Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Premier texte : metiers juifs a Taroudant
Les Israelites eparpilles un peu partout dansla Medina(quartier indigene) ont choisi toutefois leurs boutiques dans des fondouks, dans des places a proximite du Mellah
Les grands commercants sont des marchands d'etoffes, de sucre et de the. Ils sont installes dans un vaste fondouk. Leurs boutiques [????] sont entourees de [???]. Le client [passe?] [???]' et s'arrete, examine un article, en discute le prix ; en bas, il choisit la marchandise qui lui a paru la plus avantageuse
Aux portes des fondouks, les merciers s'installent humblement par terre. Sur un sac de chanvre, ils etalent boites d'allumettes, echeveaux de fil, epingles, aiguilles, savons, colliers de perles, bougies, bonbons et epices. Les passants sont nombreux. Ils demandent un sou d'allumettes, deux sous de sel, cinq sous de fil. Le marchand sert ses clients avec patience. II voit avec plaisir les modestes petites pieces d'argent remplir petit a petit son ecuelle cachee sous le sac de chanvre. Pendant deux ou trois jours, il aura de quoi nourrir sa grande famille. Un sourire eclaire son visage de vieux qui incarne, avec sa barbe blanche et longue, ses cheveux ebouriffes sortant de sa calotte toute crasseuse, le type du Juif du Sous.
Je le regarde un bon moment. Je m'approche de lui et lui demande des bougies, il m'en tend une et me dit: "Gib tlata soldi", apporte 3 sous. II me sert avec empressement et me comble de benedictions parce que je lui en achete une dizaine a la fois. Je m'engage ensuite dans la ruelle qui conduit au Mellah. La, assis dans la poussiere, une vingtaine de savetiers travaillent au seuil de leurs boutiques tres obscures et fort petites. Certains [d'entre eux?] sont borgnes. Ils raccommodent peniblement les babouches. Ils ont pour tous instruments une grosse aiguille, une alene de [???], un couteau ou plutot un rasoir. Le cuir dont ils se servent pour les reparations n'est autre que la peau de n'importe quelle bete qu'ils ont fait secher au soleil et ensuite raclee pour en enlever les poils. Tout ce qu'il y a de plus simple, de plus primitif. Nous vivons au milieu des gens surement en arriere de quelques siecles.
Les selliers plus loin manient leur grosse aiguille et discutent entre eux. Ils ne sont pas nombreux. II y a la des peres de famille qui travaillent a la journee pour un salaire mediocre, de pauvres malheureux comme la plupart des Juifs de Taroudant : comme ces orfevres qui s'aveuglent a graver des poignards indigenes et autres bijoux en argent ; comme ces ferblantiers qui fabriquent en serie des lanternes et des cafetieres et qui sont tres heureux lorsque la journee leur rapporte deux ou trois francs
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
לעומת זאת, המורשת הרוחנית שהביאו אתם היהודים הללו מארצות מוצאם, באה לידי ביטוי בעיצוב הפנים. אלמנטים ארכיטקטוניים הזהים לאלמנטים מארצות מוצאם שולבו בבניין המשופץ באופן המבטא את העולם ה
רבי משה מלכא
רוחני, הצורני והחומרי העשיר, אותו השאירו מאחוריהם בבואם לישראל.
הצורך בשילוב בין הצנעה כלפי חוץ והעושר כלפי פנים יצר אתגר תכנוני ועיצובי יוצא דופן, ובמהלך תכנון הבניין נדרשנו לעמוד מקרוב אחר העולם העיצובי בארצות המוצא, כולל נסיעות למרוקו, פגישות עם אדריכלים, מתכננים ומעצבים מקומיים, וביקור בעשרות אתרים הרלבנטיים לעולם הרוחני, הצורני והחומרי של ארצות אלה.
המבנה במצבו כיום הוא התוצאה הסופית של הלימוד המעמיק, ההתלבטויות ויצירת השילוב הרצוי, כאשר נותרו עדיין השלמת הקומה השלישית וחלל גג הרעפים״.
מחנה ישראל – השכונה וראשית הקמתה
שכונת מחנה ישראל נוסדה ב־1866. היא נקראה גם שכונת ממילא משום קרבתה לברכת ממילא, או שכונת המערבים בפי תושביה, שמרביתם הגיעו מן המערב, ממרוקו שבצפון־מערב אפריקה. יש חוקרים המקדימים את ייסודה לשנת 1865, עם רכישת המגרש הראשון באדמותיה, אך השלב העיקרי לראשית בניינה נסתיים רק בשנת 1868. גראייבסקי כותב ב״ספר הישוב״: ״בשנת תרכ״ה (1865) נבנתה השכונה השניה (אחרי משכנות שאננים) מחוץ לחומות העיר, שכונת מחנה־ישראל לעדת המערבים בירושלים״.
במפת וילסון שכותרתה ״התפתחות השטח הבנוי בשכונת מחנה־ישראל 1864 – 1918״ (ראה עמי 20), מצוין כי המבנה הראשון בה נבנה כבר ב־1864, וייתכן שזהו ביתו של נוצרי ששמו יוראי שממנו נרכשה החלקה הראשונה. וילנאי בספרו ״אוצר יהודי ספרד״ אף מקדים את המועד וכותב: ״המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר״י – (1850). זהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומות העיר־העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית ולפיכך הייתה מכונה
שכונת־המערבים״. נראה כי קביעה זו אינה מדויקת וכי קרוב לוודאי שהשכונה נוסדה ב־1866-1865.
מחנה ישראל הייתה השכונה הראשונה שהקימו יחידים מחוץ לחומות ירושלים. קדמה לה שכונת משכנות שאננים, שהוקמה ב־1860 והייתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות. היא נבנתה ביזמת משה מונטיפיורי כבית מחסה לעניים ולימים נקראה לכבודו בשם ״ימין משה״. הייתה זו שכונה ציבורית שנועדה לכלל עניי ישראל, וטחנת הקמח שהוקמה שם קודם לכן ב־1857 נועדה להוזיל את מחיר הטחינה לעניים.
שכונת נחלת שבעה נוסדה סמוך לאחר הקמת מחנה ישראל ונחשבה משום מה במשך זמן רב השכונה הראשונה שהוקמה ביזמת יחידים מחוץ לחומות, אולי משום יחסי ציבור טובים יותר של תושביה. קרקעותיה של שכונה זו נרכשו ב־1867, אך בבנייתה הוחל רק בשנת 1869, ויש חוקרים המציינים כי בתיה הראשונים נבנו בשנת 1870.
את דבר היותה של שכונת מחנה ישראל השכונה הפרטית הראשונה מחוץ לחומות מציין גם אברהם משה לונץ במורה הדרך שלו מ־1891: ״השכונה הזאת (שכונת המערבים היהודים מול בריכת־ממילא) נבנתה לפני כל השכונות האחרות אשר מחוץ לעיר ובה בית־הכנסת ובתים אחדים להכולל״.
שכונת מחנה ישראל בגבולותיה המורחבים והבנויים עד שלהי מלחמת העולם הראשונה השתרעה בין הרחובות האלה של היום: רחוב אגרון בצפון־מזרח, רחוב דוד המלך במזרח, רחוב הס בדרום־מזרח ורחוב זמנהוף במערב. שטחי הקרקע שהוקמה עליהם השכונה היו על אדמות גבעת ניקופוריה. חלק מהם היו מוקפים במטעי זיתים של היוונים, והשאר היו אדמות שממה וטרשים, מרבץ למרצחים, לגנבים ולשודדי לילה ומקום ששוטטו בו תנים וצבועים.
אחדים מאמידי העדה המערבית רכשו שם קרקעות ובנו עליהם בתים ואחוזות. את הקרקע שנותרה בידם מכרו לאחרים מבני עדתם. תעודה משנת 1866 מעידה על רכישת קרקעות כאלה סמוך לברכת ממילא: ״לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידועה להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז׳(נזכרת) קנו שדה א׳(אחד) הח׳(החכם) המי(המופלג) כה״ר (כבוד הרב) מכלוף זירגואל יצ״ו(ישמרהו צורו וגואלו), והחי המי(…) מערבי הי״ו(השם יחייהו וישמרהו), ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ (גם־כן) שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והחי הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע (נוחו עדן)״.
כאמור, בהתחלה נרכשה קרקע מנוצרי ששמו יוראי ושהיו לו בית, חצר ובור מים מוקפים בשטחי מטעים של ניקופוריה וגם באדמות טרשים. העיתון ״הלבנון״ מחודש סיוון תרכ״ו(1866) מדווח על רכישה נוספת: ״בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו(השם יחיהו וישמרהו) לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתיישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה״.
כל השטח שנרכש עד אז, לרבות השטח שרכש הרדב״ש, שהחל בפעילותו ובמעורבותו בבנייה בשכונה רק ב־1869, הגיע לארבעה דונם. בין הרוכשים בלטו שלמה אוטבול (אבוטבול), מכלוף זירגואל ואליהו עזרא. על אליהו עזרא נכתב כי רכש קרקע מול ברכת ממילא ולימים נבנה עליה חלק משכונת מחנה ישראל. בתחילה בנה שם את ביתו והתגורר לבדו. בלילות היה יוצא ורובהו בידו כדי לירות ולהבריח את הצבועים ששוטטו בסביבות נחלתו.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-פורים שני
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
פתח דבר
פורים שני
פורים שני היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו בתוניס מראשית המאה ה-17. תוניסיה מספר על מאורע שאירע לרב הסוחר ידידיה בן נחמן מיכאל בי"ב בשבט תק"ב (1742) שודד התנפל עליו והכהו מכות רצח. לאחר שניצל כתב מגילה בשם "מגילת ידידיה".
במגילה הוא מספר על נס ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות" כי ראו ברעש רמז על ג' פשעים: ריב, עריות, שבועת שקר. לזכר המאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת לוורנו את יום כ ב' בשבט ליום צום ותענית. הדיין ר' מלאכי בר יעקב ה הן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה ". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות.
היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792) – בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו "), במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה…" (חלק ב' סימן י"א עפ)
תרומת הגורנים
תרומתם של הגורנים ליהדות תוניסיה ולארצות המגרב בכלל, הייתה רבה. לא זו בלבד שקהילת הגורנים הייתה מעורבת מאוד בתחום המסחר והכלכלה, אלא שגם בתחום הרוחני והדתי היא הביאה לתוניסיה את הזרמים הגדולים של המחשבה הספרדית.
תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה, היא אומנות הפיוט הספרדית. אומנות זו טופחה ואומצה בחום על ידי יהדות זו, עד שיצרה לה סימנים משל עצמה, אולם תרומת הפיוט הספרדי לא נמחתה ממנה עד היום הזה.
ברם, תרומתם של היהודים הליוורנזים לא נבלמה במנהגי המסורת בלבד – מתוכם יצאו אנשי רוח משכילים רבים, בהם עיתונאים, רופאים ופעילים פוליטיים. בתחילתה של המאה העשרים המשיכו היהודים הליוורנזים לשמור באדיקות על זיקתם לאיטליה. הם השתקעו בערי החוף של תוניסיה בעיקר, רובם בעיר הבירה תוניס, ויתרתם בערי החוף – ביזרט, סוס וספאקס. הם למדו בבתי ספר איטלקיים ובסיום לימודיהם יצאו ללימודים באוניברסיטאות באיטליה ולמעשה היו הראשונים בהתמערבות הקהילה היהודית בתוניסיה.
בחלוף השנים, וככל שהמדינה התוניסאית התמערבה, עם קרבתה ועם הפיכתה למושבה חשובה של צרפת, הוסיפו בני הקהילה יוקרה וכבוד לעילית היהודית בתוניסיה בשל ידענותם והשכלתם האירופאית.
הקשרים עם איטליה
הקשרים של הקהילה האיטלקית בתוניסיה עם איטליה ארץ מוצאם, היו טובים. התוניסאים ממוצא איטלקי הגנו עוד בסוף המאה ה-19 על האינטרסים האיטלקיים בתוניסיה. הם נהנו מהזכות שניתנה לנתינים האיטלקיים להעביר את אזרחותם האיטלקית מאב לבן ולעסוק בתוניסיה בכל המקצועות החופשיים ולהקים בתי ספר ומוסדות עזרה. לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הניחו כמו שאר יהדות איטליה, ששלטונו החדש של הדוצ'ה ישרת את האינטרסים האיטלקיים. הם גם לא יכלו לעמוד בלחץ האדיר של הקונסוליה האיטלקית להציג אהדה כלפי המשטר החדש והם אף חששו כי הסתייגות ממנו תביא לנידויים ולחרם מצד האומה האיטלקית. לפיכך נפוצה בין יהודי הגורני התופעה של תרומה למען הצבא האיטלקי שיצא לכבוש את אתיופיה ואף נטילת חלק בלגיון הזרים שהיה מורכב ברובו מאיטלקים תושבי ארצות חוץ.
בזכות נאמנותם זו של הגורנים הם זכו לתפקידים ברשויות האיטלקיות ובקונסוליות. בשנות השלושים של המאה העשרים היו לליוורנזים נציגים בתוניסיה: במועצה המינהלית של הבנק האיטלקי – בנקה איטליאנה די קרידיטו (Banca Italiana di Credito), במועצת המנהלים המקומית של העיתון ליוניונה (L'Unione) ובהנהלת מוסדות צדקה ובאגודות תרבותיות.
לקראת סוף שנות ה-40 של המאה ה-20 החלה להתגלות ההתנגדות למשטר הפשיסטי. בקהילת הגורנים היו גרעינים קטנים אך בעלי השפעה של הבונים החופשיים, הסוציאליסטים והאנרכיסטים. כתגובה חלה ההתעוררות האנטי פאשיסטית לאחר שצעירים יהודים הגיעו אל הקומוניזם, וניסו להגשים בפועל את האידאולוגיה שלהם באמצעות התנגדות של ממש למשטר הפאשיסטי כפי שקבע אותה האינטרנציונל הקומוניסטי השביעי. הם נתנו את תמיכתם לליגה האיטלקית לזכויות האדם והיו היזמים העיקריים של הבטאון לאיטליאנו די תוניסי (l'Italiano di Tunisi) שהחל להופיע באוקטובר 1936. הקונסוליות האיטלקיות גינו את התנועה וכינוה "תנועה של בוגדים". הפשיסטים אף החלו במאבק אלים בפעילים בתנועה שבמסגרתו נרצח הפעיל מיצ'לי, אולם הבטאון האנטי פאשיסטי המשיך להופיע.
קהילת הגראנה הוכתה בתדהמה של ממש כשהחיל הדוצ'ה מוסוליני את חוקי הגזע שאסרו עליהם ללמוד במוסדות חינוך ציבורי, יסודי, תיכוני וגבוה. הם לא יכלו עוד להחזיק משרה ממשלתית וזכויותיהם ברכוש תעשייתי וחקלאי הופקעו. גם הנישואין המעורבים נאסרו עליהם ולמרות שהיהודים ממוצא תוניסאי היו רחוקים מארץ המוצא של הגזרות, הם נפגעו קשות מפרסום החוקים שלמעשה נידו אותם מכל קשר לאומה שאהבו כל כך.
לאחר חוקי הגזע פחת באופן משמעותי מספר היהודים שביקשו להתאזרח כאיטלקים. הקשר לאיטלקיות כמעט ונעלם, מאידך, הפעילות האנטי פשיסטית בתוניסיה של קהילת הליוורנאים גברה. הם הקימו עיתון יומי בשם איל ג'יורנלה (Il Giornale) אשר בו בלטו כותבים והוגים יהודים אינטלקטואלים שלחמו בלהט כנגד השלטון הפשיסטי.
לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה ופחתה ההתבדלות הליוורנזית, בני הקהילה חברו לארגונים הציוניים ולתנועות הנוער ככל צעירי הקהילה היהודית, הנישואים המעורבים הלכו ונתרבו ולמרות הבדלי המעמדות היכרים בזכות הבלטותה של הקהילה הליוורנזית בחיי המסחר ובמקצועות החופשיים בתוניסיה, הרי שהציונות והאידאולוגיה הציונית הביאו להטמעות ממשית של קהילה זו ביתר בני הקהילה היהודיים, כשבראשי התנועות הציוניות עומדי בני הגורני בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית המקומית
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה
דפוסי החברה היהודית.
נוסף על הנתונים החיצוניים שנקבעו על פי הנסיבות של הפוליטיקה החיצונית והפנימית של מרוקו, יש לציין את התפקיד החשוב של הגורמים החברתיים הפנימיים. בראש וראשונה יש לציין כי חלק מדפוסי החברה היהודית מושפעים מאורח החיים ודפוסי החברה של החברה המארחת.
ואולם אנו נדגיש שני צדדים שהם ייחודיים לחברה היהודית דווקא. לדפוסים אלו יש לעתים מקבילות בקהילות ישראל בגיליונותיהן שארגונן הפנימי הוא בעל מתכונת דומה. מן הדין לשרטט אי אלו קוים בחיי הקהילה היהודית במרוקו. בעיקר יש לציין את התפקיד החשוב שנועד לנגידים וחכמים בתוך הקהילה היהודית.
הנגידים היו אחראים על ביצוע המיסוי, אך לא זה היה תפקידם היחידי, יש לציין את העדר המיסוד המלא של תפקיד הנגיד, שאין בו תכונות של קבע, ומבחינה זו שונה מעמדו מזה של החכם או הדיין. תפקיד הדיין יש בו מעט יותר קבע, והוא מעוגן במסורת ההלכה מימים עברו.
ואולם בכל מקרה יש לציין את ייחודה של מרוקו שנגידיה על כורחם, היו כפופים להנהגה הרבנית שהייתה הסמכות העליונה בחיי היהודים במרוקו. אלא שיש להוסיף כי גם המשרה הרבנית לא הוגדרה עד תום וגם בה נותר תפקיד חשוב לאישיותו של החכם על פיה עיצב את מעמדו.
כמו כן נזכיר כי במרוקו מונו רבנים בתוקף ה " שררה " העוברת בירושה ומכאן נבין כי רבים מצאצאציו של רבי יעקב אבן צור נשאו בתפקידי הדיינות אחריו, כשושלת רבנים מפוארת, כפי שנראה להלן. היו שניים מצאצאיו המכובדים מעורבים בהדפסת ספר פיוטיו שך רבי יעקב אבן צור, תודות למשרה הרבנית הנכבדה אותה ירשו מאבותיהם.
מאידך גיסא יצויין כי המעמד האינדיבידואלי של תפקיד הדיין גרם לכך שלבעלי דין אשר קָבלו על פסקו של בית דין אחד, ניתנה אפשרות לפנות לבית דין אחר ולערער. תופעה זו קשורה במספר הליכים משפטיים והיא חזרה על עצמה בימי רבי יעקב אבן צור.
כמו כן יש לציין כי מוסד חשוב אחר הקשור לחיי היהודים, הלא הוא בית הכנסת, מתחלק במרוקו לבתי כנסת של יחידים ובתי כנסת של ציבור. אלא שלעתים הוגבלה פעילות בית כנסת של יחיד, ואפילו על רבי יעקב אבן צור שומעים אנו כי בבואו כפליט בטיתואן ביקש לפתוח בית כנסת ולא הרשהו לקבץ אליו פליטים שברחו כמוהו מפאס מפני חמת המציק.
בתחום היחסים עם הנוכרים מתרחש תהליך מיוחד כשהיהודים מתרכזים בפאס ברובע היהודי המיוחד הלא הוא המללאח. יש להוסיף כי חלק נכבד מן היהודים יושבים במרוקו בערים. מכאן שתרבותם היא עירונית. ומצוים בהם יהודים רבים העוסקים במסחר. והודים אלו נהנו מן ההגנה של המלך , ומן הדין להזכיר את עובדת היסוד, כי במרוקו היו שני אזורי שלטון, אזור הממשל היעיל, עליו חלה שליטתו של המלך הלכה למעשה ומשם גם נגבו המסים באופו סדיר, ומכן השם בלאד אלמכ'זאון, לאמור הייתה זו אדמת האוצר, באזור שלטון זה תקפה יד המלך לגבות מסים, אך היה ביכולתו גל להגן על נתיניו היהודיים.
לעומת זאת היו אזורים אליהם לא הגיע השלטון, שנקראו בלאד – אסביה, לאמור " אדמה ללא רסן ", ושם היה ראש השבט או תקיף מקומי פועל כשליט עצמאי, כשהיהודי נאלץ איפוא לצאת מעירו לצורך מסחר, למרחקי ארץ.
נתחייב לעתים קרובות להישען על עזרת תקיף מקומי. וכך נוצרה מערכת יחסים מעניינת מאוד שעברה לעתים בירושה מדור לדור בין יהודים לבין שושלת של ראשי השבטים מקומיים, אשר סיפקו הגנה לאותם סוחרים שהסתובבו ברחבי מרוקו בתחום שמחוץ לממשל הישיר של המלך.
כרקע כללי לפעילותו של רבי יעקב אבן צור עלינו ליתן את הדעת לתחומים נוספים. שכן אין היצירה הספרותית צומחת מתוך חלל ריק. וגם אם אין הדברים עולים ישירות מתוך כל שיר ושיר , והנה האווירה הרוחנית שברקע היא אחת. על מרוקו במאה הי"ח נוכל ללמוד מתוך ספר שאלות והתשובות של רבי יעקב אבן צור " משפט וצדקה ביעקב " .
מספר זה וממקורות אחרים למדים אנו על מקומם של אומנים ובעלי מלאכה בפאס. שאלת החינוך העסיקה את רבי יעקב אבן צור בכל חריפות והוא התמודד בכל כוחו עם שאלה זו מתוך ניסיון לתקן תקנות לשיפור מצב החינוך היהודי במרוקו. ואחרונה חביבה היא המשפחה היהודית במרוקו : על אף המבנה החברתי המיוחד שלה כמשפחה גרעינית משולבת במסגרת משפחתית רחבה יותר של בתי אבות, הנה גם בה נשאר מרחב יוזמה ליחידים.
לסיכומו של פרק זה יש לציין כי ככל שהננו מתבוננים במאה הי"ח על חכמיה היהודיים, יש להבליט את הפעילות הספרותית הענפה של חכמים שקמו באותה תקופה. ואין להשוות בין תקופה זו לקדמותה. מעל לכל יש להבליט את השגשוג הרוחני של דורו של אבן צור, הניצב בסתירה לתנאים הקשים שנכפו על היהודים מבחוץ בימי מולאי איסמאעיל, אך המבטא את חוסנה הפנימי של החברה בעלת מנהיגות דתית מפוארת, דוגמת רבי יעקב אבן צור שעל תולדותיו נעמוד להלן.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג
הכתובות שנתגלו בערב, ושרידי המקדשים, הקברים, ברכות, הבורות והסכרים, העידו נאמנה על גדולת הארץ לפנים. החוקרים החלו חושפים את קורותיהן של ממלכות עתיקות, שהיו קיימות שם לפני אלפי שנים " ממלכות מָעָן, שבא, חצרמות וקַתַבאן, ממלכת הנבטים, תדמור, לִחיאן וחמיאר.
זוהו השמות שהיו ידועים מן התנ"ך והספרות היוונית, ונחקרו השפעות גומלין בשטח התרבות והדת. נתעוררה בעיית קשרי המסחר, שראשיתם נעוצה בתקופה קדומה מאוד של ההיסטוריה האנושית בקדמת אסיה ואפריקה, ונתברר שערב הייתה לפנים מרכז גדול חשוב, המפורסם ברחבי מזרח ומערב.
דרכיה המו לפנים מרוב אורחות, שגמליהן נשאו את סחר שבא וכוש. אורחות אלה היו מחברות את הארצות שבאזור הים התיכון עם הודו וסין, כלומר את אירופה עם אסיה ואפריקה. כי ים סוף והמפרץ הפרסי לא היו מפרידים בין חלקים אלה של העולם וערב, אלא, להיפך, מחברים אותם אליה.
לנו , היהודים עניין מיוחד בחקר ערב.
אנו מסתייעים בתוצאות של חקירות המדע הבלשני השמי בחקר הלשון העברית ודקדוקה. לאור התגליות השבאיות – חמיָריות מתבררים ומתגלים עניינים סתומים במקרא. זאת ועוד אחרת : מימי אברהם גייגר, שספרו " מה קיבל מומחמד מן היהדות ? " הופיע עוד בשנת 1833, מנסרת בעולם המלומדים השאלה : חלקה של איזו דת גדול יותר באסלאם, חלק של יהדות או חלקה של הנצרות ? ויצויין עוד, שחקר ערב מפיץ אור רב על קורות תפוצות ישראל אחרי חורבן הבית השני.
כשלוש מאות שנה אחרי מרד בר כוכבא קמה בחצי האי ערב, בחלקו הדרומי מערבי, הנקרא היום תימן ( אז קראו לו מדינת שבא או חִמְיָר ) שושלת מלכים מתייהדים והארץ נחשבה בעולם למדינה יהודית. האחרון בין המלכים האלה ד'ו נואַס, נלחם לעצמאות ממלכתו ונפל בקרב. הכתובות שנחשפו מעידות על השפעתה של היהדות על חיי העם החמירי.
באותה תקופה ממש הקימו מהגרים יהודים בצפון הארץ, בחיג'אז, שורה של כפרים, קריות וישובים באזורים הפוריים של הערבה. הללו היו אדוני השטחים האלה : " מלכי מדינה ", " מלכי תימא " כך קוראים להם ההיסטוריונים הערביים. באחוזותיהם הקימו את טירותיהם ומצודותיהם, ורק ברשותם יכלו מהגרים חדשים מבין שבטי ערב להתיישב בסביבות הנאות היהודיות.
דברי ימי יהודי ערב לוטים עדיין בערפל, ובחקירתם נתקלים בבעיות שעדיין לא נמצא להן פתרון. ביחס לכמה פרקים מחיי בני עמנו בערב חסרים המקורות לגמרי, ואילו לפרקים אחרים נשתמרו ידיעות מועטות בכתובות של דרום ערב וצפון ערב, בתלמודים ובמדרשים, בספרות הכנסיה, בדברי ימי הערבים ואגודותיהם, ובעיקר בספר הדת המוסלמית – בקוראן.
מלומדי המערב, לרבות המלומדים היהודיים, עסקו על פי רוב בעניין זה רק דרך אגב, בקשר לבעיות אחרות, או הצטמצמו במחקר פרקים בודדים ולא הקיפו את כלל קורותיהם של יהודי ערב. כנראה לא ראו את הקשרים בין החוליות הבודדות או נרתעו מפני הקשיים הרבים, המתעוררים בשעה שניגשים לחקירת כל המקורות.
משום כך נתפצל אף אותו החומר המועט אשר נשתמר עד ימינו, לא ניתן לנו מחקר, המכנס את כל המקורות הידועים לנו, מעביר אותם בכור הביקורת, מעבר מחדש את החומר ומצרף את הטבעות לשלשלת אחת.
בספר המוגש בזה לקוראים, נעשה ניסיון לתקן מעוות זה. כונסו בו כל היריעות שנותרו ממגילות דברי ימי יהודי ערב, והחומר המכונס מצטרף לפרק חשוב בקורות עמנו. המחבר השתדל להרצות את תולדות נפוצות ישראל בחצי האי ערב לפי סדר השתלשלות המאורעות, ונדמה לו כי עלה להפיץ אור חדש על כמה וכמה תופעות ולעקור שיבושים שונים.
על ראשית ההתיישבות היהודים בערב אין בידינו ידיעות מוסמכות. יש אגדות שונות, שמקצתן מקורן בתנ"ך ובתלמוד ומקצתן נולדו בער עצמה " אגדה על ראשוני הכובשים, שבאו לערב בימי משה רבנו ונאחזו בה. אגדה על כהנים, אשר הבקיעו להם דרך בשעה שנבוכדנצר צר על ירושלים והגיעו לערב. אגדה על יהודים, שנרדפו על ידי היוונים בארץ ישראל והיגרו אל ערב וכו…..יהודים ולא יהודים טיפחו אגדות אלה.
לעומת אגדות דומות, שנתרקמו בתפוצות אחרות, מוצאים אנו באגדות האלה של ראשית התיישבות היהודים בערב גרעין מה של אמת. הידיעות על התיישבותם של יהודים בימי בית שני בארצות הסמוכות לארץ ישראל מתאשרות על ידי מציאות שונות. כתובות, דברי עתיקות, מטבעות. לאט – לאט עברו רבים מבני עמנו דרומה והגיעו אל לב ערב.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
משפחת בן שמיען
בני המשפחה נקראים ע״ש ראש המשפחה ר׳ שמעון; במאה התשע עשרה עזבו דברו בני משפחת בהן בן שמיען והתיישבו בקהילות מליליא והאיזור הספרדי, איזור ריף.
הזקן הבשר, תם וישר, ירא ה׳ ושלם, גומל חסדים טובים, ר׳ שלמה בן שמיען הוליד: יהודה.
הצדיק, זקן ונשוא פנים, בעל צדקה וחסד, טוב לה׳ וטוב לבריות, ר׳ יהודה הוליד: שלמה, מרימא, מאחא, סלטאנא.
המנוח הצדיק ר׳ יצחק בן שמיען חי היה בעיר מליליא ואין בידינו פרטים על בניו.
משפחת ברמליל
משפחה נכבדה מוזכרת באגרת יחם פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עט׳ 137). אבי המשפחה המכונה בר מילי או בר מליל היה בעל לשון צח ומילים ברות וברורות.
הזקן והחסיד, פרי צדיק עושה חיים, גזע ישישים, אבן הראשה, איש מגזע אהרן, גזעא דקשוט, הצדיק ר׳ שלמה הכהן די ברמליל, הניח ברכה: משה, דוד, יוסף, אהרן.
הצדיק, עץ עושה פרי, אילנא תקיפא, נהנה מיגיע כפיו, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים עם החיים, ר׳ משה הכהן (נתבש״ם שנת תרמ״ו) הוליד: דוד, שמואל, שלמה, רחמים, אהרן הי״ד, עווישא, מסעודא, מרימא.
הנכבד, גומל חסדים טובים, ביתו פתוח לרווחה, נהנה מיגיע כפיו, נקי כפים, מיחידי הקהילה, מזכה את הרבים, וימל את בני ישראל, ובעל מקוה טהרה בבית, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: משה־מאיר, אהרן, אברהם, חיים-אליהו, אסתר, מרימא, סאעודא, עווישא הי״ן, נונא.
גברא רבא ויקירא, רחים ומוקיר רבנן, אוהב תורה ולומדיה, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמואל הכהן הנד הוליד: משה, שמעון, אסתר, סאעודא, נונא.
החשוב ומעולה, בפז לא ימולה, טוב לשמים ולבריות, איש חסד, מתהלך בתומו צדיק, הזקן הכשר ר׳ שלמה הכהן הנד הוליד: ר׳ משה הי״ד (נהרג בפוגרום בעיר ג׳ראדא), אברהם, סתירא, סאעודא.
הזקן הכשר ונשוא פנים, נקי כפים ובר לבב, רחים ומוקיר רבנן, ואיהו גופיה צורבא דרבנן, הצדיק ר׳ רחמים הכהן הנד הוליד: ר׳ משה, אהרן, שמעון, אברהם, אליהו, אסתר, סאעודא, זהארי.
החכם השלם, בישראל להלל, סופר סת״ם, שו״ב, מרביץ תורה בישראל, תלמיד חכם בקי וחריף, הרב אהרן הכהן הנד הי״ד הוליד: ר׳ משה, מרים, אסתר.
הזקן הכשר, טוב בעיני אלהים ואדם, נהנה מיגיע כפיו, גומל חסדים הצדיק ר׳ יוסף הכהן די ברמליל הנד הוליד: יצחק, דוד, סתירא, מרימא, מסיעדא.
הזקן הכשר, ירא אלהים וסר מרע, איש אמונים, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ אהרן הניח ברכה: יעקב, יהודה, מסיעדא, סתירא, זמילא.
המנוח הולך בתומו, גומל חסדים טובים, משכים ומעריב, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: יהודה (ליאון), סוזן, עווישא.
הנכבד, ענוותן ושפל ברך, מתפרנס מיגיע כפיו, משכים ומעריב לבי כנישתא, הזקן הכשר ר׳ יהודה הוליד: אהרן, אליהו, שלמה, מרים, ג׳ולי, סלטאנא.
גברא רבא, אבן טובה, חי מעמל עשר אצבעותיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שלמה די ברמליל הניח ברכה: אהרן, מרימא.
הנכבד, ישר ותם, איש אמונה, חי מיגיע כפיו, משכים ומעריב לבי כנישתא, הזקן הכשר ר׳ אהרן הוליד: שלמה, אליהו, יוסף, דוד, כרמלה, עליזה, שמחה, סאעודא הי״ד, לאוני הי״ד (שתיהן נהרגו ע״י בני עוולה בכפר ג׳ראדא בשנת תש״ח).
מסורות ולשונות של יהודי צ.א- משה בר-אשר
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה
מסורת ולשונות
מאת : משה בר אשר
המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן
האוניברסיטה העברית ירושלים
מוסד ביאליק
המכללה האזורית אשקלון
התשנ"ח
משה בר-אשר (נולד בי"ב בתמוז תרצ"ט, 29 ביוני 1939, מרוקו) הוא בלשן ישראלי, מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית ומופקד הקתדרה לחקר הלשון העברית על שםחיים נחמן ביאליק באוניברסיטה העברית בירושלים. בנוסף הוא מכהן כנשיא הארגון "ברית עברית עולמית".
בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ג (1993), חתן פרס רוטשילד לשנת תשס"ח (2008) ופרס א.מ.תלשנת 2012.
תוכן העניינים
פתח דבר
שער א: ספרות השרח
א. השרח המערבי למקרא ולספרות יהודית אחרת – טיבו ודרכי גיבושו
ב. על הדרש בשרח
ג. שכבות הלשון בשרח המערבי
ד. לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו: דברי מבוא והטקסט לפרשת בראשית
ה. עיונים במסירות של שרח לשון לימודים
ו. על מקורותיו של לשון לימודים
ז. הערות למילון השמות של כלי הנגינה בשרח
שער ב: פרק בדקדוק הערבית המדוברת
ח. דרכי ההקטנה בלהגי הערבית היהודית בתאפילאלת
שער ג: המרכיב העברי בערבית היהודית
ט. על היסודות העבריים בערבית המדוברת של יהודי מרוקו
י. המילים העבריות בשרח של יהודי מרוקו(מסורות תאפילאלת)
״א. על היסודות העבריים בלשון לימודים
י"ב. בחינות בחקר המרכיב העברי בערבית היהודית החדשה במזרח
ובמערב
י"ג. מחידושי הלשון במרכיב העברי בערבית היהודית במערב (ובמזרח)
י"ד. מילים עבריות וגלגוליהן בערבית היהודית בצפון־אפריקה
טו. המרכיב העברי בערבית של יהודי אלג׳יריה (קהילות תלמסאן
ועין תימושנת)
טז. ״ערובה״ ו״מעל״ בערבית היהודית במערב
יז. מילים וצורותיהן
יח. הכתיב והניקוד בפסוקי המקרא בכתבי היד של לשון לימודים
יהודי צ.אפר. וארץ ישראל
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן
התקווה המשיחית.
ייתכן שאין זה מקרה, כי המיצג את העמדה האחרת הוא החכם מטריפולטאניה. יהודי מרוקו לא הסתירו תקוותם כי בימות המשיח תיעשה נקמה בגויים על כל הסבל והעוול שנגרמו ליהודים במשך הדורות.
בתקווה זו השתעשעו, והיה זה אחד מן האמצעים הפסיכולוגיים שעל ידם מסוגלים היו להתגבר על סבלותיה של גלות ישמעאל.
עדויות להנחה זאת מצויות גם אצל הנוצרים שביקרו במגרב. כניעת הגויים אך ללא אלימות ושימוש בחרב, היא האמונה היהודית לימות המשיח, שמתאר אותה אדיסון, שהזכרנוהו לעיל. לדבריו, שוללים היהודים במגרב כל פעולה בעלת אופי צבאי, אך הם מאמינים כי הופעת המשיח תהיה מלווה במלחמה.
הוא יוביל את אויביו בשבי וכל ה " אדומים " ( הנוכריים לפי כינויו ) ייכנעו לפניו ללא שפיכות דמים. יש כאן אפוא יסוד של ניצחון צבאי, אך בדרך ניסית וללא הקרבת קרבנות אנוש. במקום אחר בספרו הוא כותב, כי היהודים מצפים למשיח כחזון עובדיה, וכי הגויים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של בני ישראל.[anti-both]
אמריקאי בשם ג'יימס ריילי, שעשה במרוקו בשנים 1815 – 1816, לאחר שספינתו נטרפה בים והא נשבה, כותב כי כל יהודי המגרב מאמינים שעתידה אומתם ליטול את שרביט השלטון על העולם כולו. אומנם ייתכן ששמע זאת מפיהם שלמוסלמים.
מכל מקום, אמונה עממית זו הייתה מרחפת בחלל האוויר בקרב המוסלמים והיהודים כאחד, כחלק מחזון של אחרית הימים. נקם ושילם ייעשה בכל הגויים ביום הדין, כך מאמינים היהודים. זאת מביא ריילי במקום אחר בספרו, מפיו של נוצרי שניסה לעשות נפשות לנצרות בין יהודי מרוקו, ללא הצלחה רבה.
במקור מתקופה מאוחרת יותר, דווח על ידיעות שנתקבלו בפגישות חוזרות ומפי אנשים שונים בחברה היהודית במרוקו, ומתקבלת תמונה משענת יותר. מיסיונר אנגלי ורופא, בשם רוברט קאר, שליח הכנסיה הפרסביטרית, פעל במרוקו בשנות ה – 80 של המאה הי"ט.
כרופא הוא טיפל בחולים יהודים ומוסלמים, וניסה לפתותם להיכנס תחת כנפי הנצרות. תוך שיחות וויכוחים עם היהודים שמע על אמונתם במשיח. לפי אמונה זו הוא ייסד מלכות שמטרתה לגאול את היהודים מידי מדכאיהם, הקערה תיהפך על פיה, והנוכרים ישרתו את בני ישראל ויעמדו תחת שליטתם.
ראויה לציון הערכתו החיובית על היהודים, שלמרות היותם מפוזרים וסחופים, שומרים על ייחודם ומתקיימים למרות תנאי החיים הקשים. התקווה היה המעיין ממנו שואבים הם את הכוח ואת החיוניות לחיות ולפעול.
כדרכו של נוצרי ניסה לשכנעם שהמשיח כבר בא. לדבריו, דרושה הרבה חכמה וסבלנות כדי לעמוד נגד טענת היהודים שהמשיח עדיין לא הופיע. הם דבקים באמונתם כי בואו קרוב, וכי הדבר תלוי בתשובה מחטאי העם. הגאולה התלויה בתשובה היא, כידוע, רעיון במסורת ישראל.
גם כאן ראינו, אפוא, כי קיימת אמונה שבבוא המשיח ישלטו היהודים בשונאיהם. אבל הגרעין העיקרי של האמונה המשיחי מצמצה בתקווה להוצאתם משפלותם מתחת עול הגויים. מצה שמאלף בכתביו של אנגלי זה, כי למרות היותו מיסיונר נוצר י שמתמודד עם היהודים, הוא רוחש אהדה לעקשנותם ונאמנותם למסורתם, למרות שזהו מכשול להצלחתו כמיסיונר.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
האוכלוסייה המוסלמית ויחסה לאנטישמיות האירופית
נושא חוזר, העובר כחוט השני דרך כל דוחות המשטרה האלג׳ירית, עניינו במתיחות -היחסים בין יהודים ומוסלמים, מאז מאורעות קונסטנטין. כל פרובוקציה עלולה הייתה לגרום בכל רגע להתפוצצות כללית, אגב התנגשות שתי הקהילות זו בזו.
לפיכך הסבו השלטונות תשומת־לב מרבית אף לקטנה שבתקריות, כגון קטטה שפרצה בבריכת־שחייה שבקונסטנטין, וכפי שהוברר לא הייתה אלא מריבה ׳שגרתית׳ בין שיכורים יהודים ומוסלמים; הם הודאגו גם בשל שמועות מגמתיות ביותר, כגון אלה שהפיצו ׳עדי־ראייה׳ אירופים, בדבר התנגשויות שאירעו כביכול בעיר בין יהודים למוסלמים, או בדבר סגירתו של בית־קפה ערבי עקב התערבותם של יהודי אוראן.
כן הפגינו השלטונות רגישות רבה כלפי כל צעד, ולו הקטן ביותר, שהמוסלמים יכלו לפרשו כמשוא־פנים לטובת היהודים. לפיכך התבקשה העיתונות המקומית בצנעה שלא לסייע למסע שערכו כמה ארגוני יהודים בעניין משפט־חוזר לה׳ זאואי, יהודי שנידון למוות בעוון רציחתו של נכה המלחמה אוברטן, שכן: ׳דברים כאלה עשויים לשלהב את הרגשות האנטישמיים אצלם " המוסלמים "׳. והסיבה לכך:
האוכלוסייה המוסלמית […] מתלהבת מעונש המוות [של זאואי], מה גם ששני מוסלמים נערפו לפני כמה ימים באוראן, בעוון פשע שאינו נתעב יותר. החוק צריך להיות אחד, ליהודים כמו למוסלמים…3
לעומת זאת, הוכיחו השלטונות התאפקות מרבית נוכח יוזמותיהם של ארגוני הימין הקיצוני, שעודדו את הקמתם של גופים אנטישמיים בקרב האוכלוסייה המוסלמית, או לפחות ניסו להצית בה איבה מתמדת כלפי יהודים.
פעילים ביותר בתחום זה היו האב לאמבר ואמיל מורינו: ראש־העיר אוראן הוא־ הוא שהגה את הרעיון להוסיף חטיבה מוסלמית ל ׳ליגות הידידות הלאטיניות " ואת ניהולה הטיל על טייב אחמד, האחראי על שירותי הניקיון של העירייה.
בין שתי אסיפות פרסם איש זה ׳קריאות אל העם המוסלמי " שבהן הוצגו היהודים בתורת ׳מחריבי הדתות׳ ו׳אויביו המושבעים של האיסלאם׳. אין ספק כי הקמתה של חטיבה מעין זו, בחסותה של אישיות בכירה כמו ראש־העיר עצמו, חייבת הייתה לעורר את תשומת־לבם של מוסלמים רבים, אשר לא הושפעו כלל בעבר מן התעמולה האנטי־ יהודית:
הילידים מניחים כי השלטונות התירו את הקמתה של חטיבה זו, או לפחות לא התנגדו לה: כך לובש המאבק נגד היהודים אופי של תנועה חוקית.
באותה עת פרסם העיתון ׳ לה רפובליקיין ׳ (Le Républicain), של קונסטנטין, מובאות נרחבות מן העיתונות הערבית המזרח־תיכונית על המאורעות בארץ־ישראל, וכן מכתבים של קוראים מוסלמים — שספק אם היו אמיתיים — שקראו לבני דתם ללכת בעקבות אחיהם הפלסטינאים, ׳הכורעים תחת העול הציוני׳.
בדומה ל׳פטי אוראני׳ (Petit Oranais ) ופרסומים אחרים מאותו זרם, העניק העיתון הקונסטנטיני מקום נרחב לנושאים האנטי־יהודיים השונים ששירותי התעמולה הגרמניים והאיטלקיים הועידו לאוכלוסיות המוסלמיות של המגרב.
אם כי הוא התעלם מן ההיבטים האנטי־קולוניאליים והאנטי־צרפתיים החריפים של התעמולה הפאשיסטית; בנשימה אחת גינתה העיתונות האנטישמית גם ראשי התנועה הלאומית האלג׳ירית, שאותם כינתה לעתים ׳ערבים מתייהדים " על רקע מאבקם למען הצעת החוק בלוס-ויולט. דחייתה של הצעת חוק זו וביטול ׳צו כרמיה׳ היו שני נושאים המשלימים זה את זה, בתעמולת התנועות האנטישמיות:
יש לזרוק את היהודים הימה, יש לשלול מהם את אזרחות צרפת… [אל להם למוסלמים] להאזין ליהודים אשר, תחת לספק להם עבודה ולחם מבקשים להשיג עבורם את זכות ההצבעה, שלא תביא להם תועלת.
אולם את תכסיסיהם של הארגונים האנטישמיים גינו פעמים רבות פעילי התנועה הלאומית באלג׳יריה. וכך כתב הפעיל הקומוניסטי בן־עלי בוקורט בביטאון השמאל ׳המאבק החברתי׳ (La Lutte Sociale).•
להחניק את תנועתנו הלאומית על־ידי הסבתה אל עבר האנטישמיות, הרי זהו אחד מאמצעי הלחימה של אויבי ענייננו. מיהו המוסלמי שמצפונו תמים עד כי טחו עיניו מראות את כוונתם הפושעת של כל האנטישמים שונאי הערבים האלה ?
אשר למאורעות בארץ־ישראל, שהזכירה לעתים כה קרובות עיתונות הימין הקיצוני, הרי ׳אין המאבק מתנהל שם עוד בין ערבים ליהודים׳, אלא ׳בין העם הערבי הפלסטינאי והאימפריאליזם האנגלי ושותפו הציוני׳, הסביר ק׳ בלקאיים.
בעיני הריפורמיסטים המוסלמים, הייתה שאיפתם של מנהיגי ׳ליגות הידידות הלאטיניות׳ ׳לחולל מהדורה חדשה של דרמת קונסטנטין׳; או, כדברי השיח׳ זאהירי:
הם רוצים היו כי בחסות המהומות יונהג מצב־חרום ויופעלו בתי־דין צבאיים, כדי שאפשר יהיה לכלוא את כל הפעילים שלנו, לשבור את התנועות הערביות, לסגור את בתי־הספר שלנו…
האם הושפעו גילויי־דעת אלה מאישים יהודים או מגופים כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ (.L.I.C.A), שנציגיה באלג׳יריה עשו לבלימת התפשטותה של התנועה האנטישמית בקרב המוסלמים ? ללא כל ספק, אם להאמין לדוחות המשטרה; אולם על־פי גישת היסוד שלהם, עשו השלטונות כמיטב יכולתם כדי להכשיל כל מסע נגד… האנטישמיות בין המוסלמים.
ראש ׳המרכז למידע ולמחקר׳ שבאוראן הסביר מדיניות זו מפורשות, לאחר שהצנזורה אסרה לפרסם מאמר פרו־יהודי בעיתון ׳אוראן דפובליקייך(Oran Républicain).-
זה כמה ימים שהגורמים היהודים, הממלאים תפקידים רבים בעיתון זה, הפעילו לחצים כדי לעשות משהו ולהיאבק באנטישמיות, שעליה מתלוננים. לפיכך פנו לשיח׳ זאהירי שיכתוב מאמרים, בפרט כדי להרגיע את הערבים; הוא התחמק, על־פי עצתי, שכן הערכתי היא כי בנסיבות הנוכחיות פרסומים כאלה עלולים למעשה להביא להחרפת האנטישמיות. דומה כי אותם השיקולים הנחו את הצנזור הצבאי כאשר החליט לבטל את המאמר האמור.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה מאת : משה בר אשר
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה
מאת : משה בר אשר
המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן
האוניברסיטה העברית ירושלים
מוסד ביאליק
המכללה האזורית אשקלון
התשנ"ח
משה בר-אשר (נולד בי"ב בתמוז תרצ"ט, 29 ביוני 1939, מרוקו) הוא בלשן ישראלי, מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית ומופקד הקתדרה לחקר הלשון העברית על שםחיים נחמן ביאליק באוניברסיטה העברית בירושלים. בנוסף הוא מכהן כנשיא הארגון "ברית עברית עולמית".
בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ג (1993), חתן פרס רוטשילד לשנת תשס"ח (2008) ופרס א.מ.תלשנת 2012.
בקובץ זה מכונסים רוב מאמריי העוסקים בענייני לשון בצפון־אפריקה ובתרגומי המקרא וספרות אחרת בערבית יהודית מגרבית. הללו באים בארבעה שערים: השער הראשון יש בו שבעה מאמרים המוקדשים לשרח שבעל־פה במסורות תאפילאלת וגם במסורות אחרות ולחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים. המאמר השביעי נתפרסם תחילה בצרפתית, וכאן הוא מובא בנוסח עברי. השער השני כולל מחקר אחד (מאמר ח) העוסק בתיאור מקיף של נושא אחד בדקדוק הערבית המדוברת: דרכי ההקטנה בלהגי היהודים בתאפילאלת. זו הרחבה של סעיף אחד שנרמז בפרסום קודם (הית ובר־אשר 1982, עמי 51). גם מאמר זה נתפרסם בראשונה בצרפתית. בשער ג כלולים שמונה מאמרים המוקדשים לחקר המרכיב העברי בערבית של יהודי צפון-אפריקה; מהם מאמרים בעלי אופי פרוגרמטי ובהם דיונים עקרוניים ותיאורים מקיפים של הממצאים הלשוניים, ומהם בעלי היבט מצומצם יותר. בשער ד החותם את האסופה באים שני מאמרים העוסקים במסורות הלשון העברית ובדרכי מסירתה וגלגוליה. אולי מיותר להעיר, שעניינים רבים במסורות העברית באו גם במאמרים הכלולים בשער ג.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אהבה ללא פחד
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
אהבה ללא פחד
פתאום נכנסו שדיים לכיתה. באמצע שיעור תלמוד. לא שמענו כשנכנסו ופתאום הם פה, ואולי היו שם מזמן, אלא שלא שמתי לב, ורק עכשיו הבחנתי שלאסתר ק. ומרים פ. שיושבות בספסל לפני יש שדיים, והם לא נותנים לנו לראות כלום, מסתירים את המורה לתלמוד ואת הנוסחאות החדשות בחשבון, את משפט פיטגורס וערך משולש וממלאים את הכיתה בריחות וצבעים והן, אסתר ק. ומרים פ., בכלל לא מופתעות, אולי בכלל לא יודעות, אז אנחנו צריכים להגיד להן הי! תראו י יש לכן פה שתי חיות קטנות ונושמות, הן רוצות להגיד משהו! תקשיבו! לא יכול להיות שאתן לא שומעות, הן לא נותנות בכלל להקשיב למורה לתלמוד כשהוא שולח אצבעות לכל הכיוונים ופניו מליאות חדווה כאילו גילה גם הוא חיות קטנות ורוטטות בין דפי הגמרא, צריך להאזין להן, מאז שנכנסו לכיתה אני לא מרוכז 
