רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה – מתוך ספרו של יששכר בן עמי – הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו
הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס- האוניברסיטה העברית
ירושלים – תשמ"ד
40.135 ״פעם מוסלמי אחד מצא את עצמו במקום הקדוש ואמר משהו נגד היהודים. הוא התעוור. כל פעם שהסתכל לכיוון הצדיק, היה רואה. כשהסתכל לכיוון ביתו לא ראה כלום. כאשר התעייף, פנה לקדוש והבטיח שכל שנה, ביום ההילולה, יביא שתי חבילות עצים לקדוש. בהילולה הביא את העצים. רצו היהודים לשלם לו, אבל הוא סיפר כל מה שקרה לו. מוסלמי אחר גנב משהו מהמקום הקדוש הזה. כל פעם שרצה ללכת בכיוון ביתו, עמד בפניו נחש. עד שהתעייף והחזיר את מה שגנב. הוא ביקש סליחה ורחמים״.
41.135 ״אני, בני הקטנים הראשונים לא נשארו בחיים. החלטתי להשתטח על קברו של הצדיק. הבאנו שני כבשים לשחיטה, ובלילה השארתי ליד המציבה את החגורה שלי, באותו לילה, עליו השלום, אני חולמת, והנה אני נמצאת בין המון יהודים שבאו לחגוג את ההילולה. והוא מחפש אותי בין האנשים, עד שמצא אותי ונתן לי שלוש חתיכות בשר. שמתי אותן בין שדי והן מטפטפות דם. מספרים שבשר חי בחלום לא סימן טוב. בבוקר סיפרתי את החלום הזה לד׳ אברהם אלכטאט. אמר לי שאני עומדת ללדת שני בנים. כך היה. בן ראשון קראנו לו דוד והשני משה. אחריהם ילדתי את הבת שלי סעדה, הגרה בבית־ שמש״.
42.135 ״פעם אחת, בזמן מגיפת הטיפוס, קיבלתי מחלה זו. היה לי עגל כי היתה לנו פרה, ואני בעצמי נהגתי לחלוב אותה, כדי שלא לקנות חלב מהמוסלמים. אני בעצמי עשיתי גבינה ולבן לבני. לילה אחד, עליו השלום, נכנס [הקדוש] עם אנשים ואני אז הייתי חולבת וגוססת. בלילה הוא נכנס עם ארבעה אנשים, לקח סכין שחיטה ביד ימין וביד שמאל החזיק פנס. הוא שם את הפנס על ראשי. בפנס היה נר גדול. נדמה לי שעמדו לשחוט. שאלתי את עצמי ואמרתי להם: מה אתם עומדים לעשות לנו? לכו לשוק של הכפר תלוואת, ושם תקנו בהמה לשחיטה. שלושת האנשים יצאו ונשאר הוא, עליו השלום. החזיק את הפנס הזה ביד שמאל, וביד ימין החזיק סכין השחיטה עם ידית לבנה… אמר לי: לו לא רחמתי עליכם, הייתי שוחט עכשו את חמשת האנשים הנמצאים כאן. היינו שלושה בניס, בעלי ואני. שאלתי אותו: למה? ענה שלא נותנים לו כבוד. צעקתי. התעורר בעלי וסיפרתי לו שהצדיק ר׳ דוד ומשה בא לי בחלום. הוא היה לבוש זוכה לבנה ומעליה לבש גלימה כחולה, כמו חכמי משפחת אביחצירא. על ראשו היה כובע אדום עם קאווק שחור. באותו רגע שצעקתי התעורר בעלי.
הדליק גפרורים. הלך לקיר ונדר כבש לאדוננו ר׳ דוד ומשה, עליו השלום. ומאותה שנה נוהגים אנחנו לערוך הילולה לר׳ דוד ומשה, בה שוחטים ומדליקים כוסות. ואפילו אין לנו מה לאכול, קודם כל ההוצאות להילולה, בללאה ובסידי, ר׳ דוד ומשה אלעזיז [היקר]. מאותה שנה, אנו עורכים הילולה, מדליקים כוסות כל יום שני, חמישי, ליל שבת וראש חודש. במוצאי שבת, יש לי עשר כוסות ועוד שתיים להורים״.
