המקובלים במרוקו-דוד אביחצירא.
המקובלים במרוקו
דוד אביחצירא.
בן מסעוד בו יעקב. תרכ"ו – תר"ף, תאפילאלת, חיבוריו : " שכל טוב " פירושים לפסוקים ודרושים לנפטרים, " פתח האהל ", פירוש רחב על התורה, " רישא וסיפא ", רמזים על פי הקבלה, והשט. ראה הקונטרס " כבוד מלכים " שבסוף " מלכי רבנן וראה על המחבר בספר " אני לדודי " מאת יחייא אדהאן, ושם גם פיוטים לכבודו
להלן הפיוט מתוך הספר " אני לדודי " מאת נכדו של אביר יעקב, רבי יעקב אביחצירא, בן בתו, רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
אמת מארץ תצמח / על עוונותינו ימח / וגם לבבו ישמח בתחיית המלך דוד
נעים ויפה דודי / טוב מכל מתי סודי / היה הדרי הודי אדוני דוד המלך
יצא מעם סגולה / ביום שבת כלה / ועלה לו למעלה כי זה רצון המלך
יחדי בן הגבירה / נשמתו היא טהורה / בִטְלה הגזרה מעל בני המלך
חמדת כל ישראל הוא / כולם אומרים אשריהו/ מה מתוק אמרי פיהו / כמאמר המלך
יראתו יראה תמה / בלי אוֶן ומרמה / לשֵם שוכן שמימה / לעשות רצון המלך.
ישב חדרי חדרים / לעסוק בנסתרים / שכינה הֵרים / כי כן דבר המלך
אדון הכל אין בלתו / טהורה היא מחשבתו / אין להרהר בדעתו / כי כן גזר המלך
אדוני בעוד גָבַר / מנעוריו התגַבָר / לכבוש יצר שגָבַר / לבטל רצון המלך
דרש טוב הוא לעמו / קביו נתקיימו / מתוק מדבש טעמו / כמו טעם המלך
הדריך עמו עדתו / לקים את מצותו / לעילוי שכינתו / לבוא בהיכל המלך
אוהב צדקות היה / בדיבור ועשיה / פדה רבים משביה / להשיב שבות המלך
נקי כפים ובר / בתורה דיבר דבר / חיילים עִמו הַגְבַר / ברוב עם הדרת מלך
חסיד הוא בכל מדה / לתורה ולתעודה / הוא עיני העדה / לכל צרכי המלך
זכותו היא גדולה / מכל בני הגולה / כי הוא רב המעלה / לדבר עם המלך
קיבץ רִבָה פעלים / לַשֵם באלים / כמו יושב אהלים / יבטח ביי מלך
את חיבוריו היקרים / כולם מפז נבחרים / בהם סודות נסתרים / מאנשי חברת מלך
מלא מצוות כרימון / כְּכֶרֶם בעל המון / שכרו אתו טמון / בחצר בית המלך
יָעַץ עצה נכונה / עם נפשו העדינה / ישב בדד בשכונה / לראות פני המלך
צדיק הצדיק רבים / רחוקים עם קרובים / הכל רצים ושבים / לעשות דבר המלך
חָנַן דלים אביונים / תמיד בסבר פני / דבריו נאמנים / לפני האל המלך
זכות אבותיו עִמו / בלילו וגם יומו / גדול מרבן שמו / כמו דוד המלך
קבל נא את מנחתו / ורחם על עדתו / בזכות אבות וזכותו / יבוא בן דוד המלך
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc-David Bensoussan
On a souvent mis en opposition Bled El-Makhzen et Bled El-Siba
L'autonomie relative des tribus berbères fit que le Makhzen dût composer constamment avec les forces locales. Lorsque le peuple souffrait de sa condition difficile, l'autorité locale de la Siba permettait de manifester sa frustration, souvent sous forme de révoltes contre le pouvoir central et échapper ainsi à la lourde pression fiscale. Du point de vue du Makhzen, les contrées berbères de l'intérieur vivaient dans un état semi-anarchique. Le Makhzen pouvait avoir recours à la force, chercher vin compromis avec les leaders locaux ou encore ignorer les régions insoumises. Des Moqadem pouvaient demander à être reconnus par le Makhzen et se voir confier des tâches d'administration de fondations religieuses, tels les Habous et les Foutouhat. Ces dahirs chérifiens étaient renouvelés lors de l'avènement d'un nouveau sultan.
Plusieurs historiens ont établi la distinction entre Bled Al-Sïba qui est une région intérieure généralement non soumise, voire même rebelle, et Bled Al-Makhzen qui est la région solidement contrôlée par l'autorité royale. Certains rattachent la Siba au statut de sa'iba, qui est celui d'un esclave affranchi et livré à lui-même. Elle représenterait donc la cassure du lien qui rattache au sultan et la dissidence. Dans de telles contrées non assujetties aveuglément au sultan ni même à la religion, il n'était pas garanti que la loi coutumière berbère ou 'urf ne remplaçât la loi islamique ou shari'a, ce qui ne signifiait pas que cette dernière était abolie. Il n'en demeure pas moins que les dynasties, citadines pour la plupart, s'appuyèrent aussi sur des populations montagnardes ou nomades.
Au début du XXe siècle, le chercheur Michaux-Bellaire considérait que seulement un cinquième du territoire marocain faisait partie de Bled Al-Makhzen. Le reste du territoire aurait fait partie de Bled Al-Siba. Ajoutons que certains territoires étaient considérés comme des territoires conquis ou territoires de capitulations Blad Al-Anoua tandis que d'autres du nom de Blad Aç Çolha étaient restés propriété des anciens maîtres du sol qui s'étaient converti à l'islam pour conserver leurs biens fonciers.
מגילת היטלר – מיכל שרף
מעאודה פלחן די מי כמוך
עלא היתליר
מן כיף אללאה אילאהנא
דאיים ראד באלו עלינא
ומן כול דיקא׳ פאכּנא
רבּנא רחים וחנין :
אסייד ישמו אנא נשכּר
ועזאייבו אנא נדכּר
וכירו דימא נתפכּר
חתתא לזיול לאכריין
פייאם היטליר לגדדאר
וצחאבו אלכּפפאר
פכּנא מן אדדל ולעאר
יהוד.לאפריךּ כּאמלין
כאפאני כירו לכתיר
מערוף ענד לככיר וסגיר
תמניא פי נואמביר
נתפככרוה טול שנין
מא קרא מא רבח גראדו
מא כללאוהלו זדורו
גיר בלחילא די ענדו
רזע מן לחאכמין
וכאן פייאם היטליר
בעד כאן סבּאג פזזיר
דכללו תכמאס כתיר
ודכל לחבס מעא למסאזין
אוזזד פלחכס לפלאן
באס יחכם זמיע לבלדאן
וליהוד יפניהום פניאן
יכללצו רב לעאלמין
קרעא עטא לזמיע לצחאב
וזמעהום בעאד וקראב
ורתתב עליהום תרתאב
יעמלו לפרופאגאנד ללוכרין
ראיי עמל מעא אהלו
באס יעזל לפארטי דיאלו
נאציונאל סוציאליסט סממאהאלו
עדיאן ליהוד ולאד אמיין
אזמעי תזמעו זמיע למנדוםין
היץ גורינג והימליר פלחין
חתתא גובילס וריבינטרוף לכסין
וזמיע נאס אצ'אלמין
ברית- בעריכת אשר כנפו-העיר תיטואן – ירושלים הקטנה טמודא – Tamouda)
אמנון אלקבץ
העיר תיטואן – ירושלים הקטנה
טמודא – Tamouda)
טמודא
חוברת " ברית " מספר 29 בעריכת אשר כנפו
העיר תיטואן (Tetouan – "מעיין" בברברית, יושבת לצד "הברך" בצפונה של "אל- מגיריב אל-אקצא", הידועה כי׳מרוקו", כעשרה ק"מ מחופו הדרומי של הים התיכון. אבותיה המייסדים, בחרו לבנותה בשיפוליהם של הרי"הריף", "דרסא" ו"גורגז", שאחת מפסגותיהן מתנשאת לגובה של יותר מ-1500 מטר מעל פני הים. זהו המקום בו נמצא המישור שלמרגלותיו זורם "וואד מארטיל", אחד מנהרותיה האיתנים של מרוקו. נחל נוסף המפאר את העיר, הוא "וואד ורגה" היורד מהרי הריף, ונשפך אל נהר סבו, בדרכו אל העיר פאס.
תיטואן היא העיר הגדולה ביותר בצפון צפונה של מרוקו, לפני טנגייר, סיאוטה ומילייה. ע"פ הפרסומים הממלכתיים הרשמיים, אוכלוסייתה מונה כיום קרוב ל־400000 תושבים, 95% מהם מוסלמים. בשנת 1971 מנתה אוכלוסיית העיר 101000 תושבים, ובשנת 2004 עברה את ה-352000, כלומר שבתקופה של כשלושים שנה בלבד, שלשה את אוכלוסייתה. מיקומה הגיאוגרפי של תיטואן, נמצא בצומת חשוב שבין העיר סיאוטה (סבטא), היושבת מצפונה, במרחק של כ-40 ק"מ.
במרחק של כ-60 ק"מממנה, בקודקוד הצפוני של שטח הממלכה המגריבית, נמצאת העיר טנגייר, החולשת על "מעברי-גיברלטאר", שבין הים התיכון לאוקיאנוס האטלאנטי. מדרומה, במרחק של כ-60 ק"מ, העיר שפשאווין (Chefchaouen) שעל כביש האורך לכיוון ואזאן ופאס, משם הדרך אל מרכז מרוקו, פתוחה. כל איזור המשולש הצפוני הזה שב"ברך" החודרת אל הים התיכון שנקרא "מארווקוס" (Maruecos), ידוע מאוד כחבל ארץ דוברי הספרדית, על שום שליטתם של הספרדים באיזור זה במשך שנים רבות. למרות שהשלטון הספרדי מזמן אינו חל על אוכלוסיית החבל, השפעת לשונו ותרבותו שנותרו אחריו, פרוסים עדיין במרחב, וניכרים עד עצם היום הזה. כאן נמצאת נקודת החיתוך וצומת המפגש של התרבויות שבין אפריקה לאירופה, ולשאר העולם. לא בכדי נחשק תמיד חבל ארץ זה ע״י הכוחות השונים שצצו ועלו על בימת ההיסטוריה של העמים, ולאו דווקא של עמי האיזור. בין הכובשים הראשונים של רצועת החוף המיוחדת הזו, היו יורדי הים הפיניקים. אחריהם הגיעו הרומאים, הוואנדאלים, הספרדים, הפורטוגזים, האנגלים, הצרפתים וכמובן המוסלמים, לפיכך ידועה העיר תיטואן כבעלת היסטוריה ארוכה, ולא תמיד חיובית.
תיטואן, הידועה גם בשמה הקדום "טמודא" (Tamouda, סוג של תמרים), נודעה עוד מהמאה השלישית לפני הספירה, כמקום עגינתן של ספינות פיניקיות ששייטו וסחרו במרחב.
בשנת 42 לספירה, נכבשה העיר ונהרסה ע״י צבאות רומי שהשליטו את מרותם על כל ערי החוף של אגן הים התיכון, ובכלל זה, הערים שבחופי צפון אפריקה. עדויות לכך, הם בתי הקברות הנמצאים באיזור, הקיימים עוד מתקופתם. כאמור, אחרי רומי, פקדו את העיר התנפלויות תכופות של פירטים ופולשים שונים. לצורך הגנה מפני בוזזים אלה, נבנתה בה חומה שהקיפה אותה לאורך 5 ק"מ, ובה נפרצו 7 שערים. חלקה הגדול של החומה שבעיר העתיקה, היא "המדינה", עדיין שורד, וכן מרבית שעריה. בשנת 1997, הוכרזה העיר העתיקה, ע״י אונסק״ו, כאתר מורשת עולמית, בגלל הארכיטקטורה של חלק מבנייניה המתעד את התרבויות והסגנונות השונים שהותירו הכובשים השונים אחריהם. המונומנט המיוחד והמרשים ביותר בתוך הימדינה׳, הוא איזור הימטמר,(Mtamer) הבנוי על שטח רחב-ידיים, שמתחתיו מבוך תת קרקעי ענק. בעבר, שימש המקום מחסה לעבדים, אותם שבויים שנתפסו במהלך ההתקפות הפיראטיות על חופיה הצפוניים של מרוקו. אזורים נוספים מוכרים בתוך העיר הם, מחוז אל-עיון(המעיינות) המפורסם במימיו הזכים, הצלולים והמתוקים. ג׳מע אל- כביר, (המסגד הגדול) והשכונות שמסביבו, ושער הכניסה הראשי אל הימדינה,, הוא באב א- רואח (שער הרוחות).
איזור זה של צפון מרוקו נקרא ה-Spartel (יתכן והשם נגזר מהמילה הצרפתית Sparterie, מוצרי קליעה או מחצלות, או מהמילה האנגלית Sparteine, מין שרף שמנוני המופק מצמחים). מרצועת חוף זו, קל לחדור לממלכת המגרב, והמוסלמים הראשונים, ניצלו זאת בשנת 710, וכבשו את המקום מיידי יושביו הביזנטיים. מיקומה האסטרטגי של העיר, שימש תמיד עילה למלחמות בין העמים השונים שחמדו את חבל הארץ האסטרטגי והפורה הזה, בדרך כלל, היו אלה בעיקר ספרד, פורטוגל וצרפת.
בשנת 1399 כבש המלך הספרדי אנרקי ה-3 את העיר, וכמעט החריבה, נמצאו בה כבר יהודים שגורשו מספרד בשנת הקנ״א (1391). כעבור כ-80 שנה החלה מחדש בנייתה של העיר ע״י הפליטים המוסלמים הראשונים שברחו מאנדלוסיה, אחר נפילתה של גרנאדה מידי המוסלמים לידי הנוצרים. בשנת הרנ״ב (1492), עם בוא זרם המגורשים הגדול של יהודים ומוסלמים מכל ספרד, וקליטת חלק נכבד מהם בעיר תיטואן, התעצמה התפתחותה ובאו לה תקופות שגשוג ופריחה חדשות.
חיבורה של תיטואן לעיר מרטיל ונמלה, עשוה למקום מועדף לשינוע סחורות של סחר החוץ, ומרכז לוגיסטי מצפון אפריקה לשאר העולם. אלה היו בעיקר סחורות צבאיות, או ייצוא של מוצרי מזון ליבשת אירופה. בעת שלטונו של נפוליאון בונפרטה (1821-1769), קיסר צרפת, נזקקה מדינתו לייבוא סחורות רבות מצפון אפריקה כמו חיטה, שמן וסוכר. מרבית הסחורות עברו דרך נמל תיטואן. נמל זה משמש כיום גם כצומת מרכזי וחשוב של כבלי התקשורת התת-מימיים-הבינלאומיים. המאבקים על השליטה באיזור אסטרטגי חשוב זה, בין המדינות הקולוניאליות, ובעיקר בין ספרד לצרפת, לא פסק עד לשנת 1912, שאז חילקו צרפת וספרד, ב-״חוזה פאס", את מרוקו לשני שטחי-חסות. צרפת קיבלה את החסות על מרבית שטחה של מרוקו, ואילו ספרד זכתה בחסות על האיזור הצפוני של מרוקו, ובכלל זה על העיר תיטואן שהפכה לבירת המחוז.
בחוזה נקבע שבתיטואן ישבו, זה לצד זה, הנציב העליון הספרדי והכליפה המוסלמי. עוד נקבע כי החסות היא זכות אישית וזמנית על האדם שהוענקה לו, על אשתו וילדיו. זכות זו הוענקה למועסקים ע״י המשלחות הקונסולאריות, וכן לסוחרים הסיטונאים עם ארצות ניכר. אותם בעלי זכות זו, ניצלו מידו הארוכה של השלטון המרוקני. מצב זה נמשך לאורך שנות הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו, עד שנת 1956, שאז קיבלה מרוקו את עצמאותה, וצרפת וספרד ויתרו על חסותן במדינה. כשנה לאחר מכן, הפכה מרוקו לממלכה שבראשה עמד המלך מוחמד החמישי, ומרביתו של האזור הצפוני, ובכלל זה העיר תיטואן, שבו להיות חלק מההמלכה העלאווית.
[1] ־ .(239-252-Terras, Henri, Histoire du Maroc, vol.2, Atlantides, Casablanca, 1975, (ppהעלאווים, או השריפים הפילאליים, ממוצא שבטי הברברים שבדרום מרוקו, חיו במחוז העיר תאפילאלת. יש המציינים שהיו אלה קבוצות צליינים שהגיעו מחיגיאז שבערב הסעודית בשנת 1631, והונהגו ע״י מולאי חסאן אל-קאסין. אדיקותם לאיסלאם, גרמה למאבקים פנימיים שפרצו בין שבטי הדרום. אחר נצחונו של מולאי ראשיד במלחמתו נגד אחיו, מולאי מוחמד, העביר הראשון את בירתו לפאס, אחר כיבושה. זאת תחילתה של "השושלת העלאווית-פילאלית" הנמשכת עד עצם היום הזה במרוקו. כידוע, מולאי ראשיד נהרג, בשנת 1671 ,מבעיטת סוס, ואת מקומו תפס אחיו, מולאי אימאעיל הנקרא "בן השפחה".
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Mais poursuivons notre visite. En prenant par la rue Isabelle Eberhardt, derriere l'an cienne residence de l'administrateur militaire, – le Territoire – (ex-bordj Citroen), je me dirigeai vers l'oued et la maison d'un ami d'enfance, Mohammed Hafid, mon camarade de classe si brillant que je n'eus pas la chance de revoir.
L'oued Bechar, l'un des rares de ces regions a n'etre pas asseche onze mois sur douze, est toujours ce magnifique paysage de carte postale, ce lieu enchanteur qui fascinait les touristes, les peintres, les photographes et les promeneurs, avec ses milliers de superbes palmiers, dresses vers le ciel ou penches sur l'eau, comme pour s'y mirer. II fallut revenir en ville, pour ne pas ceder a la reverie melancolique, a la nostalgie de nos jeunes annees qui se sont ecoulees dans ce cadre ; sous les arcades, a la place des magasins Abihssira, Aboukrat, Benassaya, Bensemhoun, Layani, de petits boutiquiers, qui, dans l'attente du chaland, tuent le temps, parfois, en se livrant des parties acharnees sur des damiers traces a meme le sol. Helas, l'echoppe d'El Mbkhout, comme les machines des petits tailleurs juifs ne sont plus la ; avec elles, ont disparu les cordonniers, ferblantiers, forgerons et tous ces petits artisans, juifs pour la plupart, qui faisaient le charme de l'endroit.
En fait, le depart des commercants et artisans juifs d'autrefois n'a pas vraiment entrame une perte d'activite ; la vie s'est transformee, les besoins ayant change. Aujourd'hui, la ville grouille d'habitants et particulierement d'enfants ; au lieu des quatre ecoles de 1962, il faut en compter une quarantaine aujourd'hui… qui ne suffisent pas, puisque les responsables ont ete obliges d'imaginer un systeme de mi-temps pour accueillir toute cette jeunesse.
AVANT-PROPOS
L'avenue Poincare n'a guere change, mais elle ne constitue plus le pole economique de cette ville ; bien qu'ayant perdu leurs enseignes, le plus souvent, les magasins des freres Amouyal, d'Assouline, de Simon Attia, de Meyer Amar, Elie Hazout, de MM. Bach, Klein, des freres Benichou, de M. Bensoussan, des Sebban, les salons de coiffure Benhamou, Martinez et Oliel, la pharmacie Lasseigne, les hotels Mestre, Vignaud et Monier sont toujours la, comme accables de tristesse, sans ame.
Meme Khalladi, le gargotier aux moustaches ala Dalia disparu. Les rues voisines n'ont plus les noms familiers que je connaissais ; ceux du Docteur Ceard, du Lieutenant Ferrand, de G.B.M. Flamand, de Rene Estienne, que j'ai connus, ont ete remplaces et les malheureux tamarins paraissent rabougris.
Le quartier juif aussi a disparu, totalement rase par les bulldozers: j'en ai eprouve une grande peine car c'est la que battait le coeur de notre communaute, serree autour de ses cinq synagogues ; j'aurais bien aime les revoir, et revoir aussi les maisons de mes amis Teboul, Amouyal, Benichou, qui sont aujourd'hui respectivement lyonnais, parisien et marseillais. Celle de Roger et Gilbert Amar est tou- jours la, a l'angle, comme un peu plus loin, la maison de mon pauvre camarade de l'ecole primaire, David Amar, mort a 12 ans, dans les pires souffrances, parce qu'un incons- cient lui avait fait la farce la plus stupide et la plus criminelle en allumant Fun des petards dont David avait bourre ses poches… Que de souvenirs !
Poursuivant la visite a la recherche de «mon» Bechar et de ses fantomes, je me dirigeai vers 1'autre bout de 1'avenue Poincare, laissant derriere moi les magasins Hazout, Sam Benichou, Meyer Amar, Sebban, Bensoussan, Benichou, Azeroual, Albert Amar, Benhamou, Fechoppe de M. Amsellem… Tout en haut, en fermant les yeux, j'ai 1'im- pression d'entendre ces conversations a haute voix, entre Nicolas, Castel, Mardochee Benichou et mon pere, personnages truculents ala Pagnolqui, installes chacun devant sa boutique, refaisaient le monde en lancant leurs idees de part et d'autre de l'avenue Poincare.
L'enchantement fut de courte duree : levant les yeux au-dessus des tamaris, j'eus la grande surprise d'apercevoir la cathedrale, a peine reconnaissable : peinte en ocre, elle avait ete transformee en mosquee, et le croissant pose au sommet du clocher devenu minaret, avait beaucoup de mal a dissimuler la croix posee quarante ans plus tot et qui n' avait pu etre ni detruite, ni totalement recouverte.
Dans 1'ancienne petite eglise. laissee aux derniers Catholiques presents, je ne trouvai aucun Pere blanc: sa paroisse s'etendant desormais sur des milliers de kilometres carres, le R.P. Miguel devait courir le desert, pour essayer d'etre present la ou se trouvaient encore quelques Chretiens, la ou des hommes pouvaient avoir besoin de lui.
Notre ecole n"etait pas tres loin de la ; j'y allai et, quand je demandai a la visiter, surprise le directeur n'etait autre que Khelifa, un de ces jeunes que nous avions emmenes en colonie de vacances a d'Uriage, en 1958, premiere colonie de vacances des jeunes sahariens : a raison de deux ou trois par village du sud, ils furent ainsi pres de deux cent soixante a profiter de l'occasion de prendre un train, un bateau, de voirla France, ses montagnes, ses rivieres, ses cascades, la neige, un glacier, la mer, des villes, de 1'herbe et du gazon partout…
Beaucoup d'entre eux, en toute occasion, s’emerveillaient, repetant : «c'est la premiere fois…
Helas, cette colonie de vacances fut aussi endeuillee par la mort d'une fillette agee de 9 ans, Louise Kauffman.
Ce fut une grande joie de nous retrouver trente ans apres, de voir que nos eleves ont reussi, et qu'ils ne nous ont pas oublies.
Khelifa sonna le rappel des anciens d'Uriage et je pus, grace a lui, en revoir quelques- uns, le jour meme ; peu apres, je devais revoir Mohamed ben Abd el Jebbar a Beni Abbes, Abdallah et Baba a Adrar…
Puis il fallut laisser place a une autre forme de nostalgie, celle qui va puiser au fin fond de la memoire, des souvenirs dont on ne soupconnait meme pas l'existence : Khelifa m'enferma dans son bureau apres m'avoir mis entre les mains le registre sur lequel etaient consignees, d'une magnifique ecriture calligraphiee, toutes les inscriptions depuis 1914 : en feuilletant ce registre, je rencontrai avec emotion les noms de beaucoup de mes anciens camarades des diverses classes, et, fermant les yeux, je les revis tels que je les ai connus alors : Flora Abihssira, Arlette Aboukrat, Agha Mohamed, Maurice et Roger Amar, Maurice Amoyal, Assouline Mir, Moi'se et Meyer Benichou, Marie-France Charbonnier, Henriette Dernaucourt, Jacques Fleurial, Chantal Georges, Mohamed Hafid, Hammadi, Illouz, Yves Keranflech, Guy Mangini, Medjbour, Denise Nezri, Emile Teboul, Eliette Tordjman…
J'eus soudain aussi la revelation que notre univers scolaire avait ete, durant toutes ces annees, une sorte de condense de la vie becharienne ; je me rememorai mon premier contact avec l'ecole et ma surprise de voir des enfants de 6 et 7 ans obliges, a l'appel de leur nom, de se ranger en trois files, selon qu'ils etaient Europeens, Musulmans ou Israelites !…
مقالات باللغة العربية إدريس الهراس
| إدريس الهراس |
|
أولا : مما ورد في مقدمة كتاب " دراســات في تـاريخ يهـودآسـفي" للأستاذ الباحث (كريدية إبراهيم) : من أبرز دواعي إقدامي على كشف هذه الوقائع والأحداث المتفرقة التي تخص تاريخ يهود آسفي ، هو إحساسي الراسخ والصادق العميق، وإيماني المكين الثابت ، بأن من أكتب عنهم هم مغاربة قلبا وقالبا، وليسوا دخلاء عارضين كما يتوهم البعض، فهم يضربون بجذور وجودهم عميقا في أرض المغرب وتاريخه السحيق وثقافته وتراثه، كانوا دوما و أبدا مكونا من مكونات المجتمع المغربي وكيانه وحضارته، ولا يمكن بأي حال إقصاؤهم عن المسار التاريخي لهذا البلد ، بكل نقلاته ومنعطفاته وتعرجاته، وأنهم كانوا وما زالوا حتى اليوم، سواء تواجدوا بوطنهم المغرب أو بأرض المهجر، فخورين بمغربيتهم ، متمسكين بجانب كبير من العادات المغربية الأصيلة، في الملبس والأكل وفي الأعياد والمناسبات العائلية، وما زالوا جميعهم حريصين على تقديم فروض الطاعة والولاء لعاهل المغرب في مناسبات معلومة، وما تزال بيعهم تصدح له بأخلص الدعوات ورفيع الابتهالات بالمغرب والمهجر على السواء، ولا يخفى ذلك على كل مبصر لبيب،كما يعاينه كل متغافل مريض، وقديما قالت العرب "ليس بعد العيان بيان ". ويؤكد البحث التاريخي والاجتماعي أن المغاربة اليهود كانوا دوما مرتبطين بإخوانهم المغاربة المسلمين، بعلاقات تتسم بالتداخل والتكامل والتعاون والتعاضد، وكانت "لهم مكانة خاصة في المجتمع والدولة والثقافة، وفي عموم حضارة المغرب، ربما يكاد يكون فريدا من نوعه بالمقارنة مع حال الجماعات اليهودية التي كانت في أرجاء أخرى من العالم ."(1) وعبر العصور والدول لم يدخر المغاربة اليهود الجهود في سبيل ترقية علاقات المغرب بالخارج ، والنهوض بأحوال تجارته وصنائعه وفنونه، ومد خزائنه بالمال الوفير من الفروض والأعشار، فكان منهم الوزير والمستشار والقنصل والمفاوض الدبلوماسي والمفكر والفيلسوف والطبيب والحيسوب والتاجر والصانع والفنان والعامل البسيط ، فقد كانوا دائما "عضوا نافعا، بل ولابد منه، بحيث أن استئصاله القريب العهد، ترك الإحساس إلى يومنا، بحدوث بتر في هذا الكيان الكلي"(2). ورغم ما لحق العلاقات بين اليهود و المسلمين المغاربة من برود وإفساد وحتى عداء متبادل، كان سببه الجوهري مكائد الأجنبي والاستعمار والتسرب الصهيوني ، فإن غالبية اليهود المغاربة ظلت وفية للدولة المغربية ، مخلصة تمام الإخلاص للعرش(3)، ورغم مـا أصاب عدد يهود المغرب من تراجع وضمور، بفعل إغراءات الهـجـرة الخارجية فإنهم وبما تبقى منهم على قلته، "يمثلون أهم مجموعة يهودية في العالم العربي"(4)، ناهيك عن أعداد كبيرة منهم ما تزال تحج كل سنة إلى وطنها المغرب، من مهاجرها المختلفة وحتى القصية منها، لزيارة ذويها، أو بدافع الحنين إلى أوطانها الأصلية من ربوع المغرب المديد، أو لزيارة مشاهير الأولياء اليهود، والتبرك بهم وحضور مواسمهم السنوية (الهيلولا). وأنا إذ أخص يهود مسقط رأسي، آسفي بهذه المحاولة، فإني أحب أن يكون لتاريخهم مكان بين أبحاثي، التي تسعى إلى استكشاف درر تاريخ هذه الحاضرة العريقة المصونة، التي كانت أرضا هنية للتساكن والتعايش والتسامح والتكاثف بين المسلمين واليهود المغاربة، ويعلم الله وحده ما بذلته من وقت وجهد لتجميع مادته التاريخية، وتمنيت أن أنجز أكثر مما أنجزت، ولكني لم أفلح، لأن الأمر يحتاج إلى أسفار لا أقدر على توفير مصاريفها(5)، فأحببت نشر هذا البحث على قلة دراساته وصفحاته، قبل أن يضيع مني، راجيا أن يكون حافزا لغيري من الباحثين على مزيد من التنقيب والبحث الموسع ، والله أسأل النفع فيما قدمت، وهو أعلم بما تخفيه النفوس والسرائر. ثـانـيــــــا : و في الفصل الذي اختار له عنوان "الحضور اليهودي بآسفي بين الماضي والأمس القريب " يقول الأستاذ الباحث : كانت مدينة آسفي وعلى كر العصور والدول، تحتضن ساكنة يهودية مهمة، تميزت بكبر عددها، وقوة فعل تأثيرها في حياة المدينة بمختلف جوانبها ، وباستقراء مكنون أسماء العائلات اليهودية المتأخرة بآسفي، يمكن إجلاء وكشف بعض الحقائق عن الأصول البعيدة ليهود هذه المدينة (1)، ومنها : 1-أن قسما من يهود آسفي، كانوا من الأمازيغ الأقحاح لحملهم أسماء أمازيغية ، مثل ملو ووزانا وويزمان وأمزلاغ وأزنكود وخنافو(2)، لاشك أن قسما منهم كانوا من أهالي المنطقة، من بربر المصامدة، والباقين وفدوا على آسفي من مناطق بربرية بعيدة ونائية، عبر عصور مختلفة، وقد كانوا منذ أحقاب مغرقة في القدم متمسكين بالديانة اليهودية، التي دخلت إلى المغرب في وقت مبكـر من ظهورهـا(3)، وأقبلت على اعتناقها عدة قبائل أمازيغية، لوجود ميل فيها إلى الأخذ بالوحدانية في المعتقد(4). 2- أن قسما آخر من يهود آسفي، تشي أسماؤهم بأنهم جاءوا إلى آسفي من مناطق قصية، كأفلو نسبة إلى تافيلالت، والدرعي نسبة إلى بلاد درعة، وابن السوسي نسبة إلى بلاد سوس(5)، وبلفاسي نسبة إلى فاس (6)؛ ومثل هذه الهجرات البعيدة كانت من العوائد المعروفة عند يهود المغرب، وذلك في كل العصور، فقد كانوا يجوبون المغرب من أقصاه إلى أقصاه، وحتى في الأوقات العصيبة ، التي يختفي فيها الأمن والاستقرار،" أثناء تغيير السلطة أو الحروب الأهلية "(7). 3- أن قسما ثالثا من يهود آسفي كان يحمل أسماء إيبيرية، تنسب بكيفية صريحة إلى مواقع توجد بإسبانيا والبرتغال، أو تنحـدر مباشرة من اللغة الإسبانية أو اللغة البرتغالية، ومن ذلك أسماء كوركوس Corcos ومورسيانو Murciano (8) وكبايو Caballo وبميينتا Pimienta ومورنو Morenoوبارينيتي Pariente وكابسا Cabeza(9)، وقديدا وبينيتو وطابييرو(10)، وهذه الجماعة تنحدر من اليهود الذين طردوا من إيبيريا ، في نهاية القرن الخامس عشر(11)، ولئن كان عدد الوافدين منهم على آسفي محدودا، قياسا إلى الأعداد الكبيرة التي وفدت منهم على مدن الشمال المغربي (12)، فقدكانت لهم –على قلتهم – أفضال كثيرة ومحمودة في إغناء العقيدة والثقافة اليهودية بآسفي، وترقية عدد من حرف هذه المدينة، وتنشيط تجارتها الداخلية والخارجية ، مما جعلهم يتميزون ويجنون من نبوغهم الفكري والحرفي غنى ونفوذا ووجاهة وصيتا حسنا على الصعيد المحلي والوطني وحتى الخارجي ، امتد عبر الدول والعصور. |
עבודת שורשים לתלמיד-המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה
היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות
המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה
ימיה הראשונים של מרוקו העצמאית (החל מ-1956) בישרו תמורה חיובית במצב היהודים. כמה מהם מונו לתפקידים בכירים במנגנון הממשלתי וגברה השתלבות היהודים בכלכלה. בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית כיהן כשר הדואר ד״ר ליאון בן-זקן, שהיה ידוע במפעלי הצדקה והחסד שלו בקזבלנקה. צעד מהפכני זה נשאר בלא המשך, השר היהודי איבד את משרתו עם חילופי האישים הראשונים בקבינט, ומאז לא הוסיפו לדבר על הצורך בשיתופו של שר יהודי.
חודשיים בלבד לאחר השגת העצמאות החלו השלטונות לנקוט קו של הפליה נגד היהודים: הם אסרו על היהודים לעלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. כן הוציאו חוזר שהגביל מתן דרכונים ליהודים, וככניעה ללחץ הליגה הערבית החליטו על ניתוק קשרי הדואר בין מרוקו לישראל. התערבות השלטונות נתנה את אותותיה בכל מערכות החיים בקהילה. בזה אחר זה התחסלו בדרך ההלאמה בתי הדין הרבניים, בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) ושאר המוסדות. כך עלה הכורת על האוטונומיה היהודית ארוכת השנים, אשר השכילה להתקיים אף בתקופת השלטון הצרפתי.
התגברה גם השתרשות הקנאות הדתית בקרב ההמונים והתחזקה אחיזתה של הלאומנות הערבית בקרב כל השכבות ובעיקר בחוגי המשכילים. את ההסתה נגד היהודים ניהלה מפלגת האסתקלאל (עצמאות), אשר הועידה את ביטאונה להפצת תעמולה עוינת, לפעמים ארסית. ההסתה גאתה במלחמת ששת הימים. לראשונה בתולדות מרוקו ראו אור קטעים מתוך ״הפרוטוקולים של זקני ציון״ והועלו הצעות להטיל חרם כלכלי על היהודים, ורק מדיניותו התקיפה של המלך מנעה התפרצויות אלימות מסוג אלו שאירעו בלוב ובתוניסיה.
למרות ההקצנה שחלה בעמדת מרוקו כלפי מדינת ישראל במהלך שנות ח-70, הקפידו השלטונות לחזור ולהצהיר על ההפרדה המסורתית הנקוטה בידם בין ה״ציונים״ בישראל —י ארצם, הנחשבים להלכה לאזרחים רצויים ושווי זכויות. למעשה חשופה הקהילה למסעות תעמולה אנטי-יהודיים, המתעוררים מדי פעם. ב-1971 גרםמסע כזה לסילוקם של היהודים ממשרות פקידות בכירות. הקהילה היהודית פועלת מתוך הימנעות מוחלטת ־הבלטות ציבורית. רוב היהודים החיים כיום במרוקו(כ-4,000) נהנים מרמת חיים וחוששים להגר, בעיקר מסיבות כלכליות. הם ממשיכים לשלוח את צעיריהם לחו״ל, ־ ־־ לצורכי לימודים. הקשרים בין מנהיגי הקהילה לבין המלך הם מרובים וקרובים : 1—בר המאפשר למנהיגים אלה לפעול כאנשי קשר בין המלך לבין ישראל ומנהיגיה.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רכי שלוס כן צור
רבי שלם [שלום] בן צור ב״ר משה מרבני סאלי במאה החמישית למניינינו, היה תלמיד חכם בקיא בחכמת הדקדוק. חכמי סאלי ידועים היו בלשונם העברית הרהוטה והמליצית, די להתבונן בשיריהם, בכתביהם, בפירוש אור החיים הקדוש, כדי להבין שהשפה העברית לא נתחדשה בעת החדשה, אלא תמיד היתה במלוא חיותה והדרה. הרב חיים שושנה זצ״ל מגדולי המדקדקים והמשוררים מבני דורנו, ביקר בסאלי ואמר:
"סאלי הינה מרכז השפה העברית״
(עדותו של חנניה דהאן ז״ל ״במקורות השירה היהודית במרוקו״).
רבי שלום חיבר:
א. ״שיר חדש״ – על כללי העיבור והתקופות עם ביאור, הודפס ב־״עת לכל חפץ״ לרב היעב״ץ.
ב. שירים וקינות – חלקם מופיעים ב״קול תחינה״ לרבי אברהם אלנקאוה.
ג. מעשה נערות – ספר בכת״י.
ד. חיבור ־ על פירוש רש״י.
שמו מוזכר מספר פעמים ב״משפט וצדקה ביעקב״ השו״ת של היעב״ץ.
בשאלה ששאלו חכמי סאלי את חכמי פז בשנת התס״ז, חתומים הרב אברהם בן מוסא והרב שלום בן צור. הוא נחשב ל״מדקדק הגדול במערב״.
הוא נפטר לפני שנת התפ״ז.
אוהחה״ק ראה אותו ובודאי התרשם מלשונו העשירה ומחכמתו.
רבי שמואל דאבילא
רבי שמואל אביו של רב אד״א, היה בן למשפחה מיוחסת בסאלי ובמקנס שמקורה בעיר אבילה שבספרד. בהיותו בן 17 נשא את ביתו של רבי משה בן עטר. הוא למד לפני רבי חיים בן עטר הקדמון בעת ששהה במקנס בשנים התס״ה ־ התס״ז.
בהיותו בן 19 החל לדרוש ברבים והוכיח את הקהל בדבר הצורך לפטור תלמידי חכמים ממיסים ומארנוניות. ראשי הקהל במקנס ידעו על עושרו הרב והטילו עליו מיסים כבדים.
רבי שמואל עבר לסאלי, אלא שראשי הקהל במקנס רדפו אחריו ותבעו ממנו להמשיך ולשלם מיסים כבדים. גם כשנתרצה ושילם תשלום נוסף, המשיכו לתובעו ואז הוא פנה אל רבני פז שיפסקו בעניין זה. לאור המחלוקת הקשה הזו כתב את ספרו – ״כתר תורה״.
חיבוריו:
א. ״כתר תורה״ – דרושים במעלת תלמידי החכמים הפטורים ממיסים ומארנוניות המוטלים על הקהל.
ב. ״אוזן שמואל״ ־ דרשות.
ג. ״מעיל שמואל״.
ברשימה זו נביא את רשימת רבני סאלי הידועים לנו, אלא שידיעותינו עליהם מועטות גם מפאת ריחוק הזמן, גם משום מיעוט המקורות המדברים אודותיהם ובאותם מקורות מועטים המדברים עליהם, מועט הוא המידע (בד״כ נקרא עליהם ב״מלכי רבנן״ וב״נר המערב״). סיבה נוספת אפשרית, או משום שלא הותירו חיבורים, או שחיבוריהם (כתה״י) לא נמצאו עדיין וחבל על דאבדין, יה״ר שנזכה לראותם בכתובים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-היהודים בעולם האסלאם ברנרד לואיס
היהודים בעולם האסלאם
ברנרד לואיס
תרגמה מאנגלית – מרים שקד
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – ירושלים
מבוא
מתוך סקירת תולדות היהודים בימי הביניים ובעת החדשה מסתבר שיהודי התפוצות יכולים לפרוח ואולי אף לשרוד באופן משמעותי רק בחסות אחת מבין הדתות יורשות היהדות – הנצרות והאסלאם. למעשה, יריעת תולדות היהודים, וליתר דיוק החלק החשוב שבהן, בין חורבן מרכזי היהדות העתיקים ובין הקמת מדינת היהודים החדשה, נפרשה כולה בארצות האסלאם או בארצות הנצרות. מדי פעם היו אומנם יישובים יהודיים באזורים שבשליטת תרבויות ודתות אחרות, כגון הודו וסין, אולם – למרות מידת הסובלנות הרבה שממנה נהנו – הם לא שגשגו. הם לא נטלו חלק בחייהן ובתרבותן של הארצות הללו וגם לא בחיים ובתרבות של העם היהודי, ונראה שלא תרמו להם תרומה חשובה כלשהי. רק עם בוא האסלאם זכו קהילות היהודים הקטנות בהודו למעט תשומת לב ולמעט פעילות. בממלכות ההינדואיזם, הבודהיזם והדתות האחרות שבמזרח הרחוק נותרו היהודים מעטים ולא פעילים, ולא משכו לעברם רדיפות או חסדים, ואפילו לא תשומת לב. בהודו ההינדואית ובסין התנוונה היהדות. השימוש שעשה ההיסטוריון ארנולד טוינבי במונח "מאובן", כדי לתאר את היהודים וקבוצות מיעוט אחרות ששרדו מן העולם העתיק, עורר ביקורת רבה. ואכן, "מאובן" כתואר לחיי היהודים התוססים במזרח התיכון, באירופה ובארצות אמריקה, נראה מגוחך. הוא פחות מגוחך כשמשתמשים בו לגבי קהילות היהודים המבודדות והמשותקות שבדרום אסיה ובמזרחה.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
IV
A part les trois Mellahs de l'interieur du pays, il n'y en eut point d'autre au Maroc pendant cent vingt cinq annees Le medecin anglais Lempriere, qui avait habite le quartier juif de Taroudant, nous dit que celui-ci etait situe assez loin de la ville. Ce n'etait pas un Mellah a proprement parler, mais un village juif comme il y en avait dans tout le Sous, l'Atlas et le Rif.
Ces villages n'etaient pas fermes de murs, les habitations n'y etaient pas toujours accolees les unes aux autres, mais separees par des enclos. Les Juifs qui y vivaient, commercants, artisans, agriculteurs ou eleveurs, echappaient la plupart du temps, comme les Berberes de ces memes regions, a l'autorite du sultan et de son Makhzen. Ceux que le sultan Moulay Sliman (1792-1822) pouvait atteindre etaient seulement ceux des villes soumises.
Moulay Sliman avait succede a son frere Moulay Yazid dont le regne heureusement court (1790-1792) avait ete l'un des plus sombres que le Maroc ait connu. Moulay Yazid, homme fantasque, cruel, sanguinaire, etait 1'ennemi des Juifs auxquels il fit subir les pires persecutions; il les faisait piller par ses troupes, livrant leurs personnes et leurs biens a 1'armee; il faisait mettre a mort tous ceux qui avaient servi son pere et predecesseur, Sidi Mohammed ben Abd-Allah (1757-1790).
Moulay Sliman, lettre, pieux, modeste, ennemi de la violence, parut, apres Moulay Yazid, comme le maitre reve. Musulmans et Juifs celebrerent ses qualites. En verite, il avait les qualites qu'on lui pretait, mais il etait aussi parcimonieux a l'exces, ennemi du progres, d'esprit etroit et fanatique.
Son reve etait d'isoler le Maroc completement. II craignait que les relations suivies et etroites avec les Infideles ne finissent par corrompre et par pervertir les Croyants. Par une serie de mesures, il restreignit considerablement le commerce martime. Des lors, 1'utilite des Juifs importait beaucoup moins. Et puis, ceux des ports importants n'etaient-ils pas les agents de l'influence nefaste de l'Europe?
Chapitre 3
II decide de les isoler, et autant que nous pouvons nous en rendre compte, il fit justifier cette action par une "fatwa", ce qui prouve bien, d'ailleurs, que la question de la segregation des Juifs etait une mesure particuliere et tres controversee, sinon combattue dans le monde islamique. Force par les circonstances et craignant de desservir completement ses propres interets, il fit exception pour une poignee de families a Mogador. II negligea le Juifs des autres ports parce que leurs com munautes etaient sans importance.
Moulay Sliman fit edifier de nouvelles mosquees et restaurer les anciennes dans presque toutes les villes de son empire. Ce fut, en general, le pretexte invoque pour eloigner les Juifs des quartiers ou les saints edifices se trouvaient ou devaient s,elever. II en profita pour enfermer les communautes importantes dans des Mellahs. Comme nous le verrons, il invoquait encore d'autres motifs en faisant etablir des actes des "Oudouls" (temoins attitres) et en compensant ce qu'il y avait de tendancieux, dilatoire et meme illegal par des decisions simultanees, empreintes d'une certaine justice.
A l'origine, la majorite des Juifs de Tetuan s'etaient groupes autour de la Grande Synagogueque la communaute avait, au XVIs siecle, mise a la disposition du premier dayyan de la ville, R. Haim Bibas. Cette synagogue, echue par voie d'heritage a sa famille, fut detruite et brulee fin 1665.
Les Juifs s'eparpillerent dans la ville; et quand les Bibas reconstruisirent plus tard une nouvelle synagogue, c'est autour d'elle que beaucoup se regrouperent de nouveau. Ils appelaient "Juderia" le quartier ou, d'ailleurs, ils n'habitaient pas tous et ou vivaient en meme temps des Chretiens et des Musulmans.
Braithwaite, toujours empresse a faire connaitre ce qui diminue les Juifs, ne signale pourtant pas leur segregation dans ce quartier ni dans aucun autre, non plus que Chenier, cinquante ans apres lui. Vers la fin du meme siecle, Lempriere, par contre, ecrit qu'il y avait a Tetuan un quartier special pour les Juifs, ou ils etaient enfermes chaque nuit; mais exactement a la meme epoque, Romanelli le dement formellement.
Nous savons d'une maniere certaine qu'au moins dans la premiere moitie du XVIII siecle, des Juifs possedaient des maisons en dehors de la Juderiaet y habitaient. Comme ailleurs au Maroc et dans d'autres pays, ceux qui etaient de simples locataires beneficiaient des droits de la Hazaka (droit de preemption et de presemption de propriete ou de jouissance) fixes par les Takanot et reconnus par les Musulmans eux-memes en ce qui concerne leurs propres proprietes louees a des Juifs.
Ce fait est remarquable. II nous indique que la tolerance des cas dans d'autres- Musulmans n'est plus ici le domaines; mais une claire demonstration d'une acceptation volontaire (au moins a 1'origine) et parfois materiellement couteuse. Cette tolerance ne s'exerfait pas seulement sur l'autonomie interne des communautes juives, mais s'etendait egalement a ce que cette autonomie exigeait et qui, nous le voyons, debordait de son propre cadre.
Il est vrai qu'il est arrive qu'un souverain, abusant de son autorite, vint parfois bouleverser cet etat de choses: les Juifs tetouanais exercaient, depuis plusieurs generations, les droits de la Hazaka sur des immeubles situes un peu partout dans la ville et appartenant a la puissante famille des an-Naksis, seigneurs de Tetuan. En1667 les an-Naksis furent arretes et depouilles de tous leurs biens par le fondateur de la dynastie Alaouite, Moulay Rachid.
En meme temps, ce souverain retira aux Juifs leurs droits sur les proprietes qui faisaient partie de ces biens et decida, en 1669 de les vendre ou de les louer a d'autres Juifs sans tenir compte de l'existence des droits des premiers beneficiaires.
Cette affaire occasionna des discussions et souleva de nombreux cas juridiques sur lesquels les rabbins eurent a statuer. La majorite de ces rabbins estima, selon une vieille sentence, que puisque "la justice du roi est celle qu'on doit reconnaitre" (dina de-malkhutci dina), ceux qui avaient joui du droit de la Hazaka sur les anciennes proprietes des an-Naksis perdaient ce droit et par suite, ceux qui voulaient maintenant s'en rendre acquereurs pouvaient le faire et y habiter
. Avant d'etre enfermes dans un Mellah, la plupart des Juifs tetouanais habitaient des quartiers comprenant des emplacements et des rues relativement larges qui portent encore les noms de as-Saiyyaghin (les Orfevres), bin al-Fnadak (entre les Fondouks), al-Mellah al-kadim (le vieux Mellah) et derb Jamaa al-Kabir (la rue de la grande mosquee).
פאס העיר-א.בשן-המשפחה ומעמד האישה.
יהודי פאס 1873 – 1900 – אליעזר בשן
המשפחה ומעמד האישה.
בין הנושאים שתוארו על ידי התיירים האירופים בשנים אלה היה היחס כלפי האישה היהודייה, מעמדה בהשוואה למוסלמית, וחיי המשפחה. הגרמני גרהרד רוהלפס 1831 – 1896, שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-19 כותב שהמוסלמים מכריחים נשים יהודיות להיכנס להרמון.
אוסקר לנץ שביקר בפאס בשנים 1879 – 1880 כותב כי בביקורו בבתי המוסלמים היה עליו לחכות בשער הבית עד שבעל הבית מחביא את נשותיו בחדר מרוחק לבל ייראו על ידי הזר. לעומת המוסלמית המכסה פניה ברעלה, היהודייה מכסה רק את ראשה במטפחת.
בשנים הבאות מתוארות נשים יהודיות בפאס כשהן רעולות. להערכת הגברת פריאר PERRIER, שביקרה במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, למרות שהיהודייה אינה מבודדת מהחברה כפי שמצוי בחברה המוסלמית, אבל אפילו אצל משפחות אמידות לא דואגים לחנכה, והיא מרוכזת במשק הבית בלבד.
לעומת הופעתם העלובה והרזה של הדברים היהודים, הבנות והנשים היהודיות בפאס מצטיינות בחן וביופי והן בריאות בשר. בשבתות ובחגים לבושות בשמלות נאות רקומות העוברות מהאם לבתה, ועונדות תכשיטים.
נישואי בוסר. מעמדה הירוד של האישה היהודייה בפאס מתאפיין לדעת שלמה בן עוליל בכך שהבעל רשאי לגרשה בקלות, וכי בנות נישאות בגילים בין 5 ל-6, בגיל 15 נישאות בשנית, אישה בגיל 18 כבר זקנה.
קיימת ביגמיה ומספר יהודים נכבדים נשאו שתי נשים. אין זה מקרה שהמחנך הנ"ל שרצה לחנך את הדור הצעיר בפאס ברוח הקידמה, ציין תופעות אלה שבאמצעות החינוך המודרני יש סיכוי לתקנן.
הוא לא דייק שהרי בגילים בין 5 ל-6 היו מקדשים את הבנות בדרך כלל נישאו רק בגילים מאוחרים בין 12 ל-14. הנחה זו חוזרת גם אצל אירופים שכתבו על חיי המשפחה. גם הגירושין אינם מתבצעים בקלות כפי שהדבר נעשה אצל המוסלמים.
גם אחרים חוזרים על נתון זה. לפי ידיעה שפורסמה בג'ואיש כרוניקל בשנת 1871 ביקר הכתב אצל משפחה יהודית אמידה בפאס, בה ראה ארבע בנות נשואות שגילן יחד היה 40 שנה. אחת בגיל 11 עם תינוק ביד.
האיטלקי דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 של המאה ה-19 כותב על ילדה בת תשע וחצי הנשואה כבר שנה, ובעלה היה בן 10 כשנישאה. אמרו לו שרובם נישאים בגיל 10, מיעוטם בגיל 7 – 8, וממשיכים לגור אצל ההורים המטפלים בהם כבילדים.
נדיר שבת תתחתן מעל גיל 12 כשהיא נחשבת מבוגרת כבר. פיליפ דורהם טרוטר קצין בצבא הבריטי שליווה בשנת 1880 את שגריר בריטניה דרומונד האי לחצר הסולטאן בפאס, כותב על כלה יהודיה בת 9. המיסיונר גינזבורג ציין שבנות יהודיות בפאס נישאות בגילים בין 8 ל-10.
נישואי בוסר.
הרופא המיסיונר רוברט קאֶר שביקר בפאס בשנת 1889 כותב שנישואי הבוסר הם הקללה הרובצת על יהודי פאס. ההורים משיאים ילדיהם בגילים בין 8 ל-10. הוא פגש בעל בן 14 ואשתו בת 12. הבעל הצעיר ממשיך לימודיו בבית הספר.
האנגלי הנרי קוֹלויִל היה נוכח בחתונת נערה בת 9 עם נער בן 14. לדבריו, אמרו לו שההורים מעוניינים בנישואין מוקדמים כדי למנוע יחסי מין פרועים. נוסף לכך נישואין אלה רק פורמליים וייכנסו לתוקף רק לאחר כמה שנים.
אין הדבר מדויק שהרי עם כניסתה לחופה, הנישואין מקבלים תוקף, אלא אם כן הכוונה על בעיות שהתעוררו כתוצאה מהעובדה שהנערה נישאה כשהיא עדיין קטנה. בין הסיבות לנישואין המוקדמים נוסף לנוהג הסביבתי היה
א. הרצון להבטיח את קיומה הכלכלי בעתיד.
ב. החשש שתיחטף על ידי מוסלם, או יאלצוה להיכנס להארם, כי הבת והאישה היהודייה נחשבו בעיניהם נאות.
ג. אם תתייתם, יש סכנה שהשלטונות יאסלמוה.
תופעה אחרת שהבת הקטנה נישאה לאדם זקן ממנה בעשרות שנים. גברים בגילים מתקדמים היו נושאים נערות לאחר שהאישה הראשונה נפטרה או הפסיקה ללדת, והגבר רצה ילדים נוספים. המקורות מתקופה זו מספרים על נערב בת 7 – 8 שנישאה לגבר בן 30 – 40, בת 8 לגבר בן 40, בת 8 נישאה לגבר בגיל 20 – 30. הוריה השיאוה לזקן כאשר הבת עברה את הגיל הרגיל לנישואין, או כאשר הזקן היה איש אמיד או תלמיד חכם ומשפחת הכלה ראתה זאת בתור כבוד להשיא לו את בתם.
ואמנם נישואי הבוסר נחשבו כרעה חולה, וכל ישראל חברים לחמה נגד התופעה גם באמצעות פנייה לחכמים, ובתקווה שהחינוך ישנה את התופעה. לפי ידיעה מתרמ"ה – 1885, ביקש שגריר צרפת בעת ביקורו בבית הספר מהרבנים למנוע מילדיהם שנישאו בגיל הילדות.
בשנת 1897 פנה יוסף בן סמחון סגן מנהל בית הספר לבנים בפאס לרבי שלמה אבן דנאן בנדון. הרב טען שמעורבותם של רבני צרפת וארץ ישראל עשויים להשפיע על חכמי פאס בכיוון הרצוי, אבל הוא עצמו השיא את בנו עם בת פחות מגיל 10.
הגברת בן שימול, מנהלת בית הספר לבנות בפאס הסבירה את הסיבה לנישואי הבוסר בכך שההורים רוצים להיפטר מבתם מוקדם ככל האפשר, כי הבת היא " קללה " למשפחה. וראייה להנחה זו, כי כשנולד בן הכל פורצים בתשואות גיל, ואילו לידת בת כרוכה בקריאות אבל.
בנות קטנות בעיקר ממשפחות עשירות היו עוזבות את הכיתה כדי להינשא כי הן היו מבוקשות יותר. אבל לשמחתה היו כמה הורים שסירבו להצעות הנישואין של בנותיהן, על מנת לאפשר להן ללמוד. בשנת 1903 פנתה כל ישראל חברים לרב רפאל אבן צור בנדון כדי שיעזור במאבק למנוע את התופעה שתוצאותיה שליליות לגבי הצאצאים של אם בת 12 ואב בן 14.
התברר שהרבנים שבעצמם השיאו את בניהם ובנותיהם בגיל רך, לא התנגדו למסורת רבת השנים של נישואי בוסר. החינוך של כל ישראל חברים לא פתר את הבעיה כליל. אם כי חל שיפור מה, והתופעה נמשכה עוד במאה העשרים וממדיה צומצמו. רק בשנת 1950 הוחלט על ידי מועצת רבני מרוקו שהגיל המינימלי לנישואי בת יהיה 15.
מראכש העיר-חביב אבגי
ג'אמע אלפנא.
מסופר כי ברגעיו האחרונים, שלח להביא מאה משרי העיר על מנת לכלא בהם את חמתו ולהביא אותם "לג'אמע אלפנא " לגיא ההריגה, והם נהרגו בפקודתו כשעיניהם קשורות וידיהם כפותות לאחור. וכמו כן כתב אגרות למושלים מטעמו בפאס במענאס ומוגדור, לעשות כן לכל שרי העיר וגדוליה, לעל מי שנחשד בהתנגדות לשלטונו.
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש
אולם לפני שהאגרות הגיעו ליעדן, אליזיד נפח את נשמתו. ועד מהרה הגיעה השמועה לפאס ומכנאס, ושם המליכו את אחיו מולאי סלימאן, זה היה סוף מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים לאבדם. פסוק מוכר מהעבר, גם סופו של הרשע.
כותבי הזיכרונות של התקופה, מציינים את המאורעות שעברו על היהודים במרוקו בארבעים שנות הבלבול. אלפי יהודים מתו בכל ערי המערב, מהרעב שהחל משנת תקל"ט ונמשך עד לשנת תקמ"ב 1779 – 1782, והרבה מהם המרות את דתם למצוא אוכל לנפשם. נוסיף לזה מקרה ההרג והרצח וביזה בכל יום ויום.
והמעשה כך היה. בפאס המליכו את אחיו מולאי סלימאן, אשר החזיר ליהודים זכויותיהם, ולא היסס להרוס מבגד מפואר שנבנה מכספי הגזל של היהודים. וכותבי הזיכרונות יאמרו את אשר בנה אחיזיד העריץ, הרס מולאי סלימאן. דבר המוכיח שהשנאה של אליזיד ליהודים, הייתה שנאה אישית. הוא היה היחידי בין מלכי מרוקו ששם לו למטרה חיסול הקהילה היהודית. גם חצר המלוכה היו מתנגדים לה, דבק שתרם העיכוב כוונותיו בחלקיה השונים של מרוקו.
בין תקווה לאכזבה
במחזוריות כמעט קבועה, בה השנים הרזות בולעות את השמנות לפני שאלה התחילו. בארץ הזאת אין חשיבות לתאריכים בספרות ובאותיות, המאורעות מצוינים בסמיכות לאישים או מאורעות רבי רושם. כגון : שנת מלחמות המלכים, או שנת מצביא פלוני, או שנת מורד אלמוני. ההיסטוריה נזכרת בעטיין של המאורעות שקרו בזמנם.
יצוין כי ממחצית המאה הי"ח ואילך, הידיעות על מה שנעשה בעיר, הוא קלוש ותלוש מהמציאות. בשנות המגיפה, לכל מדיפה חדשה ימצא שם, ובשנות השפע המעטים, יספרו על אותם השנים הרעים ההם, בתקווה שהם לא יחזרו.
אולם שנות הטובה היו מעטות יחסית, ועד שלא יספיקו ללקק את פצעיהם שטרם הגלידו, נחתה עליהם צרה חדשה. תמו חלפו שניית 1790 – 1792, של שלטון הרשע של אליאזיד המזיד, בה שתו הכוס תרעלה. ואף על פי כן רוחם של היהודים לא נשברה, ויצירתם הרוחנית שברה את מחסומי ההסגר שכפו עליה. ובין מלכות זו לחברת, תמיד ימצא מרווח לפרוץ ולגדול.
מולאי סלימאן המלך החסיד 1792 – 1822.
בצדק זה יחשב לחסיד, לעומת מעשה הרשע של קודמו. ממשלו זכה לכבוד וערכה מצד היהודים. הוא החזיר את הסדר על כנו. והשיב על מה שיכל להשיב ליהודים ממה שנגזל מהם בכסף וברכוש. ומעל לכל השיב להם את כבודם שנרמס בתקופת שלטון הרשע של אליזיד. הקל עליהם את עול המס, ואפילו התיר ליהודים שהתאסלמו לשוב לדתם בגלוי ללא כל חשש.
המסגד שנבנה מכספי הגזל.
המלך סלימאן החזיר אתץ הזכויות שvhu בימי אביו ליהודים, ובנה מחדש את אשר הרס אחיו, למרות שהוא היה מוסלמי אדןק. יהודי פאס קבלו את המללאח בחזרה, אחרי שהופקע מידם בימי שלטונו של אליזיד.
אך אליה וקוץ בה, נאמניו של אליזיד בנו שם מסגד מפואר, והיהודים ביקשו להרוס אותו, בנימוק שהוא הנבנה על אדמה פרטית של היהודים מכספי הגזל והעושק. וגם מהמסים הכבדים שלקחו מהם עבור ייצור המחייא, משקה האסור לשתיה למוסלמים.
בטענות האלה, הצליחו להביא לעזרתם כחיזוק פסק מכהן דת מכובד המאשר דבריהם. המלך שוכנע מצדקת בקשתם, ובהסתמך על פסק " הפקיה " נתן אישור להריסת המסגד, ופקד עליהם שאבניו ועציו ישמשו לבית מרחץ.
זה היה מסגד גדול, מפואר ומשוכלל בגובהו ויופיו.מצופה שיש ירוק ואדום מכל צדדיו. כותבי הזיכרונות מוסיפים לספר, כשהיו הורסים את המסגד, שכניהם המוסלמים חרקו שן ולא יכלו לעשות מאומה, כי נפל פחד המלך עליהם.
בזמנו אליזיד בנה מגדל אל מול בית הקברות היהודי, משם היה צופה על האלמנות שהיו באות להתייפח בבכי על קברות יקיריהן. וגם את זה יהודי פאס קבלו רישיון מהמלך להרוס. מולאי סלימאן החזיר זכויותיהם האזרחיים להתלבש כאות נפשם, ובכל צבע שירצו. הוא גם פתר אותם ממס גולגולת לתקופה מסוימת.
עם כל יחסו הטוב ליהודים, הרי קודם כל היה מוסלמי אדוק, כזה גם הוא לא הסתלק מכוונות קודמיו להביא את היהודים לוותר על דתם מרצון. וכל מקום קדוש למוסלמים ששם גרו יהודים ציווה להרחיקם משם.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
האישה נתפסת כמקדמת שליחות לאומית, ומי שאמורה ליצור דור חדש ומתקדם כאם מחנכת בעלת השכלה מערבית. בתי הספר האלה לא הכשירו את התלמידות להשתלב בפעילות ציבורית קהילתית, אף הם סיפקו פרנסה חדשה לנשים והטיפו לשוויון זכויות לנשים. החינוך שהוענק לנשים שיפר את מעמדן, אם כי השינוי התרחש בהדרגה.
מידע מאלף מצוי בספר " נשים יהודיות במרוקו ", המספר אודות תוקפנות ואלימות כלפי נערות ונשים יהודיות במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. המחבר פרסם שישים תעודות אודות פגיעה והתעללות בנשים יהודיות, אונס נערות וחילול כבודן, והלקאת נשים.
הוא מייחד מקום לסיפור על הכאתה של יהודיה חפה מפשע בטנג'יר, ודן בניסיונות לכפות את האסלאם על נשים יהודיות, על שבייתן של יהודיות ופדיונן ואף מביא מידע על מקרים של רצח נשים יהודיות.
מקרים אלה טופלו על ידי שגרירי בריטניה במרוקו, והתיעוד מוסיף מידע חשוב על מצבם הפוליטי והמשפטי המעורער של יהודי מרוקו, ועל אלימות והתאכזרות מצד השלטונות והחברה המוסלמית כלפיהם.
אכן " נשות חיל " הרבות בספריו של פרופסור בשן, חריגות בחברה היהודית ובחברה הסובבת , אך חריגתן בדרך כלל נתפסת כמקור של עוצמה נשית, ועל פי רוב אף החברה הגברית העריכה נשים – אלו.
ספריו של בשן ישמשו מעתה מקור בלתי נדלה לידיעות על הנשים היהודיות במרוקו, והם ישמשו נקודת מוצא להעמקת יתר ולהרחבה לכל מי שיעסוק בעתיד בנושא נכבד זה.
בימים אלה ראה אור ספר נוסף של פרופסור אליעזר בשן : הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
הספר מתאר את חיי המשפחה של היודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה כולל ג'רבה ולוב מן המאה ה-15 עד ימינו. זו כוללת את ספרות ההלכה לגווניה, התקנות והמנהגים, הדרוש והשירה. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות והמנהגים.
בשמונה עשרה פרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים הקשורים לחיי משפחה וביניהם : מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידה בן אות בת בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון.
הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת לידה או אחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים במשפחה, הנקה, ברית מילה וזבד הבת, בר מצווה ובת מצווה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה. בנספח מופיעים שמות של מאה וארבעה חכמים שדבריהם מצוטטים, עם שנות חייהם ומקומות מגוריהם.
ספרים בשלבי הוצאה לאור.
" משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו על פי תעודות חדשות 1845 – 1885 ספר זה נמצא בשלבי עריכה, והוא מבוסס על מאה ועשרים ושלוש תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי ושבע תעודות שטרם פורסמו. ( הספר בינתיים יצא לאור – הערה אישית שלי – אלי פילו )
תעודות אלו מעידות על הפעילות של מה מונטיפיורי, בשם יהודי בריטניה, למען אחיו במרוקו. עד עתה הייתה ידועה רק שליחותו של מונטיפיורי למרוקו בשנת 1864. בחיבור זה מתברר שמונטיפיורי ויהודי בריטניה פעלו למען יהודי מרוקו החל משנת 1845.
בימים אלה עמל פרופסור אליעזר בשן על ספר נוסף : " פגיעות בחיי הדת והתאסלמות כפויה במרוקו במאה ה-19, שנוסף למקורות עבריים ולועזיים מבוסס על 38 תעודות בין השנים 1829 – 1908 שטרם פורסמו, שתמציתו מסר בהרצאה בכנס הבינלאומי " הגשר בין יהדות לאסלאם.
דומה שבטיפולו האינטנסיבי ביהדות מרוקו, רצה פרופסור אליעזר בשן להשלים את מפעלו של רבו פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, אשר חיבורו " תולדות היהודים באפריקה הצפונית " על שני כרכיו, אינו מכסה כראוי את המאות האחרונות לגבי יהדות מרוקו, משום שעדיין לא היו מחקרים זמינים המבוססים על תיעוד, ומשום כך הסתפק פרופסור הירשברג בסיכום דברי הכרוניקות היהודיות של תקופות שלמות.