ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
הקדמה
הספר "40 שנות ישוב יהודי בעזה (1916-1929)" הוא סיפורם של החלוצים הראשונים להתישבות, שיצאו מיפו בשנת 1886 לפי תוכנית חובבי-ציון, במטרה להתחיל בהקמת ישובים יהודיים בערים ערביות לעולים מרוסיה. הם יצאו למשימתם זו ללא ניסיון התישבותי, ללא מוסד לאומי אחריהם, ללא הדרכה וללא תמיכה כספית.
יפו בעת ההיא היתה העיר הערבית היחידה שהתישבו בה עולים חדשים עירוניים, אשר מלאו אותה, ולא היה בה מקום לקלוט עולים נוספים בעלי מקצועות עירוניים. ההחלטה היתה תוצאה של התייעצות והתלבטות משותפת של ראשי הישוב בירושלים, ראשון-לציון, פתח-תקוה וקסטינה עם נציגי קהילת יפו המוגרבית והנהגת חובבי-ציון בראשות ק. ז. ויסוצקי, שנשלח לארץ בשנת 1885 כדי לארגן מרכז ארצי לחובבי-ציון ולהעמיד בראשו אדם מתאים כדי לתכנן את קליטת העלייה והטיפול בה.
הישוב ביפו בעת ההיא הוקם על-ידי העלייה החדשה שעלתה מארצות צפון אפריקה ותורכיה במאה ה-19 על-פי קריאת ראשוני מבשרי הציונות המדינית, שהכריזו "כי הגאולה אינה תלויה בנס המשיח בלבד", אלא בעיקר בעלייה ובישוב הארץ. הם הזהירו מפני עזרת החלוקה שהיתה נחלת הישוב הישן בארבע הערים המקודשות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה, שניוונה אותם וגרמה שהם התנגדו פן יבואו עולים נוספים להתחלק עימם בכספי החלוקה, וגם התנגדו לעלייה ולישוב הארץ שלא על-ידי המשיח.
לכן, עולים לאומיים אלה לא התישבו בערי הישוב הישן אלא הקימו לעצמם קהילה חדשה, קונסטרוקטיבית, ביפו, שסיסמתה "תורה ועבודה" ופרנסה מיגיע כפיים. קהילה זו, ששלטה בשפות הארץ, ערבית ותורכית, הצליחה להיות לכוח כלכלי דומיננטי מוביל במסחר ביפו הערבית ובארץ, וב-1882 היתה לגשר לעליות שהגיעו מרוסיה ורומניה, אשר ירדו ביפו, וסייעו להם להיקלט בחיי הארץ, כי האמינו שהגברת העלייה וההתישבות בארץ תביא את הגאולה.
ק. ז. ויסוצקי בדק את אפשרויות הקליטה של העולים שמגמתם להתישב בכפר, וחיפש איש מתאים לעמוד בראש הסניף בארץ-ישראל, שיוכל לטפל בבעיות הקליטה, אדם שיש לו מהלכים בקרב הערבים והשלטונות; מבין בל המועמדים החשובים שהוצעו לו, כגון: א. בן-יהודה, פינס, דייר הרצברג, מנהל מקוה-ישראל ואחרים, הוא בחד באברהם מויאל, בן למשפחה מוגרבית, ממייסדי קהילת יפו אשר בלט במעמדו הן כנציג הברון והן כנציג חברת כל-ישראל-חברים, "אליאנס".
המהגרים מרוסיה שהיגרו לאמריקה טענו, כי אי-אפשר להפוך את בל היהודים לחקלאים בכפרים מאחר שרוב היהודים הם רוכלים, סוחרים, תעשיינים ואנשי רוח, שמקומם בערים. כשויסוצקי נוכח כי העיר יפו אכן מלאה ואין בה מקום, הגיע למסקנה שכדי למשוך עולים עירוניים מרוסיה לא״י יש להקים ישובים יהודים נוספים בערים הערביות הגדולות, כדי שישמשו לעולים מרוסיה מקומות קליטה עירוניים, ולא להסתפק בקליטה רק בכפרים החקלאיים.
לשם ביצוע משימה זו היה הכרח לפנות לצעירי קהילת יפו המערביים, שרק להם היתה תודעה ציונית בעת ההיא, וגם שלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות: שיסכימו לצאת חלוצים לפני העולים מרוסיה, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות, להדריך אותם ולהיות להם לפה בפני האוכלוסייה הערבית והשלטונות. רק בדרך זו נבטיח שיהיו ישובים יהודיים נוספים בערים ערביות נוספות כמו יפו, לקליטת העלייה העירונית. למרבה הצער, הצעירים הספרדים בישוב הישן התנגדו לעלייה ולישוב הארץ, כיוון שהאמינו שהדבר ייעשה רק על-ידי המשיח.
בהשפעת אברהם מויאל, שנתמנה יו״ר חובבי-ציון בארץ, נענו צעירי יפו בשמחה לשליחות לקיים מצוות ישוב הארץ והקמת ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות, מתוך אמונה שכאשר יגיעו לשם העולים מרוסיה יבנו שם בתים, חנויות, בתי-מלאבה ומבני תעשיה, ויקימו בתי-ספר וישיבות כמו ביפו. הנהגת חובבי-ציון וראשי קהילת יפו החליטו על-פי הצעת חיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, להסתפק בשלב ראשון בהתישבות בשלוש ערים ערביות: שכם, לוד ועזה, כדי לא לעורר תשומת-לב.
כיוון שצעירי יפו היו בעלי מנטליות מזרחית אינדווידואלית ולא היה מי שיארגן אותם, הם התלכדו ועשו כל דבר בכוחות עצמם: התארגנו במסגרות מנין (גרעין) לכל עיר, וכל אחד הכין עצמו לבדו, לצאת עם משפחתו להתישב בעיר הערבית שבחר. ראש הארגון האחראי יצא למצוא לו דירה בשכונה שנבחרה לדיור – דירה אחת לשתיים-שלוש משפחות, ולהקים בית-הבנסת שיהיה גם תלמוד-תורה לילדים, וגם דאג לבית-מרחץ ולמקווה לנשים. אשר לפרנסה – כל אחד ידאג לעצמו. לגרעין ההתישבותי הם קראו "מנין" והוועדה המשותפת סיפקה לכל מנין ספרי-תורה והקצבה לשכירת חדר לבית-כנסת, לתפילה ולהתכנסות.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – שושלת הזהב של צדיקי פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
סמוכים לעד – פרשת הסמיכה
כאמור, תקופה זו בה אנו עוסקים, היתה מן הסוערות בתולדות ימי עם ישראל. במקומות בהם דרו היהודים מאות שנים, צצו חדשים לבקרים גזירות שמד וגזירות גלות, ומושבות היהודים טולטלו טלטלה עזה. בעת הזו נטלה התורה מקלה ותרמילה, ונדדה ממקום משכנה. מרכז התורה ששכן במדינות ספרד, התפצל לגלויות מספר, ורבים מענקי הרוח ששכנו בה, העתיקו משכנם לארץ ישראל.
בין הגולים שהגיעו לארץ הקדש, היה ר׳ יעקב בירב הראשון, שלאחר תחנות מספר בדרכו מספרד, הגיע לעיה״ק צפת, שם התיישב, ופתח את ישיבתו.
גדולתו בתורה של ר׳ יעקב היתה נדירה, כפי שמעיד עליו המבי״ט – ר׳ משה מטראני, מגדולי תלמידיו, באחת מתשובותיו(וז״א תשובה מ״א): "בקי בג׳ סדרים, רדומים לו כמונחים בכיסו, ובג׳ סדרים אחרים יודע להשיב סברא המתקבלת על הלב״. גאונותו הציבה אותו בשורת גדולי הדור המובהקים, וכפי שמכנהו תלמידו הנ״ל בתשובה הנזכרת: ״מאור הגולה״. בתשובה נוספת כותב (תשובה מ״ט): ׳הקרא שמו יועץ פלא, ותהי המשרה על שכמו בדברי טוב לכל עמו, יהי אלקיו עמו ויגיה אורו, אשר רבץ תורה בישראל, ולימד דעת את עם אריאל, ולהורות נתן בלבו, הגיונו וניבו חקים ומשפטים צדיקים, מזן אל זן מפיקים, בפסקיו ותשובותיו חקי האלקים ותורותיו״.
בהגיע ר׳ יעקב לארץ ישראל, לאחר התלאות והנדודים שעבר, חפץ מאד בקירוב הגאולה. בהכירו את מצבם הירוד של היהודים באותה תקופה, השתוקק לפעול פעולות שיעוררו רחמי שמים, עד יחפוץ אב הרחמים לפרוש כנפיו על עמו ויחון אותם.
מדברי חז״ל: חרב וביזה מתרבים בעולם משום עיוות הדין וקלקולו (שבת לג.), הסיק, כי כצעד ראשון לרומם את מצבם השפל של אחיו, צריך לחזק את מוסדות הדיינות. העמדת בתי דינים בהם יכהנו דיינים בעלי שם, אנשי חיל יראי חטא, תעניק להם סמכות משמעותית, בעלת תוקף. בכח מעמדם יצייתו להם ההמונים, ויסורו למרותם, והם ינהיגו את העם בדרכי התורה. לשם כך, יש להטיל מגבלות על מינוי דיינים. אין למנות דיין, אלא תלמיד חכם, שגדולתו בתורה וכוחו בפסק אינם שכיחים, בצירוף היותו מוכר כאישיות ללא חת, שאינה נושאת פנים לשוע או דל.
לשם כך, בהסתמכו על דברי הרמב׳׳ם (הלכות סנהדרין פ״ד הלכה יא, ובפירוש המשנה מס׳ סנהדרין פרק א׳), שבהסכמת כל חכמי ישראל ניתן לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, החליט כי ניתן לחדש את סמיכת הדיינים איש מפי איש. בכך לא ימונה לדיין אלא מי שהוסמך מפי דיין מוסמך, והם לא ימנו אלא מי שנמנו בו כל המעלות האמורות.
מעמד הסמיכה היה נהוג בעם ישראל מאז מעמד הר סיני, משה רבינו סמך את יהושע והזקנים, הזקנים סמכו לזקנים שאחריהם, וכך כל דור ודור חכמיו סמכו את חכמי הדור הבא. בקבלה יחודית זו, נוצרה שרשרת זהב של מסירת התורה בעם ישראל, והינה אחוזה טבעת בטבעת, בקשר בל ינתק מאז קבלת התורה. הסמיכה היתה נהוגה עד אמצע זמן האמוראים בערך, ורק אז מחמת סיבות שונות, לא ברורות דים, בטלה הסמיכה.
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו
מטרות חידוש הסמיכה
מתוך הבנת עומק משמעות הסמיכה, כפי האמור, בטוח היה ר׳ יעקב בירב, שחידוש מעמד עתיק זה, יהיה בכוחו להחזיר עטרת הדיינות ליושנה, ולגדור את הפרצות אשר נבעו בעם. כי הרי חידוש מעמד נכבד זה, האפוף הוד קדומים, משקף את הדיין הנושאה כאחד מחוליות מוסרי התורה מדור דור, ותורתו ופסקיו יתפסו בעיני העם כהמשך ישיר לקבלת התורה. בכך תנתן עצמה רבה לדיינים הסמוכים, והם יוכלו לדון את העם משפט צדק, ללא חת, ולהנחותם בדרך הנכונה, כמאמר חז״ל: דיין הדומה למלך ואינו צריך כלום, יעמיד ארץ (סנהדרין ז:), וכך בהתקרב העם לאביהם שבשמים, יחפוץ בהם, וירצה לחוננם, ולהשיב שכינתו בתוכם.
מטרה נוספת היתה לכך, באותו דור ובדורות הקודמים לו, רבו האנוסים מקרב בני ישראל. הם אלו, שקושי הנסיון – מות או גלות ועוני, שבר את רוחם, והעדיפו להמיר את דתם למראית עין.
רובם עשו כן, בחושבם להמיר לזמן מועט בלבד, ובהזדמנות הראשונה בה יוכלו להימלט מאימת האינקויזיציה יחזרו לחיות את חיי יהדותם בריש גלי. מזימת השטן הצליחה בחלקה, ורבים מהם נסחפו לאט לאט. היו ששכחו הלכות רבות, והיו שבמרחק הזמן שכחו גם את מקור מחצבתם. אולם רבים מהם שמרו בסתר על יהדותם בעקשנות וגבורה עילאית, ולא זנחו לרגע את תקוותם לשוב לקיים מצוות התורה בגלוי ובגאון. באפשרות הראשונה שהזדמנה להם, נמלטו מצפורני האינקויזיציה, ושם במדינות אחרות, שבו לחיק היהדות לאור היום.
אך במקרים רבים נכונה להם אכזבה מרה, בבואם בקרב אחיהם חשו בניכור מסויים, היו מאחיהם שבזו להם על שלא הצליחו לעמוד בנסיון, ולא מסרו את נפשם או ממונם להימלט מארץ גזירה. בנוסף לכך, רבים מהם נמנעו לחזור בתשובה, בחושבם כי אין תקנה לעבירות שעברו.
מהר״י בירב בלבו הרחום, האזין לאנקת אותם אומללים, ורצה לעזור להם לשוב לחיק אמונת אבותם. לפיכך סבר, כי בחידוש הדיינים המוסמכים, שבכוחם לדון דיני קנסות ומלקות, יוכלו אותם אנוסים אומללים ללקות על עוונם, ובכך יחושו כי סר עוונם וחטאתם כופרה, וישובו להתקבל ברצון בקרב אחיהם בכל אתר ואתר.
המצטרפים והמתנגדים
לדעתו הצטרפו חכמי העיר צפת, אשר באותה תקופה היתה לה עדנה, רחובותיה מלאו חכמים וסופרים, ורבים מגדולי האומה גרו בה. וכך בשנת רח׳׳צ, במעמד רב רושם, חודשה הסמיכה בעיר צפת. כל חכמי העיר הגישו כתב סמיכה לר׳ יעקב בירב ולאחר שהוא עצמו הוסמך, סמך בכוחו את: רבי יוסף קארו ה״בית יוסף״, רבי משה מטארני"המבי״ט״, רבי אברהם שלום, רבי ישראל די קוריאל, ורבי יוסף סאגיס.
אולם דרכו זו לא הצליחה, רבים מגדולי הדור המובהקים התנגדו לתכניתו, ׳פולמוס חריף מאד התפתח בעקבות שאיפתו זו.
המתנגדים העיקריים היו חכמי ירושלים, שסברו כי אין שום אפשרות לחדש מעמד זה עד ביאת המשיח. בראשם ניצב ר׳ לוי בן חביב – הרלב״ח, מגדולי אותו דור, בנו של ר׳ יעקב בן חביב מחבר העין יעקב על אגדות התלמוד, שנמנה גם הוא על גולי ספרד. העובדה שר׳ יעקב בירב שלח להרלב״ח עצמו כתב סמיכה, לא עמעמה כלל את התנגדותו התקיפה. בסוף ספרו שו״ת מהרלב״ח, נדפס בקונטרס מיוחד, צדדי הויכוח והמשא ומתן המרתק שהתנהל סביב ענין זה. אל חכמי ירושלים הצטרף גם ר׳ דוד בן זמרא – הרדב״ז, שהיה ג״כ מגדולי אותו דור, ועמו חכמי מצרים.
התנגדותם העזה גרמה להתרופפות המעמד המיוחל, וכך לא הצליחה הסמיכה לכבוש את המעמד הרצוי לו קיווה ר׳ יעקב בירב. עם השנים הלכה ודעכה, עד שפסקה לגמרי לאחר כמה עשרות שנים.
אולם, למרות זאת, אלה שזכו והתעטרו בכתר הסמיכה, הוכרו ברחבי העולם היהודי, לא רק כגדולי תורה מובהקים, אלא כדיינים בעלי שם מיוחד, שגאונותם הולמת לשאת תואר כה נכבד. דבריהם נשמעו בכל מקום, מעמדם היה תקיף ובעל סמכות רחבה, באשר ההמונים התייחסו לתואר זה בכבוד גדול ביותר.
בשנים בהם נהגה הסמיכה נסמכו חכמים נוספים, נזכירם כאן: מהר״י קארו סמךאת רבי משה אלשיך ״האלשיך הקדוש״, רבי אלישע גאליקו, ורבי יעקב בן רבי אברהם בירב. מהר״ם אלשיך סמך את רבי חיים ויטאל. ר״י בירב השני סמך את רבי משה גלאנטי, רבי אלעזר אזקרי בעל ״החרדים״, רבי משה בירב, רבי אברהם גבריאל, רבי יום טוב צהלון, רבי חייא הרופא, ורבי יעקב אבולעפיא. ר׳ חייא הרופא סמך את רבי בנימין הלוי.
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Joseph Chetrit
Universite de Haifa
Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le Judaisme marocain.
Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Alliance Israelite Universelle
http://www.prenom-marocain.com/prenoms-marocains-a-maroc.html
A la fin du XlXeme siecle et dans la premiere moitie du XXeme, les plus nantis de ces communautes avaient des associations agricoles avec des paysans musulmans, arabes ou berberes, dans l'elevage de bovins ou d'ovins, dans la culture de cereales et dans l'entretien de vergers, d'oliviers en particulier. Ce sont d'ailleurs ces associations qui ont marque la fete juive de la Mimounaa Taroudant, car les juifs prenaient dans la soiree du dernier jour de Pessah a leurs connaissances musulmanes un panier de 'matsot' — ar rghaif — et de specialites culinaires juives; ces derniers leur offraient en echange du lait, du miel, des ceufs et des epis de ble ou d'orge ainsi que des feves vertes qui leur servaient a dresser la table traditionnelle de la fete.
Du point de vue de la culture juive interne, Taroudant s'est distinguee aux XVIeme et XVIIeme siecles par une ecole kabbalistique tres importante dont on vient de publier et d'etudier l'oeuvre exegetique des auteurs les plus marquants, comme R. Moshe bar Maimon Elbaz et ses disciples R. Ya'aqob Ifergan et R. Yishaq Ha-Cohen. Ce dernier a probablement ouvert ouvert la lignee des kabbalistes de la famille Cohen Azugh, dont l'oeuvre est encore inedite. Depuis le XVIIIeme siecle au moins jusqu'a nos jours, les chefs de cette famille illustre sont devenus l'objet d'une veneration generale a Taroudant comme dans les communautes voisines, et la Hiloula de R. David ben Baroukh Cohen Azogh et de son fils Rabbi Baroukh, continue de reunir meme de nos jours chaque hiver, le dernier jour de Hanouka, de nombreuses centaines de pelerins a Aghzou n-Bahamou, pres d'Oulad Berrhil, a35 Km deTaroudant.
D'autres saints de la famille sont R.Baroukh Ha-Cohen et son fils R.David Ha-Cohebn Azogh, dit Baba Doudou – decede en 1953, qui sont enterres a Taroudant, ainsi que son cousin R.Pinhas Ha-Cohen – decede en 1952, lequel est enterre a Marakech
D'autres saints, qui etaient veneres dans la region sont R. Moshe bar Maimon Elbaz, R. Shalom Zafrani et R. Pinhas Al-Kohen, enterres a Taroudant, R. Abraham bar Maimon, enterre a Tiout, et R. Yishaq Ha-Levi, enterre pres de Tinzert, ainsi que R. Khlifa Malka, enterre a Agadir.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים באפריקה הצפונית -הירשברג
ניצחונותיהם של חסאן בן נועמאן ושל מוסא בן נוציר בסוך של המאה הזו ובראשית המאה השמינית, שבעקבותיהם נפלה כל אפריקה הצפונית בידי הערבים מציינים התחלה תקופה חדשה גם בשביל היהודים.
אכן תהליך השתלבותם של הברברים במסכת העולם הערבי מוסלמי נמשך מאות שנים והיה מלווה תנודות רבות, אבל ליהודים באה רווחה לאחר תקופה ארוכה של השפלות והגבלות בימי הביזאנטים. אמנם הטיל חסן הכובש את המס המיוחד – ג'יזיה – על הנוצרים ועל היהודים אבל גם בימי הרומים נאלצו היהודים לשם מס זה.
ועתה נמצאו להם " אחים " לצרה – וזו הייתה חצי נחמה. את ההבדל הזה הרגישו בבשרם כאשר הצליחו הביזאנטים למשך שבועות אחדים לתפוס את אזור אנטאבלס – היא פָנטאפוליס – והתחילו לפרוע פרעות באנשי החסות – כלומר ביהודים. כנראה מפני שהם שיתפו פעולה עם הערבים.
וכן שומעים אנו כי בזמן התקוממותם של הברברים בחבל נפזאוה, כחמישים שנה לאחר הכנעתם, על ידי חסאן לקחו בשבי את אנשי החסות – וגם הפעם הכוונה ליהודים. אלה שוחררו על ידי המפקד הערבי, שנצטווה לצאת נגד הברברים והיכה אותם.
נפזואה היא אזור נרחב בתוניסיה המרכזית, מזרחה לביצות המלח של ג'ריד והנאות נפטה ותוזר. הוא משתרע עד מבואות קאבס, אל חאמה, מטמאטה, והיה מיושב יהודים ונוצרים. אחד הגאונים בבל שפעל בראשית המאה התשיעית, רבי אברהם נושא את הכינוי " אל קאבסי ", המעיד, כי מוצאו מקאבס. כלומר במחצית המאה השנייה למאה השמינית בוודאי היו שם יהודים.
מאת השנים הראשונות של הכיבוש הערבי לא הצטיינו בהתפתחות שקטה דווקא. זמן לא רב לאחר השלמת הכיבוש מבחינה צבאית זכתה באפריקה להתפשטות רבה תנועת " הח'ארג'יה ", כלומר הפרישה, שהיא הכת הדתית הקדומה באסלאם.
אחת הסיסמאות העיקריות שבהן דגלה כת זו הייתה שוויון של כל הגזעים באסלאם, עיקרון שהיה מאוד לפי רוחם של הברברים. הח'ארג'יה עשתה נפשות רבות בין שבט נפוסה שישב מלכתחילה בטריפוליטניה. אגב אורחא ראוי להזכיר, כי לפי המסורת פשטו לפנים בקרב שבט זה אמונות יהודיות.
ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.
במחציתהמאה השמינית, סוף שלטון שושלת בני אומייה וראשית צמיחתם של בני עבאס בכליפות המוסלמית, שומעים אנו על התקוממות מזוינת של הברברים הח׳ארג׳ים נגד המושלים הערביים, שישבו בקירואן ובטריפוליס המערבית.
מרכז התקוממות אחד — שעליו כבר שמענו — היה בנפזאוה ושני במרוקו המערבית בין שבטי ברגואטה.
פלג הת׳ארג׳ים שישב בטריפוליטאניה ובתוניסיה נקרא אבאצ׳ים: ואף על־פי שהם הוכו הצליח מנהיגם אבן רוסתם להימלט ולכונן מדינה חדשה באלג׳יריה המרכזית, שבירתה הייתה תאהרת — תיהרת.
. באותו פרק זמן ) מחצית המאה השמינית לסה״נ( נוסדה על ידי כת פורשים אחרת ממלכה ה׳ארג׳ית
שניה בת׳למסאן. שבט ברברי אחר ייסד באותם הימים מדינה ח׳ארג׳ית שלישית בנאות תאפילאלת שבעמק זיז ובנה את עיר הבירה םג׳למאסה.
על אף חילוקי הדעות בענייני אמונה ודין שהתגלעו בין הפלגים השונים של " הפורשים " קיימו
ביניהן מדינות אלה קשר מדיני ומסחרי הדוק . וכבר במקום זה ראוי לציין, כי בשלוש הערים החדשות, שהזכרנון: תאהרת, תלמסאן וסג׳למאסה, מוצאים אנו כעבור זמן אוכלוסיה יהודית.
כל כמה שנודע לנו העדות הקדומה על הימצאות יהודים שהגיעה עדינו היא מתאחרת, אשר בה הי במאה התשיעית ר׳ יהודה אבן קוריש (או קוריס), אחד הבלשנים הראשונים שקמו לנו . וכן יש להצביע על העובדה, שאינה מקרה, כי גם במרכזים אבאצ׳יים אחרים, כגון ג׳בל נפוסה (שהיווה מלכתחילה מעין סניף של ממלכת תאהרת) ״) באי ג׳רבה, באזור ג׳ריד = )נפזאוה, המשתרע עד קאבם( בנאות ורגלאן ומזאב, היו תמיד יישובים יהודיים חשובים, שהמשיכו להתקיים בסביבה האבאצ׳ית עד ימינו.
ה " פורשים " על כיתותיהם היו אמנם הראשונים אבל לא היחידים, שניסו להקים באפריקה הצפונית מדינות עצמאיות ובלתי־תלויות מהכ'ליפות בבגדאד.
בסוף המאה השמינית מצא מקלט במגרב הקיצוני אדרים, נצר ממשפחת הכליף הרביעי, עלי ופאטמה, בתו של מוחמד הנביא, שנמלט מהמזרח מחמת רדיפות העבאסים.
אדרים היה אבי שושלת האדריםים, שהקימה את ממלכתה במארוקו המרכזית המערבית, באיזור שעירו הראשית היתה עד כה וולילי, כפי שקוראים הערבים לוולוביליס, העיר הרומית־ויזיגוטית. בקירבת חורבותיה של עיר זו על הר זרהוּן נמצא קברו של אדרים הראשון המקודש ביותר בעיני בני מארוקו
ומקום השתטחות, הנערכת מדי שנה בחודש מאי על ידי בית המלוכה והמוני העם, ). לפי המסופר מצא אדרים, המכונה הגדול, יהודים ונוצרים באזור זה והוא מחה את שאריות הדתות והעדות״, שהיו באזורו — ידיעה שבלשון זו בוודאי אינה נכונה, כפי שניווכח מידי ).
בנו של אדרים הראשון, שנולד לאחר מות אביו, והוא אדרים השני, ייסד בראשית המאה התשיעית את העיר פאס, שבה — ובסביבתה — מוצאים אנו כעבור זמן יהודים, כפי שלמדים אנו מתוך מקורות שונים.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
28.135 ״דבר אחר שלי קרה. פעם נוצרי אחד שהיה חולה נפש ביקש שאני אכין לו תרופה. עניתי לו שאני יכול לקחת אותו למקום קדוש ויתרפא. אחרי שבת נסענו. לקחתי את הילדים שלי לר׳ דוד ומשה. קנינו כבש ושחטנו. אותו לילה, כאשר האנשים קנו כוסות של ר׳ דוד ומשה, האיש הזה בכה כל הזמן. נתתי לו כיפה. ישב כמו יהודי.
הוא היה אחראי על מערכת המים בכל קזבלנקה, מים וחשמל. בלילה הלכו האנשים. האיש הזה ישב ליד הקבר. גם אני ישבתי עם י״א אני זוכר, הייתי מתכונן לעלות לארץ־ישראל. ליד מקום הקבורה היה צומח עץ שקדיה. חשבתי לגנוב כמה ענפים ולשתול אותם בירושלים. קטפתי אז הה לזכר ר׳ דוד ומשה. באותו לילה, כאשר האדם הזה נכנס לחדרו, ישבתי פה. על כל פנים ישנתי. חלמתי והנה אני נמצא בתוך פרדס ואוכל שקדים. הייתי לא חולם ולא ער.
ישבתי ככה. עמדו לפני שני אנשים. אחד לבן והשני שחור. השחור רצה לתת לי משהו. הלבן אמר לו שלא להכות אותי. הוא יחזיר לכם כל מה שגנב. אלו הענפים של השקדים שקטפתי. גם הנוצרי הזה קם וסיפר שהצדיק הזה עמד על ידו. שאלתי אותו מה קרה וסיפר שהוא בא אליו. מרח אותו בכל מיני תרופות וביקש ממנו שיקום.
אני החזרתי את הענפים וישנתי. בלילה בא אלי האדם הלבן ואמר לי: אני ר׳ דוד ומשה. תזכור! בבוקר קנינו עגל ושחטנו אותו. הוא קנה שלו לבד ואנחנו קנינו שלנו לבד. עשינו סעודה. בלילה בחלום אמר לנו הצדיק: לכו לשלום. מה שקרה לי בדרך, ראיתי אותו באותו הלילה. הפה אינו יכול לספר את כל הנפלאות והניסים שהצדיק הזה במרוקו…״.
סרטון הילות רבי דוד ומשה
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
מה היו המניעים לכך משני הצדדים?
גיל הפוריות של הגבר גבוה מזה של האשה. היו זקנים שרצו להביא דור חדש לעולם לאחר שנשותיהם הראשונות פסקו מלדת, גורשו או נפטרו. היו בוודאי גם מקרים שמטרה זו לא עמדה לנגד עיני האלמן או הגרוש. הייתה דרושה אשה שתשרת אותו. לא היה מקובל שגבר ינהל משק בית, והחזקת משרתת כשאין אשה בבית, היתה מנוגדת לכללי הצניעות. בתנאים מסוימים היה לצעירה אינטרס להינשא לזקן:
א. אם משפחת הכלה ממעמד חברתי וכלכלי נמוך, ואילו הזקן המיועד אמיד, או בא ממשפחה מיוחסת של תלמידי חכמים, והוא עשוי להבטיח את קיומה בכבוד:
ב. הנערה עברה את גיל הנישואין המקובל, ולא מצאה בעל מתאים. לפי האימרה בתלמוד: ״בתך בגרה שחרר עבדך״(פסחים קיג, ע׳׳א). כלומר, בגיל מתקדם, אפילו עבד ראוי לנישואיה;
על מצב כזה אמר בדרשה ר׳ יוסף בן הרוש בן המאה ה־20: ״כשהיא בוגרת אז אביה נותנה אף למישהו גרוע כיוון שעבר זמנה״(׳גביע יוסף׳, דף טו, ע״ב);
ג. גרושה, או עגונה שבעלה נעלם בדרכי המדבר או ההרים בהם סחר, או נרצח לשם שוד. תופעה זו הייתה מצויה, והאשה – בין שהיא אם לילדים ובין שאין לה ילדים – זקוקה למגן:
ד. לנערה היה פגם גופני;
המורים והמנהלים של רשת החינוך מיסודה של כי״ח לחמו בנישואי בוסר. בהדרגה נשא מאבקם פרי, וגם אצל המנהיגות נוצרה מגמה להתקין תקנות בנידון. בפועל נישואי בוסר היו קיימים במרוקו עוד במאה ה־20, אבל בוודאי פחות מאשר בדורות הקודמים.
נישואי הבוסר יצרו בעיות
אחת מהן הייתה שהנערה עדיין אינה בשלה ליחסי אישות, והדבר גרם לחיכוכים. מה היו האמצעים לפתור בעיה זו?
היה תנאי שהחתן לא ידחק את הכלה ליחסים עמו. היו הורים פיקחים שהיו מודעים לעובדה זו, וכתבו בתנאי השידוכין ובכתובות שהחתן יחכה׳ עד שתהיה מוכנה ובשלה לכך מבחינה גופנית.
כך הותנה, למשל, בשנת תקצ״א (1831) כשבתו של החכם עמור אביטבול מצפרו עמדה להיכנס לחופה עם משה בן אהרן אזולאי, ש״לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״ (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 508, ח״ג, עמי 74; עמאר, תשס״ג, עמי 171).
ר׳ ש״י אביטבול מצפת דן בנערה שנישאה לפני מלאת לה 12 שנים. אביה התנה עם הבעל שיחכה ליחסי מין אתה עד שתגיע לגיל 12. האב טען ״שמא נעשה לה איזה כישוף״, וביקש זמן להשתדל ברפואתה. לפי אמונה עממית, הכישוף מונע מהכלה הצעירה את הבשלות ליחסים עם בעלה (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ כח).
תעודה מספר 508 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל
508
התקצ"א
בה״ ן
להיות שכאשר נשתדכה הבתולה מרים בת החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמד״״ר עמור אביטבול י״א עם הבחור משה בכ״ר אהרן ה״ן אזולאי היו השדוכין על תנאי, ראשונה שכאשר תכנס עמו לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה, ועוד קבל ע״ע הרי אהרן אביו של הבחור הנד להאכיל ולזון על שולחנו את הבחור בנו הנזכר עם כלתו חמש שנים רצופות מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו, ועוד קבל ע״ע הר״א הנזכר שהשושבינות אשר יקבל בזמן החופה המעט הוא רב יתן אותם במושלם להבחוד בנו הנד אלו הם התנאים שהיו בניהם ואני החותם כאן שני הייתי עד בדבר ואדעתא דהכי נתיסדו השדוכין ונגמרו בניהם והן היום סמוך לנשואין כאשר ראה החכם הנזכר שאי איפשר לאהרן הנזכר לעמוד בתנאי השלישי לתת השושבינות לבנו לפי שצריך לה לשלם את נשיו עמד מאליו ומחל לו בתנאי הנזכר ותנאים הראשונים כדקאי קאי, ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הבחור משה הנזכר ובכח הקוש״ח הו׳ הו״ג וחייב עצמו חיוב גמור להתנהג עם אשתו הנזכרת בענייני תשמיש כפי רצונה ולגלגל עמה לפי ערך שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה. והיה.זה קודם כניסתם לחופה ואהרן הנזכר בקוש״ח כ״א למש״י וחייב עצמו להאכיל ולזון על שולחנו לבנו הנזכר ולכלתו הנזכרת חמש שנים רצופות מהיום מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו ונ״ה בקשו״ח כ״א במה שהחזיק על עצמו ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בטבת ש״ש חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ואחת ליצי׳ והשו״ב וקיים.
אליהו אזולאי סי"ט עמרם אלבאז ס״ט
האם כלה צעירה נחשבת למורדת?
לפי הדין, אשה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה נחשבת מורדת, וזו עילה לגירושה ללא תשלום כתובתה. אולם, הכלל כפי שנוסח על ידי ר׳ מימון בירדוגו הוא: אם היא באה ״מחמת טענה שאינה יכולה לסבול – אין לה דין מורדת״(׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ צט).
במקורות הרבניים יש עדויות על סבלה של הנערה הצועקת ולעתים בורחת מפני בעלה.
באירוע שנדון על ידי ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס בשנת תקצ״א (1831), החתן בא לאחר שבעה חודשי נישואין, וטען שהיא ממאנת בו. אביה אמר שהיא רק כבת עשר ומחצה, והנושא אשה בגיל כזה חייב להתחשב בה. לפי פסק הדין, עליו לחכות שישה חודשים נוספים, ואם אז תמאן, יעשה לה מה שהדין מחייב – כלומר,,היא תיחשב מורדת (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ נח).
גם המגורים עם הורי החתן הכבידו על הזוג ביחסי אישות
ר׳ שלמה בירדוגו דן במעשה בו מסופר בין השאר, שהכלה דרה עם חמותה וחמיה, כפי שהיה מקובל, והדבר מכביד על מציאת פתרון. החכם הציע: ״שיוציאנה [החתן] אם אינה רוצה לדור עמהם ויושיבנה עם שכנים טובים, אולי תפותה ויוכל לבוא עליה״(׳אם למסורת/ דף נ, ע״א-ע״ב). ואכן הרחקת הזוג מבית הוריו – בעיקר כאשר זוגות צעירים גרו אתם בצפיפות באותה דירה, ואצל שכבות עניות אפילו באותו חדר עם וילון למחיצה – עשויה להקל על הזוג בקיום יחסי אישות.
הכלל הוא שאם נבעלה כבר, גם אם גילה הוא פחות מ־12, ולאחר מכן סירבה – נחשבת מורדת. כך כתב ר׳ אברהם עמאר בשנת תרי״ט (1859) (׳מענה אברהם׳, אהע״ז, סי׳ יד).
ר׳ רפאל אנקאווא דן ביהודי שהשיא את בתו הקטנה בת י״א, והיא מיאנה וברחה לבית אביה. השאלה כרגיל הייתה האם היא נחשבת מורדת. תשובת החכם:
אבותינו ורבותינו הראשונים… היו קובעים לה זמן לפי ראות עיניהם לפי בריאות הבת וקומתה, יען שמיאון בזמן הזה אינו אלא מחמת הצער שאינה יכולה לסבול התשמיש… אין לה דין מורדת. לכן נהגו לתת זמן כפי ראות עיניהם בבריאות הבת… דאין מורדת לקטנה (׳תועפות ראם׳, סי׳ קכא). לסיכום: חכמים התחשבו בבשלותה הגופנית, ובמידה ועדיין אינה בשלה ליחסי אישות אינה נחשבת מורדת.
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
בסוף שנת השס״ח או בתחילת שנת השס״ט עזב ר׳ אהרן את פאס לוונציה כדי להדפיס חיבוריו ״, ונתקבל על־ידי חכמיה בכבוד גדול. בקיץ השס״ט חותם עמהם על פסק־דין, האוסר על אחד האנוסים שהוחזק לכהן לשאת גרושה, פסק שעורר פולמוס בין חכמי ישראל מארצות שונות ״.
בחודש תשרי שנת הש״ע חתם אתם על כתב המטהר את שמו של השד״ר ר׳ ידידיה גאלאנטי מהלעז שהוציאו עליו, שמעל בכספי תרומות ארץ־ישראל׳״. כמו־כן חתם אתם על הסכמות לספרים״. בוונציה ישב שנים מספר.
בתחילה קבע ישיבתו בבית־הכנסת ״תלמוד תודה״ של קהל הספרדים, ושם הרביץ תורה. אחר־כך עבר לבית־כנסת של קהל הליוואנטינים ( יוצאי ארצות המזרח ) ושם הרביץ תורה שנים אחדות .
" קורא הדורות " דף מט ע״ב. בהיותו בוונציה הסכים לספר ״ משפטי שמואל ״ פירוש משניות, לרבי שמואל בה״ד ׳אברהם הכהן זלה״ה הרופא ממדינת פאס׳ כתב־יד בריטיש מוזיאון בלונדון 049 27 Add Mss Ms ( במלכ״י סרט מספר 5701) וזה לשון רבי אהרן: ״ ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו גואל להאיר עיני המעיינים בביאור דברי הרמב״ם ז"ל והרב הגאון הר״ש אשר בסדר זה אשר הם קשי ההבנה וצריכים ביאור וציור ולהסיר כל טעות אשר גרם הדפוס בדבריהם ולכן בראותי המלאכה והנה מלאכה מפוארה וראויה היא להדפיס חתמתי שמי.
כה זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים״ רבי אברהם הרופא אבי רבי שמואל אינו רבי אברהם חברו של רבי אהרן, כי ההוא נפטר רק בשנת תי״ג ואילו זה בהיות רבי אהרן בוונציה כבר לא היה בחיים. וכנראה אלה שני רבי אברהם החתומים ב ״תקנות פאס״, סימן לז, על אחד מהם מצוין ״הרופא״ והוא אבי רבי שמואל. ורבי אברהם שעלה לארץ לא היה רופא ולפי זה יש לתקן ב ״ נר המערב ״ עמי 102 ובמה שכתבתי ב״חכמי פאס״ עמי 294.
בוונציה התרועע עם חכמים אחרים בעיר ומחוצה לה. לבד מהחכמים שהוא חתום אתם בפסקים הנזכרים, עמד בקשרים עם ר׳ יש״ר מקנדיאה, ונתן לו במתנה את חיבורו ״קרבן אהרן״ ודן עמו על מחבר הספרא, ועם רבי יהודה אריה די מודינא.
בזמן שבתו בוונציה נתבקש כנראה רבי אהרן לחוות דעתו על כמה תשובות של רבי יעקב הלוי מהעיר זאנטי, וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יונה ב״ר שבתי משאלוגיקי, מצורת פניותיהם אליו נלמד על היחס הרם שבו התייחסו אליו.
מתלמידיו בוונציה ראוי לציין את ר׳ עזרא ב״ר שלמה אלחדב האחרון אף כתב שיר תהילה לר׳ אהרן, מעין הקדמה לספר ״לב אחרן״, והוא פותח את דבריו בלשון זה: ״בראותי גודל חסדיך אשר עשיתה עמדי, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל לעבדך דברי אלהים חיים״.
מ׳ בניהו מזהה את רבי עזרא כמחבר ׳ספר דרושים׳ כתב־יד אדלר 1080 שבגנזי בית־,המדרש לרבנים בניו־יורק. בדרוש הראשון כתב: ״דרשתי אותו בשנת השע׳׳א [1611] ביום שבת קדש על הצלת א״א [אדוני אבי], בהיותי לפני מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים ז״ל. והוא הדרוש הראשון שדרשתי מדעתי״ .
מוונציה עבר ד׳ אהרן למצרים. חוקרים אחדים כותבים, כי רבי אהרן שהה תקופה מסוימת בקהילות תורכיה (שאלוניקי ועוד), לפני,בואו לוונציה , אך לא מצאתי הוכחה לשהייתו בקהילות תורכיה. ואם אכן רבי אהרן ביקר בתורכיה, סביר להניח שזה היה בדרכו מוונציה למצרים.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
באלול 1857 מונה כשר העיר סי טאלב מוחמד. בימיו נתמנה לנגיד רפאל ברוך במקומו של אברהם מאמאן. רפאל ברוך הנזכר נהג שלא כהוגן עם הקהל שהעבירוהו מנגידותו ומינו במקומו החכם השלם רבי יעקב אדאהאן. אשתו של רפאל ברוך הנ"ל הלכה לפני רבני פאס וביקשה מהם שיתערבו להשלים בין קהל צפרו ובעלה ולמונעם מלרודפו, בשנת תרכ"א מונה כשר לקאייד אלחאז חאמד בן וואעזיז ואז מונה כנגיד יצחק שוקרון. והמלך מולאי עבד רחמאן מת בשנצ 1859.
תעודה מספר 250
חברת כל ישראל חברים אלליאנץ איזראלית אוניברסל
הוועד הראשי בפאריז
ALLIANCE ISRAELITE UNIVERSELLE
PARIS 37 RUE DE TREVISE
פה פאריז ראש חודש כסליו תרל"ד לפ"ק – 1874
אל אחינו בני ישראל היושבים מרוקו שלום וברכה !
אחינו היקרים והנאהבים !
הועד הראשי של חברת כל ישראל חברים שמע את התלאות אשר מצאוכם ונתן לבו להעבירם בזכרו את מאמר אבותינו " כל ישראל עברים זה בזה " ובהתאמצו לקיים המצווה הזאת : וכאשר תרבנה הרעות הבאות עליכם כן יגדלו רחמי אחיכם היושבים בין גויים צדיקים.
הלא נדבו כספים תמיד להסיר לחץ האומללים ולהרים מכשול מדרך בני עמם תמכו ידינו ויסדנו בתי ספר כה וכה להשקות בני ישראל מימי תורה ומימי חכמה : ואף על פי שרבים אמרו לנו אין ישועתה לכם, אמרנו בלבנו הטבנו לעשות ורק לאוכל תאנה ינעם טעמה "
וביספור מעשה ידינו נזכיר ולא נשכל את כל אשר עשו אנשיט ישר מן בגויים לטובת אחינו, וחובה עלינו תמיד בכל יום להודות למלכי ארצות אירופה ולשלוחיהם בארצות הנגב והמזרח אשר עמדו לימננו בכח עת ובכל מקום :
וגם מלכי ארצכם זכורים לטוב כי לא נמנעו משמוע תפלתכם ומהציל צדיקים מיד רשעים : ובפרט הסולטאן האחרון עשה עמכם אות לטובה וזה חדשים מעטים יצא מלפניו כתב הפירמאן בגלל היהודים אשר במלכותו שיבטחו באהבתו ובחמלתו.
על כן נתחייבנו להל לשמו ולזכרו וה' ישלם שכרו וישמור גם כן את הסולטאן החדש אשר קם תחתיו כי הוא חפץ בכם יחולו על ראשו ברכות שמים מעל ולא יטמוט לעולם :
ואולם אחת נשאל מידכם ואותה הואילו נא לעשות למעננו ולמענכם, שמעו נא את דברינו דברי אחים נאמנים וקבלו ברצון את עצתינו כי היא טובתכם וערבת חייכם : הסירו נא מעלליכם את כל אשר ירע בעיני יושבי ארצכם והרחיקו מן הכיעור ומן הדומה לו.
ויותר מכל מוצא שפתיכם תשמרו ותזהרו מאוד פן תדברו באזני העם דברים לא יוכלו להולמם ויחר בכם אפם ויסירו מכם רצון המלך ויועציו ויוסיפו שנא אתכם ויאמרו כי עם נבל ועז מצח העם הקטן הזה. על כן זכרו נא תמיד את אשר אמרו חז"ל כי סיג לחכמה שתיקה.
וחדלו מהתהלל בעזרת הממשלות ובתשועה הבאה מרחוק, תאלמנה שפתי הוללים ולפה תשמרו מחסום : אל תצאו מגדרי התבונה להתפאר לעיני הגויים כי מהר רגלי הים יהפך לב העם ומנהיגיו ואנחנו שוא נעמול בעבורכם :
תקוותנו חזקה כי דברינו לא ישובו ריקם, והיה אם שמע תשמע לקולנו תמצאו בעיני כל אדם והמלך בחסדו ירחב לכם בצר וכצנה יעטר אתכם רצון : ועוד נבקש מידכם שתעלו מעלה בדרכי הלמוד ותפתחו את ידכם לתת כסף ללמד בניכם ובנותיכם חכמות המערב : קום יקומו העשירים בכם ויבנו בתי ספר לעניים, וזה יתרון גם לעצמכם.
כי ברוב הימים יטאכלו את פרי מעלליהם כשיקום דור חדש גדול במדכ ובחכמה : אז יראו הגויים את היהודים בעין טובה ותחת הקלון יעלה כבוד וכל אחד ואחד מכם ישמח ולא יבוש עוד : הלא שמעתם הלא ידעתם את המדרגה אשר אנו עומדים בה בארצותינו שדמינו לילדי הארץ בכל עניים.
ורק הלימוד והדעת עשו לנו החיל הזה : הנה הדרך סלולה לפניכם ואל תטו ימין או שמאל וטרם יעברו שנים רבות תהיו גם אתם ככל בני ארצכם ותשכחו בטח ותאכלו מטוב הארץ. אנחנו נברך אתכם ברכת אחים ונתפלל אל אדוננו שיוציא עליכם אור של גאולה ושל כבוד ויתן לכם ברכה ושלום.
בשם הוועד הראשי של כל ישראל חברים
הסופר המזנה – IZIDORE LOEB – ראשי הועד – אדולף כרימיו – AD. CRIMIEUE
הא לכם תקנות החברה וראיתם מה מאד ידבו יהודי מערב את לבם למען אחיהם הרצוצים ועשו צדקה רבה שלא לקבל פרס, ונייחל לכם שתלכו בעקבותיהם ותשתדלו כמותם להלחם מלחמת השם.
חברת כל ישראל חברים – שנתייסדה בשנת תר"כ לפ"ק בעיר פאריז – 1860
תוכן תקנותיה בקצרה :
1 – תכלית החברה היא לטובת שווי זכויות המדיניות לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם ולחזק ידיהם כי יעלו במעלות השכל והחוכמה – לעזור בכל עת לכל אלה מבני ישראל אשר יציקו להם בעבור שמירתם התורה והמצוות אשר שם משה לבני ישראל – ליסד בתי ספר לאחינו בני שיראל הקדשם ובאפריקא.
2 – כל הרוצה להיות חבר אל החברה עליו לעזור למה שנצרך להוצאות החברה לכל הפחות במכסת כסף ששה פראנק לשנה.
3 – החברה מתנהגת על ידי הועד הראשי בפאריז הבירה : ובכל מקום שיש שם עשרה חברים יוכלו ליסד ועד פרטי : בעלי הועד הפרטי הזה יבוחרו על ידי כל החברים של המקום ההוא בהסכמתם.
4 – הועד הכולל מודיע כל פעולותיו על ידי כרכים הנדפסים שני פעמים בשנה ונשלחים אל כל חבר החברה.
סוף תעודה מספר 250
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
רבי שלום משאש ז"ל-אורה של ירושלים
חיבר ספרים רבים: אוצר המכתבים ג״ח, שו״ת מים חיים ב״ח, גרש ירחים על הל׳ גיטין, נר מצוה כל בו לענייני חנוכה, בגדי ישע בעניני חג סוכות, נחלת אבות ששה חלקים – דרושים, נחלת יוסף על הגדה של פסח, וכעת נמצאים בהדפסה חידושיו עה׳׳ת כ ־ 5 כרכים. עוד בשנת תשי׳׳ד לאחר פטירת הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל זצ״ל נתבקש רבי יוסף מכמה רבנים לעלות לא״י וליטול על עצמו את כהונת הראשון לציון. גם בשנת תשכ׳׳ד כשעלה ארצה לא הודיע לבני עירו שעולה הוא לא״י על מנת להשתקע בה, כי ידע שמרוב אהבתם אליו לא יניחו לו, וגם חשש רבנו שכשם שאבותיו לא זכו לעלות לא״י, כן הוא לא יזכה, ויתעוררו עליו עיכובים מעיכובים שונים, לכך קנה כרטיס הלוך וחזור כדי לבלבל את השטן, ואכן מספר רבי יוסף שבהיותו בצרפת, כמה ימים בהמתנה לקראת הטיסה לישראל, היתה רעידת אדמה במקום בו התאכסן, וברחו כל אנשי העיר אל מחוץ לעיר. כשבא רבי יוסף לארץ קבלוהו בכבוד ויקר, רבנים ואישי ציבור, ואף אותם שלא הכירוהו וראו את כתביו, התפלאו ואמרו הנמצאים חכמים כאלה במרוקו, ולא ידענו? ובקשוהו שישאר וישתדלו למנותו בתפקיד חשוב, וכך היה. עד שנת תשכ׳׳ד כיהן בדיינות במקנס, לאחר מכן עלה ארצה, ובשנת תשכ״ה נתמנה לראב״ד ורב העיר חיפה, ובמשך כעשר שנים כיהן בחיפה ברבנות ובדיינות, נפטר ב־ב׳ שבט תשל׳׳ד.
הגאון רבי יצחק חזן זצ״ל הקים ישיבה על קברו בחיפה,והוא הכולל בית יוסף. ועתה הכולל בקרית שמואל בראשות הרה״ג מזכה הרבים רבי אברהם בלחסן שליט״א.
כמה נעימים דברי רבנו שכתב בהקדמה לספרו של רבי יוסף אוצר המכתבים ח״ג, ואלו דבריו:
עצור במלין בל אוכל, לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, מזה בן מזה, פאר משפחתינו. יוסף עינינו, המפורסם בכל תפוצות ישראל כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש זצלה״ה. אסתפק במילים קצרים שאמרתי זה שנתיים בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, עטרת זהב גדולה, משיירי כנסת הגדולה, כמלאך האלוקים זיו פניו ותוארו, נזר ישראל ופארו, הרה׳׳ג מעוז ומגדול, הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, הדווקן ומסודר בכל ענייניו גשמיים ורוחניים, חמישים שנה שפט את ישראל, רב פעלים מקבציאל בחיבוריו הרבים, הגביר חיילים, שואלים אותו בכל מקום, ומשיב על כל קוץ תלי תילים. בתנ״ך, בבלי, ירושלמי, בהלכה, באגדה, במדרש, ובפוסקים. ביודעו ומכירו לילה כיום יאיר, לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה, והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טיפה, כל ימי היותו, דרוש דרש בקהילתו מדי שבת בשבתו, שם ראיתי את הלחץ בנות צעדה עלי שור לראותו ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן, תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, עוד יוסף חי, וזכרו לא יסוף מזרע ישראל. והן היום זבח משפחה הוא לנו לאושרנו ולשמחת לבבנו, יוצא לאור ספרו הבהיר המוכתר בנימוסו אוצר המכתבים ח״ג, כמוהו כאחיו ח״א וב', ויש בהם תועלת לכל, רב עם תלמיד ולבעלי בתים. כל אחד ימצא בו די מבוקשו, שלחן ערוך מכל מגדים. תורה ומשפט. חכמה ומוסר. ספרות והיסטוריה. שירים וקינים, בחכמה יפה בסדר ומסטר נכון. בשפה ברורה ובנעימה, מכתבים הראויים לעלות על שולחן מלכים, יהנו הרבים ותרבה הדעת, כן נזכה ונחזה שאר ספריו במלואם, יוצאים לאור עולם מאירים ומזהירים.
פרק ב: בחצרות אלוקינו יפריחו
טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו
כבר בשחר נעוריו היה רבנו מטפס ועולה, בסולמה של עבודת הבורא ובמעלות גדולים וקדושים: וכך כותב רבנו בהקדמה לספרו מזרח שמש: וכל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא, (הכוונה היא שלא עשה שום מאמץ מחוץ ללימוד התורה, למטרת רווח כספי, ושלא היה לו שיג ושיח בענינים אחרים מחוץ ללימוד תורה.)
וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה. וכל חברי בצאתם יחד איתי מבית הספר בני יד׳ וטו׳ שנה פנו אל המלאכה, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ונכנסתי ללמוד אצל הרב המובהק, מאיר כברק, חריף ובקי, אשר כל רז לא אניס ליה איש אלוקים הלא הוא כמוהר״ר פחד יצחק סבאג אשר אור תורתו זורח עד עתה (שנת תשכ׳׳ב) בעיר מולדתי מקנס, יגן עליה אלקים, ויראת חטאו הגדולה הפנימית הקודמת לחכמתו היתה לו סגולה להעמיד תלמידים רבים רבות בשנים, כולם חכמים וצדיקים.
והיה מתייגע בכל יום להסביר לנו את דברי התוספותים עד שהיה מזיע, ימים רבים ישבתי בישיבתו והייתי אדוק למריר הנ׳׳ל, ואף שהרבה פעמים נפתחו לי שערי פרנסה ללמד תלמידים, לא רציתי לזוז מכותלי בית המדרש, שבו אורו עיני וליבי, לחדש חידושים בתורה, ובזה הייתי מאושר בעיני עצמי מכל העשירים, ותמיד שאלתי מאת ה׳ שלא יעשירני עושר גדול, שלא יבטלני מהתורה. וכל תפילותי ורגשי ורחשי להעשירני בתורה ובחידושיה, ואת היצר הרע שהיה דוחק בי, הרי אתה בעל אשה ובנים, ומה תהיה אחריתך? דחיתי באמת הבנין. ׳כיון שטוב להיות חכם עני, מהמוני עשיר׳.
ועד היותי לבן כה׳ שנה הייתי מאוכלי המן, כי חנני ה׳ באב רחמן שהיה מאכיל משקה מלביש ומכסה וכל מה שצריך הבן לעשות לאביו, היה הוא עושה לי ולאשתי, וכל תורתי שלו היא. ואוכל לומר בפה מלא ״אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שאף רגע אחד לא הלך לריק ח״ו רק בתורה ומצוות״.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-פעמי מערב מחקרים על יהדות צפון אפריקה בעריכת יצחק בצלאל
פעמי מערב
מחקרים על יהדות צפון אפריקה
בעריכת יצחק בצלאל
מכון בן צבי
תשמ"ג
פתח־דבר
פעמי מערב היא אסופה ראשונה של מאמרים שנבררו מחוברות ׳פעמים׳, ועניינם הוא קהילות ישראל בצפון-אפריקה (מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב). לא במקרה האסופה הראשונה יוחדה ליהדות המגרב, שכן היא אחת התפוצות היותר חקורות עד כה בארצות האסלאם. שותפים למחקר ענף זה מלומדים ומוסדות מדעיים בישראל ובארצות אחרות, בהם המרכז לחקר יהדות צפון־אפריקה שבמסגרת מכון בן־צבי, אשר פיתח פעילות מבורכת בשמונה שנות פעילותו.
המאמרים באסופה הם מכמה תחומי מחקר: היסטוריה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ספרות עברית (פיוט), קבלה, ספרות יפה בצרפתית ואמנות. מיקבץ מאמרים מתוך כתב־עת אחד, הקיים ארבע שנים, אינו מהווה יסוד איתן להכללות מפליגות על מצב המחקר של יהדות המגרב בכללו. מה גם, שפעילות מחקרית בכמה תחומים, כמו לשון, ספרות עממית וענפי פולקלור אחרים — אין לה ייצוג באסופה שלפנינו. אבל בצירוף המאמרים הכלולים בה משתקף מצב המחקר הנדון, בהשגיו ובחסר שבו: כגון ההתקדמות היחסית של מחקר ההיסטוריה של יהדות המגרב, ובמיוחד של יחסי היהודים עם שכניהם: וכגון החסר במחקר הספרות העשירה שלה, כמעט בכל ענפיה: ספרות רבנית (לרבות חיבורים בהלכה, בקבלה ובדרוש) שירה ופיוט, ספרות יפה בת־זמננו, שעיקרה בצרפתית, ועוד. יש תחומים כמו שירה ופיוט, ספרות הלכית וספרות מוסר, שאפילו רישום שיטתי של מצאי כתבי־היד בהם טרם נעשה, ויש תחומים אחרים, שנעשו בהם עבודות־תשתית, אולם מחקרם הוא בראשיתו, כמו: ספרות יפה בת־זמננו, עיתונות, לשונות יהודיות ועוד. סיכום־ביניים זוטא שבאסופה זו, עשוי ללמד לא רק על היש במחקר יהדות המגרב, אלא גם על החסר בו, כדי להפנות אליו שימת־לב של מלומדים ושל מוסדות ולהעמידם על הצורך בהשלמת החסר.
באסופה שלפנינו כלולים 16 מאמרים, הסדורים לפי מדורים (היסטוריה, ספרות, אמנות) וכן ביבליוגראפיה של פרסומים בתחום זה.
الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל
الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים
ב. התוכנית להקמת מחנה ריכוז לחיסול היהודים בגאזים באזור ג'נין
המופתי לא הסתיר את שאיפתו לשתף פעולה עם היטלר באירופה בפתרון הסופי, שכלל גם חיסול יהודי ארץ ישראל, במחנה ריכוז שיוקם באזור ג'נין לאחר נצחונו העתידי של הגנרל רומל באל- עלמין וכיבוש הארץ מידי הבריטים. בשידוריו בשפה הערבית ברדיו הגרמני קרא המופתי לרצח עם: "הירגו את היהודים בכל מקום שאתם מוצאים אותם- למען אללה, ההיסטוריה והדת".
פרופ' אדוארד סעיד, פלסטיני- נוצרי, אישר שבקריאתו של המופתי לחיסול העם היהודי הוא "ייצג את הקונצנזוס של ערביי פלסטין" ושימש כשופרו של העם הפלסטיני. עובדה היא שיאסר ערפאת לא התנער ממעשיו של המופתי וכינה אותו "הגיבור שלנו" ( עפ"י כתבה של ד"ר דוד סילברקלאנג ב"יד ושם").
פרופ' ברנרד לואיס ( Bernard Lewis, Semites and Anti-Semites, 1986 ) מזרחן בעל שם עולמי כתב בסיפרו "שמיים ואנטישמיים", שיצא לאור ב- 1986 , שהמופתי התקשר לקונסול הגרמני בירושלים, עוד ב- 1933, כדי לקדם את שיתוף הפעולה בין הערבים וגרמניה הנאצית.
שני היסטוריונים גרמנים, קלאוס מיכאל מלמן (Klaus Michael Mallmann) ו- מרטין קופרס ((Martin Cuppers שחקרו את הנושא פירסמו מאמר תחת הכותרת: Elimination of the Jewish National Home in Palestine:The Einsatzkommando of the Panzer Army Africa, 1942.
לאחר נפילתו של המשטר הנאצי ב־8 במאי 1945 והתוודעותו של העולם לזוועותיהם של מחנות ההשמדה, חדל הנאציזם להיות כוח פוליטי ואידאולוגי משמעותי בגרמניה ובאירופה בכלל. אולם התהליכים שאירעו באותן שנים במזרח התיכון – התנגדותם של הערבים לעלייה היהודית ולאחר מכן התנגדותם למדינת ישראל, ובמקביל צמיחתו של האיסלאם הרדיקלי – גרמו לכך שבאזור זה של העולם הנאציזם לא נחשב משוקץ כבאירופה. וכך, שעה שהנאציזם לא התקיים עוד כתנועה גדולה או כגוף מדיני, רכיבים בעייתיים מהשקפת העולם שלו כלפי היהודים זכו לקבלת פנים נאה בתרבות חדשה ובלשון אחרת, אלו של האיסלאם הרדיקלי, בפרט בקרב ״האחים המוסלמים״ בקהיר שלאחר המלחמה.
הספר שלפנינו נוצר על רקע מסורת שהתפתחה בגרמניה המערבית, ולאחר מכן בגרמניה המאוחדת, של הסתגלות לנטל ההיסטורי של פשעי הנאצים ושל השואה בפרט. קונצל הוא בן לקבוצה קטנה יחסית של אינטלקטואלים גרמנים שהקדישו מחשבה להשפעות המאוחרות של הנאציזם והשואה על אירופה ועל העולם שמחוצה לה. קוראים המכירים את ההתפתחויות האינטלקטואליות, האקדמיות והפוליטיות בגרמניה המערבית ולאחר מכן המאוחדת, לא יופתעו מכך שדווקא חוקר גרמני הוא שמציב את האנטישמיות במוקד עיונו באיסלאם הרדיקלי, ואף עושה זאת באמפתיה רבה יותר מכל חוקר אחר אחרי 11 בספטמבר. ׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ הוא חלק ממסורת ארוכה, אם כי לעתים קרובות מייצגת מיעוט, של חשיבה ביקורתית על העבר הנאצי של גרמניה ושל בחינת מהותה של האנטישמיות; מסורת שהחלה בשנות הכיבוש האמריקני־אנגלי שלאחר המלחמה במערב גרמניה, והתרחבה בעשורים שלאחר מכן.
ניתוחו של קונצל מרחיב את ההתמודדות עם העבר הנאצי אל מחוץ לגבולות הזמן המקובלים, השנים 1945-1933, ומראה שהתחימה לתקופה זו לוקה במידת־מה של אירופו־ צנטריות. כשאנחנו, חוקרי תולדות אירופה, דנו בשאלת ההמשכיות והשבר של 1945, עשינו זאת בהקשר של הזמן והמרחב האירופיים.1 אף שבאירופה שלאחר שנת 1945 הנאציזם והאנטישמיות הרדיקלית היו מוכים ומשוקצים פוליטית ומוסרית, קונצל מזכיר לנו שהתופעה של שנאת היהודים בשל יהדותם זכתה אז ללגיטימיות מלאה בקרב האיסלאמיסטים הרדיקלים. אחד היישומים של ספר זה המוצעים עתה למחקר ההיסטורי, הוא עיצובה מחדש של סוגיית השבר וההמשכיות בחקר תולדות הנאציזם, כך שתקיף את הגלגולים, ההשפעות, הפעפוע וההתקבלות של הנאציזם מחוץ לאירופה – ובמקרה זה, בעולם הערבי והאיסלאמי בעשורים שלאחר המלחמה.
Tehila le David.R.D.Hassine
Tehila le David.R.D.Hassine
Deux autres commergants de Meknes deviennent les confidents de Sidi Mohammed: Mordekhay Shriqi, a qui David Ben Hassine consacre quatre poemes enthousiastes, ou il glorifie les vertus de ce "grand homme d'Etat ecoute par le Souverain ", ce mecene genereux qui l'honore de son amitie, et Mes'od Ben Zekri, egalement glorifie par le poete, "a sa demande" Le sultan accorde aussi sa confiance a un homme d'affaires de Meknes tres conteste, Eliahou Levi.Enfin, un autre grand commenjant richissime de Meknes, Shelomo Seb- bag, qui s'occupera personnellement de la publication de l'oeuvre de David Ben Hassine, se tient sagement a l'ecart de la vie politique marocaine.
Dans les villes de la cote, quelques privilegies afferment les douanes, et meme monopolisent parfois le commerce des ports maritimes, au grand scandale du Consul de France. A Mazagan, Mordekhay de la Mar, "un seigneur, compagnon du roi…, soutien des lettres", et, dans le nouveau port de Mogador, son pere Shalom et son frere Joseph de la Mar, Yehouda Guedalia et Meir Cohen Ben Macnin, comptent parmi les puissants toujjar es Soultan les marchands du roi de Sidi Mohammed Ben 'Abdallah. Diplomate de premier plan, Shemouel Sumbal s'enrichit prodigieusement, ce qui suscite la convoitise du sultan et precipite sa perte.
Ces rares privilegies, dont les moins scrupuleux oppriment par- fois leurs propres coreligionnaires, menent eux-memes une vie precaire, car leur situation depend entierement de l'arbitraire sans frein de leur maitre, le sultan, qui peut, du jour au lendemain, les depouiller de leurs richesses, ou meme les faire mourir, sans autre forme de proces.
STRUCTURES COMMUNAUTAIRES
En tant que dhimmis, les juifs marocains ne font pas partie de Dar el Islam –la Maison de 1'Islam, mais leur statut distinct leur permet de jouir, a Meknes comme dans les autres centres urbains, d'une autonomie interne presque complete, dans tous les domaines de la vie communautaire.
LE CONSEIL COMMUNAUTAIRE
La communaute est dirigee par un groupe de notables, qui forment une sorte de Conseil officieux charge de veiller a la bonne marche des affaires communautaires. Tous ces notables sont des benevoles, cooptes dans un nombre restreint de families aisees, en general de pere en fils, ces fonctions publiques conferant prestige et influence. Ils se choisissent, avec l'approbation des autorites, un chef, le naguid, ou "Sheikh el-yahoud"qui, essentiellement, represente la communaute aupres du sultan et de ses subordonnes, est responsable de l'ordre public et de la collecte des impots, et fait respecter les decisions du Conseil et du Tribunal.
Comme le sultan reside, au XVIIIe siecle, a Meknes, un naguid eminent comme Abraham Mai'maran, ou Moshe Ben 'Attar, est considere comme le "grand checq des Juifs de tout le royaume".Mais, en general, chaque ville a son propre naguid, dont l'autorite reste locale. Comme la plupart de ces notables sont riches, David Ben Hassine compose souvent en leur honneur des poemes elogieux pour s'attirer leur bienveillance.
LES AUTORITES RELIGIEUSES
Le Conseil communautaire coopte egalement parmi ses membres les hakhamim – les rabbins – les plus respectes de la communaute: les dayyanim, ou juges, quelques hakhamim reshoumim, ou "rabbins officiels", ainsi que des talmidei hakhamim connus pour leur piete et leur science.
Les talmidei hakhamim sont des erudits sans fonction communautaire ou cultuelle precise, qui consacrent tout leur temps, ou une partie de leur temps, a l'etude. Les rabbins les plus importants, les dayyanim, sont en general nommes a vie par des maitres prestigieux, parmi les candidats qualifies, selon le principe de la serara, c'est-a-dire du droit hereditaire a certaines fonctions religieuses: "Quiconque accede a une charge regie par la serara acquiert le privilege de garder cette charge pour lui et ses descendants competents pour toujours".
Cette institution explique la persistance, a Meknes, de veritables dynasties rab biniques dans les families Toledano et Berdugo, du XVIIe siecle a nos jours. Les hakhamim sont entoures d'un grand respect, car ils ne sont pas seulement consideres comme des gardiens de la halakha, mais comme des savants qui transmettent la culture juive traditionnelle. Presque tous ecrivent des oeuvres qui sont lues, recopiees et commentees avec passion.
Cependant, s'ils exercent une influence reelle dans la communaute, les hakhamim, y compris les dayyanim, vivent pauvrement, sauf lorsqu'ils ont des revenus independants, ou qu'ils exercent un autre metier, car la communaute ne leur verse qu'une maigre redevance, ou parfois leur attribue les modestes revenus d'une synagogue. En revanche, tous les hakhamim sont exempts d'impots.
Au debut du XVIIIe siecle, les dayyanim de Meknes les plus importants sont Moshe Toledano (c. 1644-1723) et son frere Habib (1658-1716), Moshe Berdugo (1671-1731), ainsi que, temporairement, deux sommites de Fez, Yehouda Ben 'Attar, en 1701 et de 1721 a 1724, et Ya'aqov Abensour, de1718 a 1729 . Mais David Ben Hassine, ne en 1727, n'a connu que les juges en exercice pendant la deuxieme moitie du XVIIIe siecle. Ainsi, il a compose des poemes en l'honneur de Ya'aqov Toledano (1697-1771), Mordekhay Berdugo (1705-1762),Shelomo Toledano (mort en 1789), Moshe Ben Daniel Toledano (1724-1773), Yekoutiel Berdugo (mort en 1801 et Hayyim Toledano (1703-1783).
מארץ מבוא השמש – הירשברג
2 -תוניסיה.
את מספרם של יהודי תוניסיה אמדו בראשית שנת 1956 ב-80.000 נפש בקירוב. מהם כ-60.000 היו נתיני הבאי, הנקראים תואנס, וכ-20.000 אזרחים זרים, בעיקר צרפתים. ה " גראנה " או " הגורנים " הם שכבה נפרדת ובולטת בתוך האוכלוסייה היהודית היציבה : צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו תחילה בליוורנו אשר באיטליה, ומכם שמם.
חלק מהם עבר לאחר מכן אל ערי המסחר של צפון אפריקה, בעיקר לתוניס. במשך מאות שנים שמרו יוצאי ליוורנו, נתיני הדוכס הגדול של טוסקאנה, על עצמאותם העדתית ועד לפני זמן קצר היו בתוניס שתי קהילות נפרדות של " תואנסה " ושל " גורנים ", עם הנהלות נפרדות לכל ענייני החיים והמתים – ואך כי בני שתי העדות התמזגו ולבסוף גם התאחדו, הרי בבית הקברות עדיין מפרידה מחיצה בין אלה לאלה.
כיום אומדים את מספרם של " הגורנים " רק ב-3000 נפש, אבל עדיים הם גורם בעל השפעה וחשיבות רבה בחיי תוניס היהודית. מלבד שתי קבוצות אלה התיישבו בארץ זו יהודים מאירופה המרכזית והמזרחית, שהגיעו הנה גלים גלים, בימים שבין שתי מלחמות העולם ומקצתם אף אחר כך.
אף על פי שמזמן קום מדינת ישראל עלו לארץ עד סוף שנת 1955, בקירוב 24.000 נפש, הרי הריבוי הטבעי פיצה במידה רבה את הפתח שנוצר, והוא לא ניכר כלל בעיר תוניס גופא. כי אכן מתרכז בעיר זו רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית בארץ, כשני שלישים ומעלה מזה, ועדיין נוהים הנה רבים מערי השדה ההולכות ונעזבות על ידי היהודים.
בעקבותיו של חזיון זה, שהוא אופייני בשביל האוכלוסייה היהודית בעולם בכלל ובמזרח התיכון המוסלמי בפרט, קולטת ה " חארה " ( הרובע היהודי ) של תוניס, מדי שנה בשנה אוכלוסים חדשים, בעיקר מיישובי הדרום ומהאי ג'רבה, שנוח להם, בגלל סיבות שונות, להתיישב בשכונה היהודית.
כאן הם כבתוך ביתם. הצפיפות בחארה אינה פוחתת, אף על פי שיש תהליך הפוך, של עזיבת החארה, בשל עליה לארץ ישראל, והעברה לתנאי דיור נוחים יותר. אוכלוסייתה של החארה התפשטה והתרחבה והטביעה מחותמה גם על הרבעים החדשים, שצמחו במשך עשרות השנים האחרונות.
בחארה של תוניס.
פעמים רבות ביקרתי בחארה, כדי להתבונן בחייה מקרוב. ביום הראשון לבואי אל תוניס יצאתי סליור הכרה חטוף.
היה זה בערב שבת אחר הצהריים והעיירה היהודית התכוננה לקבלת שבת. התנועה בסמטאות הצרות והעקומות רפתה, הסוחרים בחנויות הזעירות אמנם עמדו מוכנים לשרת את הלקוחות, אבל לא נראו לי עסוקים ביותר. לעומת זאת רבתה התכונה בחצרות הבתים שלתוכן נכנסנו. תמונת ערב שבת כמו בכל עיירה יהודית, נשים וילדות שוטפות את הרצפות ומכינות את הקדרות עם סחינה ( חמין ) כדי להוליכן אל התנור.
במעון יום שבו מתכנסים כארבע – חמש מאות ילדים, התכוננו כבר אלה לשוב לבתיהם ועמדו בחצר בסדר ובמשטר, כל כיתה וכיתה עם המטפלת או הגננת המורה שלה. כולם רחוצים, נקיים עטופים בסינרים אחידים, מעין מדים, הבניין חדש, האולמות גדולים ומחולקים על ידי מחיצות נמוכות לחדרי הכיתות.
הוסבר לי, כי בכל כיתה מרוכזים כחמישים – שישים ילד. יש גם חדרי בידוד עם מיטות, בשביל ילדים חולים. בדירת ההורים על פכי רוב אים מקום להשכיב במשך היום ילד חולה מחלה לא רצינית. שולחים אותו ל " מעון " שידאג לו שם.
לפני המרפאה של גרענת של " אוזה " הצטופף קהל גדול של נשים וילדים. זו אחת ממכות המדינה, הנפוצות במיוחד בין האוכלוסייה שהגיעה לפני זמן לא רב מהדרום.
ראיתי את בנייני השיכונים החדשים, שהקימה העיריה בחארה, מכספי הפיצויים והשילומים של גרמניה, עבור הנזקים שנגרמו בימי המלחמה לתושבי תוניס היהודיים, כשפלשו הנאצים לתוניסיה. ברור כי ליהודים זכות קדימה לדיור בבתים אלה, אבל כשמתפנה דירה יש שמקבלת אותה משפחה מוסלמית, ומי ילך להתדיין עם השלטונות.
עברנו על יד בית הכנסת הגדול של החארה. נשים צדקניות עסקו בשטיפת הרצפה, אין ידן משגת להרים את תרומתן בכסף, ולכן מנדבות הן את שירותן לתפארת בית הכנסת.
לבתי דפוס הזעירים, שרבים מהם בחארה, מאחר שניכרו דווקא כאן סימנים של פעילות קדחתניות. אמנם קשה לכנות בשם בית דפוס מאורה קטנה וחשוכה, ובה מגירות ספורות של אותיות ומכונת הדפסה עתיקה וזעירה המונעת ברגל. לא יכולתי להבין, מה מסדרים כאן במרץ כ רב דווקא בערב שבת. סוד זה הוברר לי רק למחרתו.
בבוקר חזרתי לשכונה. עברתי דרך הרבעים, שתושביהם מעורבים. אבל מיד אפשר היה להכיר באילו בתים גרים היהודים. לפי תנועת נושאי הקדרות עם הסחינה מהתנורים, ולפי מודעות האבל שבאותיות עבריות. בתחילה לא שמתי לב לתוכנן של מודעות אלה, אבל כשהמשכתי בדרכי ראיתי, במידה שהתקרבתי לחארה, כי מספר המודעות הולך וגדל, וכמעט אין בית שלא תתנוסס עליו לפחות מודעה אחת.
נבהלתי שמא חס ושלום פרצה מגפה בעיר. התחלתי מעיין במודעות, ואז הוברר לי גם פשר הפעילות של אתמול בבתי הדפוס בחארה. מנה הוא לערוך לימוד בבית האבל לעליית נשמתו של הנפטר כתום השבעה, כעבור שלושים יום ובסוף השנה למותו. הלימוד נערך כרגיל ביום השבת בצהריים, מאחר שרבים פנויים אז ממלאכתם. גם העניים רואים חובה לעצמם להזמין את הציבור להשתתף בלימוד, ומפרסמים מודעות ברחובות.