ארכיון חודשי: אפריל 2013


רבי דוד בוזגלו-נאום לחג העצמאות נאום שנאם המשורר רבי דוד בוזגלו ז"ל

 

נאום לחג העצמאות

נאום שנאם המשורר רבי דוד בוזגלו ז"ל

אור ליום העצמאות התשכ"ח באצטדיון בבית שאןרבי דוד בוזגלו

יש לזכור כי לא על מגן נעשו נסים לדלתותינו שלא נפתחו בפני האויב. ולא על חנם זכתה שארית ישראל להוציא את המוחזקים בה מאז ומקדם ולשבת עצמאית במקומה, אם לא למען עשות רצונו יתברך בארץ כרצוננו בעבודת לב טהור ורוח נכון ובמשמעת גמורה לקדושים אשר בארץ.

 אחרת, אי אפשר לנו להאמין כי זכות זו ששמה עצמאות תקום לנו למקנה ולדורות עולם. בפרט בראותנו כי עד עתה לא באנו אל חוף המנוחה. האויבים העוטרים את ארצנו מכל הרוחות עוינים אותנו תמיד.

עוד לא התייאשו ממנו, ועוד ידם נטויה לפרוץ פרצים במחננו ולהחריד את מנוחתנו. ושעה כשרה היא לשטן לקטרג על שונאיהם של ישראל.

אני תפילתי כי תהיה אמת זו מגמתנו, והדרך לעבודת בוראנו וקיום מצוותינו תהיה סלולה וכבושה לנו ולכל הבאים אחרינו, מעתה ועד עולם, אמן , כן יאמר ה'

רבי דוד בוזגלו-שיר — לכבוד ארץ הקודש  מילים — המשודר יצחק רואש לחן – עלא קטעיך יא וורדא

 

שיר — לכבוד ארץ הקודש

 מילים — המשודר יצחק רואש

לחן – עלא קטעיך יא וורדא

 

אשיר לך ארץ חמדה, בלב חשוק, את ארץ נבחרה

את משושי כל תבל, כי בורא דוק, דר בך קבע דירה (4)

 

תמיד עיני צופיה, עפרך אני שוקק,

בתוכך שוכן י־ה,השופט בצדק (4)   אשיר לך וכו'

 

כּמה רועה נאמן, אותך חשק,

 ולראותך לא נתן, רק ממרחק,

ובתוכך לא נטמן, כך אל חקק. (2)   אשיר לך וכו'

 

דורך בך ארבע אמות, ארץ צבי, (2)

סולח לו אשמות, צור משגבי, (2)

אנא בורא נשמות, גואל תביא (2)

יתמו המלחמות מסביבי(2)             אשיר לך וכו׳

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ר׳ אהרן כהן(דוכאלה)

קבור אצל האוונאת בדוכאלה בהר אלכדאר. נקרא על-ידי היהודים חזן הארון או חזן הארון כהן, ועל-ידי המוסלמים סידי קאדי חאג׳ה. לפי מסורת היהודים מוצא הקדוש מארץ-ישראל. נערץ גם על-ידי המוסלמים.

ר׳ אהרן מונסוניגו(פאס)

שמו המלא הוא ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו. הוא בנו של ר׳ ידידיה משה מונסוניגו. נולד ב- 1760 (בקירוב) ונפטר ב-1840. כבר בעת פטירתו נתקיימו ניסים.

אולאד גו-חלו(בו-חלו)

קבורים על-יד דמנאת. כך מכונים קבריהם של שני צדיקים: ר׳ מוסא בן-ישי ור׳ ינאי מול למכפייא. במקום קבורים גם קדושים אחרים והם ר׳ דוד אוחנונה, ר׳ יעקב סגיר ור׳ משה אבןיחמו.

אולאד דיין(עמק הדרע)

זאת משפחת קדושים הקבורים בעמק הדרע. אלה הס ר׳ חנניה, ר׳ יוסף, ר׳ יעקב ור׳ מרדכי דיין.

אולאד זימור (סאפי)

נקראים גם אולאד זמירו, אולאד בן-זמירו, אולאד בני זמירו ובני זמירו. לפי המסורת אלה שבעה אחים הקבורים יחד. זה מקרה מעניין של משפחה ממגורשי ספרד, שעליה יש פרטים רבים וכן תעודות ואשר רכשה השפעה חזקה מאוד במרוקו הן בשלטון והן בקרב היהודים ונהפכה לאגדה. מקום קבורתם משמש מקום פולחן לא רק לאנשי סאפי, אלא באים אליו מכל אזורי מרוקו. נערצים גם על-ידי המוסלמים.

הרבה אנשים באו ליד הקבר. היו אנשים חולי רוח. לקחו אותם קרוביהם כשהם קשורים בשרשראות ברזל. הלכו לסאפי והבריאו, הם שבעה אחים, הם ממשפחתו של סידי מול אל-בארז׳…

תמיד השתטחתי על קבריהם. אבותינו סיפרו לנו שהם לא מתים, שהם יושבים מתחת לאדמה. האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם וכל מי שביקר לידם היו אומרים לו: לך, הבקשה שלך נתקבלה. כל מי שישב אצלם שבעה ימים ולילות בקשותיו נתקבלו. כל יהודי העיר נהרו אליו.

אני נולדתי בסאפי. אלה שבעה חכמים הקבורים בקבר אחד. יש ציון גדול ולשם נהרו יהודים מכל הערים, ואפילו מחוץ-לארץ הגיעו לזיארה על קברם של בני זמירו. באים להשתטח ותפילתם מתקבלת. היה יהודי שהגיע למוות. הרופאים מסרו שאי אפשר לרפא אותו. בא וערך סעודה גדולה ואנשים אכלו ממנה במשך שבעה ימים. ביום השביעי בא אליו מישהו בחלום, חבוש ׳אל כאזה׳, עטור זקן ובידו סכין. פנה לאותו יהודי ואמר לו: החזק בסכין זו, שים אותה על המקום החולה. כך עשה ולמחרת כאשר התעורר, אמר לאביו שיותר אינו מרגיש כאבים בגופו ושהוא בריא. ביום השביעי של הסעודה. כל יהודי העיר שנולדו בסאפי מכירים את הסיפור הזה. אותו יהודי חולה לא היה תושב סאפי. הוא הגיע מעיר רחוקה.

גם בני זמירו הם שבעה. אמר בני זמירו לי: למה אתה שובר לי את הראש עם התרופה של הבת הזאת שאין לי. אמרתי לו: אם אין לך תרופה, שלח אותי למישהו אחר. שלח אותי לר׳ אברהם מול אנס.

אולאד לישיבה (זאד שליד סטאט)

בני הישיבה. אלה תלמידיו של ר׳ אברהם אווריוור שלפי המסורת קבורים לידו. במרחק כחמישים מטר מהבית בו מצוי קברו של ר׳ אברהם אווריוור, יש מדרגות מבטון המובילות לתל, ושם כמה מקומות להדלקת נרות.

אולאד סיגגר (תאגמית)

מדובר על עשרה קדושים המכונים בשם זה והקבורים ליד אולאד דיין בעמק הדרע. לפי המסורת הם היו מתפללים על המים ותפילותיהם תמיד נענו.

אידבוד פאסין (אסאקה) נקראים לפעמים גם איית אידבוד פאסין

כך קוראים לו בברברית. נדמה לי שזה ידיים, שלוש ידיים. קרה פעם איזה נס. היו שלושה צדיקים במקום ולא היו ידועים. בסופו של דבר היה איזה ערבי שהיה רועה צאן. הוא עבד שם ובערב היה צריך לחזור עם הצאן שלו. אנשי הכפר ראו שהוא לא חזר. אנשי הכפר אמרו שקרה משהו. אחרי שהלכו בערב לשאול את השייך של המקום, אמר להם: לכו לראות שם. הלכו למקום וראו את הערבי תפוס ולא יכול לזוז. אז משמה ידעו שהמקום הזה קדוש. הלכו לרבנים. הבן-אדם שנתפס, נתפס עם ידיים פתוחות על הרצפה. איך ידעו שהוא יהודי? הוא, הקדוש בא באותו זמן בחלום לרב של העיר אסאקה. באותו זמן שקרה המקרה. אמרו לו הקדושים: תשמע, הערבי שאתם מחפשים נמצא אצלנו. הרב, בערב, קם ואמר לשייך של המקום: תראה, בא אלי מישהו בחלום ואמר לי שהערבי נתפס אצלנו ואנו נמצאים במקום כך וכך. זה אחרי תיזנית. 40 ק״מ מתיזנית לכיוון דרום, סהרה, בערך 30-20 ק״מ לפני אופראן, זהו אידבוד פאסין. המקום היה בהרים. כמה שעלינו ברגל, לא היית מרגיש בכלל עד שהגעת למקום. היית עולה וראית כמה דרך עשית ואומר: איך הגעתי לשם. כל שנה הלכנו לשם. לא זוכר מתי יום ההילולה. אולי ל״ג בעומר. זה שלושים שנה שעזבתי את העיר. כל תיזנית הלכה. מתיזנית עד המלאח של אסאקה. היו יהודים שם באסאקה. עסקו במסחר. היה מלאח קטן. קהילה קטנה שקשורה לתיזנית.

