קכ״א), משכין שלום בין אדם לרעהו(נ״ה), מתערב בענייני הקהילה (קמ״ד), בודק סכיני שחיטה (ע״ב), מתפלל לשלום העם (ס״ז ומברך אנשים הזקוקים לרחמי שמים: ״נשברי לב וחולים״ (נ״ד), חשוכי בנים (: ועניים (קס״ג). במקרים שונים גורמת פעולתו של הצדיק לשיפור מצבם של היהודים שסבלו משכניהם הגויים או ממושל גוי (ק״מ, קכ״ז־קכ״ח, רכ״ו). בוויכוחים דתיים עם המוסלמים מייצג הרב את היהדות מתוך גאווה וללא מורא (ס״ד־ס״ו). הוא נמנע מלכבד גוי על־ידי קימה (נ״ט), ומעניש גויים המבקשים לפגוע בו (קני״ קנ״ו); אך לאחר שמבקשים את סליחתו, מוכן הוא למחול להם; מעניין הנימוק הריאליסטי בתוך סיפור בעל מרכיב על־טבעי בולט (מסופר בו, שהרשעים מתאבנים ושוקעים באדמה): ״רבינו אמר: סוף סוף אנו גרים בארצם ואנו בגלות המר הזה ואולי בשביל זה הם יזיקו לעם ישראל-מוטב שאמחול להם״ (קנ״ז).

כמו בסיפור זה כך גם רבות מפעולותיו האחרות של הצדיק הן פלאיות: הוא נותן קמיעות השומרים מפני רוחות (קי״א), המגינים על חיי אדם (פ) או המרחיק מחלה מידבקת מעיר שלמה (ר״נ). בתפילותיו הוא מתקן נשמות (קי״א) ובהשבעותיו הוא מגרש רוחות (ק״י). הוא מצווה על תלמידיו לקרוא קינה באוזניו של קמצן המסרב לתמוך בישיבה, והדבר גורם למות האיש (ק״ז). נער המאמין בכוחו של הצדיק מתרפא משיתוקו, לאחר שהרב אומר לו שלוש פעמים ״קום ובוא אלי ברגליך׳ (קכ״ג). כוחו של הצדיק עובר לחפצים דוממים שהוא נגע בהם: חלוק ­ישן של הרב שנמסר לבנו מרפא חולים (קס״ח); פיסת נייר – לא קמיע ! – שמסר הצדיק, מסייע לאשת המתקשה ללדת (קס״ט); בדומה לכך, גם מאכל ומשקה שהונחו על קבר הצדיק גורמים לריפוי חולים (קצ״ג). די בהזכרת כוחו של הרב, גם בלי שהוא נוכה במקום, כדי להטיל פחד בשדים ולגרשם מהמקום (קס״ו).

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע ד"ר דן מנור

באשר לעוה״ב, הרי מונח זה מופיע עפ״י רוב בכתבי הרא״ס, במשמעות מדור הגמול שלאחר המוות. כך עולה מכמה מאמרים. נביא כאן את לשונו של אחד מהם: ״ולפי שתכלית כפרת העונות [העוונות] הוא לרשת עולם הבא כי הוא השכר האמיתי לזה אמר (…) אטייל עמכם בג״ע [בגן עדן]״. דבריו כאן מלמדים, שמדובר בשכר שלאחד המוות כגמול על הצער שבחיים, במיוחד לאור העובדה, שהוא מפרש את עוה״ב במובן גן עדן.

במאמר אחר הוא מבחין, בעקבות חז״ל, בין ממשלת עשו בעוה״ז לממשלת יעקב בעוה״ב. ומוסיף בהמשך: ״ואעפ״י שחלקך וגורלך בעולם הנשמות בטוב הצפון לצדיקים וגו״. כאן הוא מגדיר את המונח עוה״ב כעולם הנשמות, שהוא מדור הגמול למתים, לפי תפיסת הרמב״ן. הדוגמאות מסוג זה רבות ואין צורך להאריך.

בצד זה יש מאמרים אחדים, שבהם כאמור הוא קושר את עוה״ב לגאולה הלאומית, כפי שמתאשר מן הפירוש הבא: ״ולהיותך עם קדוש(דב׳ כו יט) בעולם הנפשות(…) ולחתך עליון על כל הגוים [שם] מדבר על העתיד על עוה״ב אחר המשיח״. עולם הנשמות הוא כאמור מדור הגמול למתים, ועניין הקדושה מתייחם לנשמה הפורשת מן הגוף, בעוד שלגבי עוה״ב מתכוון המחבר לעליונותה הרוחנית של האומה לאחר ימות המשיח.

