מורשת יהדות מרוקו

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

בין הרבנים הבולטים ביותר שחיו בתקופה זו, ואשר הטביעו את חותמם על הספרות הרבנית ההלכתית שנוצרה במרוקו במשך הדורות הבאים, יש לציין את הרב יהודה בן עטר המכונה ארבי לקביר ( רבנו הגדול ) ואת הרב יעקב אבן צור.

עוד בימי חייו של רבי יהודה בן עטר, קיבלו כל רבני מרוקו את פסקיו, כמעט כדברי קבלה, מתוך הכרה מלאה בגדולתו בתורה ובאישיותו, ולא העזו לחלוק על דבריו אלא במקרים בודדים, וגם באלו תוך הבעת הכנעה ויראת כבוד מלפניו.

אלא שרבי יהודה בן עטר לא הרבה לכתוב, והמעט שכתב מפוזר בחיבורים של חכמי מרוקו בדפוס ובכתבי יד. שונה בכך היה הרב יעקב אבן צור, שהיה סופר פורה והשאיר אחריו ספרות ענפה, שחלק גדול ממנה נמצא עד היום בכתבי יד, מפוזר בספריות ובאוספים ברחבי תבל ומחכה לגואל.

כגורלה של התקופה כן גורלו של הרב יעקב אבן צור. במשך ימי שנותיו ידע נדודים רבים מפאס למכנאס וממכנאס לפאס, ובשנות הרעב של שנת התצ"ח נדד והגיע עד לעיר תיטואן. נוסף לנדודויו הרבים ידע גם כאב ושכול.

תולדותיו.

היעב"ץ נולד בעיר מכנאס לאביו הרב ראובן ביום השבת כ"ז באייר התל"ג – 1673. אביו ידוע כחסיד ובעל מעשים, ולדברי בנו, היה מעוטר בטלית ותפלין ועוסק בתורה כל היום. בערב שבת היה טובל במקווה טהרה, מתלבש ומתעטף בציצית ומקבל עליו שבת מבעוד יום.

את הטלית היה מסיר מעליו רק כשישב לסעוד סעודת שבת. לא אכל אורז בפסח והיה פורש מכליהם של אוכלי אורז. כנראה לרוב חסידותו לא כיהן ברבנות. הוא ישב תקופה ארוכה במכנאס והרביץ תורה ברבים, ולדברי בנו היה רבם של כל חכמי העיר מכנאס.

חיבר ספר דרושים בן כמה מאות דפים וספר חידושים על הש"ס בשם " פלגות ראובן ", בכתב יד. לרבי ראובן היה בית כנסת והוא התפרנס כנראה מהכנסותיו. הוא נפטר בד' באלול התמ"ד – 1684. בעת לידתו של היעב"ץ נפטרו שני רבנים :

מצאתי בכתב הרב יעב"ץ שבאותו היום שנולד הרב נתבקש בישיבה של מעלה החכם שליחא דרחמנא החכם השלם החסיד הרב הכולל מורנו כבו הרב שמעון בן סעדון זכרו לחיי העולם הבא, ובאותו יום שנימול נתבקש בישיבה של מעלה שליחא דרחמנא החכם השלם החסיד כבוד הרב אלישע אשכנזי במכנאס יע"א ונתקיים בהרב השלם מקרא שכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של הרב שמעון ושל הרב אלישע הנזכר וזרחה שמשו.

הרב שמעון בן סעדון היה חכם מעיר פאס, הוא חיבר ספר דרושים " כתונת תשב"ץ ", המצוי עדיין בכתב יד, והיעב"ץ כתב הסכמה לספר. רבי אלישע חיים אשכנזי , אביו של נתן העזתי, הגיע כשד"ר למרוקו לראשונה בשנת הת"י – 1650, ובשליחות השנייה כנראה שהה זמן מה במרוקו ואף הרביץ בה תורה ברבים. עם תלמידיו נמנה רבי חיים בן עטר הזקן, סבו של רבי חיים בעל " אור החיים ".

הוא זכה להערצה גדולה מאת רבני מרוקו וחכמיה. הרבה מחידושיו של רבי אלישע אשכנזי נעתקו מרוב הערצה על ידי חכמי מרוקו. גם רבי רפאל עובד, בנו של העיב"ץ, מתפאר בכך שאביו נימול ביום פטירת רבי אלישע והתפארות מעין זו נשמעת מכתבי היעב"ץ עצמו, לדברי רבי יוסף בן נאיים.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אישה עם אלף שדיים

האמת שאני מעדיף את יום חמישי. החמוקים שמתגלים אז בין האדים הם עגלגלים וריחניים יותר. העכוז של בת האופה הוא ממש תפוח. השדיים של בת מוכר היין זה תפוח בתוך אגס ועליו דובדבן שחור. כל פירות העונה בפרי אחד. החזה של התלמידה החדשה של אמא כמו שקד פורח.

ביום ששי בחמאם עם אבא? מה יש לי לראות שם, שאני לא רואה בבית הכנסת?

מה יש לראות אצל מוכר הצבעים, או מוכר הגלידה, או מוכר הגרעינים? כל מה שיש להם יש לי. החמאם ביום חמישי בלילה הוא גן עדן מסתתר בערפל, מלא פירות סודיים ויצורים לא ידועים. המון שדיים גדולים, שדיים קטנים, ירכיים, מותניים, אישה אחת גדולה עם אלף שדיים!

הקירות העבים נוטפים מים, הרצפה חלקלקה, קולות מים זורמים וצחוק של נערות ובין קרעי הערפל מבצבצים חלקי גוף, אותם אני משתדל לחבר לשלם. הנה אני מצליח לחבר את חלקיה של אשת הרב, גדולת החזה והחלציים, ועכשיו גם את הישבן והרגליים של גרסיה הרזה, אשתו של השמש, הנה אלה הם חמוקי הבת התמירה וארוכת הרגליים של הגביר טובאלי, ואלה חלקיה של המשרתת הערביה השחומה והצחקנית שרוחצת לה את הגב.

הנה שדי השוקולד של השכנה חנה אלעלייל שהתארסה השבוע עם הדוד מתתיה, ואלה של בת הפחמי שנראים כמו כדים מצוירים מוארזאזאת, שפיהם תמיד צבוע שחור. הנה רגלי האילה של עזיזה אסולין צבועות חינה בדוגמה של נעל רקומה, וגם כפות הידיים שלה צבועות בחינה כמו כפפות עם חורים. הנה השיער של זכורה, הג׳ינג׳ית היחידה בעיר. אלף נמשים זרועים על גופה, והיא רוחצת את הסבתא הקטנה שלה, שכבר כל הצבעים אבדו לה. אצל זכורה אני יכול לראות אפילו את נקודת החן השחורה ליד הפטמה הימנית וגם לשמוע איך הגוף העסיסי שלה מאיים להתיז דבש וחלב על כל העיר.

לפעמים אני אוהב לערבב ולחבר שדיים של יהודיה לפנים של ערביה ופנים של צעירה לגוף של זקנה. או שד אחד קטן ואחד גדול בגוף אחד. הנה עכשיו אני רואה מולי את האישה עם שלושה שדיים ושתי לשונות. ודמות אחרת עם רעמת שיער על הגב, היא אישה עד המותניים, ומהמותניים למטה היא סוסה. וההיא ליד המקווה – חצייה העליון אישה והתחתון גבר. וזאת מתחת למנורה חצי אישה, חצי אל. כל המללאח זה חצי אישה חצי אל. חצי חמאם, חצי בית כנסת. גם בסמטאות, כשהן לבושות אני רואה את כל העושר מתחת לשמלות. ואני מתפלא, איך הן כל כך רציניות, כאילו שוכחות לגמרי מה שיש להן מתחת לבגדים.

אני הילד של כולן. בן שלוש או ארבע, כולן מלטפות ומנשקות. הנה עכשיו החברה של אמי מסבנת אותי, היד הרכה והמתוקה שלה מחליקה על עורי, והאצבעות מתגנבות לכל מיני מקומות שלא ידעתי שיש לי. מדגדג לי ואני צוחק, ממש מתפקע מצחוק. מביט אל תוך העיניים הכחולות שלה ומתפוצץ מצחוק והיא גם. אחר כך היא שוטפת אותי במים חמים, ואני לא רואה כלום, מנסה להחזיק בגופה ומתחלק, פוקח עיין, מגיע לה עד הירכיים, מנסה לתפוש באיזה זיז ושוב נופל. ביד החמה שלי אני מסבן לה את הגב, יד שתועה ונעלמת בכל מיני מקומות מחבוא מוזרים וחמים שלה, ואני רואה את הדובדבנים הגדלים בחזה פורחים מול העיניים שלי. אני רוצה לקטוף, אבל הם גבוהים מדי בשבילי.

מפעם לפעם החמאם נעשה לי יותר מסתורי והנשים יותר מקסימות, הפירות שלהן פחות מובנים ויותר מפליאים. בגיל חמש ושש, אני לא כל כך רואה את הפנים, רק את הישבנים והירכיים. עכשיו בגיל שש-שבע הפסקתי להסתכל להן ישירות בעיניים, האברים שלי מתקשים, המבטים קצת מבוישים, החברות של אמא מלטפות לי רק את הפנים והראש, אבל עכשיו אני רואה את כל החמאם בבית הכנסת, כשאני שר את שיר השירים בערב שבת, והן יוצאות אחת אחת מארון הקודש, צוחקות ומדגדגות אותי ואני כמעט מתפוצץ מצחוק. כשאני אומר ״אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו ויהיו נא שדייך כאשכלות הגפן וריח אפך כתפוחים״, אני רואה פרדס של נשים, הרגליים באדמה, הראש בשמים, ואני מטפס בין הענפים, קוטף פטמות ואוכל. בתוך התפילה אני מריח ריחות סבון, בושם וחינה.

זה לא סתם שאני רוצה כל הזמן לראות את הבריכות בחשבון, את העזים בגלעד ואת הצבאים של ארץ ישראל, כי שדיים ראיתי הרבה, אבל צבאים אף פעם לא. וקשה לי להבין את הפסוק שני שדייך תאומי צבייה. האם השדיים של זוהרה שרביט הם כאלה? יצורים שלמים כמו צבאים עם פה ולשון ועיניים, ואולי יש להם גם רגליים ואולי גם מדברים? בחמאם אפשר להבין מה זה ירושלים וארץ ישראל כמו אותו רב שנזדמן לבני ברק וראה עזים שאוכלות תחת תאנים והיה דבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים ומתערבים זה בזה ואז הבין מה זה ״זבת חלב ודבש״. אם המורה בוזמימה היה מסביר לי כך, מה זה ארץ הצבי הוא לא היה צריך לצעוק ולתת מכות בענף הזית על כפות הרגליים. היה פשוט אומר: ארץ ישראל כמו החזה של זוהרה שרביט והייתי מבין, או שהיה לוקח אותנו לחמאם, מצביע על מה שצריך ומסביר. חבל שאין לו אמא שלוקחת אותו לבית המרחץ.

ביום שישי עם הגברים זה לא אותו דבר. גם בחמאם הם עסוקים בתקנות ובחוקי ה״שלחן ערוך״ ו״יורה דיעה״ ו״חושן משפט״. מה דינו של כונס בתולה חייב או פטור מקריאת שמע של מיטה? שהרי אם עדיין לא עשה מעשה הוא עדיין טרוד במחשבתו ולא נאה לערב את הטמא עם הטהור. ומה דין שניים שישנים עירומים ומתכסים בטלית אחת ובשר שניהם נוגעים זה בזה? האם יקראו קריאת שמע? כי הרי נגיעת בשרם מביאה אותו לידי הרהור וכר. במקום להתעסק בגופם, הם עסוקים בראשם. הכל רציני תמיד. כאילו גם כשהם ערומים – הם לבושים. מורידים בגד ולובשים מסיכה.

הנשים משתחררות לגמרי. השמלות נופלות והשדיים מתפרצים החוצה כמו כנפיים, הירכיים מזנקות, הכל משקשק כמו פירות עסיסיים על עצי הגן. כל השבוע הן יושבות ליד הנול אורגות לעד את שטיח הנישואין ורוקמות לנצח את שמלות הנדוניה וכלי המיטה, הזמן לא זז, גם המקום תמיד אותו מקום, לא משתנה. ביום חמישי, לקראת שבת, הכל בתנועה. הבגדים נזרקים. כל היצרים, כל השתיקות, כל הצחוקים, מתפרצים החוצה, הגוף מזנק מחוץ לבגד, בלי איפור, בלי תסרוקת, בלי מטפחת ראש, בלי רעלה. הכל פרוע, פתאום השדיים המשוחררים הופכים כנפיים, לשון ששוחררה כמו מוכפלת ומתרבה ומקשקשת: מי מתה, מי יולדת, מי מתחתנת, מי מתאלמנת, מי גמרה שטיח, סוודר, מי נסע לארץ ישראל ומי חזר, אהוב שמת, שד״ר צעיר שהגיע.

ואני מתבשם מפרי הגן כמו בבוסתן האגוזים והתותים של סבא חיים, כשחראזם עולה למעלה, מנער ואנחנו מלקטים ואוכלים. אני מתבונן בדובדבנים של האחת, באגוזים של השנייה ובתותים של האחרת אבל זה עוד גבוה מדי בשבילי. בקושי מגיע למותניים, אבל נהנה לשוטט, לא יודע טוב ורע. מסביב כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ומעיינות ונחלים יוצאים ומשקים את הגן. ולפתע – אסון. מתוך העננים מבצבצת זקנה מצומקת, עורה מקומט והחזה מידלדל עד המותנים, היא מביטה בזעף על הגן הפורח, כאילו היתה שליחה של הגהינום. זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה. מפעם לפעם היא מציצה מתוך העננים כמו מזמן אחר, כדי לנזוף במישהי שצחקה יותר מדי, או להשתיק, או לאיים. אף פעם לא חייכה למישהי או אמרה מילה טובה. והנה עכשיו, כשאני עומד ליד אמא ומביט בגן העדן שלי, היא פורצת מהערפל, שולחת אלי אצבע מאשימה וקוראת כשכולן שומעות: ״תראו את זה! יא, אחותי! הוא כבר גבר! תסתכלי! עד מתי?״ והיא מצביעה על האבר הקשוח שלי זקור לכיוונה כמו ענף דובדבן וכולן צוחקות ורואות את מה שאני מנסה להסתיר ולא מצליח.

כך גורשתי מגן העדן ולא שבתי אליו עוד. ואף אחד, גם לא אמי, לא עמדה להגן עלי מפני הזקנה המפחידה. תאמרו לה שאני משלכן, שייך למשפחה, שאני לא זר, אני הילד של כולן. כן, אני הילד של כולן! למה לעקור אותי משם ? למה לסגור בפני את הדלת?! תפתחו! זה אני! אני!