אידבוד פאסין, זה שבעה צדיקים גדולים שרק שלושה מהם מבקרים אותם למטה, וארבעה מהם הם על ההר. אף אחד לא יכול לבקר אותם. מי שעולה לא יורד בחזרה. זה בדיוק הסיפור כמו מערת המכפלה. אבא שלו ז״ל היה הולך כל שנה לשם ושוחט כבשים ופרות. כל שנה. העיר אסאקה קטנה והם היו מאוד עניים. הוא היה שוחט שמה לכולם ומחלק להם. יהודים טובים. היה איזה ערבי שפעם אחת הלך לגנוב נרות. גנב ונתפסו לו הידיים ולא יכול היה לזוז. בא אחד שקוראים לו ר׳ אברהם. אמר לו: תגיד, מה עשית? זה היה הרב של אסאקה. תגיד מה עשית, אנחנו נשחרר אותך. אמר לו: לקחתי את הנרות משמה. אמר לו: עכשיו תקום ותחזיר אותם. אבל אני לא יכול לזוז. אני אומר לך: תקום! זה כבר שלושה-ארבעה ימים שלא היה יכול לזוז. לקח את הנרות. איך שהוא קם והחזיר ואז כל הערבים התאספו וביקשו סליחה ומה לא! אמא שלו, [של אחד הנוכחים בזמן הסיפור] אני זוכרת, היתה מביאה בנות והיא אמרה: אני אלך לשמה לזיארה. אבא שלי שחט שור. אני זוכרת את היום הזה. כל העיר אכלו ונשאר. כשגמרו לאכול נתן להם עוד. ז״ל היה צדיק. אין כמוהו. היה נותן הרבה נדבות. אמא שלו עולה והיא היתה בהריון. פתאום עולה לה נחש ככה, מולה! בא מישהו. התחילה לצעוק. נחש! נחש! ממש עמד מולה. איך שהיא הסתובבה, אמרו לה לא לזוז. הנחש עשה ככה והמשיך בדרכו. אמר לה הרב: את מביאה בן! את מביאה בן! וככה זה היה. הביאה בן, וככה זה היה. הביאה בן, אברהם. היינו הולכים אחרי ל״ג בעומר. זה היה משהו, הולכים מהבוקר. הולכים ברגל, עליות. אוטובוס נוסע ככה, הולכים יומיים- שלושה

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

 

il-etait-une-foisIl etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Que sait-on sur les Juifs berberes?

Les Juifs de 1'Atlas et du Sud du Maroc constituent un segment distinct du judaisme marocain, disperse dans plus de 150 villages.Ils ont quitte le Maroc pour se rendre en Israel apres y avoir vecu plus de vingt siecles. Nous devons a 1'ethnographe Pierre Flamand la description des communautes du Sud de 1'Atlas et des oasis du Maroc dans son ouvrage Diaspora juive en Terre d'Islam. Nahum Slouschz visita les Juifs de l'Atlas au debut du XXe siecle et rapporta ses impressions dans l'ouvrage Travels in North Africa. Elias Harrus a laisse une magnifique collection de photos : Juifs parmi les Berberes. Ha'im Zafrani s'est penche sur les traditions judeo- berberes et a publie entre autres Une version berbere de la Haggadah de Pessah qui est le recit traditionnel de la Paque juive. Daniel Schroeter et Joseph Chetrit qui ont publie tous deux de nombreuses etudes sur le judaisme marocain se sont egalement penches sur la culture des Juifs berberes.

Ajoutons que beaucoup d'artisans juifs ont ete joaillers, y compris au sein des populations berberes. Les Juifs furent longtemps les seuls a travailler l'or, l'argent, les bijoux et les fils d'or et d'argent. Yedidia Stillman a fait une etude sur la profession du joailler juif au Maroc dans le numero 17 de la collection Peamim publiee par l'institut Yad Ben Zvi en Israel.

Quant a l'epoque la plus reculee de la presence des Juifs au Maghreb, l'ouvrage de Didier Nebot intitule Les tribus oubliees d'Israel constitue une excellente source de references sur le passe judeo-berbere en Afrique du Nord. Les ouvrages d'erudition de Nahum Slouzch Hebraeo-Pheniciens et Judeo-Berberes ainsi que Judeo-Hellenes et Judeo-Berberes devoilent un passe historique fort riche mais trop souvent meconnu.

Y eut-il des Juifs sahariens?

Les sources historiques relativement a la presence de Juifs au Sahara sont nombreuses tout comme en temoignent celles de : Al־Bekri, Idrissi, Ibn Batouta, Al־Zukri, le genois Malfante, le voyageur Mordekhai Abi Serour et Nahum Slouchz. Les legendes relatives a d'anciens royaumes juifs (Touat, Sijilmassa, Draa, etc.) sont nombreuses. Les Daggatoum furent des Juifs nomades. Les forgerons de Mauretanie auraient ete surnommes Yohoud (Juifs). Soulignons qu'au plan archeologique, il reste encore au Touat des traces des travaux d'irrigation remarquables. Une inscription hebraique datant de 1326 y a ete retrouvee. La reconstitution de l'histoire des Juifs sahariens et des Juifs de l'Afrique subsaharienne en est a ses debuts. Les travaux de Jacob Oliel et de Michel Abitbol traitent de ce sujet fascinant.

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

 

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

ובקונטרס מליצות ומכתבים וקינות כתב יד ישן למוהר"ר חיים דוד סירירו זיע"א מצאתי וזה לשונו, קינה לתמרור על מות האישה התמימה והסימן אני חיים דוד חזק, ראוי לאומרה על תלמיד חכם ששמו אברהם וקוננתיה על אדוני חמי הרב הכולל כמה"ר אברהם מאנסאנו זלה"ה :

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

איך נחל נובע דת ודין / כנהר היוצא מעדן / פגעה בו היום מדת הדין / ויגוע וימות אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

נודו וספדו בקול רעם / אחי כי שכב אחד העם / אחד המיוחד טוב טעם / כי הן אחד היה אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

יחד ירימו קול בבכיה / בארז נפלה שלהבת יה / ובתחתית ארץ מאפליה / הובל שמה קובר אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

חכם מלט מצוות כרמון / ריחו נודף כאפרסמון / תורת אל הייתה אצלו אמון / בת הייתה לו לאברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

יודע דעת כלול מכל / חכמה כדרדע וכלכול / ותורתו אומנתו כל / ימי שני חיי אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

יום הזה אסלד בחילה / על איש משכים לבית התפלה / יום יום כמו השחר עלה / ויקם וישכם אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

מפרק הרים בתעצומו / וטעמו ונימוקו עמו חכם גדול מרבנן שמו / האדם הגדול זה אברהם – לבבי

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

דורש טוב ונאה מקיים / איכה יגזר מארץ חיים / על זאת קדרות לבשו שמים / צרחו מי גבר כאברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

וי חסרה ארעא גברה רבה / זקן ויושב בישיבה / וכל התורה באהבה / מצינו שקיים אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

דעו נא כי באל חי נותן / ליעף כח חיש יתחתן / ויתן ויחזור ויתן / היום לו את ברכת אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

חנון ורחום זך פעלו / גומל איש חסד כמפעלו / בפה מלא תן לי משלו / יאמר אותו צדיק אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

 זכור והבט כי רב חילו / כי תורתך שם שמחת גילו / כמין מרגלית היתה תלו-יה בצווארו של אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

קויתי ינחם אל צורי / את בניו ויאכלו מפרי / מעשה ידיו ואף ברי-תו אשר כרת אברהם

לבבי תוהה כאיש נדהם / ויאמר אברהם אברהם

 

עוד קוננתי עליו לתמרור מאור זוהר פניך והסימן אני חיים

אשליך פאר ונזר / על הובל לקברים / חכם הרזים גוזר / ים החכמה לגזרים

נודו אחי לאובדים / זקן ויושב בישיבה / שר וגדול ליהודים / הדק זקנים שיבה / תוכו רצוף אהבה / שמה כל ההדרים

יודע דעת עליון / שפתותיו שושנים / אוהב שערי ציון / שערים המצויינים / ומימיו נאמנים מים זכים וטהורים

חכם עדיף מנביא / בר לבב ונקי כפים / קל וגם רץ כצבי / לעשות חפצי שמים / נאה דורש ומקיים / קלים וחמורים

ידיו רב לו טוב טעם / ומשנתו שלימה / לימד דעת את העם / לתת פתאים ערמה / גם לאין אונים עצמה / בצדק ומישרים

ידע מה בחשוכה / כל מעשיו בתבונה / כל דבר הלכה / אברהם למקנה / יהי ידיו אמונה / סיני ועוקר הרים

מוליך נורא עלילה / ישב במערכה / והיה לך סגולה / ממך ישא ברכה / שמורה וערוכה / לעד לדור דורים

נוסחא אחרינא – מולך אורי וישעי / יצב במערכה / זה היום השביעי וכו…..

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

 

נוהג בחכמה – אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי השו"ע, שנהגו סכל קהילות שיראל במזרח ובמערב

פתח דבר – משה עמאר.

כי כל מנהגי האומה באלו מנהגות….אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים ולא יבוזו במנהגי האומה. וכבר אמר הנביא ע"ה ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב….ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע"ה…..

רבינו נסים, מגילת סתרים.

מתוך עיסוקי והתעניינותי בתורתם של רבותינו הקדושים, רבני המערב, סקרנותי וצמאוני הגדול לדעת תולדותיהם, פעולם, אמרי פיהם ותורתם, באתי מזה שנים לגשש אחר מקום הינוח של תורתו של רבינו הגדול איש האשכולות רבי יוסף בן נאיים זצ"ל.

ביודעי ומכירי, כי על ידה אזכה בכפליים, בתורתו שלו ובתורתם של רבותינו חכמי המערב, אשר שזר ואצר אותה בחיבוריו, שהלוא לא היה עוד כמוהו להוקיר ולהעריך את תורתם של רבותינו הראשונים ולכאוב את כאבם וכאב תורתם במונחת בקרן זווית.

והוא אשר טרח ויגע בעשר אצבעותיו להציל את יתר הפליטה מתורתם, אף השקיע דמים מרובים – דמים תרתי משמע, לחפש אחריה בגניזות. היה הוגה בה ועונד אותה עטרה לראשו. מתוכה ומתוך ספרים נוספים ליקט פירורי מידע על רבותינו הקדושים ועל תורתם.

ואכן זכה להציב להם יד ושם להאיר את דמותם ופועלם ולהנציחם לדורות הבאים בחיבוריו הגדולים אשר הקדיש להם : " מלכי רבנן " ן " כבוד מלכים "

מן השמים סייעוני וגישושי נשאו פרי, לפני כשנתיים הגעתי לנכדי הרב לבית הלוי הי"ו, אשר קיבלוני בסבר פנים יפות, נתנו בי את אמונם ומסרו בידי חיבורי הרב בזה אחר זה. מראש החלטתי לסקור את כל יצירתו בעיון ראשון, רק אז אחליט למי מחיבורי הרב לתת זכות קדימה, לטיפול ולעיון מעמיק יותר.

תוך כדי תקופה זו הגיע למשפחת הרב, אברך ממשפחת מונסונייגו, אשר עקב פטירת אביו החל להתעניין במנהגי אבלות, והציע להם לפרסם את החיבור " נוהג בחכמה " והם נענו לו ברצון. אני מצדי הבעתי נכונות לעמוד לימינו ולעזור לו בעצה ותושייה.

אך לאחר שהתחיל בהעתקת כתב היד ובהכנתו, התעוררו קשיים שונים ופרש. ואז פנו אלי בני המשפחה שיחיו, לקחת עלי את הטיפול בעריכת הספר לדפוס ובהחדרתו ולא יכולתי לסרב, למרות שידי עמוסות בעבודת הקודש, ההדרת מספר חיבורים מתורתם של רבינו הקדושים מאורי המערב זיע"א. ומן השמים זכו לחיבור זה להיות ראשון לראות אור, וכבר אמרו חז"ל " הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל.

ב"ה זכינו לברך על המוגמר והנה הספר הקדשו נוהג בחכמה ניצב בשער, תורה יוצאת בהינומא לכל ישראל ברוב פאר והדר. הספר הוא אוצר בלום של מנהגים שנהגו ישראל קדושים במזרח ובמערב, אשכנזים וספרדים.

תוך שימת דגש על מנהגים שנהגו בעוב"י פאס יע"א. לחיבור הוספנו גם תקציר לספר. בפתח הספר קבענו צוהר לתודות רבי יוסף בן נאיים ויצירתו, בו תיארנו אישיותו ודמותו הרב גונית של מו"ר הרב המחבר, הליכותיו בקודש, תולדותיהם של צדיקים ומעשים טובים, וכן תיארנו יצירתו וחיבוריו אחד לאחד.

כעתירת

ע"ה משה עמאר.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

חילות הסולטאנים, של אלה שמגמת התפשטותם היתה לארצות המזרח ושאכפו את שלטונם בשיטות כיבוש שונות במישרים ובעקיפים על רחבי אסיה ואפריקה, נעצרו דווקא במארוקו השסועה במלחמת אחים. אמנם הם חדרו לפנים הארץ, אבל נהדפו עד לגבול המפריד בקוויו הכלליים עד זמננו בין אלג׳יריה למארוקו. השלטון העות׳מאני על רומליה (האזור האירופי של הקיסרות), על אנאטוליה (אסיה הקטנה), שעל שתיהן משלו לפני־כן במשך כאלף שנים בקירוב הביזאנטים (נוצרים — אורתודוקסים), ועל הארצות באסיה ובאפריקה, שנמצאו מימי כיבושי הערבים תחת שלטון ערבי־מוסלמי, הטביע את חותמו על האוכלוסיה כולה ועיצב את דמותה מבחינות חברתיות וכלכליות מסוימות, אולם לא השפיע עליה כל השפעה תרבותית ניכרת.

הדברים אמורים במיוחד כלפי היהודים שאפילו לשונם התורכית של השליטים היתה ונשארה זרה להם במשך כל התקופה, עד שהתחילו ללמדה בימי הרפובליקה התורכית. אכן רחבה מסגרת זו, המקיפה ארצות ואזורים שבהם ישבו עמים בעלי מורשת תרבותית עשירה, ושבה נמצאו עדות יהודיות, שישיבתן בהן נעוצה בימים הרחוקים לפעמים אלפיים שנה מהכיבוש העות׳מאני, על כל הכרוך בזה מבחינת דיפרנציאציה חברתית ולשונית. אי לזאת צימצמנו את סקירתנו לאותם אזורים, שבהם התחולל המפגש בין היהודים שבמזרח ובין אלה שהגיעו מהמערב; מהגרים, מגורשים ועולים כאחת. גם בשל היבט זה נכנסת מארוקו למסגרת הדיונים, ויוצאות ממנה עיראק ותימן, שאליהן לא הגיעו באותם הזמנים יהודים מהמערב. נימוק נוסף לצמצום זה היא העובדה שלעיראק היה מעמד מדיני מיוחד, וחי בה מיעוט מוסלמי־ שיעי ניכר, בעוד שבתימן שלטון הסולטאנים העות׳מאנים היה רופף ולמעשה היו שולטים בה האימאמים, ראשי כת הזידים־השיעים.

ב

אמנם עיון בקורותיהם ובמבנה החברתי־תרבותי של היהודים התושבים במזרח שחיו באותה מסגרת כפולה של הקיסרות ושל נהירת וריכוז היהודים מהמערב, מלמד אותנו כי גם זו לא היוותה חטיבה אחידה, מגובשת והומוגינית. עברנו ההיסטורי בארצות שמהן הורכבה הקיסרות, הרכבן של השכבות בחברה, השוני בארגונה, הנהגתה הדתית והחילונית, גרמו להבדלים רבים ויסודיים בין התפוצות השונות. אלה לא ניטשטשו במרוצת הזמן, וזה בשל אופיו המיוחד של השלטון העות׳מאני, שכאמור היה חסר תוכן תרבותי מגבש ומלכד, כגון זה של התרבות היוונית־הלניסטית, הרומית, הערבית־מוסלמית, האירופית־הנוצרית.

בולט במיוחד השוני שבין החברה בחלקה האירופי (רומליה) והאסיאתי (אנאטוליה וסוריה) של האימפריה העות׳מאנית, לזו שבמגרב האפריקאני. אנו מודעים היטב לשוני שבין החברה היהודית במערב לזו שבמזרח, אבל בדרך כלל מכניסים את היהדות במזרח למכנה משותף אחד, כאילו לפנינו חטיבה חברתית ותרבותית אחידה. יש מלכתחילה לסלק דעה זו, המתהלכת בעם היהודי והמקובלת אפילו על מלומדים, היסטוריונים וחוקרים בתחום מדעי החברה.

