מורשת יהדות מרוקו

  הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

רומאנלי שביקר במרוקו בסוף המאה הי"ח ותיאר את המנהגים שראה, כותב :

ויתנו באצבעות ציונים על הספים, בחומר ובזפת להפחיד את השדים, ויתלו על הפתח פיסת בלויי סחבות ורקיקי מצות להיות מנת חלקם, מאכלם ובגדם ללבוש. זה דרכם כסל למו, באמרם כי זה חלק וגורל לעזאזל, וזובחים את זבחיהם לשעירים להחזיק במנהג אוולתם כאמור….

על מנהגי דפי השמירה, הוא כותב : אם תלד בן, וימהרו ויתלו מגילות רשומות בשני משולשים הנקראים מגן דוד, בפסוקים ובשמות מלאכים לשמור היולדת מ " לילית ".

 רבי יעקב משה טולידאנו בספרו נר המערב עמוד שו מוסיף : פעולות שמירה מוזרים בתור מגן מעין עין הרע ורוחות רעות, את בית היולדת יקיפו מיד בשת הלידה בסכינים ובציורי לחשים ושמות מלאכים.

ראוי לציין כי מכל המנהגים שהוזכרו, לא נשאר אף אחד היום, זולת דפי שמירה שעדיין נהוגים במרוקו עד ימינו. נוסף לדפי השמירה האלה ננקטו עוד אמצעים יעילים כפי שיסופר להלן :

1 – אל-כ'ממוסא : המיילדת צבעה על מצחו של התינוק " קו שחור " במאונך, אחר כך ציירה בין שתי עיניו חמש נקודות שחורות, לציון המספר חמש שהוא נגד עינא בישא, גם המלה כ'ממוסא, מזכירה את הכ'מסא ( חמישה )

2 – לכחול : בין תפקידיה הנוספים של המיילדת, עליה לייפות את גבוטת עיניו של הרך בצבע שחור הנקרא לכחול ( כחל ) זהו מין פיח שחור הנשאר מפתילות נרות חנוכה ונרות של שבת. אחרי שהנרות דולקים ונשרפים, נשאר מהם פיח הנאסף בדרך כלל על ידי המיילדת.

את הפיח הזה מורחים בעזרת המרוויד כמין חוט עשוי מכסף טהוא או מפליז. ה" כחול " שומר על מאור עיניו של התינוק ומוסיף לו חן ויופי. המרוויד יש בו ברכה ומרחיק את המזיקים.

3 – אשיב ולחרמל : כורכים סיב יד התינוק שקית קטנה מבד לבן, בצורת רצועה ובה צריף ( אלום ) מלח כפול המכיל סולפט ויון חיובי תלת ערכי (כמו אלומיניום, כרום או ברזל) ביחד עם יון חיובי חד ערכי (כמו אשלגן, נתרן ) מילון אבן שושן, הנקרא אשיב ( זהו מלח גבישי בעיקרו מגופרית אשלגן ), מעט " חרמל " ( זרעי עשב יבש טחון המשמש לכל מיני תרופות מסוג זה )

4 – אודיעת : לוקחים כמה צדפים הנקראים " אודיעת " ומשחילים אותם לידו של התינוק כמו צמיד, ויש גם העונדים לו סרט שחור בידו. באזור החוף ובצפון, קוראים לצדפים האלה : אל בובוס ( בריבוי )

5 – שקיות שרפים מעל מיטת היולדת : לוקחים שקיות קטנות, ובהן תערובת של " חזאמא " ( פרח אוזובין, " זעתאר ( קורנית ), " זאווי " ( שרף ריחני ) " אל כברית " ( גופרית ) משחילים אותם בחוט עבה ותולים אותן מעל מיטתה של היולדת.

הנשים מכינות דם כן מין קטורת עשויה מקורנית זעתאר ולענה ומשתמשות בה לטקס התחדיד. שוראקי : בתאת התינוק לאוויר העולם, מכינים שקית אדומה מבד קטיפה בה : חרמל, אלום, מלח וסכין פתוחה. קית זו מניחים ליד הרך ומשאירים אותה לידו, ואם מחליפים מקום לתינוק, לוקחים את השקית עימו ותמיד תהיה על ידו.

6 – גילוי השם : אסור לגלות את שמו של היילוד עד לברית המילה, מחשש עין הרע והמזיקים. עד יום הברית, הוא בחזקת " דיף " ( אורח ) כדי שלט יחטפו אותו השכנים ( השדים ) ולא יחליפו אותו חס ושלום.

7 – הפחד מבועמירא – התנשמת –LA CHOUETTE . אם האֵם הצעירה לא תיזהר ותאחוז את עוללה על ברכיה ותשב עמו בערב תחת כיפת השמים, לאור הירח והכוכבים, היא עלולה לסכן את חייו. ציפור ידועה בשם בועמירא ( התנשמת ) עלולה לעוף מעל התינוק ותטיל את צואתה עליו, דבר שיגרום לו מחלות כמו שלשולים ודלקות עיניים. לכן נמנעו גם מלייבש חיתולים לאחר שקיעת החמה. 

הערת המחבר.

לג'י עמוד 108. כדי למנוע סכנה זו, השתדלו הנשים הערביות להשיג ציפור זו התנשמת, לפתוח את המקור שלה ולהטיל לתוכו כמה טיפות חלב מדדיהן, אחר כך, ללטף אותה, לנשקה ולשחררה.

הנשים היהודיות נהגו גם כן להשיג ציפור זו, למשוח את רגליה בחיננא, ללחוש לה כמה משפטים מאגיים, לבקש ממנה לשמור על הילד ולא להזיקו, לנשק אותה ולשחררה נוהג בחכמה, ערך יונקי שדים. סוף ההערה.  

8 – כף נחושת – במכנאס תולים מעל משקוף הדלת של חדר היולדת, כף נחושת המסמלת את המספר חמש או הכ'מסא כנגד חמשת החושים של המסתכל בעין הרע, וכך תצא למסתכל " היין " ואומרים : אם יסתכל בין הרע, " תכ'רזלו עינו " , תצא לו העין או תתפוצץ לו העין

9 – סגולה לרך נגד העין הרע וכישוף – מחבר " מראה הילדים " מביא שורה ארוכה של סגולות ושמירה על הרך מעין הרע, ואחת מהן היא :

אם רוצים שהילד שנולד זה עתה לא תשלוט בו עין הרע ולא כישוף לעולם, יקחו הוריו עפר מקרקע המקום בו נולד וישימו אותו בתוך שקית קטנה מבד פישתן, ויתלו את השקית על צוואר הילד ויהיו בטוחים שבנם לא יוזק ( סגולה זו היא בדוקה מבטיח המחבר )

10 – הזמנת מלמד תינוקות – בדבדו נהגו להזמין בימים שלפני הברית את מלמד התינוקות עם תלמידיו, לאמירת פרקי תהלים בית היולדת, ובסיום הקריאה הגישו להם ארוחת ערב. במקומות אחרים המלמדים מוליכים יום יום במשך אותו השבוע, את תלמידיהם לבית היולדת, לקורא בו " שמע ", " המלאך הגואל ", והם מקבלים דברי מתיקה.

הערת המחבר.

ספר מטעמים , עמוד 47 סימן ך' : אצל האשכנזים קיים מנהג דומה : קורין קריאת שמע בבית היולדת כל השבוע, מחלקין לתינוקות קליות ואגוזים. קריאת שמע כדי להבריח את המזיקין, והבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אין בו חטא, לכן מחלקים להם מגדנות שיתרגלו לבוא.  סוף ההערה.

אלה רק מעט מזער מהאמצעים הרבים הננקטים נגד הסכנות של עין הרע. יש לציין שהאמונה בעין הרע רווחת כמעט בכל תרבות בעולם, ועל אחת כמה וכמה בקרב יהודי צפון אפריקה ויהודי מרוקו בפרט.

בשל הפחד מעין הרע, ביקש האדם אפילו המשכיל ביותר, אמצעי הגנה שונים. משום שלפי האמונה הרווחת, עלולה עין הרע לגרום למחלה ואף למוות, והתינוקות חסרי המגן חשופים במיוחד לפגיעה ממנה.

טיפול קוסמטי אחרון בתינוק – לפני שהמיילדות נפרדו מהאימא הצעירה, הן עשו עוד " תיקון ובדיקה " אחרונה לעולל. המיילדת הראשית קשרה סביב ראש התינוק סרט בד, כדי שהראש לא יגדל עקום ועבה, חיתלה את כל גופו, ידיו ורגליו בצורה חזקה, כדי שאיבריו ועצמותיו לא ינקעו ויהיו חזקים, משכה את אפו של הרך, הלוך וחזור, כדי לתת לו צורה נאה.

גם את שפתיו לא שכחה ומשכה וסידרה אותן, כדי להוסיף חן ויישרה כל מיני בליטות בגופו ובידיו. אחרי שגמרה עם התינוק, בא תור האם, המיילדת לחצה בצורה קלה ולאט על דדיה של האם הצעירה, כדי להוציא מהן את הטיפה הראשונה של החלב ומשחה בשמן זית זך, את הפטמות הזעירות, כדי שתתרגלנה לנשיכת העולל, ורק אחר כך היא מסרה את הבן לאימו.

מושאם – כדי שלילד תהיינה שפתיים אדומות, מיד אחרי היניקה הראשונה, אימו מעבירה על פיטמות דדיה, שיכבת ששר ( צנובר ) כך שהפיטמה מקבלת גוון אדום חזק.

פתיחת הפה – חללאן לפום.

כאשר יצא התינוק לאור העולם נהגו, לקרוא מיד לאחת השכנות כדי שתניק אותו בפעם הראשונה מאחר שלאימא עדיין אין חלב. השכנה המניקה חייבת להיות אישה שתקנית ולא פטפטנית. כמו שבוחרים באדם הגון להיות סנדק, כך בוחרים באשיה צדקנית והגנה כדי להיות המיניקה הראשונה של התינוק.

יניקה זו נקראת חללאן לפום – פתיחת הפה – פעולה זו חשובה שבעתיים אחרי טכס ברית המילה, משום שעתה נכנס התינוק בבריתו של אברהם אבינו והוא חייב להיות מושלם בכל.

