המקובלים במרוקו-זכרי משאש.
זכרי משאש. רבי דוד חסין, בשם אביו תיאר אותו בקינה כמי שבחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי. וראה עליו משאש יוסף " אוצר המכתבים " חלק ראשון, לפיו נפטר בערב ראש השנה תקמ"ב בהיותו בן 42 בעיר פאס.
רבי זכרי היה ידידו של המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל. גם היה חריף ובקי בחכמת האר"י ז"ל, וזאת בנוסף לבקיאותו בש"ס ספרא וספרי.
להלן הקינה של רבי דו חסין מתוך הספר " תהלה לדוד "
קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב זכרי בן משאש ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.
פנה הודי הדרי.
פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי.
ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי.
כבודי גלֹה גָלָה / משושי שמחת גילי
אור חשך באהלי / נדעך וכבה לי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
זה שמי וזה זכרי : כולל את שם הנפטר
אהה לי : לשונות של צער
כבודי …..גילי : כינוי חיבה ואהבה של האב לבן שהיה שמחת חייו
נפעמתי לא אדבר / לי הוגד חזות קשה
איך נגדע נשבר / מקל תפאָרָה יָבְשָה
בָאֵפֶר אתפלשה / ושק אשית חגורי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
נפעמתי ולא אדבר : כמו ותפעם רוחו כל כך הוכיתי עד שלא יכולתי לדבר
לי הוגד חזות קשה : נתבשרתי בשורה קשה
מקל תפארה : סמל לאדם יקר ונעלה
באפר חגורי : אתגלגל באפר ואלבש שק לאות אבל
יֶחֶרד לזאת לבי / ויִתַר ממקומו
בזָכרי על משכבי / אמָרָיו כי נעמו
על יומו השתוממו / אַחָ בְּכוּ על שברי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בזכרי על משכבי : על פי התפיחה של הסליחה לרבי יהודה אבן בליעם
אמריו כי נעמו " דבריו נעימים
על יומו : על יום מותו
על שברי : על אסוני
דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון
יום יצא מלפָנַי / מת וקראוהו אסון
לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מֶה חֳרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
יום …מת : ממראה הלוויה
ועמלו בתורה / לא ימוש מן האוהל
כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יָהֵל
מֵי מנוחות ינהל / בעיון שָקֵיל פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
ועמלו בתורה : על פי ברכות י"ז, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה…ונפטר בשם טוב מן העולם
לא ימוש מן האוהל : מאהלה של תורה, שדברי תורה חביבין עליו ביותר
כחשכה כאורה : הוגה בתורה ביום ובלילה
נרו לא ידעך יהל : נרו דולר כל הלילה לעסוק בתורה
מנוחות ינהל : לומד בשיקול דעת וסברא
שקיל טרי : נושא ונותן בתלמודו.
דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה
כגיבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה
במשנה בגמרא / תוספתא סִפרא ספרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
דבר טוב רחש על לבו : מהרהר בדברי תורה
כגיבור חגר חרבו : שנדרש על עיסוק בתורה בשבת
ובמלחמתה של תורה : הוא נושא ונותן, על פי מגילה " משיב מלחמה – שנושאין ונותנין במלחמה של תורה
במשנה…..: כל ענפי ההלכה
חכם בֳּנִי ושִׂמֵח / לבי ומִלא חשקי
גיבור ובידו רומח / משנתו קַב ונקי
בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי אֲרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
גיבור ובידו רומח : ציור נוסף למלחמה של תורה.
משנתו קב ונקי : מדויקת ושלמה
בסתרי גורי ארי : רמז לבקיאותו גם בקבלת האר"י
זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי
בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי
לא החציף פניו נגדי / שומע אל דברי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בו מתעטר : מתכבד בו כעטרה
כסות עיני : שהיה לי מקור כבוד וגאוה
לאט החציף פניו נגדי : זהו מוראו של האב
קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה
לא נצרכה אלא ל / קבולינהו בשמחה
כזבח וכמנחה / יֵרָצה לפני צורי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
במר רוחי אשיחה : אדבר במרירות נפש על פי איוב.
לא…..בשמחה " זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה
כזבח…צורי : שמיתתו תחשב כהקרבת קרבן לפני ה'
נרו הלל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו
תוריד עליו טוּב שפעָךְ / בנעימים שׂים חבלו
יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בעולם שטוב כולו : בסוגיה שדנה בשכר כבוד אב ואם
טוב שפעך : זיו שכינתך
בנעימים שים חבלו : תן חלקו להתענג הנועם ה'
יעמוד לגורלו : לקץ הימים בתחיית המתים והוא מנוסח האשכבה.
ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
תקנה זו היא אישורו של מנהג שהיה מקובל מקדמת דנא בקהל אלבאלדיין, שלפיו ניכו בשעת הגבייה שליש מהסכום שהיה רשום בכתובה. אמנם חתומים עליה רק חכמי התושבים וטובי קהלם והיא נוסחה בערבית המדוברת ביניהם, אך לתת לה תוקף, חתום אתם הנגיד יעקב רותי מקהל המגורשים, ואילו נגיד התושבים שאול אבן רמוך לא חתום כלל, ועוד, חודשיים בלבד לאחר התקנה נזקקים הדיינים לפסוק דין הלכה למעשה באותו עניין.
המעשה היה בגביית כתובתה של אלמנת הנגיד שם טוב, ושישה משבעת הדיינים החתומים על פסק־הדין הם מראשי חכמי המגורשים. אין זה אלא שאז כבר לא היה בית־דין מיוחד לתושבים, בית־ הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט על טהרה המגורשים, וביניהם רק נציג אחד מחכמי התושבים ואף הוא יתכן ששורשו מהמגורשים, הוא ר׳ שמואל ך דנאן בן רבי מימון. אף סופרי בית־הדין בעניין זה האחד היה מהמגורשים, ר׳ אברהם באלנסי, והשני כנראה מן התושבים, ר׳ דוד ך סלימאן ך ר׳ סמחון.
ויתירה מזו: בפסק־דין זה מצפים היינו למצוא בו אזכורה של התקנה שנתקנה בקהל התושבים רק חודשיים לפני־כן בנושא גביית הכתובה, ומן הראוי היה להסתמך עליה ולהתייחס אליה, אך אין הדיינים זוקקים עצמם אליה ומסתמכים רק על חקירתם: ״מאחר שנתברר ע׳׳פ עדים שמיום שישבו בעיר הזאת ידעו שמנהג פשוט וברור הוא שכשמגבין התושבים לאלמנה שטר כתובתה, הם פוחתים לה שליש״ וזה מצביע בבירור, שבשנת ש״י לא רק שלא היה בית־דין מיוחד לתושבים, ולא רק שבית־הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט כולו מחכמי המגורשים, אלא שיש כאן התכחשות וביטול למה שנעשה עד כה במסגרת קהל התושבים. מצב זה לא נתחדש בשנת ש״י. עוד בשנת ש״ה, כשחידשו את תקנות רנ״ד רנ״ז הנוגעות כמעט כולן לכתובה כמנהג המגורשים, והוסיפו רק פרטים מספר הנוגעים לצוואת שכיב־מרע ולגביית חובות, מצאו לנכון להקריא את התקנה כולה אף בבית־הכנסת של התושבים », שכל עניין כתובה לפי תקנת המגורשים לא נגע להם, ולא עשו זאת כנראה אלא כדי להפגין את אחדותה ואיחודה של הקהילה.
הפגנת האיחוד ניכרת גם בניסוח פסק־הדין של אלמנת הנגיד. לכאורה מקרה קל הובא לפני הדיינים. אין צורך בהתעמקותם לא בתלמוד ולא בספרי הפסק כדי לחרוץ משפט. כל שיש לעשות הוא לברר מהו מנהגם של התושבים, מה־גם שחודשיים לפני־כן נתברר הדבר ונכתב ונחתם בספר התקנות של התושבים: ״כתבנו זה לזכות הקהל, במאמר הקהל יצ״ו ובפני ראשי הקהל הקדוש ראשי התושבים. באש תכון [כדי שתהיה] כתובה וחתומה כמא כאנת מן קדים [= כמו שהיחד, מקדם] כימי עולם וכשנים קדמוניות״
. ומה צורך עתה בחקירה מיוחדת בבית־דין של שבעה חכמים ? האם אין זו טרחה יתירה בדבר פשוט שיכול להיחרץ בבית־דין של שלושה ? גם הניסוח הסמכותי של הפסק: ״אנו גוזרין שלא תגבה… חנה כי אם שני שלישי… וכסדר הזה אנו גוזרין על כל שטר כתובה שיהיה כתוב בו כדת… לפי שכל זה עשינו אחר הדרישה והחקירה והעיון שדרשנו וחקרנו ועייננו שכך הוא הדין וכן היו דנין בכל בתי דינין מקדם קדמתה וכן יעשו לדורות ולא יהיה רשות לשום ב״ב [בן ברית] לשנות ממה שכתוב בפס״ד זה בשום זמן׳׳— מה צורך בו ? וכי יש חולק בדבר ? והרי הם כמתפרצים לדלת פתוחה? אין זה אלא שיש כאן מגמה מיוחדת: להבליט סמכותו של בית־הדין הזה. ודווקא בעניינה של אלמנת נגיד התושבים בכבודו ובעצמו, שגביית כתובתה אינה צריכה להיות מעניינם של המגורשים כלל, דווקא כאן מצאו מקום להתגדר בו ולהפגין סמכותם, להודיעך שבית־דין זה הוא הקובע בכל דבר ודבר
דומה שייסודו של בית־דין אחד בעיר הוא לקח שהפיקה הקהילה מפולמוס הנפיחה. הם נוכחו לדעת שחילוקי־דעות וסכסוכים בין הקהלים אינם תורמים לחיזוק הקהילה ולטובתה, ועוזרים רק להפנות את עיני השלטונות לכיסם של היהודים ולהטיל קנסות על כל הצדדים, והסיקו שטובתם דורשת לאחד את מוסדות הקהילה. וייתכן שהתושבים שהכירו בגדלותם וחכמתם של רבני המגורשים ויתרו מרצונם ללא מאבק על מעמד הבכורה שהיה להם, ולא ראו בכך פגיעה בכבודם.
