עבודת שורשים לתלמיד- התמורות בארגון הקהילה ובמעמדה במאה ה־20
ד. התמורות החברתיות והכלכליות
1. התמורות בארגון הקהילה ובמעמדה במאה ה־20
שני עקרונות הנחו את השלטונות הצרפתיים במלאכת הארגון מחדש של מוסדות הקהילה היהודית:
א. הגבלה מירבית – עד כדי ביטול – של האוטונומיה הפנימית של היהודים.
ב. פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.
ברוח זו פורסמו ב-1918 שני צווים שבאו להסדיר את כינונם של ועדי הקהילות ובתי המשפט הרבניים. סמכויות הוועדים הוגבלו לענייני פולחן ולנושאי סעד בלבד. לא היה ועד כלל-ארצי, ולכל מרכז יהודי היה ועד אשר פעל כראות עיניו וללא קשר פורמלי עם שאר הוועדים. התיאום היחיד ביניהם נעשה מטעם השלטון, שמינה לצורך זה פקיד יהודי בכיר, שנשא בתואר ״מפקח על המוסדות הקהילתיים היהודיים״. בין תפקידיו היה עליו גם לאשר את התקציבים של הוועדים. בוועדים היה משקל רב יותר ליסודות ה״חילוניים״ שנמנו עם השכבה העשירה.
בתחום המשפטי הגבילו הצרפתים את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד, אך במקביל הקימו מערכת שיפוטית יהודית כלל-ארצית, שבראשה עמד בית הדין הגבוה, שישב ברבאט הבירה. הוא שימש כמוסד לערעורים, והחלטותיו לא ניתנו לשינוי גם לא על ידי השלטון. אף כי עד לעצמאות היה נהוג במרוקו תפקיד של רב ראשי, הרי בית הדין הגבוה היה למעשה האישיות הדתית הבכירה ביותר של הקהילה.
בנושאים שמחוץ למעמד האישי ובמשפטים שבהם היו מעורבים יהודים ומוסלמים חויבו היהודים לפנות לבתי המשפט הצרפתיים, אס היו בעלי נתינות אירופית, או לבתי הדין המקומיים שבראשם עמדו שופטים מוסלמים.
ב-1945 הוקם ארגון הקהילות, אך בשל המתיחות המדינית וחילוקי דעות פנימיים נפסק קיומו ב-1962.
״. רבני מרוקו נהגה להתכנס מ-1948 ואילך אחת לשנה או לשנתיים. בכינוסים אלה,נטלו חלק כל הרבנים והדיינים הרשמיים של הקהילה, נדונו שאלות מרכזיות בחיי , כמו דיני האחדת הכשרות בכל מרוקו או סוגיות אחרות שהזמן גרמן, כמו העלאת ־נישואיו, הבטחת זכויות ירושה לנשים ופישוט הליכי הייבום והחליצה.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
דניאל לוי.
יליד סואטה, ספרד – 1917, בעל נתינות בריטית, משום שסבו היה יליד ג'יברלטר. הגיע לקזבלנקה בשנת 1937, מספרד השרויה במלחמת אזרחים. נאלץ להתגייס לצבא הספרדי בזמן המלחמה, ערק ממנו והוכרז כעריק. דניאל לוי הוא אחיינו של דניאל לוי, מגדולי המנהיגים של יהדות מרוקו בעת החדשה.
עמד בראש המזרחי, הפועל המזרחי וקק"ל בקזבלנקה. את תקופת שהותו בקזבלנקה הגדיר כעימות הין הישות היהודית לישות הנוכרית – בין אם ערבית או צרפתית. הגיע לקזבלנקה בגיל 20 ועזבה בגיל 40.
בדרכו ארצה, כשהוא מותיר אחריו פעילות ציבורית ציונית דתית ענפה. בארץ עתיד להתמנות כחבר כנסת בין השנים 1965 – 1974. בנו הרב יצחק לוי, ממשיך את דרך אביו בשדה המנהיגות הציונית הדתית.
אשתו של דניאל, אורור, הייתה פעילה מאוד בשרל נטר, כבר מגיל 15, כמדריכה וכראש קבוצת " הנרייטה סולד ". ביתם שימש כמשרד המחתרת לעלייה ב' לארץ ישראל. הרב גד נבון, הרב הראשי לצה"ל, היה אחד החניכים שנשלחו לארץ ממכנאס על ידי דניאל לוי. בזיקה לבח"ד צרפת, ניהל דניאל לוי מבצעי עלייה נועזים.
הידידות הגדולה שנרקמה בין אלפונסו צבע לדניאל לוי עמדה ביסוד התחדשות תנועת הנוער שרל נטר במרוקו. דניאל לוי תיאר את פעילות שרל נטר כאחד הדפים היפים ביותר של היהדות העולמית.
כשמלאו לדניאל לוי 60 שנה ארגנו לכבודו אירוע משפחתי בסגנון " חיים שכאלה ", ואף הוציאו חוברת המתעדת את המעמד. באותו אירוע סיפר אלפונסו צבע כי פגש בדניאל לוי לראשונה בבית כנסת " בנון " בקזבלנקה. בבית כנסת קטן זה החלו לשוחח בספרדית, תוך שהם רוקמים את ראשית רקמת הידידות הגדולה ביניהם.
דניאל לוי הגיב על דברי אלפונסו צבע באומרו : " אני חושב שהעבודה שנעשתה על ידי הנוער היהודי בקזבלנקה בתקופה הזאת – זה באמת, זה דבר שלא רק בחוג משפחתי כזה שצריך לספר – אלא זה אחד מהדפים היפים ביותר של היהדות העולמית, לפי דעתי מה שנעשה שם, הודות לחבר אלפונסו צבע "
אלפונסו צבע כדרכו, בענווה הכנה שלו, הגיב, סלומון סיקסו ! לא אני.
דניאל לוי.
דניאל לוי המשיך במונולוג מרתק, והנה דבריו בלשונו המיוחדת : סלומון סיסקו ז"ל היה באמת זה שהטביע את החותם שלו לעניין הזה. הוא הנחיל לנו עקרונות שעדיין הם עקרונות שלפיהם אנו הולכים. כל שבת היינו יושבים משעה 14.00 עד 16.00 לשמועת את הרצאתו של מר סלומון סיקסו ז"ל.
הוא היה אישיות מיוחדת במינה….הוא שעיצב את דמותו של הנוער היהודי באותה תקופה. הוא אחר כך עלה ארצה, ופה הוא נפטר. יש לו ילדים, אחד בקרית ארבע, בת אחת בשדה אליהו ובת אחת בקיבוץ צאלים.
האגודה הזאת, שרל נטר, הקיפה את כל הפעולות של כל נער דתי…סליחה ! שכל נער יהודי היה צריך לחפש, כל מה שהיה יכול להיות. אם היינו יכולים לעשות שיעורים ( לא רק שיעורי תורה ), שיעורי יהדות, אלא גם שיעורי אנגלית, מתמטיקה, הנהלת חשבונות…כדי להרים את הנוער הזה.
גם בשטח הספורט היינו בין הראשונים. ואני צריך להזכיר פה את שמו של אחד מאלה שבאמת חלקו בפעולה זאת, היה אדם חשוב מאוד, שנפטר בקיצור ימיו, וזה חיים ויקטור אביטבול ( אחיו של חברינו סם אביטבול ).
תפקידו היה לארגן כל מה שאנחנו קוראים היום מחלקת ארגון, אבל הרבה יותר טוב ועם הרבה יותר לב. הוא היה מארגן את כל הנוער, את כל הקבוצות של הנוער. צעדיה הראשונים של התנועה היו קשים ; בעיקר שזו תקופת מלחמת העולם השנייה.
היינו נפגשים במקומות שונים ומשונים. ב " מגן דוד " היו מארגנים תפילות. לכבוד החגים היינו שוכרים גן ילדים וכך לאט לאט מניין שרל נטר הלך וגדל.
באותו מעמד העיד אשר אוחיון עדות אישית על דניאל לוי כמדריך, כמחנך וכאיש ציבור : " הייתי רוצה לציין שתי תקופות בהיכרות שלי עם דניאל. אחת , בתור ילד בקזבלנקה, כאשר דניאל משמש לגבי כולנו האיש המוסרי, האיש שמחנך דור, לא רק לצופיות, לא רק לתנועת נוער, אלא למעשה רוחני, בחינוך ליהדות, חינוך לערכים.
נדמה לי בתקופה הבאה, כאשר נפגשנו פה בארץ, שדניאל היה אותו האיש , איש עקרונות, איש שמראה את הדרך הישרה.
ג'ו לסרי.
יליד טנג'יר 1921. הגיע לקזבלנקה בעודו תינוק. בראשית שנת 1940 החל לנהל את תנועת שרל נטר, בעיקר בצד הלוגיסטי שלה, במחנות הקיץ. סייע בידי פליטים אירופאים במלחמת העולם השנייה. היה פעיל בארגון " המגן " להגנה עצמית יהודית החל משנת 1945.
היה פעיל בפדרציה הציונית. עם עצמאות מרוקו בשנת 1956, היה לאיש קשר רב חשיבות עם שליחי עלייה ב', שירדו למחתרת. הוא הצליח להבריח אלפי עולים בתנאים לא תנאים למחנה המעבר. יותר מכל הוא בלט כאיש שטח.
בענווה רבה מציג ג'ו את עצמו כמי שמעודו לא עמד בראש התנועה, אלא בצלו של אלפונסו צבע.