בהתייחסו למאמר חז״ל על זימונם של מקדשי שם שמים לעוה״ב, הוא מעיד שכוונת חז״ל היא לעוה״ב שלאחר התחייה: ״לפי שאז בת קול אומרת מזומן פלוני לחיי עולם הבא שהוא אחר התחייה״. במאמר אחר הוא מנסה לבסס את דעתו בטענה, שהזימון לעוה״ב זוכים לו רק יחידי סגולה, כעשרה הרוגי מלכות, בעוד שעוה״ב כמדור הגמול האישי הוא נחלת כל בר ישראל, בהתאם למאמר חז״ל: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״. שנית, הכרזת בת קול על הזימון לעוה״ב נשמעה אחר יציאת נשמתו של ר׳ עקיבא, דהיינו, כשנשמתו הייתה כבר בעוח״ב, כיאות לכל צדיק. לשם מה איפוא באה הכרזה בת קולי ״והרי כבר נפטר ר״ע ן ר׳ עקיבא] ומדוע לא אמר ואתה בעה״ב אלא אתה מזומן״.^, מכאן, לדעתו, הזימון הוא לעוה״ב שלאחר התחייה.

לגבי תחיית המתים, הרי זמנו של תהליך פלאי זה, לדעת המחבר, הוא האלף השביעי. על סמך דברי חז״ל: ״שית אלפין שני הוי עלמא וחד חרוב״, מבחין המחבר בין ששת אלפי שנות הבריאה לבין ״חד חרוב״, הוא האלף השביעי, שעתיד להיות ״חרב משטן ומיצר הרע״.^, זוהי, אם כן, מציאות חדשה המבטלת את היצרים הטבעיים של האדם, ומגבירה את הנטייה להשגה עיונית תוך תהליך רצוף של לימוד תודה! ״לפי שלא ילכו אחר התאוות כמו בראשונה(…) ולא תהיה הנאתם ותענוגיהם אלא להדבק בהשי״ת [השם יתברך] ולעסוק בתורתו(…) כי מצד התורה הם משיגים השגת בוראם לעלות למעלה״.כך צופה המחבר את הגאולה הרוחנית והפלאית בעידן תחיית המתים, שחל באלף השביעי – לעומת ימות המשיח, שזמנם באלף השישי, כפי שראינו בסעיף הראשון.^,

על משמעות הגאולה בעוה״ב שלאחר התחייה ניתן ללמוד מלשונו של מאמר אחר: ״ואז יתקיים השקט ובטח עד עולם שהוא עוה״ב עולמו של המשיח שהוא מנוחה כמו השבת שהוא שביעי ומנוחה״.מדבריו אלה מסתבר, שגם זמנו של עוה״ב הוא האלף השביעי. הווי אומר, שהוא כורך את תחיית המתים ועוה״ב כעידן אחד. וכך אכן מתאשר מלשונו של מאמר אחר: ״ולפי שזה [השגה מיסטית] יהי׳ [יהיה] בזמן התחי׳ [התחייה] אמר וחכך כיין הטוב [שנה״ש ו י] היא יין המשומר בענביו משי״ב [מששת ימי בראשית] הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים [שם] כנגד דמיכי חברון שיקומו בתח״ה [בתחיית המתים]. הביטוי ״יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית״ מסמל גמול רוחני בעוה״ב, לפי המקור התלמודי, ואף כי המקור התלמודי רומז לעוה״ב שלאחר המוות, הרי המחבר קושר אותו כאן לתחיית המתים.

כן ראוי לזכור, שהיחס בין הגאולה של אלף השישי לזו של האלף השביעי, לדעתו, הוא כיחס שבין חול לשבת? הגאולה באלף השישי מסמנת מפנה היסטורי של הופעת מלכות שמים כחלופה למלכות בשר ודם, ואילו הגאולה באלף השביעי מסמנת מפנה על־היסטורי של מנוחת עולמים: ״אנו מובטחים שיגאלנו ה׳ באלף הו׳ כנגד יום ששי שאנו אומרים ה׳ מלך גאות לבש [תה׳ צג א]. ביום ז׳ היו אומרים מזמור שיר ליום השבת [שם צב א] שהוא יום מנוחה (…) וזהו שאמרו לעתיד לבא אומרים מזמור שירו לה׳ שיר חדש [שם צו א] שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים״.המונח ״לעתיד לבוא״ מתפרש כאן כתחליף אקוויוולנטי למונח עוה״ב, שכולו שבת נצחית. ומכאן, שהאלף השביעי הוא מציאות על־טבעית היסטורית, הן של תחיית המתים והן של עוה״ב, לפי תפיסת המחבר.