בכללבלימודים, הפסקתי להתרוצץ בהפסקות ובמקום זה אני קורא ספרים: דוד קופרפילד, אוליבר טוויסט, רובינזון קרוזו, אמיל והבלשים, אבל הם עוד לא גילו את השדיים! לא שמעו ולא ראו, את דוד קופרפילד מצאתי מאובק ברחוב, דפים יבשים, התקמטו בשמש, לקחתי ויישרתי אותם, הרטבתי אותם, שמתי מתחת למזרון, ישנתי עליהם וייבשתי, טיפלתי בהם כמו בספרי קודש, הרי זה כתוב באותיות עבריות כמו התנ׳׳ך, המשנה והתלמוד, אבל לגמרי שונה, סיפור חיים אמיתי של ילד בגילי שאביו מת ואימו מתחתנת עם גבר אחר והוא נשאר בחוץ בלי בית, ואין לו למי לצעוק הצילו ואלוהים לא נמצא בסביבה וגם הוא, דוד קופרפילד לא פונה אליו, ואני אומר לדוד קופרפילד, למה אתה לא פונה לאלוהים, אבל אצל דוד קופרפילד אין לא אלוהים ולא שדיים, בתנ״ך יש כל הזמן רק אלוהים, בשיר השירים יש רק שדיים, ואין אלוהים בכלל, אולי איפה שיש אלוהים אין שדיים ואיפה שיש שדיים אין אלוהים, אולי הם דומים וממלאים אחד את מקומו של השני, בספר הזוהר שאבא קורא וכותב כל לילה הם מגיעים לשילוב בזכותה של השכינה שהיא דמות אלוהים בצורת אשה אהובה עם שדיים, אבל אסתר ק. ומרים פ. הן לא שכינה, השיער הארוך שלהן נופל לי על דפי התלמוד, מסתיר לי קטעי פסוקים, אני מסלק את הקווצות מעל מסכת נזיקין, כדי לעקוב אחרי המורה כשהוא מתווכח עם האשה שבאה ממדינת הים ואמרה מת בעלי, תינשא או לא, מת בעלי – תתיבם או לא…
מתפלפל עם שאלות רחוקות במקום לתת תשובות לשאלות קרובות. למה אסתר ק. ומרים פ. לא מקשיבות לשדיים שלהן, למה הן לגמרי אדישות כאילו לא היו להן שדיים, הן עיוורות? חירשות? איתי הם מדברים וצוחקים, שמחים ומתפנקים כאילו היו יצורים חיים, אולי השדיים עצמאיים ולא הם צמודים לאסתר ק. ולמרים פ., אלא להיפך: אסתר ק. ומרים פ. צמודות להם, לפעמים המורה חנה צמודה להם, לפעמים הם מרקדים על ספר התלמוד ולפעמים הם תלויים על העצים בחצר, כמו תפוחים ואגסים, אם הם היו שלי הייתי מטפל בהם כמו בתינוק קטן,מפנק אותם, רוחץ ומבשם, אולי אפילו מציג אותם בחוץ לאנשים שייהנו, כמו שמציגים זר פרחים או קערת פירות, ריח השדיים נעים והאצבעות שלנו נשלחות קדימה, מאגפות מהצד את אסתר ק. ומרים פ., פוגשות את הרכות העגלגלה שאינה מסרבת ואינה מזמינה, אבל אסתר ק. ומרים פ. לא מסתובבות לשאול מה אני רוצה, כאילו האצבעות שלי לא מלטפות, לא צורבות, לא בוערות, אז אולי השדיים לבד והן לבד, אולי הקשר ביניהם הוא מקרי והשדיים בעצם לא שלהן והם קיימים גם בלעדיהן, ואפשר לראות אותם, למשל, מונחים על טס, עצמאיים נגיד כמו שאלוהים זה דבר עצמאי, קיים רק בשביל אלה שמאמינים בו, מי שמאמין באלוהים יכול כמוני לראות אותו, אחרים לא, כך גם לגבי שדיים, אני רואה אותם בשעה שאחרים לא. ואולי צריך לשים אותם כמו שני לוחות הברית בארון הקודש, בשיעור למתימטיקה השיער של אסתר ק. ומרים פ. נופל לי על משפט פיטגורס ומבלבל הכל, או על מיני משולשים חופפים שצריכים הוכחה, ואני חושב למה שדיים לא צריכים הוכחה, יש על הלוח קשת ועיגול וכדור ונפח כדור ומעטפת ומשקל ושני השדיים האלה מולי, איך אפשר למדוד את המשקל שלהם, או את המעטפת? האם יש רק מידה אחת נכונה או כמו בתלמוד שאפשר כמה תשובות.
אני לא מאמין בנוסחאות של המורה, כי הרי יש בהם חום וריח וחיים ואיך אתה שוקל את זה ? שד ועוד שד זה שניים? למה? הרי יש כל מיני שדיים, קטנים וגדולים, רכים וקשים, לבנים וכהים, אי אפשר להגיד תמיד שניים, לפעמים שד ועוד שד זה שלושה, אולי אלף, הנה חידה שאין לה פיתרון ואין לך בכלל תשובה, סוגיה חדשה שצריך להכניס גם לתלמוד וגם לחשבון. יש גם הבדל בין שד לשד, תסתכלו על כל השדיים בכיתה, אחד גאוותן, השני עניו, זה שובב וזה שקט, זה חכם וזה ליצן, זה מהיר וזה איטי ואם היו השדיים סוחבים מרכבה היא היתה מתהפכת. אני מסתכל על החברים שלי יוסי א., אברהם ש., שמואל ר. הם עשר בכל המקצועות, גם בחשבון והנדסה. יוסי, שמואל, אברום, מה אתם עושים? תסתכלו ימינה, שמאלה,הכיתה מלאה שדיים! אתם לא שומעים ? לא מריחים ? מדברים שם עם המורה על תפוחים ותותים ואגסים ואין שם כלום, רק מאפרים וכאן יש להם שדיים אמיתיים ואת זה הם לא רואים. ואולי אני רק מדמיין אותם ? שהרי אף אחד חוץ ממני לא רואה ולא שומע אותם ואולי הם באמת לא נמצאים שם, ואולי כולם רואים, יודעים ומסתירים את זה ממני, עושים עצמם שאין שדיים בכיתה.
למה? עשו נגדי חרם? המורה לתלמוד ממשיך את השקלא וטריא שלו לבד מול מסכת נזיקין, בטוח שכולם אחריו, מתלהב ומדבר בכל גופו, לוהט וטוחן הרים זה בזה, שניים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה… בעוד כולם מחכים לצלצול, מכינים את הילקוטים לרוץ הביתה, הבוקר כשנכנסתי לחנות מכשירי כתיבה ועיתונים גליתי ספר יוצא דופן. על הכריכה הרכה שלו פנים של אישה בלונדינית עם מחשוף ושני שדיים גדולים, כמעט חיים, דיפדפתי בספר בעמידה וגיליתי שם דברים שאף פעם לא שמעתי ולא קראתי, סודות כל כך גדולים שהרגשתי שאני מחזיק ביד גחלים לוחשות, בכל דף סוד אחר, השדיים היו רק התחלה צנועה. מה שנתגלה לי מתחת לזה היה סוד נורא ואיום ופחדתי להמשיך לקרוא לבד שמא יקרה אסון, נזכרתי בסודות הנוראים שאבא וחבורתו קוראים בספר הזוהר הקדוש שידוע שאסור לאדם מתחת לגיל ארבעים לקרוא בו, עכשיו אני מבין למה אסור, אדם לא יכול לעמוד מול כל הסודות. כל דבר בזמנו. מה שקורה בין גבר לאשה זה פלא, פחד, סוד גדול.
הרגשתי שאני מחזיק בידי אלומת אור להאיר מנהרה אפילה לאוצר נורא, או מפלצת מפחידה. לא יכולתי לעזוב את הספר, וגם הוא לא רצה לעזוב אותי, ספרתי את הכסף שהיה לי בכיס, חסרו לי כמה גרושים, אבל המוכר ויתר, יצאתי עם הספר כשהוא בוער לי ביד, הכנסתי אותו מתחת לחולצה, כדי שלא יראו והרגשתי שהוא שורף לי את הגוף, הייתי מוכרח להתחלק בסוד עם מישהו, אי אפשר להישאר עם זה לבד, כמובן שפניתי לשלושת החברים הטובים שלי, אברהם ש., יוסף א. ושמואל ר.
אני מראה להם את העטיפה וקורא כמה שורות. אברהם ש. מתפוצץ מצחוק, יוסף א. משתתק, קופא על מקומו, שמואל ר. נבהל ובורח. אצל אברהם ש. אנחנו תמיד מתכוננים למבחנים בתלמוד, מתיישבים מסביב לשולחן כמו אבא עם חבורת המקובלים שלו סביב ספר הזוהר ואני מסכת נזיקין מולי, מסביר את הארמית לשלושת העולים החדשים שעברית בקושי יודעים, מחקים את המורה לתלמוד עם תנועות הידיים והאצבעות, כשהוא מפליג לבדו רחוק בים התלמוד הסוער, האבא והאמא של אברהם ש. יושבים על המיטה שלהם בחדר האפלולי שבו גם המטבח והמקרר הלבן שקיבלו מהדוד באמריקה, צופים בנו עם אושר בפנים, הם לא יודעים מילה עברית וודאי לא ארמית, רואים את חבורת העילויים והבן הקטן שלהם ביניהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה, בקושי שרדו בין פולין לסיביר, רעב, שלג, קור, בדרך הם הזקינו והוא הילד הראשון והאחרון שלהם, מפעם לפעם קמה האמא הגדולה וכחולת העיניים ושופכת ביסקויטים מתוך פח גדול שהדוד בעל המכולת מקרית ים שלח לה, לתוך קערת הבדיל שעל השולחן. אנחנו קוראים ואוכלים, אולי זאת הסיבה שאהבנו את הבחינות בתלמוד. הערב התאספנו מסביב לאותו שולחן ופתחנו לא את מסכת נזיקין אלא את ״אהבה ללא פחד״ עטופה באותה עטיפת עיתון שהורדנו מהחוברת לתלמוד.
ההורים יושבים על אותה מיטה וצופים בנו איך אנחנו עוקרים הרים ורואים מסוף העולם ועד סופו, מגלים את מה שכולם כיסו והחביאו מאיתנו, כל דף שהופכים מקפיץ את המתח, הקול שלנו משתנה כמו חשמל שהמתח שלו יורד ועולה. מרוב זהירות יוסף א. מרים את הקול ומסלסל מנגינה תלמודית ואנחנו מניעים אחריו ראש וידיים, סוד אחרי סוד ואבר אחר אבר, האצבעות צורבות, הלחיים סמוקות, והאבא והאמא שופכים עוד עוגיות ואנחנו אוכלים ומפליגים בנתיבים חדשים, פורצים דרך לכוכבים נעלמים, עד שראינו מה שלא ראתה שפחה על הים, עיני ההורים כבר נעצמות, אבל הם לא ילכו לישון כל זמן שאנחנו יושבים במקום שבו צריכים לפרוש את המיטההמתקפלת, אך שומו שמים!
מישהו שולח יד לקחת ביסקויט ומפיל את הספר מהשולחן, ההורים פוקחים עיניים עייפות ומתכופפים להרים את הספר מהרצפה, אך המעטפה נושרת ובידיים נשאר הספר עם העטיפה החמה והצורכת שעליה מופיע לא רב מזוקן עם פיאות מסולסלות ועם אצבע ובוהן בתנועת פלפול, אלא אשה עם שדיים גדולים, והשם ״אהבה ללא פחד״ מפזז מול העיניים.
היבטנו בזוג ההורים בפחד, כשהם בוחנים את האשה חשופת השדיים, האב דפדף, חייך לעצמו והעביר לאשתו. האמא אחזה בספר בידיים נרגשות, מנשקת אותו כמו שמנשקים ספר קדוש שנפל ומחזירה אותו לבן, הם בטח חושבים שזאת אשתו של רבי עקיבא, או אולי זאת השכינה בכבודה ובעצמה, שמרוב עיסוק בסוגיות הקדושות הצלחנו לעצב בדרך פלא את דיוקנה שכיסה בצבעים וביופי את המילים ״תלמוד בבלי, מסכת נזיקין״. פתחנו את הספר במקום שהפסקנו והמשכנו לקרוא, הפעם ביתר התלהבות ולהט, בתנועות של תלמידי חכמים שטוחנים הרים זה בזה, והאב והאם מביטים בנו בחיבה והערצה ועיניהם זולגות דמעות של אושר.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..RABBI YAACOB PINTO
RABBI YAACOB PINTO
XVIIIeme SIECLE
Seconde capitale de l' histoire du Maroc.
fondee au Xleme siecle, Marrakech fut au depart sous les Almohades interdite 
aux juifs qui pouvaient venir y commercer de jour mais quitter la ville avant la nuit tombee, parques dans un village distant de40 kilometresde la ville a Agmat pres de l'Ourika : Apres le retour de la tolerance, ils furent autorises a s'installer dans ville qui accueillit un certain nombre de refugies de la premiere expulsion d'Espagne en 1391 Le plus celebre d'entre eux ; le grand rabbin et celebre medecin Ephraim Encaoua, ne pouvant supporter le statut humiliant de ses coreligionnaires, quitta le Maroc pour le royaume de Tlemcen. Centre du judaisme sous influence berbere, Marrakech ne devait recevoir que peu d'expulses en 1492 qui y fonderent une synagogue qui existe encore de nos jours ; Slat Elajama. C'est en 1557 qui y fut fonde le second mellah de l'histoire du Maroc ; le quartier ou etaient recus les ambassadeurs etrangers : Sous la dynastie des Saadiens la famille Pallache devait s 'y distinguer dans la signature du premier traite de paix avec un pays chretien ;la Hollandeet l'etablissement de liens de commerce etroits. Desormais devenue centre de Torah, les rabbins de la ville devaient exceller dans deux domaines jusqu'a nos jours les etudes talmudiques etla Kabbale: L'ecole mystique de la ville brilla de tous ses feux au XVIIIeme siecle avec des noms celebres comme rabbi Abraham Azoulay et ses disciples rabbi Yaacob Pinto, rabbi Yeshaya Cohen, Rabbi Yaacob Guedalia et rabbi Shalom Bouzaglo qui publia a Londres le premier commentaire sur le Zohar, Mikdach Melekh
Rabbi Reouben Pinto et son fils rabbi Yaacob furent les grands rabbins de leur epoque mais peu de leurs ecrits nous sont parvenus. Rabbi Yaacob laissa cinq fils qui firent des rabbins miraculeux connus
Au debut du XlXeme siecle une des branches de la famille s'installa a Mogador ou elle allait s'illustrer par sa piete, entrant dans la legende. Le plus grand nom restant celui de rabbi Hayim Pinto dont le tombeau est jusqu'a nos jours un lieu de pelerinage et les recits de ses miracles connus dans tout le Maroc colportes de bouche a oreille avant d'etre publies en livres.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
המאה ה־18
רבי יעקב פינטו
העיר מראקש נוסדה במאה ה-11, תקופה ארוכה נאסר על היהודים לגור בה ואפילו ללון בתוכה. רק בשעות היום הותרה כניסתם לצורכי עבודה ומסחר. היהודים גרו באגמאת, שבקרבת אוריקה, כ-40 ק״מ ממראקש. פליטים יהודים מספרד, מהפרעות של שנת 1391, הגיעו למראקש ובהם רבי אפרים אנקאווה, אשר שבת במקום ודרש בבית הכנסת. דומה כי בגלל מעמדם הירוד של היהודים במקום, כפי שהוא מתארו בחיבורו " שער כבוד ה׳ ", החליט לא להתיישב בעיר והתיישב בעיר תלמסאן. מיעוט של יהודים ממגורשי ספרד, התיישבו במראקש, ב-1492, והקימו להם בית כנסת הקיים עד היום בשם ״צלאת לעזאמה״ ( בית כגסת של הזרים ). במחצית הראשונה של המאה ה-17 ישבו בעיר בני משפחת פאלאץ׳, שבניה שימשו כסוכני הסולטאן ושגריריו לארצות אירופה. החל מהמאה ה-18 הגיע לידינו מידע מפורט יותר על יהודי מראקש, שמות חכמיה ויצירותיהם. בעיר המדבר היפה, נכתב בתקופה זו, פירוש שיטתי של ספר הזוהר, על־ידי חבורת חכמים, בראשות רבי אברהם אזולאי ותלמידיו, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה הכהן, רבי יעקב גדליה ורבי שלום בוזאגלו. החומר נערך בידי החכם האחרון, שנאלץ לברוח ממרוקו לאירופה מאימת המלכות. בהיותו בלונדון הדפיס את החיבור " מקדש מלך ". זהו הפירוש הראשון שנדפס על הזוהר, ומאז נדפס כמה פעמים ומשמש כספר יסודי ללימוד הזוהר.
רבי ראובן ובנו רבי יעקב פינטו, כיהנו כרבנים ודיינים במראקש, ממעט כתבי ידם שהשתמרו, אנו למדים על תשובות ופסקים שנתנו. לרבי יעקב היו חמשה בנים, תלמידי חכמים ידועים, ביניהם הרבנים המלומדים אברהם, יוסף ויצחק, שכיהנו ברבנות, השאירו אחריהם חיבורים והתפרסמו כמחוללי נסים. ענף מהמשפחה עבר למוגאדור במאה ה-19, וממנו התפרסם רבי חיים פינטו, שכיהן כרב במוגאדור והתפרסם כמלומד בנסים. על קברו משתטחים מרי נפש וחסידיו עורכים לכבודו הילולה מדי שנה. מחכמי מראקש נותרו והגיעו לידינו מעט יצירות, ורק מקצתן זכה לפרסום בדפוס