מסקנה זו הגיעו אליה בפאס זמן לא רב אחרי הגירוש, וכך ניתן להסביר מדוע איננו מוצאים בפאס ובמארוקו בכלל ״קהלים״ המאורגנים לפי מפתח ארצות המוצא, כמו אלה שהיו מצויים בשאלוניקי, קושטא ושאר ערי הבאלקאן. ואף בפאס דומה שהיו התחלות של ארגון קהלים בכיוון זה. התקנה הראשונה של שנת רנ״ד נושאת חתימת ארבעה נכבדים והוקראה בארבעה בתי־כנסיות, וקרוב לוודאי שארבעת הנכבדים החתומים הם נציגי ארבעה קהלים שנתגבשו בבתי־כנסיות נפרדים, ונקראים ״קהילות הקודש״ בלשון רבים .
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..
ויקח לקח מפיהם משך זמן מה בידיעת הלשון והדקדוק, אך רבו המובהק של רבי שלמה פרחון, היה רבנו אפרים, שהוא כנראה רבנו אפרים הידוע, תלמיד הרי"ף.
כבר ידענו כי התקופה הזאת, דל ממשלת האלמורביטין, נחשבה להיותר מאושרת בקורות ישראל במרוקו. ואמנם גם אז בימים הטובים האלה, לא נקו יהודי מרוקו מצרה, פעם אחת בשנת תתפ"ז עברה רוח עועים על יהודי אחד בפאס לקרוא לעצמו מבשר ושולחו של המשיח בעצמו לגאלם, כנראה מצא לו בקרב יהודי המערב מאמינים רבים אשר נהרו אחריו, והמקרה הזה העלה חמת עם הארץ כאשר נגלו כזבי המבשר ההוא ויתחדשו על היהודים בגללו צרות רבות.
כן בעת ההיא הייתה עת צרה והרס נורא ליהודים אשר בחבל וואד דרעא, הזיק האחרון של תקות יהודי מרוקו, הנסיכות היהודית של וואד דרעא אשר עוד טפחה וגדלה יותר בימי המושלים יעקב ובנו שמואל, אחרי שישיבו בטח זה רבות בשנים מקנאת הנוצרים ותגרותם, ואחרי רדותם בהתושבים החדשים המושלמנים, יותר ממאה שנה, כאשר זכרנו כבר ( סוף פרק שלישי ).
אחרי כל ההתבצרות הגבוהה הזאת שעמדה עליה הנסיכות היהודית אז, באה רוח רעה סוערת, ותהפוך משורש את כל עמדתה וחסנה ואת תקפה, השפל עד לעפר, במשך הזמן ההוא, כמאת שנה לבוא המושלמנים שמה ויהיו תחת חסות היהודים.
ראו כי מספרם רב, ויחלו, לדרוש מאת השולטן היהודי לחלוק את הארץ. וכן, מבלי לסרב נאות השלטון לתת להמושלמנים את כל חבל הארץ שישבו בו הנוצרים לפנים, ובכן נחלקה המדינה היהודית הזאת כאשר בראשונה בימי השולטן יעקב, והחלק המזרחי שהיה אז להנוצרים נמסר עתה לידי המושלמנים.
שבע שנים היו שתי האומות אחרי חלוק הארץ בשלום ובמישור, אף מקץ שבע שנים הרימו המושלמנים ראש ויחפצו לא להסתפק בחלקם, כל אחד גם לקחת את השלטון בידם, פעם כפעם נסו להתקומם על היהודים, אך הם הוכו בכל עת וישובו מנוצחים.
בתגרה הראשונה הרגו מהם היהודים מאה איש ויאלצו להשלים אתם משך ארבעה חודשים, ובתגרה השניה משכה המלחמה ביניהם כשלושים יום, ולבסוף שבו המושלמנים בפחי נפש.
אז עשו ברית שלום לזמן מאה שנה, שלא יכלו אחד משני הצדדים להתגר מלחמה בהצד השני. אמנם אחר כמה שנים לכריתת ברית השלום הזה, קם איש קנאי וחפץ קרבות אברהים לברדעי לגרגרי, הוא בא ממקום רחוק לכבוש ארצות, וידבר תחתיו גם את המושלמנים שבחבל וואד דרעא המשרחי והלאה צפונה.
ואז המשיך את מלחמתו עם היהודים היושבים במדינת לחזר עשרים שנה, שנה שנה חודש וחודש, עד כי נגף לפניהם, וכראותו כי לא יכול יותר להלחם אתם, השלים עמהם, ואמם הוא עשה כן במרמה למען יכול יותר להחליף כח ולרכוש לו עוד חיל חדש.
וכה אחרי זמן קצר בא עוד פעם לברדעי, ובכל זאת נלחמו היהודים גם אז במרץ ויהרגו מחילו ארבעת אלפים איש, כלם מדוקרי חרב, ויהי לברדעי נאלץ עוד לעשות שלום זמני לששה חודשים, ושוב, אחרי עבור ששה חודשים נלחם אתם וינגף עוד.
ויפול אז מאנשים עוד שלשת אלפים, אך הפעם הזאת נשאר לברדעי זמן מה, כארבע חדשים מגביר חיילים ומאסף צבא רב למען יוכל עמוד נגד היהודים, וכן אמנם, בא לברדעי אז בלווית צבא רב וישתער עליהם וכמעט נצח אותם, לולא מיהר השולטן היהודי שמואל וישלח לעיר פאס וישכור מהם שנים עשר אלף פרים מאת משפחות הקירוואנים, ןיערוך אז מלחמה נוראה עם חיל לברדעי.
איומה ומשכלת הלכה המלחמה ההיא ותתלקח בין המושלמנים אנשי לברדעי ובין החיל של השולטן שמואל, עד כי לאחרונה גבר שמואל על איש מלחמתו לברדעי וימת מאנשי חילו עם רב מאד, וגם נתק מעיר תאמגרות מקום מושבו וילך עד נפת תאפיללת שפ קבע לברדעי את משכנו מני אז, אחרי אשר היה מוכרח לכרות ברית שלום עם הולשטן שמואל, ואמנם צאיבתו ועברתו אשר קנה בלבו, שמר נצח.
ויהי יושב ומצפה בכליון עיניים לעת בה ימצא לו שעת כושר להכחיד מארץ את היהודים אנשי ריבו, אהה . כי שעה כזאת סוף סוף נמצאה לו, ימים אחדים עברו והשולטן היהודי ההוא הגבור הנעקץ שמואל בא קצו למות, ואז לא אחר לברדעי לבוא בגדודי חילו השואפים נקם.
ויקרע בסערת מלחמה את רוב חבל וואד דרעא מיד היהודים, ועוד לא אמר די בקחתו את ארצם ויחפוץ גם לאנוס אותם להמרת דת לשוב לדת המושלמנית. אך אז אספו הם את שארית כחם וישתגבו במדינות לחזר, במקומות שמצד התבצרותם הטבעית אפשר להם להלחם נגד רודפיהם, כאשר באו חיל לברדעי לא יכלו להסתער על היהודים ויהיו צריכים לשם מצור עליהם.
עשרה חודשים ארכו ימי המצור ההוא, ובכל זאת נבצר מחיל ברדעי לחדור למחנה היהודים, אז שת לברדעי את המרמה פניו, וישלח לראשי היהודים להציע לפניהם לכרות ברית שלום, וגם הועד הועיד אותם לבוא את מישור החול איסיל ששם יכרת ברית השלום למחרת היום ההוא ביום השבת.
ראשי היהודים נפתו להאמין לדברי האיש הבוגד והרמאי לברדעי, וביום השבת, יום הנועד לכריתת הברית התפרקו את נשקם, ויבואו לאיסיל המקום המיועד לכריתת שלום. אמנם לברדעי ואנשיו למען לא יבינו היהודים את תרמיתם, הקדימו לבוא ולהחביא את נשקם בתוך ערמות חול, ולכן כאשר שלחו היהודים ויראו כי אנשי לברדעי גם הם באו לא מזוינים, יכלו לבטוח כי שלום אמת בלבבם.
אך, רק נאספו היהודים במישור איסיל, ולברדעי החל לדבר אחרת, בני ישראל ! – כה היו דבריו – מטרת בואנו הלום היא רק למען תשובו לדת האסלאם ונהיה כולנו אנו ואתם לעם אחד, את זאת הננו מבקשים מכם עתה לעשות. אך היהודים שחשבו עד אז כי אין נשק לחיל ברדעי פה באיסיל, הסבו את פניהם לראשי החיל ויענו להם, הוי, בוגדים, בוגדים, הלמען זאת נועדנו לבוא הנה, לשלום כזה לא נאבה לכם ולא נסכים לעולם.
הושלמנים שחכו למענה כזה מצד היהודים מהרו ויוציאו מתוך החול איש איש את נשקו, ובבט עברתם התנפלו על כל היהודים שנמצאו אז באיסיל, האצילים והורי הארץ שבאו להיות נוכחים בדבר השלום, ויהרגו שבעה עשר אלף איש, אחרי כן עלו חיל לברדעי למדינות לחזר ויבקיעו את מבצרי היהודים ובלי חמלה הרגו וטרפו ביהודי חבל וואד דרעא אנשים נשים וטף, רצח נורא אשר הכחיד לא רק את שם המדינה היהודית שלטונם וחפשיותם, כי אם גם את זכר קהלותיהם.
ונצולו רק מספר מה מהיהודים אשר מצאו מפלט להם אצל מכריהם מקרב התושבים המושלמנים, כן היו גם עבדים, אלה אשר הביאו סוחרי מדבר סחרא פעם כפעם מארץ סודאן וימכרום לאצילי היהודים בוואד דרעא, העבדים האלה רבים מהם אחרי שבתם אצל היהודים אדוניהם, למדו תורת דת ישראל ומנהגם ויתנהגו כיהודים.
עבודת שורשים לתלמיד
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
היבטים כלכליים ודמוגרפיים – מקצועות ותעסוקה
19 ־מאפיינים המרכזיים בתולדות יהודי מרוקו הם התערותם של היהודים בכלכלת הארץ : ׳־־ם בכל רחבי מרוקו. אלה היו הסיבות העיקריות להשפעתם הכלכלית. בעת העתיקה ־ב עסקו במידה רבה בעבודת אדמה ומעט במלאכה ובמסחר. לאחר הכיבוש הערבי עברו ־־ז־־ים רבים לערים. סחר הזהב דרך הסחרה והסחר הבינלאומי, עד הודו ועד צפון מזרח -ופה, היה כולו בידי מיעוט מבין היהודים. רובם היו בעלי מלאכה ואומנים: צורפים, מהשתים לתעשיית תכשיטים, חייטים, צבעים, אורגים ורוכלים. בעלי המלאכה התאגדו בסעודות.
־פעילות הכלכלית הגיעה לשיאה במאות ה-19-16. במוקד פעילות זו עמדו המגורשים :!ספרד וצאצאיהם, שבזכות בקיאותם בלשונות רבות שלטו על סחר החוץ בצד סוחרים ::ואים, ספרדים, פורטוגלים ואחרים.
:עורשי ספרד הביאו עמם שיטות מתקדמות בענייני אשראי וסחר בינלאומי ופיתחו יקבי יין, בתי זיקוק לסוכר ומפעלים לייצור שעווה ונשק, חכרו נמלים וריכזו מונופולין על כמה מוצרים. בשל כך נתמנו מקרב היהודים שגרירים וחותמי הסכמים מסחריים עם ארצות אירופה. השפעתם של מעטים התקיימה בד בבד עם דלותם של ההמונים.
תופעה מיוחדת היא קיומם של עובדי אדמה יהודיים. יהודי הרי האטלס עיבדו את העמקים והיו להם משקי בעל, שלחין ומטעים ברשות עצמם או בשותפות עם שכנים ברברים. אחרים סחרו במוצרי החקלאות והיו שהחזיקו בבקר ובצאן. כן עסקו בעצירת שמן בבתי הבד ובמכירתו.
במאה הנוכחית חלו התמורות הבאות:
א. ירידה בשיעור המועסקים במקצועות ה״מסורתיים״ כמו מלאכות יד ומסחר.
ב. עלייה בשיעור השכירים.
ג. גידול במספר הנשים המועסקות מחוץ למסגרת המשפחתית.
ד. היווצרות מעמד ביניים של בעלי מקצועות חופשיים ופקידים.
ה. הופעת החינוך המערבי כקריטריון מרכזי בדפוסי המוביליות החברתית.
יותר ויותר יהודים נמשכו אל המקצועות הטכניים, שדרשו הכשרה מודרנית, כגון מכונאות וחשמלאות. גם מספר בעלי המקצועות החופשיים גדל במידת מה בין 1931 ל-1951 מ- 0.69% ליותר מ-2.5%.
גידול רב עוד יותר חל במספר היהודים שעבדו כפקידים. משיעור אפסי ב-1931 הגיעו לכדי 5.83% מכלל כוח העבודה ב-1951. באשר לחקלאות, היא ירדה מ־3.93% ב-1931 לקצת יותר מ-1% ב-1951. הסיבה לכך נעוצה הן בהגברת תהליך העיור והן בתחילת העלייה לישראל, אשר בשלביה הראשונים משכה אחוז ניכר של כפריים.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
MIRACLE À RAMADAN
Par David Elmoznino / Texte / Israël • Histoire en français / 5 décembre 2012
» Et maintenant, notre âme est desséchée, plus rien ! Si ce n’est la manne pour nos yeux. »
(Nombres 11 : 6)
Les derniers jours de la fête de Ramadan s’écoulaient paisiblement dans la douceur d’un hiver tempéré. La chaleur régnait encore à Eilat et dans toute la péninsule du Sinaï, en ce Temps-là sous contrôle israélien.
Les bédouins, membres de la tribu Tarabin, été probablement Tarabin- Hedjaz, Ils sont venus au Sinaï après les membres Huwas. La tribu a disparu, ou assimiler, après avoir consenti à les accepter dans ses rangs, de mettre en garde contre les incursions des Bédouins d’autres venant du nord. Elles font désormais partie de la grande tribu Tarabin cui vie dans le nord du Néguev d Israel, dans le Sinaï Ils habitaient Surtout dans l’Est au nord de Nuweiba, ils se distinguent ils sont diffèrent du reste des Bédouins dans le Sinaï.
Les gens des tribus croyaient dur comme fer au destin, à la fatalité et étaient persuadés que toute destinée humaine, propice ou néfaste, émanait de la volonté d’Allah. Fidèles à cette croyance, ils s’abstenaient en cas de maladie, de suivre tout traitement thérapeutique et se tournaient instinctivement vers les vertus de la médecine populaire traditionnelle.
Le docteur Maurice, un médecin de famille pratiquant à Eilat et son épouse se portèrent volontaires pour soigner les populations bédouines ; ils réussirent à endiguer la vague de décès qui frappait les nourrissons, enseignèrent aux mères bédouines les règles élémentaires de l’hygiène personnelle et leur firent découvrir les succédanés du lait maternel, sous forme de conserves en boîtes de métal, à donner aux bébés à la place du thé. Les bienfaits de la médecine moderne se répercutèrent également sur la santé des bédouins adultes, sur leur espérance de vie, les amenant à un âge honorable relativement avancé. La population s’agrandit, les besoins aussi, mais les moyens de subsistance restaient très limités. Bien avant que les israéliens ne découvrent le Sinaï, ses vastes étendues et ses paysages fabuleux, il n’y avait tout simplement rien à manger sous la tente des bédouins, si ce n’est quelques poissons malodorants séchés au soleil et des oeufs de la Tnouva*, le plus souvent avariés sous l’action de la lourde chaleur. Dans l’attente d’un miracle divin, les anciens de la tribu se rassemblaient régulièrement sous la tente centrale et priaient. Ils tendaient leurs mains suppliantes vers le ciel et leur appel résonnait au loin :
? Oh Allah Clément et Miséricordieux, donne-nous de la viande, ne serait-ce qu’en l’honneur de la sainte fête de Ramadan. ?
Douze heures après la dernière imploration, les journaux israéliens publièrent le récit circonstancié de Djamal, un enfant bédouin autiste habitant du Sinaï, vivant auprès de ses parents dans des conditions miséreuses et dont un dauphin, qui est devenu son ami, améliora miraculeusement l’état de santé, après l’avoir approché lors d’une rencontre fortuite sur les eaux mythiques de Di-Zahav*, de Dahab.
Djamal était somnambule.
La nuit, il se levait au milieu de son sommeil, quittait la petite cité-dortoir et se retrouvait sur la plage. Il ne se réveillait qu’au contact de l’eau froide caressant la plante de ses pieds. Au dernier moment. Sur le point de s’enfoncer plus en avant, toujours prisonnier de son sommeil, dans les vagues menaçant de l’engloutir.
Cette nuit-là, une forte tempête de sable se leva sur le Sinaï. Un vent violent chargé de sable jaune souffla sur la mer, soulevant de hautes vagues qui vinrent balayer le rivage avec fracas, laissant derrière elles des rubans d’écume blanche. Les filets tendus mis à sécher par les pécheurs, craquèrent, s’envolèrent et partirent en mille morceaux.
Djamal, pris dans la tourmente, malmenée sur ses flancs par les rafales de la tempête, avance sur la plage, endormi, somnambule. Il atteint le bord de l’eau et commence à s’enfoncer en direction des hautes lames.
Mais cette fois-ci il ne se réveille pas.
Les bras tendus en avant, le pas hésitant, il oscille, portant avec peine le poids de son corps d’une jambe à l’autre. Ses cheveux ébouriffés par la tempête volent dans tous les sens. Alors que, les yeux fermés et à la merci des éléments déchaînés, il est sur le point d’être jeté à l’eau par une vague géante dont la menace se précise, voici qu’une voix ténue se lève tel un écho renvoyé par les monts et les lames, surmontant le fracas et le grondement de la tourmente.
Le dauphin nageait devant Djamal, poussant de petits cris.
Puis, il crie fort, de plus en plus fort, jusqu’à ce que ce dernier ouvre enfin les yeux.
Djamal, passablement sonné, s’accroupit sur le sable et pendant une heure entière observa le dauphin s’élancer hors de l’eau. Il sautait, bondissait tout en émettant une série de sons étranges et variés. Il piquait vers le large et revenait, nageait et revenait. Lorsque les premiers rayons du soleil matinal apparurent au-dessus des monts, Djamal se débarbouilla dans l’eau salée et effleura le dauphin du bout de ses doigts. Ce contact lui procura des sensations nouvelles, troublantes, fortes et vives.
Il ne se passa pas un quart d’heure que la soeur de Djamal, s’élançant au pas de course depuis la grève, fit irruption chez ses parents et les secoua vivement, les tirant de leur sommeil :
? Venez vite ! Venez vite ! Djamal vient de réaliser un miracle ! ?
Toute la tribu se tenait déjà à l’extérieur, lançant vers la mer des regards bouleversés, éperdus. ? Quelques mètres du rivage, Djamal et le dauphin nageaient côte à côte, au milieu de centaines de volailles de choix, proprement déplumées et flottant sur le fil de l’eau.
Une mer de victuailles.
Les anciens de la tribu se rassemblèrent sur-le-champ, rendirent grâce à Allah et Le bénirent. Lui qui a bien voulu répondre à leurs prières, qui a entièrement exaucé leurs voeux et qui leur a envoyé de la volaille pour la fête de Ramadan. Ils racontèrent aux plus jeunes que, de leur côté, les enfants d’Israël avaient également eu droit à un miracle dans cette même péninsule du Sinaï. Pendant que les jeunes de la tribu déployaient les filets pour pécher – pour la première fois dans l’histoire des peuples – de la volaille surgelée, les anciens revinrent sous la tente et « louèrent le Seigneur, qui est Bon. Eternelle est sa Miséricorde. » *
Puis ils mangèrent de cette manne que la mer leur offrait.
Cette année-là à Dahab, la fête de Ramadan fut de loin la plus réussie de mémoire d’anciens de la tribu. Non seulement il y avait de la viande en abondance pour la fête, mais il y eut de surcroît un surplus de nourriture qui fut promptement salé et séché à la manière des premiers ancêtres.
Cinq jours plus tard, le miracle devint un thème d’actualité et fit l’objet d’une vive polémique. Des israéliens débarquèrent à Dahab et affirmèrent aux membres de la tribu qu’en dépit des apparences, le miracle n’en était pas un. Ou alors, peut-être malgré tout, un miracle d’une nature différente ?
Un bateau de transport en provenance de Marseille, chargé de produits français de choix destinés aux riches saoudiens, fut prit dans la tempête de sable jaune et vint s’échouer sur les rocs pointus et acérés aux abords du littoral de Dahab. Le navire se trouvait dans un piteux état. Les mats brisés flottaient sur le pont au milieu d’un enchevêtrement de cordes déliées, de chevrons, pieux et piquets libérés de leurs attaches. Le navire a ensuite sombré lentement, s’engloutissant dans les profondeurs de la mer.
La totalité de son chargement, dont les centaines de volailles, flottait sur l’eau…
Lorsque la nouvelle se répandit parmi les bédouins et qu’ils réalisèrent que ce n’était pas Allah qui leur avait envoyé la volaille, une grande clameur s’éleva parmi eux. Ils se rendirent chez les anciens quêtés leur avis : que faire du surplus de volailles, le garder ou le rejeter à la mer ? Les discussions se prolongèrent trois jours entiers. On remplit des dizaines de verres de thé amer comme de l’absinthe et, pour finir, de la fumée blanche monta des narguilés.
Le destin ! C’est le destin !
Tout ce qui arrive à l’homme dépend de la volonté d’Allah.
? La volaille ne nous est pas parvenue directement d’Allah… ? Tranchèrent les anciens,
? …mais c’est par Sa Volonté qu’elle a pris le chemin de la mer, pour aboutir chez nous et… tout ce qui vient de la mer nous appartient. ?
Et Djamal dans tout cela ?
On lui accola un surnom le qualifiant de :
« Djamal, le Faiseur-de-Miracle-de-Fête-de-Ramadan.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LES BERBERES
Pourrait-on faire une digression et discuter de l'identite et de 1'origine des Berberes?
L'Afrique du Nord ou Maghreb se compose du Maroc, de l'Algerie, dela Tunisie ainsi que dela Libye tous ces pays ont ete peuples a 1'origine par des tribus berberes et ont subi l'influence de colonisations diverses carthaginoise sur le littoral maghrebin, grecque en Cyrenaique, romaine, vandale et byzantine dans toute la partie Nord de l'Afrique jusqu'à l'Atlantique et enfin l'arabe jusqu'au Sahara . Rarementla Berberiea ete unie, des gueres tribales uncessantes, ainsi qu'unesprit d'independance faroucheont fait queles tribus berberes se sont laisse dominer par d'autres puissances tout en maintenant leur autonomie dans les regions interieures; seule l'invasion arabe parviendra a assimiler graduellement les Berberes, quoiqu'incompletement.
Que sait-on sur leur origine?
De nombreux historiens berberes et arabes (Ibn Khurdabhbih et Ibn Abd Al-Hakam au IXe siecle, Al-Tabari et Ibn Hawqal au X siecle, Idrissi au XIIe siecle et Ibn Khaldoune au XIVe siecle) attribuent aux Berberes une ascendance cananeenne. Les Berberes seraient venus en Afrique du Nord apres que David eut vaincu Goliath. Une hypothese plus ancienne avancee par Moi'se de Corene et Procope voudrait que les habitants du Canaan fussent arrives en Afrique du Nord apres la conquete du Canaan par Josue. Ceci rejoint une hypothese talmudique similaire et encore plus ancienne selon laquelle des peuplades cananeennes auraient emigre en Berberie apres la conquete du Canaan par les Hebreux (Sanhedrin 94-71, Levitique Rabba 17, Tossefta Shabbat 18, Yebamot 63-2, etc.). Certains situent les Berberes au sein de la genealogie biblique: ils descendraient des Kaslouhim, fils de Mitsrai'm fils de Cham fils de Noe (Al-Souli Xe siecle). D'autres (Ibn A-Kalbi, IXe siecle) ont attribue aux branches des Ketama et des Sanhadja une origine yemenite et il est probable que cette hypothese ait germe dans l'esprit de ceux pour qui la legitimite du pouvoir ne pouvait etre accordee qu'a une lignee de nobles. En Espagne medievale, des historiens arabes (dont Ibn Hazm du XIe siecle) rejeterent cette derniere hypothese. Ce debat se tint a l'epoque ou Arabes et Berberes etaient en conflit. Toutes ces theories sont nourries par des legendes locales qu'il est difficile de corroborer avec un degre de certitude satisfaisant.
Qu'en est-il des grandes families berberes?
II faut preciser que dans les recueils historiques, il n'y a pas de filiation unique sur laquelle il y ait unanimite. II faut donc avancer avec precaution dans ce domaine. L'hypothese la plus courante est que les Botr nomades et les Berimes sedentaires descendraient d'un ancetre commun Berr. Aux Botr se rattacheraient entre autres tribus les Zenata, les Nefoussa, les Miknaga, les Mediouna, les Louata et les Maghraoua. Aux Beranes se relieraient les Masmouda, les Aureba, les Ketama, les Sanhadja, les Aurigha, les Mesrata et les Lemta. Ceci est une presentation tres simpliste de la genealogie berbere, car son traitement dans ces pages serait exhaustif. Contentons-nous de cette premiere classification pour l'instant.
Qu'en est-il de la langue berbere?
Ceux qui ont tente de faire des rapprochements entre les langues berberes (kabyle, rifain, tamazigh, chleuh ou targui) et les autres grands groupements linguistiques indo-europeens, semitiques ou chamitiques, n'ont jamais pu aboutir a une conclusion satisfaisante. En fait, la formation de la langue berbere constitue une enigme non resolue.
Que sait-on de la Kahena?
Avant l'arrivee des Arabes, de nombreuses populations berberes etaient christianisees et d'autres judai'sees. Tout d'abord, les tribus christianisees dirigees par Koceila s'opposerent a l'invasion arabe puis ce fut au tour des tribus judai'sees dirigees par la reine judeo-berbere connue sous le nom de Kahena (pretresse) de continuer la lutte contre l'envahisseur arabe. II est possible que l'indifference des tribus christianisees envers les lois antijuives decretees par les Byzantins ait empeche la formation d'un front uni avec les Juifs judaises. La revolte berbere fut longue et ardue. Les Arabes etaient sur le point de se replier lorsqu'une ultime victoire leur permit de conquerir l'Afrique du Nord, puis l'Espagne des Visigoths mais cette fois-ci, avec l'appui des Berberes et des Juifs. Plus que tout autre, la Kahena a incarne l'affirmation berbere et elle continue encore de representer un symbole identitaire des Berberes qui veulent faire reconnaitre officiellement leur langue dans le contexte de plus en plus arabise de l'Afrique du Nord d'aujourd'hui. On peut trouver dans les ecrits du linguiste et historien kabyle Boulifa Si Amar-ou-Sa'id (1865-1931) dont les notes de voyage au Maroc en 1904 ont ete preservees, une lecture berbere de l'histoire de l'Afrique du Nord. Cette derniere contraste tant avec les simplifications et les condescendances des voyageurs et des ecrivains frangais du tournant du XXe siecle qu'avec le discours islamo-arabisant qui a ete celui de nombreux nationalistes nord- africains apresla Seconde Guerre mondiale.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מורינו הרב אברהם מאנסאנו זצ"ל
ספר " זרע אברהם " פירוש חמישה חומשי תורה מכיל תע"א דפים
ספר " צלצלי תרועה " פירוש תהלים מכיל ר"מ דפים
עוד ספר " כמור נעים " פירוש תהלים מכיל ר"ח דפים גדולים וחסר בסוף הספר חבל על דאבדין.