היא קנתה לה שביתה בשל שתי סיבות: העובדת החמורה כשלעצמה, שתולדותיה של חברה זו ותרבותה — במיוחד בתקופת עשרת היובלות האחרונים, אינם ידועים — מאחר שלא נחקרו עדיין די צרכם. אי לזאת, בעיני רבים השוני בין העדות ה ״ססגוגיות״ המרובות במזרח הוא רק עניין של פולקלור והווי מקומי, המצטמצם ללחנים, ריקודים, מנהגים בימות חול ובמועדים, וכי בסופו של דבר שרירה הגושפנקה שנטבעה בימינו ״הספרדים ועדות המזרח״. בעקבות זאת באה הטעות האופטית, כאילו אלה ואלה מהווים חטיבה אחת שלעומתה עומדים לכאורה ׳׳האשכנזים״, כלומר היהודים תושבי אירופה הנוצרית. הקבלה מוטעית זאת היא הסיבה השניה לדעה המוסכמת שהזכרנוה. במיוחד יש להצביע על הקוטביות בין שני האגפים: המזרחי, יהדות רומליה ואנאטוליה מצד אחד, והמערבי, יהדות המגרב, מצד שני. ליהדות ארץ־ישראל, שהיא מבחינה היסטורית הצעירה באזור, מאחר שהיישוב התחיל להתחדש בה רק במאות הי״ג—ט״ו, נועד בשל קדושתה של הארץ מקום מיוחס, המחייב דיון בפני עצמו. מיוחד גם מעמדה של יהדות מצרים, שמימי הגאונים ועד לתקופת הרמב׳׳ם וצאצאיו שימשה גשר בין המזרח (בבל־עיראק וסוריה) ובין המגרב (מתוניסיה מערבה).

מימי האיובים והממלוכים עולה מצרים למעמד מדינה ראשונה במעלה במערכת המדינות באזור ומשום כך היא נעשית גם מרכז יהודי חשוב ועצמאי בזמנם של הרמב׳׳ם ומשפחתו. במאות הט״ו—ט׳׳ז זכו המהגרים מאלג׳יריה ״המערביים״, למעמד נכבד בחברה היהודית, שעלה על זה של ״המוסתערבים״, הוותיקים בארץ. ביניהם בולטת משפחת שולאל, הנגידים האחרונים במדינת הממלוכים. אבל כאחת מהווה מצרים גם מעין חיץ מדיני בין שני הקטבים, ארצות אנאטוליה וביזאנטיון באגף המזרחי והאגף המגרבי. עיקר חשיבותה לשמש ארץ מעבר לארץ־ישראל בשביל העולים מהמגרב, שזכו למעמד עצמאי בתוך האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל, ואלה שעלו מהצפון (איטליה ואירופה המרכזית— ׳׳האשכנזים״) ומספרד. במרוצת הזמנים התנוונו העדות היהודיות בארץ הנילוס. מצבן הכלכלי, החברתי והמדיני הורע ומספר הנפשות בה הצטמצם בראשית המאה הי״ט לאלפים אחדים. אכן השתלשלות זו בגורלה של יהדות מצרים מחייבת דיון מיוחד ונפרד, ולכן נרמז אליה כאן רק אגב אורחא, במשפטים אחדים.

השושלת האיובית הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצריםסוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וערב הסעודית. מייסד השושלת הוא אַ‏יוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב

הממלוכים (בערבית: ביחיד: مملوك ברבים: مماليك; פירוש המילה: "נרכש", "נקנה") היוחיילים עבדים שהופיעו לראשונה בשירותם של הח'ליפים של בית עבאס. במהלך שקיעתה של שושלת זו התפשט השימוש בממלוכים גם בקרב שושלות מוסלמיות-אזוריות. הממלוכים הצליחו אף להקים ממלכות עצמאיות משלהם במצרים, בהודו ובאזור בגדאד.

הממלוכים השפיעו רבות על ההיסטוריה של האימפריה המוסלמית וסיפקו השראה גם לצבאות אחרים, דוגמת היניצ'רים של האימפריה העות'מאנית, שגויסו בשיטת הדוושירמה.

בעקבות כל האמור למעלה יתרכז הדיון בשני נושאים: א. השוני בין שתי חטיבות אלה בינן לבין עצמן. ב. השוני ביניהן ובין יהדות המערב ״ספרדים״ ו״אשכנזים״ כאחת — כלומר תיאור המצב הסטאטי והדינאמי בזמן המפגשים בין המזרח ובין המערב. אולם לצורך בירור וחיפוש פתרונות או הצעת השערות לא נוכל לפעמים להימנע מהפלגה לאזורים אחרים ולרדת לנבכי תקופות קדומות בהיסטוריה שלנו. ממילא הדיון יגרור אחריו גם הסקת מסקנות ועיון בהשלכות שהיו לעימות זה גם בשביל זמן מאוחר, ואף למפגש בין המזרח ובין המערב בדורנו ובימינו ממש.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

       

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.  

   ההסתפרדות  של יהודי מרוקו, או הניצחון של המגורשים

אולם באביב 1526 התעוררה מחדש המחלוקת בין התומכים במנהגי השחיטה החדשים לבין המתנגדים להם. האחרונים, בראשותו של הרב חיים גאגין והנגיד שם טוב בן אברהם, החליטו לפתוח אטליזים משלהם, והכריזו על הבשר שנקנה באטליזים שבהם היו נקוטים מנהגי השחיטה  " הקסטיליאניים " בשר טרף.

אך לא צעד זה, ואף לא האיומים בהטלת חרם נגד התושבים שפקדו את האטליזים של המגורשים, וגם לא קריאותיו של הרב גאגין, הצליחו לשנות את מהלך המאורעות, דהיינו, אימוצם הבלתי הפיך של מנהגי השחיטה על ידי הרוב המכריע של יהודי פאס, עד כדי כך שאטליזי התושבים נותרו ריקים מלקוחות.

למען שלום בית ולאחר ש " הופקר " על ידי כל נכבדי התושבים, ביניהם הנגיד החדש שאול בן רימוך, לא הייתה בשנת 1535 לרב גאגין ברירה אלא להיכנע לטיעוני מתנגדיו, אחרי שמועצה שהורכבה מרבנים מגורשים ותושבים קבעה שמנהגי המגורשים היו כשרים למהדרין.

אם כי לכאורה מחלוקת זו הצטיירה כעימות חזיתי בין המגורשים לתושבים, הרי התהפוכות שעבר ויכוח זה בין ליברלים לשמרנים, ובייחוד פתרונו, מוכיחים, עם זאת, שלא היה כאן אלא קרב מאסף מצד מיעוט של תושבים, שלא שבעו נחת מהשתלטות של " התושבים החדשים ", שנגעה לכל התחומים של חיי הקהילה. למעשה הסימביוזה בין שני חלקי האוכלוסייה היהודית הייתה במצב כה מתקדם, עד שלא היה, בעצם, קו מבדל אמיתי בין שני המחנות. שכן הן התושבים והן המגורשים מצאו את עצמם תכופות בצוותא באותו צד של המתרס. כך למשל, בראש מחנה הליברלי של המתירים, שדחו את טענותיהם של השמרנים, עמד רב מקרב התושבים, יהודה בן זכרי.

במקביל בראש מחנה השמרנים עמד המגורש הרב אברהם ביבאס, יחד עם הרב חיים גאגין, אשר למרות היותו ממוצא " פאסי " ותיק, לא היה פחות " ספרדי " ממתנגדו, שהרי הוא קיבל את כל חינוכו בקסטיליה, ואכל כל חייו, כפי שיעקב רוזלס העיר על כך, בשר שנשחט בשחיטה " ספרדית ".

כך הדבר לגבי רבי שמואל אבן דנאן, שמוצאו היה ספרדי, אם כי הוא נתפס כאחד ממנהיגיהם של התושבים. תוך כדי הגנתו על השחיטה המקומית הרחיק לכת עד כדי פנייה אל הרשויות הציבוריות וביקשם להתערב בסכסוך. המגורשים הצליחו עם זאת, ובלא קשיים מרובים, לסכל את מאמצי יריביהם, בהיותם מבוססים כהלכה בנוף הפוליטי המרוקאי, ובאמצעות נכדיהם, משה אבוטאי ויעקב רוזלס, הם דרשו את התערבות המלך אבו חסון. 

מכל מקום, לאחר שנסתיימה פרשה זו, שכך העימות בין התושבים למגורשים, אשר לאט אך בבטחה רכשו לעצמם מעמד מכריע בחיי הקהילה. התושבים המשיכו ללא ספק לשמור בקנאות על כמה ממנהגיהם, למשל בענייני נוסח התפילה. אך בדרך כלל, ועד כמה שדבר זה ייראה פרדוכסלי, היו אלה הם שנקלטו והשתלבו בקרב המהגרים, ולא להיפך. מכל מקום, המיזוג בין התושבים לבין המגורשים היה הדרגתי. זהו, לפחות, הרושם המתקבל מעיון בתקנות של הרבים הקסטיליאניים של מרוקו מאז 1494.

