התנועה השבתאית במרוקו

 לרוב היו טרף לפורעים חשדניים שלא האמינו כי אכן קיבלו עליהם את הנצרות בתום לב. אלה פרעו בהם פרעות, שדדו את רכושם ואף הרגו בהם וחמסו אותם. גם אנשי הממשל הצרו את צעדיהם ולפעמים החרימו את רכושם ורבים מהם הוציאו להורג.

תופעה אכזרית ומזעזעת היתה האנוסות. היא נטלה מהיהודי כל היקר לו: אמונת אבות אבותיו, העבירה אותו על דתו ואילצה אותו לחיות חיים כפולים, להיות יהודי במחשכים ובמרתפים ונוצרי בחוץ.

אך היו בתופעה הזאת גם גילוים מופלאים של גבורה עילאית שהוכיחו את האמונה בנצח ישראל. למרות הרדיפות והבילוש אחריהם הם נשארו בלבם נאמנים למורשת אבות אבותיהם. יצוין שהתופעה של האנוסות לא היתה המצאה של העולם הנוצרי.

גם המוסלמים אילצו יהודים להמיר את דתם או לצאת מארצותיהם וגם שם קיבלו היהודים עליהם למראית עין את דת האיסלם. כך נהגו שליטי האיסלם במאה ה־12 במצרים, בתימן ובמרוקו. חיי האנוסים היו קשים מנשוא. חלק מהם הצליחו לצאת מעמק הבכא הארור והגיעו לצרפת, לבלגיה ולהולנד, אך גם שם השיגה אותם ידה הארוכה של הכנסיה, וכך נעו ונדו כגולים נרדפים מארץ לארץ וממדינה למדינה.

התעכבנו על התופעה ששמה ״האנוסים״ מפני שצאצאיהם מלאו תפקיד חשוב בתנועות משיחיות ובתנועה השבתאית כמו שלמה מולכו ומיכאל קארדוזו.

בתורכיה לא שפר חלקם של היהודים. לאחר מות דון יוסף ודונה גרציה – שהשפעתם היתה גדולה בחצר השולטן – קמו שליטים אחרים ״שלא ידעו את יוסף״. בסוף המאה ה־16 לאחר מותו של השולטן סולימן השני חלה ירידה במעמדה המדיני של תורכיה.

סכסוכים התגלעו בין קציני צבא ובין שרי החצר, וגם מצבם של היהודים הורע. גורלם היה נתון לשרירות לבם של מושלי הגלילות אשר עשו באזורים הנתונים לשליטתם כבתוך שלהם ושלטו בהם שלטון ללא מצרים. השלטון המרכזי היה חלש מדי מכדי שיוכל להתערב והיהודים היו מטרה לפרעות, לסחיטות כספים, לשוד ולביזה.

באירופה (בכללה). בראשית המאה ה־17 פרצה מלחמת שלושים השנה (1648-1618). במלחמה זו, אשר זיעזעה את אירופה, היו מעורבות כל המעצמות של אותה תקופה: אוסטריה, צרפת ורוסיה עד פרוסיה ואנגליה (באירופה) מחד ואנגליה נגד צרפת (על המושבות) מאידך. מלחמת שלושים השנה שינתה את המבנה הפוליטי של אירופה והניחה למעשה יסוד להתהוות כמה מעצמות הקיימות בימינו.

מלחמה זו, שהעילה לפריצתה הייתה בראשיתה המתיחות ששררה בין המחנות הדתיים, בעיקר בגרמניה, איבדה במרוצת הזמן את צביונה הדתי והפכה למלחמה על אינטרסים טריטוריאליים ודינסטיים שבה נטלו חלק כמעט כל מדינות אירופה.

אם בימי מלחמה, הצרות משותפות בדרך כלל לכל האוכלוסין, הרי היהודים נטלו במלחמה זו מנה כפולה ומכופלת של צרות ופורענויות. ׳מלחמת שלושים שנה … הביאה ליהודים צרות רבות ורעות״.היו ערים כמו וינה, בהן הוטב מצב היהודים, אך תמורת ״החסד״ שהמלך נטה להם שילמו במיטב כספם, טבין ותקילין.

 אוצר המלכות היה זקוק לכסף למימון מלחמות והיהודים שימשו מקור בלתי נדלה של סחיטה, בצורת מסים, תרומות והלואות. היהודים היו המממנים את הוצאות המלחמה ואם לא נענו לדרישות האוצר ״היו מאיימים עליהם באיכסון חיילים בבתיהם, בסגירת בית־הכנסת, בחידוש נשיאת ׳הכתם הצהוב׳ או בגירוש״.

בפולין. מלחמת שלושים השנה נסתיימה בשנת 1648. כאשר תמה המלחמה באירופה המערבית והתיכונה והמדינות התחילו לשקם את הריסותיהם באה תורה של אירופה המזרחית. רוגזם של הקוזקים קפץ על תושבי פולין ועל יהודיה.

אותה שנה – הלא היא שנת ת׳׳ח הידועה לשמצה בפרעותיה שניתכו על ראש הישוב היהודי – פרץ מרד הקוזקים בהנהגתו של בוגדן חמילניצקי. הקוזקים, יחד עם בני בריתם החדשים – הטטרים – יצאו ללחום בפולנים. בכל הערים והכפרים שבהם דרכה כף רגליהם זרעו חורבן והרם, כילו את זעמם ושפכו את חמתם על שועי הארץ ועל היהודים.

הקוזקים הכפריים נטרו טינה לא רק לאצילים אלא גם ליהודים. הם ראו בהם ״עושקים״ מפני שנהגו לשלם להם מסים ומכסים. היהודי ״החוכר״ היה אויבם והם ראו בו את הגורם העיקרי לדלותם ולמצבם החמרי העלוב. היהודים היו גם מטרה נוחה לפורקן זעמם של הפורעים.

המאורעות של ת״ח-ת״ט – 1648 – 1649היו לשלהבת אשר אחזה בפולין וכילתה קהילות יהודיות רבות. רבי נתן נטע הנובר, בן אותו דור, שהיה עד ראיה לאותן פרעות, מתאר בספרו ״ יוון מצולה ״ תאור מזעזע את הפוגרומים שערכו הפורעים הקוזקים והטטרים בין השאר בקהילת נמירוב, אשר עליה כתב ביאליק את שירו ״ בעיר ההרגה ״.

לפי נתן נטע הנובר, הרגו הפורעים ביום אחד ״ כאלף וחמש מאות נפשות בכל מיתות משונות ״. בסיפורים מסמרי שער מתאר המחבר את העינוים שעינו הפורעים את קרבנותיהם: ״פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים… הרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהם… ולא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהן.                                                                                                                         

אותה שנת ת״ח – שנת הזא״ת – היתה, כפי שצוין לעיל, אמורה להיות שנת הגאולה ולכן המרירות והאכזבה היו גדולות. ביטוי מר לאותה אכזבה נותן בעל תוספות יום־טוב, אחד הדוברים הגדולים של אותה תקופה: ״שנת ת״ח אשר חשבתיה בזא׳׳ת יבא אהרון אל הקדש נהפך כינורי לאבל ושמחתי ליגונים״. עמוד 24

במרוקו, זוהי תקופה שבה שנות בצורת רודפות אחת את רעותה ורבים הגוועים מרעב. זוהי גם תקופת מעבר משלטון השושלת הסעידית לשושלת העלאווית־שריפית המתיחסת לצאצאיו של הנביא מוחמד. המעבר מלווה מלחמות בינשבטיות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר