סיפורי נסים ונפלאות – רבי דוד ומשה

29.135 ״אותו נוצרי שסיפרתי עליו, כל שלושה חודשים היה מביא שור לשחיטה ברבי דוד ומשה. היה לו אוטו, ומאז שהתחיל להשתטח על קבר הצדיק ולהביא סעודות, התחיל להתעשר והיו לו הרבה מכוניות. הוא היה מגיע ונושק את קבר הקדוש. לפני בואי ארצה, היו לו כשתים־עשרה מכוניות. הוא התחתן עם יהודיה מאיטליה, נולדו לו שני בנים, אחד בשם יוסף ואחד בשם אליהו״.

30.135 ״אביו ז״ל של ד״ו הסנדלר סיפר לי את הסיפור הזה. הוא ואשתו נהגו לשבת ביום ששי. היו מכינים לחם ליד התנור. יום אחד שקעה השמש והם היו עוד מכינים לתנור סירי חמין לשבת. פתאום ראתה אשתו אדם אחד עם מקל. הוא היה סנדלר. אמר לה האדם: האם את מכירה אותי? ענתה שלא. היא מספרת שהוא היה בעל זקן ארוך. הוא נתן סימן על הקיר במקל שלו ואמר לה: הנה, אם השמש תגיע לכאן ואת תמשיכי להכין לחם, היזהרי, אני הוא ר׳ דוד ומשה. קמה ואמדה לבעלה: איני רוצה יותר להמשיך לאפות לחם. סיפרה לו אודות הסימן שהיה בקיר, מעין חפירה שחפר הקדוש עם המקל שלו. מאז, כל פעם שהשמש היתה מגיעה לאותו חור שבקיר, היו מפסיקים להשתמש בתנור ביום ששי. היו הרבה גיסים ונפלאות בקדוש הזה ר׳ דוד ומשה״.

31.135 ״הערבים עצמם נהגו לישון במקום הקדוש ולהביא בהמות לשחיטה. אני אספר לך על מקרה של ערבי אהד. ערבי אחד הגיע למקום בשעה מוקדמת. היה עובר דרך המקום הזה למקום אחר. באותו רגע שעבר, ראה והנה יהודים מתעוררים, נוטלים את ידיהם, רוחצים את פניהם. אמר בליבו: ׳סבבאחנא על־אללה או עלא צדיק, סבבאחנא על־אללה אולא עלא האד ליהוד האדו׳.׳ הוא רצה לעזוב את המקום ופתאום התעוור. אלוהים יצילנו. עוד בהיותו על סוסתו, קרא: אדוני ר׳ דוד ומשה, אני מצטער. היום אני אביא לך את ההעודה שלך. זה לא עזר. יהודים התאספו סביבו. שואלים אותו מה עשה, מה עשה ? ענה: אני מבקש את חסותו של הצדיק הזה. אנשי הקהילה שהיו במקום ענו לו שרק יביא את הסעודה והכל יהיה בסדר. הביא שחיטה ובאותו יום שוחרר מהעיוורון. השיך של אותו כפר היה שולח למקום הקדוש שחיטה מדי שנה בשנה, קרה שהוא, כאשד היה שיך, ניסו המוסלמים להרוג אותו. רדפו אחריו והוא רץ אל קבורת ר׳ דוד ומשה כדי לבקש חסות שם. באו, ניסו לירות בו ולא יכלו.הוא פנה לצדיק שיציל איתו וכל שנה הביא שחיטה לרבי דוד ומשה״.

32.135 ״ברבי דוד ומשה, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, חלם השומר המוסלמי של הקדוש. הוא חלם שבאותו לילה, בו היתה צריכה לפרוץ המלחמה בישראל, חלם והנה שבעה סוסים יצאו מן המקום הזה, עברו דרך השמים. הלך לקזבלנקה ומסר לאנשי ועד הקהילה שהצדיק בא ואמר לו שהמלחמה פרצה בישראל ושאין לה ממה לחשוש, כי הצדיק שומר עליה״.

33.135 ״אני, ביום כיפור אחד, ישבתי בבית־הכנסת שעל שמו בעיר מוגאדור. זה היה בזמן שיהודים נדדו נדרים וקנו עצים להשתלה בארץ־ישראל. קראתי: או ר׳ דוד ומשה, הנה אני נמצאת בבית־הכנסת שעל שמך, ראיתי את ספר התורה שלך וביליתי את יום הכיפורים בבית־־הכנסת שלך. השנה עשה שאני אהיה כישראל. וכך היה. אני הייתי ישנה ובחלומי ראיתי והנה רב אחד בעל זקן אתך מחבק אותי, צדיק גדול מחבק אותי, מביא אותי לגינה אחת ואושר לי: בחי, הנה ארץ־ישראל. אני גם בחלומי פניתי לבל אלה שעמדו לעלות ארצה, שיחכו לי עד שאעלה אתם. אני חושבת והנה לפני ר׳ מאיר בעל הנם. אמדתי לו: רבי, האם אני ראויה בדי לעלות לארץ־ישראל? בחלומי והנה אני דואה בית שלו בארץ־ישראל. חלמתי שבאו אנשים כדי להשתטח על קברו של ר׳ מאיר. אני ביקשתי מהם שיתנו לי

ראשונה לגשת לקבר. וכך היה. הם חיכו עד שחזרתי. בבוקר סיפרתי את זה בבית־הכנסת. אני הייתי [אז] בהריון בבני יגאל. בחלום והגה אני חולמת שאני נמצאת בבית־הכנסת. האנשים ביקשו ממני שאחכה עד שאראה את הספר של יופ־הכיפורים. הלכתי לישיבה כדי לספר את חלומי, ובאם אוכל לצום כי הייתי בהריון. אמרו לי שלא אצום ובמקום הצום לתת צדקה. אמרו לי שאני אשאר בחיים עד שאראה את מלך המשיח… כך פתרו לי את החלום. גם פה עברתי ליד בית־הכנסת. אמרו לי שאעצור עד שאראה את הספר של יום הכיפורים׳׳.

34,135 ״אני הייתי הפקיד של ר׳ דוד ומשה. גרתי במקום בשם תאמסתינת, מקום בו קבור ר׳ דוד ומשה. אני הייתי הפקיד הממונה על השחיטה, כל מי שהביא בהמה לשחיטה, אם אחרי השחיטה הבהמה טרפה, אז הנודר נדר מהליף את הבהמה, קונה בהמה אחרת. ואם היא לא טרפה, מכינים אותה לסעודה. איך נבחרתי כפקיד? ׳בללאה ובלענאיה׳. אני הייתי פועל ומטפל בבהמות לאחר השחיטה. לילה אחד, ישנתי בחדר שלי בבית־המטבחיים של הצדיק. אז מקום הצדיק היה מלא. באו המוני□ לבקר. זה היה בליל ההילולה של ל״ג בעומר. הרגשתי שמישהו בא ודוחף אותי עם קצה הזקן שלו. שאל אותי מה אני עושה שם. עניתי לו שהמקומות [ליד] הצדיק מלאים ואני לא מצאתי מקום ללון, ולכן באתי ללון ליד בית־המטבחיים. אמר לי: התעורר! התעוררתי. אמר לי: אתה יודע מי אני? עניתי שאיני יודע. הוא ענה לי: אני הוא בעל המקום הזה. בללאה ובסידי! נתן לי מסור ואמר לי: אני נותן לך רשות לשרת אותי, אבל איני רוצה שאתה תרים את ראשך על הקהל. אחד מאנשי הקהילה, מהוועד המטפל בענייני הכספים של הקדוש — נאמר שההילולה היתה במוצאי שבת, אני חלמתי אותו חלום יום חמישי שלפני כן — אז אותו יהודי שאל בליל ההילולה אם נמצא בין האנשים אדם בשם מ״ד. אמרו לו: כן, ישנו. ביקש ממני שאעלה אליו. הלכתי. אמר לי: אתה יודע שאתה הוא הפקיד של אדוננו ר׳ דוד ומשה. הפקיד שהיה לפני כן היה חולה. כמשך חמש שנים עזרתי לו. שאל אותי: אתה מקבל על עצמך להיות הפקיד ? עניתי: אנכי אשרת אותו, אני, בני ונכדי שבח לאל. מכרתי את הכום הראשונה של הצדיק בעשרים ואחד אלף ריאלים. מאז לקחתי עניין זה לידי״.