ספר " תוכחות מוסר " ביאור איוב ק"ה דפים
ספר " עזרת השבטים דרושים ביאור י"א תפילות שהתפלל אביר הרועים על השבטים קי"ד דפים
ספר " נופת צופים " ביאור משלי מכיל ק"ס דפים
ספר " עושה שלום " ט"ו דרושים למעלת השלום
ספר " דברי אמת " ביאור מגילת קהלת
ספר " בית פרץ " ביאור מגילת רות
ספר " מקור דמעה " ביאור מגילת איכה.
ספר אחד ביאור מגילת איכה על דרך האמת ואת שם הספר לא ידעתי כי נאבד ממנו דף הראשון דווקא אבל הספר יש לו הקדמה ובסופו נמצא קונטרס אחד ביאור איזה מזמור תהלים על דרך האמת
ספר " פתחי עולם " ספר גדול דרושים בדרך מוסר יש בו ש"ס דפים
ספר דרושים על הנפטרים ולעצירת הגשמים ולשבת כלה וכו…ועל סדר הפרשיות והוא כרך גדול ואת שמו לא ידעתי.
ספר " דרך צדיקים " כ"ו דרושים
ספר " מאה שערים " והוא קובץ גדול דרושים ויש בו ק' דרושים מכיל שע"ז דפים גדולים.
ועוד נמצאים ספרים אחרים ממנו והמה בבית עק"ד הספרים של הרב מורינו הרב רפאל אבן צור זצ"ל שהוא אמר לי בחיים חייתו, ובע"ה אזכה לראותם בקרוב. זכיתי וראיתי ספר אחד מהם והוא כרך גדול פירוש על התורה ושי בו קפ"א דפים גדולים ושמו " תורת השם " ויש בו הקדמה ומפתחות.
ושמעתי משם מורינו הרב רפאל יהושע ציון סירירו זצ"ל שהיה מספר על הרב הנזכר ששמע מן הראשונים שהרב הנזכר באיזה שמן כהו עיניו מראות ויום אחד היה עובר בשוק והיה גוי אחד רוכב על גבי בהמה, והבהמה הכתב ברגלה במצחו של הרב הנזכר ויצא דם ממצחו תכך ויאורו עיניו ובאו יהודים לתפוס בגוי בעל הבהמה ואמר להם הרב הנזכר, הניחו אותו מן השמים שלחו אותו לבוא תרופה על ידו.
מורינו הרב אברהם מאנסאנו זצ"ל
הרב הנזכר שקידתו בתורה הייתה להפליא וזכה לב' שולחנות תורה ועושר והיו רוצים קצת מהקהל לתובעו לפרוע המס כשאר העשירים וכל חכמי המערב כתבו פסק דין לפוטרו כדין תלמיד חכם. בכאן אעתיק נוסח קבלת עדות שהייתה ביד הרב הנזכר:
כחדא הוינא כד אתא קדמנא כבוד הרב אהרן הכהן והגיד בתורת ידות גמורה שמיום בואו להכא פיס יע"א זה כמו יו"ד שנים ויותר והוא יושב בין ברכי החכם החשוב כבוד הרב אברהם מאנסאנו נר"ו בן כבוד הרב יהונתן ז"ל לומד ממנו תורה עם תלמידים אחרים שהיו לומדים אצל החכם הנזכר.
ובשמך הזמן הנזכר היה החכם הנזכר שקוד ללמוד וללמד וידיו רב לו במלחמתה של תורה לחבר חיבורים כיד ה' הטובה עליו, לא ימיש מתוך האוהל זולת לסעוד ולקנות מה שיצטרך לו ולאנשי ביתו ואף אם היה בא אליו לבית המדרש שום אדם על איזה עסק לא היה פונה מעסק התורה.
ואפילו באותה שעה הספר נשאר לפניו פתוח עד שמדבר עמו בקצרה וחוזר ללמודו, ה' אמת במשך כל זמן הנזכר הלך החכם הנזכר פעמים שלוש לפאס אלבאלי ולמכנאס יע,א ולא ידע על איזה ענין הלך. באותו מצב העיד לפנינו כבוד הרב מאיר בן מרגי בתורת עדות גמורה שמשנת התק"ה ליצירה שבא מעירו להכא ועד היום הוא עד וראה וידע ידיעה ברורה כל מה שהעיד העד הנזכר על החכם הנזכר.
באותו מצב העיד כבוד הרב אברהם אבן דנאן שמיום שהתחיל ללמוד אצל החכם הנזכר ידע בו ידיעה נאמנה שהוא יושב שוקד על לימודו לא ימיש מתוך האהל מן בוקר עד ערב ובכל הכתוב לעיל.
באותו מצב העידו לפנינו החכם כבוד הרב אליהו הכהן וכבוד הרב יעקב בן אבגי וכבוד הרב יעקב בן נאיין וכבוד הרב יוסף אצבאג ככל הכתוב על ספר ומהם בררו שלא ראו בעיר הזאת שקדן וזריז על לימודו כמוהו על כן סתמו עדותן העדים הנזכרים וקבלנוה במותב ג' כחדא ולראיה שכך העידו לפנינו העדים הנזכרים בחדש ניסן בשנת תקט"ו ליצירה 1755 תחומים פה תרי מגו תלת פה פאס יע"א וקיים.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
פרופסור בשן כאדם.
חשיבות של פרופסור אליעזר בשן בעני היא במידותיו הנעלות, כי מעשיו מרובים. ביחסו האנושי לכל מי שנברא בצלם, קטון וגדול, חכם ומדען, עשיר ועני, לכולם מאיר פנים במידה שווה. הכבוד הרב הרוחש הוא לחבריו גם הקטנים ממנו בשנים ובחוכמה ולתלמידיו הרבים, בא לידי ביטוי גם בעזרה שמגיש הוא לכל אחד הן בהקדשת זמן לקריאת מאמרים לפני מסירתם לפרסום ובהערות ענייניות שמאיר בהם את עיני הכותב, והן במסירת מידע על מקורות ונושאים.
הוא תמיד שמח בשמחת חבריו ותלמידיו. חיבורים שהם זוכים לפרסם זוכים לתגובה מצדו, במתן עידוד, וביוזמתו הוא מפרסם מאמרי ביקורת בכתבי עת או בעיתונות היומית, בהם הוא מדגיש את מעלותיו של המחבר והחידושים שבספרו.מאמרים קבים הקדיש לביקורת בונה על פרסומי חבריו ותלמידיו.
כמורה וכמחנך.
השילוב הפורה שבין מחקריו לבין ההוראה אופייני לדרכו של פרופסור בשן. הוא לימד באוניברסיטת בר-אילן כארבעים שנה והקים דורות של תלמידים וחוקרים אותם קירב באהבה אבהית להבנת המקורות ההיסטוריים, המתודות ההיסטוגרפיות ואמות המידה המדעיות החמורות
בד ובד לימדם להבין את ערכי היסוד של ארגון החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה בארצות הים התיכון ובארצות האסלאם : ההנהגה, הארגון הקהילתי ותקנות הקהל, חיי הכלכלה, המשפחה היהודית, והקשרים בין יהודי המזרח והמגרב לארץ ישראל.
הוא הקדיש פרסומים אחדים בהם ריכז מקורות ומפתחות ומחבר ביבליוגרפי כדי שישמשו כלי עזר ביד החוקר הצעיר והוותיק, כגון בפרסומים : " פדיון שבויים : מקורות והדרכה לשיחה ולעיון בכיתה ובקבוצה בבעיות השעה.
מבחר ביבליוגרפי על ראשות הגולה, הנשיאות והנגידות במזרח. מפתח לספר התקנות של חכמי המערב, כרם חמר, ב, לרבי אברהם אנקוואה.
פרופסור בשן פעל רבות להחדרת פרק מפואר בתולדות עם ישראל של מורשת יהדות המזרח והפזורה הספרדית לבתי ספר ולמוסדות חינוך, בהרצאות בפני מחנכים ותלמידים. הוא התמנה על ידי שר החינוך אהרן ידלין כחבר המועצה לשילוב מורשת הידות במזרח במערכת החינוך, ופעל במסגרת זו רבות. כמו כן הוא מקדיש מזמנו להרצות בפני הציבור הרחב לחיזוק שורשיו עם תרבותו ומורשת אבותיו.
כאן המקום להודות לידידי ועמיתי פרופסור אליעזר בשן באופן אישי על העזרה הגדולה שהעניק לי שעה שהגעתי לאוניברסיטה כאברך ובעל משפחה הרחוק מן העולם האקדמי, הוא בטובו אחז בידי והנחני לאורך כל הדרך עד שהכניסני ברזי המחקר.
במשך כל התקופה עודד וחיזק את ידי ופעל כדי שאוכל להקדיש עצמי למחקר. את הכל עשה באהבה גדולה ומיוזמתו " קטונתי מכל החסדים " וברכתי לידידי ומו"ר אליעזר, יתן לך ה' כלבבך לטובה ולברכה, אמן כן יהי רצון.
פרופסור בשן, כאנוס על פי הדיבור סיים את מלאכת ההוראה למרות שכוחו עדיין במותניו, אולם פעילותו המחקרית התברכה מכך בגלל הזמן הרב המוקדש לה, כפי שיעידו פרסומיו התכופים רבי ההיקף שפורסמו לאחרונה ואלה אשא מצויים עדיין תחת מכבש בדפוס.