ב 1545 רב התושבים שמואל אבן דנאן הסתפק בהקראת התקנות שנוסחו על ידי הרבנים הקסאיליאניים בפני ברי בית הכנסת שלו, חמש שנים מאוחר יותר רואים את חתימתו ואת חתימת עמיתו מבין התושבים, מחלוף בן אסולין, מתנוססות על התקנות שחוברו ואושרו על ידי רבני המגורשים, ולאחר מכן אנו רואים את שניהם, ורבנים אחרים מהתושבים חותמים יחד עם רבני המגורשים על תקנות שנוסחו במשותף ביניהם.

יתר על כן, נראה שבהשפעת המגורשים העדיפו רבני מרוקו את פסיקותיו של אשר בן יחיאל – הראש, כל אימת שהתעוררה מחלוקת הלכתית בין הפסוקים, על שני עמודי ההלכה, הרמב"ם ואלפאסי – הרי"ף. מצב זה נשאר על כנו עד למחצית השנייה של המאה ה-16, כאשר את מקומו של אשר בן יחיאל תפס חכם ספרד אחר, יוסף קארו, בעל ה " שולחן ערוך ". ראוי לציין בהקשר זה, שהיה זה רבם של התושבים, שמואל אבן דנאן, שהיה הראשון אשר אימץ את פסיקתו של הרב קארו, אשר הפכה ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

כמו בכל סימביוזה אמיתית, ההשפעות וההיטמעות התרבותית לא היו חד סטריות אלא הדדיות, ואכן, החל מן המחצית השנייה של המאה ה16 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם ביהודית ספרדית והעדיפו עליה את הערבית או היהודית-ערבית. בנוסף לכך, החל מ 1550 אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים, למשל, בעניין מימוש הכתובה במקרה של פטירת בן זוג.

חוקרים אחדים ציינו את דבר קיומן של כמה תקנות ב " ספר התקנות " המתירות, בנסיבות מוגדרות היטב, ריבוי נשים ומאפשרות למשל לבעל להינשא בשנית, כאשר בשל סיבות כמו עקרות אין לזוג ילדים אחרי עשר שנות נישואים. כלום הייתה סטייה זו מנורמות המונוגמיה סימן ברור להשפעת הסביבה המגרבית על המגורשים ? אין הדבר ודאי כלל ועיקר,  שכן הוכח מעל לכל ספק שה " חרם דרבנו גרשם ", שאסר על הביגמיה בקהילות אשכנז, לא אומץ מעולם על ידי יהודי ספרד ולא קוים אלא באורח חלקי בלבד בקסטיליה ובארגון.

לכן, אף כי הביגמיה הייתה בסופו של דבר תופעה שולית ביותר, הרי היא התקיימה בקרב ביהודים הספרדיים לפני הגירוש, למרות חוקי המדינה שאסרו על קיומה.

כתוצאה מכך יש לקבוע, שבתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, לא היה למגורשים כמעט צורך להסתגל למנהגים ולכללים של סביבתם התרבותית החדשה. יחד עם זאת, אין ספק בכך, שבהשפעת המגורשים, הפכה המונוגמיה גם אצל התושבים לנורמה, וריבוי הנשים נעשה חריג. השפעה זו פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים, וכך בהדרגה " הסתפרדה " כל יהדות מרוקו.

התפיסה הגיאו-תרבותית של המרחב המגרבי, כפי שהייתה מקובלת אצל רבני מרוקו בסוף המאה ה17 ובתחילת המאה שלאחריה, אינה מותירה מקום לכל אי הבנה בעניין זה. מהים התיכון ועד שולי מדבר סהרה, למעט כמה " כיסי התנגדות " בפנים הארץ ובדרומה, הפך מערב המגרב כמעט בכללותו לאזור קסטיליאני.

כך כתב בהקשר זה הרב יהודה בן עטר – 1656 – 1733 בתשובה לשאילתה שהגיעה אליו מארץ ישראל בענייני ירושה.

   " ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהילות פאס המגורשים מקאשטילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיו במראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה דהיינו אותם שהם מזרע הק"ק המגורשים עושים כמנהג הנזכר ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן… אבל כל שאר ארצות המערב פאס ותיטואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים. וכן קהל קדוש שאבילייאנוס אשר בדובדו גם כן עושים כמנהג המגורשים אבך קהילת קודש תאזא יש להם מנהג משלם…."

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

בנימין משה מיוחס ס״ט

מודה אני ח״מ שליחא דרחמנא מרבנן תקיפי ארעא ירושלים דדאיבה איך אמת ויציב מידי עברי פה העירה צפרו יע״א התחננתי ודברתי לפני הק״ק קהל צפרו הנד שיעשו זכרון לירושלים תוב״ב (בשנת שס״ג הותקן בפאס שבמרוקו… לגבות מגביות מיוחדות לטובת ירושלים בשמחת נשואין ובברית מילה…)לבלתי תשכח מהם כמאמר המשורר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וישמעו לקולי כי מצאתי חן בעיניהם

לארבע ארצות ירושלים תוב״ב חברון וצפת וטבריה הי״ג המחצית תטול ירושלים והמחצית יתחלק לשלשה ארצות בשוה. ונם קבלו לגבות טאסיא באחד באדר זכר למחצית השקל וכן ביום פורים וכן כשיגיע איש לפרק הבונס ביום חתונתו יום החופה עצמה וביום שמחת לבו כשיולד לו בן זכר ביום המילה עצמה ובן ביום חנוך בנו למצות תפילין יפרוש מממונו נדבה ככל אשר ידבנו לבו המעט הוא אם רב לזכות ירושלים תוב״ב דוקא כאשר כתוב הכל באורך בהסכמת הקהל יש״ץ, הן עתה מניתי בכח המסור בידי מרבנן תקיפי ארעא ירושלים בבית הכנסת הגדולה מניתי את המו״ן הר' אברהם אלבאז נר״ו, ובבית הכנסת הנק' צלא דלחכם מניתי את החכם השלם הדרם כהה״ר שלמה אביטבול נר״ו. ובבית הכנסת הקנ' ע״ש אתאגיי מניתי לישראל יעקב עולייל ובעד האלטאסא של אחד באדר ופורים והחופה והמילה וחנוך תפילין וכיוצא מניתי בב״ה הגדולה לה״ר אהרון הכהן נרו׳ ובב״ה דלחבם מניתי את החכם השלם כהה״ר יהודה אלבאז נרו׳ ובב״ה דתאגיי מניתי החכם השלם כהה״ר מאיר צבע נרו׳, האנשים האלה בכללותם הם יעמדו על הפקודים לגבות האלטאסאות כאמור ורשות נתתי להם בכח המסור בידי לקבוץ הבל ולתתם בעסקאות במשכונות כפי הנראה להם כפי העת והזמן והכל יהיה מונח בידם לתועלת כללות ירושלים תוב״ב והאמנתי להגזברים הנז' ולב״ך עלי ועב״ך ועל כללות ירושלים נאמנות גמורה ומפר כשע״ך בלי לחייבם שו"ש ק״ו וג"ש וחיים לעולם והכל יהיה נדון כפי ראות עיני דייני צפרו יע״א וגם נתתי רשות לכהר״י אלבאו הנז' שאם יראה אחה גזבר מבני חבורתו שאינו עומד עמידה שיש בה הידור שיעמיד אחר תחתיו כפי ראות עיני הדיינים ולראית האמת והצדק ח״פ צפרו יע״א בחדש תמוז שנת וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח לפ״ק כ״ד צעיד המשתלח חוץ למקומו הוא נח.

בנימין משה מיוחס ס״ט

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

אך פרט לתעסוקה, העיקה גם בעיית השיכון. ראשוני העולים מילאו את הערים הערביות הנטושות, אך מחנות העולים היו עדיים מלאים. עולים מעטים מאוד הצטרפו לקיבוצים והקליטה במוסדות עליית הנוער, הייתה מוגבלת ביותר.

על כן, ב-10 באפריל 1949, כינס לוי אשכול בביתו, ישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית, שבה השתתפו גם בן גוריון ושר האוצר, אליעזר קפלן. " אני מביא לכם ", אמר אשכול, הצעה מהפכנית : לשים קץ למחנות ולהקים תחתם שכונות עולים, לתקופת מעבר בלבד ועל פני הארץ כולה.

היוצא – יוצא, ואחר לא יבוא תחתיו. במקום חיים של בטלה מאונס, יעמדו העולים ברשות עצמם ויחיו מיגע כפיהם. נעודד אותם לאחריות וליוזמה. ברור כי לא ביום אחד נעמיד אותם על רגליהם. ולא ביום אחד נבנה את כל המעברות.

אך כל יום שעובר ללא מעשה, הוא חטא. ארבעה ימים לאחר מכן, קמו עשר המעברות הראשונות. במשך השנים גדל מספרן ל – 123 מעברות, שבהן התגוררו 180 אלף נפש.

