פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.
קנקן החדש מלא, יין ישן מעולה, החכם הדיין כהה"ר יהושע נ"י.
אחרי דרישת שלומך אשיבך מלין על מה ששאלת על עניין מרדכי הנזכר הנה מה הדין היה נראה שהקהל פטורים כמו שאמרת ולא מטעמך ממה שכתב מרן קפ"ח וזה לשונו, מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו.
אלא שאם נעמיד הדבר על דין תורה איל לך אדם שעומד בפרץ על הציבור מפני שבעוונותינו הרבים כמו שרבו המעלילים עלילות ברשע לעומדים על הציבור ואם נחייבם אתו לאימנועי מלעשות מצונ ונמשך מזה היזק לציבור שישארו כצאן אשר אין להם רועה.
וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ולכך מן הראוי הוא לשלם לו היזקו או לפחות לפשר ביניהם ומעולם לא ראיתי לרבותינו לחייב לעומד על הציבור שום חיוב הבא לו מחמת עמידתו על הציבור אלא היו מחייבים הציבור לפרוע בעדו וכך אנו נוהגים אחריהם.
נאם החותם מרחשון בשנת " כי שכר הוא " לכם חלף עבודתכם ליצירה בפאס יע"א ורב שלם
מתתיהו יס"ט.
סוף התעודה
כפי שכתב שלמה הכהן ב " יומן עיר פאס " באלול תרנ"ז – 1897 הודיע הקאדי של העיר תאזה, כי לפי הדת המוסלמית אסור ליהודים לתקוע בראש השנה בשופר, וכי הוא גורם נזק למוסלמים. הקאדי שלח מכתבים ליהודים להודיעם על איסור זה עם נימוקיו.
אבל היהודים לא צייתו ותקעו בסתר, תוך סיכון. בראש השנה הבאה הסתובבו מוסלמים ליד בתי הכנסת טאיימו לרצוח כל מי שיתקע בשופר, אבל הקאיד ונכבדי המוסלמים באו לעזרת היהודים. לבסוף תקעו בסתר תוך סיכון.
לפי עדות המבוססת על זכרום שפרסם הרב דוד עובדיה זצוק"ל, התוצאה של הקאדי, כי באדר תרנ"ח התנפלו מוסלמים על המללאח ושדדו אותו. מספר יהודים נהרגו על ידי המוסלמיםם, אחרים נפצעו, נשים עונו, בעוון תקיעת שופר בעיר זו.
במכתב של נכבדי קהילת וואזאן לכל ישראל חברים, ב – 12 ביולי 1908 בו התלוננו על הגבלות שחלות עליהם נאמר בין השאר : " ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצות תקיעת שופר.
תוספת שלי לפי הערת המחבר.
וכך כותב רבי עובדיה ז"ל בספרו קהלת צפרו חלק ג' דף 144.
בשנת תקכ"ו אסר שר העיר את חכמי העיר על כי הרימו קולם בתפלתם. כשהתערב הנגיד מרדכי אלבאז להצילם, העלילו עליו שקילל את דתם, והוןצרך להוציא הוצאות מרובות להציל את נפשו. מפי מר אבי ז"ל, שהמשיך לספר לי שלא נמצא לקהל כסף במזומן, ומשכנו רביע מהכנסות בית הכנסת הגדול על מנת לשלם. ונשאאר ממושכן עד ימי רבנותו של מור אבי ז"ל, שהשתדל בפדיון המשכנתא.
וממשיך רבי דו עובדיה ז"ל בסיפור שלו : בפטירת החכם יש"י עוליאל, בשנת ת"ר – 1840, תקעו היהודים בשופרות כמנהגם בשעת ההלוויה. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל.
בשנת תרנ"ז, בימי מולאי עראפא שהיה משנה למלך מולאי עזיז, נהרגו בעיר תאזה כמה יהודים ועונו כמה נשים על תקיעה בשופר. והמשטמה בין יהודים ומוסלמים שנמשכה מזה, ארכה כשישה חודשים. עד כאן לשונו של רבי דו ז"ל.
פרק ד. אילוצם של יהודים לחלל שבת וחג.
שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי. באסלאם לא חלה החובה על הפסקת העבודה בימי השיש, שהם תחליף לשבת היהודית. יום זה מכונה יום " אלג'ומעה " כלומר יום ההתכנסות, באשר רק בימי שישי נערכה תפילה בציבור.
מוחמד הכיר את החובה שחלה על היהודים לשמור שבת. נראה שהדבר שימש אחד המאפיינים של האמונה היהודית ומצוותיה. בדברי הביקורת שלו על היהודים נאמר בין השאר שהם מחללים שבת.. הדבר מופיע ארבעה פעמים בסורה השנייה " הפרה פסוק 61, בסורה הרביעית " הנשים " פסוק 153, בסורה השביעית " המחיצה " פסוק 163 ובסורה השש עשרה " הדבורה " פסוק 125.
כאן אביא בפניכם מתוך ספר הקוראן את פסוקים שציטט פרופסור בשן.
סורה שנייה – הפרה – פסוק 61 : " אמרתם הוי מֹשה קָצה נפשנו במאכל אחד, על כן קְרָא אל ריבונך למען ימציא לנו מאשר תצמיח הארץ : ירקות וקישואים ושום ועדשים ובצל. אמר התבקשו להחליף את הטוב בגרוע ? רדו מצרימה, כי שׁם לכם כל אשר תבקשו ! – מוכֵּי השפָּלה ודלות הם, וניתכה עליהם ימת אלוהים. זאתץ כי כפרו על כי הִמרו ועברו את גבול המותר.
סורה רביעית – הנשים – פסוק 153: " בעלי הספר ( היהודים והנוצרים שקיבלו את ספרי הקודש, ואשר גם הקוראן מכיר בקדושתם העקרונית ) מבקשים כי תוריד אליהם ספר מן השמים. ממֹשה שאלו דבר גדול מזה, באומרם, הראה לנו את אלוהים גלוי לעינינו. אז הִכְּתה בהם סופת ברקים על כי היו בני עוולה. אלר עשו את העגל, אף כי כבר ניתנו להם המופתים הנהירים, ומחלנו על כך, ונָתַנו למֹשה סמכות ברורה.
סורה שביעית – המחיצה פסוק 163 : " שאל אותם ( את היהודים ) על אודות העיראשר שכנה אל מול הים ( יש אומרים אילת, מדיין או טבריה ) הם חיללו את השבת, כי דגי הים עלו על פני הים ביום השבת, ואילו בימים אשר לא שבתו ממלאכה, לא עלו. כך ניסינו אותם, כי היו מופקרים
סורה 16 הדבורה, פסוק 125 – " קרא אל נתיב רבניך בחוכמה ובדברי מוסר נאים, והנצח עמם בדרכי נועם. ריבונך מיטיב לדעת מי טעה מנתיבו, והוא מטיב לדעת מי הם ישרי הדרך ".
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-שלטון קרת חדשת.
קורת היהודים בצפון אפריקה
נתן א. שוראקי
שלטון קרת חדשת.
עם קום קרת חדשת נכנס המגרב להיסטוריה, משך כשבע מאות שנה, מאז 813 לפני הספירה, שנת ייסודה, ועד 146 לפני הספירה, שנת נפילתה, לשה קרת חדשת את כל צפון אפריקה וצרה לה צורה שמית כדמותה וכצלמה.
הכובש הרומי, שהעביר את מחרשתו על אתרה של העיר וזרעו מלח, לא הצליח למחוק, כפי שעוד נראה, את החותם המזרחי, שהוטבע במגרב לעולם ועד על ידי אותם מתיישבים, שבעולמו של הים התיכון ייצגו תרבות עתיקה ועקשנית.
שרשרת של ערים פניקיות, בנותיה של קרת חדשת, נסכו על התושבים הקדמונים, משך קרוב לאלף שנה את ההשפעה המתמדת של שפת כנען ושל תרבות שמית, שתיהן ילודות ארץ ישראל. עם תום פעולתה של השפעה זו, מעיר גזל, היו התושבים הקדמונים של המגרב " לכנענים בלשונם ובמנהגיהם ", שמיים הקרובים קרבה הדוקה לעברים של ארץ ישראל.
קודם כל, מכוח הלשון. אין ספק כי התפשטותו של הניב הפוּני וקיומו הממושך הם האגדה העממית, שעתה זה עמדנו עליה. התעודות הפוניות העתיקות ביותר שבידינו באות מסרדיניה, ממלטה ומסיציליה וזמנן המאות הרביעית עד השנייה לפני הספירה.
אין אלה אלא שיורים אפיגרפיים ( פענוח כתובות עתיקות ) של ספרות עתירת נכסים, שקיומה הוא בגדר השערה ואשר כמה מכתביה נתקיימו, כפי הנראה, רק עד לימי הביניים.
כיום לא נותר בידינו מאומה מן המורשת הזאת בפילוסופיה, בספרות, בהיסטוריה או בשירה, אם אמנם הייתה כזאת. על מנת להכיר את קרת חדשת נאלצים אנו למעשה להזדקק לעדותם של יריביה, הרומים. ברור שזהו ליקוי מצער בחקרי היהדות במושבות הפוניות של אפריקה.
אילו ידענו אל נכון את אזורי ההתפשטות של הלשון הפונית, כיבושיה וחדירתה, כי אז יכולנו ללמוד לפחות במידה מתקבלת על הדעת את התפתחותן של המושבות היהודיות.
ההיסטוריונים הבאים לספר על ראשית הדברים מסתפקים בדברים כלליים : הלשון השמית, שלערך במאות השמינית והשביעית הצטמצמה ביישובי החוף בלבד, חדרה החל מן המאה השישית אל פנים הארץ.
לאחר מכן כל התעודות מעידות כאחת על תפוצתו המפתיעה של ניב זה בכל שכבות האוכלוסייה, בין בשורות האצולה ובין במעמדות הפועלים והאיכרים. ספארטיאנוס מוסר כי ספטימוס סוורוס, הקיסר השמי יליד לפטיס, שמר כל ימי חייו על מבטאו הפוני.