ה

לסיכום הדברים אפשר לומר, שדיונו של הרא״ס בנושא הגאולה עומד בסימן של זיקה למקורות הקדומים ולמציאות של זמנו. כדרשן אקלקטי אינו נוטה לחידושים מפליגים, וחלק מדיונו בגאולה, הסתייגותו מחישובי הקץ, ונטייתו לאמץ את המקורות הקדומים המייחסים למשיח יסוד אלוהי, בניגוד לעמדת חכמי דורו, שהתייחסו בביטול להאלהת המשיח תוך התנצחות עם הנצרות – כל אלה הם חריגים מרוח הזמן.

מאידך גיסא, יש בדיונו ביטוי די ברור ורחב לעניינים אחדים, שהעסיקו את ספרות הדור, הלא הם: א. גילויי האיבה לנצרות,• ב. פולמוס נגד התיאולוגיה הנוצרית בנושא הגאולה! ג. הדגשת מוצאו של המשיח מבית דוד! ד. הגדרת עוה״ב ותחיית המתים כעידן אחד בגאולה, תוך הבחנה בינו לבין ימות המשיח. ארבעת המוטיבים האלה מקצים למחבר מקום בין חכמי דור הגירוש, ומציבים אותו על קרקע המציאות של זמנו.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי בנימין משה מיוחס

כוללות ירושלים ת״ו ה׳ תקנ׳׳ז(1797)

מהתוארים שתאר אותו רב העיר רבי שאול אבוטבול נראה שהיה נעים הליכות ונהג שליחותו ברמה והמסמכים שלפנינו כבר נדפסו בספרי קהלת צפרו חא׳ עמי 87 86 85. והמכתב בחתימת השד״ר דידן מסרתי העתק ממנה ליד הגרי״מ טולידאנו ז״ל בחיים חייתו והדפיסה באוצר גנזים שלו תש״ך מכתב כוי ובכותרת כתב וז״ל… ״חידוש ברבר מוצאים כאן ששדר׳ ירושלים השתדל גם בעד שלוש ערי הקדש האחרים. הסכמה זו מוכיחה עד כמה יהודי מארוקו זכרו את ירושלים ושלוש הערים חברון צפת טבריה בכל מקרה של שמחה, ואם החתן שכח לפעמים מלתרום לטובת ארץ ישראל מיד הקהל מחה נגדו: אה! ארבע ארצות להזכיר לו את חובתו״.

מכתב ב׳, שכתב לו לשדר׳ לראיה בידו, הרב שאול ישועה אביטבול הוא ובית דינו ומקצת מראשי הקהל, ושמו של ר׳ שאול נזכר במכתב שמרו אהובים ושימו לבבכם ר״ת שאול. יתר שאת ויתר עז הצרות, ר״ת ישועה. אשר בתוככי ירושלים טרופים באלפס, ונתונים למרמס, ר״ת אביטבול. וכמו כן ״כתב כי זכינו לראות השלוחים וכו׳ כי מיום בושש רכבם לבא למערב וכו׳ היינו בכל רע וכוי, משמע שלפני השדר׳ דידן בהרבה שנים לא באו שדרים׳ למרוקו.

בשנת תקמ׳׳ב – תקמ״ד סיבב בערי אטליה וכו' ונודע לסופרי השדרים׳ מתי יצא למרוקו בשליחות ירושלים רק ממכתב זה אשר לפני. גם יערי בספרו שלוחי א״י לא ידע מזה ובעמוד 557 כתב שנפטר בירושלים ב׳ תשרי תקס״ה 1804.

שימרו אהובים וישימו ליבבכם ייתר שיאת ויתר עז היצרות אשר בתוככי ירושלים טרופים ביראלפס ונתונים למרמס, אנשי חמם. מכי רמו צערי בצערי בת ציון כל כהאי ריתחא דמצערי חיי ומחטטי שכבי והם לדמים יארובו. לרצותם ברצי בסף, ואת מתכונת הלבינים בצירוף אחר צירוף מצטרפי לחשבון גדול כאשר שמענו כן ראינו באגרות שום בעל בכי  מקדשי עליונים רבני וגאוני עיר ע ו לנו ירושלים תובב״א אשר הופיע והורית במחנינו זה האי רעייא מהימנא שליחא קדישא מבני היבלא דמלבא צייר חדש ומקודש מוקף חומת חוקת בתי אבות וראשי סנהדראות רבנן סבוראי תקיפי ארעא גזע היחס החבם השלם והבולל סוה״ר במוהר״ר בנימין משה נרו׳ בן לאותו צדיק הרב הגדול רב נהויראי בבתי גוואיי ובבתי בראיי במוהר״ר אברהם מיוחס זלה״ה מחבר ספר שדה הארץ ובינו לקדשו עפי׳ הראייה ולא זזנו מחבבו חיבת הקדש וחיבת ביאה, ביאת שמשו וביאת אות ומאי וטהר טהר גברא ובלי עלמא מרינני אבתריה ועונין אחריו מקודש מקודש בי ובינו לראות השילוחים יוצאים וחלים בכרמים ברם ה׳ צבאות אשר באורם נראה אור בי מיום בושש רכבם לבא למערב ולא נגה עלינו אור שכינתם במעט היינו בבל רע משבירירי בירירי צירי אלפים ובעלי אגרופין עושים בעברת זדיון אשתפוך חמימי המים הזדרנים אכלהו בני מערבא ופרץ ה׳ פרץ בעום ופריץ חיות שילח בם מהם אפעה ושרף מעופף עד שהציץ עלינו בעל הבירה וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצינו הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו וימן הי האי שליחא דרחמנא שליחא מהימנא ניח לומר זה ינחמנו מעצבוננו ועם היות שאנן בדידן בעיר הזאת בסובלי חולאים מתנינן אתייא תוך תוך היבא דשפיך נהר דנור גלותא וצירה דעניותא, עב״ז קמנו ונתעודד וחסירון הוליד את עימי-נידב לכבוד ארצינו ונחלת אבותינו ולכבוד האי שליחא מהימנא אשר בדברו מעיריב ערבים. ובמתק שפתיו ותחנוניו מוציא הזהובים ותרב משאת בנימין משאת ארוחתו ממשאת השלוחים אשר קדמוהו יותר מפי שנים גברא דמריה סייעיה ויתן חנו חן חן לו בהתנדב עם ברחימו וחביבותא ונקריב את קרבן ה׳ סך אלף ושש מאות אוקיות בייט בלם לרועה אחד הוא שליח מצוה האמור לעיל בתורת נדבה וצידה לדרכו ועוד נוסף סך מאתים אוקיות בהלואה נתנו מגבייה של מצוה על דעת ליפרע מגביית ירושלים תובב״א אשר עלתה הסכמתינו לזכור את ירושלים מהיום הזה והלאה בהתאסף ראשי עם קדש ובמעמד בלנו להעמיד מכאן ואילך גזבר אחד בבל בתי כנסיות בויברך דוד ולגבות טאס״א לתועלת כללות ד׳ ארצות עזה״ד דהיינו המחצית לירושלים תוב״ב והמחצית יתחלק לשלשה ארצות צפת וחברון וטבריא בשוה. וביחודא שלים הסכמנו עוד לכבוד בית קדשנו ירושלים שכל איש ואיש מבני העיר הזאת יזכור את ירושלים ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו ביום החופה עצמה כפי נדבת לבו. וביום שמחת לבו כשנולד לו בן ובר ביום המילה יתן בפי נדבת לבו. וכן ביום חנוך בנו למצות תפלין. ובן בריח אדר יעמוד א׳ מהגבאים לגבות מאת בל איש אשר ידבנו לבו זכר למחצית השקל. וביום פורים ג״ב יעמוד א׳ מהגזברים לגבות טאס״א מאת בל נדיב לבו. ובכל זמן שיראה לגזברים לחזר על הנביאות כגון באיזה עת צרה שלא תבוא או איזה תענית צבור. או באיזה זמן הראוי בגון בעשרת ימי תשובה. ובלבד שיהיה הזמן פנוי מגביית בית הכנסת ומגביית עניי העיר. ועם היות שכך הוא חובתינו שלא לשכוח את ירושלים ולזכרה ביום שמחתינו. מ״מ פן יבשלו רבים בחומר עון נדרים הסכמנו בפירוש שכל אלו הדברים הם בלא נדר ובלא קבלה כלל ואף שיהיה נוהג שנה אחר שנה לא יחול עליו שום נדר והנהגה של מצוה כלל ולראית האמת חתמנו פה בחדש תמוז שנת וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח לפק׳ וקיים

שאול ישועה                                                        שלמה בכהר׳             אברהם בלא״א יעק*

בכמוה״ר יצחק                                                     מימון נע                             אצמי

זלה״ה                                                            אביטבול סיל״ט                        סיל״ט

ראשי הקהל

משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט

דוד הכהן ס״ס

מסף משה צא״ג

אברהם א״א מרדכי אלבאז