עם הגיעו לגבורות חשבנו אנו חבריו, תלמידיו ובני שפחתו להוציא קובץ מאמרים לכבודו בנושאים שבהם עסק עשרות בשנים, מפרי עטם של עמיתים. אולם ביודענו את הסחבת המקובלת בפרוייקט מעין זה, החלטנו שעדיף לרכז בקובץ מבחר מאמריו של פרופסור בשן, אשר יישא את השם " מחקרי אליעזר ", והדבר עדיף יותר לכבודו, כי אין ברכה גדולה יותר מזו של בור המתמלא מחולייתו.
ריכוז זה יקל גם על כל מי שירצה להכיר את הנושא ולעסוק בו. גם לפני עשר שנים בהגיעו לימי השיבה הגענו לאותה מסקנה ופרסמנו לכבודו מבחר מאמריו בספר " ממזרח שמ עד מבואו : פרקים בתולדות יהודי המזרח והמגרב : חברה וכלכלה ", אורות יהדות המגרב, לוד תשנ"ו. הספר התקבל בברכה והייתה לו דרישה גדולה בציבור והוא זכה לפרס עמינוח בשנת תשנ"ז.
נחתום בשם החברים, בני המשפחה והתלמידים, באיחולים לבביים לחברנו מו"ר פרופסור אליעזר בשן בברכת הנביא " וקו ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, ירֻצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו " ( ישעיה מ, לא )
כה לחי
ע"ה משה עמאר.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ישראל והעלייה מצפון אפריקה 1948 – 1970 מיכאל מ. לסקר
ישראל והעלייה מצפון אפריקה 1948 – 1970
מיכאל מ. לסקר
מכון בן גוריון לחקר ישראל,
הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב
ספר זה הוא פרי מחקר מקיף וראשון המבוסם על חומר ארכיוני עשיר ומגוון, ובו חומר ראשוני ממקורות צפון אפריקניים נוסף על חומר ממקורות ישראליים ומערביים, ועל עבודת שטח יסודית ־ שאלונים לעולים שהשתקעו בישראל בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים וראיונות אישיים. שימוש נרחב נעשה במקורות ראשוניים ובעיתונות בשפות ערבית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, עברית ואנגלית. למעשה הספר עוסק בשנים העיקריות לעלייה ההמונית, מקום מדינת ישראל ועד תחילת שנות השבעים. עיקר התוכן מתמקד בקהילות היהודיות בצפון אפריקה ערב עלייתן, במצבן הפוליטי והסוציו-אקונומי, ביחסי יהודים-מוסלמים בעידן הקולוניאלי האירופי ובתהליך הדה־קולוניזציה, ובתהליך מעברן של קהילות אלה לישראל. הדגש הוא על קהילות ממרוקו, תוניסיה, אלגייריה, מצרים ולוב, כלומר צפון אפריקה במובן הרחב – דבר שלא נעשה עד כה. גישת המחקר היא ניתוח השוואתי בין הקהילות השונות ועם קהילות יהודיות במזרח התיכון שאף הן עלו לישראל במספרים ניכרים. הספר משלב היבטי מחקר וכתיבה רב־תחומיים ואינטר־דיסציפלינאריים ואף רב־ממדיים ומציג תמונה מגוונת של יהודים בסביבה המוסלמית. בכמה מובנים מרכזיים, המחקר שופך אור על המאבק לעצמאות בארצות צפון אפריקה ועל יחסי ישראל עם אזור זה בצל הסכסוך הערבי־ישראל׳,
חלקו הראשון של הספר עוסק ברקע לציונות, בהגנה העצמית ובהכנה לעלייה הגדולה מצפון אפריקה משנת 1900 ועד קום מדינת ישראל. בחלקו השני הדגש הוא על העלייה הגדולה בעידן המאבק המוסלמי לעצמאות והשפעת ההתרחשויות במזרח התיכון והסכסוך הערבי־ישראלי על מאבק זה. החלק האחרון עוסק לעומק בסוגיות העלייה בעידן העצמאות ובמדיניות העלייה של מדינות צפון אפריקה, שבעטיה התארגנה עליית היהודים בשנים אלה באופן לא מבוטל בתנאי מחתרת או ביציאה דיסקרטית.
פרופ' מיכאל מ׳ לסקר הוא פרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון וראש המכון לחקר המחתרות ע״ש מנחם בגין, באוניברסיטת בר־אילן. התמחותו היא בתחומים: ישראל והעולם הערבי, הזירה הבין־ערבית, הקהילות היהודיות באגן הים התיכון, האסלאם הרדיקלי במגרב, במצרים ובקרב מוסלמים במערב אירופה. פרסם שמונה ספרים שזכו לתהודה ביךלאומית, בהם: North African Jewry in the 20th Century (אוניברסיטת ניריורק), אשר זיכה אותו בפרס היהודי הלאומי האמריקני ללימודי יהדות: The Jews of the Middle East and North Africa in Modern Times , שערך יחד עם ריבה סיימון ושרה רגר(אוניברסיטת קולומביה), ו־ Israel and the Maghreb: From Statehood to Oslo (אוניברסיטת פלורידה). בשלבי עריכה יחד עם יעקב לב הי0פר Judaism & Islam in Medieval and Modern Times, ובשלבי כתיבה שני ספרים מקיפים: The Maghreb & Western Europe והספר 1944-2004 ,. The Jews in France
מגילת היטלר – מיכל שרף
קסידא דלגיררא [קצידה על המלחמה]
הקצידה נדפסה ברבט בדפוס 'Simon Coiffeur' [שמעון הספר]. מחברה אנונימי וחסרה שנת ההדפסה שלה. לקצידה 4 עמודים, ומאיירים אותה שלוש קריקטורות החתומות על ידי Mag B, עם כיתוב תחתון הלקוח מגוף הקצידה. אישור הצנזור: 7750 Censure No. (אוסף מכון בן צבי סי׳ צ32,1).
הקצידה בנויה מחמישה חלקים בני שלוש מחרוזות כל אחד, לכל מחרוזת שני טורים. החריזה אב אב אב משתנה בכל חלק. בקצידה לחנים (קאמים) שונים לחמשת החלקים, בראש כל חלק רשום המקאם המוסיקאלי שלו, כדלקמן: מוואל עיראק, מוואל זארקא, נואח, מוואל עיראק, מוואל זארקא. בסוף כל חלק מופיע קטע המכונה ׳כרוז׳ (׳יציאה׳). ה׳כרוז׳ מורכב משלוש מחרוזות בנות ארבעה טורים, שהרוזן גגגד הההד וווד. בסה״כ יש בקצידה חמישה קטעים בני ששה טורים כל אחד, וחמישה ׳כרוז׳ בני שנים עשר טורים כל אחד, הרי שהקצירה כולה מכילה 90 טורים.
תוכן הקצידה: המחבר האנונימי פותח ומספר על היום בו הגיעו החדשות מגרמניה המספרות עלילות היטלר הרשע: הוא החל להשתלט על אוסטריה שפחדה מאד מעוצמת האויב, בינתיים האנגלים הזדרזו להתייעץ בצרפתים על דרך המלחמה בגרמנים. היטלר המשיך בהשתוללותו כמו שד משחת, בשיתוף האיטלקים שהצטרפו אליו. הם הרסו ושרפו, וקברו ללא רחמים אנשים חיים. המחבר מתאר את סבלות הנפגעים: נשים מקוננות על ילדיהן, אנשים הרוגים, אחרים פצועים ורבים נעדרים. בעיקר התנכל האויב ליהודים; הרג רבים מהם, ואחרים עינה בלב אכזר שעלה על אכזריותו של המן הרשע. גם ילדים לא הצליחו להינצל מהגורל האכזר כאשר הופצצו בתי ספר ונגרמו אבידות רבות.
במעשיהם הרעים הוסיפו הגרמנים אבל ויגון בכל עיר. נשים קוננו על ילדיהן ובעליהן, ולבות האמהות היה מר עליהן. נשים וילדים, נמלטו על נפשם רגלי ואחרים נסו בדרכים אחרות, מפני אכזריותו של האויב שביקש לשרוף את העולם ולהכחידו.
המחבר פונה לה׳ המשקיף ממרומים, שיחוס על העולם ועל יצוריו. בינתיים המשיכו הגרמנים ועינו את היהודים בעבודה קשה, בגזילת רכושם, בכליאתם ובקבורתם.
לנגד עיניהם של הגרמנים והאיטלקים עמד החלום הגדול, שהוא השתלטות על העולם. אך לא לעולם חוסן! האמריקאים הגיעו לצפון אפריקה עם הארמיה השמינית, רוסיה, ודד,־גול הצרפתי היקר – כולם יחד הצליחו למגר את האויב האכזר.
הקצידה מעוטרת בשלוש קריקטורות שנלקחו כנראה מעיתונות מקומית, או מקובץ קריקטורות, וממוספרות במספרים 11399-11397. בכל קריקטורה מובא בסוגריים תיאור קצר של תוכנה, והכיתוב בשוליה מכיל ציטוט שתי שורות מטורי הקצידה:
קריקטורה אי: תמונת ה׳גלובוס׳ – המתארת את היטלר משמאל ומוסוליני מימין חופנים בידם את כדור הארץ וחולמים על השתלטותם על כל העולם. אך לא לעולם חוסן, צ׳רצ׳יל מכה בפטיש בראשו של מוסוליני וסטלין קוצר במגל את צוארו של היטלר.
קריקטורה ב׳: תמונת הים – מתארת את נצחון בנות הברית על היטלר בצפון אפריקה. היטלר טובע בים, ושלוש אוניות של בנות ברית המניפות דגל אמריקאי, דגל צרפתי ודגל בריטי מקיפות וסוגרות על הטובע.
קריקטורה גי: תמונת ההרוגים – הגרמנים הצליחו להשמיד יהודים רבים ולענותם בלב אכזר. בתמונה: היטלר ומוסוליני דורכים במגפיהם על גוויות ההרוגים, כשפניהם מביעות רוע, אכזריות ושמחה לאיד.
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
4. קול ברומא נשמע ביללה קול נהי מברלין עיר המק[ו]ללה
המחבר חותם שמו בראשי תיבות: נ.ד. חסר ציון מקום ושנת ההדפסה. החיבור כולל 4 עמודים. אישור הצנזור: 3094 Visa de Censure No. (אוסף מכון בן צבי סי׳ צ 68).
יצירה פארודית דו־לשונית, הכתובה עברית וערבית־יהודית, ובנויה י״א מחרוזות במבנה שיר הקצידה המרוקאי; מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת בחריזה אאאב גגגב וכוי.
היצירה מבטאת את השמחה הרבה לאידם של האויבים מברלין(הגרמנים) ומרומא (האיטלקים) שהחלו לסגת מפני בנות הברית, שהגיעו לצפון אפריקה. מובעת שמחה על שובה של צרפת למעמדה ולחירותה, ועמה החופש ליושבי אפריקה. המחבר אינו יודע דבר על שואת יהודי אירופה, ואינו מתאר כלל את סבלות היהודים בצפון אפריקה. הוא מתרכז בעיקר בתיאור ראשית הנסיגה.
להלן נביא את הטקסט העברי של השירה בשלימותו. טקסט זה מובא בראש כל מחרוזת, ואחריו משובץ תרגומו לערבית־יהודית.
רומא תייליל רבו מצֵירָי
וברלין תזעק איה בחורי
גבורי בשבי נשמו ערי
היטליר הממני ואני אומללה
אהה עלי מי ינוד לנודי
כי יד שלחתי בעם היהודי
אויבי גבר ובא שודדי
מיום שנאתי עם סגולה
רומא תבכה מי יריב יריבי
וברלין תקונן רבו מחריבי
אוהבי יחד נהפכו לי אויבי
פלאים ירדתי ואויבי עלה
אוי כי גדול מנשוא עוני
כי בטחתי ברוב נשקי ואוני
כליון קראתי על הפולני
אבדון לאירופא המהוללה
מאִיי בריטניה יצאה הישועה
לבת אירופא גולה ונועה
גרמניה האדירה הזדעזעה
והאיטלקים הלכו בגולה
העם הבריטי וארצות הברית
יצמיתו כל תנועה היטלירית
על האבץ [כוחות הציר] הקדישו מלחמה אוירית
ומעם הרוסים תבוא גאולה
מי אלה רצים אצים ונסים
חיילי הוירמאש מפני הרוסים
על ראשם ירד דם החמסים
וכח מהם נסע ונגלה
צרפת לעם כמלפנים
תשוב באבדן כל הגרמנים
ושיר חדש נשיר ברננים
כי לצרפת עמד ריוח והצלה
מה יפה את הריפובליקא
עמך בא חופש ליושבי אפריקא
ואויבי אנגליא ואמיריקא
בושו ולבשו כמדם קללה
הצמיתו עדת הדיקטטורים
אבדו כליל כת ההיטל ירים
הדימוקרטיה חוקיה ישרים
רקמו שמה בלבבכם סלה
היטליר ומוסוליני שמם ימח
ותבל כולה תגיל ותשמח
חרב לא יראה עוד ורומח
ובת יהודה תרון בצהלה.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
חוזר מטעם קק"ל
ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם קק"ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק"ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה
החוזר היה מתחיל " אילא כוואנה אל עזאז " – אל אחינו היקרים. באותה שבת שעשיתי בקזבלנקה הופיע החוזר הרגיל ובו נאמר בין היתר : " בשלהי אוגוסט 1954 הגיע מישראל שליח מטעם תנועת המושבים, יהודה גרניקר מראשוני המתיישבים בנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ שנוסד בשנת תרפ"א.
מטרת בואו של מר גרניקר היא לארגן כאן במרוקו ארגונים להתיישבות מושבי עולים במסגרת תנועת המושבים. ארגונים אשר יתארגנו פה באישורו יעלו מיד על הקרקע בהגיעם ארצה.
בעיר סאלי, בירת הפירטים לשעבר.
ד' באלול תשי"ד – 2.9.1954
עזבתי את קזבלנקה עיר הנמל הגדולה והסואנת, ופני לקהילות אחרות בלתי נודעות לי והטומנות בחובן אוי הפתעות רבות בשבילי. הגעתי לסאלי ביום חמישי 2.9. מיד לשמע בוא שליח מארץ ישראל התארגנה אסיפה בבית הכנסת שהשתתפו בה בשלוש מאות איש וביניהם נשים וילדים.
נודע לי אחר כך שבעיר קטנה הייתה סקציה ציונית מהמאורגנות ביותר שהיו במרוקו. רוב המשתתפים עמדו על רגליהם כי הספסלים והכסאות לא הספיקו.
כשרק התחלתי לדבר, וכולם מבינים עברית, נקרא מארגן האסיפה החוצה. לאחר כמה דקות חזר והודיע כי עלינו להפסיק את האסיפה, הואיל וקבוצת ערבים התאספה מסביב לבית הכנסת ויש מקום לחשש לדברים לא רצויים. הפסקנו את האסיפה ודחינו אותה למחר.
בעיר הדובדבנים, צפרו
ח' באלול תשי"ד – 3.9.1954
כשלושים קילומטרים מבירת אידריס – פאס, נמצאה העיירה צפרו הידועה בשטפונות הנהר שחוצה אותה, ושלא מעט אסונות בנפש הביאה על הקהילה היהודית.
מצפרו הקטנה הזו יצא המשורר הידוע רבי רפאל משה אלבאז. בצפרו נערכת מידי שנה חגיגת קטיף הדובדבנים, פרי הגדל בשפע באזור זה. כבר בהגיעי למקום מצאתי שיש כבר 35 משפחות מאורגנות המצפות לעליה.
בבית ספר " אליאנס " נפגשתי עם מנהל בית הספר מר תמרון אשר לא מזמן חזר מביקור בישראל. פיו היה מלא שבח ותהילה לארץ ולקצב התפתחותה, אך מתח ביקורת די קשה על מדיניות הממשלה אשר לפי דבריו שותפה ב51 אחוז בכל מפעל שיקימו בארץ.
על אף מאמצי המרובים לא עלה בידי להפריך טענותיו הבלתי מבוססות ולהעמידו על טעותו.
ללא מנוחת שבת וחג.
ב' בחשון תשט"ו – 20.10.1954
ככל שנכנסתי לעומקה של העבודה, הלך והתרחב שטח פעולתי גם מבחינת ההיקף הגיאוגרפי וגם מבחינת הכמות. על אף שלא ניתן לי לנוח בשבתות ובחגים, ולו גם יכולתי להגדיל את כוח עבודתי פי שלוש, כי גם אז היה נשאר הרבה מה לעשות – הזמן קצר והמלאכה מרובה…והעניינים דוחקים ואינם סובלים כל דיחוי.
היום למשל עבדתי במללאח של קזבלנקה. כיתתי רגלי בסמטאות הצרות והאפלות, וביקרתי עשרות משפחות בבתיהן כדי למיין אותן ולארגן מתוכן אלה המתאימים להתיישבות.
התחלתי את העבודה בשעה מוקדמת בבוקר וסיימתי אותה בשמונה בערב כי למחרת היה עלי לצאת לכפרים. היו ימים שהעבודה העסיקה אותי עד חצות הלילה.
נוסף לכך פונים אלי מכל קצווי מרוקו בקשר לעליה ואין בידי וביכולתי להיענות לכל הדרישות והפניות ( תשאל את בן גוריון, אם הוא וכול לענות לך, או לוי אשכול, או גולדמן שכולם היו " חסידי העלייה ממרוקו ) את דינם הם נותנים שם למעלה בפני בורא עולם.
ז' במרחשון תשט"ו – 3.11.1954
ביקתרי בכפרים שבהרי האטלס : איית תוגלה ואבו חאראזאו. רשמתי מתוכם שמונה משפחות באבו חאראזאן וחמישים ושתיים באיית תוגלה בצירוף הערות הקשורות בחוקי העליה ( אוי לחוקים הללו, שהם בושה למדינת ישראל )
משם נסעתי לאזילאל, למושל המחוז. לאחר ציפיה ממושכת קיבלתי רשיון לבקר באיית בוגמאז. בכפא איית מוחמד השוכן בדרך לאיית בוגמאז נאלצתי להופיע אצל מפקד האזור הכפוף למושל המחוז. הלא סירב להרשות לי לבקר באיית בוגמאז על אף הרשיון שקבלתי לפני כן ממושל המחוז, אך הרשה לי לבקר באיית בולי דרך איית בוגמאז.
בהגיעי בערב לאיית בוגמאז כשכבר ירה החשיכה, עמד מולי נחשול של ערבים מאנשי הכפר ומנע ממני לעבור דרך איית בוגמאז. בנס לא קרתה התפרצות או קטטה בין היהודים והערבים תושבי כפר זה.
לא עצרתי בכפר מחשש שמא אגרום למהומות אך הצלחתי להמשיך בדרכי עד לכפר תירזה, ומשם המשכתי ברגל לאיית איברהים ( בכפר זה היו עשרים וחמש משפחות אשר רשמתי אותן מאוחר יותר ).
רכוב על הפרדה אשר קיבלתי בכפר המשכתי את דרכי במשך שלוש שעות וחצי עד לכפר טיסיניט אשר באזור איית בולי, משם המשכתי לכפר אסמר השוכן באותו אזור. כל אנשי אסמר נרשמו לעליה. מאיית איברהים ועד לטיסיניט עברתי ברכיבה במשך ארבע שעות תמימות.
פאס העיר-א.בשן-המשפחה ומעמד האישה.
המשפחה ומעמד האישה.
נישואין בין קרובים לעתים בין בני דוד היו מצויים גם כן, ולפי דעה אחת זה גורם לניוון הגזע היהודי.
ביגמיה. לדברי המיסיונר גינצבורג, אצל יהודי פאס מותרת הפולגמיה, והרב הראשי עצמו נשא שתי נשים. ארבע שנים לאחר מכן דיווח שרבני מרוקו נושאים שלוש עד ארבע נשים. מידע דומה נמסר על ידי הדברת פריאר, ועל ידי ככת העיתון בשנת 1881.
לדבריו, יהודי כמו מוסלם רשאי לשאת עד ארבע נשים ואף הוא חוזר על כך שלרב הראשי שתי נשים. הרופא רוברט קאר חלק על קודמיו. לדבריו יהודי פאס נושאים בדרך כלל רק אישה אחת, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. לפי עדותו של גרמני מתחילת המאה ה-20 חיי המשפחה של יהודי פאס יותר נאים מאלה של המוסלמים, הנושאים נשים רבות.
במקורות רבניים בתקופה נידונה ואילך יש אישור לנישואי אישה שנייה בפאס, לפי הכללים המעוגנים בתקנות, ולפי פסקיהם של חכמים. היה נוהג שבכתובה רשום התנאי שאין הבעל רשאי לשאת אישה שנייה אלא ברשות הראשונה.
תנאי זה פקע. א. אם הייתה עקרה. ב. לא הביאה זרע זכר. ג. הילדים מתו והבעל רצה צאצאים נוספים. ד. האישה חולה ואינו יכול לקיים אתה יחסי אישות. ה. נסמית ( התהפך עליה הזמן ) ואינה מסוגלת לנהל את משק הבית. ו. אשתו רחוקה וכתוצאה מזה הוא חולה על פי חוות דעת רופאים. ז. אישה שמרדה. גם שאר התקנות נהגו כבעבר, למשל שהקידושין ייערכו במעמד עשרה מישראל וחכם.
המשפחה והחברה הקדישו הרבה מרץ וממון לטכס הנישואין, והשמחה הייתה ביטוי לשאיפת ההמשכיות נוכח המצוקות בידי אדם ובידי שמים. כדי לשמח את חתן וכלה, היו מעבירים את החתן לבית הכלה בשבת שלפני החופה בשווקים בשירה, ובליל הטבילה לבית הטבילה בפיוטים וקול רינה.
ובני החברה לגמילות חסדים מטפלים בנושא זה כמו בפעולות אחרות. בבית הכנסת הייתה נערכת תפילה חגיגית. המשפחות היו מבקרות זו את זו ומעניקות מתנות בעיקר תכשיטים, שהבטיחו את מעמדה הכלכלי של האישה במקרה של משבר.
האישה בכלכלה. הנשים היהודיות עסקו בדרך כלל בניהול משק הבית, בביצוע שירותים לבעל ולילדים, והיו תלויות בבעל כלכלית, אבל היו נשים שעזרו לפרנסת המשפחה על ידי מלאכות שונות, בייחוד אלה האופיינית למלאכת הנשים : תפירה, אריגה, סריגה של חוטי זהב או כסף לשמלות ולנעליים. היו גם מקרים יוצאי דופן בהם נשים גילו עצמאות כלכלית. למשל לפי מקור משנת תרמ"א – 1881 :
טופס התנאים שהתנו איש וביתו בעיר ואם פאס בפאתי מערב…האישה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפרותיהן ומפירי פירותיהם עד עולם…
ורשאית היא לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאווה נפשה לא יכנסו לכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום און שבעולם, אלא תטלם היא או יורשיה.
לפי איטלקי שביקר בפאס בשנות ה-70, הגישו נשים יהודיות עצומה לשגריר. יש להניח שגבר כתבה, אבל עצם המעשה מעיד על יוזמה ומעורבותה של האישה היהודית בפעולות החורגות ממשק הבית.
חיי הכלכלה.
פאס הייתה מרכז למסחר מקומי ואומנויות מסורתיות. קשרי סחר התנהלו בין פאס להרי האטלס, בהיותה שוכנת על מסלול הסחר בין הדרום לצפון. חומרי הגלם שהובלו מהדרום לצפון ולאלג'יר, עברו דרך פאס. אולם בשנים אלה חלקם של היהודים בסחר אינו רב ורק מיעוט בסחר הפנים ארצי ועוד פחות בבינלאומי.
כמו במקומות אחרים, שכבת הסוחרים היא בדרך כלל המבוססת מבחינה כלכלית. לדברי רבי אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 חיים בפאס רק עשרה יהודים העוסקים בסחר של סחורות מיובאות, והם כמו המלוים בריבית מבוססים.
גינצבורג כותב על מכה מהם שהם עשירים. כ-12 שנים אחריו כתב ש. בן עוליל על כמה מאות סוחרים יהודים בסחר עם אירופה והם אמידים. דומה שיש הפרזה במספר זה. סוחרים עסקו בסחר יינות, משקאות חריפים, דגנים ויצואם לאירופה.
התיירים הנוצרים כותבים שלמרות ההשפלה, יש במקום יהודים עשירים והם חיוניים למסחר. סוחר יהודי עשיר זכה לחסותה של ארצות הברית.
חיי הכלכלה.
במשלחת הגרמנית שהגיעה לפאס בשנת 1877 הועסקו יהודים בשירותים שונים. ובדו"ח על המשלחת משבח לודויג פיטש את יעילותם וחריצותם של היהודים. בדו"ח של א. לנץ, שביקר במרוקו בשנים 1879 – 1880 מטעם החברה האפריקנית הגרמנית נאמר, שיהודים בפאס עוסקים ביבוא סחורות מאירופה.
היו סוחרים יהודים בפאס, שנהנו מחסותה של גרמניה, ביניהם האחים אפלאלו. בארכיון משקד החוץ הבריטי נזכר ב-17 באפריל 1882 אשר לוי, סוחר יהודי בפאס הנמצא בקשרי סחר עם שלמה פרייאנטה ושות, סוכני פירמה אנגלית בטנג'יר.
הקצין הצרפתי פוקר, שסייר במרוקו בשנים 1883 – 1884 כותב על סוחר יהודי הגון בפאס בשם שמואל בן שמחון שהוא אחד הסוחרים הטובים ביותר בעיר. דומה שיש הפרזה בדברי הרופא רוברט קאר שיהודים בפאס סוחרים גדולים, והם עשירים יותר מאשר בכל מקום אחר. רבים מהסוחרים היו נודדים בעיר ומחוצה לה ומוכרים את מרכולתם לכפריים, פעולה שכרוכה בסיכונים.
לפי ידיעה משנת 1892 הסוחר היהודי בעל הפירמה הגדולה ביותר בפאס הוא משה בן עמור בן אזולאי, המכהן גם בתור הסוכן הקונסולרי של ארצות הברית. את רכושו העריכו בחצי מיליון דולר. בשנה זו היה בן 60, ולמרות מעמדו לא הורשה לרכב על פרד ברחובות פאס.
באותו מקור גם נזכר משה בו עמור עסולי סוכן קונסולרי של בריטניה בפאס. בעל חסות בריטית היה גם שמואל קונקי. במקור ממאי 1896 נאמר שסוחרים גרמנים וספרדים יסדו סניפים במללאח של פאס. התחרות עם המוסלמים בענפים מונופוליסטיים גררה עוינות ומתח. כל היה בשנת 1897 כאשר הסולטאן מכר את המונופול על הסחר בטבק ליהודים.
באפריל 1899 נפתחה חראשונה סוכנות דואר במללאח, שהוחזקה על ידי סוחר יהודי. אותה שנה פתחו גם הגרמנים שירות כזה במללאח, בתעריפים זולים יותר. בשנת 1900 עשתה זאת הקונסוליה של צרפת בפאס שמינתה לשם כך מנהל יהודי ודוור מוסלמי.
עסקי כספים. חלפנות וכל הקשור בכספים היו עיסוקים שיהודים עסקו בהם דורות רבים ובכל המקומות, והגיעו לרווחים, אבל היו גם סיכונים. בשנת 1885 נרצח חלפן יהודי בפאס, כנראה על רקע קנאה. לפי ידיעה משנת 1896 הפסידו היהודים שהילוו למוסלמים, כי אלה כתבו תעודות מזויפות כאילו החזירו את ההלוואות.
במקור מתחילת המאה ה-20 נאמר שבפאס שולטים יהודים בעסקי כספים, והודות לעושרם הם יכולים לעזור איש לרעהו. היו משפחות של בנקאים וסוחרים בפאס ביניהם בן שמחון, אפלאלו ועוד, הקשורים עם הסולטאן ועוסקים בסחר בינארצי.
עם האמידים יש למנות גם את הרופאים היהודים המועטים שהיו בפאס, ונוכח המחלות והמגפות הם היו מבוקשים. לפי מקור משנת 1888 היה לקהילה רופא, ב-1903 היו חמישה רפאים יהודים מבוססים בפאס, ביניהם היו שניים מתורכיה. האחרים מרוסיה, מגרמניה ומצרפת.
זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
באדיבותה של ענת לוי-כהן