43.135 ״היה בקדוש עץ ירוק שצמח מתוך אבן, זו שקדיה. אנו נוהגים לעשות תספורת לבן כשהוא בגיל שנה. אנו שוקלים את השיער שלו, ותורמים כסף במשקל השיער, וזה כדי שנוכל לשים את השיער בקמיע על הילד. זה מוכרה. גם בת אותו דבר. בללאה ובסידי. מי שאינו יכול, מביא סעודה וחוזר״.
44.135 ״יהודיה אחת קיבלה את המנה שלה מהסעודה. וכששאלו מי לא קיבל את חלקו בבשר, הושיטה את ידה וביקשה בשר. נתנו לה והיא לא יכלה להחזיר את ידה לגופה. הבשר נדבק לידה. כל האנשים לא ראו אותה. והיא נדרה שהיא תשחט, ורק אז השתחררה ידה והבשר נפל מידה״.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-היהודים באים.
קורת היהודים בצפון אפריקה
נתן א. שוראקי
היהודים באים.
לשווא ננסה לקבוע בדיוק אימתי נוסדו מושבות יהודיות באפריקה התיכונית. מקובל בדרך כלל, כי המושבות החשובות הראשונות הוקמו לאחר חורבן בית ראשון וכי בד בבד עם הגירוש הראשון מיהודה בָּבֵלה היו מן התושבים שפנו למערב.
ממלכת יהודה שרדה מעל 130 שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל בתקופה זו קרסה האימפריה האשורית והמעצמה האזורית הפכה להיות ממלכת בבל. בשנת 597 לפנה"ס, נבוכדנצר השני מלך בבל, ערך מצור על יהודה והגלה את יהויכין ועוד 10,000 אנשים מהעם. נבוכדנצאר המליך את צדקיהו כמלך על יהודה, אחרי שיהויכין הוגלה. בעקבות כריתת ברית של צדקיהו עם המצרים בשנת586 לפני הספירה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש, והגלה את מרבית העם (כולו למעט דלת העם) לבבל. חורבן בית המקדש וגלות בבל מסמלים את סוף ימי בית ראשון.
מסורת רופפת זו מקובלת הייתה בכמה קהילות, כגון זו של ג'רבה. מרסל סימון שקיבל נקודת מוצא זו, מותח בכל זאת ביקורת על סברתו של נחום סלושץ, שביקש לראות בכך תופעה של התנחלות במלוא מובן המלה.
מכל מקום, ברי כי הדבר המאשר את קדמות התיישבותם של יהודים במגרב הוא קיומו המתמיד של יישוב יהודי דובר עברית, סברה שהועלתה פעמים הרבה. המתיישבים הראשונים, שעזבו את ארץ ישראל בטרם תירש שם הארמית את העברית והתיישבו בסביבה פונית, הוסיפו להזדקק ללשונם המקורית, שגם מובנת הייתה לאחיהם שכניהם החדשים
הם נושבו בארץ בה יכלו לשמור על לשונם, ולמצוא במידה ידועה אותו אקלים, שלא מכבר נאלצו לנטוש.
אכן, בכל הזמנים קיימו המושבות היהודיות במגרב מגעים הדוקים ביותר עם ארץ הקודש. התלמוד מספר על מסעות שערך שם רבי עקיבא, במאה השנייה לספירה, שלבטח הפיח באזור זה את רוח המרי נגד רומא.
כמה וכמה מחכמי המשנה נולדו בקרת חדשת ( רב יצחק, רב חנא, רב אבא ) בפיסקה אחת, מוזרה עד מאוד מסביר הלל ש " רגליהם של אפריקיים רחבות מפני שדרין בצעי המים ", המרובים בארצם.
ידיעת העברית, ומן הסתם גשם שימושה בקרב יהודי המגרב, עמדו בעינם עד ראשית המאה החמישית לספירה. ידוע, שפולמוס איגרות התגלע בין היירונימוס הקדוש לבין אוגוסטינוס הקדוש בדבר תרגום המלה קיקיון ( קיקיון דיונה ) ( הִיֵירוֹנִימוּס הקדוש (347?-420?), שמו המלא: סופרוניוס אוזביוס היירונימוס (Sophronius Eusebius Hieronymus), ידוע בצורה האנגלית של שמו, ג'רום הקדוש (St. Jerome). אב כנסייה נוצרי, יליד אסיה הקטנה.)