רבי אברהם ריוח

שנת התקל״ד  – 1774

שדר׳ דידן יצא לשליחות צפת עם ר׳ מסעוד בונאן ובשליחותם זו לא עלה זווגם יפה. כי היו מתקוטטים אחד עם השני. והגאון חידא׳ מספר ביומנו על דרכם ושליחותם זו. ר׳ אברהם דידן הגיע לפאם בכוללות ירושלים ורבי יעקב אבן צור רשם בפנקסו הסכום שנתנו לו שם בעיר פאס. גם בעיר צפרו כתב וחתם לו רב העיר ר׳ שאול ישועה אביטבול כמו שנמצא בקנטרסו ״שלוחי מצוה " ושמו בר״ת בראש אמי׳ר.

המכתב נכתב בפנקסו של החכם השלם שד״ר מעיר הקדש ירושלים תובב״א הלא הוא כמוה״ר אברהם ריוח.

יתר שאת ויתר עוז העיר אישר בחר טיפופה בקודש ויושביה לעולם ירשו ארץ, ממנה השלוחים יוצאים וחלות בכרמים, כרם ה׳ צבאות בית ישראל לחוק בריחיה בריך רחמנא דיהיב לן אורייין תלייתאי אויר בעד אויר ונוסף גם אויר רביעי בקדש, בתר שם טוב עולה על שלחן מלכים. מה נאה נר זה רנפיש וציל נהוריה טפי מכסיף כל הזהבים, אשר בדברו מעריב ערבים, היום הזה ראינו את כבודו ואת גודלו. גדול הנאמר באברהם רחימאי, רחם רחמתים. א׳ מן הרמתיים. מזוקק שבעתיים, החכם השלם והכולל כהה ״ר אברהם ריוח יזיי״א.

מה נכבד היום הזה. יש משום גליוי אריות. משנכנס אב ובנו לקדשו עפ״י הראייה, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש. קידרשין הראוין לביאיה. ביאת שמשו וביאת אורו. ומאי וטהר טהר נברא. גלייה לדרעיה ונפל נהורא. ונתמלא כל הבית אורה. מהנהו אוררת קדשכם. מטבע שטבעו חכמים. בשני כתובין הבאים באחד. חותמי ברבות שהיו במקדש, הין מלמדין מן המודיעות. ולפנים בצעירי ירושלים, דבקו צערים זה בזה, ועלו לחשבון גדול, ונשמע וימס לבבנו, ופקודת כל האדם במריה איפקוד. ויהי העם במתאוננים, יתאונן אדם חי בצערייך ירושלים. ואנן בדידן בסובלי חולאים מתנינן לה מצעיר לסעיר, באש תבער יער, הנה נא העיר הזאת אתיא תוך תוך היבא דשפיל נהר תור נלותא. וצרה דעניותא חסרון כיס קשה מבלם. והין מיעוט אחר מיעוט וחסרה הלבנה עכ״ז קמנו ונתעודד, וחסירון הוליד את עמינדב, לכבוד ארצנו ונחלת אבותינו, ולכבוד רבותינו אשר הבית בית ישראל נשען עליהם, לקדושים אשר בארץ המה. ה׳ עליהם יחיו. ולכבוד האי רעיא מהימנא. ציר אמונים. נברא דמריה סייעיה, ויתן חנו חן חן לו, זריז ונשבר, בהתנדב עם ברכו ה׳ ונקריב את קרבן ה׳ סך שבע מאות אוקיות מטבע מלכות המערב, כלם נתנו לרועה א׳ הוא שליח מצוה האמור לעיל. ועוד סך חמשים אוקיות לשם צדה לדרך, יחד כלם יהיו לרצון לפני ה׳ תמיד ואנו ליה וליה עינינו ישקיף ויראה גוים מקרקרים בהיכלו והוא יפדה את ישראל ויזכור כי בציר המה אסא דקאי ביני חלפי הלא דוד מסתתר בוא יבא ברנה ומלך מלך והשביל ועשה משפט וצדקה בארץ כי״ר, החותם וכו'

סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

באשר למקורות היהודיים, אף אלה יוצרים את הרושם הברור, לפיו גולי ספרד, שנהנו מעליונות איכותית וכמותית כאחד, התקינו את תקנותיהם הראשונות עוד ב 1494, ועד מהרה נטלו לידיהם את ניהול ענייני הקהילה, הרב יעקב בירב התברך בכך שבזמן שהותו הקצרה במרוקו, לאחר בגירוש, בעוד הוא בן שמונה עשרה שנים בלבד, היה " מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים בממלכת פאס ".

ואילו הרב חיים גאגין אינו מסתיר את שביעות רצונו למראה עלייתם המהירה של המגורשים החל משנת 1497 – 1498.

           " משנת ירח"ם – רנ"ח והלאה, בירכנו השי"ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי"ת בישיבות ותמידים ובתי כנסיות יפהפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמללאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

אך גולי ספרד ביססו את מעמד הבכורה שלהם בסביבתם החדשה לא רק מבחינה כמותית ואיכותית. בניגוד לענפים אחרים של התפוצה הספרדית, לא נבדלו המגורשים מהתושבים על ידי יצירת " קהלים " נפרדים או על ידי התרכזות במספר מוגבל של יישובים , אלא התפזרו והתבססו בכל רחבי מרוקו ומערב אלג'יריה, תוך כדי הטעמות בתושבים, אם בסביבה אנדלוסית או בסביבה ערבית או ברברית, לאורך החוף האטלנטי, מבאדיס עד אלג'יר, כמו למרגלות הריף, מתיטואן עד תאזה, ויותר מזרחה עד דבדו ועד תלמסאן, מפאס ומכנאס, שבקצה האטלס התיכון ועד למישור תאדלה, דרך צפרו במרכז, ולבסוף למרגלות האטלס הגבוה, ובמראכש, עד לבקעת הסוס, הדרעה והדאדס, בואכה הסהרה, בדרום.

הם התפזרו אפוא ובלטו במחוזות שהיו בשליטה ישירה של השלטון המרכזי, כמו באזורים שהוחזקו על ידי הפורטוגלים – אגאדיר, סאםי, מזאגאן, אזמור, ארזילה , סאוטה ) והספרדים ( אוראן ) או באלה שנשלטו על ידי בעלי שררה מקומיים. 

לידתה של עילית : עליונות כלכלית ויוקרה פוליטית ורוחנית.

כשהם מעמידים את שירותיהם לרשות כל הגורמים הפוליטיים שבמהלך המאה ה-18 חילקו ביניהם את השליטה במגרב, הקימו המגורשים מביניהם עילית חברתית רבת עוצמה, שהייתה בעלת השפעה פוליטית, כלכלית ורוחנית, והצליחה להטיל את מרותה על כלל האוכלוסייה היהודית, מה עוד שעליונותם התבססה בדרך כלל על קריטריונים אוניברסאליים של מצוינות אינטלקטואלית ורוחנית, שנתקבלו על ידי התושבים ועל ידי המגורשים כאחד.

אברהם בן זמירו מסאפי יכול לשמש מעין אב טיפוס של דפוס חדש של מנהיג צפון אפריקאי ממוצא ספרדי, שהיה בעת ובעונה אחת רב, משורר, סוחר וחצרן. ככפי שנראה להלן, עלייתו לגדולה, כמו זו של מגורשים רבים אחרים מבני משפחות רותי, רוזלס, סונבל, קנסינו וסספורטס – אם להזכיר רק את אלה – עלייה זו קשורה באופן הדוק למצב המדיני והצבאי ששרר במגרב למחרת נפילתה של גרנדה וגילוי העולם החדש, כאשר בברכת האפיפיור חילקו ספרד ופורטוגל ביניהן את החוף האטלנטי והים תיכוני של מרוקו ושל אלג'יריה המערבית.

היהודים אף נטלו חלק ישיר בכיבוש סאפי ואזמור על ידי הפורטוגלים, הן ב 1508 והן ב 1513. הם גילו נאמנות גדולה כלפי פורטוגל, נאמנות שלא פגה עד 1542, עת איבדה פורטוגל את שני בסיסים אלה. ואכן, כאשר הותקפה סאפי והובאה במצור ב 1511 על ישי השבטים שמסביב, המנהיג היהודי אברהם בן זמירו, שישב באזמור, חימש בכספו שתי פריגאטות עם מאתיים איש – כולם יהודים – שנכנסו באישורן לילה לסאפי מבלי שהתגלו על ידי הצרים, לדברי הכרוניקאי הספרדי דיאגו דה טורס מילא ב 1539 תפקיד זהה בהגנת סאפי נגד השריפים הסאעדיים יהודי אחר מאזמור, שמואל ולסיאנו.

חלקם של היהודים בכיבוש אזמור על ידי הפורטוגלים היה כה בולט, עד כדי כל שליאו אפריקנוס האשימם בקשירת קשר עם הנוצרים, שהתבטא בכך שפתחו לפניהם בזמן המתאים את שערי העיר.

על רקע זה, ובתמורה לשירותים הטובים, הבטיח עמנואל הראשון מלך פורטוגל בשנת 1509 ליהודי סאפי " שבהווה ובעתיד ", לעולם לא יגורשו מן העיר בניגוד לרצונם ולא ייאלצו לעבור לדת הנוצרית.

אלה מהם שביקשו להמיר את דתם מרצונם החופשי, יאפשרו להם השלטונות לחיות כחפצם, על פי הדת היהודית, עד יום טבילתם.

מלבד זאת, את מסיבות של טובת המדינה יחייבו השלטונות את היהודים לעזוב את סאפי, הרי תינתן להם שהות של שנתיים כדי להתכונן לכך. בתאריך שייקבע יוכלו הרוצים לעזוב את העיר לצאת עם כל רכושם ומבלי שיינזקו כהוא זה. בהיותם מנותקים מהאוכלוסייה המקומית, היו היישובים הפורטוגלים תלויים למחייתם בפעילות המסחרית האינטנסיבית, שאותה קיימו ספסרי כל האומות שפקדו את חופי מרוקו וסאהרה.   

חלק גדול מהמגורשים, ובתוכם משפחות רותי ורוזלס, היו פעילים במיוחד באספקת מוצרי יצוא למבצרים הפורטוגלים שעל חוף מאוריטניה ומערב אפריקה, ועד לאי סאו תומא, שבו הקימו הפורטוגלים את מטעי הסוכר שלהם. המסחר היהודי נשען בעיקר על מוצרי טקסטיל מגוונים ביותר, שהובאו מאנגליה או ביוצרו בערים מסוימות במגרב, כמו מראכש, אוראן, תלמסאן, בוג'י ותוניס.

פרט למסחר הגדול מילאו המגורשים תפקיד ראשון במעלה כמתווכים בין נוצרים למוסלמים, תפקיד שהביא כמה וכמה מבניהם לשמש כשגרירים הן של מלכי פורטוגל והן של שליטי פאס או של השריפים של סוס, שבדרומה של מרוקו.

כך לדוגמא שימשו משפחות אדיב ובן זמירו, הן באזמור והן בסאפי, שליחי המושלים הפורטוגלים אצל השלטונות המוסלמים המקומיים, ושגריר מלך פורטוגל אצל מלך פאס והשריף של סוס.

השליחויות שמילאו היו מגוונות ביותר, החל מהעברת תלבושת חגיגית כשי מאת עמנואל הראשון ב – 1514 לקאיד אחד מאזור אזמור, ועד לחתימה ב – 1526 על הסכם שביתת נשק בין חיל המצב של סאפי לבין השריף מולאי אחמד אל-ערג', או אפילו עד למשא ומתן לשלום עם המלכים של פאס ב – 1527, ב- 1528 וב – 1530.

להלן הקטע המלא על אמונות מספר " נר המערב " לרב משה טולידאנו. 

אל כ'אמייא

כאמור הרך הנולד רגיש מאוד לכל דבר, ובמיוחד " למבטים " מיותרים של נשים זרות. הוא רגיש לעין הרע של המבקרים הרבים הבאים לברך את היולדת, ועל מנת לשומרו מעינם הרעה והמסוכנת של כל הזרים הלא רצויים, נוקטים בכמה אמצעים יעילים, ואחד מהם הוא " אל כ'יאמייא ".

זהו פרגוד המפריד בין אנפיסא – היולדת – לבין סביבתה. פרגוד זה עשוי קטיפה ומשמש כעין חץ בין החיה לבין הסובב אותה. הוא שומר על הרך הנולד מעינא בישא, ומפני המזיקים הרבים המסתופפים השבוע זה על יד היולדת ועוללה.

פורשים אותו מן התקרה למטה, סביב מיטת החיה. בל נשכח שהאמונה העממית הרווחת בכל השכבות בצפון אפריקה היא ששדים, עין הרע, מזל רע וצרות עין, חד הם. נר המערב : אמונות הבלי שוא, הזיות, רוחות רעות ושדים, עין הרע, כישופים וחלומות, נפוצים במידה מרובה מאוד אצל יהודי מרוקו.

לוראק דל כ'אמייא – דפי שמירה.

על המצע הזה אל כ'אמייא, תלים דפים מודפסים – דפי שמירה או מכפי שמכנים אותם לוראק דל כ'אמייא או לחזאבאת, ובהם כל מיני פסוקים : מכשפה לא תחיה, שמות שלושת האבות וארבע אימהות, המזמור שיר למעלות אשא עיני ( תהלים קכא ). לחש מיוחד של הרב חיד"א נגד עין הרע, שמות שלושת המלאכים סנוי, וסנסונו"י וסמנגל"ף, אדם וחוה ועוד.

בכוחם של שמות המלאכים הללו והלחש לגרש את לילית – השדה ההורגת ילדים.

הערת המחבר :

עדן מקדם, ערך שדים, שם מסופר כך על לילית : ארבע נשים היו אימהות של שדים : לילית, נעמה, אגרת, ומחלת, וכל אחת מהן מושלת עם מחנותיה, תקופה אחת משקיעת החמה עד חצות לילה, הן מתקבצות בהרי נשפא, סמוך להרי החושך, והם נשיו של שרו של עשו, ודוגמתן נשא עשו ארבע נשים, והן ארבע כיתות של שיר פגעים : שחל, ופתן, כפיר ותנין ( תהלים צא, יג ) בשם רבנו בחיי, פרשת בראשית.

גם את היולדת לא שוכחים ולא עוזבים וקושרים סיב ידה של היולדת, צורת צמיד בנטף " לאטוך ". מין זפת שחורה, אשר יהודים ומוסלמים כאחד נהגן להוסיף למי שתייה בימי הקיץ החמים. חומר זה מהווה מוטיב מאגי מובהק, להרחקת המזיקים ועין הרע.

אמצעי השמירה סביב היולדת ועוללה הם רבים : אסורה בהחלט חדירת חתול לחדרה של החיה, כי חוששים שמא זה שד שהופיע בדמות חתול. לא מרשים דם כניסה אישה מטה לבית היולדת עד לאחר טבילתה במקווה טהרה, כי דם נידה מושך שדים. כל זה בא לדפי שמירה שהיו נהוגים עד ימינו ושסופקו בדרך כלל על ידי המיילדת לבתי היולדות.

בדף שמירה עתיק אשר נהגו לתות על הפרגוד המפריד ביו היולדת לסביבתה, רשמו שני פיוטים שתוכנם שבחים לאיחולים לרך הנולד הנכנס לבריתו של אברהם אבינו.

פיוטים אלה השתמרו בקובץ שירה של יהדות לוב " שאו זמרה ", ורגילים הם לשיר אותם בברית מילה. בדך השמירה נפלו שיבושים מצד המעתיקים אנו מביאים כאן את השירים במלואם.

פיוט א, סימנו יעקב

שתיל עליו כגן רטוב / ומצא חן ושכל טוב

בסימן טוב ובמזל טוב / והצלחה לעינינו

יגיל שמחה קהלינו / ושוש תשיש עדתנו

כי ילד יולד לנו / וגם בן ניתן לנו

עליו שם עבים רכובו / יחון יולד זה בטובו

וגם יזכה לבוא / בברית אברהם אבינו

קונהו חפצו ימלא / ובטוב, ימיו יבלה

ולארץ חמדה יעלה / עם כל ישראל אחינו

ביום זה אביו בזמרה / יעמוד לקרוא בתורה

בכבוד וגם תפארה / יברך שם אלוקינו.

פיוט ב

ברוכים אתם קהל אמוני / וברוך הבא בשם ה'

הילד היולד יהיה בסימן טוב / יגדל ויהיה כמו גן רטוב

יעלה ויצליח ינצל מקטוב / אמן כן יעשה ה'

וברוך הבא בשם ה'

חלק יתן לנו האם הנעימים / ובימיו נעלה לשל רגלים

גדולים וקטנים בבית ה'

וברוך הבא בשם ה'

זכור רחמיך ודם הברית / ופקוד את צאנך צאן השארית

על משיחך משיח בן דוד / ושלח את אליהו נביא ה'

וברוך הבא בשם ה'

הילד הזה יזכה לבריתו / אביו ואמו יראו חופתו

המלאך הגואל יברך אותו / ויזכה לחזות בנועם ה'

וברוך הבא בשם ה' 

העורך מבקש להביע את תודתו למר עמיקם אלעד על העזרה הרבה שהגיש באיתורם של המקורות הערביים, ולפרום׳ אמנון נצר על תרומתו החשובה בההדרתה המדעית ותרגומה של תעודה מס׳ 98.

הקדמה

בארבעים השנים האחרונות פקדו את ארצות המזרח הקרוב תמורות קיצוניות, שבתוך שאר דברים הביאו כליה על קיבוצים יהודיים שהתקיימו כ־2,500 שנה. כיום יוצאי־חלציהם של יהודי ארצות האסלאם, שהתפזרו בתפוצות הגולה או התיישבו בארץ־ישראל, תוהים על עברם. אולם כל חיפוש אחר זהות מחייב שיבה אל המקורות. גיששתי דרכי אפוא בין שיוריה של היסטוריה בת אלף שנה ויותר בלי שאשער בנפשי את השבילים והאפקים שאליהם יוליכני החיפוש הזה.

מעט־מעט התיישרו ההדורים והתבהרו סתירות וסתומות שבהיסטוריה. מתוך ערפל־הזמנים הסתמנה ועלתה תמונת־דיוקן, לכודה בשבי דורי־דורות של שתיקה. אכן, ככל שהתקדמתי בחקירתי כך נתחוור לי כי אותה שתיקה מדומה היא וכי רק השיכחה היא שהשביתה את מעגל־הזרם. קולות רבים בקעו ועלו מתוך התעודות שנתגבבו במעמקי הזמן, ובתמונה שצפה ועלתה על־פני השטח והקיפה גם את ההווה כמו שהוא הופיע שלל הגילויים של סבלות אנוש ותקוותיו. פתח־דבר זה מצביע כבר ממילא על מסגרתו של חיבור זה ומתווה את גבולותיו. אין הספר הזה בא לחקור את מעמדם המשפטי של עמי הד׳ימה, רוצה לומר של הלאומים והקיבוצים הלא־ערביים והלא־מוסלמיים שנשתעבדו לשלטון המוסלמי לאחר שכבשו הערבים את אדמתם. עבודה זו נעשתה כבר בידי אנטואן פתאל ושאר מלומדים, שניתחו את המעמד הזה מן הצד העיוני והמשפטי כמו גם מבחינת תוצאותיו המעשיות.

כן גם אין ספר זה עוסק בתיאור כרונולוגי שוטף של מהלך המאורעות שעיצבו את תולדותיו של כל אחד מקיבוצי הד׳ימים, מלאכה שהיא ענין להיסטוריון שאומנותו בכך.

תכליתו של ספר זה צנועה הרבה יותר. הריהו פרי של מחשבה בלתי־תלויה על היחסים בין המנצח למנוצח, שנוצרו כתוצאה מחוקת־מלחמה מיוחדת, היא הג׳האד, שכן ברור הדבר שבמחזה שמציגה האנושות על בימת ההיסטוריה מילאו עמי הד׳ימה את תפקיד הקרבנות שהוכרעו בכוח־הזרוע. ואכן, בעקבות מלחמה, היא הג׳האד, ובעקבות מפלה, הופך לאום להיות עם ד׳ימי. מאותה שעה והלאה העם הזה, ה״נסבל״ בארץ־מולדתו שממנה נושל, חי כמרחף בחלל ההיסטוריה. שכן הגורם המדיני הארצי, הקובע את גורלו של עם ד׳ימי, מעיקרו הריהו נישול טריטוריאלי. ודאי, אין להתעלם מן היסודות הדתיים שבמצב המיוחד הזה, אולם גזרתי על עצמי שלא אבדוק אותו מנקודת־מבט דתית לפי שאיני יודעת באיזו מידה דיכויו של הד׳ימי בימי־הביניים סותר את עקרונות האסלאם גופו. כלום אין דיכויו של הדיימי אספקלריה מוסלמית לקנאותם של מוסדות ביזנטיים טרום־מוסלמיים? כלום לא היה בשלטון המוסלמי כדי להמתיק דווקה איזו אי־סובלנות שבחימה עקובת־דמים התנכלה לעצם קיומם של כל ״פורצי־הגדר״?״

יתר על כן: היטב אנו יודעים ששלטון מדיני זו דרכו שהוא בוגד בעיקריה הרוחניים של דת. ההיסטוריה משופעת בהוכחות לכך. ספר־הספרים מגלה יחס של כבוד לאדם על־ידי שהוא מעמידו בפשטות וללא פשרה בפני הטראגדיה שלו — זו של מצפון הנקרע מחמת הסתירה שבין חולשותיו ובין האידיאלים המוסריים שלו. וכי לא בגדו האינקוויזיציות של האלמווחידים והקאתולים בספרד בערכים הרוחניים של הקוראן ושל האוונגליון גם יחד? ואם נזכיר את ה״דתות״ החדשות, מה הקשר בין האידיאלים הסוציאליסטיים לבין ה״גולאגים״ הסוביטיים?

מן הטעמים האלה נמנעתי מלרמוז כי משנתו הדתית של האסלאם היא האחראית למעמדו של הד׳ימי בהתפתחותו במרוצת הדורות. בגלל מורכבותן של הבעיות הכרוכות ביחס בין השלטון והדת, ובהסתמך על העובדות, הצבתי את הד׳ימי בתוך מערכת־היחסים שבין מנצח למנוצח, מה־גם שמצב זה היה בראש־וראשונה תוצאתו של כיבוש. משבדקתי את מערכת־היחסים הזאת, כפי שחזוה קרבנותיה מבשרם, נמצאתי עומדת לצד אלה שנשאו בסבלותיה דבר־יום־ביומו, משך דורות על דורות. הגירסה האחרת, זו של הכובש, ודאי שהיא שונה לגמרי, ומחברים מוסלמים ביטאו אותה בספרים הרבה. הנה על כן נניח לו לד׳ימי לדבר בעדו בדפים אלה ולספר את סיפורו, ולו גם באמצעותם של קולות אחרים, כי השתיקה הצועדת בעקבותיו אינה אלא בבחינת אישור לשיעבודו.

החלק הראשון בספרנו מביא קווים לתיאורם של זרמי ההיסטוריה שהעלו את היסודות הכלליים השונים של מצב הד׳ימי. ענין הוא למומחים לקבוע את השינויים שחלו במצב זה מתקופה לתקופה, מאיזור לאיזור. כאן הסתפקתי בהצבעה על הצדדים השונים של מצב זה: המדיניים, הדתיים, החברתיים. בהמשך העבודה נראה היה כי האופי הטיפולוגי של מצב הד׳ימי, הן במבנהו המשפטי והן בהקשרו האנושי, חורג ממסגרתה של היסטוריה וגולש לתחום הפילוסופי העוסק בדיכויו של האדם באשר הוא.

המחברת מתייחסת כאן לאסלאם כאל דת במשמעות המצומצמת של המלה, היינו כמערכת מוסר ועבודת הבורא. אולם האסלאם אינו כך אלא הוא תורת־חיים המבוססת על הלכה. עיקרו הוא החוק המסדיר בראש וראשונה את כל מכלול היחסים בחברה מכל הבחינות, ובתוכן הבחינה הפוליטית. מעמדם של הד׳ימים במסגרת הפוליטית והחברתית האסלאמית נגזר דווקה מתקפם של חוקי אסלאם אלה שהגדירו היטב את מעמדם וחובותיהם כלפי השלטון המוסלמי. אפשר שהיתה למנהגים או חוקים שקדמו לאסלאם השפעה על חוקי האסלאם ביחס למעמד הלא־מוסלמים במדינה האסלאמית, אולם גם אם קיים מקור חוץ־אסלאמי לפרטי החוקים השונים אשר התפתחו במשך הדורות, הנה אין ספק שהיחס הבסיסי ליהודים ולנוצרים הד׳ימים המקוריים נקבע על־פי הקוראן, שבעיני המוסלמים הוא דברו של הבורא. שם נאמר במפורש כי ״נגזרו עליהם השפלה ועליבות וראויים הם לזעמו של אללה…״ (קוראן, ב, 61).

השתדלתי גם להבדיל בין ההמונים ככלים בידו של שלטון דיכוי לבין השלטון גופו כמימושה המעשי של מערכת־ערכים. זוהי נקודה דו־משמעית במיוחד באסלאם, שהרי אפילו בדוגמה שלו יש עירבוב־רשויות בין דת לפוליטיקה. בין כך ובין כך נעשה כאן נסיון במחשבה־תחילה להפריד את התחום הדתי — מערכת של ערכים מוסריים ויחסים שבין אדם לבוראו — מן התחום המדיני, כלומר יחסים שבין אדם לחברו — גם אם המוסדות המדיניים מבקשים להצדיק עצמם בהסתמך על דוגמות דתיות.

אפשר שבכל־זאת נשארו שני התחומים מעורבבים כאן במידת־מה. הקורא מתבקש לייחס תקלה זו למורכבותו של הנושא, שלא תמיד הוא מאפשר הבחנה ברורה בין הדתי לבין המדיני, ולא לתלותה במשוא־פנים שביודעים. קורא מערבי עלול לחוש מבוכה נוכח נושא שאין עניינו אלא בקיבוצים דתיים בלבד, אולם במכורתן הגיאוגרפית וההיסטורית שבמזרח לבשו הדתות צורות טריטוריאליות ולאומיות מורכבות ושונות עד מאד, היונקות ממוסדות ומסורות היסטוריים־תרבותי- ים. הואיל והתפשטותו של האסלאם העבירה את השלטון המדיני לידי עדת המוסלמים בלבד, צומצמה התודעה ההיסטורית הקיבוצית של העמים המנוצחים בממד דתי, הוא היחיד שנסבל בארצות שאוסלמו.

 ההתנגדות לכובשים הערבים לבשה צורות שונות: דתיות אצל היהודים והנוצרים, תרבותיות אצל עובדי־כוכבים, שאמנם התאסלמו אך התאמצו להדוף את הסיערוב — הפרסים, הברברים, הכורדים וכיו״ב. אין לך חברה, ותהיה ליבראלית ככל שתהיה, שתינצל מכובד משקלה של ההיסטוריה. מורשתו החברתית של הקיבוץ מונחלת ועוברת באמצעות חוקים, מסורות, מנהגים ודפוסי־תרבות שנקבעו בדמותם של מוסדות עתיקי־ימים — מעידן לעידן ומדור לדור. כך סטריאוטיפים בלתי־משתנים, בלידתם בארחות־מחשבה קמאיים, מתקיימים מאות־שנים ומשתמרים במשפטים־קדומים ובאידיאולוגיות של זמננו. התמדתם זו של דפוסי־ההתנהגות החברתיים והמיתוסים הקיבוציים המתוארים כאן, הן באידיאולוגיות המדיניות הערביות של זמננו והן בקרב צאצאיהם של קיבוצי הד׳ימים עצמם, היא הנושא בחתימתו של חלק זה.

החלק השני כולו תעודות שנבחרו על־פי זיקתן לתכניתו של חיבורנו זה. כתבי חוק ומשפט מסירים את הלוט מעל עולמו הסוציו־מדיני של הד׳ימי. תעודות ממקורות שונים מדגימות — באמצעות עובדות, עמדות או תיאורים — את הצדדים השונים שבמצבו בארצות שונות. במידת האפשר סיוַגנו אותן לפי סדר כרונולוגי, על־פי אזורים ונושאים. בגלל שפע החומר, וכדי שלא להלאות את הקורא, החלטתי למעט במספר התעודות מן המאה הי׳׳ד עד הי״ח, מה־גם שרבות מהן כבר נתפרסמו בחיבורים אחרים.

מכל־מקום הכללתי במסגרת זו מספר תעודות המשקפות דפוסי־התנהגות וארחות־מחשבה, וזאת על אף שהן חד־צדדיות ומעידות בבירור על משפטים־קדומים.

קורא אולי יופתע ממרחבי הזמן והשטח שמקיף החיבור הזה, אבל בתוך השוני של אותן עדויות יגלה את התמדתו של אותו מצב עצמו. דומה היה כאילו דרך-עבודה זו, השאפתנית לכאורה, היא היאה ביותר להבנת מצבו האובייקטיבי של הד׳ימי. חקירתו של מיעוט אחד ויחיד, המופרש באורח שרירותי מן התמונה השלמה, עלולה היתה להניב דימוי מסולף, בפרט כשהדברים אמורים בממלכה הערבית־המוסלמית שקמה מתוך פסיפס של חטיבות אתניות שונות. לכאורה אולי הדברים חוזרים על עצמם בתעודות אלו, אלא שכל אחת מהן שופכת איזה אור חדש על הנושא בזכות עובדה או בת־גון כלשהי.

ביחס למעמדם של הד׳ימים אין לדבר באסלאם על גרסות של מנצחים ומנוצחים. דווקה מי שמכונים פה מנצחים הבליטו הלכה למעשה את קיומם של כל החוקים שהנציחו את השפלת הד׳ימי וניצולו. הספרות ההלכית והספרות ההיסטורית כאחת לא ראו בקיומה של מצוות דיכוים של הלא־מוסלמים דבר שיש להצניעו. אדרבה: בימי־הביניים רבים החיבורים בגנותם של שליטים שהראו מעין התרשלות בקיום המצוה ואיפשרו לד׳ימיס חופש ומעמד חברתי שקירבו אותם יתר על המדה למעמד המוסלמים השליטים.

אפשר אולי לטעון כי המקורות האירופיים והד׳ימיים, שמהם שאבנו את רוב תעודותינו, מתארים רק חלק מן המציאות. יש רגליים לטענה זו! אך כלום לא תהיה גירסתו של הכובש חלקית עוד יותר? מעוניין היה להכפיש את המנוצחים, להגזים בתיאור עצמתם הכלכלית או חציפותם, כדי להצדיק את אמצעי־התגמול שנקט. כלום עתיד היסטוריון בשנת 3000 לדון את ערכי המערב אך־ורק על־פי הגירסה שיניחו אחריהם איאתוללה ח׳ומייני או הקולונל קד׳אפי? ואת קורות המלחמות בין ישראל לערבים כלום ילמד בפשטות מתוך תיאורי ההיסטוריונים הערבים?

מאחר שאני משוכנעת כי אין בהיסטוריה אמת אחת אלא גודש של מצבים משתנים וסוחרים בתמידות, שכולם קשורים זה אל זה, דווקה לכן פניתי לגרסות שאינן של המנצחים כדי להעמיק את חקירתו של נושא זה. מכיון שכך הוזהר הקורא, אולי ייטיב להבדיל בין משפט־קדום לעובדות. נוסף על כך גם כמעט אין חיבור זה מתיימר לשמש אפילו מסד להצגה היסטורית של הנושא. לכל היותר הוא בא להציג את השאלות: מה היתה המציאות האנושית של הד׳ימי כפי שראה את עצמו — ולא כפי שראה אותו אדוניו? ואיך נשא את מצבו וחי בו?

לפי שאין בכוחי להתמודד עם מכלול היחסים הדתיים בין מוסלמים לנוצרים ויהודים, השתדלתי להצטמצם בצדדים האנושיים של מצב היסטורי נתון. ומאחר שהמצב המיוחד הזה הוא מורשתי התרבותית שלי הרהבתי עוז, למרות מיגבלותי, לתהות על העבר הזה. מי־יתן והמומחה לא ידון בחומרה יתרה את הפלישה הזאת לתחומו, ומי־יתן וחוקרים שהכשרתם טובה משלי יתקנו וישביחו את התמונה הזאת, הבוקעת ועולה מעדויותיה הזנוחות של ההיסטוריה.

לווית־דבר

המחקר הזה, שתחילתו ב־1974, הושלם ב־1976. רבים מן הרעיונות שפותחו בו על יהודים ונוצרים תחת שלטון האסלאם כבר הותוו במהדורה הראשונה של ספרי, יהודי מצרים (ז׳נבה, 1971: מהדורה עברית מורחבת, ינואר 1974) ובמאמרים רבים שנתפרסמו בצרפתית ואנגלית בין 1973 ל־1979.

הואיל ועבדתי לבדי, בלי להזדקק לחוגים אקדמיים (כל עצה שקיבלתי ממלומדים היתה קצרה ביותר או שהצטמצמה בעובדות בלבד), הוליכו אותי תוצאות מחקרי לניתוח היסטורי חדשני ששיחרר את שרידי העמים הד׳ימיים מן הריטוריקה של ״סובלנות״, ובתוך כך החזירם אל לב האסטרטגיה של הג׳האד, שקבעה את גורלם למן המאה השביעית.

בשנות ה־70 הראשונות היתה פרשנות היסטורית מעין זו מנוגדת לדעות המקובלות ברבים ולכתביהם של רוב המלומדים בני־הזמן. הקביעה שהעמים הד׳ימיים הורדו לדרגת מיעוטים דתיים ונחלו בוז ורדיפות במרוצת הדורות לא נתקבלה בעין יפה. בזמן שהיה המערב אכול רגשי־אשם בסוגיית הקולוניזציה אסור היה כלל לומר שהקולוניזציה האירופית שיחררה את העמים המשועבדים האלה. המדיניות הפרו־ערבית של מדינות רבות — שינקה מן העצמה הממונית הערבית, מן הפייסנות כלפי הטרור האש״פי, כמו גם ממגמות שמאלניות ומאוריינטאציה על העולם השלישי — לא הקלה על גישה חדשה, משוחררת ממוסכמות שחוקות.

Le Dhimmiראה אור לבסוף ב־1980. משך כל שנות ה־70 ניתן פומבי לרעיונותיו לא רק במאמרים אלא גם בהרצאות כמו גם בחליפות־מכתבים. כיום, חמש־עשרה שנה לאחר שהתחלתי בצינעה במחקרי בנושא הזה העצום והמורכב, באו מגמות הזמן האחרון בכמה ארצות מוסלמיות והסיכסוך הטראגי בלבנון והעלו לפנינו בבואה חיוורת של חברות מוסלמיות שבהן חיו הד׳ימים, שבהן היתה השריעה תורת־המשפט המוכרת היחידה. המאורעות האלה של זמננו מעניקים אישור, אקטואליות וגיבוש לרעיונות המנותחים בד׳ימים, במסגרת הדינאמיקה של היסטוריה שלעתים קרובות התחמקו ממנה או טישטשו אותה. שווייץ, יולי 1984

בת־יאור

בהקדמה לספרו " ג'יהאד ושנאת היהודים " של מתיאס קונצל, כותב פרופסור ג'פרי הרף : 

אנשי רוח והיסטוריונים של התרבות באירופה הבינו זה מכבר שמה שג׳ורג׳ מוסה כינה ״המהפכה הפשיסטית״ היה צירוף של אי־נחת מהמודרנה, היקסמות ממלחמה ומאלימות, יסודות המאפיינים תנועות המונים ולהט מהפכני – עם מצע גזעני וריאקציוני. כשניתחתי את ״המודרניזם הריאקציוני״ בספרי הנושא שם זה הפניתי את המבט לשילוב שהיה במשטר הנאצי בין ההיקסמות מהטכנולוגיה המודרנית ובין דחייתם של ערכים ומוסדות ליברליים. הטסת אווירונים אל תוך מרכז הסחר העולמי והפנטגון, מתוך רצון ללחום ב״ברית הציונית־צלבנית״ ולהגיע לגן העדן, היא מעשה של מודרניזם ריאקציוני מהמעלה הראשונה. למרות זאת, אולי משום שמקור המתקפה היה מחוץ לאירופה ומבצעיה הגיעו מאותם חלקים של העולם שהמערב חנן אותם בהילת הקורבן, יש סירוב להכיר בקשרים ובנקודות הדמיון שבין הלכי הנפש הפשיסטיים מן העבר לאלה של האיסלאם הרדיקלי. ואולי, ממש כמו בשנות השלושים והארבעים, עצם האבסורד שבאנטישמיות הוא שמקשה על העולם הנאור, המשכיל, החילוני בעיקרו, להאמין שיש מי שמאמין בהבלים כאלו.

קונצל מצביע על האירוניה שבעובדה שמתקפת 11 בספטמבר לא ערערה את האנטישמיות, אלא דווקא תרמה לחלחולה. 11 בספטמבר, הוא כותב, היה ל״אות אנטישמי״. זאת ועוד: במזרח התיכון ובאירופה גברה האיבה כלפי ישראל והיהודים דווקא עם התגברות התקפות הטרור נגד אזרחים ישראלים. גילויים חד־משמעיים של שנאת יהודים מצדם של איסלאמיסטים לא עוררו את מידת הזעם המוסרי שהיו מעוררים גילויים דומים מצד ניאו־נאצים אירופים, או צורות גלויות אחרות של שנאה על רקע דתי או גזעני. מבקריה של ישראל מכריזים השכם והערב שהתנגדותם למדיניותה של ישראל או לציונות עצמה אינה ביטוי של אנטישמיות. אם כך הוא, מדוע רבים כל כך מהם הסלימו את ביקורתם כלפי ישראל כאשר התרבו הפיגועים נגד אזרחיה? ספרו של קונצל גם מעלה במשתמע את השאלה אם שנאת היהודים זוכה עתה למעין התקבלות ומכובדות שאבדו לה במחצית המאה שלאחר השואה.

בפני ההיסטוריונים של הרעיונות ושל התרבות עומדת עתה משימה חשובה, שאינה תמיד נעימה: ״להביט בלי רתיעה״, כפי שקונצל מציע, על רעיונות מעוררי סלידה. מסורת חשיבה מסוימת, המציגה עצמה כריאליסטית, מבכרת להאמין שלהשקפות אבסורדיות או בלתי רציונליות אין השפעה של ממש על המציאות, ושמדינאים המשמיעים רעיונות כאלו אינם מאמינים באמת למה שהם אומרים. אולם חוקרי תולדותיה של אירופה במאה העשרים יודעים אל נכון כי כמה מנהיגים קנאים האמינו לפנטזיות הפרועות ביותר שלהם, ואף פעלו על פיהן.

מחקרו של קונצל מעניק לנו סיבות טובות לאמץ את מבטו נטול הרתיעה ולהיווכח כי ״הג׳יהאד ושנאת היהודים מחוברים יחדיו״. עבודה רבה עוד נותרה לחוקרים במיפוי ההשתלשלויות, קווי הדמיון ותווי השוני בין הפשיזם והנאציזם האירופיים ובין הופעתו והתפתחותו של האיסלאמיזם במזרח התיכון. ראוי ש׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ יגרה את ההיסטוריונים חוקרי הנאציזם והשפעותיו המאוחרות להרחיב את טווח מבטם ההשוואתי בזמן ובמרחב, ואת חוקרי האיסלאם והמזרח התיכון – לצלול לעומקו של פרק זה בתולדות ההשפעה האירופית על מושא מחקרם, ולהבין מדוע התפתח האיסלאם הרדיקלי דווקא במקומות ובזמנים שהתפתח בהם. קונצל מציב בפנינו, לצד האתגרים האקדמיים והאינטלקטואליים הללו, גם אתגר מוסרי. הוא מבקש להזכיר לכל מי ששואף למגר את האיום שהטרור האיסלאמי מציב על התרבות האנושית, כי ״מי שאינו רוצה להיאבק באנטישמיות, אין לו שמץ של סיכוי להביס את האיסלאמיזם״. המחקר המשובח שלפנינו מרים תרומה חשובה למשימה זו.

סוף ההקדמה

3 – יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות

מתוך הספר " מחקרי אליעזר " לפרופסור אליעזר בשן

קמע.

הקמע נזכר במשנה ( שבת פרק ו ) ובהלכה ( שו"ע ) היה זה אמצעי מבוקש לריפוי ולגירוש עין הרע. לאישיותו של הכותב היה משקל באמונה שהקמע עוזר. החיד"א, בהיותו בשליחות בתוניס המליץ על הקמעות שרבי שמואל פאסי היה מחלק .

אגרל אולוף מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר בשנות ה-90 של המאה ה-18 כתב שרופא יהודי לקח על עצמו לרפא מאורית על ידי קמעות. כשלא הצליח לרפא הכהו בעלה של החולה ודרש כספו בחזרה.

קניעות כתרופוה לאשה חולה שחלתה במחלת הנפילה, נזכרת על ידי רבי יעקב בירדוגו ממכנאס 1783 -1843.

גם קמיעות היו קוברים כמו ספרים בלויים, כך שמע רבי יוסף בן יצחק וואליד מאביו.

המזוזה בתור קמיע.

הרמב"ם התנגד לכך שהמזוזה תשמש בתור קמע, בהלכות תפילין פרק ה, כותב :

" מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי, ואין בזה הפסד לפי שהו בחוץ. אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק בעולם הבא.

שאלו הטפשים לא די להם שביטלו המצווה אלא שעשו מצווה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו היה הקמע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המנהג בהבלי העולם.

היו שהאמינו שהמזוזה שומרת על הבית מפני מזיקים, ביניהם רבי משה מרציאנו 1917 – 1996, שכתב כי מטרת המזוזה לשמור הדרים בבית מהמזיקים וממקרה רע חס ושלום.

האמונה המיסטית בכוחה של המזוזה היה כה חזק שהיו יהודים שקבעו מזוזה במכונית שלהם. בתשובה רבי יוסף לאוראן הוא התנגד למנהג זה.

" שאלה על איזה אנשים הקובעים מזוזות בעגלות ( אוטומובילים ) מאם יש בזה משום איסור. תשובה. הדבר פשוט לדעתי שיש בזה איסור גדול מאחר שהעגלות אין בהן שום צד חיוב מזוזה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים, והם קובעים אותה בהם רק לשם שמירה כמו קמע, אשר מפניו אסרו רז"ל לכתוב במזוזה חוכמות ושמות שנראה כאילו מכוון לעשות לו קמע לשמירה ולדעת הרמב"ם הווי בכלל שאין לו חלק לעולם הבא, שעושים מצוות ה' קמע להנאת עצמן.. וכל שכן אלו שאומרים בפה מלא שעיקר כוונתם היא רק לשמירה כמו קמע… ועוד ראיתי בזה שערורייה שבבתיהם אין להם מזוזה ובעגלות קובעים מזוזה וכבר דיברתי על זה במקהלות והרבה שמעו וביטלו וקבעו בבתיהם.

רבי דוד הכהן סקלי בן המאה ה-20, שכיהן בערים דבדו ואוראן, כתב על יהודי ששירת בצבא צרפת, שמצאו מזוזה בתור קמע בחיקו לאחר שנהרג, כנרה לשם הגנתו. 

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

8        קהילת גרסיף

על יהודים בגרסיף אנו יודעים עוד משנות ש׳ הראשונות: בשנת ש״ט (1549) נודע למלך ספרד שהשליט מוסלמי בגרסיף נוהג כבוד ביהודים .

בראשית המאה היו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ובשנות הארבעים חמש מאות וחמישים יהודים. מרכז ללימוד עברית נפתח על ידי שליח מא״י א^,. הכרמלי ב־1947.

שתי חברות קדישא: אחת למשפחת בן שושן ואחת למשפחת בן חמו.

רבי יעקב בן גיגי שירת כרב הקהילה ושאלה ממנו מוזכרת בשו׳׳ת ישמ״ח לבב, יורה דעה, סימן אי.

9        קהילת מיסור:

בסוף המאה ה־19 היו במיסור 10 משפחות יהודיות. בתרצ״ט באו למיסוד שמונים משפחות מדבדו וכן מאיזור תאפילאלית. בשנות הארבעים היו שם קרוב ל־760 יהודים. חסידי חב״ד פתחו תלמוד תורה. רב הקהילה הוא ר׳ דוד מרציאנו. הרשכ״ז כתב: …חכם עצום, מתנהג בחסידות יתירה ורוח אלקין קדישין אישתיכחת ביה. והר׳ שמואל מרציאנו כתב: מתהלך ביראת ה׳ פנימית…

בתי כנסת: יהודי אוטאט, אולאד ענקונינא, קהל דבדו. קבר של הקדוש ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא. ההילולה שלו נערכה במוצאי חג הפסח, ביום המימונה. שיר לזכר הצדיק ידוע אצל יהודי אוטאט, מיסור ומידלת ועוד.

מחנה עבודה ומעצר ליהודים ופליטים בימי מלחמת עולם השניה היה באיזור מיסור.

10         קהילת ברגנט

העיר ברגנט היתה הראשונה שנכבשה על ידי צרפת במרוקו, בסיון תרס״. בראשית המאה ה־20 היו שם ב־300 יהודים ובשנות הארבעים 600 יהודים^. שירתו בה הרבנים שלמה כהן, ר׳ דוד כהן, ר׳ דוד מרציאנו. היהודים עסקו בעיקר בגידול צאן ובקר. כבשים מברגנט היו מגזע מעולה ״בני גיל״. בקהילה היה קיים ״בית עניים״ לנזקקים.

בתי כנסת: הכחנים (אולאד ברמליל), מרציאנו, של אנשי פיגיג. מקוה מים חיים כדוגמת מקוה האר״י ז״ל בצפת, קיים בקהילה.

מחנה עבודת פרך ומעצר לבני ישראל בימי מלחמת עולם השניה קיים בסביבה.

11        קהילת מרטנפריי (היא אחפיר)

בראשית המאה ה־20 היו שם 250 יהודים ובשנות הארבעים 625 יהודים חיו בקהילה. נוסדה בה חברת מגן דוד ללימוד תורה ולשפה העברית. רבני הקהילה היו ר׳ מסעוד חזיזה ור׳ יוסף בן שושן. בקהילה היו 2 בתי כנסת.

12) קהילת ברקן

קרוב ל־500 יהודים היו בעיירת ברקן במאה הזו. ר׳ יוסף חיים ילוז השד״ר מטבריה התאכסן בה^. הרבנים שכיהנו בה היו ר׳ אליזרע (היום רב אשדוד), ר׳ מישאל דהן ר׳ ראשי של באר שבע. נשיאי הקהילה היו ר׳ אהרן שוקרון ור׳ אליהו כהן.

13 – קהילת מריג׳א

בראשית המאה היו בעיירה מאה יהודים. ובשנות הארבעים 200 יהודים. בית כנסת נוסד שם על ידי משה בן שושן. שירתו שם ר׳ משה מרציאנו ור׳ יהודה מרציאנו.

14    – קהילת ג׳ראדה

בראשית המאה ה־20 היו שם ב־100 יהודים ובשנות ה־40 ב־200 יהודים שם. רב הקהילה הוא ר׳ משה הכהן אשר נהרג בטבח ג׳ראדה. בית כנסת אחד בעיירה. בימי מלחמת עולם השניה היה בסביבה מחנה עבודה ומעצר ליהודים ולזרים.

15                   קהילת נאדור או וילה נאדור (מרוקו הספרדית)

מספר היהודים בקהילה היה 592 בשנות הארבעים. רב הקהילה היה ר׳ יהודה כלפון לימים רב הקהילה של תיטוואן וכן ר׳ יוסף בן חמו מדבדו. קבר הצדיק הנקרא מול באב זמעא: הצדיק קבור במערה: אשה עם נרות ביד נכנסה למערה, וראתה אדם שוכב ומכוסה סדין. התקדמה ואז הסדין נעלם ולפתע ראתה הרבה עצמות, וגם הן נעלמו ובמקומם צמחה שן. אביה קבר את השן במקום

16) קהילת פיגיג

בפיגיג אשר בדרום מזרח מרוקו היו בשנת ת״ר קרוב לחמש מאות יהודים. יהודי פיגיג התיישבו בערי הצפון אוג׳דה ווהראן ותלמסאן ועוד. בפיגיג עיקר פרנסתם היתה בצורפות כסף ומעבודות ברזל. גם תוצרת הבד והביגוד נמצאה בידם. יהודי פיגיג גרים בשכונות אל אודאגיר, זגאגא, וולאד סלומאן.

הצדיק ר׳ אברהם בן סאלם קבור בפיגיג. 3 בתי כנסת בפיגיג. ר׳ דוד אמסלם הוא איש פיגיג^.

קהילות ישראל במזרח מרוקו שהזכרון היחיד ששרד לנו מהם הוא רישומם בשטרות דבדו או ממצבות הבתי עלמין הם:

דאר בן משעאל, נתיסדלת, בני כולאל, קלעייא, למרס, קדארא, מוזכרים כולם בקונטרס. יחם דובדו.

פרק 5 : קשרי דברו עם קהילות ישראל במרוקו, בצפון אפריקה, בארץ ישראל.

הקשר של דבדו עם קהילות הבת, קהילות צעירות שהתפתחו רק במאה העשרים, או עם קהילות גדולות אוג׳דה, מליליה או מידלת היה חזק, רצוף וטבעי, קשרים משפחתיים הדוקים, וקשרי מסהר.

קשרי דבדו — פאס

אלה יחסי קירבה מיוחדים ומן המאה השבע עשרה, ימי הרב יעב״ץ התקיימו בכיוונים שונים:

א)         חוקרים גילו כי במאה החמש עשרה התיישבו בדבדו יהודים מקהל פאם^.

ב)         מאידן הר׳ עובדיה מזכיר ״…תושבי פאס ליקוטאי נינהו… יש מהם מן המגורשים… ויש מהם מצפרו… יש ממכנס, ויש מתאזה ויש מדבדו וכד״ וכן שם: כהנים מדבדו נשתלו בפאס והפכו נטיעותיהם פירות גינוסר וגם הרש׳׳ך כתב שכמעט רוב הכהנים בפאם רובם מיוצאי דבדו הם!

ג)          הקשר התקיים בפניות רבות בהלכה מרבני דבדו לחכמי פאס^.

ד)         קשר מסחרי עם יהודי פאס^.

ה)         בעת מצוקה או סכנה פנו יהודי דבדו לקהילת פאס יהודי דבדו הם תחת פיקוחו הישיר של מושל פאס.

ו)          תלמידים מדברו למדו תורה בפאם. הר׳ אברהם בן שושן בנה בית כנסת משפחתי לפי דוגמת אחד מבתי כנסת בפאס.

ז)          ר׳ מימון בירדוגו קבע: אנשי דברו כל מנהגיהם בתר פאס גרירי^.

הקשרים הרבים של יהודי דבדו עם קהילת פאס נבעו מזה שהיתה להם דרך לשלטון המרכזי במרוקו. יהודי דבדו קיבלו הכרעת גדולי ההוראה בפאם ופנו אליהם בשאלות חשובות הנוגעות לכלל הצבור. מאידן קהילת פאם הכירה במעמד הרם של כהני דבדו ובמוצא השיביליאני של בני הקהילה.

קשרי דברו עם מבנאם, צפרו, ותיטוואן

היו קשרי מסחר ביניהם אך במידה קטנה מאשר עם פאס. כמו כן היה קשר הלכתי. משפחות רבות מדבדו התיישבו במכנאם (משאש משנות ת' מרציאנו בשנות תר״צ) משפחות אדבדובי בצפרו, ענקונינא בתיטוואן.

קשרי דברו עם תאפילאלית

תלמידים מדבדו השתלמו בלימוד תורה בתאפילאלית בעיקר בימי רבנו יעקב אביחצירא ז״ל. קשר מסחרי קיים בין שתי הקהילות.

קשרי דברו וקהילות אלג׳יריה (תלמסאן, ווהראן)

בשנת ש״ה—1545 יהודי תלמסאן והנגיד בראשם ברחו מהמהומות שם וכנראה התיישבו בדבדו. מאידך יהודי דבדו התיישבו בערים כמו תלמסאן, ווהראן ועוד^״. יהודי דבדו פנו בשאלות לחכמי תלמסאן ר׳ יוסף משאש או לראב״ד ווהראן ר׳ דוד הכהן בן אזהור (שעזב את דבדו בשנים תרץ). כלי קודש רבים מדבדו ששימשו במחוז תלמסן ווהראן מוצאם מדבדו. קשרי מסחר בין דבדו לבין תלמסן ווהראן היו קיימים.

הניב הדבדובי בערבית המדוברת של יהודי דבדו קרוב יותר לשפה הערבית יהודית של יהודי אלג׳יריה מלשפתם של יהודי פאם או מכנאם.

דבדו—גירבה (תוניסיה)

חוקרי דבדו גילו דמיון רב בין קהילת ג׳רבה לקהילת דבדו. כמו כהני ג׳רבה כהני דבדו הצהירו והדגישו את ייחוסם הישיר לצדוק הכהן. יש לכהני דבדו ספרי יוחסין^.

שני בתי כנסת נתקדשו ביותר בג׳רבה ובדבדו: בג׳רבה בית הכנסת המקודש הוא לגריבה או לדיאגאת. בדבדו בית כנסת המקודש הוא לדוגם.

בדבדו ובג׳רבה היתה אמונה עממית על סכנה ללויים שמתחייבים בנפשם אם התעכבו בקהילה יותר מיממה. ובדברו טענו שאם לוי יתגורר בקהילה לא יסיים את שנתו^.

בשני היישובים עלה מספר תושביהם היהודים על המוסלמים (כן מדגיש הרב איזנבט בספרו.

שתי הקהילות הורכבו משני מעמדות — מהכהנים והעם.

יהודי דבדו וכן יהודי ג׳רבה שחיו חוץ לקהילתם היו קשורים מאד לקהילת האם ועלו לרגל אליהן: יהודי ג׳רבה באו לזייארה גדולה לבית כנסת לגריבה המקודשת. יהודי דבדו עלו לרגל בשלוש רגלים.

בעיר ג׳רבה לא נהגו הנשים לשתות יין שר״ף מנהג דומה קיים בדבדו.

בדבדו ובג׳רבה לא עלה בידי חברת כי״ח לפתוח בית ספר. צדק מי שכינה את דבדו ג׳רבה של מרוקו^. שתי הקהילות זוהו בצפון אפריקה קהילות קדושות ומיוחסות.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

ג

המסורת על הגואל כנצר מבית דוד נעוצה עוד בספרות הנבואה, אך רק בספרות חז״ל הגיעה לגיבושה המלא, ומכאן ואילך היא נקלטה בתודעת העם כערך לאומי, שאין עליו עוררין. על סמך מסורת זו נטו חכמי דור הגירוש להמעיט בחשיבותה המדינית והרוחנית של מלכות ישראל בימי בית שני, לנוכח העובדה שמלכי החשמונאים לא היו מבית דוד, ובכך ניסו להפריך את הטענה הנוצרית בדבר התגשמות האסכטולוגיה הנבואית בימי בית שני.

גם הרא״ס, כרוב חכמי הדור, מקדיש למסורת זו דיון רחב, בעיקר בפירושו לברכת השבטים ולמגילת רות. בפתיחה לפירושו הוא קובע, שעיקר מגילת רות הוא להורות על מוצאו הקדום של בית דוד, שממנו עתיד לצאת המשיח: ״זאת המגלה נכתבה בין הכתובים לפי שיש בה יחם ושורש ישי אשר עומד לנס עמים הוא מלך המשיח״^, בהמשך הפתיחה הוא מבהיר יותר את כוונתו על מוצאו של המשיח מרות המואביה: ״עד שבאה זאת המגלה היא מגלת רות והודיעה אותנו שהוא [המשיח] מהגדולים (…) ומשפחת אמו היא בת מלכי קדם בת עגלון מלך מואב הוא רות המואביה^. מסורת זו על מוצאו של המשיח מזרע נוכרי מנומקת על׳ידי המחבר בשני טעמים:

א.  התערובת של זרע נוכרי וזרע ישראל נועדה לצקת בדמות המשיח כישרון בן שני פנים בתחום המשפט. אחד מופנה כלפי ישראל, ואחד כלפי אוה״ע: ״מצד אביו ראוי שידין עמך בצדק(תה׳ עב  ב(…)! מצד אמו(…) וידכא עושק (שם ד), הם אומות העולם העושקים בני ישראל״. המחבר רואה בכך תוכנית אלוהית, כפי שנוסחה בפי הנביא: ״מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ (ישע׳ מ יז).

^ב.       נימוק אחר הוא, שגם מוצאו של עם ישראל נעוץ בעבירה על איסור הלכתי – נישואי יעקב עם שתי אחיות. לעבירה זו התכוונו הזקנים בברכתם לרות, שתהיה כרחל וכלאה – שתי אחיות אסורות על־פי ההלכה: ״אע״פ [אף־על־פי] שעשו שלא כהוגן״.

מוצאם של משיח וישראל, המוחזק בעיני המחבר כמוצא מפוקפק, הוא מן הסודות האלוהיים, שאינו בד השגה, לפי דעת המחבר: ״שכל זה דבר נסתר ואין השכל יכול להגיע עד תכונתו״. על יסוד המוצא המפוקפק וסודו הנסתר נוצרת זהות בין משיח וישראל.

אכן, הזהות בין משיח וישראל מוצאת את ביטויה גם בסגולותיהם השוות. הכינויים המקראיים: צדיק, מלך, אור וזית, מתייחסים הן למשיח והן לישראל, ומזה מסיק המחבר על ״דביקות ישראל במשיח״. ולכן ישראל דבקים בו ובשמו. מדברי המחבר כאן משתמע, שעם ישראל הוא משיחי ביסודו. ולולא דמסתפינא הייתי מגדיר, על־פי דברי המחבר, את היהדות במשיחיות. 

דיונו של המחבר על המשיח מנוסח בסגנון מליצי ובנימה פתטית, המעיבים על ההבחנה בין תיאור מעמדו המדיני של המשיח כגואל לאומי וכמכונן מלכות ישראל, לבין תיאור דמותו הרוחנית, כדמות על־אנושית. הרעיונות משחזרים זה בזה, תוך ביאור המקורות בדרך אסוציאטיבית. בצד תיאור השגתו העיונית של המשיח, העולה על זו של הנביא, מופיעה גם דמותו כלוחם את מלחמות ישראל, כשהכתוב ״מלך ביופיו תחזינה עינינו״ (ישע׳ לג יז) משמש מקור לשני התיאורים.

 בדימויו של המשיח לעץ התמר המיתמר למעלה לא ברור אם המחבר מתכוון לחוסנו הרוחני או המדיני של המשיח. אם נשפוט לפי הכתוב ג ״ואתה תרד מטה״ <דב׳ כח מג), שהמחבר מסמיך לרעיון על עליונות המשיח, הרי מדובר על עליונות מדינית, משום שכתוב זה עוסק במצבה המדיני של האומה ; ואולם סמוך לו מובא כתוב אחר המתפרש על שתי תורות, שבכתב ושבעל־פה, ומהן נובעת עליונות המשיח: ״לפי שבאותו זמן קומתו כתמר שמתמר ועולה למעלה למעל הפך ממ״ש [ממה שאמר] ואתה תרד מטה מטה (שם) וכל זה מצד שני שדיך שנדמו לאשכולות [שה״ש ו ט] הס שני תורות שבכתב ושבע״פ " הוא הדין כשהמחבר משתמש בביטוי ״צמח צדיק״ ככינוי למשיח, ומהמשך דבריו אין להבין במפורש אם כוונתו לדמותו הרוחנית של המשיח או למעמדו המדיני.

עם זאת, יש קטעי פרשנות, שמהם ניתן לעמוד באופן ברור על כוונתו של המחבר. והדברים אמורים בקטעי פרשנות, שבהם הוא נוטה להבליט את דמותו הרוחנית של המשיח. באחד מהם הוא מוצא גזירה שווה בין לידת משה ללידת המשיח. הסיפור על לידתם פותח בביטוי: ״וילך איש״(שמות ב א,• רות א א). הכתוב: ״ותרא אותו כי טוב הוא״(שם ב) מתפרש כאורו של משה, והביטוי: ״אור זרוע לצדיק״ (תה צז יא) מתפרש כאורו של משיח. השוואת המשיח למשה מלמדת על כוונת המחבר להעלות על נס את דמותו הרוחנית של המשיח. ולפי דבריו במקום אחו, המשיח אף נושא עליו חותם אלוהי: ״ולכן תמצא כי מלך המשיח שמו כשם רבו״.

אמנם, הדעה שלפיה המשיח נושא את שמו של האל מקורה בספרות חז״ל, אך הביטוי ״שמו כשם רבו״ מתייחס על־פי רוב רק למטטרון ( ראש המלאכים ) המוחזק כדמות מעולם המלאכים, ולפי הזהר, כדמות מעולם האצילות. מסתמנת איפוא אצל המחבר נטייה לראות במשיח דמות על־אנושית.

אכן, המחבר מפליג אף מעבר לזה בקובעו, שהשם ״משיח״ שווה שם ״ה׳ אחד״, ומבסס את הרעיון על־פי חישובי גימטריא. המילה ״שילה״ (בר מט י) המתפרשת ככינוי למשיח, עולה בג׳ שם הי: ההפרש בין סכום אותיות ״משיח״ לסכום אותיות ״שם ה״ הוא מספר שלוש עשרה – גי׳ של ״אחד״. בסך הכל יוצא, שהשם ״משיח״ הוא הביטוי: ״שם ה׳ אחד״. המשתמע מן הדברים האלה הוא, שהמחבר מייחס למשיח יסוד אלוהי, ואם נזכור, שהמגמה להאלהת המשיח הייתה הציר המרכזי בתיאולוגיה הנוצרית, ובשל כך נדחתה על־ידי חכמי ישראל- הרי דבריו של המחבר כאן מעוררים תמיהה, לאור העובדה שהוא מודע לתיאולוגיה הנוצרית ביחס למשיח, ואף נטל חלק בהתנצחות נגדה, כפי שראינו קודם. אין זאת אלא שבדיון על המשיח היה המחבר שרוי בתהליך אכסטאטי, תוך הסחפות אחר המקורות הקדומים.

תפיסת עולם אחרת בספרות הדור, שרישומה ניכר ככתבי הרא״ס, היא הכללה של ״עולם הבא״ במציאות של הגאולה הלאומית, תוך הבחנה בינו לבין ימות המשיח. תפיסה זו מקורה בספרות חז״ל, אך המושג ״עולם הבא״ אצל חז״ל אינו חד־משמעי: לעתים הוא מוגדר כמדור הגמול האישי שלאחר המוות, ולעתים בעידן החירות המדינית." לעומתם נוטים אחדים מחכמי ימה״ב להגדיר חד־משמעית את עוה״ב, כעידן שעתיד להתחדש לאחר ימות המשיח.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

מרקש ובנותיה. 

לתיירים מסוגו הוקם בעיר בית מלון ממדרגה ראשונה, " ממוניה ". ביקרנו בו. מותרות כאלה לא ראיתי מימי. בנסיעה למרחק70 ק"מ, בדרך פתלתלה, מגיע אתה למגלשת שלג בהרי האטלס. גם אנו ביקרנו ונהינו למראה התיירים הגולשים.

בדרך למרקש חש אתה שינויים באופי השלטון. נוסף לשוטרים הצרפתיים ושומרי המלך, כפי שראיתי בקזבלנקה, הופיעו כאן לעינינו אנשים מזוינים מזוג חדש. שני ערבים נמוכי קומה, לבושים בבגדיהם הלאומים ובאצטלה שקיקה של משי כחול, יחפים, קרבינים על כתפיהם, מגולחים למשעי עם שפמים קצרצרים.

נקיים ויחפים, עצרו את האוטובוס שנסענו בו, ונכנסו בחן רב לבדיקת התעודות. לאירופיים שבנוסעים לא שמו לב. הם התרכזו בבדיקת ערבים בלבד. בדקו ויצאו בשקט, מבלי להוציא הגה מפיהם. היו אלה אנשי צבאו הפרטי של גאלאב-פחה, השולט בחבל מרקש מטעם המלך, או מטעמו הוא.

כמו שליט פרסי מימי קדם, בן שמונים, משתתף אישית בקרבות עם מתנגדיו. שוטריו לוחמים במפלגת העצמאות במרוקו פיאודל, סמל הריאקציה.

הארץ מלאה צרפתים ותיירים מארצו אחרות. השלטונות הקימו למענם לאורך הכביש הראשי למרקש מזנונים ובתי קפה. כדרכם של הצרפתים מגישים שם משקאות מכל המינים, קלים וחריפים. צרפתי המכבד את עצמו רגיל להתעכב לאחר עשרות קילומטרים של מסע וללגום משהו לטעמו.

אך דא עקא, זהו גם פיתיון למוסלמים העוברים בדרכם. ולכן, על דלות כל בית קפה מודבק שלט ועליו, באותיות מאירות עיניים : " בהתאם לדהיר – פקודה – אסור לאנשי הדת המוסלמית ליהנות מהמשקאות החריפים ".

בוקר אחד יצאנו בשעה מוקדמת מקזבלנקה למרקש. לפני שהגענו למטרתנו הופתענו למראה צבא ערוך כטור קרבי מתקדם לקראתנו לרוחב כל הכביש. בראשונים סיירים, אחר כל במכונית מפוארת רב הסרן עם שלישו, ואחריו טור צבא ממוכנים מתקדים לאט, לאט. אלה היו יועצים אמריקניים לצבא מרוקו שנסעו לבסיסים ליד הכפר בן גריר.

כאשר הגעתי למרקש בפעם הראשונה עם חברי לעבודה הייתה השעה מאוחרת. למרות השעה הבלתי נוחה לביקורים רשמיים, ולמרות שלא הודענו מראש על בואנו, החלטנו לבקר אצל ראש הקהילה בביתו. בעל הבית יצא לקראתנו והכניסנו לסלון : חדר גדול מרוהט בסגנון ערבי, ספות נמוכות לאורך הקירות, כריות, שטיחים על הקירות ועל הרצפה, קישוטים בכל. 

הצגתי את עצמי וסיפרתי על תוכנית הוצאת היהודים ממרוקו. הדגשתי את בעיית אותם יהודים שלא יעברו את הסלקציה הבריאותית והסוציאלית. הבודדים שיישארו בכפרי הסביבה לאחר שנוציא משם את הבריאים והצעירים, יתרכזו ודאי בעיירות שבסביבה, ובעיקר בבירת המחוז – מרקש.

שאלתי את מארחי א כראש הקהילה היהודית יוכל ליטול על עצמו את הדאגה ל " פליטים " אלה, והאם יוכל לספק להם, לכל הפחות, מזון. הוא הסכים עמי מיד והוסיף : " הם לא ימותו מרעב ! הודיתי לו, ויצאנו לדרכנו.

לאחר זמן נודע לי מהו היקף העזרה שנתנה הקהילה : חמישים פראנקים ליום לנפש, זאת אומרת, קילוגרם אחד לחם. לא שכר דירה, לא חלבונים לבוגרים ולילדים, לא ירקות, לא סבון.

בית המלון שלי, למרות שמו היומרני, " פראנס ", הוא צנוע ולא כל כך נוח. עומד הוא בכיכר המרכזית המשמשת גם שוק, וגם מקום בילוי ובידור. כל היום מצטופפים בו המוני אנשים בגלימות צמר כבשים או גמלים, וחגורים פגיונות.

אין סימן של פעילות מסחרית, אבל ההמונים האלה סובבים שם הרבה. הנה מתקבצת קבוצה קטנה של אנשים מסביב לנחש רוקד. קרבתי לשם וראיתי קוברה רוקדת ומתפתלת על קצה זנבה. בעליה המרוקני מחלל בחליל והנחש מתנועע בריתמוס נפלא.

מדי פעם מתפתל הנחש על מלווהו ומכיש אותו. אני רואה סימנים ברורים של שיניו אבל הבחור אינו מתרגש. מוצץ את הדם ויורק. גופו כבר מחוסן נגד הרעל, או שנעקרו בלוטות הרעל הממית מפי הנחש. הקהל חוזה בהצגה ונהנה, וגם משלם מפרוטותיו.

במרקש מצויים שרידים של מבנים עתיקים, וגם בתים חדשים הבנויים בסגנון המקרא " מאורי ". חלונות גבוהים וכפולים שראשם חצי עגול, וביניהם עמודים דקיקים נישאים כלפי מעלה. שכיחות השכבות החוצצות בין החלונות ובין הרחוב.

הן בנויות מחימר או מטיט. נשי המקום רעולות פנים בקפידה רבה. הראש עטוף כולו אריג והפנים – ברעלה שחורה וסמיכה מאוד. לבושה של אישה מן המעמד הבינוני הוא שמלה ארוכה עד הקרסוליים ועליה מקטורן ארוך עש הבכרים. מצוד לגוף, השרוולים ארוכים ומסתיימים הרחק מעל קצות האצבעות. אין הן מתהלכות ביחידות, אלא בקבוצות, בחבורה.

ביקרתי בקברט עממי דל מראה ומיוחד במינו, במרתף. במורד המדרגות יושב שוטר במדים צרפתיים באדום וכחול, מימי מלחמת העולם הראשונה, חגור אקדח. באולם היחיד יושב עוד שוטר באחת הפינות. שאלתי לתופעה זו ונאמר לי שזה נחוץ לשמירת הסדר הטוב.

על רצפת הבטון הפשוטה ניצבים שולחנות אחדים מול במה קטנה, מבנה רעוע של קרשים ולוחות ועליו פרוש בד פשוט. בתוכנית שני חלקים : תחילה ריקוד של נשים ברבריות מבוגרות המחוללות מסביב לבמה הקטנה.

מהצד עומד נגן ופורט על כלי בעל מיתר אחד. בחלק השני של המופע רקדה צעירה מצריה נאה, יחפה, וליוותה את ריקודה בזמר ערבי. היא רקדה במשך כחצי שעה ולא פסקה לשיר. הקהל שישב בקברט היה תיירים בעיקרו.

הרקדנית הפריחה חיוכים לעבר האורחים. ערבי אחד ישב לידנו ואכל סרטנים כשהוא בגילופין. מדי פעם ניגש למזון ולמרות איסור השתייה על המוסלמים לגם מפעם לפעם לגימה הגונה. משהשתכר כדבעי ניסה לעלות על הבמה אל הרקדנית המצרית.

מיד הופיע שומר גבה קומה ובעל שרירים שהרחיקו משם. מאחורינו, לאורך כל הקיר היה תלוי מסך. הצצתי לשם עם מלווי וראיתי תמונה מיוחדת במינה : בשטח צר ומאורך, על ספסלים פשוטים ישבו זוגות, גברים ונשים מכוסות ורעולות והחזיקו ידיים, שתקו ולפעמים פלטו אנחות.

הוסבר לי שאלו זונות שהכניסה לקברט אסורה עליהן. הגברים, חיפשו מעט רוך נשי וחברת נשים. היה זה הקברט היחידי בו ביקרתי במרוקו. משניסיתי לבקר בקברט המפואר של קזבלנקה הנקרא " חסן הללי " יחד עם חברי לעבודה אמר לי אחד הפקידים הבכירים : " אתה ראש מחלקה שלנו, ולא יאה שתופיע במוסד מסוג זה עם עובדיך…". 

נוגה לפרידה

מאת: דוד אלמוזנינו

25/07/2001 מתוך: סיפור קצר

העיר אצווירה היא מוגדור שוכנת לחוף הים בדרום מרוקו. לעיר קוראים גם "העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי הוראת הסולטאן, לכל עיר במרוקו יש צבע משלה ול"מוגדור" נתנו את הצבע הלבן שהולם אותה מאוד, בתיה הלבנים בולטים על רקע הים הצבוע טורקיז,  מרפסות הבתים צבועים ורוד וחלונותיה בכחול עמוק כמו השמים המלאים שחפים לבנים שמנים וצעקנים.

 "מוגדור "נחשבת ליפה בערי החוף היא מוקפת חומה ופתוחה רק לכוון הים. הפורטוגזים כששלטו במרוקו בנו את החומה והמצודה הימית המפוארת "סקלה" .על המצודה למעלה כמה תותחי ברונזה גדולים וכבדים מאותה תקופה.

"מוגדור "על אף היותה מטרופולין צעירה היא נהלה חלק נכבד ביעוד הגדול של יהדות מרוקו כולה,  היהודים במוגדור במאה שעברה היו מתקדמים מאוד בכל התחומים לעומת ערי מרוקו האחרים. באמצעות סוחרי הסולטאן "תוזאר אס סולטן"  שהם היו לא רק סוחרים ממולחים ומצליחים אלה גם מאוד נבונים יידעו ליצור קשרים מסחריים ותרבותיים טובים מחוץ למרוקו  ולקדם בכך את הקהילה היהודית בכל התחומים ,שירה, כתיבה ומוסיקה . במוגדור הוקם אז בית הספר האנגלי הראשון, אחד הדמויות המפורסמות מהמאה שעברה הוא הרב דוד אלקיים, שהיה ממש עילוי כתב פיוטים, צייר, פיסל, הכין שופרים לקהילה וחצב שמות על מצבות והיה גם העיתונאי הראשון בשפה העברית החדשה שכתב לעיתונים בלונדון ואף בארץ. וזה רק חלק קטן ממעשיו הרבה ציורים ויצירות אומנות בבתים של יהודים אמידים במוגדור היו מעשה ידי דוד אלקיים.

מרוקו היא מדינה מאוד מסטיית, המיסטיקה הייתה שזורה בחיי היום יום .מרוקו מקום מפגש של כישופים אמונות תפלות כמעות וצדיקים. יש בה אינפלציה גדולה מאוד של צדיקים. אין לך עיר במרוקו שאין לה את הצדיק שלה או כמה צדיקים. את הצדיקים מזכירים בכל שיחה   בתדירות גבוהה. קבריהם הפכו לקדושים גם ליהודים וגם למוסלמים. אין לך אדם במרוקו שלא האמין בצדיק.
מהיכן הגיעו כל כך הרבה צדיקים? אלה היו רבנים שהגיעו לגדולה בחייהם שהם עזרו לתושבים וכשמתו נהפכו לקדושים. חלק מהצדיקים אלה רבנים שבאו מארץ ישראל, לבקש תרומות ונפטרו במרוקו. גם למוגדור יש צדיק רבי חיים פינטו.

אבי רפאל נולד לאחת המשפחות היהודיות הותיקות בעיר. לסבי היה פטיו רחב ידיים שחלקו העליון היה מחולק לדירות קטנות עבור הילדים ובני משפחותיהם בהם גידל בגאווה את שלש עשרי אחים ואחיות מתוכם ארבע אחיות ,הבית היה כל הזמן מלא ופעיל , בעל הבית סבי חסדיי עסק במסחר ובמיוחד סחר בתבואה היה קונה מהכפריים הערביים הקרובים לעיר תבואה ולרוב שמר אותה במחסנים עד שעלה מחירה, ומכרה לכל המרבה במחיר ,לא הייתה בעיית פרנסה .

שליחים רבים מארץ ישראל היו פוקדים את העיר ואת בית אבי, מירושלים באו , כדי לאסוף תרומות עבור הישיבות, חברון ,צפת טבריה וירושלים .השליחים העייפים מתלאות המסע המפרך היו מתאכסנים אצלם בבית.

השליחים מארץ הקודש התגוררו יחד עם אבי שהיה אז רווק והצעיר מבן האחים בדירתו הצנועה, מהשליחים למד עברית ,הם סיפרו לו את כל הקורה אותם בדרך למרוקו, שסבלו מאד עד שהגיעו למרוקו מדינת השפע, דרכם לא הייתה קלה כלל וכלל הם יצאו מירושלים ליפו על פרדות ,משם הפליגו על סיפון אוניה עד סרדיניה באגן הים התיכון ,עברו מעיר לעיר ומכפר לכפר ואספו תרומות , השתתפו באספות שערכו לכבודם בקהילות השונות ,לעיתים התבקשו לתת יעוץ בענייני דת ומשפחה , וכך היה גם בדרום אטליה ,ביוון ,סלוניקי ואיסטנבול , הם היו פוקדים את כל הקהילות היהודיות העשירות והעניות  במזרח התיכון . יש לזכור שלפעמים הם היו הקשר היחידי של היהודים בתפוצות עם ארץ ישראל ותושביה הרי לא היו אז יחסים דיפלומטיים בן מדינות ולא היו שירותי דואר תקינים, השליחים מארץ הקודש התקבלו כגיבורים אף על פי שלא היו כאלה באמת. תמיד היו מספרים לאבי על מעשה נסים רבים שראו במו עיניהם. אם נפטרו במרוקו הפכו לקדושים ואת קברם פקדו יהודים רבים עד עצם היום הזה.

אבי, אולי בהשפעת סיפורי המסע המרתקים ששמע מפי השליחים מארץ ישראל אולי אלה מעשה הנסים שספרו שראו במו עיניהם הוא לא תמיד האמין להם אך הם הצליחו לעורר בו את יצר הנדודים, הדמיון וההרפתקאות. גם הם אהבו את בבתים היפים ומסוגננים ברובע היהודי הנחשב ליפה למפואר ביותר בקרב יהדות מרוקו.

השמש  שוקעת  בים וצובעת את השמים בכל צבעי הקשת, כמה דייגים מתחממים ליד מדורה שעליה מתבשל קפה ,בנמל הדיג נמכרים על שולחנות עץ כל סוגי דגי הים וכל מיני שרצים, סרדינים טריים על האש רצוי לאכול במקום וללקק את האצבעות .

אבי כמה חודשים אחרי שהתחתן נוסע לנסות את מזלו במקום אחר , הוא חש מחנק בעיר מולדתו , הוא צמא לחידושים לידע, להשכלה, על כן הוא נוסע לעיר נמל שפתוחה להשפעות בלאומיות הוא נפרד ממוגדור . זאת הפעם הראשונה שהוא עוזב את עיר מולדתו והוא מגלה מחדש את יופייה , תרמילו על גבו שאמו דאגה למלא בציידה לדרך בחתיכות בשר מטוגן עטוף בשומן בקר שנשמר טוב בכל מזג אויר מושחל במקלו אשר בידו , הוא מהלך ברחובותיה הישרים כסרגל שניבנו עוד בתקופת הפניקית ושופצו על ידי מהנדס צרפתי שהיה אסיר של הסולטאן לפני שני דורות , הרחובות כמעט ריקים מאדם , לידו עוברות מספר נשים ערביות לבושות בלבן שיערן כפשתן עיניהם גדולות ושחורות ,הלאה משם הוא מבחין ליד הנמל בבית קפה קטן לדייגים, כשאורותיו עמומים , הוא נכנס פנימה אחרי שהסיט הצידה וילון צדפים לבנים, המקום צר מלהכיל את כל שחקני הקלפים .

השחקנים לבושים "גלביות" צמר חמות ויושבים צפופים וצמודים אחד לשני ,ריח הזעה ,עשן סיגריות ונרגילה ממלא את בית הקפה הצר ,עששיות האצטון מאירות באור דל את המקום. באחת הפינות נגן מנגן ב"גימברי" כלי נגינה בעל שלושה מיתרים ,ולידו המלווה הקבוע שלו עם ה"דרבוקה", המנגינה רעשנית ומונוטונית , והיא עושה לאבי כאבי ראש, הוא יוצא לרחוב, פנסי הנחושת דולקים בלאט ומפזרים אור קלוש ועגום. ענן אבק מעורב בריח דגים שרופים מגיע ישר לנחיריו. "גלביית "הצמר הצמודה לגופו , עבה וחמה, טובה לשעות הקטנות של הבוקר כשקר מאוד .

 הלבנה במלואה, מאירה את הרחוב באור חיוור ומבליטה את צבע הסיד הלבן והגס שעל הבתים. הכוכבים נוצצים מעל ,לאבי זה הלילה האחרון בעיר הוא יוצא לאזור הספרדי  של מרוקו לעיר הנמל "טאטואן ", השעה נוגה לפרידה, אפלולית צוננת ירדה על הרחוב, אבי שומע מרחוק קול שעטת פרסות סוסים ,כרכרה מתקרבת ,הוא מהרהר באשתו הטרייה שנשארה לבד ,הכרכרה מתקרבת ,כרכרה שחורה רתומה לשני סוסים היא משמיעה חריקה מחרישת אוזניים והסוסים נעצרים הוא מבחין שעליה כבר זוג נוסעים ,העגלון איש גדול ממדים לבוש ברישול ,יורד , שוטו בידו ,לוקח מאבי את תיקו והזמין אותו להיכנס פנימה.  אחרי כשעה בנסיעה מתחיל להיות קר העגלון יורד ממושבו ופותח במשיכה את גג העור השחור המעוגל שהיה מקופל בגג המרכבה וקבע אותו במקומו, הוא מטפס ועולה למרומי מושבו ,שורק שריקה ארוכה לסוסים ומניף שוטו באוויר ,נשמעת חריקת קפיצים ,והכרכרה על נוסעיה נעה הם עוברים ליד רחבה גדולה המשמשת במשך היום כשוק ועכשיו עומדת בעיזבונה ,ריקה ושקטה , בפנים בכרכרה התחיל להיות חם ונעים אחרי שהעגלון סגר את הגג ,הצינה נעלמה כלא הייתה ,אבי היה עייף מכל תלאות היום והמחשבות ושקע בתוך המושב העמוק והרך והתחיל מנמנם , כך עשו גם שני הנוסעים האחרים ,כאשר הכרכרה החלה להתרחק מהעיר אבי נתן לעצמו להירדם לכמה שעות , כשפתח עיניו היה כבר אור בוקר ,הסוסים מנענעים אחוריהם, הכרכרה טלטלה מצד לצד את שני הנוסעים שישנו שנת ישרים אור הבוקר לא הפריע להם כלל ,רוח קרירה וחרישית נשבה ואבי הרגיש רק נועם ומרגוע , כאשר הגיעו לפרברי העיר "טאטואן" הסוסים היו כבר עייפים ומשכו את הכרכרה בכבדות. והעגלון היה צריך להצליף בהם מידי פעם כדי שיתקדמו בכניסה לעיר ,נשמע קול המואזין המזמין את מאמיניו לתפילת הבוקר: "אללה וכבר",  "אללה וכבר" סמוך לרחוב "מולאי אדריס" הכרכרה נעצרת והנוסעים ירדו ממנה בכבדות ,אבי יורד ממנה אחרון ,העגלון הצליף בשוטו בשריקה עזה והכרכרה נעה משם , אבי לוקח את תרמילו והחל ללכת לכוון הרובע היהודי.   הוא מהלך בכבדות,  העייפות נתנה בו אותותיה, פניו מכוסים עוד באבק לבן שהעלו הסוסים שמשכו את הכרכרה. לא היה לו כל צורך לשאול היכן הרובע היהודי. כל הרובעים היו דומים זה לזה. על פי חושיו החדים ידע למצוא בקלות את הרובע. והוא מהלך בכבדות ,הוא מגיע לשער ברזל גדול ורחב במרכזו מגן דויד גדול זה היה שער הכניסה ל"מלאח" כמצוין במכתב האחרון שקבל מיעקב חברו בכתב ראשי מסוגנן ויפה להפליא.

השער היה פתוח אבי נכנס פנימה ושאל היכן גר יעקב ברדוגו השעה הייתה מוקדמת כדי להעיר את בני המשפחה שישנו את שנתם , אבי מתקדם כמה מטרים ורואה דלת כחולה הכניסה לביתו של יעקב הוא מתיישב ליד ומיד נרדם ומתעורר בבהלה.. מולו עמד בעל הבית, אביו של יעקב ששאל למעשיו ליד ביתו ,אבי לא היה ער לגמרי וגמגם "אני מחפש את יעקוב" ."אתה רפאל", "בני סיפר לי עליך " כנס לביתי יעקב ער ומתפלל, הוא ישמח לראות אותך ,אני יפגוש אותך יותר מאוחר, הוא דפק קלות על הדלת הכחולה ,מבפנים שמע תפילה חרישית , הוא נכנס פנימה ומצא את יעקב מתפלל ,יעקב מחייך אליו ועושה לו סימן ביד שהוא כבר מסיים, אמו יושבת במטבח על שרפרף נמוך ומנסה בעמל רב להחיות את האש בגחלים בתוך ה"מזמר" כדי להכין את תה הבוקר ,אבי בוחן את הבית, כתלי הבית צבועים לבן, התקרה מאד גבוהה נתמכת בקורות עץ רחבים,על אחד הכתלים נשקפו פני "חכם" מזוקן מתוך מסגרת זהב, בכותל ממול מסגרת זהב גדולה ועליה מפה רקומה באותיות זהב "מזרח "כל הבית חדר אחד רחב ידיים ,צמוד לכתלים מסביב , מזרונים עבים מכוסים בכיסוי מיטה צבעוני מבהיק , באמצע החדר שטיח צמר מרוקאי "ברברי" טיפוסי ,עבודת יד ועליו באמצע מגש כסף עם רקועים יפיפיים בסגנון העיר "טאטואן ".יעקב הביא קערה גדולה מלאה מים לאבי לרחוץ פניו ורגליו שהיוו עדיין מכוסים אבק לבן מהמסע , ואחרי חיבוק ארוך ונשיקות , התרווחו להם שני החברים ועל המזרונים ליד הכתלים ,אימא של יעקב הגישה תה מנטה וגם תפוזים צוננים, יעקב הכיר לאמו את אבי

– "איך הייתה הנסיעה "? שאלה ,

– "היה נוח מאד בכרכרה ,אך הדרך ארוכה מדי" ענה אבי.

-"תנוח קצת ונצא ל"מדינה " היפה בעולם" אומר יעקב .

אבי בקושי הספיק לנמנם רבע שעה וכבר הופיע יעקב וביקש שינעל נעליו

– "יוצאים למרכז העיר ל"מדינה" חבל לבזבז את הזמן בשינה .אומר לו יעקב בחיוך.

 מחוץ לבית היה חם ,כתלי "המלח" צבועים בסיד גס ומחוספס ,כאן מתגוררים יהודים רבים הצפיפות רבה זה דורות , בהמשך הסמטה כמה חנויות קטנות ובהם רוכלים יהודים לבושים "גלביות" חומות ונועלים "בבוטשות שחורות". לאחר הליכה קצרה הם מגיעים "למדינה" "המדינה של "טאטואן" נחשבת בצדק ליפה ומפורסמת מכל ה "מדינות" בערי מרוקו היות והיא מיוחדת במינה , היא משמרת בתוכה את נפש אנדלוסיה ובניה מרוקאית טיפוסית ב"מדינה", הבתים קטנים ונאים עם חלונות עגולים מרפסות מקושטים בפיתוחי ברזל שחורים יפיפיים עליהם עציצים מלאים לעייפה בשיחי גרניום צבעוניים .

השוק הוא מקום המפגש האידיאלי לכל הבאים בשערי העיר כל העמים ומכל הצבעים כאן אתה שומע בליל של שפות בפנים אפשר לקנות כלי חרס מכל הסוגים והמינים הקיימים במחוזות מרוקו , בכיכר השוק עמוסה בפרחים מכל צבעי הקשת בסמטה במרחק כמה מטרים משם חנויות הבדים הצבעונים החוטים וכפתורי הצדפים משולבים אחד בשני ונראים כציור מעשה ידי אמן ,באור החמה, כלי הנחושת מבהיקים , רקועים בפסוקים מהספר ה"קוראן" הקדוש למוסלמים ,חנויות הצורפים נמצאים בסוף הסמטה הצרה והצבעונית , צבע הזהב במרוקו נוטה לאדום היות והצורפים נוהגים להוסיף לו נחושת ולא פליז, אבי חושב לקנות צמיד לאשתו החדשה יעקב מספר לאבי תוך כדי הליכה על העיר ותושביה ,היא כל כך אהובה על ידי העם שנקראה בשרי משוררים ערבים "ירושלים הקטנה", בעיר משולבים תערובת של תרבויות צבעוניות ים תיכונית הערבית והאירופית , האנדלוסית ואחרות ,מעשירות את תרבותה כל הזמן , נחשבת לעיר מחוז חשובה בצפון מרוקו ,העיר נבנתה על ידי הפניקים והסולטאן "מרימוז" חיזק את חומות העיר לפני כחמש מאות שנה ומאז העיר לא מפסיקה להתפתח ולהתייפות זאת עיר מכניסה אורחים ,היא מחוזקת באופן תמידי בקשר עם החוץ בתנאי שזה לא פוגע בייחודיותה האנדלוסית הצבעונית המיוחדת .

לתושבי העיר "טאטואן יש קשרים תרבותיים ומסחריים לא רק עם עמים ותרבויות אחרות אלה גם עם מחוזות וערים בכל מרוקו . אנשי העיר ידועים, בהכנסת האורחים החמה שלהם ההשפעה החזקה והבולטת ביותר היא הארכיטקטורה האנדלוסית הבאה לידי ביטוי בקירות ה"קסבה ",בבתיה הקטנים, במסגדים הבנויים בסגנון ה"מורי "ובארמונות המלך שנבנו במאה השבעה עשר בסגנון "המורי-ספרדי ", בבתי הפטיו הקרירים בקיץ החם ,המזרקות והגנים רחבי ידיים . אל העיר הגיעו בגירוש ספרד כל אלה שסבלו וברחו מזרועה הארוכה של הנצרות בספרד בזמן האינקוויזיציה ,מאות יהודים וערבים הגיעו לעיר חלקם התיישבו בה או המשיכו לערים אחרות במרוקו "פז" "מקנס", "רבאט" "סלה" ו"מגדור" .

לקהילה היהודית היה תפקיד חשוב ומכריע ,מאות שנים בפיתוח המסחר והתרבות עם ספרד אטליה ואנגליה .האוניות עמוסות סחורה הפליגו מ"טאטואן" לגיברלטר, מרסי ואלג'יר והיו חוזרים עמוסים בכל טוב , קשריהם החזקים והקבועים של היהודים עם הקהילות השונות תרמו בעקיפין גם להתפתחות המסחר של המוסלמים ועמים אחרים, בעיר ובמרוקו בכלל, והתעשרת התרבות היהודית בכתובים מהקהילות סלוניקי קושטה ואיסטנבול.

 על אחד השטחים החשופים לשמש היוקדת נערים משחקים בכדור ברגלים יחפות ומעלים אבק ,ביציאה מהמדינה הבתים לבנים ונאים בסגנון ספרדי קלסי ,מסביבם גינות מלאים שיחי וורדים אדומים ורודים ולבנים , יעקוב סח לאבי "כאן גרים כמה סוחרי בדים יהודים אמידים שעזבו את הסמטאות העלובות של ה"מלאח", מלאות הבוץ והלכלוך שחייבים לסייד כל יום שישי בסיד טרי כדי לגרש ריחות רעים של כל השבוע, הבתים מתפוררים , שני חדרים קטנים ומטבח משותף לשתי משפחות ואם היה להם מזל יהיה גם בית כיסה פרטי .בדרך כלל העשירים מצניעים את עושרם ובעלי אמצעים ממעטים לדבר על רכושם אך במרוקו זה ההפך אם משהוא היה מתעשר הוא היה מעוניין שכל הקהילה תבחין בעושרו" "העשירים החדשים " "נובו ריש "כך היו קוראים להם בלגלוג היהודים מה"מלאח " היות ולא באו ממשפחות מיוחסות ומתורבתות אלה מפשוטי העם ואפילו שהתעשרו התנהגותם הסגירה אתם. לאחר הביקור בעיר הם חזרו הביתה לנוח, בבוקר מוקדם אבי מתעורר, התלבש בבגדי שבת ויחד התקדמו לכוון בית התפילה ב"מלאח" אבי, פוסע על שביל בוץ יבש ומתקרב לבית התפילה הרגשתו הכללית לא טובה ,אך הוא לא מודאג ,קורה לו לפעמים בדרך לתפילה ,הוא מנסה להירגע ומתאמץ לא לחשוב על כך ,הוא מבחין מרחוק בחלונות בית תפילה הבנויים בצורת לוחות הברית, בכניסה לבית הכנסת מסדרון צר מוביל פנימה, הוא מרגיש בחוזקה את דפיקות ליבו המתכווץ בקרבו, הוא מפלס דרכו בקושי פנימה , ויחד עם יעקב מתקדם למקום המיועד לאורחים. מצב בית התפילה ניראה לו רע ממקום מושבו רואים שהסייד לא ביקר כאן זמן רב ,טיח הכתלים תפח והיה מתפורר ,היו לו כנראה ימים טובים יותר בעבר, הספסלים וכסאות העץ רקבו מרוב שימוש.

התיבה, מושבם של הפייטנים והחזנים רעועה וחורקת כולה, ההיכל ארון הקודש היה כבר ישן נושן , והפרוכת מעליו דהויה ובלויה ואותיות הזהב הרקומות נראו בקושי רב , אבי צונח לתוך הכיסא הפנוי ומנסה להירגע ,בית התפילה מלא מתפללים ,מושך את תשומת ליבו זקן מרושל בלבושו שישב לצידו,כתמי טבק חומים מסביב לאפו ,אבי מביט ביעקב ומתפעל ממנו, הוא לבוש גלבייה לבנה ועטוף בטלית לבנה ,נינוח ורגוע ובידו ספר התפילה ,הוא מתקרב לאבי ולוחש לו :"כל חג זה חוזר על עצמו אין מקום בבית התפילה הכל מלא", לרוב המתפללים אין מקומות ישיבה הנשים בחוץ במטפחות צבעונית לראשן מציצות מהחלונות לראות בעליהם המתפללים, מתנועעים כמו לולב , רחש התפילה מתגבר ,גברים ממלמלים : "לכו ני רננה לה" אבי מצטרף "לכו נרננה לה", נשמעות לחישות עצבניות מקהל המתפללים כאן מתחילה קניית המצוות ,"דאן" "דאן" השמש הכריז על מכירת מצוות ההקפה עם ספר התורה "דוס"!, טראז! קואטרו " קולו ממלא את בית התפילה הוא מתקרב לארון הקודש ראשו מכוסה בטלית והוא קורא בקול, הקול הגבוה מעביר באבי צמרמורת בכל חלקי גופו ,הוא פותח את ארון הקודש מוציא את אחד הספרים ומוסר אותו לנער שאביו נתן את המחיר הגבוה ביותר ,שיעשה את ההקפה עם הספר הפתוח מתפללים ממהרים לנשק את הספר לאחר ההקפה הניח אותו הנער על הטבה לפני השמש בזה הרגע מתחילה המכירה הפומבית לעליה לספר התורה ,בחגים מציעים מחירים גבוהים במיוחד אולי יקנו פרוכת חדשה לבית התפילה ."דאן" "דאן" "דוס" טראז "קואטרו" ,מראשון עד שביעי להפטרה הנכספת, אבי "כאורח" מקבל רשות לעלות לתורה במקום שישי ללא תשלום, המתפלל הראשון עומד ליד הספר הפתוח "דאן "דאן" ,השני ,השלישי, הנה אבי, הגיע תורו והוא עולה לטיבה הרעועה קורא בקול רועד: "השם עמכם" והקהל עונה במקהלה "יברכך השם" אבי קורא קטע קטן מפרשת השבוע ושוב בסיום הוא אומר "ברכו את ה' המבורך "הקהל עונה :"ברוך ה המבורך לעולם ועד" השמש שואל את אבי לשמו ובני משפחתו כדי לברך אותו אבי אומר: רפאל אלמושנינו זה שמי ושם משפחתי השמש חוזר על השם רפאל אלמושנינו ,הוא לא האמין למשמע אוזניו והוא שואל שוב: "זה שמך אתה בטוח" אבי ענה: "זה שמי כל החיים ",אבי לא ידע מה הבעיה.

המתפללים הזדקפו במושביהם ,השמש נרגש מאוד חלק מהמתפללים מקיפים את אבי ודוחפים אותו לאחת הפינות בבית התפילה . השמש מצביע על אבי ואומר לו בקול :"אתה גנב ,אתה גנב, אתה אפיקורוס ,אתה רוצה לגנוב את קופת הצדקה של החכם, רבנו יצחק אלמושנינו הקבור כאן בטטואן "אבי ניסה לקום והקהל לא נתן לו, הוא רעד בכל חלקי גופו ועמד להתעלף מהחום הרב וחוסר האוויר ,הייתה לו הרגשה רעה מתחילת התפילה. שמעון חברו כשהבין שמדובר באבי ניסה להתקרב אך לא נתנו לו להתקרב אבי היה חוור כסיד שעל הכתלים, יעקב הצליח אחרי מאמצים רבים להגיע לאבי והתיישב לידו אך לא היה יכול להושיע .בית התפילה הפך לבית סוהר ,רבע שעה חלפה עד שהמתפללים נרגעו מעט והחלו להתפזר כל אחד לביתו .

קומץ מתפללים סקרן והשמש נשארו אחרי התפילה לבדוק את העניין , החזן נטל מקטורנו לבש אותו במתינות ובאיטיות ,רכס גם את הכפתורים ,אחר כך החליק פעמיים את זקנקנו לקח את רשות הדיבור ואמר בקול מלא חשיבות : "קבור כאן אצלנו ב"טאטואן" החכם הקדוש רבי יצחק למשפחת אלמושנינו ובקופתו כשלוש מיליון "דירהם "ואם אתה באמת כמו שאתה אומר ממשפחת אלמושנינו הכסף יהיה שייך לך ולמשפחתך אך קודם כל עליך להוכיח זאת, "אבי נסה לדבר אך לא נתנו לו , בינתיים הגיע לבית התפילה "השיוש" האחראי מטעם הסולטאן על הסדר בעיר ואחרי ששמע את המעשה לקח את אבי למעצר ארבעה ימים וארבעה לילות היה אבי במעצר עד שהיגיעה האיגרת הנכספת מקהילת יהודי "מוגדור "על ידי שליח מיוחד וזה דבר האיגרת : בע"ה חברי היקרים והמכובדים בני קהילת "טאטואן" אדונים נכבדים אני רבה הראשי וראש הקהילה היהודית של העיר המכובדת "מוגדור" יעקוב אלפסי מצהיר בזאת כי היהודי הנמצא אצלכם בבית הסוהר הוא אדם ישר בר לבב ומכובד מאד בעירנו ושמו בישראל רפאל אלמושנינו הוא בנו של הרב הגאון הקדוש והמכובד חסדאי אלמושנינו , אנו גם מצרפים את "הכתובה" של האיש כדי שתראו זאת במו עינכם ,אנה מכם שחררו את האיש משפחתו דואגת לו מאד . על החתום "חבריכם הנאמנים תמיד בני קהילת "מגדור" ורבה הראשי" יעקוב אלפסי .

לאחרי קבלת האיגרת הוציאו את אבי מבית הסוהר הוא הלך להתרחץ וללבוש בגדים נקים אצל יעקב חברו , כל קהילת "טאטואן" בקשה סליחה וכפרה, המתפללים שדחפו אותו בבית התפילה , נישקו חבקו אותו וביקשו שוב סליחה. הקהילה היהודית התארגנה כל אותו שבוע ,המבשלות שתפו פעולה הפעם ביניהם היו אופות ומבשלות במטבח צריף העץ הצמוד לבית התפילה כבר כמה ימים , עד שעלו ריחות ניחוח מהתבשילים , קציצות בשר ,תרד -בר וקישואים , השמש דאג לקנות כמה מצרכים יקרים שלא נראו קודם בסעודות כדי להעשיר את ההילולה וצפייה גדולה הורגשה היטב לקראת המאורע , הותקן אוהל גדול ממדים ליד בית הקברות שישמש את הבאים ,את ההילולה הגדולה פתח נציג המלך שעמד במרכז האוהל הצבעוני ובירך את אבי וכבוד החכם רבי יצחק אלמושנינו ז"ל שהיה קבור זה שלש מאות שנה בעיר ורבים סיפרו נפלאותיו .

בסוף ההילולה אחרי שכל הקהל אכל ושתה . במבנה ליד הקבר של הרב בבית הקברות המקומי פתחו את קופות הצדקה של הקבר בפעם הראשונה זה שלוש מאות שנה ונתנו את הכסף שנאסף , לאבי , אבי שמר לעצמו חצי מהסכום ואת הסכום הנותר השאיר בידי ראש הקהילה היהודית ב"טאטואן" ובידי יעקב חברו כדי לשפץ את בית התפילה המוזנח ב"מלאח" . הרי אמרנו חכמנו: "כל ישראל ערבים זה לזה "בתחילת הסיפור סיפרנו לכם הקוראים שבגירוש ספרד חלק מהיהודים נשאר" בטאטואן" וחלק המשיך לערים אחרות במרוקו וכך הסתיים לו סיפורינו ,עד היום הזה שבעים שנה אחרי הנינים ובני הנינים של רפאל מקבלים כל שנה בהילולת הרב יצחק.א. את הכסף שנאסף בקופות הצדקה של החכם .