מורשת יהדות מרוקו

תעודה מספר 302

אב הרחמן החכם השלם הדיין ןמצויין כמוהר,ר שלמה אביטבול יש"ץ אמן כן יהי רצון.

אחרי נשיקת כף רגלו ורוב שלומות ידיד נפשינו החכם השלם והכולל כבוד הרב מסעוד וואיקנין ורוב שלום הגביר המרומם והנעלה לשם תפארת ותהלה כבוד הרב יום טוב בן סעדון ורוב שלומות אח טוב לי החכם הוותיק כבוד הרב אליהו בנו ורוב שלום לידי נפשי אשר נפשי קשורה בנפשו הנכבד וחשוב ומעולה בכתם פז לא יסולה כבוד הרב בן סמחון יש"ץ אמן כן יהי רצון

זאת אומרת על דברת אברהם אלפילאלי בכלוטו מסא אלקאייד וקאלו אן חנא זדינא כלמתנא מעא אלבראביר ווקפנא מעאהום ומאשיין כולנא נסכיוו ביה וכסאר כאטרו יאסר ובכלוטי זא ידיד נפש אחבאז וידיד נפש הרב שלמה מאמאן ועלמוני בהאד אסי וקאלולי אן יאסר עז ביה ועוואו מעאה פסבאח יחלפו וידעיוו אידא כאן סי מן האד סי מן האד אסי ומנאיין זית .

אנא פרחו וטלעת מעאהום לאענד אלקאייד ולאמני קאלי כיף זרא פיכום מנור אמא תהעדת מעאכום באקי כא תחפרו פייא, קולתלו לומא עליך הייא די באקי כי תאמן פינא קלאם אלקראד ונתין כבר עאהדתנא מא תאמן פינא כלאם חד לוכאן מוראדנא נסכיוו מא נזיסי להנא וקאלי בלחאק דאבא די זית , ערפת דאכסי אלא כדוב ומא כא יכסרלי כאטרי גיר דאך ליהודי ווידא חביתו נפווה מן האד לבלאד ועטאני דברים טובים

ולעסייא מסינא לאענדו בט"ו דליהוד ועייטלו לתמא וסאהדתו ייאנא כאן קולנא סי סכווא אוו סי והודה באיין סי מא כאן ונפקע לקאייד פיה בזאף וקאלו אידא באת אלאגדא הנא יקטע ראשו וכאלה רבות ועאוודולו אנית על לברא די כתב פפאס דטאלב.

וקאלו פיהא באיין ליהוד מאסיין עסכיוו ביה וקטעתהאלו אנא ונכר מן אלוול ואחר כך הודה ולכלאם אטוויל אין די באר ויוצלוך סי בראוואת ברא לחכמים וברא לקהל די פאס וברא חכבוד הרב עיוש בן עטייא עטיהומלום ואוקף עליהום עד יצא כנוגה צדקם ושלם

הצעיר עמוד אביטבול. 

תרגום תעודה מספר 302

זאת אומרת על העניין של אברהם אלפילאלי כשהגיע הלך אצל השר, ואמר לו השר שאנחנו שתפנו פעולה עם הברברים ועומדים עמהם בהסכמה ללכת כולנו להתלונן עליו ( אצל המלך ) והקפיד הרבה. כאשר הגעתי בא ידיד נפשי אברהם אלבאז וידי נפשי היקר שלמה מאמאן, והודיעוני את כל זה.

וכאשר הגעתי שמחו לקראתי והלכתי עמהם אצל השר, והוא התלונן לפני ואמר לי איך עשיתם את זה אחרי שכרתנו ברית, עוד ממשיכים לחפור לי שוחה, עניתיו התלונה היא עליך שאתה עוד ממשיך להאמין טלשמוע מן הולכי רכיל, ואתה כבר הבטחת שלא לשמוע ולהאמין לדבריהם.

ואם היה רצונינו לקבול עליך, לא הייתי בא לפניך. ( הדברים השפיעו עליו ) ואמר כעת שהופעתם לפני אני יודע שכל מה שהודיעו לי היה שקר וכזב. וכעת אין אני מקפיד ל אותו יהודי ( המוסר ) ואם אתם רוצים לגרש אותו מהעיר אני מוכן.

ואמר לי הקבה דברים טובים. ובערב ( חזרנו ) הלכנו אליו חמישה עשר יהודים והזמנוהו ( לאותו יהודי המוסר ) והעדתיו בפניו אני אם אנחנו אמרנו שהולכים לקבול על השר, או איזה דבר אחר. והוא הודה שלא היה שום דבר.

ואז נזף בו השר, ואמר לו שאם יישן מחר כאן בעיר יכרתו את ראשו. וכאלה רבות. וספרו לו גם כן על המכתב שכתב בעיר פאס של הטאלב. וכתב לו שהיהודים עומדים לקבול עליו ואני לקחתי המכתב וקרעתיו, מתחילה הכחיש, ואחר כך הודה.

והדברים ארוכים ומייגעים, ויגיעו לך איזה מכתבים, מכתב לחכמים, ומכתב לקהל של עיר פאס, ומכתב לכבוד הרב הגדול רבי עיוש בן עטייא. תמסרם להם ועמוד עליהם עד יצא כנוגה צדקם. ושלם.

הצעיר עמור אביטבול סופיה יהיה טב

סוף התעודה מספר 302

תעודה מספר 221

רוחי ונשמתי ואור עיני גם הם אתי החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמוהר"ר רפאל אהרן מונסונייגו נר"ו יאיר כאור הבהיר אמן כן יהי רצון.

אחרי נשיקת פניו בעהת"ר ודרישת שלומו כראוי ומצלינין לחיי מלכא ובנוהי אתה ה' תשמרם וכצינה רצון תעטרם ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני, וידי כבדה וכוחי כשל בעווני מלתפוס בקצה הקנ"ה ( קולמוס ) וין בפה מענה וטרדות הזמן רבו יומם ולילה לא ישבותו דין גרמא דעצירא ( כלומר זו הסיבה שנעצר לכתוב )

זה כמה מלדרוש בשלם את עצמי ועם האדון הסליחה רבה והנה הגיעוני גלילי אצבעותיך הנעימים אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני ויהי כקרוא יהודה דברים היוצאים מן הלב נחה דעתי וינחם יהודה וצר לי נאמר צרה כמכבירה ווי על ההוא שופרא.

תצל אוזן שומעת כי עלה אליהו בסערה על דא קא בכינא, הוספתי צער על צערי ויגון על יגוני קמי שמייא גלייא אבל חיובא עלן רמי לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כמשאת וארוחא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.

ואין להרהר אחר מדותין יתברך דכל מאי דעבדין מן שמייא לטב ומי שאמר לעולמו די הוא לצרותכם וצרותינו דילמה שיועיל וינחמנו בנחמת ציון אמן כן יהי רצון.

ואתיייא תוך תוך סך דם – דת – שנשארה אצלי ומתוך בלבול הדעת היה עכב והנני מזריז לאהרן אזולאי על תשלום הפרעון ושכירות הבית של הטינפוראדא שעברה משהלך הדר בבית אחר חג הסוכות עדיין לא בא ועשיבוא תגיע ליד כתר תורתו בעזרת השם וישועתו

כתב ידו של הרב יהודה אלבאז ז"ל

סוף תעודה מספר 221. 

תעודה מספר 14.

התקפ"ט – 1819

עטרת ראשי הרב הכולל מר אבי, כבוד הרב יהודה אלבאז ישמרהו צור משגבי, ואתו עמו את עצמי ובשרי וליקר הדרי החכם השלם הדיין המצויין עצום ורבי כבוד הרב עמור אביטבול ישצ"ו

ארי דרישת שלומכם וטובתכם כראוי ונשי" יד קדשכם ורב אחאי מר שמואל דורש, אלדאבא קאלכום רבי חיים אס האד למתעאמייה די תעאמיתו עליה די טחנתו סחפא ועגזתו עלא מוד כא תערפו אילא אזמעא תקאדאת ווידא בר מינן מא דפעלוסי לכמס מייא יום ששי.

ערפו בר מינן אילא מסאוו הווא ובנו לאיין בלחראם חלף קאדם לעדול ולקאדי מן סרזו ומא למרא יזיב אוכרא אידא מא כמלוסי למאל יום ששי יקתלום בליסא ורבי חיים מסכין הווא ובנו מן לבארח די רא באיין מא כלטו פלוס והומא גיר יבכיוו הווא ובנו אשר על כן לכייר וג'מיל די תעמלו הווא ווקפו מעאכום הרב אברהם בן עזוז מאמאן יצ"ו.

וירפדלכום אתמנייאת והרב אברהם בן כבו דהרב דו מאמאן ינזל אצלו וקבדוהום באס מא כאן בלמעאמלא אוו באיזה אופו שיהיה ועתקו האד זוז דנפות לאיין מא בקא פיהא קלאם ותחדידהא הווא האדא ומא הנא יבשת ותחסב מא תיבסי מן ענד אלאה דבחו עלא עבדלא ועלא חמו ועבד לכאלק ועלא וולאד אזבלי ומא קוורסי כמה שמסיק תעלא.

ולדאבא ייא בוי האדיך לברא די ספאדלי וכא תקולי יגיע רץ ובידו אגרת פיהא דברים טובים לא ידענו מה טיבה כאן ברא דטלוק אוו דאס אידא די תחדיד. למאל כבר אתחדד ולעיקר הווא אתמנייאת די באס תעתקונא ולא תקייסו חתא קייאס פהאד אסי ערפו באיין אידא בר מינן מא ווקפתוסי ראה סי מא כאן וידיו הרבי יצחק אביטבול קאלי באיין כבר בא הרץ מאתמול וסאפדו לקאייד עז"א ומסא ותוצלכום בריווא די ידין רבי חיים להרב אברהן בן עזוז מאמאן.

ולילכום כא ידמם פיהא עלא האדסי, ועלא דמת פרי חדש סיבנאה פסדודיו די ידין כבוד הרב עמור והווא מקפול מא חבסי ינחל ולמסאחף  לעיקר הווא ידידנו מהרי"ף אשר אני דורש בשלומו כלפו עליה יסלף חקהום מעלה מטה ודי כס יכמלו רבי חיים ויוצלך שטר די אליהו בן יתאח ואולאד תזאז נהאר לכמיס יוצלוך ונץ דלחם אידא טאחת סי טוזיעא ראני נסאפדו וקול חידין הרב אברהם מאמאן די כא יקול ימסי כיף יעמל ללמסיא וויכלי עמו ימות בר מינן יוקף חתא תנדולו עלא סאיין סאפדלכום ווידא חב ימסי בסלאמא וגדא נוואזבו באורך ואתם שלום הצעיר.

עמרם אלבאז ס"ט

תרגום תעודה מספר 14

אחרי דרישת שלומו ונשיקת יד קדשכם, ורב אחי מר שמואל דורש שלומכם, כעת אומר רבי חיים מיאמאן איך העלמתם עין ממני, כמו מי שטוחן סאה ומתעצל על קב, עליכם לדעת שהשבוע עובר ואם בר מינן לא ימסור לשר ימש מאות מתקאל יום ששי, אז כלתה הרעה על אב ובנו, רבי רפאל, כי השר נשבע עצל הערכאות והקאדי ואסר על עצמו לעלות על אוכף סוסו, אם לא יקח הסכום, כי אם השר היה נשבע ובשבועתו אסר אישתו עליו.