אוגוסטינוס הקדוש עצמו פנה אל יהודי העיר הקרויה Oea, שיכריעו בדבר, והללו הפריכו את פירושו של היירונימוס. טרטוליאנוס אף הו, כאוגוסטינוס, משכנענו בעדותו, כי ימים רבים לא חדלה הלשון העברית מן הארץ. דבר זה אינו צריך להפתיענו בארץ, שאכן הוטבע בה חותם שמי יותר מבכל ארצות הפזורה.
האגדה בדבר מקורם הכנעני של הברברים לבשה צורה מוזרה למדי בימים קדמונים : צפון אפריקה הייתה כביכול צור מחצבתם של היהודים, וממנה היגרו לארץ ישראל. דבר זה חוזר ומזכירנו מה נכבד המקום, שתופסת אישיותו של יהושע בן נון בפולקלור של צפון אפריקה.
מונוגרפיה של ר. בָאסֶה, " נדרומה ובני טרארה ", משכנעת אותנו כי אכן נכבד היה פולחנו של יהושע בן נון בצפון אפריקה. עד היום הזה טוענים המוסלמים כי יהושע אכן עשה מלחמות במגרב. האגדה שמסר לנו פרוקופיוס הוסיפה על כך אף זאת, שהברברים באו בברית עם יהושע בנדרומה, מקום שעד היום משמש קברו מרכז לפולחן נרחב למוסלמים ויהודים.
נֶדְרוֹמָה – עיר שנמצאת צפונית מערבית לעיר טלמסן Nedroma . נמצאת במחוז טלמסן אשר באלג'יריה.
המחבר מוסיף הערה באשר לעיר נדרומה : המראבט של נדרומה ידוע בזכות מעשי הריפוי המופלאים שלו : הוא היה מושך אליו, גדודי דודים של חולים יהודים, מוסלמים ואפילו נוצרים שהיו באים מכל רחבי אפריקה הצפונית.
באשר למחזור האגדות בנוגע ליהושע, ראוי לפנות , למי שמעוניין להתעמק בנושא, למונוגרפיה העמניינת של מ. באסה. Nedroma et les Taras.
היקפה הנרחב של הערצת יורשו של משה בקרב המוסלמים של צפון אפריקה מעיד על המשכיותן של מסורות, שאחיזתן עמוקה אצל בני המגרב. יש כאן נטיה לקרב את העבר התנ"כי כל כמה שאפשר אל אדמת אפריקה.
ועוד נראה, שההשפעות הפוניות והיהודיות יש בהן כדי לתרץ די והותר מחזור זה של מסורות עממיות. הנה כך מספרים כי דויד גבר על פחוני גלית צפון אפריקאי וברברי, כי יואב בן צרויה הניס את הפלשתים עד קצוי צפון אפריקה, ויונה הנביא, בדרכו אל תרשיש, אכן שׂם פניו לעבר המגרב, וכן שיהודי ג'רבה בנו את בית הכנסת הגדול שלהם בימי שלמה המלך, על אבן שנלקחה מבית המקדש בירושלים.
עד כאן ערפילי ההיסטוריה. רק במאה הרביעית לפני הספירה מגיעים אנו, הודות לתעודות ספרותיות ושרידים ארכיאולוגיים, למציאות היסטורית כלשהי.
אחת מן התעודות הראשונות המעידה על קיומם של יהודים בצפון אפריקה מוציאים אנו בפולמוסו של יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון; שם הוא מסַפר כי תלמי לאגוֹ 323 – 285 לפני הספירה, הגלה מאה אלף יהודים מארץ ישראל מצרימה, שממנה המשיכו הללו בדרכם לקירנאיקה ואחרי כן, מן הסתם, לשאר הארצות של צפון אפריקה
מתקופה זו נשמרו לנו שרידים ארכיאולוגיים קלושים. יש בהם אישור לסברה, שלא רק בדרך הים הגיעו היהודים למגרב אלא גם בדרך היבשה באו מן היישוב היהודי הגדול, שקם בימי בית שני במצרים. . סטראבו הגיאוגרף היווני ששימש מקור לכמה פסוקים מפורסמים אצל יוסיפיוס, כתב כל :
" בקירני היו אז ארבע שכבות, הראשונה אזרחים; השנייה עובדי אדמה; השלישית גֵרים ( מיטויקים; הרביעית היהודים. . אומה זו מצאה דרכה לכל עיר ולא קל למצוא מקום בתבל רבה, שלא נתקבלה בו אומה זו ולא יורגש בו כוחה.