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

במשך שנים רבות קסמה ביותר ארץ זאת לאנשי המזרח והמערב. בתנ"ך נשמרו סיפוריה על עָשרה וחכמתה של מלכת שבא, על אורחות דְדָן, ונאות תימא, על רוכלי רעמה וזהב אופיר. ספרי המלומדים היוונים ושירי משוררי רומא העתיקה מלאים שבח תימן היפה, ובספרות הנוצרית הקבו לעסוק ברדיפות הנוצרים בנַג'ראן בימי המלך היהודי ד'ו נואַס, אשר עלה על העיר הזאת וכבשה.

בדברי ימי עמנו, המלאים צרות, סבל ויסורים, הוקצה מקום מיוחד לאנוסי תימן, שהרמב"ם שלח להם אגרת. דוד הראובני סיפר, כי הוא בא מערב כשליחו של יוסף אחיו, מלך שבטי היהודים בחָ'יבר. על יהודי תימא וח'בר ( כיבּר ), על מוצאם, מספרם וישוביהם, מספר רבי בנימין מטודלה בספר מסעותיו.

בתקופה החדשה, החל מן המאה הי"ח, ניסו תיירים וחוקרים לחדור אל תימן, כדי להכיר את עתיקותיה ואת דרכי חייהם של יושביה. הדבר היה כרוך בסכנת נשפות. בשנת 1761 יצאה מדנמרק שיירה של חמישה מלומדים לשם חקירת דרום ערב.

חוקר טבע, רופא חוקר טבע, צייר וגיאוגרף התחברו כדי לגלות את רזי תימן המאושרת. בסוף שנת 1762 הגיעו אל מחוז חפצם. ארבעה מהם לא חזרו אל מולדתם, כי חלו ומתו בדרום ערב ובהודו, ורק אחד, קַרסטֶן ניבוהר, יצר בשלום והרצה בספר את תוצאות חקירותיו. בעקבותיהם של המלומדים האלה יצאו חוקרים ותיירים אחרים.

אולי לא מקרה הוא, שדווקא בגילוי תימן ועתיקותיה גדול חלקם של יהודים, שֶמע עשרת השבטים האהודים, אשר על אודותיהם סיפר רבי בנימין מטודלה, לא נתן מנוח לתיירינו וחוקרינו. עוד בשנת 1833 הלך אל תימן רבי ברוך בן שמואל מצפת, ובשנת 1858 יצא רבי יעקב ספיר הלוי, מתושבי ירושלים, אחד המשולחים עזי הנפש, לבקש את אחינו האובדים בערב.

בספרו " אבן ספיר " מתאר הוא את מסעו לדרום ערב, רבי יעקב ספיר יצא מארץ ישראל לבקש את עשרת השבטים ומצא את יהודי תימן, אשר לפי הקבלה שבידיהם, באו אל תימן עוד לפני חורבן הבית הראשון. אחריו הצליחו שני מלומדים מבני עמנו, יוסף הלוי, ממוצר ספרדי, גר בפאריס, ואדוארד גלזר, לגלות ולפענח כתובות חשובות והניחו בזה את היסוד המדעי לחקר קורות הארץ והעמים, היושבים בה. 

יוסף הלוי הרבה להתעניין בחיי היהודים התימנים, ותורגמנו שליווה אותו במשך כל הדרך, חיים חבאשוש מצנעא, השאיר לנו תיאור מעניין מאוד של המסע ההיסטורי הזה, בפעם הראשונה דרכה אז כף רגלו של אדן אירופי בשטחים ההם.

כמה תיירים חוקרים, וביניהם שני יהודים, דיגפריד לנגר והרמן בורכרדט, נהרגו על ידי בדווים בשעת מסעיהם. מלומדים אחרים התעניינו בגילוי צפון ערב. זכור לטוב ד.ה. מילר פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטה של וינה ולתנ"ך בבית המדרש לרבנים בעיר הנ"ל, אשר ביקר גם בערב הדרומית והשתתף בפענוח הכתובות של דרום ערב וצפון ערב בביאורן, בעצם ימי גילוייהן.

הוא קבע את סדר הדורות ותקופות הממלכות בדרום ערב, ושיטתו נתקבלה, בשינויים מבוימים על ידי רוב החוקרים. גם א. מיטווך, פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטה של ברלין, אשר מת בימי המלחמה האחרונה בגרמניה, הוציא לאור הרבה כתובות וביארן בשותפות עם הצלומד הגרמני י.ה. מורדטמן.

התגליות הללו, המציאות החשובות אשר נתגלו בצפון ערב ותיאורי חייהם של הערבים, שנתפרסמו, מן הגדולים והחשובים ביניהם הם סיפורי המסעות של התייר השוויצי י.ל. בורקהרדט והאנגלי צ'. דאאוטי, נתנו דחפה עצומה להתעניינות בערב.

לפי דעת רוב החוקרים, הייתה ערב ערש השמים השמיים, שזרמו מכאן גלים גלים, כאילו ממיכל ענקי, והציפו את קדמת אסיה : ארץ ישראל, ארם צובא וארם נהריים. הגל הראשון הביא את העברים, המואבים, העמונים, וכחמש מאות שנה לפני ספירת הנוצרים הציפו הנבטים וקרוביהם את הארץ הנושבת שמצפון לערב. הנחשול האחרון שהגיע לשיאו בתקופת מוחמד, כבש את כל קדמת אסיה ועבר לצפון אפריקה ועד סיקיליה וספרד הגיע.

הלשון הערבית, הצפונית והדרומית, שמרה על הרבה צורות דקדוקיות עתיקות ועל אוצר מלים. מושגים ומונחים, שזכרם נשתכח בשאר השפות השמיות, ורק עתה חושפים הבלשנים את פירושם ומוצאם ומפיצים בזה אור חדש על פרשיות שונות בדקדוק הלשונות השמיות.

בארץ זו חי מחולל דת האסלאם ונביאה,ף מוחמד, שמספר מאמיניו עולה היום על רבע מיליארד. ואף על פי שדת זו נולדה בתקופה, אשר השאירה לנו הרבה מסמכים היסטוריים, נתקלים חוקרי ראשיתה ומוצאה בבעיות, שטרם נפתרו. חקירת הקוראן ויחסו אל היהדות והנצרות גם היא עוד לא הצליחה לפתור כמה וכמה בעיות חשובות.

מתוך הספר " מחקרי אליעזר " אליעזר בשן

סודות וגימטרייאות.

בתשובתו בשנת 1909 לחכם ששלח לו קונטרס דרשות, כתב רבי יוסף משאש.

" לא ישרו בעיני כי כולם מלאים סודות וגימטרייאות, כי הרבנים והחכמים עוסקים רק בש"ס ובפסוקים, ובסודך אל תהא נפשם כי אין מבין סודותיך וחיסרון ההבנה מביא לידי חשד שאפשר שאינם סודות רק דברים בדויים מלב, ואך כבודו בגימטרייאות הוא מחסר ומוסיף ועושה בכתובים כאשר לבו חפץ..

לא מצאתי להם לא ערך ולא טעם.

תפילה למלאכים.

רבי יוסף התנגד לתפילה למלאכים " אני איני מזכיר ואיני מכוון בשום שם מאותם השמות, בלתי לה' לבדו, כי אין שום מלאך ממונה על הפרנסה בלתי ה' לבדו. הסתמך על מסכת תענית דף ב : אמר רבי יוחנן שלוש מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו בידי שליח, ואלו הן, מפתח של גשמים, ומפתח של חיה ומפתח של תחית המתים. השוה " שכל המתפלל למלאך מהמלאכים כופר הוא – שלמה בן שמעון צמח דוראן.

נשיקת המת

היה נהוג שקרובי הנפטר מנשקים את גופתו. רבי יוסף כתב שזה מנהג מהתורה כשפי שעה יוסף לאביו יעקב לאחר שנפטר. " ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו.

אמנן רק הנכד מנשק את המת, בכל זאת לדעתו, טוב להם לבטל מנהגם.

משפחת מכילף

ר׳ יוסף הכהן די מכילף, זהרא (דביתהו של הדיין רבינו אהרן הכהן צבאן)

העניו, מתהלך בתומו צדיק, עושה צדקות, גזע ישישים, רב משרשאי, ר׳ יוסף הכהן די מכילף הוליד: שלמה הי״ד (המי כולילף) אברהם, שמעיה, מכלוף, יעקב, סעידא, מרימא.

הנכבד ויקר, מנא דכשר, רב פעלים לתורה ולמצוה ר׳ שלמה הכהן די מכילף הי״ד הוליד: יוסף, ר׳ שמואל, עווישא, פריחא, מאחא, מרימא, סתירא, לוויהא, רחל, ג׳והר.

הצדיק, התם והישר, גומל חסדים טובים ר׳ אברהם הכהן די מכילף הוליד: יוסף, סעדיה, משה, דוד, יצחק, שמעון הי״ד ודם זרעיותיו.

החסיד העניו, מרבה להטיב עם החיים ועם המתים, ירא ה׳ ושלם, ר׳ שמעיה הכהן די מבילף הוליד: יוסף, משה, שמעון, אסתר, קמור, עווישא, סעידא, מרימא, סליטנא, מרימא, זהארי. (ר׳ שמעיה נשוי היה עם שתי נשים, וכן היו לו שתי בנות אשר שמם מרימא, כל אחת מאשה אחרת)!

גברא רבא, יקר רוח, ידיו רב לו בספר תורת ה/ הזקן הכשר הצדיק ר׳ מכלוף הוליד: אליהו, קמירא, מרימא.

הנכבד, עניו, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ יעקב הכהן די מכילף הוליד: ציון, שלום, סלטאנא, לעאיישא.

ר׳ משה, רחל (דביתהו של ר׳ שלמה הכהן דנעאס).

הזקן הכשר, תם יושב אהלים של תורה, מרביץ תורה בישראל, מלמד תשב״ר, מזכה את הרבים, הצדיק הרב משה הכהן (המי דתג׳אג׳א) הניח ברכה: דוד, אהרן, שלמה, רחמים, נונא, סתירא.

משפחת דלכהן

המשפחה מתייחסת למשפחות בהן צבאן ובהן מבילף. בספר פאס וחכמיה, ח״א_׳ עמי 138 מחבר מכלוף דלבהן, נראה שהוא ראש המשפחה.

בן איש חיל, פרי צדיק עץ חיים, זקן ונשוא פנים, הישיש הנכבד, הצדיק ר׳ יוסף דלכהן הניח ברכה: משה, עווישא.

החכם השלם, נטע נעמן, רחים ומוקיר רבנן, ואיהו צורבא דרבנן, הרב משה דלכהן הוליד: יעקב, אהרן.

הזקן הכשר, נהנה מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד בעל הכנסת אורחים, ר׳ יעקב דלכהן הוליד בנים ובנות הי״ו.

המנוח, הנכבד, תם וישר, אוהב צדקות, ר׳ אהרן דלכהן הוליד בנים ובנות הי״ו.

משפחת מחיגן

משפחה נכבדה המתייחסת למשפחת מכילף.

הזקן הכשר והמרומם, אור יומם, זריז בהכנסת אורחים, משכיל אל דל, הצדיק ר׳ משה הכהן די מחיגן הניח ברכה: אהרן, מכלוף, מסעוד, שמעון, עווישא, מרימא.

החכם השלם והכולל, בישראל להלל, תלמיד חכם, וגם לו חלק בתורת החץ, מלמד תורה בישראל, דרשן ומגיד מישרים, הצדיק הרב אהרן הכהן הנד הוליד: אברהם, עווישא, רוזיט.

הנכבד, תם וישר, דחיל חטאין, עביד טבין, הצדיק ר׳ מכלוף הנד הוליד: שלמה, יהודה, אליהו, זהארי, סאעודא, ג׳והר.

הגבר המרומם, שייף עייל שייף נפיק, רודף צדקה וחסד, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ מסעוד הנד הניח ברכה: משה, יוסף, אליהו, יהודה, יעקב, אברהם, אפרים, סעדיה, סאעודא, סתירא, ג׳ולי, זהארי, אליס, שרה.

הזקן הכשר, נהנה מיגיע כפיו, נקי כפים, איש החסד, משכיל אל דל, הצדיק ר׳ שמעון הניח ברכה: משה, ר׳ אליהו, אברהם, שלמה, שמואל, דוד, קמור, סתירא, רוזיט, לאוני.

מוצאם מארץ ישראל.

אך בין אם המנהג קשור אמנם בתופעה זו באמונה המשיחית בכלל, הרי קיים מגוון של ביטויים במסורת לתקווה המשיחית, בפיוטים, בסיפורי עם ובמנהגים עממיים, מהם הנוהגים דווקא בט' באב, שהרי ביום זה נולד המשיח.

מנהג הקשור בצפיה למשיח של יהודי ממרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק, שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. בתיאור על יהודי ארץ זו, הוא מספר על מנהג הקיים לפי דבריו אצל היהודים.

כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח הקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח המקווה. כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. יתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאזניו.

רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא ערבב את הדברים, בין כך ובין כך הגיעה אליו ידיעה על תודעה משיחית של יהודי מרוקו. – הערת המחבר – שאלתי מספר חכמים הבקיאים במנהגיהם של יהודי מרוקו, ולדבריהם אין כל זכר למנהג זה. גם מפי רבי דוד עובדיה מר שאול זיו, ד"ר שאטל ושלום בר אשר, לא ידעו הם על קיום מנהג זה.

היו תיאולוגים ומסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא 'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה – 40 של המאה הי"ט. הוא ניזון מסיפוריו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה.

ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן. לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, יכנסו כל בני מאנוש תחת כנפי האסלאם, והכל ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב לכסף.

הדבר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים. לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנם.

פרטים אלה באשר חמות המשיח והשלבים עד נצחון האסלאם מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי ( משיח המוסלמים ) את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מהיהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות נקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צוואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחתר בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטאנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציב אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות. 

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני האדם עלי אדמות, סיפר לנו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתא (             עיר חוף מערבית לטריפולי ) בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואמנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שחרדו בעכו"ם, ולא כדי שנישאו אותם העמים "

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : משה לא דיבר על נושא זה, הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב עם עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה על העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת ( היא תופשת מקום חשוב אצל השיעים ), הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה, מה הייתה העמדה השלטת בין יהודי המגרב לגבי יעודו של המשיח, האם זו שייצג אותם החכם ממצראתא או הגישה שנכנה אותה " נקמנית "?. נראה כי האחרונה היא הדומינאנטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטאניאה.

השלטונות מול ההסתה האנטישמית

לאחר שהואשמו בחוסר יעילות, ואפילו באהדה כלפי הפורעים הערבים, בעת מהומות קונסטנטין ב־1934, נראה כי השלטונות הקדישו במשך חמש השנים שקדמו למלחמה תשומת־לב מיוחדת להתפתחות התנועה האנטישמית. הרי כי כן, כל שירותי המשטרה המחוזיים או העירוניים קיבלו הוראה לערוך דינים־וחשבונות תקופתיים על הבעיה — תלת־חודשיים, חודשיים ואחרי־כן שבועיים.

דינים־ וחשבונות אלה מהווים אפוא מקור שאין לו תחליף לחקר האנטישמיות ולניתוח הלכי־הרוח והמנטאליות של הפקידים שעליהם הוטל, בתוקף תפקידם, לשמור על הסדר הציבורי ועל אכיפת חוקי הרפובליקה.

בלי לגרוע מן הסכנה המקופלת בהסתה האנטי־יהודית — בפרט כאשר עלולה הייתה להתפשט ולהגיע אל הציבור המוסלמי — רבים היו קציני המשטרה שמתוך מאמציהם להסביר תופעה זו התירו את הרסן לדעותיהם האנטי־יהודיות האישיות:

כך תרמו את חלקם למתן גושפנקה לשמועות חסרות־שחר, שהשפיעו רבות במרוצת־ הימים על החלטותיהם של השלטונות והמוסדות הציבוריים בחודשים ובשנים הבאות. הלך־רוח זה של שירותי המשטרה בא לידי ביטוי בפרט אחר עלייתו לשלטון של ממשל דאלאדייה, ובקונסטנטין הרבה יותר מבאלג'יר ובאוראן.

כך לדוגמה, בתמיכתו ללא סייג במפלגות ה ׳ לאומיות ׳, הסביר ראש המשטרה המיוחדת בקונסטנטין, בדין־וחשבון על הבחירות שנערכו בשנת 1938, כיצד גרמה ׳ הגישה היהודית ׳ לפיצול החברה הקונסטנטינית לשני גושים — למחנה ׳ צרפתי ׳ ולמחנה ׳ יהוד י׳ — ובכך הביאה לדעתו להחרפת ההסתה האנטישמית: ׳ אין ספק כי היהודים עשו משגה גדול בהצביעם כאיש אחד בעד מ׳ מאסיה, מועמד המפלגה הסוציאליסטית׳.

בשללו מן היהודים כל רגש זולת נטייתם להתקבץ כעדר, וברצותו להתעלם מהיות מאסיה המועמד הלא־אנטישמי היחיד, ייחס מחבר הדין־וחשבון את ההצבעה ה ׳ מסיווית ׳ של היהודים לפעילותו של חבר המועצה האזורית ללוש, ׳הנוטה למארקסיזם, בעיקר משום היותו של ליאון בלום מנהיגו — רק מסיבה זו ולא מתוך השקפה פוליטית׳. ללוש הואשם אפוא על כי —

הצליח לקומם את כולם נגד היהודים: ואולי יצטערו היהודים במוקדם או במאוחר על שקראו תיגר על דעת הרוב הגדול הנותן את אמונו לממשל דאלאדייה ורוצה בשיקומה המידי של צרפת.

בלי לאמץ את המשוואה יהודים = סוציאליסטים = אנטי־צרפתים, המשתמעת מניתוח זה של העובדות, ראה נציב מחוז קונסטנטין, ר׳ בופה, לקשור את מוצאה של התנועה האנטישמית —

לשיטה המסורתית של המצביעים היהודים לבחור כגוש אחד למפלגה אחת ולעזרת פנים של מיעוט יהודי […] המנפנפים השכם והערב בניצחונם ומעוררים את חמתם של מי שנחשבים בעיניהם בתור אויבים, בהתנהגותם ובדברי קינטור ולעג.

ואולם, בדומה לעמיתיו מאוראן ומאלג׳יר, התנגד הנציב בופה להתערבותם האפשרית של השלטונות במישרין, כדי להרגיע את הרוחות: ׳פעולה מפורשת מדי של השלטונות לטובת תביעותיהם [של היהודים], טען נציב מחוז אוראן, לואי בוז׳אר, עשויה להתפרש ׳בתור עוד הוכחה להשפעת החוגים היהודים על חוגי השלטון הבכירים׳.

כפי שנוכחו לדעת עד־מהרה, הימנעותם זו של השלטונות מכל פעולה עתידה הייתה לגרום לכך שהתעמולה האנטישמית תתנהל ללא הפרעה, שעה שהפגנות התמיכה ביהודים הוצנעו בשיטתיות, שכן לדעת השלטונות " עשויות היו להביא להגברת האנטישמיות ".

עם הכרזת המלחמה החריפה ההסתה האנטישמית, כאשר המגויסים היהודים שימשו מטרה להאשמות חמורות שהטילו ספק בנאמנותם, וכן ברצונם לשרת ביחידות הקרביות. אף במקרה זה הצטיינה תגובת השלטונות בדו־משמעות, והכול מעיד על כך כי רוב ההאשמות נחשבו אמיתיות, לפחות במחוזות. כך למשל בדין־וחשבון על בית־החולים הצבאי של קונסטנטין נאמר:

סגל החובשים מורכב, רובו ככולו, מיהודים שאינם מתביישים, ברוב חוצפתם, להתנהג בבית־החולים כמו בארץ כבושה או בסניף של הגיטו. החולים מתלוננים על:

1                     – הלכלוך המגעיל, הלכלוך ה " יהודי " של אולמות השינה…

2     המחסור במזון, גם אם הוא מבושל בדרך־כלל כראוי […]

המצב משתנה לפעמים, רק כאשר סמל־חובש צרפתי נוכח בעצמו בחלוקת המנות לחולים.

בעל הדין־וחשבון סיכם:

בצאתו מבית־החולים נהפך אדם אדיש לאנטישמי מושבע. את ביקורתו האנטי־יהודית הוא מפיץ אחר־כך בקרב משפחתו, וכך מתרחבת אט־אט הרעה.

