זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'. מאת אליעזר בשן.
זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'.
מאת אליעזר בשן.
הם מקווים כי בזכות מעשה זה יזרזו חזרתם בתשובה, שתביא להקמת מלכות ישראל כבעבר. יש מהם המאמינים כי הכוכבים והמזלות בוכים עם אלה המזילים דמעות על חורבן ירושלים. הקב"ה אוסף דמעות אלה בנאד ושומרן, כדי למחות באמצעותן את כל הגזירות שעתידים אויבים לגזור לשם השמדתם.
כך הופכת התקווה המשיחית לסם חייהם, המפרה את כוח הקיום במצוקת ההווה. מה שמאפיין מחבר זה הוא, כי למרות היותו איש דת נוצרי אין הוא מלגלג על אמונת היהודים בתקומתה של ירושלים ובביאת המשיח, בניגוד לאחרים שהדבר היה לצנינים בעיניהם, שהרי זה נוגד את ההלכה הנוצרית.
שמעון אוקלי 1678 – 1720, תיאולוג אנגלי, שהיה גם פרופסור לערבית בקמברידג' ושהה במרוקו כשבוי בסוף המאה ה – 17, כתב על ארץ זו בין השאר על היהודים. באשר לברית מילה הוא מציין כי עם נתינת שם לילוד מברכים אותו היהודים שיזכה לראות את ירושלים.
הוא מעיר על כך, כי היהודים בסכלותם וביעוורונם עדיין מצפים לבוא המשיח ולחידוש מלכותם. הוא רואה זאת כטעות, שהרי לפי הכרתו המשיח כבר בא.
האמונה בבואו של המשיח כמציאות מוחשית, חיזקה את דבקותם של היהודים בדתם. אף היא נתנה להם את הכוח להתגבר על הפליות והשפלות, ולעמוד מול פיתויי התאסלמות. עצמה של אצונה זו הייתה ידועה גם למוסלמים וגם למנהיגיהם.
בוסנו שתיאר את תולדותיו של הסולטאן איסמעיל הראשון מבית פילאלי 14675 – 1727 מספר : פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית, כשהתייצבו לפניו אמר להם כי הזמינם כדי שיתאסלמו. הוא טען כי היהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם.
התקווה המשיחית
איים עליהם, כי אם לא יאמרו לו באפן ברוב את מועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם. ניתנה להם אורכה להשיב. כשחזרו, בתוספת מתת, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים השנים הבאות. היה זה איפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח.
סולטאן זה שהצטיין בתאבת בצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מן היהודים ומאחרים. גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא באה מתוך ציפייה או יחס חיובי למשיח היהודי. אדרבה, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים.
כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתי צבי. וכפי שנראה להלן, לפי מסורת האסלאם, עתיד המהדי, המשיח המוסלמי להרוג את המשיח היהודי.
התקוה המשיחית, שהייתה נחלתם בכל הדורות וטמונה עמוק בלבם של יהודי המגרב, נדלקה כפעם בפעם עם הופעתם של " משיחים " מבשרי הגאולה. במאה הי"ב היה זה משה דרעי, במאה הי"ז נתפשו לאמונה בשבתי צבי. בעיר מכנאס הופיע יוסף בן צור, שהודיע כי נתגלה לו המגיד בליל ראש השנה תל"ד – 1673. המגיד בישר לו כי הוא משיח בן יוסף וכי שבתי צבי, הגואל האמיתי, יתגלה בערב פסח תל"ה – 1675 , וכי נתן העזתי הוא נביאו.
אף לאחר שדבריו לא נתקיימו, האמינו חסידי שבתאי צבי כי יופיע בשנה שלאחריה. ואמנם, אחד הסימנים לעצמתה של האמונה המשיחית הוא, כי למרות האכזבות לא נואשו מלהאמין בבואו. את שבתי צבי, נתן ויוסף העריצו המוני יהודים במרוקו, שרו להם שירים, ויש אף השערה , כי נהג לחלק כסף לילדים בט' באב כמו בפורים, קשור באמונה במשיחיותו של שבתי צבי.
זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
קברו של חנניה לוסקי ז"ל
צילמה ענת לוי-כהן הי"ו
זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Mariage juif a Mogador-fran-angl
L'obligation de dresser une ketouba est générale dans toutes les communautés juives et semble très ancienne. Il est à penser qu'elle l'était sur parchemin ou sur vélin (comme l'est encore aujourd'hui, obligatoirement, le guett (acte de divorce) mais on ignore à quelle époque on commence à l'ornementer. Il semble que cette tradition remonte à plus de mille ans, si l'on considère que la première ketouba ornée connue date de l'an 1010. Il est a pesumer que d'autres l'ont precede.
Le lieu où fut découverte cette ketouba (Le Caire), le style islamique de l'ornementation où l'écriture elle-même constitue le principal élément de décoration, la proximité de la patrie du Judaïsme et de ses premiers centres talmudiques, laissent supposer que l'usage d’embellir la ketouba soit né dans le Moyen Orient, d'où il rayonne d'abord vers les communautés de rite espagnol (sépharade) et ensuite vers les communautés européennes de rite allemand (ashkénaze) puisque la plus ancienne ketouba connue, après celle du Caire, date de 1391 (Autriche).
Il est évident qu'avec les massacres, les expulsions, les pillages, les conversions obligatoires, les tortures et autres atrocités commises principalement par les peuples d'Europe, les archives familiales avaient bien peu de chance de durer. Il faut donc attendre le XVIIe siècle et surtout le XVIIIe siècle et les premières clartés de la tolérance pour retrouver la ketouba ornée souvent richement, dans les styles Renaissance, Baroque, Classique ou Rococo suivant le lieu et l'époque.
Pour souligner à quelle somptueuse profusion on en est arrivé dans ce sens, il me suffira de signaler une ketouba padouane de 1670 où la décoration occupe quatre fois plus d'espace que le texte. Et quelle décoration! Le tiers supérieur est occupé par un demi-cercle où une vigne déploie ses feuilles, ses vrilles et ses grappes autour d'une cartouche ovale où figurela Jérusalemidéale. Six autres cartouches, plus petites mais plus travaillées montrent la femme au foyer : une douzaine de volatiles habitent la vigne que deux fontaines monumentales au triple jet d'eau arrosent. Dans les angles supérieurs laissés libres par le demi-cercle deux cartouches vides étaient destinées sans doute à porter les initiales des mariés.
Sur les deux tiers du bas, vingt-quatre cartouches alternent les symboles des douze tribus d'Israël et les douze signes du zodiaque autour d'un carré formé par deux colonnes torses supportant, au dessus d'un seuil carrelé, une poutre portant les mots " sous un bon signe et un sort supérieur ".
Et à l'intérieur du carré, le texte écrit en caractères carrés, par lequel Moïse, fils de Simha Luzzato, prend pour femme Laura, fille de Moïse Altrini et lui assure un douaire de 2500 ducats de Venise. L'exagération dans ce sens était telle en Italie que certaines communautés furent obligées de fixer un prix maximum à ne pas dépasser pour la décoration de la ketouba.
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
לא נטעה אפוא אם נניח, ששמואל היה מקורב עוד בחיי מולאי איסמעאיל, לבנו מולאי מולאי עבד אללאה, וכשמלך הלה, מינהו לנגיד כנראה בשנת ת"צ – תצ"א. עבד אללאה, בשנותיו הראשונות כמלך, מסוכסך היה עם תושבי פאס, הפסיק להם את אספקת המים והפגיז את העיר.
גם במכנאס הסתכסך עם אודאייא " וציווה עליהם להרוס את שכונתם " מדינת ארייאד " הסמוכה למללאח של היהודים. שרי המלך, שזממו לשלול את המללאח, כנזכר בתעודה הנ"ל, ייחסו כנראה ליהודים כוונות מרידה כמו האודאייא שכניהם.
טיב הסכנה שהכניס עצמו שמואל בה, לא נודעה לנו. שמא הצליח להפריך את חשדותיהם לפני המלך, ושכנעו כי היהודים נאמניו. בכל אופן, הקהילה הכירה לו תודה על כך והוסיפה להעריצו.
על דרך התמנותו של שמואל לנגיד מספר לנו הרב אליעזר די אבילה : " לא הביא עצמו לידי מדה זו אלא כשהלך עם הקהל לפני המלך על ענייני הציבור ציווהו לנגיד עליהם ", לאמור, לא ביזמת הקהל ולא על פי הצעתם נתמנה, אלא מלמעלה במצוות המלך. דבר זה מחזק את השערתנו, כי מוכר היה למלך מלפני כן. כשנתמנה לנגיד , נעשה מיועצי המלך ופעל כאחד מחצרניו.
מתעודה שבספר " באר מים חיים " המובאת להלן, אנו עומדים אף על מידת מעורבותו של אחיו יהודה, הבא מכוחו, בענייני החצר. האירוע הוא בתשרי תצ"ה, שלהי שנת 1734, על סף סילוקו של המלך עבד אללאה מן המלוכה בפאס ובצפון הארץ.
יעב"ץ מספר לנו, כי בשנים תצ"ה וחצי שנת התצ"ו נתחלקה הארץ לשתי מלכויות : בצפון ומכלל זה הערים תיטואן וסאלי היו פורעים את המס למולאי עלי ( אלערז ) שהוכרז כמלך על ידי ה " עביד ", ואילו בדרום ומכלל זה אגאדיר, היו פורעים את המס למולאי עבד אללאה, שישב אז בעיר תרודאנת, אשר במחוז סוס.
נראה שאף בהעדר המלך עבד אללאה הוסיף שמואל למלא את תפקיד הנגיד תחת המלכים מולאי עלי, מוחמד בן ערבייא ואל מוסטדי, שמלכו בין השנים תצ"ה – ת"ק – 1735 – 1740. שנים אלו היו שנים קשות ליהודי מרוקו. בהן חל הרעב הגדול של שנת תצ"ז – תצ"ח, שכליה חלק גדול מהקהילות לדלדול היישוב היהודי במרוקו.
שמואל הוא מהנגידים המועטים, שהקהילה העריכה והעריצה אותם. איננו שומעים מישהו מטיל בו שמץ דופי, וכולם מציינים אותו לשבח. אף יעב"ץ, שיחסו לנגידים שבזמנו היה שלילי ביותר, אומר על שמואל, בשנת תצ"ד " דהניחא כל עוד שהנגיד שמואל הלוי עומד על משמרתו הנה הוא עושה שלום ואמת ".
בשנת תצ"ה חיבר לכבודו הפייטן רבי יצחק בן אברהם אסאבאג, שיר ידידות במתכונת אזהרות רבי יצחק בן ראובן, וכולו שבח ותהילה לשמואל. בהקמתו לשיר זה, מספר הכותב על חלום שהיה לו, בערב שבת וראש חודש זיו משנת התצ"ה, שהניעו לחבר את השיר.
" עקרן של דברים כמו שגלוי לפני אדיר אדירים שאדוננו הרב….יהודה בן עטר זצוק"ל היה דורש בתוך הקהל….והיו יושבים סביבו הנגיד המעולה נר"ו וסיים הרב ז"ל….ואמר קדיש…והוציא ספר תורה וקרא כהן ראשון ואמר ויעמוד לנגיד המעולה, והייתי מפייט לכבודו כמנהגי …והנה אדם אחד קדוש ונורא …בא ואמר לי בזו הלשון " ואס בהאד לפיוט כא תחב תכון יוצא ידי חובה מעא סיד שמואל……למעלה דייאלו ענד הקב"ה מא תקדרסי תסמעהו, ונתין קום כתב ואחד שיר עלא תרחיב לאזהרות
תרגום : האם בזה הפיוט אתה רוצה לצאת ידי חובה עם הנגיד שמואל…המעלה שלו אצל הקב"ה לא תוכל לשמעה ואתה קום חבר שיר אחד במתכונת האזהרות.
אמרתי לו : למען ה' מה שמך ? אמר לי רבי יוסף בן זכרי צאחב צדיק למדפון פאזרו
תרגום : חבר הצדיק הקבור באזרו – בכפר אזרו קבור צדיק, שהיו הולכים להשתטח על קברו גם חכמים גדולים. רבי יעקב בירדוגו בספר " קול יעקב " שיר יב, שר לכבודו, ושם הוא אומר כי מקובל בידינו שהצדיק הנזכר נפטר בחור. רבי יוסף בן זכרי – לא מצאתי זכרו במקום אחר. על הצדיק באזרו השתטח וחיבר שיר גם רבי יוסף הלוי בן יולי, שנדבר בו להלן.
מחלום זה נוכל אנו לדמות לעצמנו כמה חשוב היה הנגיד שמואל ומתאר מקצת מדרכי התנהגותו, אהבתו הגדולה לתורה וללומדיה, כיצד היה מחלק צדקה בעצמו בכל יום שישי, ועוד. ערכו האמנותי של השיר אולי אינו גדול, ולא יהא אלא כתעודה המבליטה את פועלו של שמואל.
עבודת שורשים לתלמיד
עבודת שורשים לתלמיד
ב-1937 הצטרפה גם איטליה למסע הגרמני האנטי-יהודי. האיטלקים תיארו את היהודים הן כסוכני הקולוניאליזם הצרפתי במרוקו, והן כסוכני הקולוניאליזם הבריטי בארץ ישראל התיכון. כמו כן נצטוו בתי המסחר האיטלקיים לצמצם את קשריהם עם היהודיםומשנת 1938 ואילך סגרו כמה מוסדות תרבות איטלקיים בטנג׳יר וברבאט את שעריהם בפני יהודים.
תגובת היהודים לאנטישמיות היתה בין היתר הטלת חרם מוחלט על כל הסחורות מתוצרת גרמנית. פעולה זו לא מצאה חן בעיני שכניהם הערביים ועל רקע החרם האנטי-גרמני פרצו התנגשויות דמים בין יהודים למוסלמים, בערים שונות כמו תיטואן, רבאט וקזבלנקה.
ההסתה האנטי־יהודית התגברה מראשית מאי 1940. היהודים הואשמו בין היתר בהתעשרות על חשבון המלחמה, ״שגרמו אחיהם בני עמם באירופה״. תפקיד מרכזי מילאו במערכה זו קבוצות הימין הקיצוני בקזבלנקה, באוג׳דה, בפורט ליוטי וברבאט. במקרים אחדים הצטרפו מוסלמים להתנכלויות שאורגנו על ידי הצרפתים. כך למשל במלאח של פאס נהרג יהודי ושישה אחרים נפצעו בהתקפה שערכו חיילים צרפתיים ומוסלמים. השלטונות הרחיקו את היהודים מהמסחר הסיטונאי, אסרו על היהודים בערים שונות להתגורר ברבעים האירופיים, הוטל נומרוס קלאוזוס של 2% על בעלי המקצועות החופשיים, כגון רופאים, עורכי דין, רוקחים, אחיות ועוד, והונהגה הקצבת מזון לפי קריטריונים גזעניים.