הוא הדבר בקירני, שהיו לה אותם שליטים, שהיו למצרים ושחיקת אותם ( המצרים ) בהרבה דברים, במיוחד בעודדה את התפשטותן של עדות יהודיות השומרות על דתיהן ובערה להן ".
יחסי השכנות בני מאות שנים בין יהודים לפונים נתהדקו עוד יותר בזכות השיתוף בלשון. הם נתחזקו עוד יותר מול הפולש הרומי, לאחר שנפלה קרת חדשת. מתוכם נולד אותו סינקרטיזם יהודי פוני, שהכשיר את הקרקע, כפי שעוד נראה בפרק הבא, תחילה לניצחון הרעיונות הנוצריים ואחרי כן המוסלמיים, שנבעו גם הם מן ההתגלות המקראית.
סינקרטיזם (מיוונית συγκρητισμός – סינקרטיסמוס "איחוד קהילות") הוא מונח המתאר ניסיון ליישב בין אמונות שונות ואפילו מנוגדות על מנת ליצור מיזוג בין האסכולות השונות. השימוש במונח זה רווח בייחוד בקשר לניסיון למזג וליצור אנלוגיות בין כמה מסורות שבמקורן נוצרו במקומות שונים, בעיקר בתאולוגיה ובמיתולוגיה של דת, ובכך לטעון לקיומו של בסיס משותף
סוף פרק ראשון – בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה ) – קרתגו
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 159
אצילי בני ישראל, ראשי גלות אריאל, שרים רבים ונכבדים, המכונות והעמודים, אשר בית ישראל נכון עליהם, המה מלכיהם שריהם, הוועד הראשי אשר עיניו משוטטות לתועלת האומה הישראלית ומתוכם האחד היקר נחמד ונעים ומהולל מאוד כבו מורנו הרב רבי יצחק מאיר בר שמואל הי"ו בעיר ניא-יארק אשר באמריקא הצפונית יאריכו ימיהם בטוב, שונותיהם בנעימים, יהיו תמיד לתהלה ולשם ולתפארת, לשם עולם לא יכרת אמן.
שפעת טללי שפע רצון מלא ברכת ה' שלום וטובה וברכה יהיו על ראשיהם מלמעלה, אדונים יקרים הלא ידעתם הלא שמעתם, תוקף גלותינו האיומה והנוראה בין העמים אשר אנחנו שוכנים בתוכם, אמנם כאשר דרך כוכב מיעקב אל המערב הוא הצדיק הנאור דורש טוב לעמו, סיר משה מונטיפיורי ז"ל.
– בשנת תרכ"ד – 15 פברואר 1864, ובידו ניתן כתב פקודה חתום מאת המושל מולאי מחמד כי יהיה ליהודים זכויות שוות ומשפט אחד כלכלי אזרחי הארץ וששום פקיד ושר לא יהיו לנגוע בם לרעה. ( נר המערב צד 203.
ודבר טוב אל המלך ז"ל על אודותינומן הוא והלאה, הוסר מעל צווארנו עול ברזל, ויחילו מעט ממשא מלך ושרים, ואחריו האיר נתיב זרח שמהחברות המהוללות, חברת כל ישראל חברים, וחברת אגודת אחים, כולם פרשו סוכת שלומם וטובתם על ראש אחיהם אנשי המערב ובשלומם היה לנו שלום.
יען שדה טובתם נתן פריו, גם בהיות בתוכינו מעט ישראל אשר בידם מכתבי תעודה – פאסאפורט, שהם מאזרחי אירופה והיו מכובדים מאוד והיה ערכם שווה בעיני העמים שכנינו, נאצל מרוח זיו כבודם גם עלינו, והיינו גם אנחנו נחשבים בעיניהם בתור האדם, ונתייקר מחירנו בעיניהם.
פאסאפורט – דרכונים, ראה בנר המערב שם שהגזירה הייתה " על חלק ניכר מיהודי מרוקו החוסים בצל נתיני ממשלות הנכר ושממשלת מרוק חפצה אז לבטל את דבר החסות " והחברה כל ישראל חברים הגישה את רוע הגזירה הזאת בדו"ח שמספרה לפני צירי הממשלות שנאספו במדריד בשנת תר"ם – 1880 ובשנת תרמ"ח – 1888.
מקרוב יצא ול בין העמים סביבתינו כי מכתבי תעודה פאסאפורט אשר בידי ילידי אירופא נלקחו מידם, ובכן נהפך כבודם לקלון, וצל מעלתם הושב אחור, סר צל גדולתם מעליהם, ויהיו לחרפות, ואנחנו הושפל ושח מצבינו וידל ישראל.
וירד פלאים מטה מטה אל תהום השפלות והבוז, עד אשר נחשבנו כבהמה בעלת מום עורת ושבורה, אשר לא תצלח למלאכה, ישראל הנושא בעמים משאת מאומה, אין יכולת בידו להוציא ממנו בדיינים ובשופטים, כי בשנאה יהדפוהו, מיום ליום ומחודש לחודש.
בלעג וקלס בכחש ובכזב, רבים עתה עם הארץ נתמוטטו וירדו מנכסיהם, זה ימים לא כביר נתנו לטבח, בלי חמלה, במסיבי פאס יע"א למעלה מחמשה עשר נפשות, ושללו את רכושם, ובתוכם אב ובנו נער בחור ושני אחים, ואין מהשרים והסגנים, מי שידרוש דמם, הנשפך ויבקש את ממונם, ואף כי גואלי הדם יגישו עצמותיהם את המשפט ישעו ואין מושיע, יקראו בקול גדול ואין עונה יבכו ואין רואה את דמעתם.
בחודש אייר העבר עמד עלינו נחשול של ים המון אדם כולם אחוזי חרב נוקמת, לשלול שלל ולבוז בז, להשמיד להרוד ולאבד, לולי ה' שהיה לנו, גבר עלינו חסדו, ועדיין אנחנו ביראה ופחד פן חס ושלוםיוסיפו לחטוא עינינו תלויות אל המלך הרחמם יר"ה ליסר החטאים האלה בנפשותם והנשארים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.
בעת הזאת עמד לנס עמים תושבי פאס, מושל חדש שחידש גזירותיו, וגזר על היהודים שלא יקנו ורדים ופרחי נארנאג'א – " חושכש – בושם שהיו עושים מזיעת פרחיו – באומרו לא יאתה ריח ובשמים לךיהודים, לא נשמע כזאת מיום גלות ירושלים. מדבריו ניכר כי עוד ידו נטויה לגזור גזרים בימים יוצרו.
קודם היותינו במעי צרה זו, בהיון האדון המדיק הישר והנאמן, ציר הממלכה הרוממה אמריקא מוניסטר פליץ מאטיוס יר"ה יושב על כסא המשפט בעיר טאנכיר יע"א תמיד חשק משפט ואבה חסד, כי קנה לו לטבע שני טבע מלכות אמיריקא האדירה והחסידה.
השמה חסד לקו, וצדקה למשקולת, היא הייתה ראשונה לקרוא דרור לעבדים ולשפחות, כי אהבת הצדק מצאה קן בלבה, מונסטר הצדיק הזה בראותו יהודי או ישמעאלי עשוק ורצוץ ביד עושקיו, חדר אליו בעין בקורת, הוציל עשוק מיד עושקו.
פדה נרדף מיד רודפו ומחמלתו על הניצול פן השופטים והמושלים יתעוללו עלילות להתגולל ולנתנפל עליו היה חופף עליו באברת חסדיו ומיצל עליו בצילו וקורא שמו עליו, והיה הטוב ההוא אשר הטיב, מגיע אלינו ועדינו יבוא עד קצב המערב, וזרעוני טובותיו עשו פרי תבואה גם בארצינו.
עתה עת ארח למלכותו הרוממה בראות העמים סביבינו אין עוז ואין סןמך נפילתינו, צץ מטה הגלות פרח הזדון, חרב הצרות יצאה מתערה הזרוע נטויה, אחרי הרגעה מעט בנדכהב, מי נהר התלאות העצומים והרבים, המו ופרצו על כל גדותיהם בשאוטן עזם.
ים המהומה הולך וסוער בשאון גלי הצרות ומשברי המהומות, ואניתנו בלי נס ובלי תורן בלי מלח ובלי משוט השבה להשבר, כאשר עינו גדולתם תחזינה במכתבי העתים, הה בעומדינו לפוש מעט, ממשא התלאות המוזרות, הוכפל עול כבד והונח על שכמנו, הה בעוד אנית גלותינו, עמדה בחוף ההצלחה, לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ נדחפה במשטימה לעמקי מצולה.