להלן דין וחשבון אחר, חמור הרבה יותר, על יחסם של היהודים לשירות הצבאי ; מקורו ב׳מרכז למידע ולמחקר׳ של משטרת מחוז אוראן. לאחר שדיווח על ׳שמועות המתהלכות הן בקרב המוסלמים הן בין האירופים׳, בעניין ׳אכילת סבון על־ידי היהודים, כדי לחלות ולא להתגייס׳, ובהרגישו כי ׳דבר זה אינו נוגע לאומץ לבם של יהודים בדרך כלל׳, השלים המחבר את דיווחו בדברים הבאים, אובייקטיביים יותר למראית־עין:

אולם פרט לשמועות אלה, שאין לאמתן לכאן או לכאן, מסכם יושב־הראש של ועדת־הפיקוח על הדואר באמור אוראן את הציון הכללי שנתנה הצנזורה לדואר הפרטי כדלקמן:

3       מכתבים של מוסלמים: מוראל מצוין.

4       מכתבים של אירופים: מוראל טוב.

5        מכתבים של יהודים: מכתבים רבים מעידים על מוראל מפוקפק, כאשר הדאגה העיקרית היא כיצד להימלט מחובת השירות הצבאי.

זאת ועוד: בעיר פיליפוויל נודע למשטרה כי רופא צבאי יהודי, דוקטור יונתן, ׳עשה לשחרור בני דתו משירות צבאי, תמורת תשלום ; ועוד הודגש בדין־וחשבון — וזאת כדי לתאר כראוי את האיש הנדון — כי —

לפני המלחמה היה רופא זה מתומכיה הפעילים ביותר של ׳החזית העממית׳ […]. והיה זה אותו דוקטור יונתן עצמו שטיפל בפיליפוויל והמליץ על שחרורו של הקומוניסט אווריל. בית־הדין הצבאי בקונסטנטין זיכהו ב־30 בינואר מאשמת דיבורים תבוסתניים ".

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

גבריאל בן שמחון

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר״, קובץ סיפוריו השני של גבריאל בן שמחון פותח חלון לעולם יהודי  קסום שהתפתח במגרב במשך אלפי שנים בתוך מרחב ברברי ומוסלמי ונעלם עם עלייתו לארץ. זהו עולם רדוף שדים, תשוקות ויצרים, מלא דמויות, טעמים, ריחות וצבעים שהולמים הוויה מיתולוגית. במרכזו עומדת האישה המזרחית כייצור חושני, חידתי, התגלמות של יופי, פשטות, תמימות !מצבור של תשוקות עצורות.

״הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר״ הוא קובץ סיפורים מרוקאים, ברובם על נשים אחרות, פשוטות, קטנות וחלשות, שבויות וכלואות בעולם גברים מזרחי, מלא מגיה ופנטזיה. לעתים קרובות מתרחשים הסיפורים כמסע פיזי ומנטאלי בין ארצות ותרבויות, ממרוקו לישראל או לאירופה, כשהם טובלים בחוויות יסוד ובוחנים את דימויי האישה במזרח ובמערב.

״הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר״ הוא ספר קולח, פשוט וחייכני, הממשיך את ״המהלכים על המים״, יצירתו הראשונה בפרוזה של גבריאל בן שמחון ושייך לאותו עולם הזוי ומיתי, אות! צייר במחזותיו ותסריטיו: " מלך מרוקאי "," המשיח ", " בוזמימה ", " הדרך לירושלים " ו  "1948 ". 
גבריאל בן שמחון מכהן כפרופסור מן המנין בחוג לקולנוע וטלויזיה באוניברסיטת תל-אביב. הוא נולד בעיירה ספרו שבמרוקו ועלה ארצה ב-1947באוניית המעפילים  " יהודה הלו ".  ביצירתו מאיר בן שמחון עולמות ותכנים יהודיים אחרים שמשלימים את נוף היצירה הישראלית בצבעים שאין בה.

2 -תוניסיה.

הכבוד שחולקים לזכר נשמות הנפטרים הוא אחד הקווים האופייניים בחיי הדת בארצות אלה. עריכת האשכבות ( אל מלא רחמים ) והלימוד הם פרנסתם העיקרית, לפעמים היחידה, של הרבה משרתים בקודש. אין פולחן זה מצטמצם בחוגים של המתבוללים, כנהוג באירופה ובאמריקה, והוא רווח כאן בכל השכבות.

ראיתי בתי כנסת בתוניסיה ובאלג'יריה, שבתקרותיהם קבועות עשרות רבות של נרות נשמה, עשויות חומרים שונים, זכוכית, נחושת, ארד, כסף ובמידות שונות. יש בתי כנסת שתקרותיהם רצופות מנורות, ואין מקום עוד לתלות נר, ובאחרים הוכנו כבר מראש בווים לזיכרון ונרות נשמה קבועים לידם.

הגעתי לחארה, ירד גשם. הסמטאות היו מלאות בני אדם, עד שקשה היה לעבור בהן. במיוחד התבלט הנוער : בנים ובנות בבגדי שבת שלהם, מגוהצים ומצוחצחים. הידור זה אינו עשוי להטעות את העין, בפניהם ניכר שבני עניים הם ושפרנסתם דלה. הברק של העושר הוא רק אחיזת עיניים.

עוניים המוסווה הזדקר ביום גשום זה על רקע הבתים הדלים, הנוטים ליפול, באין קרני שמש, שתשפוכנה את אורן, ובאים שמים כחולים שישפיעו מטהרם ויעטו על החורבות.

התבלט המספר הרב של החנוונים והרוכלים, שעסקיהם פתוחים בשבת. הוסבר לי, כי איטלקים ומוסלמים לא מעטים מתגוררים ומסתחרים בשכונה זו. פעמים אחדות ביקרתי בחארה, בימות החול לפנות ערב. הייתי סר לתוך החצרות, אותה שעה הנשים עסוקות היו בהכנת הארוחה העיקרית על ה " כאנון " , כיריים של חמר מיטלטלים, ילדים יחפים ומלוכלכים שוטטו בכל מקום. אין כל דאגה לסדר וניקיון, ודבר זה מורגש במיוחד בבתי היהודים.

אכן הדירות הן על פי רוב במצב מיאש. רובן בנות חדר אחד, אפל, ששטחו אינו עולה על 12 – 16מטרים מרובעים. ללא אור ואוויר. בלי ים ועל פי רוב גם בלי חשמל, ובחדר דורי כזה מתגוררות שש – שמונה, לפעמים גם עשר נפשות.חוסר כל ריהוט, חוץ ממיטה שבורה, ולפעמים גם ספה צולעת ושניים – שלושה מזרונים מונחים על הרצפה בפינה, מוסיפים על רושם זה של צפיפות איומה.

כיצד מסתדרים אנשים אלה למנוחת לילה ? ההורים, בנים ובנות מבוגרים, טף ויונקים, לפעמים גם סבא וגם סבתא…לאחר זמן הגיע לידי דו"ח מודפס על תנאי הדיור בחארה ואלמלא ראיתי מקצת מן המקצת  במו עיניי הייתי נוטה להאמין, שמחברו הוא בעל הזיה חולנית.

האב חוזר מהעבודה. הוא מתחיל את סעודתו ומסיים אותה בשתיית " בוכא " מין יי"ש תאנים חריף ומשכר, ואז קל מאוד שתפרוץ מריבה בבית . על הגברים שבשכבות העניות יצא קול, כי הם בעלים לא טובים, ואינם דואגים לילדיהם. הם נותנים עינם בכוס. הנשים טובות מזג, אלא שהבטלה מביאה אותן לידי שעמום. נשי ג'רבה, המוחזקות כקלות דעת במקום מוצאן, מצטיינות כאן דווקא בחריצותן ובמידותיהן.

נוכחתי בחצר אחת בשעה שנפלה קטטה בדירת שכן, שנתבסס. ראשיתה בצעקות וסופה במהלומות על ראש האשה והילדים הקטנים. אותה שעה חזרו הבן ושתי בנות מעבודתם בעיר. הבנות זבניות באחת החנויות המפוארות, הבן פקיד נמוך במרש ממשלתי. הם רגילים במחזות אלה, ונראה שאינם עושים עליהם רושם מודע.

אולם אני הרהרתי ברושם הנטבע מתחת לסף הכרתם. התהום הפעורה בין החיים במקום עבודתם ובין מקום שיכונם, המעבר על יד הרובע השמור, המתעורר לחיים בשעה זו, התמונה בבית ההורים. קשרי המשפחה והאהבה להורים חזקים מאוד בקרב היהודים בצפון אפריקה. אולם האם פלא הוא, שכל הגיגם של בני הדור הצעיר, לברוח מסביבה זו, ומנצלים כל שעה של כוש ?

בנות חינניות מתיידדות עם חיילים צרפתים, או בחורים איטלקים, ונישאות להם בנישואים אזרחיים, אף יש שהן מתחתנות עם בני עשירים מוסלמיים, כל אלה אינם שואלים לנדוניה ולייחוס. הבנים יוצאים לבקש את לחמם במרחקים, לפעמים מעבר לים. ובכל המקרים ניתק הקשר בין האבות ובין הילדים.

אבלה חארה מתקיימת בתמידות. אין כאן חדרים פנויים המצפים למשתכנים, אפילו החורבות תפוסות. במקומם של המאושרים, שהצליחו להימלט ממנה, באים דיירים חדשים. אם אין יהודים נדחקים אחרים, נוודים, מוסלמים או נוצרים איטלקים, גדי לזכות בקורת גג, ותהי הקורה שבורה והגג רעוע. כי לא יחדל אביון מקרב ארץ זו, וכמעט שאין לשער את הדרגה התחתונה של עלובי החיים בתוניס. 

מספד מר על האדמו"ר רבי דו אביחצירא זצוק"ל תנצב"ה ותמ"ך זיע"א מתוך הספר " אני לדודי שך כמוהר"ר יחיאא אדהאן זצוק"ל וזיע"א.

אל ישראל ואל רבנן. מה יענה חסר עינן

דוד אלקאיים. מאות 18 – 19. אצאווירא. הסכמה ממנו נמצאת בספר " מאור ושמש, ולפי דבריו שם, הוא מתייחס מצד אמו על רבי יהודה עטר, בעל " מנחת יהודה " שירו על רשב"י מורה על נטייתו הקבלית.

דוד זאגורי. המאה ה-19. בהקדמה נכתבה בערך תרי"ז. לספרו " לדוד להזכיר " ( לונדון )תרנ"א, הוא כותב כח גדל בין ברכי רבני וגדולי המערב בעיר מוגאדור אצאווירא….סבא דמשפטים כבוד הרב חיים פינטו וכבו הרב המקובל האלוקי דו חזן וכבוד הרב מורי הרב אברהם קורייאט זכרם לחיי העולם הבא.

ואחר כך קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים וכו….בספר מובלעים דברי קבלה. אף יש בו פיוט לל" לעומר, י' דוידזון משער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוויען תחת השם " רני ושמחי

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

נולד במרוקו בעיר מוגאדור לאביו רבי מסעוד זאגורי בשנת תקס"ג – 1803. רבותיו במוגאדור היו הרב המלוב"ן ( המלמוד בנסים )קבנו חיים פינטו זיע"א, המפורסם בשבחיו העצומים, רבי דוד חזן ז"ל ורבי אברהם קורייאט השני בעל ספר שאלות ותשובות " ברית אבות ".

רבי דוד זאגורי בגיל 17, נרדך היה על השלטונות במרוקו, נעצר וגם נגזר עליו לשבת בבית הסוהר, ומשןם נמלט. לימים היה במראקש, ייסד שם ישיבה, ועמד בראשה, ולאחר מכן נמצא והיה בעיר רבאט ולימד תורה שבכתב ושבעל פה.

מתי הגיע למחוזות פורטוגל ? הרב כתב על כך בהקדמה לספרו " לדוד להזכיר " : " והזמן טלטלני טלטולי דגברא באחת מאיי הים בערי פורטוגל סאו מיגל יע"ה באיי האזורים, במרכז האוקיאנוס ביו אירופה ליבשת אמריקה !

הרב קבע מושבו העיר פונטה דל געדה ושימש בני עדתו בתור שליח ציבור, שוחט ובודק, מסדר קידושין ומורה צדק. גם בעיר פונטה התמסר לתלמוד תורה וכך כתב בהקדמה לספרו הנזכר :

ותלית שם מצאתי קהילת קודש מערי המערב חכמין ונבונים ושלחו אחר התלמוד וספרי הפוסקים….וקבעתי ישיבה בלילה שלוש שעות ולמדנו כמה גמרות מראש ועד סוף ובשבת דרושים תלי"ת…., הרב המחבר חי ולן בצעירותו בארבע אומות של תורה והלכה, ובהשתדלו בנו מרדכי, הדפסי ספר בעל ערך רב ושמו " לדוד להזכיר "הספר נדפס בלונדון תרנ"א, והרב המחבר רמס על כך בהקדמה וזה לשונו :

" וכמה םעמים שלח אלי בני חמודי ה"ה מסעודלשלחם לו ( קונטרס החיבור ) להעלותם על מזבח הדפוס ולא איסתייעא מילתא עד היום שהלך אחיו ידידי מרדכי בני הי"ו ללונדריס ושלח אחריהם להדפיסם " על כן, הרי שהמקום הוא לונדון.

הספר " לדוד להזכיר , יש לו ערך רב כי הוא מספר סיפורה של קהילה קטנה כמעט לא ידועה, סאו מיגל באיי האזורים, מורכבת רוב ככולה מיהודים יוצאי מרוקו, אמנם הפרטים בספר הם מעטים, אבל די בכך כדי לתעד קהל יהודי חשוב זה. חשיבות הספר בכך, שהוא הספר העברי הראשון, המצטט חידוש תורה למלוב"ן הגדול, המקובל האלקי, רבנו חיים פינטו זיע"א, איש קהילת מוגאדור.

יש חידוש תורה מרבנו חיים פינטו זיע"א, אך מכיוון שחידושי תורה של האדמו"ר ז"ל הם דברים מעטים, וידוע שרובי חידושי תורתו אבדו בימי ההפצצות על העיר מוגאדור בשנת 1844, זכות גדולה היא לרבי דוד זאגורי ז"ל, אשר זכר חידוש תורה זה מפה קדוש האדמו"ר זיע"א, וזה לשונו :

" ושמעתי מפי הרב הגדול כבוד הרב חיים פינטו זלה"ה שהיה מפרש על פי מה שאמרו במכת מציעא פרק הפועלים היה קא סחי רבי יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אמר ליה חיליך לאורייתא, אש"ל שופריך לנשי ! אמר לו אי הדרת בך יהיבנא לך אחתי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאחויי מאניה ולא מצי הדר, ופרש"י ולא מצי לקפוץ כבראשונה דמקבל עליו עול תורה תשש כוחו והיינו קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו – קרבו – כשהיו רודפי זמה ! מתורתך – כשקבלו על תורה – רחקו – ולא יכול לקפוץ כבראשונה עד כאן שמעתי "

בספר " לדוד להזכיר " מובאים חידושי תורה מהרב אברהם קורייאט זצ"ל, וכן מכתב מאת מנהיג העדה המערבית בירושלים ת"ו, הרב דוד בן שמעון זצ"ל, המכונה צו"ף דב"ש, כן יש חידוש תורה מאת רבי משה בן רבי יוסף הרוש, תושב קהילת אנגרה, באי טרסירא אשר באיים האזוריים.

וכן יש חידוש תורה מאת הרב אברהם הלוי, אחיו של הרב ישועה הלוי, רבה הגדול של ליסבון בעת החדשה, וכן יש פיוט מאת רבי יוסף סבאג, תושב פונטו דל געדה, ועוד.

יהודי פורטוגל נהגו לתת נדבה הגונה לאותו עולה שהיה מסכים לעלות לקללות של פרשת בחוקותי ופרשת כי תבוא. רבי דו זאגורי היה לוקח נדבה מקהל פונטה בעד זה שהיה מקבל עליה שאין עליה קופצים. הרב שמעון אביקציץ היה כנדה של אחות רבי דודו זאגורי. רבי שמעון אביקציץ, יליד מוגאדור, היה ראש ישיבת כתר תורה בקזבלנקה ומחבר ספרים " שש אנוכי " ואך טוב לישראל.

בשנת תרל"ז עבר הרב זאגורי לגור בעיר הבירה ליסבון, ושם שימש כמסדר קידושין ושליח ציבור, נפטר בליסבון בשנת 1898 ושם מנוחתו כבוד. 

קברו של חנניה לוסקי ז"ל

באדיבותה של ענת לוי-כהן

עדויות של בני התקופה

״… יום ש״ק (שבת קודש) שנת שע״א (1611), כלו בדמעות עינינו, אוי לי על שברי כי מולאי זיידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא קצף מלפניו, ביום ח׳ לתשרי בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול האלמלח של היהודים ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים, והתחילו לגבות ולא הספיק היום, למחר אמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות. ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כפור ויום כפור. ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כפור הקדוש ובל היום גובים מם וכל הלילה והחכמים בוכים ומילילים, זעקה בבוקר ותרועה בצהרים ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה, ונתוספו על זה חלאים רעים ונאמנים. אוי נא לנו כי חטאנו. ״אחד עשר יום לתשרי עשו מלחמה שני המלכים מולאי זיידאן ומולאי עבדאללה  אבןמולאי אשיך קרוב לעיר ונשבה מולאי זיידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באריחאן הנז' יש״ו(ימה שמו וזכרו) ונכנס מולאי עבדאללה לעיר והלך הנגיד הר' יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך עבדללה ולא קבל פניהם.

שבתאי צבי

אמר להם, אתם שמחתם במולאי זיידאן והוא הרע לכם. ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זיידאן. אוי לעיניים שכך רואות! וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים. ואני שאול קטן מכולם. וכולנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון, ונתחלל בעוה״ר (בעוונותינו חרבים) גם חג הסוכות. על זאת אספדה ואילילה כי שמה ושערורה היתה בארץ. אין בי כח לספר אחת מאלף, כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם וכמה שיירות נחמסו. אוי מבל עבר ומכל פינה!… וגם יד ה׳ היתה בנו ויכנו בדבר. ויפול ממנו יותר מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם שום חטא… הי״ת יוציאנו לאורה אכי״ר.״

ובמקום אחר ממשיך לספר ר׳ שאול סירירו על מעלליו של מולאי אל־שייך: הגידו זאת ביהודה, כי ערב שבועות שלח מולאי אסיך לאלקאייד גרני לגבות כ״ה חמשה ועשרים) אלף אוקיות מהנגיד במ״ה (כבוד מעלת האדון) יעקב רותי, והוא אץ לאל ידו, והיה שטר כתוב וחתום על הקהל יצ״ו(ישמרהו צורו ויחיהו) שכל נזק דאתי ליה מחמת העידות שיחזור על כל הקהל; ונתנו הקהל החמשה ועשרים אלף אוקיות הנז' בעד הנגיד … והוסיפו עוד עלינו חמשת אלפים סך הכל, מתשרי עד מיון שמונים אלף ושבעת אלפים מלבד חוק המוטל עלינו, ובחמשה באב עוד ארבעת אלפים והיו מלחמות רבות שלא נוכל להעלותם על ספר.״

גם על קהילות טטואן ותדלה לא פסחה כום התרעלה וידם הארוכה של השליטים ושל הפורעים השיגה אותם. וכך מספר ר׳ שאול סירירו:

ומולאי אשיך הנז׳ עבר לתיטואן… וביום כ״ח טבת מהשנה הנז׳ ענש אותנו מולאי עבדאללה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו ובח' אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.

״אוי לשמועה נשמעה ביום ג׳ לאדר הנז׳ על עיר תאדלה שנכנסו בה גויים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמישים ספרי תורה ואלפים ״חמשה חומשי תורה״ והרבה ספרים וגזרנו תענית כמו יום ט״ב (תשעה באב) הי״ת ינקום נקמתנו כי״ר (בן יהיה רצון). יום שני לאייר משנה זו נתנו עוד הקהל יצ״ו ארבעת אלפים אוקיות, ובט״ו לאייר הנז' ג״כ (גם כן) נתנו עוד שלושה אלפים אוקיות ביד אלקאייד מחמד גרני ״אלקייד מוחמד אסנוסי.״

ור׳ שאול סירירו מסיים אחת הכרוניקות שלו בצורה דרמטית וציורית באחת, בזו הלשון:

אם יהיו כל הרקיעים גוילים וכל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים לא יספיקו לכתוב צרותינו.״

אגמים, הבונה לקני אגם, כלומר קני סוף.

ידם של הפורעים ושל העריצים השיגה גם את תושבי לקצר ותפיללאת, וכן כותב בעל הכרוניקה:

״אמר שאול: אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות תכלה המגילה והדברים לא יכלו לכן אקצר ועולה כי קצת יחידים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ועזלו בדרך. ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחודש זה עיר לקצאר כי קצתם מתו ביוקר השער וקצת ירדו מנכסיהם … וידל ישראל עד מאד.

״עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת מקאיים אחד שקם ושמו סי׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהיה ראש חמור נמכר בשני אוקיות והיהודים מתו ברעב, והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים מכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת (ספרי תורה) נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה. השי״ת יאמר די לצרותינו.״

עד כאן דברי העדויות והמקורות. 

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

המסמר שלא נמכר

סיפור זה ידוע ברבים, ומשייכים אותו לג׳וחא (דמות אגדית בפי הערבים, על אדם מלא עורמה ותחבולה), אבל יהודי אחד השתמש בו לטובתו והנאתו. יהודי זה היה לו בית גדול, בנוי יפה לתפארת. ערבי אחד עשיר חשקה נפשו בבית נאה זה. בא ליהודי ואמר לו: ״רציתי לבנות בית יפה ונאה במו הבית שלך. אם אחליט לבנות בית כזה, זה יקח הרבה זמן. ואני צריך הבית באופן דחוף לעריכת החתונה של הבת שלי.

האם תרצה למכור לי הבית ? היהודי אמר לו: ״מלבד המחיר היקר שאני אדרוש ממך, יש לי תנאי אחד: בקיר החדר המרכזי תקוע מסמר אחד, שעליו הייתי תולה נר נשמה לעילוי נשמתו של אבי ז"ל, ומסמר זה בעבורי הוא מזכרת יקרה. הוא יישאר ברשותי ואעשה בו כאוות נפשי, בכל עת ובכל זמן, גם לאחר שאמכור לך הבית, ורצוני גם שתנאי זה על המסמר יהיה כתוב וחתום בחתימת ידך״. הערבי אמר בלבו, מה היהודי יכול לעשות במסמר זה, שילם ליהודי את מלוא מחיר הבית, וגם נתן בידו נייר כתוב וחתום לגבי המסמר.

ביום החתונה של בתו של הערבי, והבית מלא באורחים מכובדים, שולחנות ערוכים לרוב, תזמורת וכו', היהודי הלך לבית המטבחיים וקנה עור של פרה, שזה עתה נשחטה. נכנם לביתו של הערבי, והעור בידו כשהוא עוד נוטף דם ונודף ממנו ריח לא נעים.

ניגש לאותו מסמר ותלה עליו את עור הבהמה. הערבי בא אליו בזעם וחימה ואומר לו: ״איך אתה מעז לבוא לביתי ולקלקל לי את שמחת החתונה״. היהודי, לעין כל האורחים, אומר לו ״ אמנם מכרתי לך הבית, והמסמר נשאר בבעלותי, והנה חתימת ידך. קניתי העור של הפרה ולא היה לי היכן לתלות אותו להתייבש ותליתי אותו על המסמר שלי״.

הערבי שנמצא במבוכה אומר לו: ״הנה אני נותן לך סכום כסף גדול כפיצוי. קח את המסמר ואת העור של הפרה, והחזר לי את כתב ההתחייבות שנתתי לך״.

הסיפור הזה מיוחס כאמור לג׳וחא. הערבי לא ידע עליו, והיהודי השתמש בו, כתחבולה נגד הערבי, ויצא בסכום כסף גדול, בנוסף על מחיר הבית שמכר לאותו ערבי.

מכאן, כל מעשה רמיה ותחבולה, נקרא בפי הבריות ״ מסמאר ג׳וחא ״( המסמר של ג׳וחא ).

הערבי שהקיא מאכילת כוסכוס

היהודים שסחרו מחוץ לעיר בכפרים נידחים של נוודים ערביים, רוב מזונם מחוסר בשר בהמה או בשר עוף כשרים למאכל, היה על אכילת דגים שהם בעצמם דגו מהנחלים שהיו בכפרים אלה. ועל פי רוב, הכינו לעצמם כוסכוס בשפע של חמאה וחלב, שהערבים סיפקו להם בזול, ולפעמים גם חינם. באחד הכפרים היה ילד ערבי, שנהג לבוא ולאכול כוסכוס עם היהודים. נער זה היה אכלן ורעבתן גדול, במידה מופרזת יותר מגילו. בבואו לאכול היה טומן שתי ידיו לתוך הקערה, ואוכל כחזיר ממש. גורף הכוסכוס בעשר אצבעותיו ומכניס לפה, כי כולם אכלו מקערה אחת.

הדוד שלי, דוד רביבו, אחיה של אמי, שעבד אצל אבי, היה בעל עורמה ותחבולות, עליו יש לי כמה סיפורים. פעם אחת אמר לאבי ז"ל ״הנער הזה לא ישוב אף פעם לאכול אתנו״.

בבוא הנער כדרכו לאכול, הדוד שלי אמר לו: ״הפעם כל אחד יאכל בצלחת שלו, ולא מקערה אחת, כרגיל״. כי כוונתו היתה להיפטר מנער זה, אחת ולתמיד. הנער הערבי בא כדרכו לאכול, אלא שהדוד שלי הכנים לצלחת שלו מלוא חופן של פלפל טחון, חריף מאד. ועוד מעט תבלינים שגורמים מהר להקאה ולשלשול.

הדוד שלי שם על ידו הצלחת, הנער כדרכו התנפל על הכוסכוס, ובשתי ידיו גורף ומכנים לפה. רק התחיל לאכול, והנה הוא מתפתל מכאבים, הפה שלו נשרף מחריפות הפלפל, והתחיל גם לשלשל ולהקיא, וצועק: ״אמא, אמא״.

הדוד שלי הלך לאוהל של האמא שלו, וקרא לה דחוף, כי הבן שלה קרה לו משהו, והוא מקיא ומשלשל. מתפתל מכאבים עזים ומשלשל ללא הרף. ״אמא״ הוא אומר לה ״מהיום לא אוכל עוד מהכוסכום של היהודים״. וכך היה. מאותו יום, הנער הערבי לא בא יותר כדרכו לאכול עם היהודים. כי הפלפל עשה מה שצריך. ״תאוות רשעים תוליך לאבדון.״

כמה חגים יש ליהודים, וכמה למוסלמים

ערבי אחד נהג לשבת בחנותו של פחח יהודי ולשוחח אתו כל פעם על שתי הדתות. הגיעו פעם לוויכוח למי יש יותר חגים, ליהודים או למוסלמים. היהודי, שמצא הזדמנות להנחית מכות על הערבי, אמר לו ״על כל חג, כל אחד משנינו יתן מכה אחת על ראש חברו״. הערבי הסכים, והיהודי אמר לו ״אני מכבד אותך. תתחיל אתה ראשון״.

היהודי הרכין את ראשו בפני הערבי ואמר לו ״תתחיל״. הערבי מתחיל למנות החגים הנהוגים אעלם: עיד אל כביר – מכה אחת, עיד אל־פטיר, עוד מכה, עיד אל עשוי עוד מכה וכו' הערבי גמר. היהודי אומר לו ״אם גמרת, תרכין גם אתה את ראשך״. פסח – מכה אחת, סוכות – עוד מכה, שבועות – עוד מכה. פורים – עוד מכה, ונח קצת, כאילו גמר.

הערבי אומר לו ״ראית שניצחתי אותך״. היהודי עונה לו ״עוד לא גמרתי. בכל שבוע יש לנו חג ושמו שבת. אל תרים את ראשך״. שבת – מכה, שבת – מכה. מרוב מכות, הערבי אומר ליהודי ״מספיק. עוד מעט תפוצץ לי את הראש. אם השבת נקראת חג בעיניכם, הרי אני צריך לקבל עוד כמה מכות על כל שבת״. היהודי אומר לו ״לגבי החגים שלנו הידועים נתתי לך מכות קשות, כפי שגם אתה עשית לי, ולגבי השבתות, שהם בעינינו חגים לכל דבר, לא רציתי להכאיב לך, ונתתי לך רק מכות קלות״. הערבי נפרד מהיהודי בכאבי ראש, ואמר לו: ״כלא יקדר ליכום גיר מולאנא, רב אל-עאלאמיך (איש לא יכול לכם מלבד אדוננו, ריבון העולמים).