לאחר הפלישה האמריקנית לחופי אלג׳יריה ומרוקו ב-8 בנובמבר 1942 (״מבצע לפיד״), התרבו הפגיעות ביהודים, שהואשמו בשיתוף פעולה עם האמריקנים. פעולות העונשין נגד היהודים קיבלו מעין גושפנקא רשמית, שכן השתתפו בהן שוטרים וחיילים צרפתיים בקזבלנקה, ברבאט, בפאס ובמכנאס, והצטרפו אליהם מעת לעת מפגינים מוסלמים. מאות צעירים יהודיים נשלחו למחנות עבודה, נוסף על מאות פליטים בעלי נתינות זרה, שבחלקם שירתו בלגיון הזרים הצרפתי. עם זאת, יחסית למצבם של יהודי אלג׳יריה ותוניסיה, יהודי מרוקו נפגעו אך מעט כתוצאה ממצב המלחמה.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
בתשובות הרבנים מגורשי ספרד הראשונים ושני הדורות שלאחריהם נזכרים מקומות שונים לאורך חוף הים ובפנים הארץ, עד לאזור הספר של מדבר הצהרה, שבהם ישבו יהודים. אין להניח, כי כל היישובים הללו צצו ונוסדו קרוב לפני בואם של חכמי ספרד. הדעת נותנת, כי לפחות בחלקם היו קיימים גם בתקופתנו — אלא שמציאותם עשתה רושם רק מזמן שהתחילו תושביהם פונים בשאלותיהם במישרים אל מרכז התורה שקם אז באלג'יר העיר
הרי חוסר הידיעות על יישובים קטנים בימי הגאונים נעוץ בחלקו בעובדה, כי תושבי העיירות והכפרים לא עמדו במגע ישיר עם ישיבות בבל או ארץ־ישראל, אלא היו שואלים את פי חכמי הישיבות הגדולות או בתי־הדין בארצם, בקירואן ובקאבס, בפאס ובסג׳למאסה, ואלה היו מעבירים אל הגאונים להכרעה את העניינים, שנתעוררו ספקות לגביהם
. וכן היו הגאונים משגרים את אגדותיהם לאישים דגולים, אלופים ונגידים וראשים, שהיו משמשים נציגיהם הרשמיים בשביל כל אפריקה הצפונית ואפילו ספרד.נראה כי יהודים רבים ישבו בקרב הברברים במקומות המרוחקים לכאורה מעורקי התנועה ואורחות המסחר, בהרים וברמות, באזורי הספר, שבין יישוב למדבר.
אחרת כמעט שאי אפשר להסביר את תופעת ההתייהדות בין שבטים ברברים רבים, ששכנו מהר נפוסה בטריפוליטאניה ועד לקצה מרוקו, כפי שמספר לנו אבן ח׳לדון וסופרים אחרים, בהצביעם על שטחים, שבקרבתם מצויים היו יישובים יהודיים בין בתקופה הרומית־ביזאנטית ובין בימי הערבים.
כמעט שאין צורך לומר, כי לא כל הקיבוצים היהודיים — קטנים או גדולים שנזכרו בשמם ברשימה נוסדו בעת ובעונה אחת. יש ביניהם, שהעדויות על קיומם הן מתקופה קדומה למדי, ויש להניח, כי העדה היהודית קיימת הייתה במקום ברציפות (אולי בהפסקות קצרות בימי רדיפות) דורות רבים לפני בוא הערבים׳״)
. יש ערים, שנוסדו על ידי הערבים או שושלות ברבריות, וזמן לא רב לאחר מכן שומעים אנו על יהודים הגרים בהן. וכן נרשמו קהילות, שעל קיומן נודע רק ממסמכים מאוחרים או בקשר למאורעות שהתרחשו במחצית המאה השתים־עשרה לסח״נ
. רק במקרים נדירים ביותר אפשר למצוא רמז מניין באו האוכלוסים היהודים באותן ערים חדשות או מחודשות — אם היו תושבי הסביבה או הארץ או מהגרים מרצון ואפילו מגורשים, שהוגלו על כרחם מארצות וערים אחרות.
. קיימת מסורת( מאוחרת למדי ) שלפיה ציווה הכליף עבד אל מלך ( 685 – 705 ) לאחיו מושל מצרים להעביר לקירואן ( שנוסדה אז ( אלף קופטים או יהודים ממצרים. נמסר, כי הפקודה הוצאה מיד לפועל, אולם לא נאמר אס המועברים היו יהודים או נוצרים .
. על יהודים שהוגלו מתלמםאן ומפאם ( במחצית השנייה של המאה העשירית ) והושבו — עם מגורשים אחרים- באשיר, שנוסדה באותם הימים, נשמע להלן'). הרופא שבתי דונולו מוסר בספר חכמוני, כי קרוביו הוגלו בימי כיבושי הערבים לאפריקיה, ובני משפחתו של הנגיד פלטיאל התיישבו בה מרצונם. בכל זאת נראה, כי ההגירה לאפריקה מארצות אחרות לא הייתה רבת ממדים.
בארצות המערב לא נתקלים אנו באותה תופעה של בתי־כנסת של ה "סוריים " וה ״ בבליים ״, הידועה לנו מארץ־ישראל וממצרים, והמעידה על הגירה המונית אין להתעלם גם מהעובדה, כי בעוד שמוצאים אנו בין תושבי מצרים וםיקיליה כינויים המעידים על מוצא מאפריקה, כמעט לא מזדמנים לנו במקורות הנוגעים לתושבי אפריקה הצפונית הקבועים כינויים, שירמזו למוצא מצרי, ארצי־ישראלי סורי או בבלי.
ברור, כי כל הזמן הייתה נדידה מאפריקה לארצות השכנות — ובעיקר למצרים, לספרד וגם לארץ־ישראל וכן בכיוון הפוך, מן התם להכא.
. הכל בהתאם למצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי־תרבותי. לאור העובדות, כפי שהן מתגלות במסמכים היו אלה בעיקר סוחרים וחכמים, שהם קלי־תנועה לפי אופיים ומקצועם) . רוב מניינם של יהודי אפריקה הצפונית היו מתושבי הארץ הוותיקים.
ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.
כיבוש אפריקה על ידי הערבים נמשך חמישים שנה ומעלה, ממחצית המאה השביעית לסה״נ ועד ראשית המאה השמינית. מצביאים מוכשרים אחדים הצליחו לחדור עמוק לארצות הברברים עד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי, אבל לאחר מכן נהדפו על ידי הברברים ונאלצו לסגת אל בסיסם ברקה, שבקירינאיקה,
ולחכות לתגבורת, כדי לנסות עוד פעם ועוד פעם את כוחם. בשלב האחרון של מלחמה זו עמדה בראש הברברים אשד משבט הג׳ראוה, שלפי המסופר היו מתייהדים.
מנהיגה זו ידועה בספרי ההיסטוריה הערביים בכינוי " כאהנה ״ —כלומר הכוהנת, והמחברים הערבים ענדו לראשה זרים של סיפורים רומאנטיים על תכונותיה הנבואיות ועל דרכי מלחמתה באויבים — שבראשם עמד חסאן בן נועמאן. לדבריהם ראתה ה״ כאהנה ״ בחזונה את הצפוי לה ולעמה, וכי עתידים הערבים להשתלט על ארצה העשירה והברוכה, ולכן אימצה לבן לה את ח׳אלד,אחד השבויים הערבים שנפלו לידה, כדי שבעזרתו תציל את בניה מכלייה.במאמר שהוקדש לדמותה של אישה זו השתדלנו לברר את מידת האמת ההיסטורית על המנהיגה הברברית והרי המסקנה שאליה הגענו:
במלחמתם האחרונה של הברברים נגד הערבים עמדה אישה. נראה ששמה הפרטי היה כהיא וקריאה משובשת גרמה ליצירת הכינוי "כאהנה ״. היא ובניה אתה נספו במלחמה זו. בין סיבות הכישלון יש למנות גם את שיטת הלחימה, שבה נקטה:
הרס הערים והכפרים באזור החוף — וזאת כדי להרתיע את הערבים מלכבוש שטחים שוממים ומחוסרי תועלת. על ידי פעולות אלה גרמה להחלשת מעמדה בין האוכלוסייה באזור זה, שהיה מיושב נוצרים רבים, ולפירוד פנימי. אנו יודעים, כי הערבים בכיבושיהם נעזרו בכל ארץ בניגודים הן בתוך המעמד השליט גופו, והן בין המעמד השליט לאוכלוסיה.
בסממנים רומאנטיים גרידא, שנתווספו על ידי הסופרים הערביים יש לראות את הסיפור על השבוי הערבי, שה ״ כאהנה ״ אימצה אותו לבן לה. הוא מתואר כמרגל אציל הרוח, שהעביר לחסאן בן נועמאן ידיעות על המצב בממלכת הברברים וכאחת הציל את בניה האמתיים של אמו המאומצת מכלייה והעבירם
לחוף המבטחים של האסלאם. כל כוונתו של סיפור זה הייתה לעשות תעמולה בין הברברים, שיתאסלמו באמת ובתמים.
גם המעשיות על תכונותיה הנבואיות של המנהיגה תפקידן להסביר את הכינוי המופלא( ״ כאהנה ״ (שהוא שיבוש).מבחינה כללית היסטורית וחברתית, חשובה הידיעה על השתייכותה של המנהיגה לשבט מתייהד, אבל מאחר שאין למצוא בסיפורים כל רמז למגיעים דתיים במלחמה זו וכן לא נשמר בהם — ייתכן במתכוון — שום קו יהודי ) שלא כבסיפורים על המלכים המתייהדים בערב הדרומית או בארץ הכוזרים( אין בידיעה ערטילאית זו כדי להוסיף משהו לעיצוב דמותה של המנהיגה הברברית מבחינה והודית.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-אֶחָי, בְּשִׁירָה רוֹמֵמוּ
אֶחָי, בְּשִׁירָה רוֹמֵמוּ
לידידים ורעים. לחתונת ר׳ אליעזר בן יעקב דילויה. שיר מרובע, ובו מדריך ושנים עשר טורים. כל טור מתחלק לארבע צלעיות. הצלעית הרביעית מפרטת אותיות ובסופן האות רי״ש.
חריזה: א/ב א/(ב) ג/ג/ג/(ב) ד/ד/ד/(ב)(ב)= מילה קבועה ׳רי״ש׳.
משקל: חמש הברות בצלעית.
כתובת: פיוט יסדתי בחתונת כהה״ר אליעזר דילויה בכהה״ר יעקב ס״ט. נועם ׳יחיד בארבע׳.
סימן: אני דוד בן חסין.
מקור: א־ מב ע״ב; ק- נ ע״ב.
אֶחָי, בְּשִׁירָה רוֹמֵמוּ
חָתָן, אֳמָרָיו נָעֵמוּ
מָה טוֹב טַעֲמוֹ / וּנְאוּמוֹ
שְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ
5- נִפְלְאוֹת אֶל חַי הַגִּידוּ
שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ
וְעַל עַבְדּוֹ / גָּבַר חַסְדּוֹ
יָצַר אָדָם בְּצַלְמוֹ
יָחִיד נֶאְזָר בִּגְבוּרָה
10- מִצַּלְעוֹ בָּנָה לוֹ עֶזְרָה
אָחִיו שׁוֹמְרָה / גַּם מְאִירָה
עֵינָיו, וְאוֹפָה לָחְמוֹ
דָּבָר טוֹב רָחַשׁ לְבָבִי
לִכְבוֹד חָתָן דּוֹמֶה לִצְבִי
15- אַקְרִיב אָבִיא / מַהֲלַל נִיבִי
כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ טַעְמוֹ
וְעוֹד אָשִׁיר שִׁיר תְּהִלָּה
לִכְבוֹד כַּלָּה מְהֻלָּלָה
גַּם מְעֻלָּה / אִישׁ בִּגְלָלָהּ
20- יַעֲזֹב אָבִיו וְאִמּוֹ
- 2. חתן אמריו נעמו: חתן אשר דבריו נעימים. 3. מה… ונאומו: דבריו ונימוקיו טובים ונכוחים. 4. שמואל בקוראי שמו: על־פי תה׳ צט, ו, ורמז לחתן ששמו שמואל. 5. נפלאות… הגידו: שבחו את נפלאות הבריאה. 6. שהבל ברא לכבודו: מתוך נוסח שבע הברכות. 7. עבדו: האדם. 8. יצר אדם בצלמו: מתוך ׳שבע ברכות׳ לחתן. 9. יחיד נאזר בגבורה: כינוי לקב״ה. 10. מצלעו… עזרה: זו בריאת האשה מצלע האדם (בר׳ ב, כא). עזרה: עזר כנגדו(שם, יח). 11. אליו שומרה: שמשמרתו מן החטא (יבמות סג, ע״א). 12-10. עזרה… לחמו: על-פי בבלי שם, שם ׳במה עוזרתו?… נמצאת מאירה עיניו…׳. 13. דבר… לבי: על-פי תה׳ מה, ב. 15. מהלל ניבי: שירתי לכבודו. 16. כצפיחית בדבש טעמו: על-פי שמ׳ טז, לא. 20-19. איש… ואמו: על-פי בר׳ ב, כד.
יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה
נָתַן לְךָ הָאֵל לְמָנָה
בַּת הֲגוּנָה / כַּלְּבָנָה
יָרֵחַ יָקָר בֶּן יוֹמוֹ
25- דִּגְלָךְ וּמַזָּלָךְ יָרִים
אֱלֹהִים יוֹצֵר מְאוֹרִים
וְכָל צָרִים / בְּךָ נֶחֱרִים
הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ
חֶסֶד וֶאֱמֶת שְׁנֵיהֶם
30- וְכֶתֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּיהֶם
תִּדְבַּק בָּהֶם / כִּי עֲלֵיהֶם
הֶעֱמִיד שַׁדַּי עוֹלָמוֹ
זֶבַח מִשְׁפָּחָה אֵלֶיךָ
יוֹם נִכְנַסְתָּ לְחֻפָּתְךָ
35- אֵל יִרְצֶךָ / וְעָלֶיךָ
יִפְרֹס סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ
קוּם, יְפֵה מַרְאֶה וְצוּרָה
לִקְרֹא בְּסֵפֶר תּוֹרָה
קַח תְּשׁוּרָה / שַׁי לַמּוֹרָא
40- בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ
- 21. יקר… תבונה: כינויים של שבח לחתן, על-פי מש׳ יז, כז. 22. למנה: מנת חלקך. 24. ירח… יומו: ציור ליופיה של הכלה, על-פי איוב לא, כו ובהשפעת ר׳ פרג׳י שוואט (ראה: חזן, פרג׳י, עמ׳ 229). 28-27. בך… ויכלמו: על-פי יש׳ מא, יא. 32-29. חסד… עולמו: על דרך ׳על שלושה דברים העולם עומד׳, אבות א, ב, ז. 30. וכתר… גביהם: על־פי אבות ד, יג. 33. זבח משפחה: זו סעודת הנישואין, על-פי שמ״א כ,כט. 36. יפרוס סוכת שלומו: על-פי נוסח הברכה ׳הפורס סוכת שלום׳ הנאמרת בערבית של שבת ויו״ט. 40-37. קום… שמו: מחרוזת המקשרת את הפיוט עם ייעודו, עלייה לתורה. 39. תשורה: היא ברכת התורה.
ד"ר דן מנור – מאמרים
חיזוק נוסף לאמונתו זו הוא מוצא במציאות של זמנו. הצלחותיה המדיניות של המלכות הנוצרית מתפרשות אצלו כעלייה לצורך ירידה, שממנה מתחייבת תקומת ישראל: ״והנהר הד׳הוא פרת [בר׳ ב יד] כעד מלכות אדום שהוא מלכות רביעית שנתגדל ונתרבה [״.] ופתע ישבר […] ולא יועיל לו גדולתו [״.] וישראל יעלו במעלות״.
הדעה הזאת, הכורכת את תקומת ישראל בחורבן המלכות הנוצרית, היא אחד מגילויי האיבה לנצרות – מוטיב שכיח בספרות הדור. ובעניין זה אף המחבר חדור רוח התקופה. המשאלה לנקם, שבפי המשורר המקראי, מופנית מפי המחבר כלפי הנצרות: ״וזהו לי נקם ושלם נדב׳ לב לה] ואימתי הוא העת […] כשתמוט היתד והיסוד שלהם […] וארכובתיה דא לדא נקשן [דני ה ו]״. כתוב זה, המתאר את ריגושיו של בלשאצר, נאמר כאן על מלך ספרר." על דב׳ כב ח הוא מעיר, שהרישא
– ״כי תבנה בית חדש״ – רומזת לבניין בית שלישי, והסיפא ״כי יפול הנופל ממנו״
– רומזת על מפלת אדום. הפועל ״נופל״ מתפרש על־ידי המחבר במובן ״נחות דרגה״ בהתאם לכתוב: ״לא נופל אנכי מכם״ [איוב יב ג], ובהתאם לדברי הנביא על מעמדו הבזוי של אדום [עוב׳ א גן. המחבר חותם בהבעת קורת רוח מפירושו, בזו הלשון: ״כתבהו על לוח לבך ועל מזוזות ביתך ורפאות תהיה לשריך ושקוי לעצמותיך״. מובן מאליו, שהתפעלותו של המחבר נובעת מן הרמז שהוא מוצא בכתוב על מפלת המלכות הנוצרית ועל כינון מלכות ישראל.
כיוצא בזה הוא מתגדר שוב בפתיחה למאמר אחר, העוסק אף הוא בנושא זה: ״ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתינו ובהשפלה עשיר שונאנו״. המחבר מתייחם לרשימת בני עשו [בר׳ לו] הערוכה במתכונת פירמידה, שבראשה מלכים, בצלעותיה אלופים ורגליה שמות פרטיים. המבנה הספרותי הזה, שבו מסתמן קו עולה ויורד, נראה למחבר כרמז לעלייתה המהירה של המלכות הנוצרית, שבעקבותיה תבוא ירידה תלולה: ״כמו שעלו שלא כמנהג העולם מעשו הוא אדום לאלופים ומאלופים למלכים וממלכים חזרו לאחור לאלופים וחזרו כמבראשונה לאיש רגלי הוא אדום כן תהיה מפלתם״.
בניגוד לעלייתה המדהימה של המלכות הנוצרית – ״שלא כמנהג העולם״ – צופה המחבר עלייה הדרגתית לעם ישראל: ״ממעלה למעלה מקו לקו צו לצו״." על מידת התפארותו של המחבר בחידוש זה ניתן לעמוד לא רק מדברי הפתיחה שהובאו קודם, אלא גם מדברי הסיום: ״ודרשתי אותו בהיותי בקאשטילייה בקבוץ החכמים ושבחוהו וחכם אחד מהמקובלים בזוהר היה מגמגם ואומר שנראה לו שהוא מהזוהר ואמרתי לו שאם ישלחהו אלי עבידנא יומא טבא לרבנן״. אין ספק, שגם התפארותו כאן מתייחסת להסברו ההיסטוריוסופי על הצלחתה המדינית של המלכות הנוצרית. הווי אומר, אף הוא ככוהני הנצרות רואה בנצחונות מלך ספרד את ההשגחה העליונה. אך בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית, שפירשה זאת כחסד אלוהי וכראיה לאמת הדתית שבנצרות, המחבר מפרש אותה כצדק אלוהי הנהוג כלפי הרשעים – עלייה לצורך ירידה. מן הדברים האלה נשמע הד של הפולמוס הדתי שהתנהל בין חכמי הנוצרים לחכמי ישראל, כפי שנראה להלן.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Ici, on l'appellera « la confrérie du chantre d'Israël » ; là, « la confrérie des gardiens de l'aube » et ailleurs « la confrérie du roi David ». Pourquoi ces dénominations ? D'une part, parce que c'est de la généalogie de David que sortira, selon des récits bibliques, le roi-messie
D'autre part, le père du roi Salomon est perçu dans la tradition religieuse et historique d'Israël, dans sa mémoire même, comme étant un roi poète ou un roi musicien (ou les deux à la fois). 
Ainsi, au musée de Beersheva au sud d'Israël, on peut voir aujourd'hui une image représentant le roi David, couronné, jouant de la lyre. Et cette image constitue le motif central d'une mosaïque ornant le pavement de la salle de prière d'une synagogue datant du début du vie siècle.
Il y a aussi, ici et là, des confréries que l'on nommera en mémoire du prophète biblique Ézéchiel. N'est-il pas, lui plus qu'un autre, l'annonciateur de la résurrection des « ossements desséchés », de la renaissance du peuple et de la restauration du Temple de Jérusalem ?
Les membres de cette confrérie ont par ailleurs la particularité d'avoir adopté pour principe d'étudier chaque semaine, en communauté, un chapitre du Zohar (le livre de la splendeur, la principale œuvre dela Kabbale).
Aussi bien, depuis lors et jusqu'à nos jours dans toutes les diasporas d'Israël, du nord au sud et d'est en ouest, quand on veut, dans les milieux traditionalistes, saluer notamment à la synagogue les promesses d'un chantre, dire sa gloire ou, plus simplement, lui faire compliment de sa voix, parle-t-on de lui comme d'un disciple et d'un continuateur du roi David, « le chantre des psaumes d'Israël » (Né'im zmirot Israël).
La tradition des bakkachot va se développer très vite dans les communautés juives du Maroc grâce aux rabbins- voyageurs venus de Terre sainte dans le pays. Les premières communautés à adopter avec enthousiasme ces traditions sont, dit-on, celles de Tétouan, au nord du pays.
Chapitre II La confrérie des gardiens de l'aube
La judaïcité locale y est en effet – notent les historiens – relativement importante aux xvne et xviue siècles. La ville est, pour des raisons géographiques, une ville-halte. C'est la première étape marocaine de ces rabbins, lettrés et quêteurs, venus par voie de mer de la lointaine Palestine.
De plus, c'est là, à Tétouan (dans cette ville que l'on nommera, plus tard, la petite Jérusalem), que la musique andalouse, en partie importée dans les bagages des musulmans exilés d'Espagne (et qui accompagnera désormais régulièrement ces soirées de poésie liturgique, ainsi qu'on le verra plus loin), va connaître un développement considérable.
C'est dans cette ville notamment que se constituera – acte véritablement novateur, salué comme tel par tous, juifs et musulmans – la première anthologie de ce type de musique. Un musicien y réunira les compositions poétiques classiques et néoclassiques d'usage courant.
Cette anthologie portera tout naturellement le nom de ce musicien qui, le premier, en a conçu le projet : ( Mohammed ben El-Houssayn ) Al Haïk. On parlera à partir de là de l'Al-Haïk comme d'un Larousse ou d'un Robert – avant la lettre – de la musique venue d'Al Andalous.
Elle constituera une véritable bible de l'amateur de ce type de musique. Un historien note que les amateurs et initiés juifs vont recopier un grand nombre de ces textes en lettres hébraïques – à défaut de connaître l'écriture arabe – et les garder jalousement.
C'est à partir de là, dans le nord du pays, que cette tradition de ces veillées poétiques va prendre son envol. Les premiers poèmes liturgiques qui y seront chantés sont écrits sur des feuilles éparses, des manuscrits souvent fournis, dans un premier temps, par les poètes eux-mêmes, et où les coquilles et les erreurs – répétées par les différents copistes – sont nombreuses.
Peu à peu, la tradition va s'étendre et se délocaliser. Partout, on veut imiter ce qui a été entrepris avec succès dans la capitale du Nord. À la fin du xvme siècle, le centre de cette activité poétique, liturgique et musicale, se déplace vers le sud, essentiellement vers deux autres métropoles du pays, Mogador (aujourd'hui Essaouira) et Marrakech. Chacune de ces deux villes apportera, plus tard, à la tradition de ces veillées un style particulier et une tonalité spécifique.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. – א. בשן
מאמרו של פרופסור אליעזר בשן. " ממזרח שמש עד מבואו "
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.
עצותיו הידידותיות לסולטאנים התקבלו בדרך כלל ברוח חיובית. ממשלת בריטניה בימי המלכה ויקטוריה זכתה ליוקרה רבה, והסולטאנים היו מעוניינים ביחסים טובים אתה. יחסי המסחר היו אמנם לתועלת שני הצדדים, אבל במשבר הכלכלי ששרר במרוקו בעיקר בשנות ה – 70 וה – 80 שך המאה ה-19, התחשבו הסולטאנים בדעתן של במעצמות האירופאיות.
כשהגיעו ידיעות ממרוקו לאגודת אחים על רציחות או פגיעות אחרות ביהודים, הייתה מזכירות האגודה פונה בדרך כלל למשרד החוץ כדי שהשר יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושא במישור הדיפלומטי. אולם, יחד עם מסירותו לענייו היהודי, גילה דרומונד האי עמדה עצמאית וביקורתית, ולא להסכים למשל, לעמדת
האגודה הנ"ל בדבר הרחבת החסות הקונסולרית ליהודים שאינם ממלאים תפקיד דיפלומטי בפועל.
לדעתו, הענקת החסות למיעוט קטן בעל אמצעים אינה פותרת את בעיית מעמדם המושפל של המוני היהודים, ולמעשה הם נפגעים מהחסות. בהיעדרו מילא את מקומו ה.פ וייט שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו בשנים 1864 – 1885 ושפעל ברוח דומה לטובת היהודים, ללא המקוריות של קודמו.
הנושא העסיק גם את הוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואת ראש הוזירים מוחמד אבן אלערבי אבן מוח'תאר,. וכן נראה את המעורבות של היהודים המקומיים בפרשה, שעמדתם אינה אחידה.
עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.
בז' בתמוז תר"ם – 1880, הופיעו בפני נוטריונים ציבוריים במראכש שמונה יהודים יליד אנתיפה, עידאן בן מימון אלקובי, מכלוף בן שלום אביטבול, דוד בן חסן אלבאז, עדי לוי בן מסעוד, ראובן לוי, שלום בנישתי, יצחק מור יוסף ודוד אלגרבלי.
והצהירו שהם יודעים בבירור שיעקב אדהאן יליד אנתיפה, היה אדם זקן וירא ה', משנהג ךקרוא תהילים, בעל צדקה ומכניס אורחים בחינם. בבצורת האחרונה מאורים רבים קיבלו ממנו מזון ומשקה, וביתו היה כמו זה של אברהם אבינו.
בערב א' תמוז הקאיד עבד אללה זנאגוי, ימושל אנתיפה אסר אותו ואמר לו שאישה מאורית שאכלה אצלו, עבדה בירותו בזמן הבצורת. המושל שאל : " איך הוא יכול להרשות שאישה מוסלמית תהיה בשירותו של יהודי, וכל יהודי שאישה מאורית משרתת אותו בביתו, ראו שיישרף ".
המושל ציווה לכבול אותו ברגליו ובידו ולהלקותו עד שנפטר. ואחר כך פקד להביר גופתו לבית הסוהר. לא הרשה לקוברו עד שהיהודים הקריבו שבעה בעלי חיים, ושילמו לו 86 דולרים, נתנו לו פרד ולכ התבואה שהייתה ברשותו של דהאן.
אמיתות העדות אושרה על ידי חתימות של שני היהודים סעיד אוחנה ודוד בן ג'ן המכונים " נוטריונים ציבוריים " ). שני חכמי מראכש המכונים " רבנים גדולים " רפאל יוסף הרוש ושלמה יעקב אצבאג אישרו שהחתימות הנ"ל הן כתב ידם של סעיד אוחנה ודוד בן ג'ו.
לאחר שמונה ימים – טו בתמוז – חתמו במראכש בפני שני הנוטריונים הנ"ל שמוןנה יהודים ילידי אנתיפה שלמה בן דוד לוי, חסן בן מסעוד תורגמן, אברהם לוי, שמעון אביטבול, יצחק אלחדאד, מנסי ( משה ) אלענקרי, אליאס ( אליהו ) כהן ודוד אביטבול על אישור שכל הנאמר על ידי העדים הנ"ל היה נכון, והם היו נוכחים בעת העדות ושוב חתמו שני הרבנים הנ"ל שחתימות העדים הן אמיתיות ונחתמו על ידם.
פניית הרב יוסף אלמאליח ממוגדור לשגריר בריטניה במרוקו
דבר הרצח הגיע כאמור, דרך מראכש למוגדור, והרב יוסף אלמאליח, דיין בעיר זו ושהיה פעיל בחיי הציבור היהודי ובעל קשרים עם נציגים דיפלומטיים של מדינות אירופה, פנה ב-25 ביוני 1880 לג'והאן דרומונד האי בנדון.
הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1803 – 1886, יליד רבאט שבגיל 13 עבר למוגדור, ובשנת צ"ר – 1840, נתמנה בתור אב בית דין בעיר, נלחם במיסיון האנגליקני החל משנת 1844 ואילך, שהגיע לעושר, והיה גם דוברם של הסוחרים בפני השלטונות בעיר נמל חשובה זו. הוא ובנו כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה במוגדור.
הרב אלמאליח כתב לו שראשי היהודים במראכש כתבו למנהיגי קהילת מוגדור וביקשו להודיעו על האירוע. המושל באנתיפה שהתמנה לאחרונה בשם חג' עבד אללאה אזנאג'י גרם באכזריות וללא כל הצדקה להריגתו של יהודי בשם יעקב אדהאן.
איש זה בן 65 היה מהאנשים העשירים ביותר באנתיפה, ובעת הבצורת חילק תרומות בביתו ליהודים ולמאורים. ביניהם לאישה שנהנתה מתרומותיו עד שהבצורת פסקה. מתוך אדיבות איפשר לה לדור אצלו ולשרתו. המושל שלח בחודש זה ליהודי הנזכר ושאלו איך ייתכן שאישה מאורית תשרת יהודי.
ומכעסו, ציווה שיעקב יולקה עד שמת. לא הרשה לקוברו, עד שהיהודים שחטו מספר ראשי בקר ושילמו לו שמונים דולרים.
הרב ציין כי יהודי אנתיפה ומקומות אחרים הנתונים לשיפוטו של מושל זה, וגם בערים אחרות פוחדים שמעשה שרירותי כזה יארע גם להם. הוא סיכם מכתבו בכך כי בהתחשב ברגש החיובי של הנמען כלפי היהודים המסכנים, הוא מתבקש לפעול לשחררם מעריצותו של מושל אכזרי זה.
כי אם הם יישארו תחת שיפוטו, לא יהיה להם מנוח. הוא התבקש אפוא לנצל את השפעתו על מנת שמושל זה יפוטר. הבקשה לפיטורו ולענישתו עולה גם בחודשים הבאים.
תוכן מכתבו של הרב אלמאליח אמור היה להימסר על ידי השגריר הבריטי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, אבל היות וזה עוד לא הגיע לטנג'יר מושב השגרירים, העבירו בסוף יוני לוזיר אחר במטרה שהדברים יגיעו לידיעת הסולטאן.
הזכיר את העובדה שהמידע הגיע אליו " מאדם מכובד " מבלי להזכיר את שמו של החכם ממנו קיבל את הבקשה, כי הוא חשש משא הודיעו כבר למושל שהרב אלמאליח מסר לו את הפרטים על התנהגותו המבישה.
לאחר תיאור המעשה ציין הכותב כי מה שלא יהיה הדין באשר להתנהגותו עם האישה המוסלמית, הרי הריגת יהודי חף מפשע על ידי מלקות הוא פשע שהסולטאן לא יעבור עליו בשתיקה, והוא יבטא זאת על ידי פיטוריו והענשתו של אדם אכזרי זה.
השגריר סיים מכתבו בהשאת עצה ידידותית והמלצה שהסולטאן ינקוט בצעדים נמרצים בנדון, לפני שהמעשה האיום יגיע לידיעת האירופאים. להערכתו הידידות של בריטניה וממשלות אירופאיות אחרות כלפי הסולטאן עלולה להיפגע אם מעשים אכזריים כאלה של מושלים יוכלו להתבצע ללא תגובה מתאימה.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
מ־1897, החלו להבנות בתי ספר במהירות רבה. בשנת 1885 מספרם הגיע לכדי 34. ב-1890 הגיע מספרם ל-94 ועשרים וחמישה אלף תלמידים למדו בהם.
ב־1908 הגיעו עד לכדי 124 בתי ספר ומספר התלמידים שלמדו בהם הגיע לארבעים ושניים אלף. מה שהעניק לאליאנס אפשרות להתרחב, הייתה ירושה גדולה שהותירה אשתו של הברון הירש.
בשנת 1885 מספר המורים שקיבלו את הכשרתם בסמינרים של אליאנס ולימדו בבתי ספר שלה במרוקו היה 92. סך כל המורים שלימדו בבתי ספר של אליאנס העולמי היה 304. בסוף 1908 מספר המורים של אליאנס במרוקו הגיע לכדי 282 וסך כל המורים של אליאנס העולמי הגיע לכדי 1250 מורים.
כא נוקף ואחד למינוטו חתא נפידלכלום באיין האד אססגיל דתתעלימא בא יכדם בלא די פרינסייא אללולאד וללבנאת, לאיין באש נעטיו אלאמרא אזזהד ולמוצ׳ע די לאזם יכון ענדהא פיאפאמילייא, באש נעטטיוהא נית לקצמא די לאזם יתכון ענדהא פיתמשייא דלעקא ודטרבייא די אולאדהא, כא נחדאזו נגאדדיוהא מעא כיוואנהא וראזלהא בתתעלימא ואידוקאסיון(וטרבייא).
פהאד לעאמאת לפיאייתין, לאלייאנץ תחגילית בטיוח די טאחו פששרק ולאפריק אתעלימאת דרבנים. לקהלות די אנאס דייאלהום בא יזידו כול נהאר פ׳לפיייאקא רגיעו בא יפיסמו באיין כא יכיצצוהום רבנים מעללמין ומוזזדין אלססגיל דייאלהום לעאל.
פעאם 1891 לאלייאנס, ולאנגלו דלקיולונייאת כ׳לקו פיאנדרינופל פטורקיא ואחד אסימינור צגייר דרבנים, וציפדו ללסימיניר דרבנים די פיפאריז זוז דתלמידים מן אששרק באש יתעללמו פיה לפילוסופיה דדיו•
פעאם 1895 אסימיניר די אנדרינופל אתתרחל לקיונסטאנטינופל, פיה כא יתעללמו לכתרה דרבנים דליום ולקהלות דליהוד.
סיניור נחום לדם שי עאמאת פרופיסור פהאד אסימיניר, ופעאם 1898 טלע ללמעלה לקבירה דררבאן לקביר דטורקיה.
לעאממאת דליהוד די לאלייאנץ קילפפית באש יתפייקהום, מדהורין בלעניות פחאל מדהורין בקללת אתעלימא ו' אידא אסקוילא כא יתפצאל ויתעממר לעקל, אתעלימא די כא יתתעללמו אדרארי, קליל איימתא כא
ההוצאות של אליאנס גדלו בהתאם למספרם של המורים. בשנת 1885 סך כל ההוצאות של בתי הספר בכל השנה הגיע לכדי 620,000 פרנקים שמהם אליאנס מימנה 258989 פרנק והיתרה 381402 פרנק הגיעו מהאוכלוסייה של הערים שבהן היו בתי הספר.
ב-1908, ההוצאות הגיעו לכדי 2,000,000 פרנק שמהם אליאנס מימנה 1,250,000 פרנק והקהילות היהודיות 975,000 פרנק.
העזרה הזו של הקהילות שרובן היו עניות מעידה כאלף עדים שבתי הספר היו מקובלים על הקהילות. מיותר לציין ש-975,000 פרנק – שני שליש של ההוצאות היו ממומנים ע״י התלמידים. האם ניתן להעריך כמה ראויה לציון העובדה שההורים, שהם לא עשירים ייקחו על עצמם תשלום שפעמים היה גבוה מידי? ולוואי והם היו יודעים כמה השקעה מושקעת ע״י אליאנס ללימוד ילדיהם וכמה תועלת תצמח לילדיהם מתלמודם, כל ימי חייהם.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
מנהג שאין לו טעם שכלי.
רבי יוסף משאש נשאל על מנהג של מוהל זקן שאת כל הערלות שהיה מל היה מייבש ומטמינם אצלו בקופה וציווה שבעת מותו יחרזו את כולם בחוט ויתלום עליו, ונאמר שזו סגולה גדולה להרחיק מעליו כל מזיק וכל משטין. אבל בניו לא רצו לקיים צוואתו בחושבם שיש איסור וחיסרון בדבר. רבי יוסף מצא מקור למנהג, והוסיף שיש מוהלים המצווים " כשנפטרים קוברים עימהם ספר אשר בו כתובים כל הילדים הנימולים על ידיהם בחייהן כדי שיגנו עליהם.
מסקנת החכם ש דבר שה היה כבר לעולמים ואף שאין לא טעם שכלי, מצווה לקיים דברי המת.
אמונה שילד ידבר מאליו עברית.
בתשובה לאדם שהאמין כי ילד שאין מלמדים אותו שפה כלשהי ידבר מאליו עברית, דחה רבי יוסף משאש אמונה זו :
כתבת כי דרש חד גלילאה במחנכם קדוש כי, לשון עברי הוא מוטבע בטבע האדם שאם לא נשמיע לילד שום דיבור מיום צאתו מרחם, עד שיתחזק בו כוח הדיבור אזי ידבר מאליו בשפה עברית צחה. דע ידידי כי דבר זב נמצא כתוב על ספר שהולידן איזה חכמים אוהבי הבלים.
בהמשך ציטט אנשים שהאמינו באמונה זו, אבל הרמב"ם במורה נבוכים כתב שהלשונות אינן טבעיות.
מנהג אמירת לשם יחוד.
בשנת 1926 בהיותו בעיר תלמסאן שבאלג'יריה כתב רבי יוסף משאש בתשובה שלאלתו של חכם, שלא מצא אסמכתא למענה אמירת " לשם יחוד , על כל דבר מצווה ולפני כל תפילה. לדבריו, הוא עצמו היה נוהג לומר זאת " בלי דעת ותבונה רק מצוות אנשים מלומדה, כמנהג עירו מכנאס. אבל לאחר שחקר את הנושא הגיע למסקנה שזהו מנהג המקובלים החדשים שהוא מלגלג עליהם, לדבריו.
" בזמן הזה תמה ונשלמה חוכמת הקבלה מערי המערב, ותחתיה עמדה קבלה חדשה אצל בעלי הדמיון מלאה על כל גדותיה, רק חילופי אותיות וגימאטריות וסודות מעולפים בדברי הבא אשר בדו מלבם ריקי המוח, למען התהלל במתת שקר, למדו לשונם איזה קטעים מדברי בעלי הסודות הראשונים הנכונים, והפכו אותם למדורות פתנים ויחזו בקרב ההמון משאות שוא ומדווחים הבלים ".
בהמשך מתח ביקורת על התופעה שכל אחד מעיין בתפילתו רק במסחרו ובהבליו, ואין אפוא טעם באמירה הנ"ל. ציטט מקור המיוחס לגאון מווילנה, שהתנגד לאמירת " לשם יחוד " או הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי וכו…, כי מצוות אינן צריכות כוונה, והגיע למסקנה.
" הרוצה לילך בטח ושאנן, יבטל הרגלו מלומר שום נוסח, ובפרט נוסח לשם יחוד אם אינו יודע פירוש הדברים על אמיתותן, וכל שכן שלא לומר והריני סומך על דעת רבנו האר"י ז"ל רק בכל מצווה שהיא דאורייתא או שהיא מדברי קבלה כמו מקרא מגילה וכיוצא יכוון רק במחשבתו דווקא שבא לצאת באותה מצווה ".
יש להעיר שגם רבי יחזקאל לנדאו התנגד לאמירת לשם יחוד. הוא כותב " ולדעתי זה רעה חולי בדורנו.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
Dans le Sous. Les cérémonies de mariage commencent ici, généralement, le premier jeudi qui suit le début du mois juif. Le soir, les tamzwarât coiffent la fiancée, en lui faisant des nattes, et lui appliquent du henné aux cheveux, pendant que les femmes chantent et dansent. Seules les amies donnent à ce moment une grama. En même temps que se prolonge cette fête, on élit chez le jeune homme les islan. Son père fait égorger une bête, qui sera consommée ce soir-là. La fête, intitulée nbita, durera toute la nuit. 
Samedi matin, après l'office religieux dans la synagogue du père du fiancé, celui-ci distribue aux assistants le taqsim ou nourriture sous forme d'amandes, de noix, de dattes, d'oeufs et de mahia. Chez la fiancée aura lieu ensuite un grand repas, qui donne son nom au samedi: "sabt taqdim". On sert d'abord les jeunes gens. Vers quatre heures, les amis du fiancé se réunissent chez lui. Ils mettent aux enchères le titre de cheik, qui dorénavant dirigera le groupe, et aura le privilège d'assister aux prières avec le marié pendant les huit jours qui suivent son mariage. Le cheik dispose d'une grande autorité. Sous n'importe quel prétexte, il inflige aux jeunes gens des amendes sous forme de nourriture, qu'ils consomment ensemble.
Samedi soir, a lieu chez la mariée L'abraz, lors du travail de la farine, qui durera toute la nuit. Une grande assistance est présente. C'est une fête à laquelle chacun peut assister, même sans être invité. On met dans un grand plat de la farine, du sucre et de l'huile. Les femmes commencent à pétrir la pâte, aux cris des "youyous" et des chants. Des danseuses et des musiciens agrémentent la soirée. On distribue de la mahia et des fruits secs. Les invités lancent au milieu de la pâte leurs offrandes en espèces. On fait asseoir la fiancée sur une table durant toute la nuit. Pendant ce temps, les islan et d'autres invités font la nbita chez le fiancé. Ils n'admettent aucun homme marié à leur fête. Des musiciens jouent et les islan chantent. Ils couvrent le marié d'un drap et lui mettent des bijoux. Deux islan le soulèvent et le font danser, pendant que les autres chantent :
Hadâ 'lâ hoho : Ceci est pour Hoho
Li sâb si ilôhô : Celui qui trouvera, jettera
Odi qahar lhtàn, mahobbô : Celui qui n'aime pas le marié,
ou l'opprime
Ithorz rôhô : Celui-là mourra.
On procède ensuite à une grama. On dit: "Dieu est avec un tel" et le nommé remet une somme, jusqu'à ce qu'on remplit une agenza d'argent.
LA VEILLE DUMARIAGE (Dimanche à mardi soir)
Côte atlantique
A Casablanca, on procède le dimanche à la décoration des maisons des mariés. Le peintre dessine à l'entrée de la maison une hamsa pour chacun des fiancés, et ensuite toutes sortes de rosaces et autres figures géométriques.Pendant qu'il s'adonne à son travail, les femmes poussent des "youyous" et lui offrent unegrama. Il décore aussi l'intérieur de la maison. Le soir, chaque famille reçoit chez elle de nombreux invités.
Lundi est le "nhar chebu'a" ou "jour du serment". Vers onze heures, le fiancé, sa famille, deux notaires et plusieurs invités arrivent dans la maison de la mariée. Le scribe rédige la Ketouba. Le juge tend un mouchoir, qui est tenu par ses extrémités par les fiancés ou par leurs pères, s'ils sont encore jeunes. Il fait promettre au fiancé de respecter les clauses du contrat. Le geste de tenir le mouchoir équivaut à un acquiescement. Les musiciens jouent toute la journée. Un grand repas clôturera la cérémonie.
Mardi matin, on prépare et on décore la chambre des mariés. Les islan construisent le talamon, une espèce de trône où le jeune couple recevra mercredi la bénédiction nuptiale. On prend généralement deux chaises, qu'on installe sur une table et qu'on couvre de tapis. Certains installent aussi une sorte de paravent. Une femme, généralement une vieille, fait le tour du mellah pour inviter les gens à la cérémonie du lendemain.
Dans la même matinée, aura lieu la curieuse cérémonie de l'abattage de la vache, dans la cour de la maison de la fiancée. La bête est habillée d'un habit semblable à celui de la mariée, d'une "ksswa elkbira". On la ceint d'un hzâm, on lui met un voile et on la pare de bijoux. Les musiciens sont là et jouent des airs de circonstance. On promène la vache dans la cour, pendant que les femmes lancent des zgarit stridents. Le fiancé et ses amis font une offrande à rabatteur.
La fiancée donne un déjeuner d'adieu à ses amies. Les musiciens ne quittent pas la maison ce jour-là. Les jeunes filles font des fumigations d'encens et arrosent les murs d'un extrait de fleurs d'oranger. Le fiancé aussi offre ce jour-là ou le lendemain un repas à ses amis, à qui il remet à leur départ un petit cadeau.
Le soir aura lieu chez la mariée, la cérémonie la plus somptueuse du mariage, celle du henné. On prépare pour cette occasion une quantité considérable de henné. La fiancée, habillée de la "kaswa olkbira" ou grand costume, le visage couvert, est installée sur le talamon. Les islan emmènent le fiancéet le font asseoir près d'elle. A ce moment, le jeune homme tente d'écraser le pied de la jeune fille, afin de commander le ménage.
Si celle-ci n'a pas honte, elle essaye d'être plus rapide que lui. Pendant ce temps, l'assistance pousse des zgarit. L'ambiance est éclatante. Les femmes ont leurs plus beaux habits et leurs plus chers bijoux, qui brillent d'un eclat incomparable. Les musiciens jouent sans repit, interrompus seulement par les cris de l'heraut, qui annonce les sommes de grama offertes par les invites. Tard dans la soiree, unetamzwara s'approche et met du henne aux mari6s, pendant que d,autres chantent:
Jour heureux, o filles,
La mariee a mis le henne
Les beaux jours sont arrives
Et chez elle sejournent.
Avec peches et grenades
Se sont assises les filles,
Les beaux jours sont arrives
Et chez elle sejournent.