היה יכול לקחת אישה אחרת, גם אם לא יקח הסכום. ( אצל ערבי היה נהוג שאם ישבע ב " כרר אתאלאת " נאסרה עליו אישתו אם השבועה לא תתקים ויכול לישא אישה אחרת, וכאן לא נשבע אלא שלא ירכב על אוכף ולזה אין לו תקנה )

ואם עד יום ששי לא יקח את הכסף, יכול להרוג אותם במכות. ורבי חיים המסכן ובנו כבר מאתמול כשראו שהכסף לא הגיע, בוכים ומבכים, אשר על כן, החסד שתגמלו אתו הוא שתעמדו על זה, ותצרפו אתכם הרב אברהם בן עזו מאמאן ישמרהו צור ויסתרהו ויקח בעיסקה חפצי ערך, והרב אברהם בן רבי דוד מאמאן ימשכן קרקעותיו ותקח גם כסף בעיסקה או בדרך אחרת  ותצילו השני נפשות הללו.

ולא נשאר מה לעשות כי אם לשלם את הקצבה שקצב השר, וכאן כל השערים ננעלו יבשה הארץ, ומן השם תהיה רווחה, כי כבר שחטו על עבדלא ועל חמו. ועבד לכאלך ועל משפחת אזבלי, ולא הועיל. כמה דמסיק תעלא.

ואותו המכבת ששלחתם והודעתם בו שיגיע רץ ובידו אגרת שיש בה שבורה טובה לא ידענו מה טיבם של דברים הללו, האם אגרת שחרור או דבר אחר, אם על קצבת הקנס כבר נקצב טכעת העיקר הוא, כסף ההצלה, אין עצה ואים תבונה תדעו שאם בר מינן לא תעמדו על זה, לא יהיה שום דבר וידיד נפשי רבי יצחק אביטבול הנגיד, הגיד לי שהרץ כבר הגיע אתמול.

והשר ידי ה' שלח אותו בחזרה. ומכתב מידיד נפשי רבי חיים אל אברהם בן עזוז מאמאן אליכם, יגיע לידכם, במכתבו מתחנן לכם על זה, ועל עניין הספר פר"ח מצאנוהו בספריית ידיד נפשי רבי עמור, סגורה לא יכולים לפתוח והספרים , העיקר שידידי מהרי"ך אשר אני דורש שלומו הטילו עליו שילוה חלקם מעלה מטה ומה שיחסר ישלים רבי חיים ויגיע לידך שטר של אליהו בן יתאח, והבצים יגיעו לידך ביום חמישי.

כמו כן חצי הבשר אם אמצא מי שיהיה נמנה על כבש או עז אשלח לתגיד לידיד נפשי הר באברהם מאמאן שחושב לנסוע, איך יעשה את זאת, ולהניח דודו, רבי חיים, שימות, תחת יד השר, עליו ליטפל עד שתשיגו את מה שביקש מכם, ואז יכול לנסוע לשלום, ומחר אכתוב לו באורך ואתם שלום הצעיר.

סוף תעודה מספר 14

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו

בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

הצדיק המופיע בתמונה, הוא רבי שלום בר חנין זצ"ל, שהיה מוהל, שוחט, דיין וסופר סת"מ. רבים הסיפורים עליו, על גדולתו, ובקיאותו בחוכמת הקבלה. אמי שתחיה הכירה אותו אישית.

עצמותיו הובאו לקבורה בארץ הקודש, ונטמן בבית החיים אשר בשדרות.

הייתה לנו הסכות לבקר בקברו, אמי, אשתי ואנוכי ולפגוש את נינו, שסיפר רבות עליו. הוא התרגש מאוד מהמפגש עם אמי ושמע ממקור ראשון סיפורים אודותיו

התמונה שמופיעה כאן, הינה תמונה מקורית ולא ציור, הוא נפטר בראש חודש מנחם אב 1937, הובא לארץ הקודש בכ"ב בטבת ונטמן כפי שנאמר בעיר שדרות.

זכותו תגן על עם ישראל באשר הוא

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו

בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

וכעת התרשמותי האישית. לפני עלותנו ארצה, אמה הביעה את רצונה ללכת לבקר את קברות אבותיה הקבורים במקום. בזמן ההוא, היינו שני ילדים אנוכי הבכור, ואחותי הקטנה יותר שולמית.

נסענו מקזבלנקה לאנתיפה ב " קוצ'י " ועדיין היום חרוט בזיכרוני המאורע הזה. הגענו לאנתיפה, וזה  לא היה שונה מאשר כפר די עלוב, שאין בו בתים מפוארים למעט כמה בתים של יהודים עשירים ושל המושל עצמו.

באנתיפה אין מללאח, כולם גרו אחד ליד השני ללא גבולות, מחיצות או גדרות. התקבלנו על ידי כל הקהילה בסבר פנים יפות, כיאה להכנסת האורחים של עדתנו הברוכה. כמאה מטרים מביתה של משפחתי זרם נהר, שנהגנו לרדת אליו כל יום.

מימיו צלולים וקרים גם שזה היה בעיצומו של הקיץ. הושט ידך ושתה כאוות נפשך, מים טהורים טובים יותר ממי עדן או כל מים אחרים. לצערי אין לנו תמונות מהמקום, מי חשב על זה בכלל, וכיום אמי טוענת שלמרות שהעיירה התפתחה והפכה לעיר ואם במרוקו, יכולה היא לזהות את הסביבה בנקל.

זהו, זה מה שאני יכול לספר על אנתיפה, עיירה שבה נולדו הוריי, זקניי ודודיי.

עלילה על יהודים במרוקו הייתה מצויה תדיר. לרוב טפלו על היהודי אשמת פגיעה בנביא או בדת המוסלמית ; כניסה למסגד או למקום קדוש בהם אסור לד'ימי לדרוך ; חזרה מהתאסלמות ; מגע מיני עם מוסלמית. על עבירות אלה נדון העבריין לשרפה. אבל יכול היה להציל עצמו על ידי קבלת האסלאם. 

מוסלמים שהיו חייבים כסף ליהודי התחמקו מתשלום החוב באמצעות עלילה על היהודי. מושלים, או אנשי ממשל שרצו לסחוט כסף או רכוש מיהודי עשיר, היו מעלילים עליו עלילה כלשהי, וכדי שהמעליל יחזור בו או לא יביא דינו בפני הערכאות, היה היהודי משחד את המעליל. היו מקרים שמושל השתלט על רכוש של יהודי עשיר בתואנה שהוא עבר עבירה חמורה, שדינה מוות.

נושא רגיש במסורת המוסלמית הוא מגע מיני בין ד'מי ומוסלמית. יהודי או נוצרי שנתפש על מעשה זה, או העלילו עליו כי עשה זאת, גם אם המוסלמית פרוצה, אחת דינו מוות בשריפה, וגם רכושו יוחרם. אפילו נגיעה של יהודי בגופה של מוסלמית, ללא כל מגע מיני, כפי שאירע בפאס בתחילת 1880, עורר תסיסה ומהומה וכתוצאה ממנה נרצח יהודי אחר, שלא היה לו כל קשרלמקרה.

האירוע שנידון בו היה בעיירה קטנה בשם אנתיפה ( הערה שלי : אנתיפה הינה עיירת שבה נולדו הורי וכל משפחתי באה משם, כיום היא נקראת " פום אלג'מעה " והינה כבר עיר ואם במרוקו, בין דודתי מצד אבי מחזיק את בית הקברות המקומי על ידי תמישה כספית בשומר שמטפל בבית הקברות עד עצם היום הזה )

אנתיפה השוכנת בהרי האטלס בקרבת העיר מראכש. אין העיירה נזכרת במקורות עבריים ואין עליה פרסום כלשהו ( אביא מאמי שתחיה את רשימת הצדיקים שקבורים בעיירה, ביניהם רבי יוסף בזאיו זצוק"ל, אשתדל לדלות ממנה פרטים ככל האפשר לפי מיטב זכרונה )