ג'ו ורעייתו סטלה מקפידים לציין כבר בראשית הריאיון כי " בעוד שכל תנועות הנוער במרוקו היו תוצא פוליטי, המושפע מפוליטיקה הארץ ישראלית, הרי שרל נטר פנה לכל שדרות הקהילה והנוער, בלא גוון פוליטי מזוהה, אם כי האוריינטציה הכללית הייתה מסורתית דתית "
בפלישת בעלות הברית לצפון אפריקה בנובמבר 1942 ראה מעין בשורה של עידן חדש : עידן של חירות מחודשת, העומדת ברקע התרבותי של האוכלוסייה היהודית בצפון אפריקה. אולם בטרם התהליכים הכבירים שהתחוללו על אדמת מרוקו, דוגמת פלישת בעלות הברית, אפיינו את יהדות מרוקו, לדבריו, ארבעה סממנים שהבשילו ביתר שאת עם פלישת בעלות הברית והקלו בהמשך על מלאכתה שלך שרל נטר.
1 – סולידריות קהילתית ומשפחתית למופת שנחצבה על ידי המנהיגות הרוחנית במרוקו, שררה בקהילה.
2 – נוכחותה של כל ישראל חברים, שהיוותה משענת עצומה בשדה הקהילה, החברה, החינוך והנוער, והיוותה נקודת מוצא לכל יוזמה ; כל ישראל חברים הייתה צומת דכים מבחינת ארגון והתמצאות בשטח. שיתוף הפעולה של מנהלי בתי הספר של כל ישראל חברים היווה עזרה בלתי אמצעית בעילות החינוכית של שרל נטר.
יצוינו מחנכי כל ישראל חברים, אלטון ויטאליס וג'ו גרון, שהיוו את החוליה המקשרת המובהקת בין כל ישראל חברים לשרל נטר. הם היו חברי הוועד של שרל נטר וה-D.E.J.J
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
חכמי המערב בירושלים
פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.
הרב שלמה דיין
זהו נוסח ההמלצה שקיבל רבי מימון הנזכר : 
שליח אחר אשר נשלח לארצות המערב למען עדת המערבים, היה זה הגאון רבי חיים בן וואליד זצ"ל. בן אחיו של רבי יצחק בן וואליד, מרבאט. אודותיו כתב יערי בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותיהם.
רבי יצחק בן רבי מנחם, ממשפחת בן וואליד מעיר רבאט שעלו לארץ ישראל. הרב הנזכר היה חמיו של הרב רפאל אהרן שן שמעון. ובנוסח הכתובה תארוהו : החכם השלם והכולל זר"ק כמוהר"ר…ויש שאלה ממנו בספק פקודת אלעזר חלק ג' סימן תס"ו.
על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים בסמוך להרב צוף דב"ש, נחרת : " בכו להולך בלא בן מר ונאנח ומכל טוב נח. ה"ה מעלת החכם השלם והכולל מתעסק בקדשים באמונה כמוהר"ר יצחק בן וואליד ז"ל, נלב"ע יום ט' לתשרי שנת התרמ"ט תנצב"ה " אשתן הצדקת מרת רחל, קבורה לצדו, נלב"ע ד' תשרי תרנ"ג.
" בשנת תרל"ז – 1877 סיבב בשליחות עדת המערבים שבירושלים בתוניס רבי חיים בן וואליד. ובהתעוררותו כוננו א ראשי קהל תוניס קרן מיוחדת לייסד ישיבה בירושלים. שלושים שנה לאחר כך בא לתוניס בדבר אותה ישיבה, ואז מסרו בידו רבני תוניס ביום כ"ה אלול תרס"ז – 1907 אגרת המלצה לקהילות הקטנות בתוניס, ובה נאמר :
" איך האיר וזרח אל עבר פנינו…מבני עלייה חו"ר עיקו"ת ירושלים תובב"א, ה"ה כמוהר"ר חיים בן וואליד הי"ו, כי זה קרוב לשלושים שנה צדיק זה למחוז קודשינו לש'ור על פי שליחותו, שד"ר כולל נהוג מכוללות קהילת קודש מערבים הי"ו אשר בעיר הקודש ירושלים ת"ו, ועשה והצליח בהימים ההם ויצא מאתנו מלא וגדוש מכל טוב.
זהו נוסח ההמלצה שקיבל רבי מימון הנזכר :
וכל כבירי ושועי העיר ואת כל חכמיה תמכו בידו…בראשם כמוהר"ר אברהם חג'אג' זלה"ה, ונשתדל עם מעלת ראשי העדה אשר היו בהימים ההם לקבוע ישיבה בתוככי ירושלים ת"ו ללמוד בה תלמידי חכמים בקביעות לזכות קהילת קודש עדתנו, ומינה גזברים מעלת השר המנוח, מיכאל וזאן ז"ל.ואתו עמו מעלת הרב כמה"ר יצחק דאנא ז"ל.
והטילו חוק קבוע על בית מטבחיים סך חמישה עשר פראנק בשבוע, והיו שולחים מידי שנה בשנה ליד מעלת הרב השד"ר הנ"ל, ומתחלקים לחכמי הישיבה אשר נקבעה בבית הרב הנזכר, והוא עומד עליהם הי"ו, וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לדור ודור ונכתב בספר.
ויהי כאשר נתקלקל עניין מכירת הבשר ונקבע מקולין על פי חוקי השררה יר"ה, נתבטל הפרס הנ"ל. ונלאה הרב הנזכר לכתוב לראשי הוועד, ולא מצא מענה. הן היום דרך ובא לו פה מחננו לעורר לבב אנשי הוועד להחזיר עטרה ליושנה.
ויען כי כעת הזמן המוכשר להתייעץ על דנא פתגם, מיהא לפוטרו בלא כלום אי אפשר, ועלתה הסכמתנו לעשות לו נדבת כולל לצאת י"ח על השנים שעברו עד אשר יחונן ה' לגמור העניין לטובה. הנה כי כן באנו במגילת ספר מול מעלתכם, לקבל בסבר פנים יפות ולעשות לו נדבה ראויה והגונה.
ושוב נשלח בשליחות עדת המערביים שבירושלים לפורטוגאל, מרוקו וברזיליה בשנת תרנ"ג – 1893 – באגרת שליחותו נאמר : " אותותינו אלה באו להודיע צרת כוללות אחיכם קהל קדוש המערביים פה עיר הקודש ירושלים תובב"א, כי מלאה הארץ עניים הבאים מערי המערב הפנימי והחיצון יע"א. יום, יום הכול מעלין לירושלים, ערומים יחפים, טף ונשים.
כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע
וכולם צועקים אלינו תנה לנו לחם, ובפרט צרת התלמידי חכמים, ומאין יבוא עזרנו לנהל אלף וחמש מאות נפשות, ובפרט בזמן שכירות הבתים תגדל הצעקה בירושלים. , כי צריכה רבה לשלם השכירות של כל השנה בבת אחת בתורת מוקדם.
וחלינו פני ידידנו כבוד מורינו הרב חיים בן וואליד, נין ונכד…כמוהר"ר יאודה נהוראי זצוק"ל, ומעלת כבוד מוהר"ר יוסף אלמאליח זצוק"ל, להודיע צערינו לרבים, ובכן קומו השרים לקבלו בשמחה רבה, ולעשות לו נדבה גדולה.
בדרכו מאחת משליחויותיו חיבר בשבילו קרובו רבי שלמה טובי מפתח לכתב יד של שאלות ותשובות חכמי המערב, על מנת שהשליח ישלח לו מירושלים חותמת חקוקה בשמו. בסוף המפתח כתב : " נשלם מפתח על ידי אני שלמה טובי, והייתה לאות ולמזכרת בית ידידינו שאר בשרינו החכם השלם והכולל השד"ר כמוה"ר חיים בן וואליד, שישלח לי חותם יאמ"ן כדר עגול על שמי ויכתוב הצב"י שלמה טובי הי"ו.
באותה שנה שבה נשלח רבי חיים בן וואליד בפעם הראשונה בשליחות עדת המערביים, בשנת תרל"ז – 1877 – נשלח בשליחותם למרוקו רבי יהודה אלבו. באגרת לנדיבים בדבר שליחותו נאמר, שמספר בני עדת המערביים בירושלים הולך וגדל מיום ליום ומגיע לאלף נפשות ומעלה…..
למרות היחסים הטובים והסבירים שנוצרו בין העדה המערבית לבין ועד הספרדים, בעקבות ההסכם בדבר החלוקה, עדיין נותרו אי אלו ניצנים של חוסר אימון וצרות עין ביניהם, הדבר בא לידי ביטוי גם בקרב השד"רים שנשלחו מטעמם לארצות שונות.
וכשנפגשו, לא תמיד פרגנו זה לזה, אף היו מקרים שראשי קהילות בחו"ל, קיבלו הוראות ברורות כיצד לנהוג בשד"ר המגיע אליהם, ואחת הדוגמאות לכך אנו מוצאים בשנת תרל"ו – 1876 – כאשר השד"ר רבי חיים בן וואליד, יצא בשליחות הרב צוף דב"ש למערב החיצון, והגיע לעיר אאוהראן שבאלג'יר, והוא נתקל בסירובו המוחלט של נשיא הקהילה, הגביר רבי שמעון לקנווי, אשר לא הסכים להכניסו לעיר וגם לא לגבות כספים לכוללות המערבים.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
רבי משה די מדינה
עצמאי מירושלים ת״ו שנת התקכ״א (1761)
המכתב שלפנינו נדפס בספרי קהלת צפרו כרך א עמ. 428 ובטעות הדפוס נשמט שם השליח וצריך להיות…. החכם
השלם כהה״ר משה די מדינה נר״ו בן לאותו צדיק החכם השלם והכולל הרב המקובל האלקי כה״הר דוד זלה״…
האבא רבי דוד בכ״ר משה חבר פירוש על התורה והמגילות בשם נפש דוד(קושטא תצ״ו) רוח דוד ונשמת דוד(שלוניקי תק׳׳ז) פירוש על אדרא רבא ועל שיר השירים בדרך קבלה. היה בצפת ומחמת המציק עזב והשתקע בירושלים, ונאלץ לצאת לחו״ל כשליח עצמאי, ובשנת תק״ז היה בשלוניקי וגם בנו משה יצא למרוקו בשנת התקכ״א ? (1763) מרוב עניותו והחובות שעלו עליו עם צרת הבת שעומדת להתחתן ומאומה אין בידו.
ב״ה
…העוסקים עם הצבור לשם שמים וכל איש ישראל דבצפרו יע״א.
תוב״ב החכם השלם משה די מדינה נרו׳ בן לאותו צדיק החכם השלם והכולל הרב המקובל האלהי כהה״ר דוד זלה״ה ובידו כתבא… מרבני העיר הנז ותנו רבנן פרק איזהו מקומן של ש״בחים דאיתנהו בהאי צורבא מרבנן. נכבדות מדובר בו מעיר האלהים, והודיעו צערו לרבים כי אפפו עליו רעות במותב תלתא ברתא ודלתא ורביתא, וקפצה עליו סבותא. בראותו ילדיו לקוחים ברביתא, ונוספה נחלתו דשקיל וטרי בסוגית צדת הבת וקאי בתיובתא. דלית ידיה מדבקן למיעבד אפילו נדונייא פחותא. אי לזאת נידון ביוצא לקרייתא, וכעת החכם הנד עיף ויגע מרוב הדרכים ומרחקם ואין בו כח לכתת רגליו מהכא למ״ק. לבן בקש ממנו זאת לנופף ידינו על ובשביל הר בת ציון. בכן המבוקש מכם אתם כהני ה׳ התאזרו והיו לבני חיל והפרישו לו נדבה במדה גדושה. למשה היה למנה אחת אפים לערך הנושה והנושא והנשא. ולשולחה לו מהרה חושה, ובשכר ואת צדקה תרומם גוי מעלה נשאה ורמה, וקביכם(?) יפרוצו ימה וקדמה, בנפשכם ובנפש החותמים בחדש ניסן בשנת יהיה ה׳ אלהיך עמך כאשר היה עם משה מהאלף הששי ליצירה בפאס יכוננה עליון אמן נצח סלה ועד נאם דורשי שלום ודוברי שלום,
שאול בכא״א יעקב אבן רנאן ס״ט רפאל עובד אבן צור
אליהו הצרפתי ס״ט נותתיה סירירו ס״ט
הצעיר יוסף צבע
רבי אברהם ברכאת
כוללות ירושלים תוב"ב
שנת התקכ"ד – 1764
המקור לשליח זה הוא מקור יחיד בשו״ת אבני שיש חב׳ סי׳ ו׳ ושם נזכר שהיה לו שליח בשם חיים גן. אם כי בתולדות חכמי ירושלים נזכר שם זה, אין בידי שום ראיה לזהותו עם שליח דידן.
רבי צבי הלוי כן רבי יהודה
כוללות ירושלים ת׳׳ו שנת ה׳ תקל – 1770
השדר׳ רידן היה רב בפדובה ומורינר, ועלה לארץ ונמנה על חכמי ישיבת ״כנסת ישראל״ שנוסדה על ידי רבי חיים ן׳ עטר. בהיותו בעיר מקנאס שר לכבודו שיר תהלה הפייטן ר׳ דוד ן׳ חסין
המסמך שלפנינו הועתק מס׳ שלוחי מצוה של ר׳ שאול אביטבול שמהללים ומשבחים שדרי׳נו, בזמן היותו בצפרו היו אתו עמו שני שדרי׳ם אחרים.
אותיות אלו הלא הם כתובים בפנקסו של הח' השלם שד״ר עיר הקדש יפה מכלל ירושלים תובב״א, כמוהר״ר צבי הלוי נר״ו.
מיבנף הארץ זמירות שמענו לה״ר צבי קדש בהגלות נגלות לנו גלויי אריוית אויר בעד אויר בתלת הוי חוקה, בתך רחמנא דיהיב לן אורייין תליתאי תפוחי זהב כמשכירת, והשלישי הכי נכבד, נכבדות מדובר בו. איש האלקים קדוש הוא. צבי לצדק, החכם השלם כמוה״ר צבי הלוי נר״ו. ה'ן אפוטרופוס לאיתות.זכינו לקדשו עפ״י הראיה. ג' ראיוית ולא זזנו מחבבו חיבת הקדש וחיבת ביאה ביאת אורו וביאת שמשו. ומאי וטהר טהר גברא. רץ כצבי וגבור כארי. ונהורא עמיה שרא. ובידו רצפה מגילה מגילה ניתנה. אוררת קדשים. ניב ראשים. מה נאה ניב זה הדר נבייות. בשני כתובים הבאים כאחד כללי ופרטי, דורשי בתת אותיוית, ותמן תנינן את כל תוקף התלאות ומשאות מעמסות, הנוגשים אצים מאלפות מרוכבות. אכלי דלאו תלהו היינו רביתייהו, ידים עשקניוית. ונשמע ונמס לבבינו, ולא קמה עוד רוח באיש, עד שנתפקקו כל חוליות. ופקודת כל האדם במרה איפקוד. בצעריך ירושלים מוכים ומעונים, חבוט חבוט חבוט אריות, ואנן בדידן בסובלי חולאים מתניע לה, מציער לציער, באש תבער יער, מן המאוכלות הפנמיות, ויחנו העם בחסידות, בחסירון הלבנה היינו דקדוקי עניות, ומיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות, הין בסף לאדון זה חסדון הוליד את עמינידב משום כבוד הבריות, ונקריב את קרבן ה׳ מנחת עני סך שש מאות וארבעים אוקיות מכ״ט, יה״ל תמיד לפני ה׳ בוחן לבות וכליות, ואנו ליה וליה עינינו. יקומם ירומם סוכת דוד הנופלת. ויחזיר עטרה ליושנה. לבנות בית לשם ה; היכל בנוי לתלפיות, בעגל ובזמן קריב, ויביא לנו משיח צדקנו, שיגלה ב״ב אבי״ר מלפני שובן עליות
כה דברי איש צעיר דלית כוותיה מלרע כותב שתי אותיות, וחותם פה צפרו, יע״א, בשנת ושעשע יונק על חור פיתין לפ״ק ובסדר זברון לפני הי.
שיר הלל מאת רבי דוד בן אהרן חסין לכבוד השד"ר רבי צבי הלוי בן רבי יהודה – מתוך הספר " תהלה לדוד "
90 – אקריב היום תשורה
פיוט יסדתי לכבוד שליח ירושלים תוב"ב החכם השלם כבוד הרב רי צבי הלוי. סימן אני דוד בן חסין חזק.
אקריב היום תשורה / שי למורא
לצפירת תפארת / עטרת צבי
נכבדות מדבר בו / שהכל בו
לא זזתי צחבתו / וקראתיו : אבי
יפה דודי אף נעים / ראש נדיבים ושועים
מבחר אהובים ורעים / עיני ולבי
דגלו עלי אהבה / בלי קצבה
וכמו אש להבה / בוער בלבי
ועל טוב אזכרהו / ואנוהו
איש אלהים קדוש הוא / עדיף מנביא
דין איהו ניהו הדר / אשר נשבע ונדר
לאביר יעקב דר / בארץ הצבי
בדת האל יתבונן / כתרי מנן
שבחו רבנן / לדצבי
נגיד רב ונאמן / ונעמן
מנפת צוף ומן / מתוק בקרבי
חסדים מלא כלו / ונגה וגם אור
כשמש בהלו / נר מערבי
סדרא קדמאה ברקן / סמקן ירקן
מרצמן ובהקן / בתוך מרחבי
יפתח איש את ידו / ממאדו
ולפני כבודו / אותו יביא
נדב לו תרצה / כמו קרבן אשה
לפני צור מתנשא / אלהי אבי
חכם ירא ותם / שלחו מתם
ולקים מצותם / רץ כצבי
זכותם תהיה אתו / בעת לכתו
בבואו ובצאתו / וזכות התשבי
קבל נא, מכלל יפי / שירת זמרת צפצופי
לרצון אמרי פי / והגיון לבי
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי- מבוא
מבוא
בספר מסוג זה, שביקשתי לפרסם, צפויה הייתה לי לאו דווקא סכנה של ערפול מחשבה אלא הסכנה שאסתבך בחיבור נרחב מדי המבקש להקיף קרוב לשלושת אלפים שנה, בלי שאוכל להתסייע די הצורך במחקי יסוד.
מן הדין שמלכתחילה יימצא שפע של מחקרי יסוד לכל אחת מתקופותיה של היסטוריה זו, אלא שהללו חסרים עד היום הזה. עם זאת, החומר מרובה ויש בו כדי לרתק את החוקר, ההיסטוריון, הסוציולוג, הבלשן, אוהב הנושנות.
כמה אלפי כתבי יד עודם מחכים למלומדים, שיעמדו להם הסבלנות וכוח הרצון הדרושים לפענוחם. כתבי יד אלה, רובם מן התקופה המוסלמית או מן התקופה המקבילה בהיסטוריה היהודית של צפון אפריקה, פזורים על פני צפון אפריקה לאורה ולרוחבה, בישראל ובארצות הברית, בבריטניה הגדולה ובצרפת, מקום שם ניתן לי לעיין באחדים מהם.
ראוי היה לקבץ את כתבי היד האלה בירושלים, להרחיב את המלאכה, שכבר נעשתה בידי מלומדים דגולים, ולהעמיד צוותים של חוקרים, שיתמסרו לניתוחה ולניצולה של מורשת רוחנית עצומה זו. עד שיושלם המאמץ הכביר הזה של חקירה מדעית, מוכן הייתי לחזור ולהסתכן ולהתחיל בחיבור כוללני רחב יריעה.
אף כי ידעתי, שעדיין לא הוכשר הקרקע לכך במחקרי יסוד, שאולי היו מאפשרים לי להגיע ליצירה פגומה פחות, בשטח קשה כל כך. סכנה זו מוכן הייתי לקבל עלי מתוך אהבה להיסטוריה של קיבוץ יהודי זה של צפון אפריקה ובשאיפה לקרב את בעיותיו המיוחדות לידיעת הרבים, וזאת דווקא בשעה שהוא עצמו קרוב לעבור – למה נכחד ? – מתחום לימודי ההיסטוריה לתחומם של לימודי הארכיאולוגיה.
קדמו לפרסומו של חיבור זה שנים של חקירות ושל מסעות מרובים בכל רחבי צפון אפריקה, מכפר לכפר, מחבל לחבל, מצפון לדרום וממזרח למערב, מלפטיס מאגנה עד קרת חדשת ועד וולוביליס, מחוֹמס עד טריפולי, מרבת עד אלג'יר ועד תוניס, מטטטואן ועש קזבלנקה, קונסטאנטין, סוס וספאקץ, ממראכש עד גרדאיה וג'רבה.
לפטיס מגנה (לטינית Leptis Magna; ערבית لبدة الكبرى – "לבתה אלקבירי") שנודעה גם בשמות לקטיס מגנה (Lectis Magna) או לפקיס מגנה (Lepcis Magna) הייתה עיר פניקית, ברברית ורומית בחופה של צפון אפריקה. העיר קמה בשפכו של ואדי לבדה אל הים התיכון, והיא שוכנת כיום בפאתיה המזרחיים של העיראל ח'ומס (ألخمس), בירת מחוז אל-ח'ומס שבלוב, כ-130 ק"מ מזרחית לעיר טריפולי
בכל המקומות האלה ניתן לי להשלים את ניסיוני האפריקאי שלי, בהסתכלות בכּלי ראשון, כמו גם במקורות ועובדות, שבהם ניסיתי להסתייע בחיבורי זה. מסעות נוספים, שערכתי על פני הסאהרה, אף גם בקהילות יהודיות בעולם כולו – באמריקה,] באירופה ובאסיה – אולי הרחיבו את שדה מחקרי, ובכך הקלו עלי לשבץ את קורותיהם של צפון אפריקה בהקשר הכולל של דברי ימי היהודים.
רוב החומר הסטטיסטי שניצלתי בחקירותי הוא מן השנים האחרונות לנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. ניתוחי החומר הסטטיסטי הזה ערכּם שמור עמהם לפי שהם מתארים את הקהילות היהודיות של צפון אפריקה בהיותן בשיא פריחתן והתפתחותן, בסיומה של התפתחות, שהחלה באלג'יריה בשנת 1830, בתוניסיה ב- 1881, ובמרוקו בשנת 1912.
על הרוב הרי אלה הנתונים הסטטיסטיים האחרונים, שנאספו ונתפרסמו. לאחר מכן פרץ הסכסוןך, שהעמיד את צרפת כנגד כל אחת משלוש הטריטוריות האלה של צפון אפריקה. משך תקופת המעבר אי אפשר היה לפרסם שום תעודת חדשה, ובתום המעבר באה מהפכה גמורה בדמוגרפיה של יהודי צפון אפריקה.
בעוד אשר בסוף מלחמת העולם השנייה היו כמעט כל יהודי צפון אפריקה מרוכזים בגבולות מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, הנה כיום רובם של יהודי צפון אפריקה, רוב הגדל והולך מיום ליום, נמצא במדינת ישראל.
גם בצרפת עולה מספרם של יהודי צפון אפריקה, ובשעה שאני כותב את השורות האלו נמשכת הגירתם של יהודי צפון אפריקה הן לצרפת והן לישראל, ואילו בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו לא נותר אלא קומץ מהם.
קומץ זה מצטמק מיום ליום וצפוי לו גורלן של עדות יהודיות בשאר ארצות האסלאם, שבלחץ המאורעות נעלמו כמעט כליל.
הכותב את קורות המאבק לעצמאות בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו כותב, אפוא את קורות אחריתה של יהדות צפון אפריקה. על פרק זה מתווסף פרק של תחייה המספר על התחדשותם של יהודי צפון אפריקה אגב השתרשותם באדמת ישראל.
מי שכותב את תולדות היהדות בצפון אפריקה כותב, אפוא, גם טרגדיה – או, מוטב לומר, דרמה – שתחילתה ביציאת היהודים, יושבי ממלכת יהודה או ישראל בימי קרת חדשת, המשכה בתהלוכה הארוכה של דורות הגלות, דורות של יגון ושעבוד, שזעיר פה זעיר שם פילחום קרניים של אור נעלה יותר, וסיומה הפתאומי ביציאה המונית, שלא תחדל וודאי אלא אחרי שישא האחרון בהם פעמיו, בדרך העולה ירושלמה.
שיבת ציון מציינת את התחיה המשולשת של ארץ ישראל, של עם ישראל, של לשונו – בשׂורה חדשה, שאותה כבר מבשרת ישראל לעולם. כך חוזות עינינו על סף התקופה האטומית בהתגשם חלום בדרך מסתורין, החלום שחלמו גולי ציון בימי נבוכדנצאר וטיטוס : מקץ אלפיים שנה, לאחר שהצילו את שיוּריה ואת שרשיה של התרבות העברית, חוזרים בניהם אל ארצם לשוב לתחייה יחד עמה, על אדמתם הנגאלת.
לפני כעשרים שנה, בהקדמה לאחד החיבורים הראשונים שהקדשתי ליהודי צפון אפריקה, כתבתי את הדברים הבאים :
בזו הלשון לימד א. פ. גוטייה זכות על היצירה המופלאה הן בהברקותיה והן בצד המדעי שלה, שאותה הקדיש לעבר של צפון אפריקה : " אין אדם יכול לסגור את הספר הקטן הזה בלי לומר עד כמה הוא חש בחסרונו העיקרי. לפי הרגלי המחשבה שלנו הרי ספר המתיימר להעלות תקופה ארוכה של כמה וכמה דורות אין להעלותו על הדעת אלא אם כן הוא ממַצה הרבה מחקרים בפרטים.
ההיסטוריה של ימי הביניים המוגרביים יתומה מכל מונוגרפיה והריהי כשדה שאין עודר בו. לפיכך צפוי אתה שיטיחו כנגדך כי הקדמת את העגלה לסוסים. לא הייתי יכול לעשות אחרת אלא אם כן החרשתי, כמובן ; ואז כפי הנראה הייתי מטיב לעשות .. עבודה שאָפיה הזמני ניכר בעליל ".
חכמה זו, הוספתי אני ואמרתי, תידרש לנו כפליים בגלל הנתונים הנחוצים לטיפול בנושא, שהקיפו עצום כל כך והזנחתו גמורה כל כך. לפיכך לא ננסה להצדיק את העזתנו אלא בתקוותנו שיתן דחיפה למחקרים רבים יותר "
תקוותי לא נכזבה. בעשרים השנים האחרונות פרסמו מלומדים דגולים וחוקרים מוסמכים בנושא זה עבודות מרובות יותר, מכל שהניבו מאתיים השנים האחרונות. נזכיר כאן את שמותיהם של ח. ז. הירשברג, ז\ורז' ואידה, דוריס בן שימון דונת, דוד קורקוס, פול סבאג ורוברט עטאל, י. ד. עבו, חץ אלקקיים, פול פלאמסאן\ חיים זעפראני, א. זגורי, יששכר בן עמי ורבים אחרים, שכל אחד מהם תרם תרומות יקרות ערך בתחום הנרחב של חקר יהדות צפון אפריקה.
כתום המאמץ הקיבוצי הכביר הזה, לאחר המהפכה המחזירה את יהודי צפון אפריקה של צור מחצבתם על אדמת ישראל, חוזר ספר זה ומגיש שוב סיכום של מה שידוע לנו כיום.
סוף המבוא אנדריי שוראקי
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
. תעודה מספר 114
התר"ך – 1860
בהיות אמת וצדק כי לעת בזאת כאשר חלפו הלכו להם רוב בעלי דיעה חכמים ומנהיגים סעו המה למנוחות ונשארו קהל עדתינו כאוניה בלי חובל ואין מי שישגיח ויפקח על עסקי צבור ובכל עתצ שיהיה איזנ מעמד לדרוש ולתור באיזה עסק מצרכי הקהל פרטי או כללי אין איש שם על לב.
וכל אחד פנה לדרכו פנה ובהתאסף ראשי עם הם הבית דין צדק והנגיד המעולה החכם החשוב כבוד הרב יעקב אדהאן י"ץ ושולח שלוחיו לקרוא עשירי עם עד אפילו מאה שלוחים כל אחד ואחד מבקש למצוא עליה להפטר מלבוא את הקדש כי כן דרכם וכן בכל ענין הן על השררה הן של צרכים אחרין ואין דורש ואין מבקש.
וכמעט נשארנו כצאן אשר אין להם רועה, והן היום העיר ה' את רוח הנגיד הנזכר ואסף איש טהור את כל יחידי קהלינו עם כל הבת דין ישמרם אל לבית הכנסת הי"ג ויקרא באוזניהם את כל הדברים האלה לפרוץ גדר. מהיום הזה והלאה לתקן בקיעי עירנו כי כן חובה מוטלת על מי שישי ספק בידו לעשות ככל יכולתו ולא תוכל להתעלם כתיב.
ואחר הרבות אמרים לראות אופן המועיל לתועלת כללות ופרטות הקהליה הקדשוה י"א עלתה הסכמתם שיבחרו להם מיחיד הקהל שלשה עשר אנשים להיות כל ענייני העיר וצורכי צבור נחתכים על ידם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.
הלא המה פלוני ופלוני יובן בכל פרט מפרטי צרכי התבור ישלח אחריהם הנגיד י"ץ וישאו ויתנו בדבר במועצות ודעת עד יגמר הדבר בכי טוב ולהיות שקשה הדבר לשמוע שבכל זמן ובכל ענין יצטרך הנגיד לאסוף את כל י"ג האנשים הנזכרים לכן בחרו להם מהי"ג הנזכרים חמשה אנשים הלא המה פלוני ופלוני.
יובם שכל הדבר הקש/ה שהוא לצורך כללות הקהל יהיה במושב זקנים ובהתאסף כל הי"ג אנשים הנזכרים וכל הדבר הקטון שהוא לצורך איזה פרט מהקהל הן לאיזה תפיסהבר מינן הן לאיזה עניין אחר ישלח הנגיד אחרי החמשה אנשים הנזכרים אשר נקבו בשמות.
וכאשר תעלה הסכמתם כן יקום אם יהיה איזה דבר שצריכים לשתף בו הדיבור עם השר עז"א חיובא רמייא על החמשה אנשים ללכת עם הנגיד י"ץ באשר ילך ובכן הסכימו רוטב הקהל י"ץ במעמד הבית דין צדק לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת בל תמוט עולם ועד וקבלו עליהם להיות הי"ג אנשים הנזכרים מפקחים על כל ענייניהם וצורכיהם דבר קטון וגדול ואחרי דבריהם לא ישנו.
וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל ההזכמה הנזכרת ויקום לערער על איזה פרט מהפרטים אשר יסכימו עליו הי"ג אנשים הנזכרים או החמשה אנשים הנזכרים מעתה ומעכשיו הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר והאנשים הנזכרים ליסרו ולהענישו יסורי הגוף ועונש ממון כפי ראות עיניהם.
גם הואילו לבאר שאם בר מינן אירע לאנשים הנזכרים איזה הפסד ודררא דממונא מחמת עסקם בצורכי צבור על כללות הצבור ליהדר דלא לימטנהו כי אם ריוח והצלחה מרובה, וכל הפורץ גדר הסמה הנזכרת מלבד עי ענוש יענש כאשר ישיתו עליו הבית דין צדק.
והנגיד ויחידי הקהל י"ץ ונוסף גם הוא כי הור בכלל ופורץ גדר ישכנו נחש ושמע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה ונגע לא יקרב באהלו כן יהי רצון ולראיה שכן עלתה הסכמתם י"ץ חתומים פה בסדר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ובשנת ישיש עלךיך אלהיך לפ"ק וקיים.
העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל פלוני ופלוני ופלוני ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור מעתה ומעכשיו שבכל עת שישלח אחריהם הנגיד הנזכר על איזה פרט מצורכי צבוא קטון וגדול חייבים לבוא אצלו למעמד ההוא .
וכל איש אשר לא יבוא מהם לעממד בלכת אליו השליח מעתה ומעכשיו חייב עצמו לפרוע חיד הנגיד הנזכר לזכות השר עו"א סל עשרה מתקאלים כסף טוב קנס שלא כדין זולת אם יהיה לשום אחד מהם איזה אונס הניכר אזי פטור הוא מהקנס הנזכר ונגמר הכל בקנים שלם ושבוע חמורה מיד האנשים הנזכרים ולראיה על הכל חתומים פה בזמן הנ"ל והכל שריר ובריר וקיים.
כן נמצא כתוב בכתב ידו של הרב רפאל משה אלבאז ז"ל
סוף תעודה מספר 114
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
ר׳ אברהם מכלוף בן-יחייא (מיסור)
נודע כצדיק גדול ובעל ניסים. מהאיזור כולו היו נוהרים לקברו. ההילולה על-יד הקבר נערכה במוצאי חג הפסח ובמימונה. נערץ גם על-ידי המוסלמים.
הרבה שנים היתה רק אבן על מקום קבורתו. אבן שהשחירה מרוב נרות שדלקו עליה. בשנות העשרים החליטו יהודי האיזור לבנות לו מציבה ולכך התנגדו המוסלמים בטענם שהמקום שייך להם. אנשי המקום פנו למושל הצרפתי וטענו שבאותו מקום קבור קדוש יהודי ושהאיזור כולו הוא בית-קברות יהודי עתיק. המושל קבע שהיהודים יחפרו שם ואם יימצאו עצמות יוכלו לבנות מציבה לקדוש. היהודים חפרו ומצאו עצמות. אני נכחתי כשזה קרה.
מה שאני יודע על הצדיק הוא שאנשים נהגו להשתטח על קברו כל ערב ר״ח וליל שבת. פעם אחת, בליל שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על-יד הקבר של הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להיכנס מפחד להפריע לו בתפילתו. חיכו הרבה זמן אבל היות שזה היה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב, אמרה שכנה אחת לשנייה: בואי ניכנס, נדליק ויקרה מה שיקרה. נכנסו ולא מצאו אף אחד.
חותן שלי היה הפקיד והשמש של הקדוש. בהתחלה היה קבר לא מוכר בתוך בית-קברות. לא ידעו אם ערבי או יהודי. וכך היה: הוא התגלה הצדיק הזה, עליו השלום. התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן-מכלוף, כמו שהתגלה כאן הצדיק הזה, עליו השלום, [הסיפור סופר בהילולה של ר׳ דוד ומשה בצפת] – כך הוא התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן-מכלוף וחייבים לבקר בו ולטפל בו. אז בנו קבר. בהתחלה היה משהו מאבנים. השומר היה ערבי. מי שהיה בא, היה מביא סעודה ונותן למוסלמי. כל מי שבא שחט תרנגול ונתן לערבי. אחרי זה הערבי היה מטפל באנשים. באו אנשים וזרקו נרות. פעם גנב הערבי שני נרות. שם אותם בכובעו. הגיע הביתה. שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים. חזר לצדיק, הכניס את ידו ומצא שני נרות
בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר: אני ערבי, אני גנב. לא טוב. אני לא מוכן להמשיך לשמור. אמרו לו שזה לא נורא. אמר להם שהוא לא יכול. בא, ביקש סליחה מהצדיק ועזב. בא חותני ז״ל, יהודי חסיד, יוסף בן שושן, והיה שומר שלו. בא בבוקר להדליק לו נרות. פעם בבוקר בא כרגיל להדליק והוא ראה את הצדיק מתפלל עם ציצית ותפילין. היהודי היה חסיד והיה צם בהפסקות. הוא ישב בחוץ עד שגמר הצדיק את התפילה. לאחר מכן נכנס ולא מצא אף אחד. לאחר מכן באו אנשים מאוראן ומכל הסביבה ובנו מעליו בניין לא רגיל, בית כנסת יפה. עשו לו סעודה כמו לצדיקים פה.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-בדמנאת נהרסו בתי כנסת.
בדמנאת נהרסו בתי כנסת.
בששואן כחמישים קילומטרים דרומית מזרחית לתיטואן, חולל בית הכנסת בשנת 1889 על ידי אנשי הריף, נקרעו גווילים של ספרי תורה, שפכו עליהם שמן וחול, ודרכו עליהם. יהודים התלוננו בפני המשנה למושל, ששלח למושל תיטואן הממונה עליו לקבל הנחיות.
שני פורעים נאסרו, אבל שוחררו מיד על ידי ההמון. לאחר מכן תקפו המונים במקלות ובאבנים. עשרים יהודים הצליחו לברוח בלילה לתיטואן, מהלך יום וחצי. הם פנו למושל לקבלת הגנה, אבל המתנפליפ לא אותרו.
כוח צבאי יצא לששואן. ביקורן של הסולטאן חסן הראשון בתיטואן, נוצל על ידי יהדוים כדי להגיש לו תלונה באמצעות שגריר איטליה CANTAGALLI . לאחר מספר ימים קיבל השגריר צו מלכותי בשלון זו :
" אנו פוקדים על המושל לנהוג בצדק ובאדיבות ביהודי ששואן, ולשים לב לכך שאיש לא יציק להם. באשר היהודים הם תחת חסותי, ומי שינהג בעוול כלפיהם חוטא ומגונה על ידי דתנו. מסור זאת לידי היהודים בששואן ".