העלייה ההמונית חייבה יתר תיאום בין הממשלה והסוכנות היהודית. על מנת להבטיח קליטה טובה יותר, הוקם ב-15 במאי 19502 ה " מוסד לתיאום " בים הממשלה והנהלת הסוכנות. מצד הממשלה השתתפו בגוף זה – ראש הממשלה ושרי האוצר, העלייה ועבודה.

ואילו מצד הסוכנות היהודית השתתפו בו – יו"ר ההנהלה, הגיזבר, יושב ראש נחלקת העלייה והקליטה ונציג הקרן הקיימת לישראל, כמשקיף. במסגרת תיאום זו, קיבלה על עצמה הממשלה לטפל בשיכון העולים, שעוד שהסוכנות היהודית נשאה בעול העלייה, הקליטה וההתיישבות.

תוך זמן קצר, הויכוח בין בן גוריון לבין מחייבי " ויסות העלייה ", הועבר להכרעתו של ה " מוסד לתיאום ". מאחר שבאותה תקופה לא נמצאו מקורות עלייה אחרים, נסב הויכוח סביב העלייה מצפון אפריקה. שר האוצר, אליעזר קפלן, טען כי מכלל העולים מצפון אפריקה, רק 15 אחוז הם גילאי 17 – 40 והיתר חולים וקשישים.

אך בהסתמכו על נתונים שסופקו לו על ידי המטה הכללי של צה"ל, דחה בן גוריון בתוקף את ההצעה לצמצם את העלייה. הוא אמר כי " החיילים בני צפון אפריקה, הם חומר אנושי מעולם והם מאיישים כשמונים אחוז מכלל חיילי החי"ר בצבא. 

אף על פי כן, בגבור המצוקה הכלכלית, הונהג בשלהי 1951 " משטר עלייה " שסימל, למעשה, את פתיחתו של " עידן הסלקציה ". עקרונות הסלקציה אושרו בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-18 בנובמבר 1951. תשעה ימים לאחר מכן, ב-17 בנובמבר, אושרו עקרונות אלה גם בישיבת ה " מוסד לתיאום ".

עקרונות אלא קבעו בין היתר : לגבי הארצות בהן אפשרית בחירת המועמדים לעלייה, כגון – מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, הודו, איראן, ארצות אירופה המרכזית המערבית, קובעת הנהלת הסוכנות היהודית את ההנחיות הבאות :

1 – שמונים אחוז מן העולים מארצות אלה, צריכים להיבחר מקרב המועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות שהמפרנס בהן הוא עד גיל 35.

2 – מועמדים אלה, פרט לבעלי מקצוע ולבעלי אמצעים לשיכון עצמי, צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים ימים.

3 – אישור העלייה יינתן למועמדים רק לאחר בדיקת רפואית יסודית, בהשגחת רופא ישראלי.

4 – עשרים אחוז מכלל העולים מאותן הארצות, יוכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שהם יתלוו למשפחות שהפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בישראל.

5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה בדבר יכולתו ונכונותו של קרוב המשפחה לקלוט את העולה.

אחד האידיאולוגים של " משטר העלייה " באותה תקופה היה ד"ר חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות ולשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל. ד"ר שיבא היה הרופא האחראי על מחנות הפליטים בקפריסין ועל פי בקשתו של בן גוריון הוא סיים את שירותו בצה"ל, כדי לארגן את משרד הבריאות ולהכשירו לקליטת העלייה הגדולה.

אך כנציג משרד הבריאות בקביעות ה " מוסד לתיאום ,, תקף ד"ר שיבא בקביעות את יו"ר מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, והאשים אותו כי כל עניינו הוא להפגין הישגים, מבלי להתחשב כלל בכושר הקליטה של המדינה.

הוא מאר כי בגל העלייה הראשון, למחרת העצמאות, היו ב " שער העלייה " ליד חיפה ובמחנות העולים האחרים – 17 אלף נכים, 11 אלף משפחות ללא מפרנס ו-24 אלף עולים שהיו מעל גיל 60. אלה היו אמנם ניצולי השואה, " אך בגרמניה לא הייתה לנו שליטה, אף לא בעיראק.

אך ביחס לעלייה ממרוקו – הברירה בידינו. יש למנוע עלייתן של משפחות ללא מפרנסים ולאסור בואם של חולים ונכים על חשבון העם היהודי. ( הערה שלי – כנראה שהעם היהודי ממרוקו, לא נכלל לפי הפרמטרים של שיבא, כעם יהודי, הוא פשוט לא ידע ולא יידע לעולם מה הוא העם היהודי ממרוקו ).

המאבק בין מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית הלך והחריף, כאשר ד"ר יוספטל מצדד בגלוי בעמדתו של ד"ר שיבא והצטרף לתביעתו להאט את קצב העלייה " מטעמים רפואיים ". שיבא הזהיר מפני האפשרות שהמחלות המדבקות במחנות העולים, יתפשטו למרכזי היישוב היהודי הוותיק בארץ ויפגעו בבריאותו.

כדי לחזק אזהרה זו, הסתמך ד"ר שיבא על חוות דעתו של ד"ר סטיבנסון, מגדולי הגנטיקאים בבריטניה,שטען כי סקוטלנד ירדה בזמנו מגדולתה, יען כי לא ידעה לשמור על רמתו האינטלקטואלית של האדם שלה.

בעזרת נימוק " תורשתי " ביקש שיבא להוכיח כי אם אחוז הפגועים בגופם ובנפשם יהיה גדול – עלול הדבר לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד. 

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

מסים

במאה הי׳׳ז וביותר במאה הי״ח,הוכבד עול המסים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית במארוקו. מאז הפכה שומת המם וגבייתו למוקד של מתחים בקהילה. היו עשירים שניסו להתחמק מלישא בנטל, בחסות השלטונות והמקורבים למלכות . וכן נסיונות להכליל ברשימת משלמי המס,גם את אלה שמקדמת דנא היו פטורים מתשלומי מס, כמו תלמידי־חכמים ומשרתים בקודש . נסיון לחלוקת המס בצורה שמכבידה יותר על הבינונים ומקילה על העשירים , ועוד. ואכן הרבנים גילו אומץ ועוז רוח לעמוד נגד כל שינוי לרעה,שיפגע במשרתי הקודש ובפשוטי העם . הם עמדו על כך שהשומה להערכת מס,תיעשה על ידי ועדה מורחבת של שנים עשר אנשים, וגם לאחר קביעתם תשמר לנישום הזכות לערער, וערעורו יתקבל לאחר שיצהיר על ההון שיש לו בשבועה .

 השומה תקבע רק לפי הממון והרכוש ולא לפי נפשות, כמו־כן עמדו על כך, שתלמידי חכמים ומשרתים בקודש יהיו פטורים מכל מם . כנראה להוכחת טענתם ולחיזוק עמדתם, העתיקו גם תקנה קדומה שנתקנה בירושלים,ואשר עליה חתמו חכמים מכמה דורות בין השנים הרס׳׳ט- הת״ח (1648-1509) הפוטרת תלמידי חכמים מתשלומי מס,ואשר נדפסה בשנת התי״א (1651). התקנה הובאה למארוקו בידי אחד השדרי׳׳ם, והיא הועתקה ואושרה על ידי חכמי פאס הרשומים בשנת התס״א , שנה שבה המלך אסמאעיל הטיל על היהודים מס מיוחם בסך מאה ככרות . (יש לציין שהתקנה הירושלמית השתמרה והגיעה לידינו רק מהעתקות שנעשו במארוקו) . מתוך ספרות השו״ת מתברר ששחרור תלמידי חכמים ממס ( במיוחד האמידים שבהם),לווה במאבק מתמיד גם בארצות אחרות. עם זאת יש לציין שחכמי מארוקו היו מאוחדים בדיעה,לפטור תלמידי חכמים מכל מס,כולל מס הסיגא .דבר שרוב רובם של חכמי ישראל במזרח היו מאוחדים בו. אך נשמעו מדי פעם דעות חורגות של חכמים נגד שחרורם של תלמידי חכמים ממס. ידועה דעתו של רבי דוד בן זמרא המצדד בחיובם בתשלום מס. אם כי הם נהגו לשלם מס הסיג׳א על בשר, שמן, בורית, חמאה, פחם ועראק, זאת כנראה מרצונם החופשי,מאחר שהדבר התבטא בסכום מועט .

הקהילה דאגה לעניים . ולא רק לעניי העיר אלא גם לעניים המגיעים מחוץ לעיר "… מצורף לזה העניים האומללים בבואם לכאן הנה הם נשארים למקרה ופגע אין מנהל לה ואין מאסף אותם הביתה והם הולכים ושבים בפחי נפש וכן לא יעשה…״ . גם למענם תיקנו היטל על הקרביים – חלקי הפנים של הבהמה .

בעטיים של המסים הרבים וכדי לממן את ההוצאות המרובות של הקהילה תוקנו היטלים – סיג׳א על המצרכים בשר, שמן, בורית, חמאה, ועוד . ההכנסה מהיטלים אלה,נועדה לכסות את ההוצאות השוטפות של הקהל, צורכי העניים. וחלק מזה הפריש הקהל כעזרה לתשלומי מסים לשלטונות . בתקנות מובעת הדאגה לכל בני הקהילה, כולל העשירים.וניכרת השאיפה לסייע לאחרונים,מאחר ובאותם הימים מלבד ההטלות הכלליות, היו השלטונות גם נטפלים לעשירים,ומטילים הטלות מיוחדות על עשירים מסויימים, דבר שרוששם.

לכן תוקנה תקנה, שבה הקהילה רואה עצמה עריבה ונושאת באחריות לבטחון רכושו של כל אחד מתושביה, שהשלטנות יטילו עליו הטלות. וכל היטל שיוטל על אחד מבני הקהלה, ייחשב כאילו הוטל על כל הקהילה, וכל הקהלה תשא בפרעונו. והוא עצמו ישלם רק חלק המגיע ממנו,לפי הערכה כללית של כל משלמי המס .מתקנה אנושית זו בולט צו החיים של היהדות לפיו ״כל ישראל ערבים זה לזה״ . רק בזכות האחדות והעזרה ההדדית, שבה הצטיינו בני ישראל, יכלו להחזיק מעמד מול כל נוגש ואוייב בכל ארצות גלותם.

הגנת הצורכן

פגעי הטבע הרבים שהיו במחצית הראשונה של המאה הי״ח,בצורת דלדול היבול, גרמו למצב כלכלי קשה, שבעקבותיו נתגלו בקיעים במוסר המסחרי. הפקעת מחירים, רמאות בטיב הסחורה, תחרות בלתי הוגנת בין הסוחרים, אונאה ועוד. על כך מצוי מידע בתקנה של שנת התפ״ו( 1726) . שבאה לתקן את המצב בהצבת מפקחים על השווקים, ובהטלת היטל מיוחד על הסוחרים לטובת עניי העיר .

יש לציין שהתקנה נגד מוסרים ומלשינים שנמצאת במרבית קובצי התקנות של שאר קהילות. איננה מופיעה בתקנות פאס, יתכן וזה מוכיח על רמתם המוסרית של כלל היהודים בפאס. אם כי בספרות השו״ת של חכמי התקופה במארוקו, נזכרים גם מקרי מלשינים. כנראה שאלה היו חריגים ונדירים, והרבנים טיפלו בהם בדרך ההלכה המקובלת ולא הצטרכו לחוקק תקנה מיוחדת בנושא.

ארץ ישראל

למרות מצבם הקשה, לא ויתרו יהודי מארוקו על הושטת עזרה לארץ ישראל ״…ועם היות הקהלות הקדושות קהלות פאס יע׳׳א בצער בלחץ, מופלג קמנו ונתעודד ללקט שבולי החסד בני קהלנו…״.בשנת השס״ג (1603) תיקנו תקנה המבטיחה הסדרי גביה נאותים לטובת ירושלים .

החינוך

על הרקע שתיארנו, יהודים רבים הוציאו את בניהם מבתי-הספר בעודם קטנים,ומסרו אותם כשוליות אצל בעלי המלאכה "… ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשאליית (= מסרקות ברזל לצמר) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעים לקרות קרית שמע ולהתפלל…״, התקנה קובעת איסור בחרם להעסיק הן בשכר הן בחינם נערים שטרם עשו בר־מצוה,וגם אחרי הבר־מצוה מוטלת החובה על המעסיקים לפקח עליהם,ולזרזם שיתפללו עם הציבה/ מעין חוק חינוך חובה .

בתקנות החדשות לא דנו במרבית הנושאים הנ״ל, מפני שלא נהגו בימיהם או מחוסר סמכות. אמנם בעיית החינוך תופסת מקום נכבד בדיוני מועצת הרבנים . בראותם שהחינוך הדתי הולך ופוחת מיום ליום,ואת מקומו תופס חינוך מודרני המעורטל מתכנים דתיים.כדברי הפתיחה לדו״ח על מצב החינוך הדתי במארוקו: ״דעו נא רבותי שכל כמה שאנחנו מתרשלים ונחלשים, החפשים מתגברים… וכל צעד שאנו עושים אחורנית הם קופצים מיד קדימה למלאתו …", במלה ״חפשים״ מתכוונים לחברת ״אליאנס״, ומשום מה מהרו בכל דיוניהם שלא להזכירה בשמה .

 בפני המועצה עמדו קשיים תקציביים, העדר מורים ומחסור בספרים , והעדר אנשים דינמיים היכולים גם לארגן ולנהל הענינים בצורה נאותה ומושכת. מועצת הרבנים באה בדברים עם ועד הקהלות ויחדיו ניסו לטכס עצה . את גולת הכותרת לפעילות מועצת הרבנים בנושא החינוך היתה הקמת מדרשה לרבנות ודיינות בשנת התשי״ב (1952) , שבה קיוו להכשיר רבנים ודיינים בעלי השכלה רחבה,אשר יוכלו לדבר אל לב הנוער . מאמצים רבים השקיעו בה חברי בית-הדין הגבוה ובמיוחד הרב הראשי. אך אם נשפוט לפי התוצאות, ספק אם נוכל לומר שאכן המטרה הושגה,ויתכן שגם העלית ההמונית לארץ, שהלכה וגברה עם קום המדינה בשנת התש״ח (1948), ואשר הביאה בעקבותיה תחלופה מתמדת של התלמידים, גרמה להצלחה המוגבלת.

 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-חוברת ברית מספר 31  עורך – אשר כנפו

חוברת ברית מספר 31 

עורך – אשר כנפו

חברי המערכת :

ד"ר דוד בן שושן – קנדה

 

054-7339293

אתרן אבוחצירא

פתח דבר
 בשנת 1856, עגנה אונייה בנמל יפו וירדו ממנה חמישים עולים שהגיעו אליה ממרוקו ובראשם רבי משה אלקיים ממרקש.

מאוחר יותר הצטרף אליהם רבי דוד בן שמעון מרבט שגם הוא הגיע בראש תלמידיו ליפו. רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון נפגשו לראשונה בתפילאלת בישיבה שבראשה עמד רבי מסעוד אביחצירא. הם התקבלו לישיבה בשנת 1840 שנת ת"ר לאחר מבחני כניסה אותם עברו בהצלחה.

הישיבה בתפילאלת הייתה קיימת כבר דורות קודמים והתקבלו אליה תלמידים מצטיינים, ושני התלמידים מעידים על עצמם שרק לאחר הצלחה בבחינות יכלו להתקבל לישיבה. הם למדו בתפילאלת יחד עם רבי יעקב אביחצירא בנו של רבי מסעוד ראש הישיבה. בשנת 1884 הגיע לישיבה רבי יהודה ביבאם שנפגש עם רבי מסעוד ושניהם הטיפו לעליה לארץ ישראל מתוך אמונה, שככל שניישב את הארץ נוכל לקרב את הגאולה.

העליה לארץ הייתה מטרתם של רבי משה ורבי דוד יחד עם רבי יעקב אביחצירא, ומכאן צמחה העלייה שלהם ליפו בשנת 1856.

הבאתי סיפור זה על מנת להדגיש את החיבור בין תפילאלת שבדרום מרוקו לעולם היהודי במרוקו וארץ ישראל.

הקשר בין החברים רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון עם רבי יעקב לא נותק וכאשר נפטר רבי יעקב בדמנהור בדרכו לארץ ישראל, נסע מיד רבי משה אלקיים יחד עם תלמידיו רבי יצחק אלבז ורבי אלעזר בו טובו לדמנהור על מנת לטפל בקבורתו.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב ארץ ישראל התבטאה ברצף העליה לארץ ובמיוחד לארבעת ערי הקודש. רבי דוד בן שמעון (הצוף דבש) הקים את הישוב הראשון בירושלים שמחוץ לחומה ועמד בראש הקהילה המוגרבית בירושלים.

השאיפה לגאולה וליישוב ארץ-ישראל מלווה את כל היצירה הדתית של רבני מרוקו, וזה בולט ביצירותיהם של רבני אביחצירא היושבים באיזור תפילאלת.

תפיללאת, דרום מרוקו, הנמצאת במרחק אדיר ממרכזה של מרוקו, ליד מדבר ענקי, הסהרה, הצליחה לשמור על יהודיה ועל קשר מתמיד עם קהילות אחרות. מטרת חוברת זו היא לדון בזעיר אנפין על יהדות תפילאלת וזאת כפתיחה לדיונים ומחקרים נוספים שיבואו בהמשך.

המחקר על חיי היהודים בתפילאלת, ההיסטוריה שלהם, רבניהם, תרבותם ומורשתם עדין לא הושלם. אותם דברים אמורים לגבי המחקר על ההיסטוריה העשירה והתרבות הרב גונית המופלאה של כלל יהודי מרוקו.

עם בואם של יהודי מרוקו לישראל, המחקר על אוצרות התרבות, והמסורות של יהודי מרוקו הוזנח לחלוטין. אפילו רבני מרוקו שהיו נערצים על יהודיה נחשבו כאן, לצערי הרב, כפחותי ערך וכלא משמעותיים. עם השנים, כאשר התעוררה בקרב יהודי מרוקו השאיפה לחזרה למקורות החלו הדברים להשתנות. האוניברסיטאות פתחו מסלולי לימוד על יהדות מרוקו ומורשתה, דוקטורטים נכתבו והמחקר על מאות כתבי היד של רבני מרוקו הוכיח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהם היו רבנים גדולים ועצומים ושמקומם בין גדולי הרבנים של כל הזמנים. אבל כל זה אינו מספיק, ועדין רחוקה הדרך לגילוי כל אוצרות התרבות והתורה שהיו נחלת יהודי מרוקו ושומה עלינו, אנחנו שנולדנו שם, לעשות כל שלאל ידנו כדי להרחיב את המחקר, ולהשאיר לילדינו ולדורות הבאים אחרינו את מלוא תפארתה של מורשת יהודי מרוקו

תודה לידידי אשר כנפו אשר לקח על עצמו את עבודת העריכה וכל ההכנות הקשורות להפקת הגיליון. תודה לכל המחברים המכובדים שתרמו ממחקריהם ותודה לכל מי שסייע להוצאת גיליון ברית 31.

אהרן אגיחצירא

אהרן אביחצירא בן רבי יצחק אביחצירא (בבא חאקי) לשעבר ראש עירית רמלה, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.

 

ברית- בעריכת אשר כנפו..אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

אמנון אלקבץ

העיר תיטואן – ירושלים הקטנה

טמודא – Tamouda)

חוברת ברית מספר 29 – בעריכת מר אשר כנפו

בחירתם של המגורשים בתיטואן, כמו בשאר ערי צפון מרוקו, היתה מהסיבות שנמנו לעיל, וכמובן בגלל דרך הגישה הנוחה מהים התיכון אל תוך רצועת החוף והמפרצים הטבעיים והמוגנים מפני שודדי-ים ומתנכלים למיניהם. מבין המגורשים, היו משפחות רבות שחששו שיד האינקוויזיציה תרדוף אותם עד לכאן, אלה המשיכו בדרכם אל הארצות דוברות הספרדית והפורטוגזית שבאמריקה הלטינית, כמו ארגנטינה וברזיל, והקימו בהן קהילות יהודיות שהמשיכו במסורת אבותיהם. אל קהילות אלה הצטרפו עוד יהודים מתיטואן שברחו מפני הפרעות שהיו מנת חלקה של קהילת העיר.

יהודים אלה הביאו עמם לדרום אמריקה מומחיות מפליגה בתחומי עיבוד עצי השעם, אותם עצי-יער בהם היו מוקפים במקום מגוריהם. מומחיות זו הקנתה להם את הידע בפיתוח שרף העצים ל״זהב האמזונאס" הוא הגומי, שהביקוש אליו גאה באותם הימים. חלק ממשפחות אלה שב לתיטואן כעבור זמן, לחפש בני זוג מקרב אנשי הקהילה, כשבידם עושר רב ובאמתחתם מנהגים אותם אימצו מהעמים האצטקים, כמו מנהגי הקבורה. ואכן בתיטואן אנו מוצאים בית עלמין יהודי עתיק ובו קברים ומצבות המאופיינים לשכניהם האצטקים שבדרום אמריקה.

ההיסטוריה המרה, לימדה את יהודי תיטואן לשמר בקנאות את מורשתם התרבותית והחברתית. התעקשו להימצא במסגרות מוצאם, לרוב, ע"פ משפחותיהם, והמשיכו לחיות את יהדותם בחשאיות אליה התרגלו כתוצאה משלטון האימים של האינקוויזיציה, וכן מחשש מפני התבוללות וטמיעה בקרב המוסלמים, כפי שחוו אותה בטרם הגירוש מספרד. הבית היה עיקר המפגש המשפחתי, ואילו החברתי, נערך תמיד בגנים, לאורך השדרות, בבתי הקפה ובעיקר בבתי הכנסת. לא נהג אצלם "הבית הפתוח" בפני בני הקהילה. בבתיהם שמרו בקנאות על פרטיותם, גם בפני קרוביהם, על אחת כמה וכמה, בפני זרים.

את עושרם או דלותם, העדיפו להשאיר סמויים מן העיין. גם אם אורח הוזמן אל ביתם, קימצו בתקרובות לכבודו. מהיותם אורחים בארץ מוסלמית, היו חייבים להתאים את עצמם לשפת המקום, יחד עם זאת, השתדלו לשמר את השפה הספרדית הקשטילאינית. בינתיים התפתח ביניהם ניב של ספרדית- יהודית מיוחד המשלב את הספרדית, הלאדינו היהודית, העברית והערבית המוגרבית, זהו הדיאלקט הספרדי הידוע כ״חכיתייה׳, , שהקיף את כל צפון מרוקו. בתקופת הפרוטקטוראט הספרדי בצפון מרוקו, דחו יהודי תיטואן את שפת "החכיתייה" ושבו ללשון הספרדית הקשטיליאנית, ולזכרונותיהם הנעימים מהעבר הלא רחוק בשהותם בקשטיליא.

רק עם תום הפרוטקטוראט, שבו אל "החכיתייה", בה הם ראו את השפה שיש לשמרה עבור הדורות הבאים. שפה זו עשירה מאוד במשלים ובפתגמים ספרדיים-יהודיים רבים ומגוונים. יש בה מן חוכמת החיים ברמזים הלקוחים מהמקורות היהודיים, ומחיי היום-יום של הקהילה. גם אותם יהודי תיטואן שהרחיקו נדוד אל המחוזות שמעבר לים, והגיעו עד העיר "בֶלֶם" שעל גדות האמאזונאס שבברזיל, משמרים עדיין את שפת הייחכיתייה", ממשיכים לפעול במתכונת של קהילת האם שבתיטואן, ונושאים בגאווה את שמות המשפחה המיוחסים, כמו בנדאלאק, ביבס, אלמוזנינו, אבודראהם, קוריאט, חדידה, נהון, טוראל, פלקון, בנגיו ועוד.

 כשם ששימרו את שמות המשפחה ואת שפתם, כך גם שימרו את המנהגים אותם הביאו עמם מספרד, ונהגו מנהגים אחדים שונים ממרבית שאר הקהילות, שהפכום לתקנות מחייבות, על מנת לשמור שהמסגרת היהודית לא תפרוץ. בין היתר, הכניסו בשוליה של הכתובה שנותן החתן לכלה, נוסח משלים האומר:"… ומתחייב לעשות ולקיים כל הכתוב כפי מנהג אבותינו, קהילות הקודש המגורשות מקשטיליא, ינקום נקמתם ה,, ויחון ויחוס ויחמול על שארית פליטתם… ״. כ"כ נהגו שלא להכריז בפומבי מי משלם את המיסים הגבוהים ביותר בקהילה, אלא להטיל על העשיר ביותר מיסים בשיעור השווה לשני לו בעושרו, כדי למנוע את זיהויו, בעיקר בגלל עינם הבוחנת של השלטונות. מפאת רגישותם של בני הקהילה העשירים אל דלת העם, הביאה אותם למצב שגזרו על עצמם שלא להתעטף בטלית בימי חול, זאת כדי שלא לבייש את אלה שאין ידם משגת לרכוש טלית גדול. כמו-כן לא נהגו המשפחות להזמין אחת את השנייה לליל הסדר, על מנת שכל אחד יזכה לארח בביתו את אליהו הנביא, זאת ועוד מנהגים מיוחדים להם.

תיטואן הפכה למרכז דתי רוחני שבראשו עמדו גדולי תורה מצאצאי המגורשים. הראשון לרבנים הראשיים בעיר, היה ר׳ חיים ביבס שהגיע בשנת 1530, מפאס לתיטואן, והקים בה בית־דין ואת הישיבה הראשונה. בית הדין המקומי היה אחד מחשובי בתי הדין במרוקו, שהפך ליייצואן" של רבנים לערי מרוקו השונות, ואף לקהילות יהודיות ספרדיות אחרות ברחבי העולם. אחד מרבניה נשלח לקהילת יהודי טיביליסי שבגרוזיה שהיו על סף התבוללות, והשיבם למקורות. כך קרה גם אצל יהודי בוכרה, שרבנים שהגיעו אליה מתיטואן, עצרו את התבוללותם שהיתה בשלבים שלקראת אבדן הזהות היהודית.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר