Mariage juif a Mogador-fran-angl
Historique des ketoubots enluminees
Le XIXe siècle bourgeois industriel, commercial, utilitaire, positiviste et matérialiste eût tôt fait de balayer ces restes sentimentaux d'art et de tradition pour ne voir dans la ketouba qu' un contrat formel comme un acte de vente ou de location Certains pays, cependant, peu touchés par le progrès économique (O comblien ! ), continuaient à pratiquer cet usage, quoique d'une façon plus simpliste et parfois plus primitive.
Le Maroc en est un. Et même la tradition ne fut conservée qu'à Mogador où elle était mise en pratique, au moins jusqu'au moment où j'ai quitté cette ville il y a une quinzaine d'années. Qu'en est-il aujourd'hui?
C'est à Mogador que j'ai fait la connaissance de la ketouba enluminée, et c'est là que j'en ai reçu la tradition.
Le grand maître en cet art était incontestablement (et longtemps avant que je n'ouvrisse les yeux sur ce monde) le vénérable Rabbi David Elkaïm, que sa mémoire soit bénie. Je l'ai connu, admiré, respecté et aimé des dizaines d'années et cependant je suis incapable d'en donner une biographie car je ne me suis jamais préoccupé de sa vie privée quoique j'aie eu (trop rarement) l'occasion de soulager sa peine.
C'était un artiste dans le sens majeur du mot. Il n'avait fréquenté que les écoles traditionnelles juives, il n'en devint pas moins bon hébraïsant, composant des hymnes religieux et des épitaphes en vers dans la manière des poètes du Moyen-Âge, les seuls auxquels il eut accès. Mais en plus, il fut un artisan habile, découvrant ou réinventant les méthodes et les procédés des ouvriers d'art qu'il n'avait pas connus. Il construisait des meubles harmonieux, sculptés dans la masse dans la meilleure tradition des ébénistes du passé. Il coupait, taillait, gravait, sculptait et polissait le marbre à faire des dalles et des stèles funéraires et y inscrivait en creux et en relief les épitaphes que souvent il composait. Il pratiqua la peinture en bâtiment agrémentée de tous les procédés en vogue à l'époque, depuis le faux marbre et le faux bois, qui n'avaient pas de secret pour lui, ni le relief trompe-l'œil ni les morceaux les plus compliqués (le portrait de Messod Elmoznino).
ד"ר דן מנור – מאמרים
שורשים במזרח
קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם – דן מנור – עורך יצחק גרשון.
הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע
בעקבות חז״ל מציין המחבר ארבעה נסים גדולים בתולדות עמנו: א) תשועת אברהם במלחמתו נגד מלכי המזרח; ב) גאולת מצרים! ג) תשועת חזקיה מידי מלך אשור! ד) הגאולה הרביעית. אולם המקור התנאי, שעליו מסתמך המחבר, אינו קושר את נס חזקיה לגאולה לאומית, אלא לנסים שנעשו ליחידים – כדוד, אסא ויהושפט. יתרה מזאת, נס חזקיה, לפי חז״ל, אינו מתבטא בתשועה מידי אויבים, אלא באריכות ימים,בעוד שהמחבר מתכוון לתשועתו של חזקיה מידי אויביו, ומתייחס אליה כלתשועה לאומית, שאחריה תבוא הגאולה הרביעית: ״ובשליש השלישי [של הלילה] נעשה נס לחזקיהו דכתיב וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים״ [מל״ב יט לה], והרביעי האחר שמור לגאולה העתידה.דבריו של המחבר כאן באים ללמד, שתשועת חזקיה אינה מבטלת את הגאולה הרביעית, בניגוד למאמרו של הלל: ״אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה״. ואם נזכור, שחכמי הנצרות הסתייעו במאמר זה כדי לערער את אמונת היהודים בגאולה, הרי רשאים אנו לראות בדברי המחבר כאן תשובה, הדוחה את המגמה הנוצרית.
על הכתוב בתה׳ פט לז־לח – זרעו לעולם יהיה, וכסאו כשמש נגדי. כירח יכון עולם, ועד בשחק נאמן סלה – מעיר המחבר שהמשורר המשיל תחילה את זוהר המשיח לשמש, אך כיון שהלוח הנוצרי מושתת על השמש, שב המשורר לדמות את המשיח לירח: ״לפי שהשמש היו מונים בו אדום חזר לומר כירח יכון אולם״ (שם).כידוע, התיאולוגיה הנוצרית מפרשת כתובים רבים על משיחותו של ישו,וסביר להניח, שבדברים אלה מנסה המחבר לדחות את הזיקה בין המשיח ללוח הנוצרי, מחשש שזיקה כזו תתפרש כאסמכתא לתיאולוגיה הנוצרית.
חכמי הנצרות ניסו לבסס את תעמולתם לשם ערעור האמונה היהודית בגאולה גם על מאמר אחר בתלמוד, שלפיו זכאים ישראל לשתי ירושות בלבד. ולפי דעתם, שתי הירושות יצאו כבד לפועל – אחת בימי יהושע ואחת בימי עזרא, וכוונתם לבית ראשון ושני. מכאן הסיקו, שאין שום בסים לאמונה בבית שלישי. הד של מענה לטענה זו נשמע מפירושו של המחבר לבר׳ כח יא: המילה ״מקום״ החוזרת שלוש פעמים בכתוב זה רומזת, לדעתו, לשלושה בתים ולא רק לשניים. הנביאים מתארים עידן נצחי שבו תשרוד שלווה גמורה, בעוד שתקופות בית ראשון ושני היו רצופות פגעים, תקופות חולפות שהותירו אחריהן חורבן וגלות. מכאן, לדעתו, שכל ייעודי הנביאים מתייחסים רק לבית שלישי! ״לפי שזה כנגד הבית השלישי שהוא בית אלהי יעקב ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל וכל הנבואות העתיקות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף״.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי אברהס אבן צור בן משה
מרבני סאלי במאה הרביעית למניינינו. רבי יצחק צבע השני כתב בהקדמה לספר ״קרני ראמים״ שלמד לפניו.
רבי אברהס אזנאתי
מסופרי בד״ץ סאלי. (במלכ״ר מופיעה חתימתו משנת התקכ״ד).
רבי אברהס ביבאס בר מאיר
חתום בשאלה לרבני פז בשנות התס״ז עם רבי אברהם בן מוסא ורבי שלם בן צור.
רבי אברהס רודריגאז.
חי במאה השישית למניינינו. היה עם הרב חיים טולידאנו ורבי אליעזר דאבילא.
רבי אהרן הלוי
מחכמי סאלי. חתם על איגרת ניחומים לרבי רפאל עובד במות עליו אביו הרב היעב״ץ. איתו חתומים על האיגרת – רבי חיים טולידאנו ורבי יעקב ביבאס.
רבי אליהו הלוי בן צפת
סופר שטרות, חי במאה השישית למניינינו.
רבי אליהו הלוי בן שושן
מחכמי סאלי, חמיו של רבי אליעזר דאבילא
רבי אלעזר הלוי בן צאפת ב״ר דוד
מחכמי סאלי נמצא חתום עם הרב שלמה הכהן בן אברהם בשטר סידור טענות בשנת התפ״ח.
רבי דוד כן צאפת הלוי הראשון
מצדיקי סאלי הידועים, טמון ליד רבי חיים בן עטר הקדמון, רבי רפאל ביבאס ורבי משה אמסלם. המסורת מספרת על כך שבבית עלמין עתיק זה, כל מי שרצה לבוא ולהשתטח על קברות הצדיקים שם, היה חייב לגזוז צפורניו, להסתפר ולטבול קודם לכן. כבר צוין לעיל שהשומר הערבי, בשומעו קולות תפילה הבוקעים מחלקה זו, התגייר. למקום ציונו של רבי דוד, נהרו אנשי סאלי והסביבה ורבים ספרו על שנושעו בזכות הצדיק.
דווח במקורות על שנמצאה איגרת המלמדת כי רבי דוד הנזכר היה חי בשנת התרמ״ז. בסאלי היה ביהכנ״ס על שמו.
רבי דוד בן צאפת הלוי השני
רבי דוד בן צאפת הלוי השני היה מצאצאיו של רבי דוד צאפת הלוי הראשון.
משפחתם, כך מסופר, מהעי רצפת ועל כן נקרא בן צאפת ( צפתיים ) ממשפחת הלויים.
רבי דוד היה החברותא של מו"ר סבי רבי עמרם אלקאוה זצוק"ל וכן היה רבי דוד, ממוריו של מו"ר אבי רבי חיים מסעוד אלנקאוה זצ"ל
רבי דוד הלוי.
מחכמי סאלי חתום בטופס פסק דין התצ"ב עם רבי יוסף הכהן.
רבי דוד הסבעוני ב"ר אהרן הראשון
חי במאה הרביעית למניינינו
חיבר:
א. ״טוב רואי״ – ספר דרושים (כת״י).
באחד מדרושיו כתב שדרש אותו בשנת השנ״ו.
רבי דוד הסבעוני ב"ר אהרן השני
מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו, קרוב לודאי שהוא צאצאו של הראשון.
חיבוריו:
א. ״נאום דוד״ ־ דרושים (כת״י).
ב. פסקי דינים – (כת״י).
ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים
ממזרח וממערב כרך מספר שש.
ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.
כבסיס לסעיף הראשון משמשות את ר׳ יצחק בדרשתו זו בקשתו של יעקב מיוסף לפני מותו, ״אל נא תקברני במצרים״, ולאחר מכן אותה בקשה עצמה של יוסף מאחיו: ״והעליתם את עצמתי מזה אתכם״ כאשר ייפקדו ויעלו לארץ ישראל. ״שבועה המתלווית לבקשה מלמדת על החשיבות שמייחסים שני אישים אלו לבקשתם. הרעיון הזה נעדר לגמרי מן הדרושים ב״תולדות יצחק״.
בספרות התלמודית, ולאחריה בספרות המדרשית ובזוהר, אנו מוצאים שתי גישות יסודיות ומנוגדות לרעיון של קבורת מתי חוץ לארץ בארץ. אחת המחייבת ומעודדת, ואחת השוללת ואף מגנה. במדרש רבה צו: ה אנו קוראים:
ולמה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת א״י, א״ר אלעזר דברים בגו. ר׳ יהושע בן לוי אמר מהו דברים בגו, אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים. אמרו רבותינו שני דברים בשם ר׳ חלבו. למה האבות מחבבין קבורת א״י שמתי א״י חיים תחילה בימות המשיח ואוכלין ימות המשיח.
נימת הדברים בדרשה זו מתונה. ר׳ יהושע נותן את הטעם על פי הפסוק ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״, זו לשיטתו היא ארץ ישראל. דרשתו של ר׳ חלבו היא המשך לדרשתו של ר׳ יהושע, והוא מסביר את הטעם: ״שמתי א״י חיים תחילה בימות המשיח ואוכלין ימות המשיח״.
כלומר: התחייה בארץ ישראל תחול קודם. ממילא ייהנו מתי ארץ ישראל מימות המשיח לפני מתי חוצה לארץ. הרעיון מפותח יותר בפסיקתא רבתי:
ר׳ חלבו אמר. המת בחוצה לארץ, והנקבר בחוצה לארץ, שתי צרות בידו. צרת המיתה וצרת הקבורה. למה שכתוב בפשחור ואתה פשחור וכל יושבי ביתיך תלכו בשבי. בבל תבוא ושם תמות ושם תקבר. ור׳ חמא בר חנינא אמר המת בח״ל כיון שיבא מח״ל ונקבר בארץ אין בידו אלא מיתה אחת. ומה מקיים ר׳ חמא בר חנינא שם תמות ושם תקבר שקבורת אח ישראל מכפרת לו.
אין מתי חוצה לארץ שונים ממתי ארץ ישראל, אלא שקבורת ארץ ישראל מכפרת להם צרה אחת, והשנייה מכופרת להם בתחייה. לעומת זאת, מתי חוצה לארץ אין האדמה מכפרת להם ועל כן עדיין יש בידם שתי צרות: גלגול מחילות, שהוא עונש בפני עצמו, בא לכפר על צרה אחת, והתחייה תהיה בארץ ישראל.
בהמשכה של אותה דרשה שבפסיקתא מסופר על טיולם של שני חכמים בגבולות הארץ, שם הם רואים ארונות של מתים שהובאו לקבורה בארץ. שני החכמים מגיבים, כל אחד בשיטתו.
ר׳ ברוקיא ור׳ אליעזר בן פדת היו מטיילין באילפס ובאו ארונות מח״ל. א״ר ברוקיא לר׳ אליעזר מה הועילו אלו, בחייהם הניחו אותה ובמיתתן באו להם. א״ל ר׳ אליעזר לא היא. כיון שהם נקברים בארץ ישראל וניתן להם גוש של עפר של ארץ ישראל מכפרת להם. שנאמר וכפר אדמתו עמו.
שתי דעות מנוגדות מוצאים אנו גם לגבי העלאת המת לקבורה בארץ ישראל. מחד גיסא, ״ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה״ (ירמיה ב:ז). אבל מתי ארץ ישראל, שאין בהם אותה טומאה, אינם מטמאים את הארץ.
כנגד זה סובר ר׳ אליעזר שקבורה בארץ ישראל מכפרת עוון, ועל כן הנקברים בארץ ישראל, אף על פי שמתו בחוצה לארץ, מעלתם גדולה מזו של אלו שגם נקברו שם. בשל הבאתם לארץ ישראל אין הם סובלים מעונש גלגול מחילות.
מתוך ויקיפדיה
רבי יצחק קארו. נולד בטולדו בשנת רי"ח (1458) – ייתכן שנפטר בירושלים בשנת רצ"ה (1535). רב, ראש ישיבה, דרשן, ורופא. דודו של רבי יוסף קארו.
קורות חייו
רבי יצחק למד תורה אצל רבי יצחק קנפנטון. בתחילה עסק בלימוד תורה בישיבה בטולדו. בשלב מאוחר יותר עבר לליסבון על מנת להקים בה ישיבה. בעת גירוש ספרד גורשה משפחתו מספרד והגיעה לפורטוגל. בשנת 1497 גורש מפורטוגל עקב גזירה שחייבה את היהודים להתנצר או לעזוב את הממלכה. מפורטוגל נדד לטורקיה. במהלך מסע זה אירעו לו אסונות כבדים, כל בניו מתו במהלך המסע. ככול הנראה הייתה לו לפחות בת אחת שכן ידוע שהיה לו נכד, רבי אברהם צהלון.
קורות חייו של רבי יצחק בטורקיה אינם ברורים. נראה שנדד בין איסטנבול למגנזיה. בקהילות אלו נשא דרשות בפני הקהל, אך אין ידוע אם שמש בהם במשרה רבנית כלשהי. ככול הנראה, נחשב רבי יצחק סמכות רבנית שכן אחיינו הגדול, רבי יוסף קארו שאף גדל בביתו של רבי יצחק באיסטנבול , התייעץ עמו בענייניהלכה.
בשנת 1517 מסר את ספרו תולדות יצחק לדפוס. באותה שנה יצא למסע לארץ ישראל אך לא ברור אם הגיע לבסוף לארץ ישראל. מחד ישנן מסורות שהתעכב בדמשק ונשאר בה. מאידך ישנן מסורות המחזקות את האפשרות שהגיע לצפת, בה ישב אחיינו רבי יוסף קארו.
חיבוריו
ספר תולדות יצחק – ספר דרשות. בספר משולבין הן הפשט והן הפרשנות האלגורית למקרא.
חסדי דוד – חיבור הכולל דרשות בתחום הפילוסופיה והאגדה. נערך על ידי תלמידיו.
מספר תשובות בשו"ת אבקת רוכל של רבי יוסף קארו , הן בשמו של דודו רבי יצחק קארו (תשובה סימן מז ותשובה בסוף הספר). כך גם עיקרי תשובה בשמו בסוגיית הנחת תפילין בחול המועד מובאת בבית יוסף על טור סימן לא.
בנו של רבי יוסף קארו, יהודה, תכנן להוציא את ספר שו"ת שיכלול את תשובותיו של רבי יצחק קארו אך הדבר לא התממש.
Une histoire de familles-J.Toledano-Aboul ker
Une histoire de familles-J.Toledano
Aboul ker
Nom patronymique arabe, compose de l'indice de filiation Abou ( le pere de ) et du substantif " kher " qui signifie le bien, l'abondance, par extension le fortune, le bien loti, l'homme prospere, ou encore le bienheureux.
Ce patronyme était porte aussi bien par les juifs que par les Musulmans du Maghreb. Dans une etude consacree aux Aboulker a travers les ages, l'historien Richard Ayoun rapporte que le nom est atteste por la premiere fois en Espagne, a Tolede, sous la forme de " Puluguer ".
Au moment de l'expulsion d'Espagne, une partie de la famille s'installa en Italie, l'autre a Alger, ou elle devait jouer u grand role dans la vie de la communaute. Autre orthographe : Aboulkir. Au Xxeme siecle, nom peu repandu, porte uniquement en Algerie – Algerois et Constantinois.
Rabbi Itshak Aboul ker
Rabbin et prospere negociant a Alger, une des victimes de la tres grave crise de la direction de la communaute au debut du XIXeme siecle. Une des causes de cette crise etait le caractere venal de la fonction de chef de la communaute, le Mohakem, vendue aux plus offrant par les autorites turques.
La corruption et les exces devinrent si insupportables qu'une delegation de sept rabbins, parmi lesquels rabbi Itsak Aboulkher, se rendit aupres du dey pour protester contre les abus et les detournements de fonds sur les impots leves dans la communaute par le Mohakem Joseph Cohen Bacri.
Pour toute reponse, le dey, qui etait de connivence avec lui et l'avait nomme, fit arreter les membres de la delegation et ordonna leur decapitation sur la place publique, qui eut lieu le 7 juin 1815. Son corps devait etre expose a la porte d'entree de la ville, mais sa famille parvint a soudoyer les gardiens et put aunsi lui donner une digne sepulture.
A la suite de ces peripeties, quelques uns des membres de la famille s'installerent a Oran ou ils participerent au developpement du port, repris des mains des Espagonls. La plupart revinrent toutefois a Alger avant le debarquement francais
Rabbi Shemouel Aboul ker
1825 – 1890.Rabbin juge a alger, premiere generation de l'occupation francaise. Vers la fin de sa vie, il s'installa a Jerusalem.
Charles Aboul ker
1872 – 1937. Fils de Salomon. Inaugure un nouveau chapitre dans l'histoire et la gloire de la famille : la medecine. Ne a Aumale, il devint apres de brillantes etudes, le premier juif chef du sevice de chirurgie a l'hopital d'Alger, pourtant connu pour son antisemitisme.
Blesse au combat de Verdun au cours de la premiere guerre, il se consacra a son retour a Alger a sa profession comme a un sacerdoce, ce qui lui valut le surnom de " medecin des pauvres " et de " roi d'Alger ".
Il remplit egalement de hautes fonctions publiques : membre du Conseil superieur du gpuvernement et conseiller general de la troisieme circonscription d'Alger. Il mourut dans un accident de la circulation et son nom fut donne a une des rues d'Alger.
Ses fils Raphael – decede en 1974 et stephane, jouerent un role capital dansla Resistanceet le succes du debarquement americain du 8 novembre 1942. Son autre fils. Pierre, fut egalement un chirurgien celebre.
Il etait en France au mement de l'occupation allemande et reussit a se cacher jusqu'a la liberation. Professeur de medecine et chirurgien emerite, il opera de la prostate le President dela RepubliqueFrancaise, le General de Gauulle. Mort a Paris en 1976
Aumale se trouve dans la vallee de la Bresle et est desservie par l'echangeur 12(situe à 4 km) de l'A 29 (Saint-Quentin–Amiens–Le Havre).
Aumale est situee a 16 km de Formerie et d'Hornoy-le-Bourg, a 18 km de Foucarmont et de Poix-de-Picardie, à 21 km de Grandvilliers, a 22 km de Blangy-sur-Bresle et a 26 km de Neufchatel-en-Bray et de Forges-les-Eaux,
La gare d'Aumale lui donne un acces aux reseaux TER Picardie et TER Haute-Normandie (ligne de Beauvais au Treport-Mers). La gare etait egalement desservie par la ligne a voie metrique d'Amiens (Gare Saint-Roch) a Envermeu du reseau des Chemins de fer departementaux de la Sommeconcede a la SE.
Henri Aboulkher
1876 – 1957. Fils de Joseph, fils de rabbi Samuel, cousin de Charles. Professeur de medecine, eminent specialiste de neurochirurgie, homme de combat et dirigeant communautaure de premiere plan. Prsident d'honneur dela FederationSionisted'Algerie. Blesse en 1915 au cours de la premiere guerre, il restera invalide .
Un des fondateurs du Comite Juif Algerien d'Etudes Sociales, dont il reprit la presidence en 1937. Apres l'armistice de 1940 et l'instauration de la legislation anti juive a Alger par les representants du regime de Vichy, il protesta aupres du gouverneur general Darlan contre les mauvais traitements infliges aux prisonniers et reclama la reintegration dans l'armee des soldats juifs demobilises.
Demis de ses fonctions hospitalieres en application des mesures anti juives, il mit son appartement a la dispsition des resistants diriges pae son fils, Jose, qui y peraperent le debarquement americain. Les menbres du consulat ameicain s'y installerent au cours de l'operation de debarquement, dans la nuit du 8 novembre 1942.
Apres le debarquement les Americains, interesses avant tout a attirer dans le camp allie les partisans de Vichy, les maintinrent au puvoir a Alger, en trahisant honteusement les resistants qui les avaient aides a debarquer.
Les lois anti juives resterent en vigueur. Le professeur Aboulkher, en tant que president du Comite Juif Algerien d'Etudes Sociales alerta les juifs americains. Apres l'assassinat de Darlan et son remplacement par lr general Giraud, ce dernier fit arrete un certain nombre de personnalites gaulliistes, parmi lesquelles le professeur Abpoulkher le 30 decembre 1942, ainsi que son fils Jose et le Dr Raphael Aboulkher.
Alors qu'ils allaient etre deportes au Sahara, la fille du professeur, Colette Aboulkher er Bernard Karsenty, reussirent in extremis a alerter les journalistes allies qui menerent un bruyante campagne pour leur liberation aupres du tout puissant consul des Etats-Unis, qui avait organise le debarquement en collaboration avecla Resistance, Robert Murphy.
La pression porta ses fruits et leur liberation intervint en fevrier 1943. Revenu a la tete du Comite, il protesta energiquement contre la lenteur de la restauration des droits des Juifs algeriens et s'opposa a tout compromis, exigeant la restauration collective du Decret Crenieux.
Mais il fallut plusieurs miis d'effforts avant que, le 20 Octobre 1943, le General de Gaulle annule l'abrogation du decret et restitue aux juifs d'Algerie leur nationalite francaise.
Raphael Aboulkher
Un des organisateurs de la prise d'Alger le 8 novenbre 1942 parla Resistance.Ildirigeait les candidats ala Resistancevers la salle de sports Geo Gras qui servait de paravent a l'entrainement militaire avec son frere Stephane. Le 8 novembre 1942, le general Giraud qui devait commander du cote francais l'operation de debarquement et appeler les troupes francaises a s'y joindre, arriva en retard et c'est Raphael Aboulkher qui, a sa place, lanca l'appel a la resistance a Radio Alger, en se faisant passer por le general. Morte a paris en 1974.
Jose Aboulkher
Medecin comme son père, le professeur Henry, heros de la resistance, il joua un role capital dans la prise d'Alger le 8 novembre 1942. Jeune etudiant en medecine, il se lanca dans l'action clandestine en patriote francais dans le cadre dela Resistanceunie, en vue de favoriser le debarquement allie eb Afrique du Nord et le ralliement dela Franceau camp allie.
Jose Abpoulkher fut charge dans le cadre du recrutement des effectifs du renseignement et de la preparation de la prise d'Alger en vue du debarquemnet. L'accord de Chechell entre la delegation militaire americaine etla Resistanceprevoyait la neutralisation de toute opposition des elements de Vichy au debarquement par la prise des positions strategiques d'Alger et d'Oran at la paralysie de toute organisation de defense.
Avertis de la date du debarquement, 4 jours seulement a l'avance, les resistants, au nombre de 400 – a 85% juifs -. Diriges par Jose aboulkher, qui n'avait alors que 22 abs – en raison de la defaillance a la derniere minute de l'officier qui devait conduire les operations – arriverent a s’emparer, la nuit du 8 novembre, de tout les objectifs civils et militaires, sabs incident, malgre le manque d'armes, les Allies n'ayant pas tenu leurs promesses de livrer des armes perfectionnees.
Mais les Americains tarderent a occuper Alger, contrairement a ce qui était prevu et, au lieu de quelques heures pendants lesquellesla Resistancedevait tenir la ville paralysee, l'occupation se poursuivit plus de 24 heures, permettant aux representants du regime de Vichy, et a leur tete l'amiral Darlan de nrgocier avec les americains leur maintien en place, contre la promesse de ne pas contrarier les operations des troupes alliees.
Globalement, le succes de l'Operation " Torche " est consideree comme un tournant capital dans la guerre, la premiere victoire des Allies aux consequences incalculables pour la liberation de l'Europe, etla Resistancejuive y a joue un role primordial, bien que peu connu. Arrete en meme temps que d'autres personnalites en decembre 1942 par les partisans de Vichy, il gagna Londres des sa liberation en mars 1943.
Il presenta son rapport au General de Gaulle, qui kui confia comme mission en France occupee, d'organiser le reseau d'assitance medicale dela Resistance.JoseBenichou resume ainsi le role du plus jeune des resistants : " ce fut un chef d'œuvre. En 1830, les Francais debarquerent a Sidi Feruch, liberant sans s'en douter les juifs algeriens.
En 1942, les juifa algeriens ouvrirent la ville aux Americains qui debarquerent sur les memes plages. Alger était devenue la capitale dela Francelibre, caitale dela Franceen guerre. En reconnaissance des eminents sevices rendus a la France, il fut decore a Alger, en 1947, dela Croixdela Liberation.
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel
Colette Aboulker-Muscat
Fille du professeur Henry Aboulkher, elle fut decoree en 1948 dela Croixde Guerre, pour son role dansla Resistanceaux cotes de son frere Jose. Assistante de son pere, un des plus grandsneuro-chirurgiens de son temps, elle a ainsi appris la neurologie et developpe une methode de therpie originale, la psycho- synthese, qu'elle exerce a Jerusalem ou elle est montee a la fin des annees 1950 avec son mari, M. Muscat, qui fut president des originaires d'Algerie en Israel
Marcel Aboulkher
Auteur du livre de souvenirs " Alger et ses complots " sur la vie politique tumultueuse d'Alger entre l'instauration du regime de Vichy et l'arrivee du general de Gaulle en mai 1943. Ce livre n'est pas un livre d'histoire, mais d'histoires. Le hasard merveilleux de la vie m' a fait froler quelques mysteres, dont j'ai demonte quelques uns, devine d'autres, et dont certains restent toujours entiers por moi.
Je n'y ai guere de merite. Place pendant quatre ans a un etonnant carrefour geographique et militaire, il m'a suffit d'ecouter pour entendre, de rgarder por voir, et de reflechir poue comprendre. Ce temoignage, s'il est parfois incomplet, est du moins authentique et sincere.
Paul Aboulkher
Fils d'Elie. Medecin a paris, ne a Alger en 1910. Specialiste d'oto-rhino-laryngologie, il fut le rapporteur de quatre congres medicaux francais dans cette specialite
Florence Aboulkher
Femme de lettres francaises, nee a Alger. Elle publia son premier roman a Paris en 1975, intitule "La Galere", suivi en 1984 par "La Femmetendresse ". En 1985 " Pourquoi, Sarah ? ", en 1986 " Une femme comme elle ". En 1960 elle publia un roman autobiographique sur son enfance algerienne et l'exil de la patrie perdue, " Une etrange peine ".
Autre source
ABOULKER : nom d’origine arabe associant ‘abû (père ou homme) et ‘al-khayr (l’heureux) : donc père de l’heureux, du bien, ou simplement l’homme heureux
דמנאת העיר-א. בשן
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודות חדשות – פרופסור אליעזר בשן
שאלות הרב של דמנאת בקשר למנהגי נישואין
רבי מכ'לוף אביחצירא בן המאה ה-20 שכיהן במראכש ועלה לארץ נשאל על ידי מר' שמעון דיין שכאמור כיהן בתור רב בדמנאת בקשר למנהג שנהוג בדמנאת " שאחר שהחתן בועל בעילת מצווה מיד מתחלת הכלה למנות ז' נקיים ובליל השמיני טובלת לבעלה ", ומנהג זה מנוגד ל " טור " בהלכות נידה סימן קצג.
ועד שאלה : שמנהגים לעשות הנישואין בלילה, ואחר כך בליל ח' לנישואין עושים סעודה לקרובים ומברכין ז' ברכות. גן מנהג זה מנוגד לאהע"ז סימן סב שאלות ותשובות " יפה שעה " אהע"ז, סימן צט. גם באהע"ז סימן פט מופיעה שאלה ששאל הקב שמעון דיין את הרב מכ'לוף הנ"ל.
החלוקה המקצועית של היהודים לפי נתונים משנות ה-50 של המאה ה-20.
חייטים, צורפים, סנדלרים המייצרים נעליים ונעלי בית, נגרים ורק נפח אחד.
בין הנשים : תופרות של שמלות, מהן רבות שרכשו את המיומנות בבית הספר של כל ישראל חברים, אורגות ומשרתות.
שליח שביקר בדמנאת בשנת 1954 כתב כי חוץ מהבניין של כל ישראל חברים, הבניין החדש ביותר הוא בן 300 שנה.
המללאח מוקף חומה. במללאח גרים יחד בני אדם גם בעלי חיים. על כל הדלתות קבועות מזוזות. בכמה בתים ראה קופסאות של " קרן קיימת ". הוא הגיע לבית עליו כתוב " גמילות חסד – הקופה הקהילתית לסיוע נצרכים.
חיים זאב הירשברג שביקר שם במאי 1955 מספר שבועות לאחר שעלו כ – 600 יהודים לארץ כתב כי : כ – 1100 נפש נשארו שם. המקומות שנותרו ריקים אוכלסו על ידי יהודים מהכפרים בסביבה.
לפי אומדן אחר היו בזמן החדש בדמנאת כאלף יהודים, ולהם שישה או שבעה בתי כנסיות – הירשברג 1957, עמוד 154.
תמצית המאמר שפרסם אחמד תופיק על יהודי דמנאת בשנת 1980 הוא עמד על הדו קיום בין היהודים והמוסלמים בעבר. לא הייתה הפרדה בין יהודים ומוסלמים. אלה השתתפו בחגיגות של היהודים וכן להפך.
בחגים של המוסלמים, יהודים היו שרים וחוגגים ודיברו אותה שפה ברברית, והיו להם אותן אמונות עממיות. המללאח של היהודים עתיק יותר מזה שבמראכש. מספר היהודים במאה ה-19 הגיע ל – 4.000 נפש.
עיסוקם של היהודים באומנויות הם יצרו בין השאר כלי עבודה וסוחרים ובוא סחורות מחו"ל. היהודים הדריכו שבטים ברברים באומנויות ובמסחר. בריב בין הקהילות פנו לממשל לשם תווך.
באחד המכתבים שהוגשו לסולטאן בשנת 1864 על ידי הברברים הם ביקשו להרחיק את היהודים ממקור המים מהנהר, כדי ליהנות מהמים, ולכן בנו מללאח בחלק התחתון של העיר. במהלך מחצית הראשונה של המאה ה-19 לא היו מריבות בין הברברים ליהודים.
חלק שני : מצוקותיהם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1911
השנים 1864 – 1865
חלק זה המקיף רק ארבעים ושבע שנים היה אינטסיבי מבחינת האירועים שעברו על יהודי דמנאת, שהתבטאו בפגיעה ברכושם ובחייהם. משנים אלו נשארו התכתבויות ביען גורמים יהודיים במרקו לבין הארגונים היהודיים באנגליה ובצרפת ושגרירי מדינות אירופאיות עם משרדי החוץ שלהן. רובן בשנות ה-80 של המאה ה-19. בשנים 1885 – 1886.
ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו – 1864.
משה מונטיפיורי ביקר אצל הסולטאן מוחמד הרביעי 1859 – 1873, במראכש בתחילת 1864, בעקבות עלילה על יהודים בסאפי כי הרעילו מוכס ספרדי בעיר, ומידע על מצוקות נוספות של יהודים במרוקו. מונטיפיורי מסר לסולטאן מכתב, ובו בקשה לשיפור מעמדם של היהודים. כתגובה מסר לו הסולטאן הצהרה ב-5 בפברואר בה נכתבו הדברים הבאים.
1 – אנו פוקדים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללאה הצלחה לפקודתנו יפארנה ויזביהינה אל שמי על, כשמש הזוהרת, על מושלינו ויתר משרתינו ונציגינו העומדים לפקודתנו.
2 – כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללאה יתעלה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגע אחד מהם.
3 – אף אבק עוול או מקרה רע ולא צישיגם פגע רע או עושק, ולא יעשו הם – הנזכרים למעלה – או זולתם אף אחד מהם, לא את נפשם ולא את ממונם.
4 – ולא ישתמשו בבעלי המקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעבודתם. כי העוול הוא משנה עוול ביום תחיית המתים, ואנו לא נסכים.
5 – לעוול זה, לא כלפיהם ולא כלפי זולתם, ואין רצוננו בזאת, כי כל בני באדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנחנו נענוש אותו לפי דיני נפשות.
6 – בעזרת אללאה, פקודה זו ענייניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורן וקביעתן בחוק.
7 – מי שרוצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף ביטחון – חסות – ליהודים על ביטחונם, ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו בדעתם, ניתנה פקודה זו למען אללאה ב*26 בשבעאן המבורך שנת 1280 – 5 בפברואר 1864. הירשברג, תשכ"ה, חלק ב' עמודים 309-310, בשן, מונטיפיורי, תשס"ח, עמוד 87.
לאחר שובו של מונטיפיורי לאנגליה הייתה אופוריה, ושררה אשליה כי מעתה מעמדם של היהודים יהיה שווה לזה של המוסלמים ולא יהיו יותר פגיעות ביהודים. הייתה הרגשת אידיליה בתפוצות ישראל, והופיעו ידיעות על מעשיו הטובים של הסולטאן כלפי היהודים. הידיעה הבאה היא אחת מהן.
1864 – נערה יהודיה בדמנאת נחטפה על ידי מוסלמי והושבה לבית אביה.
בכתב העת " בכורים ", ג, תרכ"ו עמוד 168 פורסמו הדברים הבאים.
בעיר דמנאת נתן איש ישמעאל מאצילי הארץ עיניו בבתולה עברית, ויגזול אותה מבית אבותיה ויביאה לביתו ואין אומר השב….עתה הגישו אבות הנערה את משפטם אל הפחה, אך ללא הועיל. אל הושפטים ושומע לא היה להם…..ויודעו הדבר אל הסולטאן.
ועל פיו שבה הנערה לבית הוריה. ואת הפחה והשופטים ואת שכם בן חמור השני ציווה לענוש כיד פשעם בעונשים קשים למען ישמעו אחרים ויראו. בניה, תשס"ג, עמוד רמב'.
אותו מעשה הופיע בכתב העת למדעי היהדות בגרמניה בשנת 1864 בדבר מוסלם צעיר קרובו של הסולטאן שחטף נערה יהודיה יפה בדמנאת. הפניות לשלטונות להחזרתה לא הועילו. מקהילת טנג'יר פנו לנציג הקונסולרי של מדינה זרה, והוא התקשר מיד לסולטאן. הנערה החטופה הוחזרה לבית הוריה. לדברי הכותב זו אחת התוצאות לשליחותו של מונטיפיורי.
בעיתון " המגיד , פורסמה בתאריך ב' אלול תרכ"ד כתבה שהועתקה מהעיתון " גיברלטאר קרוניקאל " מה-23 בספטמבר 1964. הסולטאן עבר ממראכש לרבאט כדי שיוכל לפקח על אזורים שהיו רחוקים ממרכז שלטונו. בין הנושאים שהסולטאן ישים עינו עליהם יהיה מצב היהודים בדמנאת, לפי בקשת השר משה מונטיפיורי.
הסולטאן הוסיף פקודה כי יש להושיב יהודי על כס השופטים בבית המשפט, כדי שיוכל לשים עינו בסכסוכים בין יהודים למוסלמים, ולמנוע הטיית הדין על ידי השופטים המוסלמים. אם הוא מבחין כי השופטים המוסלמים מטים את הדין לרעת היהודי, פסק הדין יבוטל. בשן, מונטיפיורי עמוד 123
יש להעיר, כי אין אישור לידיעה בדבר הוספת יהודי בהרכב של בית דין שרעי. ידיעה זו עוררה תקווה אצל היהודים, והחמרה ביחסם של המוסלמים כלפי היהודים.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Pages de l'histoire des juifs de Safi
Brahim Kredya
Traduit de l'arabe par Abellah Ferhat
Chapitre II
Aspects de la présence juive à Safi : entre le passé et le présent
Probablement que ces choix étaient dictés par leur désir de garder l'ambiance de familiarité et d'amitié qui les rattachaient à leurs frères musulmans, et pour rester à proximité des souks de la médina et de ses « Kissaria » (bazars) où se trouvaient leurs commerces, leurs affaires et leurs ateliers ; et également pour résider près de leurs synagogues et leurs temples qui ont atteint le nombre de trente dans l'ancienne médina parce que leur confession leur impose de vivre ensemble en groupes pour pouvoir accomplir les rites religieux comme il se doit et afin d'avoir à leur portée la nourriture rituelle légale
Les synagogues les plus connues et dont les anciens se souviennent encore, sont celles qui se trouvaient au Mausolée des Oulad Ben Zmirro, et de Derb Lihoud, dela Ruedu Pressoir, de Derb Boussouni, de Derb Samâa, de Derb Dizvana et de la rue du R'bat.
Cette population juive remarquable par son nombre et par son étendue créait une circulation intense entre les souks et les différents quartiers de la ville, mouvement continu que nul observateur ne pouvait ignorer.
D'autre part, les juifs géraient une grande partie de l'économie traditionnelle de Safi et de sa région :Dans le passé, la ville de Safi a connu une multiplication remarquable du nombre de métiers et d'activités commerciales. Jusqu'à l'année 1919, il y avait « cent onze [111] métiers, dépassant ainsi d'autres villes connues pour leur potentiel économique, comme Marrakech, Salé, et Essaouira ».
À propos de la « Hisba » à Safi, on raconte que cette administration sanctionnait sévèrement toute fraude en poids ou en qualité. Le « Mohtassib » condamnait à faire le tour de la ville tout prévaricateur, une corde autour du cou, encadré par deux mokhaznis qui annonçaient le genre d'infraction commise.
Ils marquaient un arrêt de temps à autre pour le fouetter et le punir. Une histoire orale qui continue à circuler, indique que les juifs de Safi ont exercé la plupart des métiers de la ville comme ils ont été les seuls à pratiquer certains métiers, à tel point qu'ils y avaient excellé et qu'ils avaient acquis une grande renommée dans des domaines tels la peinture, la couture des vêtements traditionnels, le commerce des tissus, la cordonnerie, la fabrication des literies, des selleries, des bâts, l'épicerie, la boucherie et le commerce des céréales…
Beaucoup de personnes âgées de la ville disent que le juif était un modèle dans son travail, son commerce et ses services, et avait un comportement exemplaire avec les clients en accomplissant un travail soigné et en respectant les délais. En outre, les plus pauvres d'entre eux ne dedaignaient pas les metiers les plus humbles et les plus avilissants comme le recurage et la vidange des egouts ou le nettoyage des dechets laisses par les animaux, le transport des voyageurs venus par mer, sur leur dos depuis les navires jusqu'a la terre ferme. C'etait l'une des specialites professionnelles des juifs de Safi, comme l'a rapporte un visiteur anglais, « depuis des centaines d'annees »
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים – רבי שלום משאש זצוק"ל
ראש הישיבה 
רבו הראשון כאמור הוא ״הפחד יצחק סבג״ ־ רבי יצחק למד אצל הרבנים רבי חיים בירדוגו ורבי שלמה ב״ר רפאל טוליאדנו זצ״ל רבי יצחק היה גאון אמיתי, בקי עצום בחדרי הש״ס ובארבעה טורים ובשולחן ערוך, כל השו״ע והתלמוד עם התוספותים, וכל מה שלמד היה שגור בפיו על פה, פעמים רבות היה אומר שהחיסרון בהבנת התוספותים זה משום שיש חוסר בהבנה, בסוגיות שהתוספות מציין להם, ומי שרוצה להשיג עיון ישר ילמד הרבה בתוספותים, ומי שחושב שישיג הוא את העיון הישר על ידי חקירות ושאלות – מפסיד הוא את השכל הישר, אהב את הלימוד כשהוא עד לידיעת ההלכה למעשה, גם רבי יהושע בירדוגו ורבי רפאל ברוך טולידאנו היו מתייעצים עימו, ובכל מקום שהיו שואלים אותו היה עונה, כל לימודו היה בקדושה, ואם הרגיש שאולי חכך בראשו וכדו׳, היה קם מיד ליטול ידיים, הלימוד אצלו היה באימה וביראה, מתוך זריזות, חשק, זהירות, וקפדנות. מעולם לא אכל בשר ולא שתה יין, ובשבת הוסיף תרנגולת קטנה על אכילתו, לפי טבעו לא היה נראה שיאריך ימים, לולי זכות התורה שעמדה לו. לא רצה לקבל מתנות, ואף לא מתלמידיו, אהב את תלמידיו כגופו, הופעתו לבד היתה מוכיחה, ואף ללא דיבור, כל ימיו לא רצה ללבוש חלוקא דרבנן. ועל אף שבזמן שהיה לומד ומלמד עפ׳׳י רוב היה זה ללא כל ספר ־ אך את תפלת שמו״ע היה מתאמץ, ומתפלל אותה תמיד מילה במילה מתוך הסדור. שנים רבות למד רבי יצחק בצוותא עם רבי מרדכי עמאר זצ״ל בעל ספר דברי שלום ואמת, (אביו של רבי אברהם עמאר שליט׳׳א, ראש ישיבת אור ברוך לצעירים) ומאת ה׳ היתה זאת, שממש היו שניהם משתוים בכשרונות ובמדות, ובאהבת התורה. באחד הימים, מספר רבי אברהם, שלרוב שרבי יצחק חיבבו מאוד העז לשאול את רבי יצחק סבג, על מור אביו רבי מרדכי, האם הוא סיים את הש״סי ענה ואמר לו רבי יצחק: דע לך ידידי אני ואביך סיימנו את הש״ס ארבעה פעמים, וזה כולל פירושי רש״י ותוס׳ הרי׳׳ף הרא״ש הר״ן והנמוקי יוסף כל אחד מה שיש במקומו.
וטור וב״י ושו״ע אני לא יכול לזכור כמה פעמים, סיימנו וחזרנו וסיימנו וחזרנו עד אין מספר. (שמעתי הדברים מרבי אברהם שליט״א, וכתבם רבי אברהם בהקדמת הספר דברי שלום ואמת עמוד 42) ועם כל זה, כשהיה מורה הלכה, היה פותח הספר קורא ההלכה בספר ואח״כ מורה. היה קנאי לדבר ה׳, וכשהיה רואה פרצה בחומת הדת, היה ממהר להודיע לרבני המקום, לעצור הפרצה בעוד מועד, היה מהמייסדים של חברת בקור חולים שהיתה בעיר, השאיר אחריו חידושים ונדפסו בשם ״אוהל יצחק״, גם בארץ ישראל בעיר טירת הכרמל ששם גר לאחר עלייתו לארץ ישראל, גם שם הקים ישיבה, כשרבים מתאספים בבית מדרשו בכל שעות הבוקר ואחר הצהרים, בלימוד גמרא אליבא דהלכתא. בין המשתתפים היה המרא דאתרא, נפטר בח׳ טבת תשל״א והוא בן פז׳ שנים ת.נ.צ.ב.ה. (מתוך הקדמת רבנו לספרו בית שמש על הש״ס והרמב״ם).
רבי יהושע
רבו השני של רבנו, היה שאר בשרו, הרב הגאון, מעוז ומגדול, נר ישראל, פאר הדור, שלשלת היוחסין, סבא דמשפטים, ראש הרבנים וראב״ד העיר מקנס. הלא הוא רבי יהושע בירדוגו זצ״ל (נינו של המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל אח אם אביו, ואשתו של ר״י ואמו של רבנו אחיות.) רבי יהושע נולד טז׳ אב תרלח ובשנת תרס״ד נתמנה לדיין במקנס, הוא היה הרוח החיה בבית הדין, והכל נעשה על ידו, בחדש אייר שנת תש״א נתמנה לראב״ד בבית הדין הגדול בעיר ראבט, הנהיג את הציבור בענוה ובמסירות, והיה אהוב ומכובד מאוד בעיני כל הציבור, ועכ״ז אימתו היתה מוטלת על הבריות, וממנו למד רבנו את תורת ההנהגה איך להנהיג ציבור, וכן את החכמה שעל ידה ידע להיות בשלום עם כולם. וכבר מצעירותו היה רבנו נושא ונותן עימו בחידושי תורה והלכה, וכשהיוזם לזה היה רבי יהושע בעצמו, שאמר לרבנו שבכל פעם שיכנס אליו ירצה לפניו מחידושיו, ותוך כדי המשא ומתן למד רבנו את הדרך בפסיקת הלכה, ספרייתו העשירה היתה לרבנו לעזר רב, עד שרבנו ידע מקומו של כל ספר, וכשרבי יהושע היה מתקשה למצוא ספר, היה מבקש מרבנו שימצא לו את הספר. והוא מהרבנים שהסמיכו את רבנו להוראה. נתבש׳׳ם כד׳ תמוז תשי״ג.
מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי
ישנם גדולי ישראל שלא זכו ליחוס של אבות גדולי תורה ויראה ואכן הם התחלת היחוס. אמנם רבנו כוחו היה כפול ומכופל, לא רק שזכה ליחוס נפלא רם ונשא, לא רק שגדל על ברכיהם של הוריו ומשפחתו ענקי הרוח, הן מצד משפחת משאש והן מצד משפחת בירדוגו, לא רק שעמל לחטט בנקיקי הסלעים ללמוד כל מידה טובה מהסובבים אותו. אך רבנו לא הסתפק בכל זה! אלא גם מרבני משפחתו מימי קדם, עמל ויגע, להבין איך הגיעו למדרגות שהגיעו, עד עשרה דורות ויותר חפש כל כתב יד וכל סיפור, וחקקו על לוח לבו, עד שחיותו היתה מספרי רבני משפחתו שיגע בהם בעשר אצבעותיו, תוך שהוא גוזל משינתו להבין אמריהם. ודבריהם בכ ־ 25 ספרים שהדפיס מכתביהם נהיו לו חלק מבשרו ונר לרגליו, כמו כן לא הסתפק כלל וכלל בהערצה והכבוד לו היו רוחשים מצד יחוסו, ושזה גרם רבות שיהיו דבריו נשמעים, אלא ניצל הוא את הכוחות העילאיים שניחן בהם, וזכה למה שאמרו חז״ל ״יגעת ומצאת תאמין״ וכפי שהיה רבנו רגיל לפרש: ״שתאמין שמצאת יותר ממה שיגעת״.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בע"ה
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
ציון קבר הצדיק
מנהג ישראל קדום להקים מצבה על קברי הנפטרים ובפרט על קברי הצדיקים, וזה מה שנקרא ״ציוך שמציינים את הקבר של המת משום היכר. מצוה זו פסק אותה הרמב״ם בהלכות אבילות (פרק ד׳ הלכה ד׳): ומציינים את כל בית הקברות ובונים על הקבר. והטעם אומר הרב יפה תואר, שזה עושה נחת רוח למת, שיהיה רישומו ניכר על שם ״זכר צדיק לברכה״ להזכיר תמיד אותו לברכה ושידעו דורותיו אחריו מקום מנוחתו שיוכלו להתפלל עליו לעת מצוא, או לבקש מחילה ממנו וכדומה.
*המשנה אמרה שמותר לציין קברים בחול המועד משום היכר להודיע שיש שם טומאה, ע״י שמסיידים את הקברות בסיד לבן לרמוז על העצמות הטמונים שם שהם לבנים כסיד, כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם שהם כמובן הכהנים ובני משפחותיהם.
שואל שם בגמרא רבי שמעון בן פזי, רמז לציון קברות מן התורה מנין? עונה הגמרא מהפסוק ביחזקאל תלמוד לומר, וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וכתב הריטב״א כי היה נראה לחכמים שדבר מעין זה שהוא צורך הבריות ותקון העולם לא יתכן שלא יהא לו לפחות רמז בתורה.
אם כן, אנו רואים שיש שני טעמים להקמת מצבה.
א.משום שזה גורם נחת רוח למת ע״י שמזכירין אותו לברכה ומתפללים עליו בניו אחריו.
ב. לשם היכר מפני טומאת עצמותיו של המת.
אך שני הטעמים אינם שייכים במיתת הצדיק.
הטעם הראשון כדי להזכיר את הנפטר לברכה. הצדיק אינו צריך לזה. יען שדבריהם ומעשיהם מזכירים שמם. כמו שפסק הרמב״ם שם האומר: והצדיקים אינן בונים להם נפש על קבורתם, שדבריהם הם זכרונם"
אם משום אזהרה מפני טומאת המת. בצדיקים לא שייך טומאה. כמו שמובא במשנה, מסכת סוטה (דף מט, א) משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות. דהיינו שהצדיק טהור ופרוש ומובדל מדברים הגורמים לטומאה.
כך מובא גם בזוהר הקדוש פרשת בראשית(קסח.):
רבי אלעזר אמר, כל מי שעוסק בתורה לשמה, אין מיתתו על ידי יצר הרע שהוא מלאך המות, משום שנאחז בעץ החיים ; שהיא התורה ולא מרפה ממנה, משום זה, צדיקים העוסקים בתורה אין גופם טמא לאחר מיתתם, כי אין רוח הטומאה שורה עליהם.
אם כן, שני הטעמים הנז׳ לא שייכים גם כן בצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל.
א. כי לא השאיר אחריו משפחה אשר תתפלל על קברו, רק בנו רבי חיים אשר היה ערירי וחולה אנוש כפי שיסופר אחר כך, כ״כ אינם צריכים תפילה לעילוי נשמתם כמו שאמר הרמב״ם שם וכן מובא בירושלמי מסכת שקלים (פרק ב׳ הלכה ה׳) תני: רבי שמעון בן גמליאל אומר, אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן זכרונם.
ב. אזהרה מפני טומאת המת. לא שייכת בצדיק הקדוש דנן כמו שאמרנו שהצדיקים אין גופם טמא לאחר מיתתם.
לפי האמור לעיל, יהיה לנו קשה. הרי רחל אמנו עליה השלום היא צדקת ולמה בנה יעקב מצבה על קברה
כדכתיב: ״ויצב יעקב מצבה על קבורתה. היא מצבת קברת רחל עד היום? תשובה לזה אנו מוצאים ברבינו
רש״י ע״ה על הפסוק האומר יעקב ליוסף בנו ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם.
אומר רש״י כאשר יעקב אבינו אמר ליוסף ואקברה שם, התכוון לומר לו: אני יודע שיש לך תרעומת עלי שלא הולכתי אותה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, קברתי אותה רק בדרך, אבל אומר לו דע לך שעל פי הדיבור של הקב״ה קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וכו׳
והקב״ה משיבה יש שכר לפעולתך נאום ה׳.
בזה יתבאר היטב, מה שהציב יעקב ״מצבה״ על קבר רחל אמנו כל זה רק לטובת עם ישראל שישתטחו על קברה. כך גם מבואר במדרש רבה(פרשה פי. יא) מה ראה אבינו יעקב לקבור רחל בדרך אפרתה? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים.
למרות זאת, יש צדיקים אשר מרוב ענוותנותם אינם רוצים בבנין במצבה על קבורתם, בפרט צדיקים כמו רבי עמרם בן דיוואן אשר בעודו בחיים היה מחולל נסים ומרפא חולים בברכותיו לקב״ה אשר אינם חוזרים ריקם, חשש שמא אחרי מותו, האנשים התמימים יעבדוהו כמין אליל ח״ו ובפרט כאשר יראו מצבה ובניין מפואר על קבורתו תתחזק יותר האמונה בו וישכחו את העיקר שהוא סך הכל פונה להקב״ה ומבקש ממנו בתור צדיק את בקשותיו למען המשתטחים על קברו.
לכן הצדיק ציוה לחברה קדישא שיציינו את קברו רק באבנים פשוטים להיכר המקום בלבד.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה – חיים מלכא
4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין "
בשל חומרת בעיות רפואיות אלה, הוקם ב-1949 מוסד מלב"ן – מוסד לטיפול בחולים קשישים ונכים – במימון משותף של הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מאחר שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד גם בנטל כספי חלקי זה, קיבל על עצמו הג'וינט את מלוא המימון של מלב"ן.
פרט לבעיות הבריאות, העיקו גם בעיות השיכון, התעסוקה והחינוך. לכולם היה ברור, שמימוש חזון קיבוץ הגלויות מותנה בטיב הקליטה התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולים החדשים. עד לקום המדינה, טיפלה בנושא זה מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית.
אך לנוכח גלי העלייה הגדולים, הופרד נושא הקליטה ממחלקת העלייה ובהנהלת הסוכנות היהודית קמה מחלקה חדשה לקליטה, בראשותו של ד"ר גיורא יוספטל, חבר קיבוץ גלעד שבהרי אפרים. יהודי גבה קומה וממושקף זה, נולד ב-1912 בגרמניה למשפחה מתבוללת.
לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בנירנברג, למד באוניברסיטאות היידלברג, ברלין, מיכן ובאזל והוסמך בתואר ד"ר למשפטים. עם עליית היטלר לשלטון, הוא עלה לישראל וערב מלחמת העולם השנייה, הוא כבר יצא בשליחות הצלה לאירופה.
עם מינויו של ד"ר יוספטל לתפקיד זה, העיד על מידת החשיבות שייחסו ראשי המדינה לנושא הקליטה. אך גם ידו של יוספטל קצרה מלהושיע. ישראל פשוט לא הייתה ערוכה לקליטתם של עולים כה רבים. על אף מסירותם הרבה של עובדי מחלקת הקליטה, היה פער תרבותי עמוק בינם לבין יוצאי 72 גלויות., ופער זה יצר ניכור אומלל בין שכבות שונות של הציבור הישראלי.
הלם המפגש בין יהודי אשכנז ויוצאי ארצות האסלאם, היה מכאיב ומדכא. מנטאליות שונה הפרידה בין שני העולמות ועובדי מחנות הקליטה לא היו מסוגלים להבין את לשונם, תרבותם ומנהגיהם של עולי תימן ובבל ושל העולים המעטים מצפון אפריקה. שוני זה הוליד תגובות ארסיות, שבמרוצת הזמן הביאו לתופעות של בוז ואלימות בין בני העדות השונות.
מצוקה זו הוחרפה גם בשל האמצעים בכספיים הדלים שעמדו לרשות מנגנון הקליטה. כך, למשל, אם לפני קום המדינה בשנת 1946, קיבל כל עולה חדש מהנהלת הסוכנות לסידור ראשון, סך של 22 לירות ( לירה ארץ ישראלית אחת שווה אז ללירה שטרלינג ), בשנת 1949 ירד סכום זה ל -7 ל"י ובשנת 1950 קיבל כל עולה שלא פנה להתיישבות חקלאית, סך שתי לירות בלבד.
בשנת 1946, הסיוע הכספי שניתן לעולה הספיק לקניית מיטה, מזרון, שמיכה, שתי מגבות, שתי חליפות עבודה, חליפת שבת אחת וזוג נעליים. ב-1950 הספקי הסכום הפעוט שניתן לעולה החדש ל…חמישה ימי מחיה בלבד.
על רקע מצוקה זו, שטף גל רינונים את הארץ : היכן נשכן את העולים, איפה יעבדו, וממה יתפרנסו ? אט, אט החלה לחלחל לחוגים רחבים של הציבור ההרגשה, כי עלייה המונית, בעלת משקל מוסרי ירוד ורמה תרבותית וחברתית נמוכה, עלולה להוריד את המדינה הצעירה למצולות ים.
תנאי הקליטה הקשים ציננו את ההתלהבות ואת מקום חזון שיבת ציון, תפס עתה רגש עז של מרירות. ברגעים אלה של חולשת הדעת, נתפס נושא העלייה לא כברכה, אלא כ " אסון וקללה " שאיימו למוטט את יסודות המדינה.
תחושה קשה זו השפיעה על ראשי המדינה, והיא פילגה אותם לשני מחנות : " אנשי החזון ", בראשותו של דוד בן גוריון, שצידדו בעלייה המונית בכל תנאי וללא התחשבות באילוצים כלכליים ; ו " אנשי המעשה ", בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן וגזבר הסוכנות ויושב ראש מחלקת ההתיישבות שלה, לוי אשכול, שתבעו התאמת קצב העלייה לכושר הקליטה של המדינה.
לוי אשכול, בעיקר, היה פעיל בתחום זה. מראשי פעילותו הציבורית, התבלט אשכול בביצוע מאשר בגיבוש רעיוני, כחבר קיבוץ לשעבר וכאיש מחלקת ההתיישבות, התמצתה השקפת עולמו בשלוש מלים – קרקע, מים ועבודה.
על כן בראותו את המוני העולים מובטלים וחסרי מוטיבציה לעבודת כפיים, גבר בו החשש פן עלייה זו תמוטט את המדינה, במקום שתתרום לבניינה. אשכול ביטא כך את הרגשתו : " דורות על דורות שיקעו בדמנו געגועים להחזרת עטרת ציון. אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנו, היינו כאובדי עצות. שחה נפשנו מרוב צער ודיכאון על המשבר האופף אותנו. הנה קרבו ובאו הימים הגדולים. וכוח אין בנו ללדת "
אולם בן גוריון עמד כסלע איתן מול גל " מעשי " זה. בעיניו – קיבוץ גלויות היה קודם לכל. הוא האמין כי דווקא עתה, לאחר מלחמת העצמאות, זקוקה המדינה לתוספת רבי של כוח אדם, לא רק כדי להגן על קיומה אלא, בעיקר, כדי לסייע בבניינה. בסופו של דבר ידו של בן גוריון ועמדתו הנחרצת בעניין קיבוץ הגלויות היא שהכתיבה את קצב העלייה, והיא שהשאירה את השערים פתוחים לרווחה.
באווירה של משבר כלכלי חמור, החלו להגיע למחרת קום המדינה, העולים הראשונים מצפון אפריקה. בניגוד לניצולי השואה, יהודי מרוקו לא נרדפו על ידי שכניהם המוסלמים ועלייתם לא הייתה בבחינת " עליית הצלה ".
אך בדומה לניצולי השואה, גם יהודי מרוקו באו בעירום ובחוסר כל וגם ביניהם היו חולים רבים וקשישים. חכמיהם, מנהיגותם הרוחנית, בלי ההון והמשכילים – נותרו מאחור. כך שבראשית צעדיהם בארץ, היו יהודי מרוקו כצאן ללא רועה.
אחד המטיפים העקשניים לעלייתם של יהודי צפון אפריקה היה יאני אבידוב, איש נהלל ומי שהיה מעורב בארגון עלייתם של מעפילי הספינה " יהודה הלוי " ערב קום המדינה. בשנת 1949, שב יאני אבידוב למרוקו כדי לארגן עלייתם של צעירים ללא משפחות.
אבידוב קיווה להעלות עשרת אלפים צעירים כאלה. אך הקבוצה הראשונה של 400 בני נוער, נתקלה בקשיי קליטה מרובים. " ראשית הכישלון " טען אז אבידוב, " הייתה נעוצה בהעברתם של הצעירים למחנה " שער העלייה " ולא לקיבוצים ולנקודות התיישבות.
במחנה זה ספגו , תורת חיים " שהרעילה את נפשם ושיבשה את המשך דרכם בארץ. עולים מאוכזבים לימדו אותם כי הקיבוץ הוא שם נרדף לטומאה וכי עובדי מחלקת הקליטה הם חבר פושעים, רק מקצתם של בני נוער אלה נקלטו בארץ.
הרוב שוטט בחוצות הערים הגדולות באפס מעשה ומאחר שלא נקלטו בעבודה – הם שיגרו קריאות אזעקה להוריהם, וסופם שירדו מן הארץ וחזרו למרוקו. אך למרות כישלון זה, ניסה אבידוב להמשיך במפעלו במרוקו.
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים
לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
גם במצרים הרביץ תורה כמה שנים. מחבריו הרבנים במצרים היה רבי אביגדור קאסטילאץ ור׳ מאיר גאביזון , ומתלמידיו ידוע רבי יהודה חאביליו , וכנראה גם רבי שאול כהן ורבי יחיאל רפאיה. ,האחרון אף תיאר את ר׳ אהרן בתארים נעלים:
ואם יש באמת אדון במקום הזה לסמוך עליו להשיב דבר דבור על אופניו חציפא לי מילתא להורות הוראה קודם מאריה דאתרא מאן גברא רבא רישא דדהבא כרכא דכולא ביה כליל תפארת ישראל מהר״ר אהרן בן חיים נר״ו… יגדיל ויאדיר תורה בישראל על ענוותנותו סמכתי לצאת בעקבי דברי חכמים וחידותם ואיני ח״ו כמורה הלכה אלא כנושא ונותן לפני רבו בהלכת ותסתיים בגדול .
בניהו אינו מזכיר שהייתו במצרים.
בניהו אף משער ששהה בשאלוניקי בשנים שס״ה—שס״ו. וראיותיו לשהייתו בשאלוניקי הם דברי ר׳ אהרן בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״ שיצוטט להלן: ״וראיתי דרך העיון בה [בוונציה] ובכל גלילות המזרח סאלוניקי… וקושטאנדינה …״
וכן ממה שמצאנו כותב ר׳ אהרן אישורים לתשובות ר׳ יעקב לבית הלוי, תשובות שגם רבי אהרן חסון,מחכמי שאלוניקי כתב להם אישור. וכן ממה שרבי אהרן כתב אישור לתשובות רבי יונה ב״ר שבתי. ולדעתי אין בראיותיו הכרח, כי הקולופון שלו נכתב לא יאוחר מטבת שנת השע״א ועד אז הוכחנו לעיל שלא היה בקהילות תורכיה, כי עד סוף שנת השס״ח עוד שהה רבי אהרן במארוקו ובתחילת שס״ט מצאנו אותו בוונציה שבה ישב שנים מספר
ומה שכתב בקולופון ״וראיתי דרך העיון…״ הכוונה לראייה עיונית בחיבוריהם. גם מהאישור לתשובות רבי יעקב ורבי יונה, אין הכרח גם אם חכמי שאלוניקי כתבו אישור לאותם הפסקים, מאחר שהחכמים נהגו לשלוח פסקיהם לעיונם של חכמים אחרים גם מחוץ לקהילתם כולל לחכמים בבמה קהילות. וכעין ראיה, שאישורו של ר׳ אהרן תמיד בא בסוף.
כנראה בשהותו במצרים נשאל רבי אהרן מירושלים בדבר היתר הלוואה בריבית לנוצרים, וייתכן שנשאל יחד עם החכם רבי מאיר גאביזון .
בסוף ימיו עלה רבי אהרן לירושלים, ובה נפטר בחודש ניסן שנת השצ״ב (1632 ) ונקבר בהר הזיתים. בפטירתו הספידוהו חכמי הדור בארץ ומחוצה לה. מההספדים שנשאו עליו ידועים לנו: הספד של רבי יוסף מטראני ( המהדי״ט ):
״על שמועת מהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שלהי ניסן השצ״ב, כל בית ישראל יבכו את השרפה״ . ר׳ עזרא אלחדב תלמידו, בספר דרושיו הנ״ל, בדרוש שלושה־עשר: ״הספד על שמועת פטירת מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שנפטר בירושלים תוב״ב״; והספדו של רבי עזריה פיגו, שממנו למדנו פרטים מספר על ר׳ אהרן:
והנה אנחנו אלה פה היום בצרותינו לצאת קצת ידי חובת עצם ההדגש אשר הגיענו משמועות הסתלקות הרב המופלג כמוהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל נפלנו בספק… איה מקום כבודו בהספדו האם בקהלנו הקדוש אשר בו התחיל להפיץ מעיינותיו חוצה בראשית בואו הנה או בק״ק ליבנטיני שיחי אשר הרביץ תורה אח״כ כמה שניט ולצאת מידי הספק… וגמרנו להספיד בשני המקומות .
14 נוסף עליהם קונן עליו קינה רבי יהודה אריה די מודינא, ובה תיאר מעלותיו וגדולתו בתורה וחכמתו
צאצאיו
מצאצאיו ידועים לנו רבי דוד ורבי.אברהם. שניהם היו ״חכמים ומעיינין גדולים״ ונפטרו צעירים לימים. רבי דוד נפטר בירושלים, ומבניו ידוע לנו ר׳ אהרן (השני) שיובא בהמשך.
ר׳ אברהם היה חברו של ר׳ דוד קונפורמי, וזה האחרון מכנהו ״אלופי ומיודעי״. ר׳ אברהם יצא בשליחות חברון לערי תורכיה בשנת הת״י (1650) בקירוב, ונפטר בדרך שליחותו בעיר מונסטיר בהיותו בעיר תירייא הסמוכה לאיזמיר נפגש עם ר׳ חיים בנבנשתי, המספר בחיבורו ״כנסת הגדולה״:
״וכן עשיתי מעשה פה תיריא וברכתי על הלבנה במוצאי תשעה באב, ובעת ובעונה ההיא נמצא כאן שליח חברון תוב״ב החכם כמה״ר אברהם בן חיים ז״ל בן הרב כמה״ר אהרן ן׳ חיים ז״ל, והעיד שכך נוהגין בירושלים תוב״ב ובחברון תוב״ב״. רבי אברהם נפטר לפני שנת התי״ח (1658), כי ספר ״כנסת הגדולה״ נדפס לראשונה בשנת התי״ח והוא מזכיר את רבי אברהם בברכת המתים.
ר׳ אהרן בן חיים בן רבי דוד, מרבני חברון. החיד׳׳א כותב שראה מתשובותיו בכתב־יד, שנושא־ונותן בהן עם רבי אברהם אמיגו מרבני ירושלים. הוא הלך בשליחות חברון לקהילות תורכיה ובגמר שליחותו נתמנה לחכם באי כיוס.
משם בא במשא־ ומתן של הלכה עם רבי שלמה הלוי שליח צפת, אשר בגמר שליחותו התיישב באיזמיר. הוא שאל אותו כיצד לכתוב ,את שם העיר כיאו בגטין, ובתשובתו מסיים האחרון: ״וה׳ יעזרני על דבר כבוד שמו ונזכה ללמוד ולשמור ולעשות גם יחד בארץ הקדושה׳.
משם עבר לכהן ברבנות בעיר איזמיר יחד עם רבי שלמה הלוי. בשנת התמ״ד חותם יחד עמו על קבלת עדות ותשובות . תשובותיו ופסקיו של רבי אהרן פזורות בספרי התשובות של חכמי התקופה שאתם בא במשא־ומתן של הלכה, כמו: רבי שלמה הלוי הנ״ל ׳ רבי חיים בנבנשתי, רבי מרדכי הלוי ממצרים ובתשובות ״יד אהרן״ לרבי אהרן אלפאנדרי.
וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יעקב בן נעים מאיזמיר ועם חכמי מצרים רבי יהודה חאביליו ורבי פראג׳י מהמה, ושתי תשובות ממנו נמצאות בקובץ ׳תשובות חכמי מצרים׳ (כתב־יד), ומהן נראה ששהה תקופה מסוימת במצרים, כנראה בדרך שליחותו ». קובץ קטן מתשובותיו בכתב־יד נמצא באוסף מאיר בניהו בירושלים. מתשובותיו נראה שהיה מיראי הוראה.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
פרק ראשון
השליח ותפקידיו ושולחיו.דרכי השליחות
א.מי נבחר לשליח ארץ־ישראל ?
עיקר תפקידו של שליח ארץ־ישראל היה לקבץ תרומות לצרכי קיומו וחיזוקו של הישוב בארץ. אולם השולחים היטיבו לדעת שתפקידי השלוחים כוללים הרבה למעלה מזה. השליח הוא נציגה של ארץ־ישראל החיה ולפיכך עליו לגלם בקרבו את מיטב התכונות של היושבים לפני ה׳ בארץ, ועל הכל תורה ומדות מוסריות. על השליח גם למלא שליחות רוחנית רבה. עליו להביא את בשורת או־ץ־ישראל לתוך חשכת הגלות, את חזון הקודש לתוך מציאות החול, את כיסופי־הגאולה לתוך הרגלי־נכר. עליו לעורר את העם מתרדמה רוחנית ומוסרית, עליו להנהיג ולהורות דרך במדות ובמעשים, עליו לגדור פרצות ולתקן בדקים. לפיכך צריך השליח להיות בעל תורה. זה תנאי ראשון, שבלעדיו אין אדם נבחר לשליח.
ואמנם אנו מוצאים בין שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות מגדולי חכמי או־ץ־ישראל כמו ר׳ בצלאל חכמי אשכנזי בעל ״שיטה מקובצת״, ר׳ משה אלשיך, ר׳ יוסף מטראני, ורבי יום טוב צהלון — במאה השש־עשרה! המקובל ר׳ נתן שפירא ור׳ חזקיה סילוא בעל ״פרי חדש״— במאה השבע־עשרה! ר׳ אברהם יצחקי, ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי ורי יום טוב אלגאזי— במאה השמונה־עשרה! ר׳ יהוסף שווארץ בעל ״תבואות הארץ״ ורבי יעקב ספיר בעל ״אבן ספיר״— במאה התשע־עשרה. ולא הם בלבד, אלא רוב חכמי א״י החשובים יצאו פעם בשליחות הישוב.
וכן צריך שליח א״י להיות מוכתר במדות ובנמוסים טובים כדי שיוכל בהתנהגותו בלבד לשמש אות ומופת. כמובן שלא תמיד מצאו אישים דגולים שהתרצו או שיכלו לצאת בשליחות, ואז מן ההכרח היה להסתפק בחכמים ממדרגה שניה. תכונות נוספות רצויות לשליח, והן יחוס־אבות, הדרת־פנים, קול נאה, כוח־הדרוש, שיחה נאה. יש שנבחרו שלוחים מהיותם בעלי סגולות או בעלי־מופת, כי תכונות כאלו מוסיפים לכוח השפעתם ולכוח סמכותה של ארץ־ישראל. אולם בכל אלה לא סגי. השליח יוצא למרחקי מרחקים ונודד במשך שנים רבות בדרכים משובשות בלסטים, בין עמים אשר דרכיהם לא ידע, ועליו להיות איפוא אמיץ־לב, בריא בגופה זריז בתנועותיו, מוכן להפתעות, נוח להסתגל, בקי בהויות העולם, מהיר ללמוד לשונות, מעורב בין הבריות, כללו של דבר, בעל כל המדות הטובות שמנו בנוסעים מעולים.
כדי שיהא אדם מוכן לצאת לנסיעה כזו צריך שיהא בו לפחות אחד מששים מהרפתקן, היינו אדם שׂשׂ לקראת כל דבר חדש ומפתיע ולקראת שנויי־מצב חדשים לבקרים. ודאי שלא תמיד נזדמנו באיש אחד התכונות הראשונות וגם האחרונות׳ עתים הכריעו אלה ועתים אלה. אבל היו שלוחים שאיחדו בקרבם עד להפליא את שני מיני התכונות גם יחד. דוגמא מובהקת לכך יכול לשמש ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי במחצית האחרונה של המאה השמונה־ עשרה, או ר׳ יעקב ספיר במחצית האחרונה של המאה התשע־עשרה.
גילו של השליח
מבחינת הגיל נבחר לפעמים זקן־ישיש — שיש בו בעיקר מהמדות הראשונות, ועתים אברך צעיר — שיש בו בעיקר מהמדות האחרונות. הכל לפי צורך השליחות ולפי האפשרות. אםהיה הכרח גמור ושיערו שפלוני החכם הישיש יוכל להשפיע בארץ מסויימת— לא נמנעו מלשלחו, והשליח לא נמנע מלילך, אף שהיה בכך משום סכנה לחייו. כך מסופר, למשל, על ר׳ יצחק קובו, שנשלח בשליחותו האחרונה למען ירושלים בהיותו בן שבעים ושלש, ובשעה שיצא משערי העיר ״החזיר פניו מול ירושלים ואמר! מי יודע אם אזכה לחזור עוד לירושלים, ועיניו יורדות כנחל דמעה״, אבל — בכה והלך, ואמנם נפטר בדרך־שליחותו במצרים. וכן לא נמנעו מלשלוח אנשים צעירים ביותר— ביחוד לארצות רחוקות — כשהיה צורך בזה, ובאגרת־שליחות אחת מהזמן שלאחר גזירות אבן פרוך בירושלים (שנת שפ״ו— 1626נאמר! ״ויצא חתן מחדרו בשליחות מצווה עם היותו בתוך חודש חופתו״.
ואם אנו מוצאים רוב חכמי א״י מוכנים לצאת בשליחות ולהטלטל שנים רבות בארצות לא ידעון הם ואבותיהם, הרי זה בעיקר מאחד משני הטעמים האלה! א) הכרה עמוקה שיש בכך הכרח לחיזוק הישוב ולפדיון בני עדתם או בני עירם ממצוקה. ב) הכרח של פרנסה לשליח, כי השליח היה מקבלבדרך כלל שליש מכל ההכנסה הנקיה, והיו שלוחים שלא יכלו להתפרנס בארץ בלעדי שכר שליחות
שלוחי שלא על מנת לקבל פרס
בין השלוחים שיצאו מתוך הכרה שיש בכך צורך לישע עמם, אנו מוצאים אחדים שויתרו על שכרם, ואז רגילים השולחים, או הממליצים עליהם, לציין את הדבר לשבח. כשבא רבי יהודה אריה די מודינא להמליץ על ר׳ רחמים איש רומא שליח א״י על מנת לבא מארץ מרחק עד הגלילות האלה על הוצאתו״. בשבחו של ר׳ אברהם רוויגו שליח ירושלים משנת תס״ד (1704) ואילך, מספר ר׳ משה חאגיז! ״שבאמת הוא ציר אמונים לשולחיו, ולשם שמים גמור היה מבייש את עצמו בין היחידים״, ובניגוד ל״רוב השליחים יוצאים להנאת עצמו…
אחד היה אברהם… הנז׳ שיצא שלא להנאת עצמו״.על ר׳ אברהם רובייו ור׳ מיכאל הכהן, שלוחי חברון בשנת תקנ״ח (1798), הדגישו המשלחים באגרת הכללית שמסרו בידם! ״והקדישו גופם לשמים בלא כסף ובלא מחיר״. על ר׳ גדליה חיון בספר הרב חיד״א! ״והלך בשליחות מצוה לעה״ק חברון ת״ו בלי כסף ובלי מחיר״.״ אולם ודאי שלגבי רבים מהשלוחים שימש גורם ההכנסה מניע עיקרי לטלטל עצמם בדרכים שיש בהן סכנות נפשות, ומי שהצליח בשליחותו היתה הכנסתו לא קטנה כלל, בשובו היה בידו לישב בשלוה בארץ כמה שנים. כשמתאר ר׳ רפאל טריויש, מחכמי ירושלים במאה השמונה־עשרה, את העניות הקשה בירושלים, הוא מוסיף: ״ואם תראה אותם מלובשים… או ירושה או מתנה, או בא אליהם מריוח איזה שליחות אשר שמו נפשם בכפם בסכנת דרכים בים וביבשה״. וכן כותב ר׳ אליעזר ב״ר יצחק פאפו בשנת תקע״א (1811)! ״קשים מזונותיו של אדם בא״י, ועל הרוב הנם נצרכים לצאת עד שחוטפים השליחות של מצוד, לצאת קרית חוצות כעשר שנים או יותר, וחיי צער יחיו, הם ונשותיהם יותר מהם ורבה רעת עוברי דרכים לגוף ולנפש כידוע״
ומאחר שידעו בארץ, שיש בשליחות משום כוח־מושך מבחינה חומרית, התנו לפעמים בשעת ייסוד ישיבת־חכמים מכספי נדיב, שחכמי הישיבה לא יורשו לצאת בשליחות, ואם יעשו כך יפסידו את חלקם בישיבה. כך, למשל, הותנה בפירוש בכתב ההקדש שהקדישה האשה רבקה אלמנת יהודה אשכנזי בקושטא בשנת תקע״ב (1812) לייסוד ישיבת חכמים בירושלים, שכל חכם מחכמי הישיבה ״בכל זמן אשר הוא נוטל פירות הסך הנז׳ אינו רשאי ללכת לקרית חוצות [בשליחות] ואם יקום מתהלך בחוץ, לא יטול פירות הסך הנז׳, והיתה לאיש אחר״.״
וכן הותנה בתקנות ייסוד ישיבת ״חיים וחסד״ בירושלים בשנת תקס״ג (1803) ע״י הגביר מפירנצי ר׳ חזקיה מנוח חיים ברפאל! ״אם באולי איזה ת״ח [מהחכמים] המנויים בישיבה זו יצטרך לצאת לחו״ל בשליחות כוללות עה״ק ירושלים תוב״ב, חייב להניח ת״ח אחר במקומו״. לעומת זה אנו מוצאים לעתים שבניגוד למקובל הסכימו המשלחים ליתן לשליח את הלקו בישיבת־הכמים אפילו בימי־שליחותו, כנראה משום שלא יכלו לוותר על השליח. בתעודה שניתנה לר׳ נסים ברוך שליח ירושלים לצפון אפריקה בשנת תרי״ד (1854), נאמר: ״להיות כי ישיבתינו הקדושה חסד לאברהם… יש לנו הסכמה קדומה כי כל אשר יצא מקודש לחו״ל… אם נתעכב שם שלשה שנים אבד חזקתו, ואם פחות יחזור למקומו כאשר היה, אך דמי הספקתו לא ינתן לו מאומה כל זמן היותו בחו״ל, כי אם כשירצו חכמי ורבני הישיבה ובכן…נתרצינו…שיטול חלקו הראוי לו מהספקת ישיבת הנז׳ אפילו בהיותו בחוץ כל זמן היותו בשליחות מצוה "
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
1 – שער ראשון.
2 – הקדמה
3. התגלות באמצעות חלום
לחלום תפקיד מכריע ביצירת קדושים בקרב יהודי מרוקו. מבחינה זו ברור ששאלת קיומם ההיסטורי של הקדושים בעיני היהודים אינה מוטלת בספק. רוב הקדושים שנתגלו דרך חלום שייכים לקבוצה של קדושים אגדיים, ולכן פרטים היסטוריים ועובדתיים לא ידועים על אודותם. מעניין לציין גם, שלרוב מייחסים לקדושים אלה מוצא קדום, ברוב המקרים מארץ־ישראל. החלום הנתפש כצינור העברה של הקדוש או ישות אחרת, הוא ערך אבסולוטי בפני עצמו וצו שיש לקיימו. מבחינת המאמין, וזוהי הנקודה החשובה, אין ספק שהקדוש המגלה את עצמו היה חי.
בדרך כלל מגלה הקדוש בחלום פרטים על עצמו ומבקש שיבואו להשתטח על קברו או שיבנו לו ציון. לפעמים הוא מוסר את שמו ונותן פרטים על מקום קבורתו, כמו ר׳ אברהם דרעי, ר׳ יצחק הלוי ור׳ מסעוד מאני, שלושתם קבורים בהר אימין תאמוגה, ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא, ר׳ יעקב ברדיעי, ר׳ נוואסר, סידי משה, ר׳ אברהם כהן,שהיה ידוע לפני כן כמולאי מאתיל, ר׳ יהודה וראובן, ר׳ מימון אלגרבלי, מול תימחדארת, ר׳ אברהם בן־סאלם' ור׳ שם־טוב המזרחי.
לפעמים הוא מוסר את שמו בלבד ומצווה על החולם למצוא את מקום קבורתו. כך יהודי מקזבלנקה שחלם על ר׳ אלעזר בן־ערך גילה לאחר חקירה את קברו מתחת לערימת אבנים באיגיניסאין. לפעמים הקדוש לא מוסר את שמו, ואז הוא מקבל שם הקשור למקום קבורתו, כמו מול אזיבל אל־ כביר, שהופיע ליהודי מצפרו בחלום ואמר שהוא קבור בהר הנושא את השם הזה.
הקדוש יכול להתגלות ליהודי בחלום בעת ביקורו אצל קדוש אחר, הקבור בסביבת אותו מקום. כך התגלו ר׳ אברהם בו־דוואיה ומול סדרה בקצר אל־סוק לאנשים שהלכו להשתטח על קברי קדושים בבית־הקברות שם.
הקדוש יכול כבר בחלום ההתגלות לחולל נס, כמו ר׳ אליהו, שריפא אשה עיוורת" ור׳ אהרון אסולין, שהופיע ליהודי מתינג׳דאד בחלום, והודיע לו שהנהר עומד לעלות על גדותיו אך אין ליהודים מה לדאוג מפני שהוא ישמור על העיירה, ר׳ יהודה הלחמי הופיע בחלום ביום שישי לשוחט שישן מתחת לעץ ואמר לו איפה למצוא את הסכין שהיה צריך לשחיטה ואף עצר את השמש כדי שהשוחט יספיק לגמור את כל השחיטה לפני כניסת השבת.
הקדוש יכול גם להתגלות למוסלמי בחלום. ר׳ דוד אלשקר (הוא מולאי איגגי) הופיע בחלום לשומר המוסלמי של בית־הקברות היהודי בקזבלנקה והראה לו את מקום קבורתו וכתוצאה מכך בנו הדיינים ציון לקדוש במקום ההוא. ר׳ יצחק אל־קאנסי התגלה לאנשי דבדו בחלום לאחר שנתגלה למוסלמיה שהיתה גרה ליד בית־הקברות היהודי. מקרה מעניין הוא זה של קדוש שנתגלה למוסלמיה שהיתה גרה קרוב לר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא. היא עשתה לו פינה בביתה והיתה מתחננת לפני היהודים הבאים לר׳ מכלוף שיבואו גם להדליק אצלה.
לגבי קדושים אחדים היתה קיימת מסורת של התגלות באמצעות חלום ליד מסורות אחרות על פטירתם או התגלות בדרך אחרת. על ר׳ דוד ומשה מסופר שהופיע בחלום לאחד מאנשי הכפר ואמר שהוא קבור מתחת לאבן מסוימת. לפי מסורת מקובלת יותר הוא מת בשדה כתמורה על חייהם של אנשי תאמזרית. על מול תימחדארת קיימת, ליד המסורת של התגלות באמצעות חלום, גם מסורת התגלות באמצעות התקפה של חולה כפיון. לגבי ר׳ אליהו קיימות מסורות המסבירות את קבורתו ליד שער העיר במקום בבית־ הקברות, ליד מסורת ההתגלות באמצעות חלום. על מולאי איגגי קיימות מסורות המספרות על פטירתו באיגגי ליד התגלותו בחלום כר׳ דוד אלשקר לשומר המוסלמי בבית־הקברות בקזבלנקה.
4. התגלות על־ידי מעשה יוצא דופן סמוך לשעת הפטירה
מעשה יוצא דופן בשעת הרחצה של המת, בשעת קבורתו או מיד לאחר מכן, עם או בלי קשר להתנהגותו בחייו, הוא מסממניו של הקדוש. פטירה בערב שבת מצביעה גם היא על זכות, ועל רוב רובם של הקדושים מסופר שנפטרו בערב שבת.
ההתגלות יכולה ללבוש צורה של אור חזק שמופיע בשעת הפטירה עצמה או בשעת הטיפול במת: על ר׳ יוסף אלמליח מסופר שכאשר נפטר ירדו עליו פנסי אור; מול סנדוק אל־כדאר היה רב וצדיק ונפטר כשנפלה עליו להבת אור עד שעמד ליד גופתו של ר׳ רפאל אנקאווה סיפר שהקדוש היה עם שכינה שאי אפשר לתארה: ר׳ רחמים מזרחי היה פיסח ושימש מטרה ללעג של הילדים. ביום פטירתו, כאשר היו לידו אנשי החברא קדישא, הוארו פתאום גופתו וכל החדר באור חזק מאוד. השכינה ירדה עליו והוא נקבר כקדוש.
סימן הקדושה יכול להתגלות בהתרוממות המת ממקומו: ר׳ מאיר בר־ששת היה איש מוגאדור שנפטר במראכש. הוא התרומם ועלה פעמיים ממיטתו. כאשר ראו שהמת גילה קדושה, החליטו אנשי החברא קדישא של מראכש לקבור אותו בעירם למרות מחאתם של אנשי החברא קדישא של מוגאדור: בעת פטירתו קם ר׳ יוסף כנאפו ממיטתו ונתאדמו פניו.
גם עמידה על קרש הרחיצה בשעה שרוחצים את הגופה היא סימן של קדושה; ר׳ יוסף דיין עמד על קרש הרחיצה ונתן לאנשי החברא קדישא לרחוץ אותו רק בנסיון השלישי לאחר שטהרו את עצמם בדקדקנות רבה והשביעו אותו בשם הקדושים. קושי בהרמת מיטתו של המת מצביע הן על קדושה והן על בקשה של המת שיש למלא אותה: על ר׳ אהרון מונסוניגו מסופר שלא יכלו לשאת את מיטתו מרוב משקל עד שלא הביאו יריעות מסוימות מספר תורה שהרב ציווה לגנוז עמו; נסיון להרים את מיטתו של ר׳ יוסף באג׳איו לא הצליח מפני שהרב ביקש להיקבר בנטיפה ולא בתאביה, שם נפטר: ( הערה אישית שלי – אלי פילו – אמי שתחיה שהיא בת העיירה אנטיפה, אכן זוכרת את המקרה הזה בדיוק כפי שתואר כאן ) את מיטתו של ר׳ יוסף תורג׳מן לא יכלו להרים עד שלא רחצו את השוק דרכו היתה צריכה לעבור ההלוויה.
יום פטירתו של הקדוש מלווה לפעמים בשינוי קיצוני של מזג האוויר, בדרך כלל לרעה, תופעה המצביעה על כך שהטבע מתאבל על מות הקדוש: ביום שבו נפטר ר׳ דוד אביחצירא היתה חשיכה, חושך מצרים; כשהורידו לקבר את גופתו של מול אל־חאזרה אל־מנזורה ירד פתאום ברק מן השמים ואבן מסותתת גדולה נפלה עליו; כאשר נפטר ר׳ יוסף באג׳איו, נפתחו ארובות השמים וירדו גשמים וברק: ביום פטירתו של ר׳ שלמה כהן החשיך והשתוללה סופת חול וקירות נפלו: כאשר נפטר ר׳ פנחס הכהן, בחודש טבת, ירד הרבה גשם, אבל בשעת ההלוויה זרחה השמש.
גופת הצדיק לא נרקבת לעולם וזהו גם סימן של קדושה:ר׳ מסעוד נחמיאש נפטר בכפר רחוק מביתו ושם נקבר. כאשר פתחו לאחר חודש את הקבר כדי להעביר את גופתו למראכש, כפי שציווה על אשתו בחלום, אז מצאו את הגופה כאילו הוא נפטר באותו יום. גם על הקדוש איזה כהן מסופר שמצאו את גופתו לאחר זמן כמו שהיתה בעת הקבורה. גם תכריכיו של הקדוש נשארים לבנים אפילו אחרי שנים רבות בקבר, וכך מצאו את התכריכין של ר׳ רפאל ברדוגו כשרצו להעביר את עצמותיו למקום אחר.