בעיירות בסביבת מראכש נשדדו בתי כנסת באותה שנה. כך היה באיזמיז, ובעיירה בשם Tamslooht, ונשרפו ספרי התורה. יהודים ברחו למראכש וביקשו עזרת הקהילה.
1894 : חילופי השלטון בין מותו של הסולטאן עד מינויו של סולטאן חדש היו ימי אנרכיה ומועדים לפורענות, והיהודים היו הקורבנות. כך אירע במראכש לאחר פטירתו של חסן הראשון ב – 9 ביוני שנת 1894.
במכתב שנכתב ב – 4 בספטמבר 1894 לשגריר בריטניה בטנג'יר מר סאטוב על השוד של העיירה דמנאת, נאמר בין השאר כי נשים וילדים נמכרו לעבדות. עיירות בסביבה נבזזו ספרי התורה וכלי קודש נוספים. אלא הובאו על ידי הבוזזים המאורים למראכש, ונמכרו לכל המרבה במחיר.
במכתבו של אבנצור התורגמן של שגרירות בריטניה בטנג'יר ב – 4 בספטמבר 1894, לחבר הפרלמנט הבריטי שמואל מונטגיו, הוא כתב על ההתנפלות של שבטים על דמנאת ועת מקומות אחרים בסביבת מראכש, ועל המללאחים שנשדדו.
נבזז כל מה ששייך ליהודים, וטבחו בגברים, נשים וילדים. כל הבנות הצעירות נלקחו לשווקים ונמכרו במכירה פומבית כשפחות, במחירים של חמש עד שבעה דולר כל אחת ( דולר ספרדי ).
ספרי התורה הובאו על ידי המאורים למראכש ונמכרו. הממשל המקומי אינו אוסר את הפורעים. הדבר אירע בדמנאת, ובן במקום הנקרא ראחל, ובמקומות אחרים בסביבת מראכש. המהומות הן על רקע חילופי השלטון לאחר מותו של חסן הראשון. הסולטאן החדש הנער עבד אלעזיז הרביעי חלש מכדי להשתלט על השבטים.
בספטמבר אותה שנה פורסם בשבועון היהודי בלונדון, כי בהתנפלויות של שבטים קבילים בסביבת מראכש, נבזזו ספרי תורה, סידורים וחומשים מבתי כנסת בכפרים בסביבה, ואלה נמכרו במראכש .
במרד זה נשרפו גם בתי הכנסת בעיירה דמנאת ובכפרים בסביבתה. אבל לאחר שעלה על כסא הסולטנות הנער עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908 שיכנעוהו השגרירים האירופאים שיממן את שיקומם של בתי הכנסת שנהרסו בעת המהומות.
לפי מידע משנת 1899 נהרב בית הכנסת בכפר אימיזמיז בסביבת מראכש, והמללאח נשדד. בשוד המללאח באופראן במחוז סוס, על ידי שבט שכן בשנת 1903, חולל בית הכנסת, ונשרפו שישה ספרי תורה, בשנת 1906 כשנשדדה העיירה תאזה, ויהודים מהמקום ברחו לפאס, נפגעו בתי כנסת.
בקזבלנקה בשנת 1907 כאשר קבילים וערבי העיר ערכו מהומות נגש הצרפתים, ונגד האירופאים בכלל, נפגעו גם יהודים. המללאח וכל בתי הכנסת נשדדו, חוץ משניים קטנים שניצלו. גם ההיכל נפגע וחולל. ספרי התוה ניצלו בעוד מועד על ידי היהודים במקום.
יהודי הקהילה פנו לרב וידאל הצרפתי 1862 – 1921 שכיהן בתור הרב הראשי בפאס, שיתערב למענם. החכם התקשו לוזיר לענייני חוץ שהתייעץ עם הסולטאן, ונשלחה פקודה למושל ואזאן לשמור על היהודים.
הייתה זו השנה האחרונה למלכותו של עבד אלעזיז בן חסן, שהחל למלוך בשנת 1894. ימי מלכותו הצטיינו בחוסר יציבות, ובמעורבות של מדינות אירופה במצבה של מרוקו לקראת החסות.
לאחר שמלואי עבד אלחאפט' הוכרז כסולטאן בשנת 1908, שלט עד שנת 1912, היו מהמות במקומות שונים במרוקו. בין השאר התנפלו על היהודים בעיר ואזאן בצפון מערבה של מרוקו. המוני ערבים פרצו למללאח שדדו וחיללו את בית הכנסת ותכולתו.
השליכו את ספרי התורה לרחוב. כל כתב ב – 21 ביוני 1908 מר בן שמחון מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בלאראש לכל ישראל חברים. ב-12 ביולי 1908 כתבו מנהיגי קהילות ואזאן לחברת כל ישראל חברים בפריס, על שורה של הגבלות והתנכלויות שסבלו מהן, ביניהן ביזת בתיהם, מאסר בני הקהילה, ועל הריסת בית הכנסת שלהם.
על בית כנסת שנהפך למסגד, לאחר שמרוקו שקבלה את עצמאותה, ראה בן שמחון תשל"ז עמוד 33.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
A Azemmour, on expose dimanche le trousseau, et le lendemain, les islan le transportent chez le marie. Lundi a lieu la chebu'a, et mardi matin, l'abattage rituel. On met un tapis sur le dos de la bete, qui est richement paree de bijoux. Une grama est offerte aux musiciens presents et non a l'abatteur. Le soir se deroule la cerdmonie du henne. La mere du marie ou sa future belle-mere lui applique un teba de henne dans sa main. A la fiancee, on peint les pieds et les mains. Les fiances mangent seulement en compagnie des islan et des jeunes filles. A la fin de la soiree, les islan ramenent sur leurs epaules le marie.
A Mazagan, la chebu'a a lieu lundi, ainsi que l'abattage. On met un foulard sur le dos de la bete et on la presente a la jeune fille. Ensuite, l'abatteur egorge la vache. Une partie de cette viande est gardee pour un repas special destine aux pauvres. Mardi soir, a l'occasion de la grande ceremonie du henne, une des tamzwarat met une piece d'or dans le creux de la main de la mariee et la-dessus du henne.
A Mogador, lundi apres-midi, les families et les invites se reunissent dans la cour de la maison du fiance. Un des islan fait asseoir le jeune homme sur ses epaules et le fait danser, pendant que ses amis tirent continuellement des coups de fusil. Mardi soir, c'est une vieille qui mettra le henne aux maries. Les parents se partagent les offrandes regues.
Villes de I'interieur
A Fez, dimanche a lieu la ceremonie de l'azmomeg. Des femmes de la famille du fiance remettent a la jeune fille un plateau contenant des bonbons, du henne, un oeuf, du miel et des bijoux. On ecrase l'oeuf sur la tete de la mariee, en lui disant "heureuse destinee". Les musiciens animent la fete, que termine une distribution de gateaux. L'abattage de la bete est fait dimanche ou lundi. On couvre la vache d'un voile et on lui fait pendre aux cornes des boucles d'oreilles et autres bijoux. Les musiciens jouent en route, pendant qu'on achemine la bete vers la maison de la mariee.
Lundi soir, la ceremonie du henne sera particulierement brillante. Le fiance n'est pas present. Apres avoir enduit de hennd les mains et les pieds de la mariee, on en propose aux membres des deux families. Ce sont generalement les femmes de la famille du fiance qui mettent le henne a la jeune fille.
Mardi est intitule "nhar qiman sssora" ou jour de l'evaluation de la dot. En effet, ce jour-la, deux notaires viennent et evaluent, en presence des invites, la valeur de chaque objet composant la dot. La somme obtenue, majoree de trente pour cent et ensuite quadruple, sera inscrite dans la Ketouba.Dans la journ6e, le trousseau sera transporte a la maison du marie.
A Meknes, dimanche est le "nhar qiman assora", fait en presence de juges. Le fiance fait envoyer a la mariee du henne, des fruits sees et du sucre. La jeune fille invite ses amies et fait distribuer du henne a la famille du jeune homme, aux voisins et aux amis.
A Settat, se deroule lundi le premier abattage de la bete, achetee par le pere de la mariee. On ceint la vache d'un hzam appartenant a la jeune fille, on la voile et on lui fait ainsi le tour de la ville, pendant que les hommes et les femmes chantent et poussent des "youyous". Apres que l'abatteur egorge la bete, on lui retire les membres interieurs, et la fiancee est tenue de placer son pied sur le corps de la victime eventree. Les islan ne la liberent que quand son pere leur verse une indemnite en especes.
Pendant ce temps, les femmes dansent et poussent des zgarit, et les jeunes gens font du baroud (tir au fusil). Le fiance n'est pas present a cette ceremonie. L'abatteur regoit comme salaire une partie de la bete. On grille de la viande sur place, qu'on sert aux assistants avec de la mahia. Toute la journee se passe ainsi en rejouissance. Ce meme rituel d'abattage aura lieu mercredi, avec une bete que le pere du jeune homme aura achetee.
A Boujad, dimanche matin, on sert aux invites, qui ont passe toute la nuit a festoyer, une soupe appelee hrira, de laquelle on envoie une part au fiance.
On sert ensuite du the et des kaka' ou gateaux secs en forme de couronne. Les gens du mellah sont invites ce jour-la a dejeuner.
Une des femmes de la famille de la fiancee, portant un seau plein de henne, fait le tour de la famille et des amis, auxquels elle en offre. Durant la journee, toutes les amies de la jeune fille viennent lui rendre visite et demandent a ce qu'on leur mette du henne sur la tete. C'est une preuve d'attachement a la fiancee
Lundi, avant le sacrifice de la vache, on la couvre d'un drap blanc et d'un hzam. Les femmes chantent et dansent et les jeunes gens se servent de leurs fusils. Le soir, le fiance, juche sur les epaules d,un de ses amis, est acueilli par les parents de la jeune fille. Les jeunes gens et les jeunes filles prennent un repas en commun. On installe ensuite les maries sur une table et une tamzwara leur met du henne. Elle ferme la main du jeune homme, qu'elle entoure d'un morceau de tissu. Ainsi il n'aura pas l'occasion de battre sa femme. Les assistants offrent de l'argent, et, a la fin de la ceremonie, les islan ramenent le marie en chantant "Adon olam".
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
10 – כיצד פתח ג'וחה חנות
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.
הגיע ג'וחה לגיל החופה ורצה לשאת אישה. יום אחד אמר לאמו ואביו —רוצה אני לשאת אישה.
אמרו לו – פתח חנות, תוכיח שאתה מסוגל להרוויח כסף, ואז נחפש לך כלה.
חיפש ג'וחה חנות ריקה בשוק הבשר, ובקושי מצא מחסן ריק ומלוכלך. כתב עליו באותיות גדולות ; " בשר למכירה "
עברו חלפו ימים, ואין לו בשר למכירה, כי אין לו כסף מספיק. פעם מכר לו ערבי אחד פרה זקנה, שעמדה בקושי על רגליה. הוא קנה אותה, והשוחט שחטה והעגלון הביא את הבשר למחסן.
מחכה ג'וחה לקונים, אך קונים אין. כל השבוע רואה ג'וחה את שכניו, בעלי חנויות הבשר, מוכרים בשר טוב ויפה. ורק הוא אינו מוכר שום דבר. בא יום חמישי, בא יום שישי – כולם מכרו כמעט את הכול. רק הוא – אין איש נכנס לחנותו פנימה כדי לקנות בשר.
בא יום שישי אחר הצהריים, עוד מעט יצטרכו לקבל את פני שבת קודש. כל הסוחרים סגרו כבר את חנויותיהם, רק ג'וחה עומד ומצפה. פתאום נראתה עדת כלבים לפני חנותו. פונה אליהם ג'וחה ושואל – מה רצונכם ?
התשובה היא כללית, פה אחד – הב ! הב ! – הבין ג'וחה שהכלבים רוצים בשר.
התשלמו לי ?
הב ! הב !
חשב ג'וחה שהכלבים עונים לו : כן, כן, חתך חתיכות בשר ונתן לכלבים
רוצים עוד ? הב ! הב !
האכיל ג'וחה את הכלבים בשר, עד שגמרו את הכל, ומבשר הפרה לא נשאר דבר.
בבית חיכו לו הוריו. הם שאלו אותו – במכרת את הכל ?
כן ! ענה ג'וחה בשמחה
ואיפוא הכסף ?
יחזירו לי בפעם אחרת – והוא סיפר להורים את המעשה בכלבים והוסיף….יש ביניהם אחד עם עין אחת. הוא ישלם בוודאי את הכסף בשם כולם, כי היה בין ראשי המדברים.
בשבוע השני שוב חיכה ג'וחה לקונים, שיבואו לקנות אצלו בשר, אך שוב לא בא איש. פתאום הגיעו הכלבים ובראשם הכלב בן העין האחת. ניצבו הכלבים ליד חנותו של ג'וחה וייללו וייבבו ….הב ! הב !
איפה הכסף ? שאל ג'וחה
כתשובה ענו הכלבים במקהלה…..הב ! הב ! בה!
אבל אני רוצה את הכסף !…..התרגז וצעק ג'וחה עליהם. כאשר ראו הכלבים כי האיש צועק עליהם, התחילו לברוח מן המקום. יצא ג'וחה לרדוף אחריהם. הכלבים בורחים והוא רודף אחריהם. במיוחד רדף ג'וחה אחרי הכלב סתום העין.
פתאום נכנס כלב זה לחצר אחת ונעלם בה. נכנס ג'וחה אחריו לתוך החצר. ובבית שבחצר יושב ערבי גבוה וחזק, וגם הוא סתום עין. מה אתה רוצה ? הוא שואל את ג'וחה.
שלם לי בעד הבשר
איזה בשר ?
שלקחת אצלי, אתה וכל הכלבים
אני לקחתי ? אני עם הכלבים ? התחיל הערבי המרוגז מרביץ מכות נאמנות לג'וחה המתחצף, בקושי יצא ג'וחה מתחת ידיו.
הגיע ג'וחה הביתה ושם מחכים לו שיביא כסף לצורכי החתונה. שאלו אותו ההורים…איפה הכסף ?
לא נתנו לי
איפה הבשר ?
אכלו אותו
ואיפה היית ?
קיבלתי מכות כי נתתי את הבשר בלי כסף….ענה ג'וחה ונפל מתעלף ארצה
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-מודיעים לצדיקים יום מיתתם
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
מודיעים לצדיקים יום מיתתם
בלילה לפני שהסתלק הרב משה אהרון פינטו, בעת האישפוז בבית החולים קפלן ברחובות, הוא הופיע בחלום אצל בנו, הרב חיים. בחלום ביקש האב מבנו, כי למחרת בערב יהיו נוכחים בני המשפחה ליד מיטתו, ״כי מחר נשמתי עולה לישיבה של מעלה. מי יכסה את עיני, אם לא תהיה שם, ומי ידאג לכך שגופתי לא תועבר לחדר הקירור״, אמר הרב.
למחרת בבוקר מיהר הרב חיים פינטו לבית דפוס באשדוד, כדי להכין מודעה לקראת ההילולה המתקרבת בסופו של אותו חודש, ביום פטירת הר״ח זצ״ל. בעל הדפום כבר הכין נוסח ראשוני של המודעה, וביקש מהרב לבדוק את הנוסח ולראות אם לא חלו שגיאות כלשהן.
במודעה נכתב בין היתר, כי ההילולה תיערך במעמדו של הצדיק הקדוש רבי משה אהרון פינטו. הרב חיים פינטו הביט בשורה זו, וביקש מבעל הדפוס כי יוסיף בראשי תיבות את המילים ״אם ירצה השם״ ליד שמו של אביו. בעל בית הדפוס מחה על כך, ואמר כי הדבר לא מקובל, שכן את ראשי התיבות ״אי״ה״ מציינים רק פעם אחת, בראש המודעה.
הרב חיים פינטו עמד על דעתו, אולם בסופו של דבר ביקש מבעל בית הדפוס שיעכב את ההדפסה ולא יתחיל בה, עד שיקבל ממנו אישור סופי לכך.
בשעות הערב, ה׳ אלול תשמ״ה, התייצב הרב חיים פינטו ובני משפחה אחרים ליד אביו הגוסס. בשעה 8.30 בלילה יצאה נשמתו של הרב, בקדושה ובטהרה, ועלתה בסערה השמיימה. הרב חיים עצם את עיניו של הנפטר, והחל בסידורים המינהלתיים לשחררו מבית החולים ולהעבירו לאשדוד. שם, בבית הכנסת על שם הר״ח פינטו זצ׳יל, ישבו אנשים במשך כל הלילה, ואמרו פרקי תהילים ליד הגופה.
לולא החלום – לא היה הרב חיים פינטו ניצב ליד אביו בשעת פטירתו: באותו ערב הוא הוזמן להשתתף בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחה בירושלים.
עם היוודע דבר פטירת הצדיק הגיע לבית הרב חיים פינטו תושב אשדוד, אמיל דבדה. בידו הפקיד הרב משה אהרון מכתב, ארבע שנים לפני פטירתו, ואמר לו כי יפתח אותו רק לאחר הסתלקותו. לאחר שנפתח המכתב, בליל פטירתו, נמצא כתוב שם על ידי הרב כי, ״נראה לי עת פקידה ביום ה׳ אלול תשמ״ה״, היום שבו אכן נפטר מהעולם.
אוצר חיים
הרב חיים פינטו שליט״א עומד בראש מוסדות ״אוצרות חיים – ישמח משה״ באשדוד. המוסדות כוללים בתי כנסת על שם הצדיקים חיים פינטו זצ״ל ומשה אהרון פינטו זצ״ל, ישיבה ״דברי אדמון ספרא״ ובית־ספר חרדי לבנות ״נאות אסתר״. בית הספר נוסד בעקבות בעיות שהתעוררו בחינוך החרדי באשדוד, ומתחנכות בו כ-200 תלמידות. עם השלמת הבניין החדש יוכל המוסד לקלוט עוד 300 תלמידות. במקביל משמש הרב פינטו שליט״א כרבה הראשי של קרית מלאכי. בתפקידו זה פעל רבות להפיץ תורה ודעת בעיר, ולפתור בדרכי נועם בעיות שהתעוררו עם המיגזרים שאינם מקפידים על קלה כבחמורה. את עצמות ארבעת הצדיקים מבני משפחתו, שהעלה ממרוקו בטרם נחרש בית העלמין והפך לשדה, הטמין בקרית מלאכי. כמו אבותיו הרבנים זצ״ל למשפחת פינטו, משמש הרב חיים פינטו שליט״א כתובת להמונים, מהארץ ומהעולם, הפונים ומבקשים עצה. תפילה או ברכה. בהילולות שאותן הוא מארגן בימי פטירת הרבנים זצ״ל למשפחת פינטו, באשדוד ובמרוקו, משתתפים אלפים ורבבות.
ארוכא ומרפא
״שום סיכוי. הילד הזה יישאר צמח כל ימי חייו״- אמרו הרופאים, חד וחלק, להוריו של ילד בך עשר. זה נפגע בתאונה קשה, והרופאים לא נתנו לו שום סיכוי לחזור ולתפקד כרגיל. ההורים ההמומים, שלא משו ממיטתו, נתקפו ייאוש. לבני המשפחה ולחברים, שבאו לעודד את רוחם, סיפרו על תחזית הרופאים הקשה, וגם אלה נפלו ברוחם. דודו של הילד לא אמר נואש. הוא התייצב אצל הרב חיים פינטו שליט״א, כדי לבקש עצה וברכה. בזמן ההילולה, כאשר הונף ספר התורה הקדוש,בירך הרב פינטו את הילד והתפלל להחלמתו. ימים אחדים לאחר מכך ראו הרופאים כי התחזית הקשה שלהם לא התאמתה. אולי משום שבמונחים רפואיים לא קיים המושג ״נס״. אבל, נס אכן התרחש, הילד התעורר, החל לתפקד, וכעבור שלוש שניס חגג את בר־המצווה שלו ברוב שמחה.
הברברים המתייהדים-הירשברג
הברברים המתייהדים-הירשברג
וכן נמצאים יהודים בשבט דרייד, החיים כמו ערבים ודומים להם עד שאי אפשר להבדיל ביניהם. בדבר אולאד דאוד ואולאד עבדי סבור פרו, שמוצא5ם מתושבים יהודים ונוצרים שברחו אל ההרים בבוא הכובשים הערביים. הם עדיין שומרים על שורה של מנהגים מאותה תקופה, כגון חג סידנא עיסא שבו מתחילים הם להחליף את אבני התנורים.
ב – 24 בדצמבר הם חוגגים את חג הבּו איני, בראשית ינואר שוב מנקים הם את בתיהם. זה מזכיר מנהגים נוצריים. מנהגים יהודיים הם, אינם מדליקים אש בלילי שבתות, ואינם רועים את צאנם בשבתות. ב -27 בפברואר חג האביב ואז אינם אוכלים קוסקוס – מאכל שמכינים מחיטה " חמץ " עד חודש אפריל.
אוולאָד דאוד שמו שלא אחד השבטים, שבתוכו הבחינו במהנגים דומים למנהגים יהודיים, עלול להעלות את ההשערה, כי הכוונה לשבט בּנו הדַוַאוִדה, מבני הִלאל, שפשטו יחד עם הסולַים, באחזו יהודים אחרים בין הדואדה ונטמעו בתוכם. אולם החומר הקלוש אינו מרשה להסיק מסקנות ברורות.
א. לָאוסט במאמרו הממצה על צורות המגורים אצל הנוודים למחצה של מרוקו המרכזית, סוקר גם שורה של " קצור " – טירות – בזיז הגבןה, בהרי האטלאס, בתאדלה ובמורדות הדרומיים של גוש ההרים המרכזי
לדבריו תושביהם ממוצא יהודי, כלומר מתייהדים של ההר הברברי, וזכר לזה הוא מוצא במסורותיהם, בסיפורי עם ובשמות המקומות.
מסקנות סקר אנתרופולוגי בגרדאיא.
בדור האחרון נמצאו חוקרים שביקשו להסיק מסקנות בדבר מוצאם הגזעי של יהודי אפריקה הצפונית על סמך השמות והכינויים הנפוצים ביניהם, ולפי זה לקבוע גם את האחוז של כל קבוצה וקבוצה בתוכם. מגורשי ספרד ופורטוגל, כלומר יהודים בני אברהם אבינו, ברברים, כלומר מצאצאי המתייהדם הברברים וכו'….
אולם ברור, כי שיטה זו עשויה לשמש הוכחה לכאורה למוצאם הגיאוגרפי והחברתי, אבל לא לגזעם של נושאי השמות והכינויים הללו. אמנם נעשה עוד לפני גור הניסיון במדע האנתרופולוגיה ובשיטת הסקר המקובלת בו, כדי למצוא פתרון לשאלת היהודים הברברים אלא שהתוצאות לא הסתכמו במסקנה ברורוה וחד משמעית.
הן רק הוכיחו את ריבוי הטיפוסים השונים מבחינה אנתרופולוגית בין יהודי הארץ, בדומה למצב בכל התפוצות.
לפני שנים מספר ניגש ל. ק. בריגס, אנתרופולוג שהרבה לחקור את אוכלוסיית הצהרה, לעריכת סקר אנתרופולוגי דימוגרפי של היהודים היושבים באזור הגובל עם הצהרה, ובחר לו לשם כך את העדה היהודית בארדאיא שבמעמק מזאבּ, אז אחד האזורים הצבאיים באלג'יריה הדרומית.
הסקר נעשה בין השנים 1954 – סוף 1961, כלומר בזמן חיסולה הגובר והולך של העדה על ידי עלייה לישראל והגירה לצרפת. מתוך האוכלוסייה היהודי של העיר, שמספרה נקבע בראשית שנות החמישים של המאה ל – 1642 נפש, נותרו בראשית יוני 1962 כ – 500, ומאלה עזבו את העיר עד סופו של אותו חודש 450 איש נוספים. יש להניח, כי כיום אין יהודים בעמק המזאבּ.
עם כל ההסתייגות הנובעת משינויים דמוגראפיים אלה, שללא ספק השפיעו על הרכב האוכלוסייה היהודית, שממנה בחר בריגס את המדגמים בזביל הסקר, יש להודות, כי דווקא כאן קוומים היו תנאים אידיאליים לעריכת המחקר.
1 – המספר המצומצם של התושבים היהודיות בגרדאיא, העיר הראשית בעמק המזאב, שבה התרכזו לאחרונה כל היהודים שישבו בחבל זה.
2 – ניתוקם הגיאגרפי, המדיני והחברתי מן העדות היהודיות בצפון הארץ. מצב זה לא השתנה בזמן השלטון הצרפתי, שלא העניק לתושבי האזורים הצבאיים את האזרחות הצרפתית – פרשה שנעמוד עליה בפרק הבא – ואלה המשיכו באורח חייהם המבודד כמעט עד סיום המשטר הצרפתי.
3 – הם חיו בסביבה מוסלמית בעלת מבנה חברתי דתי אחיד ומיוחד – הם אנשי מזאב המפורסמים באלג'יריה, המשתייכים לכת האבצ'יה, שמאמיניה מצויים עדיין באזור הספָר של אלג'יריה הדרומית – ואר גלאן, ואֶד ריג, תוקורת, של תוניסיה , חבל ג'ריד, ושל טריפליטניה , ג'בל נפוסה.
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Alliance Israelite Universelle
L'education moderne n'a ete inauguree a Taroudant qu'en 1929, avec l'ouverture de l'ecole primaire de l'A.I.U, qui a forme des centaines d'eleves jusqu'a sa fermeture en
1963 avec le depart des families en Israel. Mais ce n'est qu'apresla Seconde GuerreMondiale que des jeunes de la communaute ont pu aller a Casablanca poursuivre des etudes secondaires, a l'Ecole Normale Hebrai'que en particulier.
Bien avant les departs en Israel, differentes families et de nombreux jeunes sont alles s'installer a Agadir, Marrakech et Casablanca ou meme a Sale et a Rabat a la recherche d'une meilleure situation economique. D'autres ont continue jusqu'a Paris, ou vit de nos jours une petite communaute d'originaires de Taroudant, mais le plus grand nombre de ces derniers vivent aujourd'hui aux quatre coins d'Israel et essaient de s'organiser pour preserver la memoire juive de Taroudant.
. Les temoignages de Mathilde Benozillo
Mme Mathilde Benozillo a passe pres de deux ans a Taroudant comme adjointe de son mari, Elie Benozillo, qui etait directeur de l'ecole de l'Alliance, laquelle avait ete ouverte un an avant leur arrivee. Venant d'une grande communaute, Fez, ou elle a passe 5 ans comme institutrice et ou elle s'est mariee, apres avoir fait des etudes secondaires et pedagogiques a Paris, elle s'est souvent sentie angoissee dans un lieu ou il n'y avait ni medecin ni pharmacie. Dans un rapport qu'elle a ecrit quelques annees apres son depart de Taroudant, elle a retrace son itineraire d'enseignante qui l'a menee d'El- Ksar et de Fez a la capitale du Sous puis de nouveau a Fez apres un passage de deux ans a Sale.
Elle y a particulierement commente son service a Taroudant : "Je n'oublierai jamais les premieres sorties faites dans les rues tortueuses du Mellah. Ces bons Juifs, accroupis a la porte de synagogues, discutant tout bas, se levaient respectueusement a notre passage.
Les femmes se mettaient a la porte, et quelques unes meme s'avancaient vers nous en se courbant humblement et demandaient a embrasser pieusement ma main ou mon epaule. Et je me plaisais dans ce milieu si different du mien, parmi ces gens si ignorants et si superstitieux, mais si bons et si honnetes pourtant.
Le bonheur que j'en ressentais etait, helas, trouble chaque fois que mon enfant se trouvait fatigue par quelque petite maladie qui me rendait,malgre moi' triste et pessimisiste.
C'est d'ailleurs le trachome contracte par son enfant qui les a decides, elle et son mari, a demander leur mutation dans une ville cotiere. C'est ainsi qu'ils arriverent en octobre1932 a Sale.