מורשת יהדות מרוקו

 יישומם של חוקי־האפליה שונה היה ממקום למקום ומתקופה לתקופה, אולם בין אם יושמו ברובם או רק בחלקם, נוצרה באמצעותם הנורמה המבודדת את הד׳ימים מבחינה חברתית ומבליטה את נחיתותם. ספרה של בת־יאור (דיזל ליטמן) משתלב במסכת עניפה של מחקר בנושא שזכה לתשומת־לב מיוחדת הן של המוסלמים בימי־הביניים ובעת החדשה והן של היהודים והנוצרים.

המוסלמים עסקו ביחס האסלאם לבני דתות החסות הן מנקודת־הראות של הדיון ההלכתי והן מנקודת־הראות של יישום ההלכה בחיי־היומיום. בשל ההשלכות רחבות־היריעה של הנושא, דנו בו כמעט מכל היבט אפשרי, החל מן ההיבט התיאולוגי, בו הושוו הערכים היחסיים של האסלאם כהתגלות המושלמת ושל היהדות והנצרות שהוצגו כביטויים מזויפים של מקורותיהן האמיתיים, ועבור דרך השאלות החברתיות הנובעות מן הצורך לקיים חוקי־אפליה שידגישו לא רק את עליונותו של האסלאם אלא אף יאפשרו את זיהוים של הנוצרי או היהודי בציבור, ועד לדיון המדיני בשאלות מלחמה ושלום עם קיבוצים ד׳ימייס עצמאיים או עצמאיים־למחצה כגון מדינת־ישראל או הנוצרים בלבנון.

הנוצרים והיהודים שעסקו בפרשת הד׳ימה באסלאם היו בעיקרם מזרחנים אנשי־מקצוע: ואף כי עניינם בהיבט זה של המשפט המוסלמי אפשר שהיה אקדמי בעיקרו, לא נעדר ממנו הענין המיוחד שהיה להם בחשיפת הסיבות והגורמים לדילדולן ואיבוד־חיוניותן של קהילות הנוצרים והיהודים הפורחות שלפני הכיבושים האסלאמיים.

מטבע־הדברים נמצא שהסופרים הנוצרים בעת החדשה הדגישו את הצד הנוצרי במסכת הד׳ימה האסלאמית והיהודים את הצד היהודי. אנטואן פתאל, החוקר הנוצרי הלבנוני, הוא נציג מובהק של הצגת נקודת־הראות הנוצרית שעה שגוטהייל, גויטיין, אשתור ואחרים הדגישו את הצד היהודי. ההתעוררות האסלאמית שהחלה בסוף שנות ה־70 של המאה הנוכחית, התעוררות שקיבלה ביטויים פוליטיים וצבאיים בדמותו של המשטר בלוב או המהפכה של ח׳ומייני באיראן, וביטויים חברתיים ותיאולוגיים בגילויי חזרה אל הדת בשכבות שונות של האוכלוסיה ברחבי העולם המוסלמי, נדרשה להתייחס גם לשאלת היחס ליהודים ולנוצרים. 

השאלה אינה אקדמית בלבד, כי הואיל וקיימים קיבוצי ד׳ימים הלוחמים לעצמאות בישראל ובלבנון הריהי שאלה בעלת משמעות מעשית, שהאסלאם המודרני מגלם אותה במונחים קיומיים ובהקשר תיאולוגי כאחד. ההקשר התיאולוגי אינו חדש, שכן כל הצלחה של הד׳ימים במאבקם נגד האסלאם פירושה חולשת האסלאם, ומכיוון שהצלחה בעולם הזה נתפסה כקנה־מידה לאמיתות האסלאם ולנכונותו המוחלטת. ממילא יובן שהצלחתם של הד׳ימים במאבקם נגד העליונות הפוליטית והצבאית האסלאמית מתפרשת מיד כפגם באסלאם עצמו.

 ההדככות הפנימית לה מטיפים בעלי התביעה לחידוש פני האסלאם קשורה באופן אורגאני לתקווה שהשיבה אל האסלאם הטהור, הקדום — זה של תקופת הנביא וחבריו — תיצור את התנאים להשבת סדר־העולם האסלאמי על כנו ובתוך כך גם להחזרת היהודים והנוצרים למקום שנקבע להם על־פי ההלכה המוסלמית.

מכאן התנגדותם של בעלי הדעה הזאת לכל מעשה העשוי להנציח מצב בו השתחררו הד׳ימים מתנאי הד׳ימה בכוח־הזרוע בשל מצבו הירוד של האסלאם. בת־יאור השקיעה מאמץ רב בסקירת ההיבטים השונים של מעמד הד׳ימים באסלאם בהקשרם ההיסטורי. היא עשתה זאת בלשונה־היא ובלשונם של המקורות עצמם.

חלקו הראשון של הספר הוא סיכום של הספרות האירופית על הנושא ושל חומר מקורי ערבי (בתרגום אנגלי וצרפתי) ואירופי, וחלקו השני הוא אוסף גדול של מקורות המייצגים את פרקיו השונים של המחקר וממילא את ההיבטים השונים של הבעיה. בניגוד לרוב החוקרים שקדמו לה בכתיבה על הנושא, אין המחברת מזרחנית אלא סופרת. היא אינה קוראת ערבית, ומחקרה מתבסס על החומר המתורגם לשפות אירופיות המצוי למכביר על הנושא. גם המקורות שאספה הם מקורות מתורגמים. כתיבתה, כדרכם של סופרים, יש בה מעורבות אישית רבה, אולם אין בכך כדי לפגום כהוא־זה באמינותו של החומר המוצג בספר ובאמיתותן של העובדות המוצגות בו.

המקורות תורגמו עברית מן התרגומים לצרפתית ולאנגלית, ואף שנעשה מאמץ גדול להשוות את התרגום למקורות הערביים, ונעשו תיקונים בתרגומים בעקבות השוואות אלו, עשוי הקורא הקפדן למצוא פה־ושם שהתרגום אינו לרוחו. אולם בכללו של דבר התעודות הן בבואה נאמנה של החומר הערבי, ובמקרים רבים מאד הן מתקנות שגיאות גסות ביותר שנפלו בתרגומים הקיימים ללשונות אירופיות. הספר שלפנינו ממלא חוסר גדול, כשהוא מציג בפעם הראשונה בצורה מוסמכת, בפני הקורא העברי, שאינו מזרחן ואינו מצוי אצל רזיה של ספרות ההלכה המוסלמית, את יחסו של האסלאם הממוסד אל שאינם מוסלמים. ותרומתו הגדולה היא בראש־וראשונה במידע שהוא מספק לאיזונה של התמונה המקובלת על שפר גורלם של היהודים תחת שלטון האסלאם.

שורשים במזרח

קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם – דן מנור – עורך יצחק גרשון.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

ברובד הפרשנות, שבו נוגע המחבר במצוקת הגלות, הוא משלב, לעתים, משפטים המוקיעים את מידותיהם המגונות של הנוצרים. על יהירותם הוא מעיר: ״אדום בגובה לבה עתידה ליפול באש״. ובן הוא מתאר את חיי ההוללות ופורקן יצרים של חוגי האצולה! ״והוא [עשו] בלען והוא שתיין והולך אחר התאוות״. את תרבות הלשון של כוהני הנצרות הוא מוקיע בתככים ומרמה. המן ירש מעשו: ״לשון לימודים לדבר צחות בשפת חלקות להטעות אביו ולדמותו״. וכשכן גלות אדום מתנה את צרותיו בפני בן שיחו מגלות ישמעאל, הריהו קובל על לשון חלקלקות מדברת גדולות, שמגמתה ״להשפיל ולבזות״ את ישראל.

איבה עזה יותר לנצרות מובעת במאמר אחר, המייחס לכמרים חזות דמונית: ״ולפי שאומת אדום כל תועבותם והבליהם הוא מכוח השדים לכן הגלחים והכומרים מהם היו מגלחי שער ראשם ומניחים בגובה הראש כמו כתם ואותם שהם טמאים יותר כמו ההגמונים והפיפיורים מגלח׳ [מגלחים] כל ראשם כמו עגולה ואין מניחים אלא מעט שער סביב האזנים לדמות עצמם לשדים שאין להם שער״. בהמשך הוא מתייחס לעץ חג המולד כעץ סרק, התואם את התיאולוגיה הנוצרית בדבר התנזרות מחיי אישות.

מלבד גילויי האיבה לנצרות כמוטיב שכיח בספרות הדור, ניכר בכתבי הרא״ס גם רישומו של הפולמוס היהודי־נוצרי בעניין המשיח." כבסיס להנחה זו ישמשו דבריו במאמר אחד, שבו הוא מפרש את מזמור פט על רקע המצוקה הרוחנית של בני דורו, כשהוא חותם את פירושו בנוסח המליצה המקראית: ״וכן הרפו עקבות משיחך ואומרים לנו לשחק בנו מדוע אחרו מרכבותיו אחר אלף ות״ק שנים ולכן אמרתי כל הדברים להתרים כנגדם״. גם אם המחבר מייחס את הדברים האלה לבעל המזמור, הרי התאריך הנקוב כאן (1500) מעיד, שמדובר בטענת הנוצרים של דור הגירוש. ואכן, טענה זו, כניסוחה כאן, מצויה גם בכתבי אברבנאל.

על סמך דבריו של המחבר כאן, שמהם נשמעת בבירור טענה נוצרית, הרי פירושיו במקומות אחדים עשויים להסתבר כתשומות על טענות אחרות של חכמי הנצרות. נבואת חגי על בית שני, כפשט הכתוב [חג׳ ב ט] נאמרה על בית שלישי, לפי דעת המחבר: ״ישכן לבטח עליו [דב׳ לג יב] בבנין בית שלישי כאומרו גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ולא אמר השני מן הראשון״. יש להניח, שהמחבר מתכוון בדבריו אלה להפריך את הפירוש הכריסטולוגי בדבר התגשמות כל האסכטולוגיה הנבואית בתקופת בית שני. טענה נוצרית זו נועדה לשלול את השאיפות הלאומיות של עם ישראל, כפי שמתאשר מפירושו של אברבנאל לאותה נבואה.

אוצר הפתגמים כרך א' – חניה דהן

רווק, רווקה

197 חד־אל־ענאייא-תאעזרית.

קץ התפארת-הבחרות.

198 אל־עזרי אירא תעווג׳ – חב יתזווג׳.

בחור אם התעקש, אשה הוא דורש.

199 אל־עזרי – מקללק, ול־מלזויג׳ – מעללק.                                                            

הרווק בשעמום שרוי, והנשוי – בחבל תלוי

המלחמה עם ספרד וכיבוש תיטוואן היוותה למעשה, מבלי שהדבר יורגש בבירור בעת ההיא, נקודת-מפנה גורלית בתולדות יהדות מרוקו. מאורעות אלה הפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה – ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת – לגורל אחיהם במערב.

הסיוע המיידי – בהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובת בני ישראל במרוקו – לא הועיל. לטווח ארוך חשובה לאין שיעור היתה החלטת חברת כל ישראל חברים לפתוח בתיטוואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

אולם נחזור לעת עתה למאמצים הדיפלומטיים. סבלם של הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר הגיע לאזני הקהילה היהודית בלונדון שייסדה בשנת 1860 ועד מיוחד לעזרה ליהודי המגרב. הועד שיגר שליח למרוקו והדו"ח שהכין היה שחור משחור. הועד פנה לשלטונות להתערב, אולם הקונסול האנגלי בתנז'ה, למרות אהדתו המוצהרת, מסביר שכעת אין הזמן מתאים להתערבות כזאת, אבל כשישתפר המצב … המצב כמובן לא השתפר והישועה באה ממקום אחר.

יהודי גיבראלטאר – רובם ככולם ממוצא מרוקאני – פנו לעזרה לנדיב הידוע השר משה מונטפיורי (אחותו היתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס). העילה המיידית לקריאת העזרה היתה פרשה אפלה של האשמות רצח כומר ספרדי נגד כמה מיהודי עיר הנמל אספי. הקונסול הספרדי לחץ בתוקף על השלטונות להוציא להורג את הנאשמים.

 כל בנין התביעה היה מבוסס על עדות נער שהושגה בעינויים וגם כאשר חזר בו הנער מהודאתו, לא הרפה הקונסול הספרדי. אחד הנאשמים, אליהו עלוש, יהודי מתוניסיה, הוצא להורג בתנז'ה. סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של הנדיב שלמרות גילו המופלג (בן שמונים) יצא לדרך (1863). ממשלת אנגליה לא רק ידעה על תוכנית הביקור, אלא נתנה לכך את ברכתה ועזרתה.

היא העמידה לשרות הפמליה אוניה והבטיחה תמיכתה הדיפלומטית המלאה. התחנה הראשונה היתה מדריד שם התקבל על ידי המלכה איזבל השניה שגלתה הבנה למטרות שליחותו. הפמליה הגיעה לתנז'ה בדצמבר 1863 ונתקבלה על ידי הקהילה היהודית בחרדת קודש.

 הידיעה על בואו של השר עשתה לה כנפיים בכל ערי המדינה והיהודים תלו בהתערבותו תקוות עצומות. העובדה שגביר יהודי עשיר כקורח הוא בן שיח מכובד לגדולי האומות הפיחה אמונה במעמדו וביכולתו לשנות את גורל בני עמו המושפלים עד עפר. משלחות נכבדים באו לקבל את פניו בתנז'ה, מתיטוואן, אל קסאר, ארזילה, אל עריש, וגם ממכנאס הרחוקה. התוצאות הראשונות היו מעודדות: שחרור אסירי פרשת אספי ושינוי בעמדת ספרד שהורתה לקונסוליה להיות להבא מגן ליהודים ולמנוע מעשי אכזריות כלפיהם.

ואז הגיע הרגע הגדול לו כולם ציפו: באחד בפברואר התקבל מונטיפיורי בכבוד מלכים בארמון מולאי מוחמד במראכש. האורח הגיש למלך תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו:

"הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד-מלכותה מלכת בריטאניה, ובשם בני-דתי שבאנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד-מלכותו להמשיך בגילויי חסד ורצון כלפי אחי במדינת הוד-מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד-מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט.

וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם יהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד-מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד-מלכותו …"

ב5- לפברואר נמסרה לידי מונטיפיורי הפקודה המלכותית המהווה כעין הצהרת זכויות חגיגית וזו לשונה:

" ו. אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת; על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.
2. כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו באחד מהם.
3. אף אבק עוול או מקרה (רע); ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם ולא ישתמשו.

4. בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם; כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת; כי כל בני-האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.

5. בעזרת אללה פקודה זו עניניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.
6. למי שירצה לעשות להם עוול; וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללה ב26- של שעבאן המבורך בשנת 1280 ."

לכאורה הצלחה מעל ומעבר למצופה. לפני יציאתו גילה למקורביו משה מונטיפיורי את ספקותיו "ליהודי מרוקו מותר להתהלך אלא יחפים. יהיה זה מאורע משמח בשבילם אם אוכל לשכנע את הסולטאן לבטל את סימני האפלייה המשפילים האלה ולנהוג בכל נתיניו באותה מידה של צדק. לא אוכל להבטיח כרגע שיש סיכוי לכך גם בעתיד הרחוק.

אולם גם אם לא אצליח תהיה נחמתי שעשיתי ככל יכולתי. כולם אומרים לי שההשפעה המוסרית של ביקורי תהיה לטובת היהודים". לעומת ציפיות מסוייגות אלה מקבל מונטיפיורי הצהרת זכויות מלאה, גם למלך מרוקו היתה סיבה לשמוח, הנה במחיר זול השיג את רצונה הטוב של אנגליה בקבלו בסבר פנים יפות אחד מגדולי אזרחיה.

 ההצגה היתה מושלמת, השחקנים והניצבים מאושרים. בקהל הצופים רק התמימים חשבו שתתורגם למעשה. ומנהיגי הקהילה לא נמנו עם אלה. לפי הוידוי של אחד מהם, ממשפחת קורקוס ממראכש, היתה זאת אחיזת עיניים מאורגנת. "

אנו שכנענו את הויזיר לתת הצהרה כזו בהבטיחנו שלאחר צאת מונטיפיורי נתעלם ממנה ואיש מאתנו לא יתבע זכויות בהסתמך עליה. השלטונות המקומיים היו מתנכלים לנו ומתאכזרים עוד יותר לו היינו מנסים להשתחרר מעול הממשלה. ולכן הלכנו בדרך של כניעה כמוגי-לב, וגניבת דעת כלפי מגנינו השר משה".

 להגנתו הוא מוסיף "סיר משה מונטיפיורי לא בא למרוקו עם תותחים וגדודי צבא אלא כשתדלן, וזאת גם אנחנו יודעים לעשות מדורי דורות …" ואכן ההצהרה נשארה אות מתה. לאמיתו של דבר גם אם המלך היה רוצה באמת ובתמים להגשימה לא היה בכוחו לעשות כן באשר רוב שטח המדינה לא היה עוד בפיקוחו. ההיסטוריון המרוקאי אל- נאצרי מסכם את המאורע מנקודת ראות של הצד שמנגד:

"בשנת 1280 בא יהודי מלונדון וביקש את האמנציפציה בשביל היהודים של המגרב … כדוגמת יהודי מצרים… הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתנו לו הצהרה בה כבש את לב היהודים … ולא נתן להם האמנציפציה בדומה לזו של הנוצרים".

ברם למרות כל הציניות, היה למסעו של מונטיפיורי הד פסיכולוגי עצום ועשרות שנים לאחר מכן עוד זכרו לטובה את שם מגינם הרם. העובדה שיהודי התקבל בכבוד מלכים היתה כשלעצמה מקור לגאווה ולתקווה "אם כך קורה באירופה אולי גם אצלנו פעם ..," ולהבא ישימו עוד יותר את יהבם יהודי מרוקו בהתערבות אחיהם מאירופה.

במקביל למאמציהם של יהודי אנגליה החלו גם יהודי צרפת לגלות ענין בגורל אחיהם במגרב. מיד לאחר יסודה בשנת 1860 שיגרה אגודת "כל ישראל חברים" משלחת לחקר מצב היהודים במרוקו. הדו"ח שחובר העלה תמונה קודרת של רדיפות והשפלות על רקע של ניוון כלכלי.

האליאנס ביקשה את סיוע משרד החוץ הצרפתי כדי שיפעיל השפעתו לטובת היהודים. צרפת שהחלה להתערב בעניניה הפנימים של מרוקו הטתה אוזן לבקשות אלו.ב- 1864 כאשר התרבו מעשי התנפלויות וגם רצח יהודים במקומות שונים (והחמור מכל בעיירה דמנאת שבקרבת מוגאדור), שלחו אגרות מחאה הנציגים הדיפלומטיים של צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל וארצות הברית.

באותה שנה אסר הפחה של תיטוואן ארבעה נכבדים יהודיים ואיים לגרש עוד שמונה שהיו בחסות מדינות אירופה, על סירובם להשתתף בתשלום ההיטל על שמירת שערי המלאח. הפעם כל הסגל הדיפלומטי נקט בפעולה חריפה ללא תקדים ושיגר לשר החוץ תזכיר משותף. המלך שחשש מהתערבות צבאית לא יכול היה לעמוד בפני לחץ זה, כל הנכבדים היהודיים שוחררו וצו הגירוש בוטל.

מלך מרוקו שיגר שליח מיוחד לצרפת כדי להרגיע את הממשלה ובמשך שהותו נפגש עם נציגי אגודת כי"ח והבטיח להם שזכויות יהודי מרוקו ישמרו ביתר קפידה בעתיד. אין להטיל ספק בכנותו של המלך אלא ביכולתו לתרגם למעשים כוונותיו הטובות. דבר זה יהיה עוד יותר נכון לגבי יורשו.

זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל

באדיבותה של ענת לוי-כהן

באדיבותה של ענת לוי-כהן

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

הקמת המחבר 

במקום אחר טענתי שהאנטישמיות הרדיקלית של המשטר הנאצי, שכוונה כלפי " האויב היהודי״, הייתה עשויה תערובת של המשכיות ושל שבר: המשכן של מסורות אנטישמיות ישנות שרווחו באירופה ובגרמניה בפרט, ותפנית אל עבר אנטישמיות שלרדיקליות שלה לא היה תקדים. קונצל מסתמך על מחקרים משני עברי האוקיינוס האטלנטי בטענתו שדגם דומה של המשכיות ושבר מאפיין את מה שאירע בעולם הערבי והאיסלאמי במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה. האנטישמיות הרדיקלית של המשטר הנאצי זכתה אז להד בתנועת האחים המוסלמים המצרית, ובכך חיזקה פרשנויות קיצונית של הקוראן שפיתחו חסן אל־בנא ולימים גם סייד קוטב. ממש כפי שהנאציזם יצר אנטישמיות שלקיצוניותה לא היה תקדים במסורת האנטישמית האירופית – כך גם אותם איסלאמיסטים, שפעלו בימי הצטלבות הרעיונות והאינטרסים במזרח התיכון בשנות הארבעים והחמישים, יצרו זן של אנטישמיות שהשנאה והאלימות שאפיינו אותו עלו עשרת מונים על אלו שהיו – ואכן היו – בגישות איסלאמיות דתיות מוקדמות יותר. את הנאציזם ואת האיסלאם הרדיקלי כאחד אי־אפשר להבין מחוץ להקשריהם המקומיים – האירופי והערבי־איסלאמי, בהתאמה. ובכל זאת, שניהם מייצגים תהליכי רדיקליזציה חריפה של מסורות עבר.

קונצל מתמקד בתנועת האחים המוסלמים במצרים, ורואה בה את נקודת ההתייחסות האידאולוגית של האיסלאם הרדיקלי ואת הליבה הארגונית שלו. באידאולוגיה ובארגון גם יחד הדהדו באחים המוסלמים מוטיבים מן הפשיזם והנאציזם האירופיים, בהם למשל כפיפותו של הפרט לקולקטיב, הערצתו של עקרון המנהיגות, עוינות כלפי מוסדות ליברל־דמוקרטיים, התנגדות לקומוניזם, התקפה ריאקציונית על הקפיטליזם, ושאיפה להקמת מדינה איסלאמית המיוסדת על חוק השריעה. עליונות הגבר, דיכוי מיני, הערצת הג׳יהאד והאדרתו של מות הקדושים במלחמה בכופרים (אל־בנא הילל את ״אמנות המוות״) ושנאה עזה ליהודים כולם – כל אלה משותפים אף הם לאחים המוסלמים, לפשיזם ולנאציזם. אפילו האויבים משותפים – הבריטים והיהודים. במהלך שנות השלושים התרבו בהדרגה המגעים האישיים והרעיוניים בין מוסלמים קיצונים במצרים ובארץ ישראל ובין הנאצים. בין היתר הובילו מגעים אלה להחלטתם של האחים המוסלמים להפיץ את ספרו של היטלר ׳מיין קאמפף׳ בתרגום ערבי, וכן לזרימת כסף ונשק מגרמניה לתמיכה במופתי הגדול של ירושלים, אמין אל־חוסייני, וב״מרד הערבי״ שבשנים 1939-1936 בארץ־ישראל.

קונצל בוחן את הסוגיה, הידועה כיום היטב, של תמיכת חוסייני ואנשיו בגרמניה הנאצית בעת שבתו בברלין בימי המלחמה. תמיכה זו התבטאה בין השאר בשידורים בגלים קצרים בשפה הערבית מגרמניה לעולם הערבי. קונצל מזכיר לנו שחוסייני הצליח להניע פקידים גרמנים לסכל ניסיונות הצלה של יהודים מאירופה. בשנים 1948-1945 זכה האיסלאמיזם ל״זריקת המרץ החשובה ביותר״ בתולדותיו, כאשר בנות הברית המנצחות במלחמת העולם השנייה ״ראו את יחסיהן הטובים עם העולם הערבי כחשובים יותר מההתנגדות לתבשיל האידאולוגי שרקח המופתי במטבחו, אותה תערובת של אנטישמיות, הערצת היטלר, הכחשת השואה ותשוקה בלתי מסותרת להשמדת ישראל״. כשההתנגדות לפשיזם ולנאציזם מימי המלחמה פינתה את מקומה למלחמה הקרה ולסדרי העדיפויות המנוגדים שלה, צרפת, בהסכמתן־בשתיקה של בריטניה וארצות הברית, אפשרה לחוסייני לברוח מהמשפט שזומן לו כפושע מלחמה, ולמצוא מקלט במצרים.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

על השאלה כיצד הצליחו הגורמים המיישבים להפנות רבבות משפחות להתיישבות חקלאית קיימת התשובה הקלאסית: איש לא שאל לדעתם. אולם, יחזקאל זכאי, וכמוהו גם חברי מושבים שונים, ציינו שאיש לא אילץ אותם להישאר. כמו כן, היו מקרים שבהם הרצון להתיישב במושב וההתארגנות החלה עוד במרוקו, כך היה לגבי המושבים יד רמב״ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה, שבהם התארגנו החברים עוד בהיותם במרוקו.

חלקם בחרו את המקום ואף את השם שישא המושב. על הקמתו של מושב ישרש לדוגמא, הוחלט עוד במרוקו בתחילת שנת 1949. מייסדי הגרעין היו חבורה של זוגות צעירים שהחליטו להתארגן כדי לעלות לארץ. הם בחרו בוועד שקבע את הקריטריונים לקבלה, כגון: משפחות צעירות שלהן לא יותר משני ילדים וזוגות צעירים העומדים להינשא.

 הגרעין התגבש והוא כלל על פי התכנון 70 משפחות. הגרעין בחר בצורה דמוקרטית את הנהגתו שכללה ארבעה איש: שמעון לוי ז״ל ויבד״ל גוריון משה, אבוטבול דוד ואלקבס דוד. הוועד שלח נציגות בת שלושה חברים לארץ כדי לבחור, ביחד עם הגורמים המיישבים בארץ, את המקום שעליו יעלה היישוב.

מרכז הגרעין היה בקזבלנקה, אולם היו לו נציגים גם בערים אחרות, כמו מראקש שנציגה היה ברשישת חיים. במרוקו הם בחרו להם את השם ״קדימה״, וכך זה הופיע בתעודות שלהם, אולם בבואם לארץ נודע להם שהשם כבר ״תפוס״ ולכן בחרו בשם ״ישרש״ על פי הכתוב בספר ישיעהו( כז׳/ ו׳): ״ הבאים ישרש יעקב יציץ יפרח ישראל "

יד רמב"ם

יד רמב"מ הוא מושב במועצה האיזורית גזר, סמוך לעיר רמלה.המושב הוקם ב-6 בנובמבר 1955 – כ"א בחשון תשט"ז – ונקרא על שמו של הרמב"ם – רבי משה בן מימון – במלאות 750 שנה לפטירתו. מקימיו היו 78 משפחות אמידות מהעיר פאס שבמרוקו ושצאצאיו מהווים עיקר מניין תושביו גם כיום.

תושבי המושב התפרנסו בעבר מחקלאות, אך חלק ניכר מאדמות המשפחות הופקעו ויועדו מחדש לבניית כביש חוצה ישראל. בעקבות תביעתם של התושבים את הוועדה המחוזית של המועצה האזורית,הוענק להם ב-2009 פיצוי גבוה משהיה מקובל בעבר על האדמות שהופקעו. כיום עוסקים חלק מהתושבים בחקלאות וחלקם במקצועות חופשיים.

ישרש הוא מושב בשפלה מדרום לרמלה (כביש 431 מפריד ביניהם), בתחום המועצה האזורית גזר. המושב משתייך לתנועת המושבים. שטחו כ-500 דונם. מקור השם בפסוק "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל" (ישעיהו, כ"ז, ו'), ממנו נלקח גם שם המושב הסמוך, יציץ.

המושב נוסד בשנת 1950 על ידי עולים ממרוקו. במושב, אשר היה פעם חקלאי ברובו, נשארו משקים חקלאיים מועטים ורוב הכלכלה מבוססת על עסקים פרטיים ושכירים, בהם: מוסכים, נגריה, משתלה גדולה, בריכה, מיזוג.

סמל המושב הינו עץ בעל שורשים.

רינתיה הוא מושב שנמצא בין פתח תקווה לבין יהוד )על יד כביש 40)

השם רינתיה שפירושו שירת ה' הוא שינוי קל משמו של הכפר הערבי ‏רַ‏נתיה שהיה קיים במקום ונכבש במלחמת העצמאות במבצע דני.

המושב נוסד בשנת 1949 על ידי עולים ממרוקו וכיום יש בו 72 משקים חקלאיים. בשנת 1997התוספה הרחבה בתוך המושב של 72 יחידות בניה. במושב רחבה גדולה ובה אנדרטת זיכרון לחייליצה"ל בני המקום שנפלו במערכות ישראל.

ילדי היישוב מתחנכים בבתי הספר שבישובים הסמוכים (שוהם, יהוד, בני עטרות).

רוב התושבים מתפרנסים במקצועות חופשיים. לכבוד יובל החמישים למושב רינתיה הובא לדפוס ספר המגולל את סיפור העלייה והבניה של המושב לאורך 50 שנות עמל ויצירה, בליווי תמונות וסיפורים מאז ועד היום.

דבורה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך ליד העיר עפולה, השייך למועצה אזורית הגלבוע.

היישוב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים ממרוקו במבצע אכלוס חבל תענך.

שמו של היישוב הוא כשם דבורה הנביאה שכפי הנראה ניצחה את סיסרא במקום הזה.

מר משה אסולין, ממייסדי ישרש ובין מייסדי ברית יוצאי מרוקו בישראל ( כיהן מספר שנים כמזכירה הכללי), שימש בשורה ארוכה של תפקידים וביניהם: סמנכ״ל אמרכלות בשירות התעסוקה, מנהל מחלקה להכשרת פעילים במושבים, ניהול משאבים במדרשת רופין ועוד, מצביע על כך שמה שקסם לחברים, בנוסף לחזרה לעבודת האדמה כערך בהגשמה הציונית היה עקרון המשפחתיות שהציבה צורה זו של התיישבות. למושב יכלו להתקבל רק זוגות צעירים ולא בודדים. ״המושב במהותו״ אומר אסולין ״הוא משפחתי. הרעיון הבסיסי שלו הוא משק משפחתי שצריך לעבור מדור לדור, מכאן גם המושג של ׳בן ממשיך׳ ״. סביר להניח שבין הגורמים שתרמו להצלחת צורה זו של התיישבות בקרב יהודי מרוקו נעוצה גם כעניין הזה, שכן ההתיישבות במושב לא רק שלא סתרה את עקרון המשפחתיות המקודשת כ״כ אצל יהודי מרוקו, אלא אף שמרה עליו. לפיכך, גילם המושב את הגשמת החלום הציוני ברמה הטובה ביותר.

זאת ועוד, חלק מהחברים היו בוגרי ביה״ס החקלאי [ section agricole] שנוסד במראקש בשנת 1936 ואשר ראו בחקלאות את מיצוי ההגשמה הציונית. חביב בר כוכבא (זריהן), אחד מבוגרי ביה״ס החקלאי של מראקש מעיד על עצמו שהסיבה המרכזית לכך שהוא ו – 40 צעירים מבני כיתתו בחרו ללמוד חקלאות, עוד במרוקו, נבעה מהרצון שלהם לעסוק במקצוע פרודוקטיבי ולהתרחק ממקצועות גלותיים (מסחר או מלאכה זעירה) ובכך להכשיר עצמם לקראת עלייתם ארצה. בכל שנות עבודתו בארץ עסק חביב בנושא החקלאות וכמנהל החווה לחינוך חקלאי בירושלים הוא העמיד תלמידים רבים בתחום שהיה עד לפני שנים לא רבות שם דבר בארץ. על מפעלו החינוכי בתחום זה הוא זכה במספר פרסים: פרס החינוך מטעם עריית ירושלים, פרס חינוך ארצי ופרס ארצי של העובד המצטיין. כמו כן יש להזכיר את המדיניות הממשלתית שדגלה בהעלאת יהודים כפריים מאזורי האטלס ישירות אל המושבים (מ״האונייה אל הכפר״).

על הגורמים שצוינו לעיל יש להוסיף עוד גורם שיכול להסביר את המספר הגבוה של יוצאי מרוקו בהתיישבות החקלאית, למרות שמרביתם לא היו אמונים על עבודת האדמה ולא הועידו עצמם למשימה זו, והוא תום הלב של העולים, מה שמכונה בלשון יהודי מרוקו: ה ״נייה אוחדה״.

על אותה ״מיה׳׳- תום לב- יכול להעיד הסיפור על ״המשוגע״, אותו שמעתי מפי מר יחזקאל זכאי:

 שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו – בתפוצות הגולה

9 – אל תאמינו בגוי

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.

במימרה אומרת : אל תאמין בגוי, גם אם הוא ארבעים שנה בקבר. מי אינו מכיר מימרה זו כיום ? אך מהו מקורה ? שמעו ואספר :

רב מפורסם היה במרוקו, שהיה הולך מכפר לכפר ומלמד תורה. פעם איחר חהגיע לכפר, שבו התגוררו יהודים, והעת – ערב שבת, ובצרורו גם כסף. לא ידע היהודי מה לעשות כדי לא לחולל את השבת.

בינתיים הוא קרב ובא לכפר, והנה הוא רואה בית קברות ערבי. הוט ניגש לאחד הקברים, חפר בו גומה קטנה והכניס לתוכה את צרור כספו. שמח ועליז נכנס הרב לכפר, ובו נתקבל בכבוד גדול על ידי תושביו היהודיים.

בלילה הזה חלם אחד המוסלמים שבכפר, כי אביו מצווה עליו לבוא אל קברו ; כי למראשותיו של המת טמון צרור כסף גדול. תחילה חשב הבן, כי חלומות שווא ידברו. אבל באותו לילה עצמו הופיע אביו בחלומו פעם שנייה ושלישית, עד שהאיש שוכנע כי נכון הדבר.

הוא נטל לידו את חפירה, בא לקבר של אביו וחפר עד שמצא את צרור הכסף. שמח חזר האיש לביתו. למחרת השבת, ביום ראשון, בבוקר השכם, נפרד הרב ממוקירי פניו, שנהגו בו הכנסת אורחים, ויצא לדרכו.

הוא ניגש למחבוא כדי להחזיר לעצמו את כספו, והנה, שוד ושבר ! הכסף נעלם ואיננו.

מאז, בבוא הרב בין היהודים היה נוהג לומר : " אין אמונה בגוי, גם אם הוא ארבעים שנה בקבר. 

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

רבי דוד בן אהרן חסין

גל היצירה הרוחנית בכל התחומים שגאה בימי השגשוג של שלטון מולאי איסמעיל, לא פסק לפתע בימי הפורענות הנוראים שבאו לאחר מותו, ב׳׳שלושים שנות הבלבול״ של מלחמות הירושה, ועד לשלטונו האכזר מכל של מולאי יאזיד. בתקופה זו חי ופעל רבי דוד בן־חסין, גדול משוררי יהדות־מרוקו. הוא הסמל המובהק לתקופה זו של פורענות פוליטית ויצירה רוחנית.

עוד מימי ׳תור״הזהב', הייתה לשירה הספרדית השפעה רבת עוצמה על מורשת השירה והפיוט בצפון אפריקה. לאחר הגירוש, ראו עצמם משוררי יהדות מרוקו, כממשיכי השירה העברית הספרדית המהוללה, לצד השפעות השירה שהתפתחה במזרח לאחר הגירוש, ועברה תקופת פריחה מחודשת, במפגש עם תורת הקבלה של האר״י, אשר העשירה את השירה במוטיבים חדשים, המבטאים כיסופים לגאולה ולביאת המשיח.

רבי דוד נולד בבירה מקנאס לאביו רבי אהרון, בשנה שמת המלך מולאי איסמעיל. הסתלקותו, לאחר השלטון הארוך ביותר בתולדות המדינה, מוטטה את האימפריה האדירה שהקים. מלחמות הירושה, בין עשרות בניו, נמשכו מעל שלושים שנה. תקופה זו נחקקה בתודעת יהודי מרוקו ׳כשנות הבלבול׳, שרוששו את הקהילות, בעיקר מקנאס ופאס. תקופת התאוששות, כלכלית ופיזית, התקיימה תחת שלטונו של סידי מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790המתואר ״כאוהב ישראל עד מאד״. לאחריה, חשכו חייהם של יהודי מרוקו בתקופת שלטון בנו הסורר מולאי יאזיד1790 – 1792.. יאזיד שנשבע תחילה, למחוק את זכר ישראל מאדמת מרוקו, "הסתפק" בגזילת רכושם ובגירושם מבתיהם בפאס, כשהשתכנע שגורל עני גרוע מגורלו של מת, ובהריגת מנהיגי הקהילה שהיו יועצי אביו.

למרות המאורעות הטרגיים ועל אף קשיי פרנסתו של המשורר, המוצאים ביטוי בשירתו, הצטיין רבי דוד בלמדנותו. בשנת 1776, הגיע למקנאס השד״ר המפורסם מחברון, רבי עמרם בן־דיוואן, שנתקע בעיר לשמונה שנים, בגין מלחמות השבטים הברברים. מידי יום ביומו למדו רבני העיר וחכמיה עמו, ובהם הרב דוד בן־חסין.

ר׳ דוד קיבץ את שיריו והשתוקק להוציאם לאור באירופה, ואף גייס כספים לשם כך, בקהילות מרוקו ובגיבראלטאר. אלא שלא עלה בידו בשל המאורעות. קובץ שיריו'תהילה לדודי, ראה אור לראשונה באמסטרדאם ב-1807. שניים משיריו התפרסמו בפזורה הספרדית: ׳אוחיל יום יום אשתאה', שיר הלל לטבריה, ו׳אערוך מהלל ניבי', ששרים בטקסי ברית המילה, ומשוררים במזרח כתבו שירים דומים בהשפעתם. הספר נדפס מחדש ב-1931. לאחרונה, הוציאו שני חוקרים מירושלים ומקנדה, פרופ' אפרים חזן ופרופ׳ אנדרה אלבז, מהדורה מדעית של ׳תהילה לדוד׳ לוד 1999).

 דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

האוכלוסיה היהודית נחלקה לשכבות חברתיות לפי הפרנסות השונות. הסוחרים ובעלי־המלאכה, שלא נאלצו לנדוד למלאכתם, עמדו בראש. כן יצאו מקרבם בני הקהילה המלומדים. אחריהם באו בעלי־המלאכה הנודדים, ואחרונים בסולם החברתי היו חסרי הרכוש ומחוסרי האומנות. על היחסים שבין המשפחות והשכבות החברתיות השונות באסאמר ועל אורח־חייהן למדים אנו מסיפוריהם בהווה של הסוחרים ושל בעלי־המלאכה, המשלימים זה את זה. כך, למשל, סיפר לי אחד מבני ביטון על מקרה שאירע לו:

פעם, שעה שעבדתי (כנפח) בביתו של השיח׳ שלנו, הגישו לפני חמאה ודבש. בדיוק באותו זמן נכנס לבית השיח׳ אחד מנכבדי משפחת סבאג (סוחר), וביקש מהשיח׳ שישפוט בינו לבין מוסלמי שסירב, לדבריו, לשלם עבור כבשה שמכר לו. השיח׳ ציווה לכבד את האורח בלחם ובזיתים. בן סבאג נעלב ושאל את השיח׳: ׳מדוע מכבדים את הנפח בחמאה ודבש, ואילו את בעל הכבשים בלחם וזיתים ?׳ להפתעתו ענה לו השיח׳: ׳אני צריך את בעל־המלאכה כמו שאתה צריך אותי למשפט שלך׳!

לענייננו לא חשוב הדבר אם אמנם אירוע זה התרחש לפרטיו, או שמא נשתלבו בו גם מחוויותיו ותחושותיו של המספר. מכל מקום, מעבר לאמינות העובדות שבו, הסיפור מבטא באופן ציורי את הבדלי המעמד, הדימויים העצמיים והמתחים החברתיים ששררו באסאמר. במידת האפשר נהגו גם בני אותה קבוצת־שארות להינשא זה לזה, או לבחור בני־זוג מבתי־אב אחרים, הקרובים להם ביותר במעמד הכלכלי והחברתי. האמידים שבבני הקהילה נהנו גם מיתרונות בתחום הדת.

 זמנם היו פנוי יותר ולפיכך יכלו להתמסר לפעילות בבית־הכנסת וללימוד תורה. גם ספרי־התורה של בית־ הכנסת היו בבעלותם. אולם מחוץ לגורמים המבחינים בין בתי־אב ושכבות חברתיות היו גם הזדמנויות, שבהן הופגנה אחדות הקהילה כולה. כך, למשל, נחוגה כאן בקהל רב המימונה האופיינית ליהודי מרוקו בכלל. ביום האחרון של חג הפסח, עם תום תפילת מוצאי החג, היו כל הגברים — צעירים וזקנים, עניים ועשירים — יוצאים מבית־הכנסת בתהלוכה חוגגת, כשהם נושאים בידיהם אלומות תבואה, מבקרים בכל בתי הקהילה היהודית ומברכים את דייריהם בשנת ברכה. בפתח כל בית כיבדו הנשים את משתתפי התהלוכה בחלב, יין, חמאה, דבש ואגוזים. וכך, פעם בשנה לפחות, היו כולם אורחים של כולם. היה זה ביטוי סמלי לשוויון הבסיסי ולאחריות המשותפת של כל יהודי המקום.

לדמותה של יהדות הרי האטלס

יהודים ומוסלמים, שדומים היו זה לזה באורחות־חיים מסוימים, היו גם שותפים באמונות שונות, כגון בכוחם המאגי של שדים, עין רעה וגורמים על־טבעיים אחרים. אולם על אף הפיזור והריחוק הגיאוגרפיים, הדרכים הקשות, חוסר הביטחון, ולמרות המגע ההדוק עם שכניהם המוסלמים — נשתמרה מסורת יהודית עשירה בחלק־עולם נידח זה.

 בהיותם מנותקים במידה רבה ממרכזי מסורת הלמדנות התלמודית, נתבלט כאן במיוחד נוהג הקריאה בספר הזוהר. האמונה בכוחות הסוד הטמונים בספר הזוהר היתה מקור חשוב לקיום הקהילה היהודית בתוך עולם עוין ורב־סכנות, וחוגי־לימוד הזוהר שימשו השלמה בעלת־משמעות לעיון בספרי התורה, למסורות, לדרשות ולסיפורי־העם. הללו נמסרו בעל־פה מדור לדור על־ידי חכמי המקום, ומפי חכמים נודדים ושליחי ארץ־ישראל, שבאו לאסוף תרומות בשם הכוללים בירושלים ובצפת.

בית־הכנסת היה המוסד המרכזי לפעילות ציבורית, אולם בית־הכנסת כמוסד לא תמיד הוגדר בבירור כמוסד קהילתי על־אישי ומשותף לכול. במקורות נמצא עדויות על בתי־כנסת שנהגו בהם כברכוש פרטי של משפחות, וחכמים מבני המשפחות ניהלו אותם דור אחר דור. הכנסות בתי־הכנסת מ׳מכירת מצוות׳ היו לעתים בסיס קיומם של חכמים אלה(בנש, 118-116:1949). גם ההנהגה הדתית בהרי האטלס לא היתה מובחנת מן הציבור על־ידי הגדרת־תפקידים רשמית, כפי שהתפתח ביהדות אשכנז מסוף ימי־הביניים, עם גיבוש הרבנות ושאר תפקידים ומוסדות מובחנים של הקהילה (כ״ץ, תשי״ח).

 החכמים והשוחטים המקומיים לא קיבלו בדרך־כלל במרוקו משכורת מקופת־קהל ציבורית בעד שירותיהם(זעפרני, 122:1972). הם גם לא היו תמיד משוחררים ממיסי הקהל (זעפרני, 1969: 140-138). הרבנים היו משולבים בחיי המסחר והמלאכה (בנש, 1949: 133), או שנתמכו על־ידי משפחותיהם, ופוצו בעד שירותיהם לפי נדבת ליבם של הנזקקים להם, או על־פי המנהג. גם הבקיאות וההתמחות בתחום הפעילות הדתית עברו תכופות מאב לבן, או לנכד. המפורסמים שבין המנהיגים הדתיים היו ידועים ב׳זכות־אבות׳ המיסטית שלהם (גולווין, 1927: 101; זעפרני, 1972: 124). אל ׳זכות אבות׳ נלוותה גם ה׳שררה/ היא הזכות החוקית למלא תפקידים של מנהיגות ציבורית (זעפרני, 1972 : 126-123).

מושגי השררה וזכות־אבות מבטאים תכונה כללית של תרבות מרוקו המסורתית, הן היהודית והן המוסלמית, והיא הענקת מעמד דתי תקיף ליחיד המצטיין בכריזמה אישית או משפחתית. בקהילות היהודיות במרוקו נוטה היחיד המתבלט באופן זה להיות הכוח המנהיג והמלכד. לתכונה זו של תרבות מרוקו המסורתית יש השלכה סוציולוגית מפליגה. ההכרה בסמכותו של היחיד יוצא הדופן מונעת את הפיתוח העקיב והנמשך של מוסדות וסמכויות של הקהילה כגוף, העומד מעבר לכל יחיד בן הקהילה.

האמונה המשיחית מעוגנת היתה עמוק בהוויית חיי הרוח של היהודים בהרי האטלס. כוחה של אמונה זו מסביר אולי את ההתלהבות הרבה, שהקיפה אותם עם גילוי האפשרות לעלות לארץ. תוך שנים מועטות נתרוקנו הרי האטלס מאוכלוסיה יהודית בת דורות רבים. קהילות הרי האטלס הגיעו רובן לישראל קודם שחלו בהן שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, שהיו מנת־חלקם של אותם יהודי מרוקו, אשר הושפעו מתהליכי העיור וההתמערבות, שחלו בעקבות השלטון הצרפתי (ראה: וינגרוד, תש״ך).

אם מצד אחד אפשר שהיו חסרים קצת מן התכנים והסמלים של ההתמערבות, שאותם נשאו עולים אחרים מבני ארצם מיוצאי הערים הגדולות, הרי מצד אחר לא עבר עליהם תהליך ההתפרקות החברתית והתרבותית, אשר אחיהם עברו זה מקרוב, קודם שעלו לארץ. העלייה לארץ החריפה במקרים רבים את משבר חילופי התרבויות, שכבר היו שרויים בו חלקים מסוימים של יהדות מרוקו, ואילו קהילות הרי האטלס הגיעו לישראל כשצביונן הוא עדיין צביון מסורתי מובהק.

דרום־תוניסיה הוא אזור מדברי־למחצה. האוכלוסיה הכללית שם נטתה בעבר להתפרנס מכלכלת רועים נוודים וכן מדיג וממלאכות הנובעות מן הקירבה לים. במסגרת זו השתלבו גם היהודים. נוצרו התקשרויות בין קבוצות ושבטים ברברים נוודים־למחצה לבין יהודים שסיפקו להם מוצרי מסחר ומלאכה. יהודים אלה נדדו בעקבות לקוחותיהם וחזרו לבתיהם רק לעתים מזומנות.

 מסוף המאה התשע־עשרה השתנה דפוס־חיים זה לחלוטין. שלטון החסות הצרפתי פעל לביצור כוחו באזורי־הספר של דרום־תוניסיה, ויסד תחנות־גבול מינהליות ומשטרתיות רבות ברחבי האזור. מקצת מתחנות אלו התפתחו והפכו לערים חדשות, שמשכו אליהן אוכלוסין יהודים שעסקו במתן שירותים, במלאכה ובמסחר זעיר. ערב העליות הגדולות לארץ ישבו קהילות האזור הגדולות ביותר באי ג׳רבה (כ־6,000 נפש), ובעיר גאבס שבחוף־היבשה הסמוך (קרוב ל־4,000 נפש).

בשאר קהילות האזור ישבו עוד אלפים אחדים, ויש לשער שמספר היהודים בכל דרומ־תוניסיה היה קרוב ל־15,000 נפש. באי ג׳רבה התקיימו שתי קהילות, שהיו למעשה עיירות יהודיות עצמאיות. אלו היו הקהילות המנהיגות של האזור, ועיקר ידיעותינו עליהן. מזה כמאה שנה לפחות אין כלכלת האי הקטן, ששטחו כ־500 קמ״ר, מספיקה לכלכלת אוכלוסייתו, אשר מנתה בראשית שנות החמישים יותר מ־60,000 נפש. כתוצאה ממצב זה מקיימים הברברים של ג׳רבה כלכלה וחיי משפחה וחברה מיוחדים במינם.

 הגברים יוצאים אל אזורים אחרים של תוניסיה, מבלים שם את מרבית שנות־העבודה שלהם, ורק לאחר חודשים רבים הם שבים הביתה, אל נשותיהם ומשפחותיהם, לחופשות של שבועות מספר. הברברים של ג׳רבה נמנים עם כת מוסלמית סגפנית. עובדה זו, בצירוף נהגי־העבודה שלהם ופרישותם מחיי משפחה, הופכים אותם לעדת סוחרים מצליחים מאוד. בהתקרב גיל הזיקנה, בתום עשרים עד שלושים שנות־עבודה, נוהגים הסוחרים לפרוש מהמסחר, ושבים לג׳רבה לצמיתות. הם משקיעים את חסכונותיהם בבתיהם, ופונים לעיסוק קל ורגוע, כגון החזקת עדר־צאן קטן, שהכנסתו קטנה אך מספקת בצד החסכונות. על אף ההון המרובה לערך הזורם אל האי, הרי עד לשנות החמישים לא היה בו כדי לשנות בדור הבנים מן הנהגים הכלכליים של דור האבות. תחילת דרכו של אדם היתה עדיין זו של סוחר מהגר.

במסגרת אוכלוסיה כללית זו של סוחרים ניידים ומהגרים נעשו דווקא היהודים לאלמנט המיושב והיציב יותר. בעוד הברברים היו סוחרים בקנה־מידה ארצי, עסקו היהודים במסחר המקומי המוגבל ובענפי־הלוואי לגידול צאן, שבו עסקו הברברים הקשישים המבוססים. כלכלת אחת הקהילות היהודיות, חארה זגירה, היתה מבוססת במידה מכרעת על מלאכות הקשורות בעיבוד צמר גולמי. היהודים עסקו גם במסחר המקומי ובמלאכה בענפי מותרות לפי צורכי האוכלוסיה הכללית האמידה. הסדרים אלה היו יציבים והתקיימו במסגרת יחסים רגועים, בדרך־כלל, בין יהודים וגויים. כלכלת הקהילה האחרת, חארה כבירה, היתה מגוונת יותר. בנוסף למלאכות עיבוד הצמר, והמסחר הקשור בכך, עסקו במלאכות המסורתיות ליהודים בארצות האיסלאם, מלאכות שהיו קשורות בעיבוד מתכות יקרות. כן עסקו בחייטות והחזיקו בחנויות רבות.

פרי עץ הדר

זהו ספרון אודות סדר ט"ו בשבט שנהגו בו רבים וגם במרוקו

זהו אחד הספרים הבודדים שנשארו מספרייתו של אבי ז"ל

שהייתה ספרייה עשירה מאוד ……….

סדר ט"ו בשבט