בדרך כלל בחרו באישה של תלמיד חכם, , או שאישה צדקנית ולא דברנית כדי שהילד ידמה לה ויהיה כמותה. בשעת היניקה, נזהרו לסגור היטב את הפרגוד שעל המיטה – אל-כ'אמייא – המפריד בין מקום מושבה שלך היולדת לבין הסובבים אותה.

אף אישה אינה צריכה להתבונן באם או במיניקה, ובכל הנעשה מאחורי הפרגוד, זולת אימה של היולדת, החמות והמיילדת. וזאת כדי למנוע במטים לא רצויים, היכולים לעלות ביוקר הן לאם והן לעוללה.

יולדת הלוקה במחסור בחלב אם, היה קשה מנשוא. היא נאלצה לחזר אחר שכנותיה המיניקות כדי להיניק את התינוק כי חלב אחר לא היה בנמצא.

בדרך כלל חלב שכנותיה הספיק בקושי להניק לילדיהן לכן היא נאלצה להתרוצץ בין זקנים וזקנות הבקיאים ברפואה ובסגולות, על מנת להשיג מהם מרשמים המועילים לריבוי החלב. ואכן ברפואה העממית שבעל פה ושבכתב, ידועים מרשמים וסגולות בנושא. להלן מספר דוגמאות. 

מרשם למינקת שאין לה מספיק חלב

קח זרעי מלפפונים טחונים היטב בשל אותם עם יין ותשתה את זה לפני השינה בלילה ובבוקר השכם עלן קיבה ריקה. במידה שיש לה שפע חלב תרתיח עצמות במים עם מעט מלח ותשים אותם על שדיה ובזה יפתח החלב אצלה.

לאישה שחסר חלב ממנה כתוב על שני שדיה את השם אבקנסיי"א

מות התינוק לפני יום הברית

אם הרך הנולד מת בתוך שמונת הימים, לפני יום הברית, נהגו למול אותו לפני שקברו אותו. את " התזת דם הברית " עשו לו על ידי הקבר וכל היה נקבר כיהודי.

שו"ע עמוד תקלד : תינוק שמת מלין אותו אצל קברו, וקוראין לו שם, וכן לתינוקת גם כן צריכין לקרוא לה שם וצריכין להזהיר את הקברנים על זה. גם אצל המוסלמים במרוקו קיים מנהג : אם התינוק מת לפני שמלאו לו ארבעים יום, קוברים אותו בחולצה בה הלבישוהו ביומו הראשון.

סוף פרק הלידה. 

בתקופת החסות של צרפת.

בימי מלחמת העולם השנייה, נבזזו או חוללו בתי כנסת. ב -11 בנובמבר 1942 נבזזו בקזבלנקה שני בתי כנסת, של הקהילה ובית הכנסת " רבי אליהו ". ( שאותו אני מכיר אישית – אלי פילו ) בשנת 1943 חולל בית הכנסת באוג'דה הושכנת קרוב לגבול אלג'יריה.

חילול בית כנסת

לפי מכתבו של שלמה כהן בפאס בט"ו מרחשון תש"י ר בנובמבר 1949 על מצבם של היהודים בעיירה תאזה. נאמר לו על ידי הרב של הקהילה בין השאר הביזיונות שהם סובלים מהמוסלמים כי עברים באים ועושים את צרכיהם על פתח בית הכנסת, ואנחנו מנקים את זה מבלי להגיב.

בית הכנסת ב BOUJARD במרוקו חולל בשנת 1963 לאחר שהיהודים עזבו את המקום. בעקבות חיסולם של קהילות בשנות ה – 60 של המאה ה-20, נמכרו בצי כנסת פרטיים לנוכרים. רבי יהושע מאמאן נשאל האם מותר למוכרם ולהוציאם לחולין. תשובתו חיובית

פקר ג' : איסור על הרמת קול בתפילה ובתקיעת שופר.

כל הפגנת דת שאינה מוסלמית, ביניהן הרמת קול בתפילה, תואמת את הנאמר ב " תנאי עומר " שהנוצרים קיבלו על עצמם, לפי הנוסח של אבן חלדון 1322 – 1406 " שלא נפגין את דתנו…ושלא נרים את קולנו עם הלווית מתינו.

החוק המוסלמי איפשר חופש דת במידה ואין הדבר פוגע באסלאם, תקיעת שופר, למשל, ברובע המוסלמי היא פגיעה בעיקרון זה.

לפי מכתב משנת תקכ"ז – 1767 שכתב יהודי בקהילת צפרו לדיין מתתיה סירירו על " מה שאירע פה ערב חג הסוכות ששלח פליל – מושל – אומות העולם אחר קצת תלמידי חכמים ואסרם לאמר, למה תרימו קול. בהמשך מסופר שאחד מהקהל שנבחר כנגיד לאותו חודש הלך למושל כדי לפייסו להתיר האיסור, והוא היה קרבן לעלילה שקילל את דתם.

המחבר מביא כאן הערה אודות תעודה מספר 146 מתוך ספרו של רבי דודו עובדיה זצוק"ל, ובה מפרט רבי דוד ז"ל את פרטי האירוע עליו כתב פרופסור בשן. זו כבר תוספת שלי לספרו של פרופסור בשן. להלן נוסח התעודה הנזכרת.

 תעודה מספר 146

התקכ"ז – 1727

המלך המשפט אור תורתו זורח, כשמש וכירח והוא ניהו אדוני החכם השלם הדיין המצויין חדות מעוזי וציץ נזרי הרב המובהק כמוהר"ר מתתיה סירירו יזיי"א.

אחרי נשיקת עפר ארץ הדום רגלי מורי שיחיה וארחי דרישת שלומם כל הנלווים לאדוני השם עליהם יחיו ובפרט אחי וראש כהה"ר שאול יהי שלום בחילו שלוה בארמנותי, ישאו ברכה האותיות הכתובים בנחיצה רבה יתיצבו לפני אדוני ישאלו אודות מה שאירע פה ערב חג הסוכות ששלח פליל ( מושל ) אומות העולם אחר קצת תלמידי חכמים ואסרם.

לאמר למה תרימו קול, ולהיות שבעוונתינו הרבים נשארו בני קהילנו כצאן אשר אין להם רועה לא שר ולא שוטר ומושל, עשו ביניהם שכל אחד מיחידי הקהל יהיה לנגיד חדש ימים, חודש תשרי היה לנגיד ידידנו הרב מרדכי אלבאזלעת שומע שאסר הפליל תלמידי חכמים, הלך הוא קצת מיחידי הקהל לפליל כדי לפייסו ולהתיר האסורים.

 בעת ההיא בעיו שם גויים ובעוונותינו הרבים גרם החטא והעלילו על רבי מרדכי הנזכר לאמר שקלל והתריס נגד דתם והוא לא הוציא שום דבר.

על כך העידו העדים והוציא כמה הוצאות עד שסייעוהו מן השמים והייתה לו נפשו לשלל וכעת רצה לקחת הוצאותיו הנזכרות מהקהל י"ץ באומרו שאלולי שהיה עליהם לנגיד לא היה לו ללכת ולא היו מעלילים עליו עלילות ברשע.

ואם כן אחר שהוא שלוחם לכל דבר ובסיבתם  הלך למה תלקה מדת הדין כנגדו, ובקהך אומרים האמת שהלך לשם בסיבתם ומזלו גרם להתעולל עליו ובפרט שהגוי שהעליל עליו הייתה לו טינה בלבו עליו כי כך אמר הגוי הנזכר ובהדא מילתא לא שלוחם הוא, והרבי מרדכי הנזכר טוען שהגוי שקר דבר.

ולי אני עבדך נראה לומר דאין הקהל כלום שהרי הנתפס בפירוש בשביל חבירו פטור חבירו כדכתב מרן קכח ב' ושפח ו' וכמו שכתוב זה שלא נתפס בפירוש בשביל שום אדם אלא מזלו גרם וכמו שכתוב שאומרים שהגוי אמר שהיה נוטר לו איבה אם כך, הוא מזיק לעצמו כדכתב הרשב"א הביאה מרן בביתו קסג מחו' ט', ואי משום שהיה לו לנגיד עליהם האמת אלו תפסוהו בפירוש בשביל שום דבר מהקהל יפה כחו כי זה כל האדם שהוא לנגיד על הציבור.

אבל בדבר שהעליל עליו מי יאמר שבשביל הקהל נתפס שהרי המסים שותפים ולא בעלילות כדכתב מורם ס"ס קס"ג, ואדוני יסיר מחשך מעיני להוריני הדרך אשר אלך ותשובה מה' נאם השואל מאדוני מחילה וסליחה עבד ה' אדוני מורי שיחיה

יהושע ס"ט 

החי נושא את עצמו

מרגלא בפומיה דרבנו, שמשפחת משאש שונה משאר המשפחות שבמרוקו. ישנם משפחות שכיון שזכו והיו בהם חכמים גדולים, דחקה המשפחה ורוממה אף את הרקים שבהם, וכך היה אומר ״אנחנו משפחת משאש פה, מי שאין בו תורה אין ליחוסו כל ערך״.

כל ימי גדלתי בין החכמים

תשוקה עזה השתוקק רבנו להתוודע אל חכמי התורה והיראה משובבי נתיבות שבעירו, ללמוד משיטותיהם בהלכה וביראה כמיטב יכולתו והזדרז לשחר פניהם, ותוך כדי משא ומתן שערך עימהם נגלו לו אופקים חדשים בחקר ההלכה והתלמוד, והאורחות החיים ואוצר הערכים שינק משחרית ימיו, הם שעיצבו את גאונותו וכבשו לפניו מסילות בתורה. אחד מן הדברים המיוחדים בהן זכה רבנו זצ״ל משחר ילדותו ועד ליומו האחרון, הוא שזכה לגדול בין החכמים איתני הארץ קדושי עליון, שאין לך מוסר גדול מזה, ומהם שאב את כוחותיו הכבירים לעסק התורה לתפלה ולאהבת ישראל, ואכן עוד בהיותו צעיר לימים, מנהלי בית הספר ורבותיו ניבאו לו כי לגדולות נוצר, וכידוע שהראב״ד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל כשעקב אחריו וראה בו את חשק התורה והתפלה, החל לקרוא עליו: את הפסוק ״נזיר אחיו קדש קדשים הוא״ ׳ושהוא קודש קדשים מבטן׳ כשרונותיו בלטו לכל אשר בא עימו במגע, הוא ירד לעומק הסוגיא בהבנה ישרה קולע אל השערה, ולא יחטיא המטרה, כל דבר הקשה היה מפרקו לפרטי פרטים ומגישו בעריבות רבה, תלמיד המחכים את רבותיו היה, הליכותיו הליכות מלכי בקודש, בענווה ובצניעות יתירה, אהוב ואוהב את הבריות.

וכפי שרבנו מספר שבבית הכנסת שהיה מתפלל בצעירותו היו בערך כשבעים תלמידי חכמים, הלא הם מקצתם הגאונים רבי יעקב טולידאנו ובנו רבי רפאל ברוך, רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו, רבי אהרון אסודרי, רבי יהושע בירדוגו, רבי חיים מוריגן, (מריזי׳ן) רבי יוסף משאש, אבי רבנו, רבי אהרון חסין, רבי יצחק סבאג, רבי יצחק בן דוד אוחיון, רבי יוסף אלקובי, רבי משה ויזגן, רבי יעקב ורבי רפאל בירדוגו, רבי ידידיה טולידאנו, משפ׳ הדיין רבי רחמים בן עמרא, רבני מש׳ בן שמחון, מש׳ שלוש, מש׳ בן עמרם, רבי מרדכי עאמר ועוד. (רשימה חלקית זו מלמדת לדורות, שהתורה והקדושה ששררה בעיר מקנס היתה בדרגה גבוהה מאד, לא יאומן כי יסופר.) כמו כן היו לו קשרים עם אבות בתי הדין שבכל ארץ מרוקו והתכתב עימהם בד״ת בפלפולא דאורייתא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. במרוקו היו כעשרה בתי דין המוסמכים מטעם המלך והממשלה: בקזבלנקא, רבאט, מראכש, מקנס, צפרו, פאס, תיטואן, צווירא, בני מלל, מוגאדור, ארפוד, טנזי׳ר. (בנוסף לעוד עשרות בתי דינים שהיו בכל כפר ובכל ישוב)

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

בשבתו עם זקני ארץ

גם כל השנים שהיה בירושלים הקשרים היחידים שהיה לו זה היה עם תלמידי חכמים, חוץ מקשרים שנוצרו עם אנשים מתוקף משרתו בהיותו מנצח על כל המחלקות הקיימות במועצה הדתית. ובדרך זו של חיפוש אחר הבני עליה המועטים הצליחו כל גדולי ישראל שחיו ושחיים עמנו הן בארץ והן בגולה. וכך

מספר הרה״ג חיים אמסלם שליט״א: שפעמים רבות היה מבקש רבנו ממנו שימצא לו דירה בשכונת הר נוף שהיא שכונה מלאה ישיבות ותלמידי חכמים. אמנם הדבר לא יצא לפועל כיון שלא נמצאה דירה בגודל שרבנו רצה ובסביבה בה רצה, ופעמים מסיבות אחרות.

עיין בוחנת

עוד מקטנותו היה מתבונן רבנו בכל דבר לעמקותו, וגם פעולות שהיו אנשים עושים, שנראות לכאורה פשוטות, גם בהם היה מתבונן בעין חדה. ואכן מדה זו עזרה לו לענות על המון שאלות, כשהתשובה היא עפ׳׳י מה שראה שכך נהגו רבותיו, ושכך ראה לגדולים חסידים ואנשי מעשה, בכל הערים שעבר בהם. וכמה פעמים מוצאים אנו, שגם בהנהגות שבסעודה היה משים עינו, לראות מה עשו הרבנים והדיינים.

אשרי עין ראתה כל אלה

שליח ציבור בעם ישראל הוא שם דבר של יוקרה, שליח ציבור זו אחריות וגם אומנות, שליח ציבור זו אחריות ־ ובפרט בציבור של בני תורה. שליח ציבור זו אומנות ־ ובפרט אצל יהדות מרוקו שאצלם כל שבת אינה דומה לחברתה בנגוניה, כל שמחה מלווה בשירים משלה, אומנות – ובפרט אם הוא צריך להיות המסדר של התפלה מראש ועד הסוף בקול, כולל קריאת התורה בדקדוק גדול. וכפי שסיפרנו שכבר בגיל יג׳ הגישוהו לתיבה לשמש כחזן. ולאחר שנתמנה רבי רפאל ברוך טולידאנו לדיין העיר בסוף שנת תרצ״ט מינוהו לרבנו לש׳׳ץ הקבוע עם כל סידור התפלה עם כל תורת ההנהגה המנהגים השירה והפיוט כידוע אצל יהודי מרוקו, בשחרית היו מתפללים בנץ החמה הן בחול והן בשבת, שזה כידוע הזמן המהודר ביותר לתפילת שחרית, ושימש באותה הבית כנסת בחזנות, עד שעבר לכהן כדיין בעיר קזבלנקא, בהיותו בן 40.

תפלותיו שהיו יוצאים מתוך לב טהור, ושהיו כבן המתחטא לפני אביו, תוך שהוא סופר את מילותיו כמונה מרגליות, היו מעוררים את הצבור לחיזוק בתפלה, ולתשובה גמורה.

כבר בגיל שש עשרה ידע את כל החמישה חומשי תורה, עם הטעמים שלהם על בוריים, באותה התקופה החזיר אותו אחד מן הציבור בדקדוק איזה מילה, אמר לו רבנו תסתכל בתוך הספר ותראה שהאמת איתי, וכך היה.

גדולה תורה שיש עמה יראת שמים היה רבנו מספר בערגה על אותם הימים בימי בחרותו כבן טו׳, שהיה קם יום יום באשמורת הבוקר לסליחות, והוא היה הש״ץ, והיו עושים כל שבוע תיקון כרת כל הלילה, בבית הרה״ג החסיד המקובל רבי יוסף אלקובי זלה׳׳ה (נפטר יא׳ חשון תש״א) וכך אומר רבנו ״ואעפ״י שהייתי בחור ישיבה, (והיה חשש שזה יפריע ללימודים במשך היום) אף על פי כן גדולה היראת שמים והחרדה שהוספתי לעצמי, שעד היום הרושם מאותם הסליחות לא סר ממני, וזה עוזר לי להתחזק בעסק התורה ולא לאבד הזמן בבטלה, והכוונה שקמים לשם שמים עוזרת הרבה. וכל אחד שיש בכוחו לקום, חובתו להתאזר בגבורה. והריוח שירויח מזה לכל ימיו, עדיף הוא מול ביטול תורה שנגרם עי״ז לימים קצובים, דכל תורה שאין עמה יר״ש בטלה. (שמש ומגן ח״ג/צז).

תעודה מספר 23

ידידינו אור נערב, מושיע ורב, גודר גדרי ועומד בפרץ, למסתור ולמחסה, הלא המה החכם השלם והכולל, אור גולל הדיין ומצויין, עצום ורב כמוהר"ר עמרם אלבאז חשצ"ן ואתו עמו החכמים ויחידי הקהל קטון וגדול ה' עליהם יחיו, דשנים ורעננים יהיו אמן כן יהי רצון.

 מן השטים שניים הם המדברים החיים והשלום יהי שלום בחילכם, שלווה בארמוניתכם, והניח ה' לכם מכל אויביכם ורעה לא תמצא ולא תאונה עליכם, ה' צבאות יגן עליכם, אל תראו תחזקנה ידיכם, ומציון ישלח עזרכם, אמן כן יהי רצון.

אות לטובה כי כן באה אלינו האישה אשת רפאל ברוך ואתה עמה קצת יחידים והיא מרת נפשבוכה ומבכה, ובקשה ממנו לכתוב למעלתכם ואם הוא עשה שלא כהוגןחסדיכם יגבר, וכבר מלתייהו אמורה לעולם יהיה אדם מכת הנעלבים ואנחנו זרע ישראל ציווינו ה' לא תקום ולא תטור והקב"ה אריך אפיה.

ודברים כאלו לא נעלמו ממעלתכם וכבר קדמה לכם ידיעה כי זה הכוס עבר עלינו ןעם כל זאת לא עשינו עמן שןם רעה ולעת עת הוא שקט ובטוח וכבר אמרו שרין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם, ועוד אמרו היכלא בידינו היא.

אבל מה נעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה, אם לזאת אחינו אתם אין דבר חוצץ בינינו לביניכם נגילה ונשמחה  בישועתכם העבירו על מדותיכם, ומי לנו גדול מיוסף צדיקא שומר הרבית שזן את אחיו הם ונשיהם ובניהם לחם לפי הטף בזמן הרעבון ובבקשה  מכם חסדיכם יגבר עליו וכבר קיבל על עצמו שמהיום הזה לא יוסיף עוד ליכנס בענייני הקהל כלל ולא יבוא לפתחו שום שוטר ומושל.

ואם עבר על זה הנה ידיכם תהלות לאל ידיכם לא אסורות לו וכו…..ובבקשה מכם שלא תנהגו עם בעלה כפעלו מידה כנגד מידה, שבר זה יכתב עליו בערכאות ובעידי ישראל בקנס גדול כאוות נפשכם וכפי אשר יראה בעיניכם, כב דברי דורשי שלומכם וטובתכם בלב תמים, כל הימים החתומים פה פאס יע"א ואתם שלום ורוב שלומות

ראובן סירירו סי"ט – וידאל צרפתי סי"ט – ידידיה מונסונייגו יס"ט

גם אנוכי דורש בשלומכם וטובתכם ואחת שאלתי ממעלתכם אחינו אתם לא נעלם מכם משרז"ל הנעלבים וכו….וכל המעביר על מדותיו וכו

נאם רפאל יעקב בן סמחון סי"ט – מרדכי וואעקנין יס"ט – הצעיר חיים מסעוד בן עמרם סי"ט

סוף תעודה מספר 23

תשרי תרי"ט – אלול תרל"ג 1859 – 1873, ימי מלכות סידי מוחמד בן עבד רחמאן

כדיינים בצפרו שימשו אז רבי רפאל משה אלבאז, רבי חיים אליהו אביטבול בנו של רבי עמור, רבי יקותיאל אלבאז, רבי רפאל מאמאן ומר זקיני רבי אליהו בן הרוש. רבי רפאל משה כותב על מלך זה בספרו " כסא המלכים " : ובשנת התרי"ט בחודש אלול מת המלך מולאי עבד ארחמאן וימי מלכותו ל"ח שנה ומלך בנו המלך החסיד והרחמן סידי מוחמד. היה אוהב ישראל ומכבד את החכמים. וכל ימיו ימי שמחה וששון ליהודים וריבוי הברכה והשפע עד שהעשירו רוב היהודים שבמדינת מלכותו.

במכתב שכתבו חברת " כל ישראל חברים " " ליהודים היושבים במדינת מרוקו בראש חודש כסלו 1874, הם אומרים : " וגם מלכי ארצכם זכורים לטוב כי לא נמנעו משמוע תפילתכם ומהציל צדיקים מיד רשעים.ובפרט הסולטאן האחרון עשה עמכם אות לטובה וזה חודשים מעטים יצא מלפניו כתב הפירמאן בגלל היהודים אשר במלכותו שיבטחו באהבתו ובחמלתו..וה' ישלם שכרו וישמור גם כן את הסולטאן החדש אשר קם תחתיו ".

נמצינו למדים מכאן שבסוף ימיו הוצא הפירמאן הנ"ל " ליהודים שיבטחו באהבתו ". איננו יודעים באילו מסיבות הוצא הפירמאן ומה תוכנו המדויק. אך מבין השיטין ניתן להבין שהיו מעשים או לכל הפחות עלילות שנתנו ליהודים מקום להרגיש שהם אינם רצויים ועל כך הוצרך המלך לעודדם ולהבטיח להם אהבתו.

במכתב הנ"ל מוסיפים ראשי כי"ח " שמעו נא את דברינו…הסירו נא ממעלליכם את כל אשר ירע ביני יושבי ארצכם…ויותר מכל מוצא שפתיכם תשמרו ותזהרו מאוד פן תדברו באוזני העם דברים לא יוכלו להלמם ויחר בכם אפם ויסירו מכם רצון המלך ויועציו ויוסיפו שנא אתכם ויאמרו כי עם נבל ועז מצח העם הקטן הזה…וחדלו מהתהלל בעזרת הממשלות ובתשועה הבאה מרחוק.. אל תצאו מגדר התבונה להתפאר לעיני הגויים, כי מהר כגלי הים יהפוך לב העם ומנהיגיו ואנחנו שווא נעמול בשבילכם..אם תשמעו לקולנו תמצאו חן בעיני כל אדם. והמלך בחסדו ירחב לכם בצר, וכצינה יעטור אתכם רצון.

מדברי תוכחה אלו ניתן ללמוד קצת על הגיגיהם של יהודי מרוקו בתקופת מעבר זו. אירופאים רבים נמצאו במרוקו. ובשיתוף עם ארגונים ומוסדות יהודיים באירופה, התערבו רבות אצת השלטונות למשעם שפר את מצבם של היהודים. הללו, שלמדו כי יהודי אירופה יש לאל ידם לעזור להם, נפנפו בטענה זו במריבותיהם וסכסוכיהם עם השכנים הערבים. איימו שהנה יכתבו לאחיהם שבאירופה ויגידו להם את הקורות אתם.

איומים אלו עשויים היו לסכל כל אפשרות של התערבות מבחוץ, מחשש שהמלך יראה בכך משום פגיעה ביוקרתו וסמכותו, שבלאו הכי לא היו חזקים אצל השבטים שהתקוממו נגדו לא פעם ולא פעמיים.

ובשנת 1862 נראה כוכב אחד ברקיע עם זנב ארוך ועמד כן כמו חודש ימים וסמוך ונראה קם מורד אחד בשם ארוגי שהיה מכשף גדול וקיבץ חיל לרוב אנשים ריקים ופוחזים והרעיש את העולם בכשפיו והיה שונא היהודים וגם הגויים כל הנקרא בשם שריף. וגם המלך נכנס פחד גדול בלבו ולא ידע מה לעשות ובכל מקום שהיה הולך משתחווים לו ונשמעים לעצתו עד שהגיע לעיר זרהון שאז עמדו גדולי העיר ונמנו וגמרו להורגו כי בלבל העולם והמלכות בכשפיו וחבליו ובלכתו להשתטח על קבורת מולאי אידריס שבזרהון ושלחו לו גלח אחד לגלח את שער ראשו וציוו עליו להורגו וכן עשה ואחז בזקנו ושחט אותו כן יאבדו ותשקוט הארץ.

בצפרו איננו יודעים אילו מאורעות חשובים היו. אך אנו יודעים שבשנת 1864 תוקנה תקנה שלא יפתחו חנויות נוספות עד שיתנו שליש בחנות לעניים דבר המצביע על קידום כלכלי, שנתן מקום לפתיחת חנויות חדשות. באותה שנה ביקר השר משה מונטיפיורי ז"ל במרוקו והשתדל להטות לבב המלך לטובת היהודים. בשנת 1867 היה רעב וארבה, תלמידי חכמים רבים עזבו את צפרו בגלל שלא השגיח הקהל עליהם לתמוך בם ולפרנסם. חכמי פאס שלחו אגרת תוכחה על כך לרבי יקותיאל אלבאז אחרי מות המלך סידי מוחמד מלך בנו.

שלוחים שלא מבני העיר

 בדרך־כלל השליח הוא תושב העיר שממנה הוא נשלח! איש ירושלים נשלח בשליחות ירושלים ואיש צפת נשלח בשליחות צפת וכו'. אולם יש אשר גם בן עיר אחרת נשלחבשליחות, ביחוד אם כבר נתנסה בהצלחה בשליחות עירו. כך, למשל, יצא ר׳ יוסף הכהןאיש ירושלים, בשליחות חברון לתורכיה בשנת תל״ד, (1675) ובשליחות צפת לאותה ארץ בשנת תמ״ד (1684) ; ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין יצא במחצית השניה של המאה השבע־עשרה לא פחות משש פעמים בשליחות א״י, פעם בשליחות חברון ופעם בשליחות ירושלים, ולא היה כמעט אזור־שליחות שלא פעל בו.

 הוא עבר את אירופה, צפון־אפריקה, תורכיה ופרס. ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, איש ירושלים, נשלח כשליח ירושלים לארם־נהרים בשנת תקל״ז(1777), כשליח טבריה לאיטליה ולצרפת בשנת תקמ״ה (1785), ושוב כשליח ירושלים לאיטליה בשנת תקנ״ט (1799) ר׳ חיים ברוך מאיסטרו, איש צפת, היה שליח צפת באיטליה בשנת תק״ס (1800), ובשנת תקס״ח (1808) היה שליח ירושלים, ואחר־כך שליח חברון באשכנז ובהולנד בשנת תקע״ד (1814)! ר׳ יוסף ן׳ וינישטי יצא שבע פעמים בשליחות ירושלים או חברון במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, ועבר בשליחויותיו השונות את סוריה, ארם־נהרים, כורדיסתאן, צפון־אפריקה, הודו זארצות המזרח הרחוק. יש גם אשר שליח אחד יצא בשליחות אותה עיר פעמים אחדות, כגון ר׳ אברהם רוויגו שיצא שלוש פעמים בשליחות ירושלים, או ר׳ אברהם רובייו שיצא שלש פעמים בשליחות חברון ורבים כיוצא בהם.

אין השליח מקבל על עצמו בבת־אחת שליחות שתי ערים בארץ־ישראל, כי יש תמיד מעין התחרות בין ערי הקדש בקיבוץ תרומות א״י. רק מקרה אחד ידוע לי שבו פעל שליח בבת־אחת בשם שלש ערי הקודש שבארץ־ישראל, ירושלים חברון וצפת (בטבריה לא היה אז ישוב יהודי), והוא ר׳ שבתי באר, שיצא בשליחות ירושלים בשנת תל״ג (1673). הוא חותם; ״שליח ירושלים, מורשה של חברון ומשתדל בעד צפת תוב״ב״, או; ״שליח ירושלים ומורשה של צפת וחברון״.אולם אף הוא, כנראה, עיקר פעולתו היתה למען ירושלים שבשליחותה הלך, ובשם שאר הערים פעל רק כ״מורשה״ לגבות כספי הקדשות וחובות.

זוגות שליחים

בדרך־כלל נשלח לאזור אחד רק שליח אחד, אולם אם האזור חשוב ביותר או במקרה של דחיפות מיוחדת לשליחות או בשעה שיש הכרח לקבץ סכום למעלה מהרגיל שולחים שני שלוחים בבת־אחת, כדי שיוכל האחד למלא מה שהחסיר חברו, או כדי שיוכלו בשעת הצורך להתחלק ולפעול בערים שונות. עתים מצרפים ספרדי ואשכנזי, כדי שזה יוכל לפעול ביותר בגלילות יהודי ספרד, וזה בגלילות יהודי אשכנז. מטעם זה, היו בשליחות ירושלים באירופה בשנת תקל״ה (1775) ר׳ יעקב בורלא הספרדי יליד הארץ, ור׳ יקר ב״ר אברהם גרשון מקיטוב האשכנזי מיוצאי פולין. ידועים לי שלשים ושמונה זוגות־שלוחים כאלה מירושלים, חברון, צפת וטבריה. מצפת נשלח זוג־שלוחים כזה עוד בסוף המאה השש־עשרה, בשנת שנ״ט (1599), והם ר׳ יוסף ב״ר משה מטראני ור׳ אברהם שלום השני, שנשלחו לתורכיה. מירושלים נשלח זוג־השלוחים הראשון עוד בשנת שס״ג (1603), והם רבי שלמה בן חגי ור׳ מאיר מאימראן, שנשלחו למרוקו. מחברון נשלח זוג־השלוחים מראשון בשנת תע״ח (1718), והם רבי דוד מלמד ורבי ישראל הכהן, שנשלחו לאירופה.

מטבריה נשלחו זוגות־שלוחים רק במחצית השניה של המאה התשע־עשרה.יש שאחד מבני־הזוג נשלח כמה פעמים, אלא שבכל פעם צירפו אליו בן־זוג אחר. כך, למשל, נשלח ר׳ מאיר די שיגורא שלש פעמים בשליחות צפת, בכל פעם עם בן־זוג אחר, וכן נשלח ר׳ אברהם רוביו שלש פעמים בשליחות חברון, בכל פעם עם בן־זוג אחר.

כאן ראוי להוסיף, שעוד בתקופת הנשיאות נשלה לפעמים יותר משליח אחד.כך אנו מוצאים את רבי אליעזר ורבי יהושע ור׳ עקיבא יחד בשליחות מגבת חכמים בחולת אנטוכיא (ירושלמי הוריות, דף מ״ח ע״א), ושוב אנו מוצאים את רבי עקיבא בשליחות ״וחד מן רבנין עמיה״ (ירושלמי פסחים, דף ל״א ע״ב).

 גם שליח שיצא יחידי לדרכו, אם איש חשוב הוא, צירפו לו אדם מיוחד למשרת בדרכו. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה אנו מוצאים מקרים אחדים שבהם נשלחו אב ובנובשליחות יחד, ואז היה האב השליח העיקרי והבן היה לו מסייע ומשמש גם יחד.

לגבי אלה שמצאו בשליחות מקור עיקרי לפרנסתם, מתהוה ברבות השנים מעין חזקה על השליחות במשפחת השליח. כך אנו מוצאים במשפחת אזולאי ארבעה דורות של שלוחים; ר׳ יצחק זרחיה אזולאי, בנו ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, ובני בנו ר׳ אברהם אזולאי ור׳ רפאל ישעיה אזולאי, ונכדו של האחרון ר׳ יהודה זרחיה אזולאי ב״ר משה אזולאי. ממשפחת זאבי בחברון אנו מוצאים לא פחות מתשעה שלוחים החל מהמאה השבע־עשרה ועד אמצע המאה התשע־עשרה; ממשפחת ישראל יש לפנינו שוב שלשה דורות של שלוחים; ר׳ משה ישראל, שני בניו ר׳ אברהם ישראל ור׳ אליהו ישראל, נכדו ר׳ ידידיה ב״ר אליהו ישראל; ממשפחת מיוחס בירושלים יצאו, בשליחות ירושלים וחברון, לא פחות משלשה־עשר שלו­חים בזמנים שונים; ממשפחת נבון בירושלים יצאו, בשליחות ירושלים וחברון, לא פחות משנים־עשר שלוחים.

בסוף המאה התשע־עשרה, כשסכנת הדרכים מתמעטת והשליחות נעשית קלה יותר והיא איפוא זכות יותר מחובה, יש ששליח מוריש את הזכות לבנו. כך עשה חכם מטבריה, שהיה רגיל לצאת בשליחות העיר לצפון־אפריקה, וכשנתמנה לרב בטבריה העביר את זכות שליחותו לבנו. ועוד משנת תקצ״ב (1832) נשתמרה שאלה ותשובה בדבר שליח חברון שמכר את זכות שליחותו לצפון־אפריקה לאיש אחר. 

רבי יעקב משה עייאש

כוללות ירושלים התב"ב

שנת התק"ם – 1780

בנו של ר׳ יהודה עייאש ז״ל שעלה לארץ בשנת תקט״ז (1756) והיה בעיר צפרו בשליחות כולל ירושלים בשנת תקמ' 1780, כשהיה בעיר מקנאס שר לכבודו שיר תהלה ר׳ דוד חסין, והיה באלגיר עיר מולדתו, ושם הדפים ספר מאביו מטה יהודה על שוע׳ או״ח ואח״כ נשתקע באטליה משך 20 שנה ונתמנה לרב בעיר סיינה ופידרה וכנראה שבשנת תקס״ג עלה שוב לארץ ובשנת תקס״ו 1806 נתמנה לרב ראשון לציון ונשאר בכהונה זו עד שנת פטירתו טבת תקע״ז 1817. המסמך הרצו״ב כהמלצה מר׳ שאול אביטבול ששמו נזכר בר"ת בראש ההמלצה.

אלה הדברים הנקנים באמירה בכתיבה ומסירה בפנקסו של החכם השלם שריד מעיר הטהורה כמוה״ר יעקב עייאש

שש אנכי ומצפה ליראות ייתר שאת ויתר עז הדר, אהל יל יצען טעמו בו וריחו לא נמר, ובא האות. ציון היא מלכה הן בה, לא זזה שכינה מכותל מערבה. לטובה אות. ממנה השלוחים יוצאים במראות הצובאות. מלכי צבאות, ידדון ידדון וחלים בכרמים. כרם ה׳ צבאות, לחזק בדקה, מלקחיה ומחתותיה שואות ומשואות. חזו דאתא מרבבות קדש. עיר וקדיש. מדלג על ההרים, מקבץ על הגבאות. והוא באחד ציר המעלות. רמות ונשאות. והאיש משה ענו מאד. גדולה ענוה למופת ולאות. בר אוריין הוא ובר אבהן. יאי ויאי מורה הוראות. החכם השלם עצום ורב. זרע רב. כמוהה״ר יעקב משה ע״אש יזיי״א

אתא ואייתי בידיה שני כתובים הבאים כאחד, הן מלמדין מן המודיעות ולפנים בשערי ירושלים פלאי פלאות. ונשמע וימס לבבנו, ופקודת כל האדם במרה אפקוד. חשבו הרואות, ואנן בדידן בסובלי חולאים, מצער לצער. באש תבער יער, משיאין משואות, והרעב כבד מאד. וכלתה פרוטה מן הביס, איקור חיטי ואיקור וווי במספר שני תבואות, ונוספה נחלתינו. העיר סוגרת, וליוצא ולבא אין שלום. היו שם מחמאות, ארם מקדם ופלשתים מאחור, הצד השוה שבהם שדרכם להזיק. אכלונו הממונו, בדיני נפשות ומכות לולי ה׳ צבאות. עכ״ז קמנו ונתעודד. וחסרון הוליד את עמינדב, מחיבת הקדש עיר עת לנו הבת ירושלים ולכבוד רבניה שמה ישבו כסאות. ולכבוד האי שליחא מהמנא. אשר בדברו מעריב ערבים. המה דברי דודים ערבים בזאת נאות, ולכבוד אבותיו הקדושים שרי צבאות, ונקריב את קרבן ה׳, סך כו"כ יש בכללן מה שהיינו גובים מידי שבת בשבתו נדבה חדשה מאת כל איש אשר נדבו לבו. לזכור את ירושלים תובב״א, והיה מעשה הצדקה שלום, וארמון על משפטו ישב. עתידה ירושלים להוציא גלוסקאות. וישראל ישכון לבטח בהצמח קרן לבית דוד. ייתי ונחמיניה. ומלך מלך והשכיל יראינו נפלאות כי״ר.

בחדש מרחשון משנת להטות לבבנו אליו לפ״ק החותם פה צפת יע״א אכי״ר

שמו של שד׳יר זה שנוי במחלוקת כי בם׳ שא״י ( שלוחי ארץ ישראל ) יערי עמי 554 נזכר בשם יעקב משה עייאש מרבני אלג׳יר שהיה במרוקו שנת תקל״ט, והוא הוא שהדפיס ספרו דרב אבהו מטה יהודה. ובשנת תקס״ו 1806 נתמנה בירושלים לראשון לציון ונשאר בכהונתו זו עד פטירתו טבת תקע״ז. ושם עמי 709 מביא שבשנת תק״ע 1810 לערך סיבב בשליחות ירושלם במרוקו רבי משה עייאש נכדו של ר׳ יהודה עייאש, שעלה לא״י מאלג׳יר. והזכיר מכתב(שיבוא הלאה) מר׳ בצלאל מאנסאנו אל רבי עמור אביטבול אודותיו(נדפס ג״כ ברבעון ירושלים שם), ולבסוף כתב וז״ל שליח זה לא נודע ממקור אחר.

ברבעון ירושלים שנה א׳ עמי קס״ג-קס״ד כתב ר׳ יעקב משה טולידאנו (בעל המחבר נר המערב), בקובץ אגרות שליחים מירושלים למרוקו, וז״ל ״מיהו רבי משה זה?(שנזכר במכתב של ר׳ מאנסאנו) האם הוא רבי יעקב משה עייאש בנו של רבי יהודה שהיה ראשון לציון בירושלים      וסיים, ורבי יעקב עייאש זה (השני) היה במרוקו, וביחוסו (במכתב ר׳ מאנסאנו) נאמר כי ״בא מבית לחם יהודה …. וכי רבי יהודה היה זקנו ולא אביו…. ע׳׳כ.

לפי כתב המלצה שמסר בידו ר׳ שאול אביטבול רב העיר צפרו אז בשנת תק״ם אחרי שתאר אותו בתוארים גדולים וחשובים, הזכיר את שמו במפורש כמוהר״ר יעקב משה עייאש יזיי״א (יראה זרע יאריך ימים). נראה כי שד״ר אחד הוא ולא שנים. מ״מ צדק ר׳ טולידאנו באומרו כי ר׳ יהודה עיייאש הנודע היה זקנו ולא אביו של השד״ר ועיין במכתב הרב מאנסאנו נזכר במפורש ״וכ״ש למען זקנו שמו נודע בשערים….״

ידי״ן כהה ״ר ע מור אביטבול נר״ו…

אבקשה מאת שאהבה נפשי לעמוד עמידה שיש בה סמיכה, על דבר ידידינו, ידידות זרע קדש האי נברא דכא דאתי ממערבא. קול דודי הנה זה בא מבית לחם יהודה . גור אריה יהודה, אריה דבי עילאי הייה החכם השלם משה ע ייאש נר״ו אשר בא ממחנ״ק, בידים ריקניות אחר במה הרפתקי רעדו עליה, והוא סר וזעף ומפומא ללבא לא גלי כי אם אחר כמה פיוסים ורצויים, ומאד תמהתי עליך אחי על זה עד כי הוא אמר שאתה סלקת עצמך לצד אחד ואין לך מבוא בקופת השרצים, אבל מ״מ אמרתי אני אל לבי כי עדיין יש לך פה להליץ בעדו ולללמד סניגורייא עליו לפני כמה״ר אביך נר״ו עד שיצא זכאי בדינו. כי האיך יעלה זה על הדעת שלא תחושו לכבוד צורבא מרבנן, ואם לא עשיתם בנינו עשו בנין ירושלים עיר הקדש תובב״א ובפרט בגין אבותיו ומשפחתו וכ״ש למען מר זקינו…. שמו נודע בשערים. וכבר אנכי שמעתי מחכם לבב זקן ונשוא פנים דיין ומצויין ששמע מפי שליחא דרחמנא ימים מקדם שהוא היה מצוי במצב קבורתו והיה ענן קשור על מטתו, וזה דבר גדול שלא שמענו כיוצא בו. כי אם בימי התנאים והאמוראים. ואחייב ראיתי שכן הוא בא בהסכמת קול יהודה. וראוי לך ולדכוותך לעורר לבות בני אדם נם בני איש לעשות ולעשות ולשלוח לו מנה יפה לא נצרכה אלא להעדפה והכל מתוקן ועל צד הממעיט על עשרה זהב מליאה, והחכם עיניו בראשו ודברי קדשו על אשר ננעלו ממך חייו שערי תשובה על אגרת אשר היא שלוחה מאתי לאדוני ביום ששי בשבת שעבר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם. ואכן פלא לחכם שכמותך שלא להשיב מפני הכבוד. נם כתבתי לך לשלוח מעט פתילים וכוי ולעת עתה תשובתך מהרה תצמח עם הבא הראשון. נצרה באישון. ברחמים וברצון, נם תדרוש שלום כמ ״ר מאיר צבע ישצ״ו משמי ותבריחהו לעשות משפט כתוב כי איש חכם אתה ועשית בחכמתך, ואין להאריך בי אם בשלומך וטובתך, –

כה דברי הצעיר נאמן אהבתך ע״ה ב״ה צעיר צאנו בצלאל מאנסאנו ס״ט

עם הספר

על החיבור ועל המחברת. שנים רבות עסקה ז׳ולייט חסין במחקר על הנערה היהודייה סול סוליקה חשואל הצדיקה, בת טנג׳יר שבמרוקו, שהוצאה להורג בעיר פאס בשנת צדק״ת (1834). נקודת המוצא שלה היו הפיוטים והקצות שכתבו חכמים יהודים עליה, וטקסטים אחרים שיצאו מתחת ידיהם של לא יהודים. בראשית שנת תש״ע שמעתי ממנה שהמחקר התקרב לסיומו, ושני חלקיו של החיבור כבר כתובים. אלא שהיא מבקשת ללטש את הדברים ולהשלים כמה זוטות ועוד תוספות של פריטים ברשימה הביבליוגרפית. עקבתי אחרי המחקר שלה בשיחותינו הקבועות בטלפון בימי שישי, כאשר הייתה מטלפנת לומר ״שבת שלום״, להתעניין בכל אחד מבני משפחתי, ואגב כך הייתה שחה עמי על ספרה.

להוותנו, בחודש שבט של אותה השנה טלפנה שלא כדרכה באחד מימות השבוע ולא בערב שבת, וסיפרה לי שחלתה במחלה קשה. בביקור״ אצלה בבית החולים ובבית ההחלמה ובביתה עודדתי אותה להזדרז להשלים את הספר, וביזמתי מסרה את הספר לעריכת לשון ראשונית לידי עדנה אברמסון. ואז הממה אותי בבקשתה: ״משה, אני מפקידה בידך את הספר; אני מקווה לזכות לראות בפרסומו. אבל אם לא אזכה, אנא ממך דאג ללוות ככל שתוכל את הוצאתו לאור; אני יכולה לסמוך רק עליך״. היא הוסיפה ואמרה שהיא מקציבה סכום ראוי מעיזבונה, המופקד בידי אחיה, למימון של כל שלבי ההפקה של הספר מאל״ף עד תי״ו.

קשה היה לי להתמודד עם הדברים הללו, שהיו מעין צוואה רוחנית. אבל לא יכולתי להתעלם מהם, כי הוקרתי את ז׳ולייט כחוקרת חשובה וכדמות מופלאה. ידעתי כי בחקירתה היא הופכת ומהפכת בנושאי מחקרה, מעמיקה חקור ומבררת כל פרט עד תומו. אף לא יכולתי שלא לראות כעין הזדהות אישית שלה עם סול סוליקה. פעמים אחדות דיברה אתי שגם היא כסול לא העמידה בית. עם זאת אמרה וחזרה אמרה שמצאה תנחומות בעובדה שזכתה להעמיד מחקרים בספריה ובמאמריה על פרוסט, בספרה על שירתה של דליה רביקוביץ ובעבודותיה האחרונות על סול. ואף הרבתה לדבר על אהבתה הרבה לילדי אחיה. הספר הזה הוא מרובה פנים. חקירותיה של ז׳ולייט חסין נוגעות בהיסטוריה ובפרשנות על יסוד ההדרה של טקסטים וניתוחם הספרותי מזוויות שונות. ז׳ולייט בת מכנאס שנולדה בעולם הישן, הייתה בחינוכה ובפעלה רב השנים לבת העולם החדש. היא הייתה חוקרתביקורתית מאוד והקפידה במאוד מאוד על כל פרט ופרט הנחקר, וידעה לצרף את הפרטים לתמונה כוללת. שליטתה בלשונות ובתרבויות אחדות ניכרות בכל פרק מפרקי הספר. זאת ועוד אחרת, היא לא הלכה שבי אחרי אמונות עממיות ואגדות שנשתקעו בטקסטים, היא בחנה בחינה ביקורתית וקפדנית את כל מה שנאמר בהם בתוך הקשרו ההיסטורי והתרבותי, ולא חששה להתייצב נגד מה שהפך לנחלת הכלל.

כדרכו של כל חוקר גדול יש באמירותיה ובמסקנותיה דברים שלא כל אחד יסכים אתם. היא אף ציפתה שעיוניה בפרשת מותה של סול יעוררו ויכוח ודיון שהיא עצמה תשתתף בו. אך למרבה הצער והכאב, היא לא תיטול חלק בדיון כזה אם יתקיים. אי אפשר לו לספר הזה שלא יעורר עניין בין חוקרי תולדות יהודי המגרב ובקהל חוקרי תולדות היהודים – יחידים וקהלים – שמתו מות קדושים בכל הדורות ובכל התפוצות. היא עומדת כאן גם על היבטים חשובים הכרוכים בעובדה שבמוקד הסיפור ניצבה נערה יהודייה, כלומר אישה ולא איש. כמה וכמה עיונים בספר הוקדשו לצדדים האלה, כגון הפרק העוסק ב״סדר נשים״ (פרק ו בחלק הראשון) והעיון הקצר החותם את הספר: "סוף דבר: הפיוטים והקצות על סול על פי משנת המגדר״.

על הפקתו של הספר. הרבה שותפים חברו בהפקת הספר הזה. גב׳ עדנה אברמסון ערכה עריכה ראשונית את הלשון של החלק השני עוד בחייה של ז׳ולייט, ואת החלק הראשון היא ערכה רק לאחר מותה. כמו כן שקדה על ריכוזה ועל איחודה של הביבליוגרפיה במסירות ובידענות. לאחר מכן קרא ד״ר מאיר נזרי הגהות של הנוסח הראשון, שנמסר לו לאחר עריכת הלשון. ואז הגיע לידי כתב היד של הספר על שני חלקיו, ושקדתי עליו במשך כארבעה חודשים. קראתיו בעיון מספר פעמים. מצאתי שכוחה של ז׳ולייט רב היה לה גם בחודשי מחלתה, והוציאה מתחת ידיה מלאכה גמורה. עם זאת, במקומות לא מעטים נותרו פרטים שהיו טעונים השלמה, ואנוכי השלמתים כמידת יכולתי. אף נמצאו כאן וכאן מרכות בפרטים אחדים, ודאגתי לסלקן. לפי בקשתה של זיולייט ערכתי לה עריכת סגנון מאמר אחד שנתנה לי לפני פרסומו לפני שנים אחדות. כך נהגתי גם כאן: שיפרתי גם את הסגנון במקומות לא מעטים. אבל לא ההנתי ולא מלאני לבי לנגוע בכל פרט של תוכן, וכל מה שכתוב כאן הוא מה שיצא מתחת ידה!! רק לעתים רחוקות מאוד הוספתי בין סוגריים מרובעים כמה הערות שוליים קלות ערך. כולן חתומות בר״ת של שמי(מב״א).

על הכנסת התיקונים שלי שקדה עירית בריס. לאחר קריאה נוספת של הגהה בידי, הספר נמסר להעמדת הסדר לידי הגב׳ שולמית ירושלמי. עם השלמת השלב הזה קרא אריאל שוה את הספר כמה וכמה פעמים הגהה מוקפדת ושקד על תיקונים רבים בפרטיםבכללים. הודות לעבודתו השקודה והנבונה הושלמה מלאכת הכנת הספר. תודת בני משפחתה של ז׳ולייט חסין ותודתי נתונה בזה לכולם. יתברכו מפי עליון.

המחברת ראתה להציע לספר תוכן עניינים מפורט, שייתר הכנת מפתחות. הספר יוצא במלאת שישים שנה להולדתה בחורף של שנת תש״ו, והוא מדובב את שפתיה, ודבריה אלה הם זיכרונה.

הספר הזה לא היה יוצא לאור לולא מסירותו הכבירה של דוד חסין, אחיה הנאמן של ז׳ולייט. הוא שראה בהפקת הספר גמילות חסד אמתית לאחותו הנעלה, ודאג לממן מעיזבונה את כל שלבי העבודה. הוועדה לספרות מדעית במדעי היהדות של מוסד ביאליק, שז׳ולייט הייתה חברה בה שנים אחדות והרימה לה תרומה חשובה בנוכחותה, קיבלה את הספר לפרסום במוסד. תבורך הגב׳ אורית אלירז־ורטהיים, סגנית המנכ״ל של מוסד ביאליק, על טיפולה המסור בשלבים האחרונים של הפקת הספר במסירות ובמקצועיות.

עם הספר

משה בר־אשר

. התגלות על־ידי מעשה יוצא דופן סמוך לשעת הפטירה

מסורות מספרות על קדושים שבעת קבורתם ירדו שרשראות מן השמים כדי להעלות אותם, כמו ר׳ יחייא לחלו ^, ור׳ מרדכי דיין או שמלאכים ירדו לקחת אותם, כמו אצל ר׳ מרדכי תורג׳מן והרב של העיירה של עשרה בקבר. על ר׳ יוסף תורג׳מן מסופר שהיה זקן מופלג וביקש למות והמלאכים מסרו לו את התאריך המדויק לפטירתו בליל הסדר השני. קיימת גם אמונה שהקדושים יכולים לעלות גוף ונשמה לשמים. וכך מסופר על ר׳ יוסף באג׳איו, שמוסלמיה ראתה אותו עולה לשמים_, על מול תפילין, שעלה גוף ונשמה ורק התפילין נשארו: ועל ר׳ עלי בן יצחק.

1. 5.         התגלות על־ידי נוכחות עמוד אש או אור מעל הקבר

עמוד האש הוא סימן היכר נוסף של הקדוש. כשעמוד אש עומד מעל קברו של אדם, זה אות כי שם קבור קדוש ויש לבקרו: כך היה עם ר׳ אליהו דהאן מאיית יעיש, שהאש רדפה אחרי מוסלמים שרצו לחפור את קברו כדי לכבותה: מול טרייא, בעל האור, הוא עץ שעליו יורדות להבות מהשמים כל לילה לפי מסורת אחת, או כל ערב שבת עד מוצאי שבת לפי מסורת אחרת:על קברו של ר׳ משה בן־יעקב חיון היתה יורדת אש כל יום שישי, כל ראש חודש וכל ערב חג, ויהודים ומוסלמים היו רואים אותה: על ר׳ חיים כהן מסופר, שבלילה שלאחר קבורתו ראו תלמיד חכם ומשפחתו, שהיו גרים ליד בית־הקברות, אור חזק כמו אש בדמות קערה מונחת על־גבי קבר הרב: כאשר נפטר ר׳ יוסף דהאן ונקבר, ראה בלילה קאדי, שהיה גר ליד בית־הקברות, אור מהשמים למטה, שני עמודים, אחד ירוק ואחד כמו נר גדול. רק הקאדי ראה זאת ואנשיו לא ראו. הוא פחד ועזב את המקום: כשהביאו את ר׳ יוסף דיין לקבורה, לאחר שהצליחו לרחוץ אותו רק בנסיון השלישי, ראו אור יורד על הקבר ואף המוסלמים הרגישו.

עמוד האש יכול ללוות את הקדוש גם בחייו. כך הציל רבי אברהם אזולאי – מראכש – את חייו ואת חיי חכמים אחרים כשהמלך ראה את עמוד האש על ראשו. על הבעל שם טוב מסופר ש " הסיר את המסווה וראה אור גדול וקם לפניו ".

1. 6.         תופעות אחרות להתגלות קדוש

לפעמים הקדוש מתגלה תוך התקפה של אסלאי– זוהי מחלת הנפילה –  כמו מול תימחדארת, כאשר אשה מתאביה ביטאה את שמו בזמן ההתקפה.

מקרה מפורסם הוא זה של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, שנתגלה לנער ערבי שסבל ממחלת השגעון. הנער ברח מביתו ובשדה נתגלה לו הקדוש שמסר לו את שמו ואמר לו איפה מקום קבורתו וגם ריפא אותו. הנער חזר בריא לביתו אחרי מספר ימים וסיפר לכולם על אודות הקדוש. מסופר גם שהקדוש התגלה לנער תוך כדי התקפת שדים. מסורת קדומה מספרת שהקדוש התגלה ליהודי תוך כדי התקפת אסלאי.

במחקרנו גילינו מקרה אחד בלבד של קדושה הקשורה לאדם הסובל ממופרעות נפשית. זהו המקרה של ר׳ ראובן אג׳ייני, שנראה היה לפעמים כמשוגע לאנשי סביבתו. הוא היה מנבא דברים שבאמת התקיימו, ולכן כשנפטר הלכו להשתטח על קברו.

לפי ידע פרטי שלי מפי מר שאול זיו – אג'ייאני – ז"ל מירושלים, המחלה הועברה מאיש חולה לרבי ראובן אג'ייאני כאשר כתב קמע עבור חולה זה לפי בקשת רבי שמואל אלבז מפאס. זה היה עונש של שבירת טאבו משפחתי, כי מסורת היא במשפחה שאין לעסוק בריפוי. לפי עדותו של שאול זיו, רבי ראובן אג'ייאני עשה זאת מתוך דוחק כלכלי. סיוע לעדותו אנו מוצאים בהקדמה לשיר של רבי ראובן אג'ייאני. " בקשה ורחמין למבעי מן קדם אלא שמייא, על כי רבת שבעה לה נפשי, צרות רבות מקורות הזמן, ופרט שאני שרוי בבור העניות ר,ל. ה' יאמר די לצרה – מתוך שפתי רננות, ירושלים תשל"ג, עמוד 157.

מצאנו מקרה אחד של התגלות קדוש על־ידי קדוש אחר: כאשר ר׳ משה מימון היכה באדמה לאחר בצורת קשה ובמקום פרץ מעיין, הוא הודיע ליהודים שקבור שם קדוש בשם קאייד אל־גאבא וביקש שיבואו לבקרו.

חיות מסוימות, ובעיקר יונים, הן סימן של קדושה: על דקל מסוים ישבו תמיד שתי יונים והאנשים הבינו ששם צריך להיות קבור קדוש. פעם כשיהודים קראו תהילים ליד אותו דקל, הופיע ר׳ דוד הלוי דראע, זיהה את עצמו וביקש מהם שיספרו עליו, ובאותה עת הודיע איך יציל אותם משודדים מוסלמים.

במקרים מסוימים מוסלמים הם האחראים להתגלות קדוש: ר׳ משה (שליד מולאי איגגי) נתגלה כשמוסלמים חרשו במקום ומצאו את התאריך שלו:מוסלמי אחר ראה כאשר ר׳ רפאל הכהן נכנס לקבר והקבר נסגר עליו ומסר ליהודי שעבר במקום ששם נמצא אדונם של היהודים. היהודי חפר ומצא תאריך והודיע ליהודי המקום שיצאו ברחובות העיר והכריזו שהתגלה רב בשם ר׳ רפאל הכהן והיהודים התחילו להשתטח על קברו.

מעניין לציין גם את הקשר בין עצמים בטבע — אבנים, סלעים, מעיינות, הרים, עצים וכד, לבין קדושים, לרוב קדושים אגדיים. קשר זה יכול להיווצר באחת הדרכים שהזכרנו לפני כן. לרוב נוצר הקשר באמצעות חלום, כמו במקרים של ר׳ אלעזר בן־ערך, ר׳ מימון אלגרבלי, ר׳ יצחק אל־קאנסי, מול אז׳בל אל־כביר, ר׳ אברהם דרעי, ר׳ יצחק הלוי, ר׳ מסעוד מאני, ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ יהודה וראובן ומול סדרה: או עקב הופעת אור על העץ, כמו במקרה של מול טרייא: או דרך התגלות על־ידי קדוש אחר, כמו במקרה של קאייד אל־גאבא.

רבי יאשיהו מתעשר בכתר ״מוסמך״

לאחר זמן נחשב כבר לאחד מגאוני הארץ, ורבו – ר׳ יעקב אבולעפיא, החליט בדעתו, כי ר׳ יאשיהו בחיר תלמידיו, ראוי להתעטר בכתר המפואר של הסמיכה. אולם בעירם דמשק לא יכל לסומכם, כי לפי דיני הסמיכה, אין לה תוקף אלא אם כן עשתה בארץ ישראל (רמב״ם פ״ד מסנהדרין הלכה ו׳), לפיכך המתין להזדמנות הנאותה בה ישהו בארץ ישראל.

בשנת שע״ז (1617) הגיעה העת, ובהיותם בארץ הקודש סמך את בנו: ר׳ חיים אבולעפיא, ואת רבי יאשיהו פינטו, והם היו המוסמכים האחרונים.

וכך כתב לו בכתב סמיכתו – הסכמתו לספרו כסף נבחר:

"אנכי הרואה את דברי ספר התורה הזה, לחכי ממתקים, וכולו מחמדים, חביבים עלי דברי דודים, זה דודי וזה רעי בחירי רצתה נפשי, החכם השלם המחבר נר״ו לא ימיש מתוך אהלי, מיום דעתי אותו אמרתי אני אל לבי, זה יעצור בעמי, הן אלה קצות דרכיו במילי דאגדתא, אותה נפשו ויעש, ועוד נוסף עליהם כהנה וכהנה, הן הן גופי תורה, סיני ועוקר הרים, לן בעומקה של הלכה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כל מן דין סמוכו לנא, יורה יורה ידין ידין, ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה׳, יהיו נטיעותיו וצאצאיו כמוהו, ויקיים בו מקרא שכתוב: לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם״.

מאז תיארו את ר' יאשיהו בכל מקום ״הרב המוסמך״, שכן תואר זה נדיר היה, והוא ורעו ר׳ חיים אבולעפיא היו האחרונים שזכו להתעטר בכתר זה.

ר׳ חיים ויטאל – מהרח"ו זיע"א ־ דודו ומחותנו

דודו של ר׳ יאשיהו, אחי אמו, בישראל גדול שמו – ר׳ חיים ויטאל, אשר לשמו תחרד כל נפש, גדול תלמידיו של עיר וקדיש מן שמיא נחית, האר"י הקדוש זיע״א.

רוחו הגדולה של ר׳ חיים הקרינה קרני זוהר, על בן אחותו הנער יאשיהו, שנועד לגדולות. גדולתו בתורה ופרישותו הנוראה, השפיעו רבות על אחיינו הצעיר, אשר שאף ללכת בעקבות דודו במעלות המסילה העולה בית א-ל. ר׳ יאשיהו למד אצל דודו ר׳ חיים ויטאל את רזי תורת הקבלה, ונעשה לתלמידו המובהק בחכמה זו. קירבה יתירה שררה ביניהם, עד שלימים נעשו גם מחותנים, כאשר בנו של ר׳ חיים – ר׳ שמואל ויטאל, נשא את בתו של ר׳ יאשיהו לאשה.

ר׳ חיים ויטאל נולד לאביו בצפת בראש חדש חשון שנת ש״ג (1540). כבר מקטנותו ניכר שלגדולות נועד, ומרן הבית יוסף היה מזהירו בשם המגיד הנגלה אליו, שיהיה שקוד על התורה ועל העבודה לעשות רצון קונו, כי נשמתו הינה גדולה מאד, ונקיה יותר מכל בני דורו.

כשגדל נעשה לאחד מגדולי הדור בתורת הנגלה, ונמנה על תלמידיו של ״האלשיך הקדוש״, שכאמור, סמך אותו בסמיכת חכמים בכ' באלול שנת ש״ן. וכה כתב בסמיכתו המובאת בספר ארץ חיים (דף רמז ע״ב):

״מהכח אשר חנן ד׳ אותי הצעיר להוסמך ע״י מוהר״ר יוסף קארו זלה״ה, סמכתי אני את החכם השלם החסיד המקובל ה״ה רבי חיים ויטאל נ״י, ולראיה בידו שיורה יורה ידין ידין ככל דין מוסמך, כתבתי ונתתי בידו היום עשרים לחודש אלול שנת ש״ן. נאום משה בכ״ר חיים אלשיך זלה״ה״.

אולם עיקר גדולתו היתה בתורת הנסתר.

בתחילה למד אצל רבינו הרמ״ק זיע״א, אך זמן קצר לאחר שהגיע רבינו האר״י הקדוש זיע״א לעיר צפת, בשנת ש״ל בערך, התקרב אליו ר׳ חיים. היה זה בתחילת שנת של׳׳א, בהיותו בן כ״ח שנה, ומאז עד פטירת האר׳׳י בה׳ אב שנת של׳׳ב, לא זזה ידו מתחת ידו.

מן השמים הורו לאר׳׳י הקדוש שתלמידו העיקרי הוא ר׳ חיים ויטאל, והוא שפרסם תורתו בעולם וינחילה לרבים. לפיכך פתח את כל מעיינות חכמתו בפני תלמידו הנאמן, והשקהו מים זכים מבאר תורת הרז.

את כל חכמת קבלת האר״י המצויה בידינו, למד הימנו בשנה ועשרה חדשים באופן פלאי. האר״י הקדוש אשר ידע ברוח קדשו היכן גנוזה באר מרים בימה של טבריה, את תלמידו בסירה לאותו מקום טמיר ונעלם, והשקה את ר׳ חיים ממי הבאר

הקדושים בקדושה עליונה. מכוחם המופלא של מים אלו, בצירוף נשמתו הגבוהה וזכרת רבו, נתיישבה החכמה בלבו.

האר"י הקדוש ציוה שאף אחד מתלמידיו לא יכתוב דבריו זולת ר׳ חיים ויטאל, ואף ר׳ חיים עצמו לא נתן רשות להעתיקם. רק לאחר שחלה חולי כבד מאד, ראה בכך אות משמים, ואז בתוך שלשה ימים, העתיקו מאה סופרים במהירות גדולה כשש מאות ניירות מכתב ידו. לאחר מכן סידרם בנו ר׳ שמואל, והם כתבי הקבלה המוסמכים בלבד. נוספו לכך עוד כמה כתבים אשר ר׳ חיים ציוה לגונזם בקברו, ורבנן קדישי לאחר שייחדו ייחודים, וקיבלו רשותו ע״י שאלת חלום, הוציאום מקברו והפיצום." אמנם, למרות שעיקר גדולתו היתה בנסתר, חיבר כמה חיבורים גם בנגלה, חידושים על הש״ס, ודרשות על כל התורה.

חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳ 

שמעה של קהילת אלג'יר כמרכז רוחני, החל להתפרסם בעולם היהודי לאחר שנת קנ״א (1391). בעקבות הפרעות ביהודי ספרד, בשנה זו; יהודים רבים נטשו את ספרד והתיישבו בארץ הקרויה היום אלג'יריה.

 הפליטים היהודיים מספרד הביאו עמם רוח של התחדשות לקהילות היהודיות באלג'יריה. מקום מרכזי בהתחדשות זו תופסת קהילת אלג'יר, אשר בה התישנו חכמים מספרד ומאיורקה. המפורסמים שבהם היו רבי יצחק בר ששת המכונה בקיצור הריב״ש ורבי׳ שמעון בר צמח דוראן (הרשב״ץ), אשר הקימו בעיר אלג'יר את המסד למרכז הרוחני לקהילות צפון אפריקה וארצות הים התיכון.

לאחר מות הרשב"ץ (1444) המשיך בנו, ר׳ שלמה דוראן ( הרשב״ש ) במגמת אביו, וכן נהגו אף נכדיו של הרשב"ץ רבי צמח ר׳ אהרון ורבי שמעון.

חיבורי החכמים האלה׳ מהווים מקור עיקרי לתולדות יהודי אלג'יריה במאה הט״ו. אולם החל מראשית המאה הט"ז, מתמעט החומר ההלכתי המשמש גם כמקור היסטורי עיקרי, ורק בראשית המאה הי"ח מתרבה הספרות הרבנית, ובעקבות זאת מתרבות ידיעותינו על הקהילות היהודיות מספרות זו וממקורות אחרים.

במאות הט"ז והי"ז התחוללו באלג'יריה תמורות מדיניות שהכבידו על היהודים: הספרדים ניסו לכבוש את חופי אפריקה הצפונית, במסע שהחל בשנת 1508 ; המסע עורר חששות כבדים אצל היהודים מן הגורל הצפוי להם, לאור לקחי גירוש רנ"ב מספרד.

השלטון המוסלמי באלג'יריה אף הוא עבר תמורות — בשנת 1516 כבשו קורסארים את אלג'יר ובהדרגה הדפו את הספרדים מחופי המגרב.

הקורסארים קבלו על עצמם את מרות השלטון העותמאני, אולם שלטון זה לא היה יציב. התמורות המדיניות הביאו לפגיעות רבות ביהודים, פרטים על כך מצויים בחלק הראשון של המאמר, אשר עסק במחברי ״ החוט המשולש ״.

 רבי אברהם אבן טוואה, רבי שלמה (ר׳בי שלמה בן צמח) דוראן ורבי שלמה צרור. מלבד שלשה חכמים אלה, שתפשו מקום מרכזי בחיי הקהילה באלג׳יר, חיו בעיר זו חכמים נוספים אשר השתתפו בצורה פעילה בחיי הקהילה.

עמוד 33

הקדמת המחבר.

ראשית דבר, הרני מביא את שמות הערים שכתבם המחבר, אמנם לא בהגותם דהיום, אך מוטב להביא מן המקור, וזה כל היופי של כתיבתו של שמואל רומאנילי. הכיתוב בצבע אדום, הינו הערות המחבר לביאור המאמר.

מושב בני ישראל השוכנים לעת הזאת בגלילות הערביאים תחת ממשלת קיסר המאוריטאניאה  -Mauretania השם שבו כינו הרומאים הקדומים את צפון מארוקו ואלג'יריה של ימינו – באפריקה, הנקראים היום מראכש בלשון ערבית או מארוק בלשונותינו, במלכות בארבאריאה – לשעבר השם הכולל המדינות הצפון אפריקאיות שממערב למצרים – כמעט כולו נעלם מעיני כל העמים היושבים הלום בארצות האירופה.

ובאמת איזה דרך תגיע שמועתם עדינו ? דרך המסחר הלא מזער היא וכאין נחשבה. שלושה או ארבעה סוחרי ישראל בחוף מוגאדור – בערבית אס-סאווירא, עיר נמל שבחוף האוקייאנוס האטלנטי. נבנתה בשנת 1760 לפי תוכניתו של האדריכל הצרפתי,  Cornut ומסחר הקנין אשר בין אנשי טטואן  טאנג'יר – בערבית " תנזה ", עיר נמל חשובה, בערך50 קילומטרמצפון מערב לתטואן.  ולארג'י  – בערבית אל עראייש, בצרפתית , Laracheעיר בצורה בחוף ה האוקיאנוס,86 קחלומטרים דרומה מטנג'יר – ובין אנשי המבצר גיברלטאר כל זה איננו שוה ולא יצליח להקיץ את נפשם מתרדמת עצלותם ולעורר תשוקת לבותם להשכיל.

ואף אם מדובר בם בספרים אשר חוברו בלשונות הגוים על ענין קורות המערב, הן לא נזכרו שם רק כחלק בערך – ביחס, בהשוואה אל –  אל הכל. אך מי זה יפֻתה לדבר על היהודים בלי ידע – מבלי שידע –  לשונם ? המדינה היושבת ראשונה וקרובה לגלילות מערב היא ספרד.

מעבר צר דרך ים, מהלך ששת אלפים אמה, מבריח מן קצה טאריפא עד קצה טאנג'יא. עיר מבצר סו"טה  עומדת בגבול טיטואן. האמנם מעמד החקירה הרשעה יניח לעבור שמועות היהודים בארצותיו ( המֻכות בסנורי הפתיות )בל ירשיע בשאט בנפש להוציא הספר ומחברו להשרף ?

היעלה זאת על לב איש ספרד בל יראה השחת הִבקע תחת רגליו לבלוע אותו ואת כל אשר לו חי שאוולה ? מי זה אפואינבא לנו ? הישמעאלי הרובץ על הארץ כל היום, נרפה ונבער מדעת, רֻתק בזיקי דתו הנמהרה, ושונא לכל אשר בשם ישראל יכֻנה ? והמוקש העולה על כלם הוא העדר הדפוס, כי עד היום לא הובא שמה ולא יובא לעולם.

הן אלה קצות הסבות אשר הדפוני להוציא לאור הסיפורים האלה הנוגעים באמת לאחי בני עמי בפרט, ובכלל אולי אף לזרים אתם, אם כי ישנו בתכליתם.

הן כל המוצאות אשר השתרגו עלו על צוארי במשך מסעי הביאוני עד הלום. שם ישבתי כמו ארבע שנים, ומקום היה לי להתערב בכל מיני אנשים גדולים וקטנים, ללמוד מעשיהם ולדעת את מוצאם ואת מובאם כמעט בכל דרכיהם..

ובכל זאת רק אשר חזיתי אותו אשמור לספר, ובהמשך קורתי אגיד קורותיהם כסעפים המסתבכים בגזעם. ואל תשגיח לאומרים בלבבם, כי כל עובר אֹרח ישפיל או ירים האמת כחפצו, כל עוד שיתרחק מופת עדותו.

כי יוכלו לחקור האמת תהיה נר לרגלי ואור לנתיבתי, לא אשא פני איש, לא אשא פנַי. עתה קום קרא בספרי ושפטוהו היושר לבך, אם להימין או להשמיל, פלס כל דבר במאזני צדק ויהי אלהים עמך !