אחותו שהגיעה לחצר המלוכה מלפטיס, לא ידעה רומית כלל. אבל התעודות המקיפות ביותר שבידינו, על נפיצותה של לשון שמית זו בצפון אפריקה, באו לנו מידי אוגוסטינוס הקדוש. מעידות הן, כי משך כמה מאות שנים אחרי נפילתה של קרת חדשת, דיברו האיכרים כמעט אך ורק פונית.
בנקודה זו אין כל מקום לספק : מעולם לא הצליחה התרבות הלטינית לעקור ולמחות את החותם הפניקי העמוק. במקום אחד מוסר לנו אוגוסטינוס מלה אחת בפונית : אחד מקודמיו של הגמון היפוני, ואלריוס, שמע איכרים אחדים מתנצחים.
כיוון שקלט את המלה " סלוּס " שאל מה פירושה " הלה בפונית ( וכמובן, בעברית ) פירושה שלושה. ההגמון שמח בכל כמוצא שלל רב, שכּן בכך סיפק לו הדבר הדגמה נוספת לזיקה שבין השילוש לישועה ( כהוראתSalus ברומית ).
בדרשותיו חזר אוגוסטינוס הקדוש ונזקק ברצון לפונית, שגלוי וברור כי נהירה הייתה לשומעיו, כדי להסביר את המלים העבריות או הארמיות שבכתבי הקודש. מרסל סימון מוסיף לויית דיוק לסוגיה זו. אוגוסטינוס הקדוש מציין, שהקירקונקליונים ( או הצנטוריונים ) קוראים היו לאלות, בהן הסתייעו כדי להעביר בכוח את התושבים לנצרות, בשם " ישראל ".
הקנאים הנוראים הללו קראו, אפוא, לכלי הנשק של תעמולתם בשם הוראתו " ישרה אל ". מן הפרט הזה מסיק סימון, כי מן הסתם היו הקירקונקליונים, ועמהם ודאי גם המונים גדולים של כפריים, קוראים ומבינים תנ"ך במקורו.
ואכן כאן טמון העיקר : הקירבה ההדוקה בין העברית לפונית ודאי מלכתחילה הכשירה את הקרקע להשתלבות עמוקה בין היהודים לברברים במגרב. היֶירונימוס הקדוש, שבעניין זה תוכל סמכותו שלו בלבד לשכנענו, כבר הצביע על קוי הדמיון בין שתי הלשונות האחיות, ואחריו החרה החזיק פריסקיאנוס.
המדע המודרני מאשר את המסורת העתיקה, בדבר הקרבה ההדוקה בין הפונית לעברית. צדדים אלה של דמיון שאין כל צורך להדגיש כמה הם חשובים לענייננו, מתרצים אותה תפוצה בלתי רגילה של רעיונות יהודים בצפון אפריקה, שסללה את הדרך, תחילה לנצרות ואחרי כן לאסלאם.
באשר לקרבה בין הפונית לעברית. מסקנותיו של גסל על תפוצת הלשון הפונית באפריקה הצפונית ברורות וראוי להביאן בזה : אוגוסטינוס הקדוש מגלה שעדיין הייתה מדוברת במאה הרביעית. מאז ועד לכיבוש המוסלמי מרחק הזמן הוא קצר.
והנה הערבית, הקרובה ללשון זו, יכלה לבוא על מקומה בנקל, כמו שבאה הארמית, שאף היא ניב שמי, על מקום הפניקית בפניקיה, הרבה דורות קודם לכן. רשאים אנו אפוא להניח כי הרבה ברברים אימצו להם את לשונה של האסלאם מפני שלמדוה בלי קושי, מתוך שידעו פונית.
קו לקו. אסופת מאמרים
קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל
מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983
בעריכת פרופסור עמאר הי"ו.
רבי משה בן רבי יצחק משיש
רבי משה משיש פעל בשלהי המאה הט״ז ובראשית המאה הי״ז ונחשב לאחד החכמים הבולטים באלג׳יר בתקופתו. הוא היה כנראה אחד ממוריהם של רבי שלמה דוראן זרבי שלמה בר־צמח דוראן, לפיכך נתבקש על ידם להסכים לכמה מתשובותיהם, ובאחת מהן הסכמתו נוספה להסכמת רבי צמח אבי המשיב רבי שלמה דוראן
רבי משה החל את דרכו בהוראה באחד מבתי המדרש הפרטיים באלג׳יר שהיה שייך לרבי יעקב בו רבי יוסף נרבוני. שם היה דורש ברבים כל שבת מחצות היום ואילך, ובכל יום בבוקר לאחר תפילת שחרית היה קובע ישיבה, על ידי קיבוץ מספר בעלי־בתים, שהיו שומעים ממנו פסק אחד מהרמב״ם, והיו קוראים הפסקה אחת מפרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום.
ברבות הימים קיבל ר׳ משה משיש את בית־המדרש מבעליו במתנה. לאחר זמן־מה, נטש ר׳ משה את בית־המדרש הפרטי, ועבר לדרוש בבית־הכנסת הגדול.
המעבר לבית הכנסת הגדול נחשב כעליה במעמדו ובחשיבותו של החכם. בשנת שס״ד חתם בראש שלשה מחכמי אלג׳יר, על מכתב בקשה אל רבי חיים קנשינו בווהראן, למסור לשני שליחי צפת את נדבת אביו רבי יצחק קנשינו שהוקדשה לירושלים.
מכתב אחר שכתב רבי משה משיש יחד עם עוד שניים מדייני אלג׳יר, אל נגידי ווהראן — רבי חיים קנשינו ורבי אליהו ששפורטש — עוסק בפדיונו של יעקב פריינטי מן השבי לפי בקשתם של נגידי ווהראן. במכתב בקשו דייני אלג׳יר מנגידי ווהראן, שישלחו להם את התמורה עבור הוצאותיהם לפדיון השבוי.
אחת מדרשותיו של ר׳ משה משיש שנשתמרה בקצור בספר עומר השכחה נסבה על הפסוק בישעיהו (נח, ז). בפסוק זה מצא רמז לארבעת הזמנים בהם ניתנו ארבעה סוגי צדקה באלג׳יר, ״ הלא פרס לרעב לחמך ״ — כנגד החיטה שניתנה לעניים מכסף הצדקה שנתרם ונידב ביום הכיפורים.
״ ועניים מרודים תביא בית ״ — כנגד הצדקה שנודבה בראש השנה ונמסרה לצורך תשלום שכירות הבתים לעניים. ״ כי תראה עירום וכסיתו ״ — כנגד הכסות לעניים,
שכספים עבורה נאספו בשבת חנוכה. ״ו מבשרך לא תתעלם ״ — על משפט זה התלוצץ, שנרמז כאן לבשר וליין, שנקנו לעניים מכספים, שנודבו בשבת פרשת החודש ובשבת הגדול. דרוש זה מצא חן בעיני הקהל הקדוש באלג׳יר, אשר שיבח את רבי משה משיש על דרשתו, [ורבי יעקב גאבישון הוסיף על הדרשה מספר חידושים] .
בשנת שפ״ג (1623 ), בהיותו זקן, כתב רבי משה משיש הקדמה לספר ״ חשק שלמה ״, באורו של רבי שלמה דוראן לספר משלי. שנים מספר לפני שנת שפ״ח (1628), מסר רבי משה משיש לראשי הקהל, שבית הכנסת של רבי נהו־ראי, אחד מבתי־הכנסת הוותיקים באלג׳יר הינו אדמת הקדש, כלומר שייך היה לקהל, ולא היה בבעלות פרטית. רבי משה משיש חבר מספר פיוטים המצויים במחזורים ובקרוב״ץ של אלג׳יר.
חכם ודיין במחצית הראשונה של המאה הי״ז. אמנם לא ידוע לנו על כתביו בהלכה, אבל מתוך התשובות שהוא מוזכר בהן, ניתן להסיק שהיה זקן חכמי הדור באלג׳יר. ר׳ שלמה צרור נהג להראות לו את פסקיו: באחת מתשובותיו הביא ר׳ שלמה צרור דוגמה מאחד מפסקיו ששלח לתלמסאן, על פסק זה העיד ״והוכשר בעיניו״ של ר׳ נתנאל קרשקש.
בסיומו של אותו פסק שנשלח לתלמסאן כתב ר׳ שלמה צרור: ״את כל זה כתבתי להלכה, אבל למעשה איני כדאי להורות בנושא חמור כזה, לבד אם יסכימו החכמים יצ״ו ובפרט החכם השלם מורינו כמה״ר נתנאל נר״ו, אשר אליו משפט ההוראה ומימיו אנו שותים…״, ואמנם ר׳ נתנאל קרשקש הוסיף מספר משפטי הסכמה.
ביקורתו של החכם ר׳ משה שוראקי מתלמסאן, על גט שכתב ר׳ נתנאל קרשקש, הביאה את ר׳ שלמה צרור לכתוב דברים קשים נגד ר׳ משה שוראקי, ולחשוף את דמותו של ר׳ נתנאל קרשקש אשר עליו נכתב: ״הלא ידעת שמאז נאספו ממנו חכמינו בחטאינו, נשארה עירנו שוממה וגלמודה, לולי ה׳ הותיר לנו שריד דבר אחד לדור הוא החכם מורינו נר״ו, אשר הוא מרוה צמאונינו ומימיו שותים כל יודעי ספר בשערי עירנו, לאורו הולכים כל הולכי חשכים, בצל חכמתו אנו חיים, ולטל מלקושו אנו מצפים״. בהמשך תשובתו ציין ר׳ שלמה צרור את נסיונו הרב של ר׳ נתנאל קרשקש בכתיבת גיטין, ואת העובדה, שישב יהד עם חכמי העיר ודייניה אשר נפטרו מכבר, על כסא ההוראה והדין, ״בכל בית הפסק נאמן הוא ודבריו הלכה בכל מקום…
וכל המהרהר אחרי דברו כמהרהר אחר בית־הדין הגדול״. עדויות נוספות לפעולותיו של ר׳ נתנאל קרשקש מצויות בכתב־יד ובדפוס: הוא חתום על מעשה בית־דין משנת שע״ז (1617), המאשר שטר מתנה לר׳ סעדיה זוראפה ר׳ נתנאל קרשקש חתום על שתי הסכמות, העוסקות בבעלות בניו ונכדיו של ר׳ נהוראי קרשקש על בית־הכנסת של אביהם וסבם, ומעמדו של הציבור ברכוש זה״. ההסכמה הראשונה משנת שפ״ח (1628) קובעת: שבית־הכנסת שהתפלל בו החכם ר׳ נהוראי הינו אדמת הקדש ורכוש הציבור, אולם בית־הכנסת ישאר בחזקת ר׳ שלמה בן־נהוראי קרשקש, בו יורשה הוא וזרעו להתפלל בבית־הכנסת בלא הפרעה.
ההסכמה השניה עליה חתום ר׳ נתנאל קרשקש נחתמה בשנת ת״ז (1647), ואף היא עוסקת בבית־הכנסת ר׳ נהוראי, לפיה ירכשו ר׳ נהוראי ור׳ יוסף בני ר׳ שלמה קרשקש ונכדי ר׳ נהוראי החכם, זכויות בלעדיות בבית־הכנסת לכל דבר שבקדושה תמורת חמש מאות גרושים ספאניוליס. הקהל נזקק לסכום זה בדחיפות, עקב עלילה, שנבעה ממות תורכי בחצרו של יהודי ר׳ נתנאל קרשקש כתב גם קינות לט׳ באב״ אחד מצאצאיו המתואר כנין ונכד הוא ר׳ מאיר קרשקש אשר יזם את הדפסת התשב״ץ.
רבי סעדיה זוראפה
משפחת זוראפה היתה מן המשפחות הספרדיות הוותיקות שהגיעו לאלג׳יר עם גולי קנ׳׳א ממיורקה. המשפחה מוצאה מאחד הישובים בקאטאלוניה, ממנו עברה לברצלונה, מברצלונה למיורקה וממיורקה לאלג׳יר». משפחה זו היתה כנראה מן המשפחות המיוחסות והחשובות שהיו בעלות עמדה והשפעה בחצר השלטונות בתלמסאן ואלג׳יר, בשלהי המאה הי״ד. על כך למדנו מהעובדה שמתנגדו של הריב״ש באלג׳יר ״התחתן עם בני זוראפה״, ומהלך זה חיזק את עמדתו בקהל נגד הריב"ש במחצית המאה הט״ו מוזכר במקורותינו ר׳ יוסף בר יעקב זוראפה תלמיד הרשב״ש שנדד במספר קהילות בצפון אפריקה וספרד .
ר׳ סעדיה בר דוד זוראפה פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז בתור חכם ודיין באלג׳יר. בשנת ש״פ (1620) העתיק את תשובותיו של הרשב״ש» בשנת שפ״ה (1625) את ספר ״תיקון הסופרים״ לרשב״ש, וכן כתב הקדמה לספר ״חשק שלמה״. בשנת שפ״ח (1628) הוא חתום כחכם ודיין באלג׳יר על אותה ההסכמה העוסקת בבית־הכנסת של ר׳ נהוראי קרשקש. מתשובותיו של ר׳ סעדיה זוראפה נשארו בידינו שתי תשובות: אחת עוסקת בבית־המדרש שניתן במתנה לר משה משיש. מתשובתו מסתבר שחשש מעירעור על פסקו, לפיכך שלחו לקבלת חוות־הדעת מחכמי מארוקו, יצחק ן׳ זמרה, יוסף אל ענבוט, יצחק אבודרהם וחנניה ארובאש אשד הסכימו לפסקו
. התשובה השניה מצויה בכתב־יד, והיא עוסקת במתנה שניתנה באלג׳יר בחדש תשרי השפ״ז (1626). בכתב־יד מצוי גם העתק שטר מתנה משנת שע״ז (1617), לפיו נתן יצחק בר עמרם זוראפה לסעדיה בר דוד זוראפה במתנה מהיום לאחר מיתה, את כל נכסיו בקרקעות, חזקות ומטלטליו, שנמצאו בחצר הגדולה שנקראה ״צ׳אר זוראפה״, שהיתה מצויה במבוי מול בית הסוהר, אשר אסירי המלך אסורים שם. על מתנה זו היו עוררים, בגלל שהנותן היה נכפה, (כנוי לחולה במחלת נפילה) ובענין זה כתב תשובה ר׳ צמח בר יוסף דוראן. ר׳ סעדיה זוראפה חיבר קינות שבהן מצוי אקרוסטיכון של שמו כגון: ״אגביר במר רוחי״; ״אצעק וארימה במר קולי״ וכן ״מרתיה״, שהיא קינה על פטירתו של המשכיל הנבון יעקב זוראפה (קרוב משפחה?), שנשרף על קדוש השם.
ידיעות נוספות על ר׳ סעדיה זוראפה אין לנו. בין צאצאיו היו רבי שלמה דוד זוראפה, מחכמי אלג׳יר במאה הי״ט, מחבר ״שער שלמה״ ו״בני שלמה״ .
ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
ממזרח וממערב כרך חמישי.
קהל התושבים, יחודו ומוסדותיו הראשונים
ברם התושבים הוסיפו לשאוף לעמדות כוח בקהילה, ונכבדיהם לטשו עין מדי פעם למשרת הנגידות, אך עשו זאת במסגרת הכללית של הקהילה כחלק בלתי נפרד ממנה. מדי פעם הצליחו להכניס אחד משלהם למשרת הנגידות, כגון הנגיד אברהם ן׳ רמוך, יריבו של ר׳ יצחק הצרפתי. גם נגיד הנגידים בשנת שס״א ואילך, ר׳ משה הלוי, דומה שמהתושבים היה. ואין ספק שנכבדיהם נמנו עם טובי העיר, בכל הדורות. הם שמרו על חלקם ב״שררת השחיטה״, וטבחים מביניהם נמנו עם ה״מומחים״. גם במשרת סופרי בית הדין היה להם ייצוג מכובד, ונציגיהם אף הצטיינו בזה.
מכל זה נראה, שאף־על־פי שהנהגת הקהילה עברה לידי המגורשים, לא נבלעו התושבים בתוכם, והוסיפו לשמור על מסגרת נפרדת. אלא שמשנת ש״י ואילך, ייחודם העיקרי של התושבים עמד על בית־הכנסת המיוחד להם, שבו התפללו בנוסח שונה משל המגורשים, ועל שמירת מנהגים אחרים שהיו מיוחדים להם, שמקצתם נתקבלו אף על־ידי המגורשים. לשם ניהולו התקין של בית־הכנסת שמרו על מסגרת של ״קהל״ מיוחד. מלפנים היו להם שבעת טובי העיר, גזבר וחכם, וגם לאחר האיחוד היו להם שבעת טובי ה״קהל״, גזבר וחכם .
כבר הזכרנו שבשנת רכ״ה היה אסון שדלדל את אוכלוסיית התושבים, וכה יאמר הכרוניקאי: ״שנת רכ״ה היתה גזירה קשה על סיבת שמצאו גוי אחד הרוג, ועלו הגויים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם והיה בהאלמללאח ק״ק שכלא .ומתו על קידוש השם ונמלטו מהם לערך כ׳ אנשים ודבר מועט אנשים ונשים״. אם כן, האוכלוסייה היתה קטנה במלאח פאס. בשנת רצ״ה יש לנו רמז על גודל אוכלוסיית התושבים אז. ר׳ חיים גאגין מוסר: ״ובשנת רצ״ה… אירע מעשה שקצב של התושבים היה דרכו לשחוט כ׳ כבשים בכל ערב שבת ובאותה שבת שחט ד׳ כבשים״. אם כבש יספיק לעשר משפתות הרי שיש לאמוד את מספר התושבים באותה עת במאתיים משפחות.
ובתעודה הכלולה בפסק־דין המתפרסם להלן, משנת של״ז לערך נאמר: ״ובחשבון נמנו וגמרו שחתומים הקהל מאה ועשר חתימות״, ואלה ודאי היו ראשי העדה ונכבדיה, שהרי יש להוציא את פשוטי הקהל שלא ידעו לחתום ואת עניי הקהל שלא שותפו במינויו של החכם. אם כן, יש לאמוד אותם אז בשלוש־מאות משפחות לערך.
דומה שהלכו ונתרבו עד שנות תפ״ח—תצ״ח, שנות הרעב הגדול, שוודאי נכחדו רבים גם מהם. בשנת תרל״ט כותב הרב אי״ש הצרפתי: ״התושבים [דרי העיר] שבפאס מזמן הזה לקוטאי נינהו יש מהם מן המגורשים והמה מעטים אבל הם המשפחות המיוחסות… ובידם הם שררי דמתא. ומן התושבים שהיו קודם הגירוש לא נשארו כי אם משפחות מעטות. כי הרפתקאי דעדו עלייהו כאשר נבאר כלו ובלו ר ח ״ל [רחמנא ליצלן] ורוב העיר הם הבאים משאר המדינות,..״ לפי האומדן שלו הרי גם מהמגורשים לזו נשארו הרבה גזמנו ״והמה מעטים״, והוא קובע כי מספרם של יהודי פאס בזמנו היה 5844 נפש .
קהל התושבים הוסיף לקיים את בית־הכנסת שלו גם אחרי תצ׳יח, שברעב שלו נכחדו, כאמור, רבים מהם. וסמוך לפני מאורעות אליאזיד בשנת תק״ן חולקים בני משפחת אבן דנאן על דרך חלוקת הכנסות בית־הכנסת של התושבים, ומכאן מקום ללמוד, שהיה גם אז קהל גדול והכנסות בית־הכנסת היו ניכרות.
לקהל התושבים היתה ישיבה, שמקומה היה בוודאי בבית־הכנסת שלהם.
הספרייה הפרטית של אלי פילו
בין צלב הקרס לסהרה
יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה
רוברט סטלוף
עשרות אלפי אנשים הוכרו כחסידי אומות העולם משום שהצילו יהודים בתקופת השואה – ולא היה ביניהם אפילו ערבי אחד. האם לא היו ערבים שהצילו יהודים בתקופת השואה?
במטרה להבין את מגפת הכחשת השואה בארצות ערב ובעולם המוסלמי כולו, יצא רוברט סטלוף לארצות צפון אפריקה, ובמשך ארבע שנים חיפש גיבור ערבי שיש בסיפורו כדי לשנות את האופן שבו הערבים רואים את היהודים, את עצמם, ואת ההיסטוריה שלהם בתקופה הנאצית. בארבע השנים האלה התגורר סטלוף עם משפחתו ברבאט,בירת מרוקו, ושם התמקד בחשיפת סיפורים על"גיבורים" ו״נבלים" ערבים בתקופת השואה בהסתמך על ארכיונים, ראיונות וביקורים במחנות עונשיו ובמחנות כפייה בצפון אפריקה. ממצאיו עזרו לשכנע את ממשלת גרמניה להעניק פיצויים ליהודים ניצולי מחנות כפייה בצפון אפריקה.
בין צלב הקרס לסהרה הוא כתב אישום וסנגוריה גם יחד, החושף פרסים היסטור״ם לא נודעים וסיפורים אישיים מרגשים, ונקרא כסיפור מתח.
"רוברם סטלוף הוא מעין אינדיאנה ג׳ונס של ימינו. הוא יוצא למשימה בחלק מסוכן של העולם וחוזר עם תגליות שלא ייאמנו… ל׳, כמוסלמי המחויב לדו-שיח בין-דתי, הוא עשה שירות עצום. מבחינתי, רוברם ססלוף הוא גיבור אמיתי.״
אכבר ס׳ אחמד,
ראש הקתדרה ללימודי האסלאם ע"ש איבן ח׳לדון, אמריקן יוניברסיטי,
מחבר הספר Journey into Islam
"רוברט ססלוף ביצע פריצת דרך מדהימה בידע ההיסטורי שלנו. ספרו נקרא כמו סיפור בלשי."
סר מרטין גילברט,
מחבר "צ׳רצ׳יל וה׳הודים" וספרים אחרים
Juifs du Maroc R.Assaraf..L'immigration juive en Terre sainte et les débuts du mouvement sioniste au Maroc
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Ce n'est donc pas, et j'insiste, disait Lyautey, en raison de leur caractere sioniste meme que ces associations ne sont pas autorisees, mais il ne serait pas possible de faire abstraction de ces contingences et d'ignorer la menace de troubles exterieurs qu'elles feraient peser sur le Maroc. Il convient de noter que le Sultan, le Makhzen et toute la classe elevee de la population musulmane, sur I'adhesion loyale desquels repose toute notre politique et dont la collaboration sans reserves est necessaire pour asseoir definitivement etl solidemmt notre Prolectorat, voienl d'un assez mauvais oeil 1'action sioniste et m 'en ont entretenu. Il y a la un facteur politique dont il faut tenir le plus grand compte.
Lyautey se montrait cependant conciliant: « Je ne verrai pas d'inconvenient a ce que ceux-ci adherent ala Federationsioniste frangaise, a condition toutefois que ce soit directement et a titre individuel et non par la creation au Maroc de groupements dont l'action tendrait precisenient a modifier une situation que nous voulons main- tenir.»
Lyautey ne se montra pas hostile a la reprise des visites des emissaires de Terre sainte, a condition de surveiller leurs activites, « pour proteger les communautes marocaines contre leur excessive generosite pour tout ce qui touche ala Terresainte ».
Jusqu'a la fin de sa presence au Maroc, Lyautey maintint son hostilite de principe au developpement des activites sionistes. Le 2janvier 1920, le secretaire general dela Residence, Urbain Blanc, opposait une nouvelle fin de non-recevoir a la demande de constitution d'une association sioniste a Casablanca, en estimant:
La situation politique tres particuliere du Maroc ne saurait autoriser la constitution d'une association politique dont la raison d'etre est d'entretenir les aspirations nationales des membres qui la composent. J'estime inutile de laisser se creer dans les differents centres du Maroc, pour un but qui ne concerne pas l'ensemble de la population juive du Maroc, des organisations paralleles aux communautes israelites constituees.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.
עוד יהודי מומר) נודע לו תפקיד נכבד בחצר הפאטמים, ומעניין, כי גם אותו ניסו לזהות עם ג׳והר". אל אפריקה פנה יעקב בן כּלס, שהיה לפי המסורת מצאצאי שמואל בן עדיה, המשורר היהודי המפורסם שחי בחצי־אי ערב בדור לפני מוחמד הנביא. בימי באפור, השליט האח'שידי, היה יעקב בן כלס ממונה על הכנסות הדיואן במצרים וסוריה (אז גם ישב זמן מה ברמלה, והתאסלם, כדי לעלות בדרגה.
בכך עורר את קנאתו של הווזיר ג'עפר ולאחר מות כאפור ( 968 ) נאלץ יעקב לברוה ממצרים והגיע אל־מועז.
מספרים, כי בעזרת היהודים בחצרו של הפאטמי החל בשרותו של שליט זה, שהתכונן אז לעלות על מצרים. ולפי דברי הסופרים הערבים הגיש יעקב עזרה רבה למפקדו של הכליף במסע זה. כדאי להוסיף, שהוא עלה מעלה, מעלה בחצר הפאטמים במצרים ונתמנה וזיר. אף שהתאסלם שמר על קשרי הידידות עם היהודים.
באותם הימים הייתה קירואן ״ מחוזא רבא שבאפריקה ״, כפי שנאמר במעשה בית־דין משנת ד׳ תשל״ה ,978 אף־על־פי שמרכז הכליפות עבר כבר למצרים.
שלטון הפאטמים השתרע על שטחים עצומים מזרחה למצרים — ארץ־ישראל וסוריה, ומערבה לה — עד למארוקו המרכזית. אולם לא ארכו השנים והורגשה התרופפות תוקפם של הפאטמים במערב. בשלב ראשון עבר השלטון בקירואן לידי שושלת בני זירי, שמייסדה היה עוזרה הנאמן של השושלת הפאטמית
עוד בזמן שבתה באפריקה, ובניו אחריו נתמנו בראשונה במושלים על המגרב בשם הפאטמים.
לבסוף נתעצמו ונעשו עצמאיים, ניתקו את קשריהם המדיניים עם הפאטמיים בקאהרה והכירו בריבונותם של הכליפים העבאסים, שישבו בבגדאד.
זירי משבט צנהאג'ה הברברים ייסד — כמנהג אותם הימים — את העיר אשיר, שראה אותה כמבצר־מפלט למשפחתו בעת צרה. בנו ויורשו בולוגין־ יוסוף העביר לאשיר רבים מתושבי הסביבה וגם את אוכלוסיית תלמאסן, שהתמרדה נגדו בשנת . 971/2
. בין הגולים מתלמסאן היו יהודים וזכר המאורע נשתמר בשאלת תשובה, שנשלחה לבבל: ״ראובן היה לו קרקע בתלמסאן וגלו לאשיר ( עיר באלג'יריה )) ונשארה ארצם הפקר וכו..לאחר שנים חזרו כולם לתלמסאן והחזיקו בנכסים של אב ושל אם ".
גם תושבי פאס הוגלו לאשיר, כנראה לאחר שכבש בולוגין־יוסוף את העיר בשנת. 979 בשנת א׳ רצ"ח לשטרות (ד׳ תרמ״ז 987 ) הם עדיין ישבו בעיר גלותם. כפי שאנו למדים מתוך שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ריש מתיבתא…והאי דיינא דבבא.
וכן מתוך ראשית התשובה היחידה שנותרה מקונטרס זו שהכיל ללא ספק תשובות גם על יתר השאלות:
״לכל רבננא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותביהון בפאס אשיר דאשתניאו ממדינת פאס. טאבי, מעלאיי, בחירי נהירי וכו״׳.
כלומר: לכל הרבנים ותלמידיהם ובעלי הבתים והציבור ), שמושבם היה) בפאס (ועתה באשיר. לאחר שנשתנה מושבם) מפאס. הטובים, המעולים, הנבחרים, הנאורים וכו….ברשימה אחת של תשובות הגאונים נותר זכר לתשובות אחרות שהפנו רב שרירא גאון ורב האי בנו אל גולי פאס, המזכירים אגב את המקוואות שהיו להם בעיר זו".
רב שמואל בר חפני, גאון סורא ובן זמנם של רב שרירא ורב האי מתנה באגרתו אל אנשי פאס את גורלם המר.
״ שמואל הכהן ראש הישיבה / של גולה / בן הפני הראש אב הישיבה / של גולה / בן כהן צדק ראש הישיבה של גולה בן יוסף הנגיד נזר הישיבה/ של גולה/ אל העדה הקדושה הדומה לאבן הראשה המאירה בעשישה ובגדול נר נברשה הממהרת וחשה לקיים מצות ולא בוששה בלא כלמה ולא בושה הקהילה
המהוללת והיא בכל יופי ונואי נכללת היא עדת אלהינו וסגולתו ולאומו וקהלתו החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה.
מקום התורה וגרן חחכמה ויקב התעודה המנדדים שנה לדרוש תורת יי המדושנה באפם כלם ובשנה: . . . ישאו אחינו שלום / ממנו ומן ישראל/ סופר הישיבה/ בחורנו המהיר בתורת / יי ומן ראשי / הסדרים וראשי / המדרשים/ והפרקים והסיומין והסיעות ומן האלופים/ והחכמים/ ובני הגאונים והשופטים/ והתנא ים / והתלמידים/ והסופרים/ כי אנחנו בחסד אלהינו חונים ולפניו מתחננים ובצלו מתלוננים ואכן באה שמועתכם.
ויחרד לבבנו ויתר ממקומו ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמינו ועל המורע לבחורנו ואל אלהינו נדרוש להרוג הורגיהם להרע להם ולהכות בדבר מכיהם ככתוב / הכמכת מכהו הכהו
וגו׳ ……ישעיה כ״ז, ז׳…. ומלפניו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם ולהפוך לששון אבליכם ולשמח לבבותיכם מיגונכם כאשר אמר/ אז תשמח בתולה במחול וג׳…..ירמי׳ ל״א, י״ג….. ולפניו נהלל ואותו נודה על הרעה כעל הטובה״ ״ . . .
בתעודות שהבאנון לאחרונה אין כל רמז לתאריך או למקום מסויים. ברור, כי התשובות, שהשיב רב שרירא אינן מאוחרות מסוף המאה העשירית ולא מן הנמנע כי אף הן נשלהו אל אשיר. לא כן הדבר לגבי אגרתו של ר׳ שמואל בר הפני שבכוונה תחילה הבאנו קטע גדול ממנה בלשונו.
הרושם הוא, כי היא נשלהה לפאס גופא, אבל אין בה כדי אהיזה לקביעת זמנם של המאורעות
והרי זו השערה גרידא אם נקשור אותה במאורעות המאבק בין בית אומייה ושבט הזנאתה הברברי על השלטון בפאס.
אכן היו הימים ההם, החל ממחצית המאה העשירית ועד שנות השלושים של המאה האחת־עשרה תקופת צרות ופורענות בשביל פאס. קרבות עזים היו נטושים על השלטון במארוקו ועל פאס בירתה בין בני אומייה הספרדיים בקורטובה, שביקשו לזכות בארץ זו ובין האדריסים, מושלי הארץ היציבים.
לאחר הדחתם מהמלוכה של אלה האחרונים התחיל המאבק בין שליטי קורטובה ובין שושלת בני זירי וכן עם שבטי זנאתה הברברים, וגם בקרב הזנאתה עצמם, אין ספק, כי בקרבות אלה סבלו גם היהודים.
ראוי להזכיר כי באותה תקופה נתמנה יהודי שמושבו היה בקורטובה לגובה מסי הירודים בכל תחומי שלטונו של הכליף — לרבות השטחים שכבשו במרוקו.
הדבר קרה בימי המלך השאם שישב על כסא קורטובה בשנים 976- 1009, 1010 – 1013
וה ״מלך׳ אלמנצור בן אבי עאמר היה אומנו. אז עלו לגדולה יעקב אבן גיו ואחיו יוסף, סוחרים עושי מלאכת המשי, בגדים יקרים ״ ונסי ישמעאלים על ראשי דגלים יקרים מאוד, לא נעשו כמוחם בספרד״
. אל־מנצור שהיה השליט האמיתי במדינה נשא את יעקב אבן ג׳ו על כל קהילות ישראל שבמלכות
קורטובה עד סגילמאסה שהיא קצה מלכותו ״שיהיה שופט את כולם ויהיה רשאי למנות אליהם כל מי שירצה ולקצוב כל מס וכל פרעון שעליהם״.
אמנם לקץ שנה אחת לנשיאות אבן ג׳ו אסרו ״ חמל ך״ אל־מנצור, מאחר שנתאכזבה תקוותו,
כי הנשיא בחסדו ״ ישיב לו מנחות גדולות ויקח ממון של ישראל מכל הקהילות כהוגן ושלא כהוגן ויתן לו
מותר לשער, כי גם הפאטמים וסוכניהם וגם הברברים לא ראו בעין יפה את נשיאותו של היהודי הספרדי על יהודי מארוקו ובוודאי חשדו גם בהם, כי ידם במעל ע ד האפריקאנים.
ייתכן שהתנשאות זו של אבן ג׳ו גרמה להתפרעות נגד יהודי פאס ואולי גם במקומות אחרים, שלא הגיעה הידיעה על זאת אלינו אף־על־פי שבוודאי לא הייתה לו כל סמכות להתערב בענייני המוסלמים, במיוחד סבלו היהודים כאשר נפלה פאס בשנת 1032 בידי שייך אחד השבטים הברברים, שהחריב את כל העיר ועשה שמות ברובע היהודי.
לפי המסופר נהרגו אז ששת אלפים איש ויותר, ומאחרים לקח השייך את נשותיהם
ואת רכושם ״.
בין פורענות לפורענות היו גם שנים של שלום, שבהן התנהלו החיים במסלול שקט. עדות לכך ההתכתבות בענייני הלכה בין גאוני בבל ( ר׳ שרירא, רב האי׳ ר׳ שמואל בר חפני ) ובין הכמי פאס, כגון התשובות למר אברהם ומר תנחום.
אנשי פאס עמדו גם בקשרים עם ארץ־ישראל ושנים מהם, דוד החרש ואבודאני מביאים בשובם משם את הפירוש לספר יצירה שחיברו רב סעדיה גאון.
גם לתאהרת ולסג׳למאסה נשלחו באותו פרק זמן תשובות מבבל שמואל בן אברהם מתאהרת קיים חליפת מכתבים עם ר׳ שלמה בן יהודה, הגאון הארצי־ישראלי ברבע השני של המאה האחת־עשרה) וגם עם ישיבת בבל. הוא ערך מסע מעירו למצרים ונשתהה בקאבס״.
תאהרת המוסלמית, לפנים בירת מדינה ח׳ארג׳ית נחרבה בראשית המאה העשירית וירדה מחשיבותה המדינית והתרבותית. אולם הקהילה היהודית נתקיימה בה גם לאחר מכן – ודאי בגלל חשיבות המקום, כתחנת מעבר בין ערי החוף לאיזוד הצחיח.
אולי מותר לשער, כי גם הקשרים הכתתיים, שהיו בין תושבי תאהרת המוסלמית ובין הברברים בג׳בל נפוסה היו לתועלת ביחסים בין היהודים בשני האיזורים – והרי ידוע לנו, כי ג׳בל נפוסה היה מיושב יהודים באותה תקופה.
דמותו של היהודי נכנסה אפילו לתיאור אקלימה של העיר, שהיתה, ידועה בשל הקור השורר בה בחורף, הנמשך תקופה ארוכה, ואנו מוצאים אותו בחרוז-כנף, שחדר לכמה ספרים.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 
ישמע חכם ויוסף לקח כמה גדולה מעלת עניית אמן ומי יודע אולי בעון זה רבו הצרות וכבר אמרו חז״ל אם רואה אדם יסורין יפשפש במעשיו. ועל כן אני מבקש מראשי ישיבות של אחינו האשכנזים שליט״א שידרשו לתלמידיהם על זה וכבר מילתייהו אמורה, זמן תורה לחוד, וזמן תפלה לחוד וישלחו התלמידים לבתי כנסיות לדרוש ברבים על זה אולי יש תקוה. ומכאן ואילך חושבנא סבא ויתנו לבם בשעת החזרה ובשעת קדיש לענות אמן כהלכתן ובשכר זאת לא תאונה אליהם רעה ויזכו להאריך ימים ושנים על התורה ועל העבודה גם עד זקנה ושיבה הם ובניהם ובני בניהם עד עולם אכי״ר.
ואני הצעיר הוספתי למשגיח הנ״ל שרבינו זצ״ל מרגלא היתה בפומיה וז״ל: בפי ויקרא פרק ד׳ נאמר, ״אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ד׳ אלהיו אשר לא תיעשנה בשגגה ואשם״, ושאל רבינו אם נשיא עשה אחת מכל מצוות ה׳ פירוש מצות עשה. אשר לא תיעשנה זאת אומרת מצות לא תעשה. אם כן מה בא להודיענו הפסוק? אלא [וזאת שמעתי מפני נכדו בן דודי רבי יהושוע טולידאנו שליט״א] שכוונת הפסוק מרמז על אדם שעומד בתפלה ומקיים מצות ״ועבדתם את ד׳ אלקיכם׳ — ״ואשר לא תיעשנה״ בזמן חזרת הש״ץ שאדם מעיין בספרים שאסור, והוא מדגיש ״אשר לא תיעשנה״, שצריך לענות בחזרת הש״ץ ולא לעיין בספרים, אפילו בדבר הלכה וכדו׳.
בהזדמנות אחרת סיפר רבינו, על רבינו חיים בן עטר זיע״א מחבר הפירוש ״אור החיים״ הק׳ בימיו היה יהודי מחוסר פרנסה, והוצע לו ע״י גוי שכנו לקנות פרדס שהיה בסביבת מקום מגוריו של היהודי, והפרדס מלא עצי פרי ומעיינות מים מפכים זורמים מכל צד ועבר.
היהודי הלן אצל רבינו חיים הקדוש להתייעץ עמו על העיסקה, והרב הציע לו לגמור העסקה עם הגוי השכן.
היהודי שמח והלך בזריזות לגמור את העיסקה וגמרו בסכום מסויים, ונפטרו בשלום איש לרעהו.
היהודי חזר לפרדס והתחיל להתבונן שהש״י המציא לו פרנסה בשפע ועכשיו יוכל להתפנות למשק ביתו ולגידול ילדיו ובני ביתו וכר. והנה בתוך כדי הטיול שעשה בפרדם, צמא ולקח ממעיינות המים ושתה, והלך לנוח תחת אחד העצים שבפרדס, מתוך עייפות נרדם והנה הוא חולם שרבו אומר לו בחלום שכל פרנסתו ירדה לטמיון, ועכשיו שוב יהיה מחוסר פרנסה רח״ל.
ופתאום קם מבוהל משנתו ורואה כל מעיינות המים שבפרדס נתייבשו ובראותו כך חשך עולמו בעדו.
ושוב רץ בהול לרבו לראות מה פשר הדברים, התיישב ע״י רבו ולאחר כל שאלותיו, התברר לו שכששתה ממעיינות המים שבפרדס לא בירך ברכת שהכל ובורא נפשות.
על כן אמר לו הרב: שקיבל עונש, על שלא בירך, ואחרי שהתחרט על מעשיו, הלכו ביחד לפרדס והסתובבו לראות אם נשאר עוד באיזה מעין קצת מים, ופתאום ראו שאחד המעיינות מטפטף עוד קצת מים, והרב זיע״א לקח מהם ובירך עליהם ברכת שהכל בכוונה עצומה על אותם המים שנשארו וגם בירך ברכה אחרונה.
והנה פתאום נפתחו כל המעיינות המים לרווחה וחזרו לזרום ולפכות, והרב פנה ליהודי ומסביר לו שכתוב (בישעיה י״ב, ג,) ״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״, מתי תשאבו מים? בששון, כשתברכו שהכל וברכת בורא נפשות, בששו״ן ר״ת בירכת ש׳הכל ו׳בורא נ׳פשות. כי בששון בר״ת, אלו מעייני הישועה, זוכים לישועה.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
יהיה היום והנה אני שיט באה טיטואן, ויתן הסוחר שכרה וירדנו בה לבא עמה. עברנו לפני מצודות סאן רוקו ( עיירה על ידי מפרץ אלחסיראס, במרחק תשעה קילומטר מגיברלטאר ) וסאן פיליפו( עיירה על ידה ) ועיר אלחאזירא ( עיר נמל ספרדית, מערבית לגיברלטאר )הנצבים זה אצל זה מול פני גיברלטאר.
בקענו מי המעבר, כי בהיותם נלחצים באפסים ( בקצותיהם ) מביעים ( מזרימים ) בשטף זרמתם, ובארבע שעות היינו בין ההרים הלאה אל עבר אפריקה.
באנו בנהר העיר ( הואדי המשתמשך מחוף הים לתיטואן, אך עד העיר לא באנו, כי כן דבר המלך מקדם לבל יבא שם איש נוצרי, או יהודי במלבוש נוצרי, על דבר מעשה שהיה : וממוני המלכים שהיו שם על סוחרי לאומותם יצאו והלכו לטנג'יא, חוץ מממונה צרפת כי מטעם המלך הלך לעיר רבאד, ויניחו תחתיהם משנים יהודים שם.
ארבעה משנים המה, של צרפת, של ספרד ופורטוגל, של איגלנד סואיד ודינמארק, ושל וינידיג גינואה וראגוזה. אחרי קחתנו רשיון הערביאים שומרי החוף ירדנו ליבשה ללון בבית אחד רחוק מן העיר אלפים אמה הנקרא מארטין ( הוא מארטיל, נמל דייגים מזרחית לתיטואן ) , ושלושה ימים היינו שם.
אלו מכון ( מצבה הטבעי ) הברבריאה לא יגן עליה בשפאים ( בגבעות ) זקופים בצלעות הים הסוגרים את מבואה ויהיו להם למשמר, אלו מאה אלף גיבורי חיל ומלֻמדי מלחמה אירופה ימצאו דרך לבא לרוֹחב המחנה להעריך מערכותיהם – לא אפונה ( אפקפק ) כי בימים מעטים תלכדנה כח גלילות מארוק מן הקצה אל הקצה.
בזה נוקשה וגם נלכדה גאות גון סיבסטיאן ( מלך פורטוגל, נלחם בסולטאן עבד אלמאלק כבעל בריתו של הסולטאן לשעבר אלמותאכל. שקרב שעל יד ולקצאר אלכביר בשנת 1578, נוצחו הפורטוגלים ונספו כל שלושת המלכים, קרב שידוע בכינויו " קרב שלושת המלכים " ) דוקס בראגאנסה במלחמת אלקסאר בשנת 1577 לספירת הנוצרים ( החוקרים סבורים שהמאורע התרחש בשנת 1578 ולא כפי שכותב רומאנילי )
55 – שם מצאנו סוחר אינגיל לעננדער אחד בא לקנות סוסים ופרדים, הנמצאים לרוב בארץ ההיא בחורים וטובים. אך הסוסים לא יוכנו רק לרכבה, כי אין עגלות בארץ למשוך. כמירעתם באחו כל היום, וישבעון וירויון מדשני הארץ, תכבד עליהם העבודה ולא יצליחו מאוד למלאכה כיושבי הארץ .
60 – הסוחר הביא עמו מטתו והלו כדרך כל עוברי ארחות מערב, יען לא נמצא מלון ולא מטה בכל הדרך אשר אתה הולך. ויהי בוקר בא אלינו איש יהודי מתיטואן להיות לנו לעינים ולמליץ ( למורה דרך ולמתורגמן ), כי בעיר הזאת טאנג'יא, לארג'י, אלקסר, ארזילה וריף נמצאו רבים מזרע היהודים אשר נסו מארץ ספרד.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
A Marrakech, le dimanche est consacre aux preparatifs du mariage. Chez le fiance, les jeunes gens prennent un repas ensemble, alors que les jeunes filles son recues le lendemain pour un repas par la fiancee.
Lundi, "nhar qiman ossora", deux notaires, des leur arrivee a la maison de la jeune fille, verifient sa dot selon la liste inscrite sur le carnet que sa famille avait remis lors des premieres negotiations. Une grande assistance est presente. Le juge tend aux fiances un mouchoir, qu'ils tiennent aux extremites. Les notaires redigent sur place la Ketouba. Ce meme jour ou le lendemain a lieu l'abattage. On couvre la bete d'un drap blanc et d'un foulard vert ou rouge, et on orne ses cornes de bijoux. Les femmes organisent le I'ab et les assistants leur offrent une grama. On sert aux invites des pastel, de la viande et de la mahia.
Mardi soir, on celebre le "hgnna alkbira" (le grand henne). Des le debut de l'apres-midi, les islan et les invites arrivent chez la fiancee. Les musiciens sont la et jouent des airs gais. Les jeunes filles presentes portent leurs plus beaux habits. Le soir, on installe les fiances sur le talamon. La fiance est habillee de la "kaswa slkbira" et porte une couronne d'argent. Son visage est entierement recouvert. Sa mere ou une tamzwara enduit de henne ses mains, pendant que le jeune homme, habille d'un cafetan blanc, place un cadeau dans le creux de sa main. Elle prend soin de ne pas teindre le bout des doigts, afin de lui permettre au besoin de se gratter.Une tamzwara lui couvre alors la main d'un mouchoir. Le lendemain matin, en presence des musiciens, les parents du fiance denouent ce mouchoir et lui remettent un cadeau et du sucre; les parents de la jeune fille font de meme au fiance.
A Beni-Mellal, de nombreuses tamzwarut se reunissent dimanche matin chez la jeune fille, en presence des families et d'autres invites, pour moudre le henne. Pendant la duree de cette operation, les femmes poussent des zgarit, font le I'ab et repetent "Mbark Mss'ud, Mbark Mas'ud" (heureuse destinee, heureuse destinee). On sert de la mahia et des fruits secs. Vers onze heures, apparait la marie, a qui on applique du henne sur les cheveux. La mere du jeunne homme lui offre a cette occasion une robe et du sucre. On teint de henne les mains de toutes les jeunes filles presentes. Chaque femme, en partant, recevra une part du henne prepare.
Lundi matin, 1'abattage comprendra au moins deux betes. Une vache, a laquelle on met du henne et du sucre sur la tete, sera d'abord sacrifice. La deuxieme, "tor di islan", Le boeuf des jeunes gens- est decoree par le cheik, qui lui place un hzam autour des cornes, en disant:
elhdya, lila, : "Le cadeau, pour le soir,
el hdya dal seh" : le cadeau du cheik".
Lundi soir est le "lilt alhanna alzgira" ou la nuit du petit henne. La famille du fiance presente a la jeune fille un mouton, vingt-cinq oeufs, quatre kilos de pois chiches et du henne. Les jeunes gens, portant le fiance, sont accompagnes des femmes qui poussent des zgarit. A la tete du convoi marchent deux islan avec des bougies allumees et une femme qui fait des fumigations d'encens. Les islan chantent des Piyoutim. A leur arrivee, ils installent les fiances sur une table. C'est la mere du jeune homme qui leur appliquera le henne sur les deux mains, qu'elle lie a l'aide d'un mouchoir.Les invites offrent de l'argent aux maries, que la mere de la jeune fille garde pour elle. On sert a boire et a manger, pendant que les femmes s'adonnent aux danses.
L'informatrice ajoute qu'on attache ensemble les deux mains du fiance, comme a un poulet, afin qu'il ne batte jamais sa femme,
Mardi est le "nhar alhanna alkbira" ou jour du grand henne. Une grande fete a lieu chez la jeune fille, qui dure jusqu'au matin. Il n'est pas permis de dormir cette nuit־la.
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
מ״ך בכ״י הח' הש' והכולל כמוה״ר אליהו מאנסאנו זלהי׳ה וז״ל מ״ך בכתב הח' הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל שאול דנאן יזיי״א וז״ן מ״כ בכתב הח' הש' זקינינו כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה בכמוהר״ר שמואל זלה״ה. שהגירוש שהיה בפאיס אלבאליי היה בשי קצ״ח – 1438 למניינם – לפ״ק. וסימניך והפיץ קצח וכמון . והגירוש שבהאלמלאיח היה בש' הרכ״ה 1456 – ליצי׳ וסימניך הרכ״ה בך והענוגה . וגירוש קהל קאשטיליא היה בשי נז״ר 1495 – והסי׳ בא יבוא ברנ״ה . וכדי שלא ישתכח ממני כתבתיו כאן .
עוד העתקתי מכתב הח' הנז' וז״ל. העתק מכתב כמוהר״ר מימון אבן דנאן זלה״ה אחיו של זקננו כמוהר״ר שמואל זלה״ה וז״ל אור ל״ז למב״י ש' ואתם עבדי נאם ה׳ ואני אל לפמ״ה – לפרט מן הפרט – והיא ש׳ השפ״ד ליצירה – 1624 עש״ק ב״ך יברך לחדש אייר אידע נס עצום וגדול לא היה כמוהו ובדורינו שהפליא א׳ בין ישראל ובין אוה״ע. רעשה הארץ רעש גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים. ונשאר הרעש קרוב לשעה גדולה קרוב כשעמוד השחר עולה. וה' הוא ובית דינו הסכימו ונהרסו בתים ועליות. מרווחות. מחוטבות תבנית היכל ונעשו תל עולם. ומתו בפא״ס אלבאלי אלפים ומחצה ועוד קטנים אין מספר ונעשו בתיהם קבריהם. ומבני ישראל וממקנהו לא מת אחד. ברוך אשר הפליא חסדו. ה׳ יגמור בעדינו בביאת הגואל. והי״ז בס׳ וזכרתי את בריתי יעקב וכוי. ולפי שהיה נס עצום רשמתיו. נאם מימון אבן דנאן עכ״ל. והעתקתיו יום ו׳ בשבת ז׳ ימים לחדש אדר אי. ס׳ וגם נמוגו כל יושבי האר״ץ מפניניו לצירה – היא שנת תקל"ב = הארץ מפנינו – 1772
עוד מ״ך בכ״י הח׳ הנז׳ ז״ל. נתבש״מ: הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר שמואל שאול אבן דנאן זלה״ה ביום ש״ק כ״ב לחדש כסלו בשי התקכ״ט ליצירה – 1769. אחר תפלת שחרית ונקבר ביום א׳ בשבת. ודרשו עליו בבה״כ שהיה מתפלל בה, והיו ימיו שבעים ושבעה שנים מ״מ, שהוא נולד בש׳ התנ״ב ליצירה – היא שנת 1692
מ״כ בכת״י ישן נושן מכמוהר״ר אליהו מאנסאנו זלה״ה, עת צרה התצ״ז ליציירה אמרתי אספרה קצת מצרותינו. הצרורות והעמוסות על שכמנו. צרות תכופות זו לזו. אין צרה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם. והאחרון הכביד זו קשה מכולם. שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר. כי אם השמים ברזל והארץ נחושה. ואין זה כי אם בשביל שדברי עונות גברו מני ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחות. כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שיניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך. ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. ובשני בשבת י״ב יום לחדש שבט התחילו היהודים להתענות, ובשלישי בשבת י״ג לחדש הנז׳ הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשת ימים לילה ויום. ובאחד בשבת י״ח לח׳ הנז׳ התחילו אנשי פא׳ס אלבאל׳י לשאול הגשמים. גם אנשי פא׳ס אזדי׳ד התחילו ג״כ לשאול בשני בשבת י״ח לח׳ הנז׳.
ובו ביום היו היחידים בתענית, ולעת ערב עלינו במתי מעט עם ב״ד יצ״ו לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמה״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא. והשכבנו להרב ז״ל. והלכנו כל א׳ לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בשבת ד׳ לחודש הנז׳ לעת ערב ג״כ עלו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל ועשו לפניו כסדר אתמול ואין קול ואין עונה. גם ברביעי בשבת עשו כסדר אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבע״י הפסקת ב׳ ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בשבת כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו תענית צבור והתפללו כל א׳ בבה״ך שלו וכשסיימנו תפלת שחרית עלינו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הידועים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיבה – הקובה – הכיפה שע בנין שער השכונה -ואמרנו שם קצת סליחות לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קוב״ה אשר היה מימי קדם.
ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פא׳ס אזדי׳ד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונד׳ק אלאאוד׳א שם קבורים צדיקים ועתיקים וגאוני עולם כידוע. ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות. ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן. וחזרנו לדרכנו ביגון ואנחה. וברביעי בשבת כ״ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורינו ורבעו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו, והנה עמד לנגדנו איש מומר, ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים אוה״ע הדרים בפא׳ס אזדי׳ד קטון וגדול שם נקבצו ויאמרו איש אל רעהו הבה נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הגדולה הזאת הבאה על כל העולם.
והעלו שהם נתפסים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עבירות שהם בעוה״ר מושרשים בנו. הראשונה היא מים שרופים הנק׳ בערב׳י מ׳א אלחיי׳א היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברנ׳א– בית ייצור לעראק – והיום הזה אין לך בית אשר לא תמצא שם סם המות ואיש ושכנו נמנים על זה לדבר עבירה. ומזה נמשך כמה עבירות המתרגשות. ב׳ היא שבועת שוא ושקר שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גוים היה, ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה׳ ועכשיו נשבעים לשוא ולשקר. ג׳ היא ביטול תפילות. כי הם יודעים שהבוקר אור היהודים קמים בהשכמה וזריזות ומטהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם. ועכשיו כשעמוד השחר עולה כל א׳ יצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו, והסכימו לשלוח לנו שליח לתקן המעוות אולי יחנן ה׳.
ובחמישי בשבת כ״ט לשבט גזרו ג״ך תענית צבור ועשו כסדר יום ב׳, אך ורק לא הלכו חוץ לעיר. ובעוה״ר אין קול ואין עונה ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. והבאים ממתא מקנא׳ס ספרו לנו שבעיר ההיא ירדו גשמים עד שתתה הארץ. ועלינו לשבח ולהודות ולהלל לאדון הכל שהפליא חסדו לנו בליל ש״ק אדר א' והשקיף עלינו השקפה לטובה באשמורת הבוקר פתח ה׳ את אוצרו הטוב את השמים והריק לנו גשמים מן העת ההיא עד לעת ערב והם יורדים טיף טיף. להדי טיף טיף. וקרינו ההודאה כן יעננו ביום קראנו ולא ימנע טוב להולכים בתמים. אוי לי על שברי שביום ש״ק ו׳ באדר ב׳ הוצרכנו עוד לגשמים והפסקתי אני הצעיר מבע״י לצום ששה ימים לילה ויום אולי יעננו ה' וביום ה׳ י״א באדר שהוא צום אסתר אחר התפלה עלינו לבית עלמין לפני קבר החכם כמוה״ר יעקב קניזל» זלה״ה יקרינו איכה יועם זהב וכו', זכור ה׳ וכו', וקרינו סליחות ותחנות, והלכנו לפני קבר הרב הגדול ז״ל וקרינו שם ג״כ קצת סליחות, ועמד כמה״ר שלום אדרעי ודרש, הנושא זכור ה׳ כי וכוי, המאמר במדרש שמואל וישאבו מים גם מים שאבו אלא ששאבו ד״ת כמים. ודקדק, ע״ך נמ״ך וחבל על דאבדין.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-תרל"ג – תרנ"ד 1873 – 1894, ימי מלכות מולאי אלחסאן.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי
תעודה מספר 17 א
התרכ"ד
נועדו לב יחידי קהלינו קהל קדוש קהל צפרו יע"א הלא המה, הרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז והרב אליהו בן היקר שלוש והרב שלם בן היקר משה שטרית ידיד אלפים והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב אהרן בן הרב אלבאז והרב אברהם בן היקר ישועה עולייל והרב ישועה בן הרבברוך עמרם והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והגזבר הנאמן הרב משה בן הרב יעקב הכהן והרב משה בן הרב יששכר אדהאן.
ועתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני עיר שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ, עד עת בא ציון גואל הם המקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש.
כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם לא היה שום היזק לעניי העיר מחמתצ פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או ציבור לפתוח פתח החנות הנכרת כלכ ועיקר.
ולאשר ולחזק הסכמה זו בכל תוקף בלתמוט עולם ועד נקט קניין ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל, יחידי קהלינו הנזכרים אשר נקבו בשמות ובכח הקניין הודה הודאה גמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ובלב שלם וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם לקיים ככל הכתוב לעיל ולבלתי לנטותמההסכמה הנזכרת.
ימין או שמאל ואין רשות ביד שום בר ישראל קטון או גדול אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה לפצוח איזה פתח של היתר בהסכמה הנזכרת. ואדרבא כל המוסיף תוספת טובה בקיום ההסכמה הנזכרת עליו תבוא ברכת טוב.
הואלנו לבאר שאם עמד באיזה אלם יחיד או רבים ופתח איזה פתח החנות בלי שיתן לעניי העיר השליש הנזכר שעלי דידהו רמי לתובעו לדין תורה עד שיקבל עליו את הדין או מצאו לו איזה יכולת באיזה ענין שיהיה, ואם לא מצאו יכולת באותו זמן ימתינו עד עת אשר תפול זרועו של אנס זה ויעשו עמו מה ששוהדן לבל תפול משערת ההסכמה הנזכרת כלל ארצה.
ונגמר הכל בקניין ושובעה חמורה כי אם למה שיועיל מיד יחידי קהלינו הנזכרים באפן המועיל כפיט הדין ולראיה על הכל חתומים פה והיה זה בתשעה עשר יום לחודש אייר הוא זו שנת צדק ומשפט מכון כסאך לפ"ק היא שנת התרכ"ד ליצירה וקיים.
ראינו החתומים מטה שטוב וישר עשו יחידי קהלינו ויפה עלתה הסכמתם הנזכרת בפנים ולכן גם אנחנו מסכימים עמהם על כך ומוסיפים אנחנו לחזק הסכמה זו בכל מיני חיזוקין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה יתד הוא בל תמוט עולם ועד וראיה חתומים פה בכח בית דין יפםה וקיים.
סוף תעודה מספר 17א
תרל"ג – תרנ"ד 1873 – 1894, ימי מלכות מולאי אלחסאן.
הוא היה מלך חזק ונערץ על ידי העם. היהודים התרשמו מיופיו והופעתו, " האלוקים חלק לו יופי חן ויקר מיוחד ". בראשית מלכותו שני מורדים חשבו למלוך ונתפסו על ידו. אחריהם גם תושבי פאס ניסו למרוד בו. שנה שלמה הייתה תסיסה רבה בקרב האוכלוסייה והיהודים היו בפחד מתמיד. שוד והתנפלויות על נשים וסוחרים היו לדבר שכיח. המלך דיכא את המרד הנ"ל באכזריות.
הוא הפגיז את העיר פאס, עד שנדמה היה כי תהפוך לעיי חרבות. התושבים נכנעו. לבטא את הכנעתם שלחו את ילדיהם עם לוחות לימוד הקוראן בידם וידיהם כפותות לאחור. המלך כראותו אותם נמכרו רחמיו וקיבל את הכנעתם. לקח את הצעירים וגייסם לחילותיו, וסלח לתושבי פאס. ההפגנה הזו של פאס, נחקקב בזיכרון היהודים. הפגנת כוח זו הוסיפה להאדרת שמו של המלך והם חיברו " קצידאת " בהם תיארו את המאורע.
בימיו שימש כשר העיר לחאז סעיד בן פאראזי שהטיל מסים כבדים שונים על הקהל. היהודים התלוננו על כך לפני המלך והוא ציווה על השר להימנע מלהטיל עליהם מסים החורגים מהמקובל, בצו המלך משנת 1309 להיג'רא.
מולאי אחסאן הורה לפנות את בית הקברות היהודי בפאס, כדי להרחיב את ארמונו. אז הובאו לצפרו, בכבוד רב עצמותיו של רבי שמואל אלבאז אביו של רבי רפאל משה, שנפטר בפאס בשנת תר"ד ונקבר שם. רבי רפאל משה היה פעיל מאוד לא רק בענייני קהילתו אלא בענייני הידות המערב בכלל.
בשנת 1885, בא למרוקו השגריר הצרפתי פירו. השגריר הנזכר נצטווה על ידי ראשי כי"ח בפאריס להתעניין בגורל היהודים. אתו נשלחו לצפרו האדון חיים בן שמול והמורה המיועד, לצרפתית, שלמה עולייל, ורבי רפאל משה נתבקש לחבר שיר לכבודם. ואמנם חיבר שיר תפארת לכבודן וכמוהו עשה גם רבי שלום אזולאי.
בשנת 1887 כתב מכתב לחברה היהודית באמריקה, ובו הוא מבקש להחזיר את פיליפ מטיוס שהיה קונסול אמריקאי, שטנג'יר, והתערב רבות למען היהודים אצל השלטונות. היהודים ביקשו להשאירו בתפקיד. בשנים הללו שימשו עוד בדיינות עם רבי רפאל משה אלבאז גם הרבנים, רבי מתתיה בן זכרי ורבי רחמים יוסף אג'ייני, שהיה חותם בראש שיטה. ולבסוף הצטרף רבי רפאל אביטבול בנו השני של רבי עמור.
תעודה מספר 158
התרמ"ז – 1877
רודפי צדק מחזיקי כל בדק ובימין צדקתם יתמכו אשורי אחיהם כל בית ישראל האסורים בחבלי גלות זה המר, המה העומדים על הפקודים להציל עשוק מיד עושקו, ועד טוב, וחברת קדושים היושבים ראשונה דמחוז אמריקא י"ץ הנה כח כן יבורכו מפי המשגיח העליון בשמים ובארץ מקור הברכות הגומל לחייבים טובות כן יהי רצון.
אדונים הנאורים באנו להודיע לפני כסא תפארתכם כי אנחנו יושבי אפריקא במערב הפנימי נעים ונדים בידי אדונים רשים ומצאנוהו צרות רבות ורעות אשר עצמו מספר שאם כל אגמי שיחור פשתים יגדלו ולחבל ארוך יפותלו לא ימודו כל התלאה אשר מצאתנו ושטף גלי מרורות אשר סבבונו.
אך מעת הופיע אור השגחתכם על ידי השר פיליס מאטיוס בערי המערב אל ה' חיאיר לנו כי הוא מוטבע החסד והרחמים וקרן עם בני ישראל הדויים וסחופים הורם, ולעת עתה שמענו באומרים כי השר חלף הלך לו ואין חונן ואין מרחם, ואין דורש ואין מבקש.
ועינינו הרואות כי יצאו מזה תלאות עצומות לתת יד לפושעים לעקור נטוע חס ושלום, לכן אנו מפילים תחנתנו לפני מעלתכם להחזיר עטרה ליונה ולהשיב השר הנזכר לאיתנו.
כי ידענו נאמנה כי אין בכל השרים ובכל העמים שהשגיחו לבקש דרור וחופש לאסירי התקוה ככם, ה' צבאות יגן עליכם אמן כן יהי רצון ועיקר הכל הוא שתשימו עיני השגחתכם לטוב על הכבשה זה רזה, אשר נבין אריות רבצה, ולפני גוזזיה נאלמה.
כ"ד אחיכם המיחלים ומצפים שערי התשועה מהאל המושיע על ידי מעלתכם אל עליון יתמיד שלוותכם, תרב גדולתכם, החותמים פה צפרו יע"א בח' אייר משנת וארכתך מהרה תצמח לפ"ק ואתם שלם
הצעיר רפאל משה אלבאז.
סוף התעודה מספר 158
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
עיתון ״הלבנון״ משנת 1872 כותב: ״המסילה (בין יפו לירושלים) הסלולה וסקולה מאבני נגף … לפני שערי עיה״ק כחצי שעה יתנוססו בניינים נהדרים בתוכם ישכונו אחיו ובני עמו בשלוות השקט בהיכלי חמד, גנות ופרדסים יסובבום יזלו בשמיהם … מימין למסילת שדה כובס בנויים בהדר בתים נחמדים נחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת, ישבו יחד בשלום ושלווה כעשרים בעלי בתים״.
מבנים וחצרות נתווספו למבנים ולחצרות של בתי האמידים המייסדים ונבנו מכספי עיזבונות, מתרומות ומהקדשים בעיקר, וכן מכספים שאספו שד״רים של העדה שנשלחו לקהילות בערי מרוקו ובארצות אחרות.
גבירי העדה שרכשו קרקע עשו זאת למטרות השקעה, אך חלק מהם התגוררו בבתי מידות מחוץ לשכונה כגון מימון עמיאל ומשפחתו, שבנו את ביתם בין נחלת שבעה למגרש הרוסים, ליד בית היתומים דיסקין לשעבר, ברחוב הלני המלכה דהיום, במקום שנבנה בו בנק טפחות על אדמת בית עמיאל שנהרס.
גם אהרון מויאל בנה את ביתו בנחלת שבעה והוריש את הבית ואת החצר לכולל המערבים. הבית נהרס, ובמקומו הוקם ״בית יואל״ ברחוב יפו פינת ריבלין ולידו מגרש חנייה.
שלמה אבושדיד בנה את ביתו לא רחוק משם, ואחריו התגורר בו בנו הנודע ד״ר אברהם אבושדיד והקטנה משלוש בנותיו לאה. לאה הייתה מהיפות בבנות ירושלים ונישאה לאחר חיזור מיוסר ואהבה סעורה לבן ציון בן יהודה, הוא איתמר בן אב״י, בנו של מחדש השפה העברית אליעזר בן יהודה.
חמדה בן יהודה כותבת שמעונותיהם של אליעזר בן יהודה ושל שלמה אבושדיד היו בפינה אחת של רחוב בלי שם (אתיופיה 11), סמוך למגרש הרוסים, שאליעזר בן יהודה התגורר בדירה ששכר מיהודי בוכרי וששלמה אבושדיד התגורר סמוך לשם בביתו הגדול (״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה).
המניע החברתי
שכונת מחנה ישראל הוקמה בעיקר מטעמים סוציאליים: לסייע לבני העדה שמרביתם היו עניים מרודים. בימים ההם נחשבה עדת המערבים לענייה ביותר בין יהודי ירושלים. גם מעט העולים שהגיעו ממרוקו באותם ימים עשו את דרכם לירושלים במסע תלאות עד נמל יפו ורק בגדיהם לגופם.
הרדב״ש, מנהיג העדה והאיש שנתן תנופה לבניית השכונה, שם לו למטרה להקים שכונת מגורים לעניי המערבים גם משום האמרת מחירי הדירות ודמי השכירות באותם ימים מעבר ליכולתם הדלה של בני קהילתו. הרדב״ש הקים מוסדות ציבור, בתי כנסת, כולל ומעונות לאלמנות וליתומים, לעניים ולזקנים.
הדוחק והחולי בין חומות העיר העתיקה
בחודש ספטמבר 1866 פרצה בירושלים מגפת חולירע, והיא פגעה קשות ביהודי העיר ובכללם בבני עדת המערבים והבריחה תושבים אלו מחוץ לחומות. העובדה שתושבי משכנות שאננים לא נפגעו במגפה דחפה ליציאה למרחבים, הרחק מהצפיפות ומהזוהמה שבין החומות. יעקב גיליס בספרו ״שכונות בירושלים״ מציין זאת כ״דחיפה המעשית לפעולה של ממש״. המגפה השתוללה בעיר כשלושה חודשים. מספר החללים שגבתה בין החומות על פי רישומי החברה קדישא היה מאתיים ושלוש, ביניהם הרופא היחיד בעיר העתיקה ד״ר בנימין רוטציגל ואשתו. המגפה פרצה גם בעבר הירדן, ומאות ערבים ברחו משם ומצאו מקלט בעיר העתיקה, דבר שהחמיר את הצפיפות בעיר וגרם להעלאת שכר הדירה.
משה מונטיפיורי וציפיות משיחיות
גורם חשוב שדחף להקמת השכונה היה עידודו הכספי והרוחני של משה מונטיפיורי, כפי שנכתב בעיתון ״הלבנון״ מ־ט׳׳ז בסיוון תרכ״ו(1866) שצוטט לעיל.
במאה ה־19 התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי הטורקים. על השמועות המשיחיות בקרב יהודי מרוקו אנו קוראים גם בכתביו של הנוסע הנוצרי ק״ה באזילי, שביקר בארץ ישראל בשנים 1847-1846: ״העליה לארץ ישראל בזמננו גוברת והולכת … מהארצות הברבריות … התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים הקיימים במזרח מסייעים לעליה זו … יש עוד להעיר כי סיפורי העתונים על משא ומתן דמיוני בין השולטן לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת א״י לידיהם, הפיחה תקוה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש״.