אדונים יקרים אם יש את נפשכם ושי לאל ידכפ חהשיב המיניסטר הזה על כסר צדקתו, מה טוה חלקנו ומה נעים גורלינו, וכבר לשעבר הראתה הממלכה האבירה חבתה אלינו בדבר הזה והשלימו רצוננו, לכן גם עתה האמננו בטח, כי השררה הצדקת תט אלינו חסד ותחזיר עטרה ליושנה.
אחינו אתם אם גדולת מעלתכם יעלימו עין מראות צרותינו המוזרים והאיומים, הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו, אם יסתירו פניהם מהביט קורותינו, אנא נפנה אנא ננוס לעזרה, קראו ועד קדשו עצרה, עוצו עצה בעד אחיכם השפלים כעפר הארץ, היא עיר החכמה והתבונה.
מדוע לא תרפו שבת בת עמי, אחינו אתם התאחדו והיו לבני חיל להעלות ארוכה ומרפא לאחיכם, חלו נא פני המלכות הצדקת כי לא תשיב פניכם ריקם, הלא על העבדים עינה ותתן במחירם ממון רב ונשפות רבות ויקרות במלחמות ואיך לא תחוס ותחמול עינה עלינו
כל דברי האגרת הזאת ארגתי מחוט לשוני בפקודת חכמי ורבני פאס יע"א
בלי חתימה, ובכתב ידו של הרב אבא אלבאז.
סוף תעודה מספר 159
סוף הפרק השני רבי דוד עובדיה
שבחי צדיקים בערבית יהודית מגרבית
שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.
אשריכם ישראל
מעשה מספר 3
מעשה די וואחד בנאדם די כאן דימה יתמססה פתריק דלחסידות ופכוף שם יתברך נהאר וליל ותא יעמל צדקה וגמילות חסדים עלא קד זהדו כאמל.
מעשה בבן אדם אחד שתמיד התהלך בדרך החסידות וביראת ה' יתברך יומם וליל ובעל צדקה וגמילות חסדים כפי יכולתו
וכאן ענדו נכאד כביר דימה זכה באס יכבבר אולאדו לאיין כולסי לולאד די תתא יכלאקולו מא תא יפרח פיהום רחמנא לצלן
חמי
והיה לו חסרון אחד גדול, וזכה לגדל ילדיו, כיוון שכל הילדים שנולדו לו לא שמח בהם רחמנא לצילן
לאיין תא ימותולו סגאר רחמנא לצלן וכאנת ענדו גבינה כבירה עלא האדסי ומה כללא חתא סי דוא דטבבה ולא כתבה דלחכמים די מא עמל
כיוון שמתו עליו בעודם קטנים רחמנא לצילן וגרם לו הדבר מער גדול על מצב זה, ולא השאיר אף תרופה של רופאים ולא קמעות חכמים שלא עשה.
וחתא סי חאזא מא קדאתלו . וואחד אנהאר, כאן גלס קדדאם אראב דלבלאד וסאף פיה אראב וסאפו טאיירלו בזזאף צקצאה וקאלו עלאס אוזהך מגייר,
ודבר לא יזר לו. יום בהיר אחד, ישב אצל רב העיר, הרגיש הרב שאין לו מצב רוח שאלו, מדוע פניך נפולות
ואזבו האדאך אראזל וקאללו אסידי אס נואזבך ואס נקולך ענדי ואחד לחאזא די מא ענד אנאס די הומא קדדי די תא תערף אסידי באיין כולסי לולאד תא תולדלי מראטי מא תא ילחקו תמנייאם חתא תא ינפטרו רחמנא לצלן
השיב לדבריו האיש הנ"ל ואמר לו, מה אענה ומאה אומר, יש ברשותי דבר נדיר שלא נמצא אצל אנשים כמוני, כמו שידוע לאדוני, שכל הילדים אשר הולידה לי אשתי , אינם מגיעים אפילו לשמונת הימים ונפטרים עלינו רחמנא לצילן
ומא נעארף אס נעמאל להאד לחזא. ודאבא ראני זית לקאמאך אסידי באס נדרעלך לקדאמך ולקדדאם השם יתברך באס תצללי עלייא ותעטיני סי דוא
ואיני יודע מה לעשות לפתרון בעיה זו. וכעת באתי עד הנה בפני כבודו הו אדוני להתחנן בפניך ובפני השם יתברך על מנת שתתפעל בעדי וממך תבוא ישועתי ותרופתי.
או ראי מליח באס יכונו יעיסו אולאדי ותחיידלי האד נכאד מן קלבי. פדיך סאעא צקצא ארב וקאללו נחבך תקולי אס נהומא עמאיילך ותמסייא דייאלך פהאד לעולם
וכמו כן, אבקש את עצתך על מנת שבני יחיו ותוסר מלבי הדאגה הזו באותה שעה שאל הרב ואמר לו, ברצוני לדעת מה הם מעשיך ואורח חייך בעולם הזה.
ועאודלו זמיע עמאיילו ותמסייא דייאלו ולמצות די תא יעמל כאמלין.
והאיש סיפר אודות מעשיו ואורח חייו וכמובן גם לגבי המצוות אותן הוא עושה
ונדר ארב באיין תמסייא די האד אראזל כולסי לשם שמים ובקא ארב מדהום ותא יכמם באס יעארף אס נהייא לחאזא לקביחא די זללבת להאד ראזל.
הרב הרגיש שאורח חייו של האיש, הוא לשם שמיים, הרב נדהם וחשב רבות, על מנת לדעת מה הוא הדבר הלא נכון והמרושע אשר גורם למחסום לאיש הנ"ל
חמי
באס תא ימותלו לולאד רחמנא לצילן ומנורה מא דאזת סאעה אוחדא והווא יכממם והאדאך ארזל גאלס מקאבלת אוזהו דל חכם ותא יתסנא לוזאב די יעטילו דיך סאעה
ומדוע בניו מתים עליו רחמנא לצילן, וכעבור כשעה אחת והוא עודנו חושב, והאיש הנ"ל יושב פנים אל פנים של החכם וממתין לתשובה שתבוא מפי הרב.
רזע ארב וצקצא להאדף אראזל וקאללו נחבך תעררפני כיפאס נהייא תמסייא דייאלך פסאעה די תא תאכל ופלוקת די תא תבארך ברכת המזון.
חזר הרב ושאל האיש הנזכר ואמר לו, ברצוני לדעת או אופן התנהגותך בזמן שאתה אוכל ובזמן ברכת המזון
דגייא האדאך אראזל ואזב לחכם וקאללו אסידי תערף באיין פסי נהאראת מן מהאראת דציף מנאיין תא נתכל לדארי ואנה תא נכון עייאן ומצהור ומן כתרת סכאנא די תא תכון ענדי תא נחייד חואייזי לפוקאניין
מיד השיב האיש הנזכר לחכם, ואמר לו, אדוני, דע לך שביום מן הימים של הקיץ שעה שאני אוכל את לחמי ואני עייף במקצת ובשל עומס החום השורר,הרי שאני מעלי את בגדיי העליונים.
באס נתבררד סוויס קבל יוצל אוקת למאכלה דליל אוו דנהאר ותא נכון נגלס נאכל גיר בחואייזי תחתאניין ומן די תא נכממל למאכלה תא נבארך ברכת המזון גיר בלחואייז תחתאניין.
על מנת שאוכל להתקרר מעט, לפני שעת הארוחה של לילה או של יום, וישבתי לכאוכל לבוש בבגדיי התחתוניים, ולאחר שמסיים אאני את האוכל, מברך את ברכת המזון בבגדיפ תחתוניים
פדיך סאעא קאללו ארב דאבא תא נפהם עלאס תא ימותולך לולאד סגאר פסביית האד לחאזא די תא תעמל בלחק אידה תקבל ראי די מעטיך ותשמעלי לכלאמי הווא מן ליום לקדדאם מא בקיתי תעמל האד אסגל
מיד אמר לו הרב, כעת אני מבין מדוע ילדיך הקטנים מתים עליך בסיבת המעשה הזה שאתה עושה, אבל אמת היא שאם תקבל עצה שאתן לך ותשמע לדבריי, שמהיום הבא לא תעשה מעשה זה.
ודימא אוקת מא חבת תגלס תאכל או תבארך סי ברכה תחדאז תכון לאבס חואייזך כאמלין פחאל אילא מאסי תקאבל מעה צלטאן.
ותמיד, בזמן שאתה רוצה לאכול או תברך איזו ברכה, עליך חהיות לבוש בבגדים כולם, כאילו אתה הולך לפגוש במלך בשר ודם
ואנא תא נדמלך מן ליום לקדאם תזכה באס אולאדך יעיסו ותסוף פרחתהום. טהאגדאך כאן קבל עליה לוצייא דלחכם וזכאה הקדוש ברוך הוא חתא סאף אולאד אולאדו.
ואני מבטיחך שמהיום הבא תזכה בילדים שיחיו ותראה בשמחתם. והאיש הזנכר קיבל עליו את עצת החכם והקדוש ברוך הוא זיכהו עד שראה ילדיו ונכדיו.
רפדנה מן האד למעשה קדדאש כביר לעון די תא יבארך בנאדם ומא תא יכון לאבס מליח ומא תא יבארך בלכונה. ווה עלא האדיך לחסומה אס יואזב קדאם די כלקו די מן די תא יחב יאכל תא יסבה לזאהל.
מוסר השכל מן המעשה הזה, כמה גדול העוון שבן אדם מברך ולא היה לבוש כיאות ואינו מברך בכוונה. או לבושה הזו, מה ישיב לבוראו שממנו הוא אוכל והוא דומה לאדם משונה
ומא תא יעמל מעא באלו לימן תא יבארך ואסכון הווא די תא יעטיה למאכלה באס יבארכלו בתבאתא וישכר פלכיר די עמל פיה הקדוש ברוך הוא די לוכאן מא לכיר דייאלו מא ענדו בנאדם לקדר אפילו באס ירבח סולדי ואחד.
ואינו מהרהר בלבו למי שברא אותו ומי מזין אותו על מנת שיברך לו לפי הדרך המקובלת ויודה בשפע שנותן לו הקב"ה, שאם לא השפע שלו לא יוכל בן אדם להתפרנס אפילו באגורה שחוקה אחת
ונית תא יחדאז יתעאקב אוו יסורים, אוו עניות בר מינן, ומן די תא יזיה סי חאזא מן האד לחואייז לקבאח תא יקול האדא גיר ריח תא יתסארא
וכמובן שיסבול חסורים רבים, או עניות בר מינן, ומי שבאים אליו דברים מהדברים הרעים הללו שהזכרנו יאצר רק רוח הביאם
וכיף ציבנא פהאד אראזל די מא כאנת פיה חתא חאזא קביחא גיר האדי די מא כאן חאדי באס יבארך מליח
וכמו שמצאנו בבן האדם הנזכר שלא היה בו שום דבר רע רק זה שלא נזהר בעת הברכה כפי שצריך
ויבארך והווא לאבס חואייז ותעאקב בלמות די אולאדו רחמנא לצילן. ומן די צוו האד זוז דלחואייז זכה באס יעיסולו לולאד.
ויברך הוא לבוש נאות, ונתייסר במוות ילדיו רחמנא לצילן. וכאשר תיקן שני הדברים הללו זכה שילדיו יחיו
האגדאך יזכינה הקדשו ברוך הוא באס תכון לכופא דייאלו עלינא פכול אוקת פגלוסנא ופרקדנא ופי פיוקנא אמן כן יהי רצון
ולכן יזכינו בקדוש ברוך הוא, שממתו תיפול עלינו בכל זמן ביושבינו ובשכבנו ובקומנו אמן כן יהי רצון
סוף המעשה מספר שלוש
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Sefrou, la ceremonie du henne est celebree dimanche soir. Le fiance n'y assiste pas. On sert a l'assistance du the et des gateaux. Lundi, le jeune homme donne un repas a ses amis, et la jeune fille fait de meme a ses compagnes le lendemain
Lundi matin aura lieu l'abattage rituel. Ici aussi on degu
ise la vache et on fait une grama a Pabatteur. Mardi soir, on coiffe le mari6 en presence de ses amis. On lui met alors de la cendre sur la tete et il prononce les versets celebres: "Si je t'oublie, o Jerusalem, que ma droite soit oubliee! ".
Zone espagnol
A Tanger, on decore dimanche la maison des maries. Le soir, les tamzwarat emportent le trousseau de la jeune fille chez le fiance. L'abattage de la vache costumee a lieu lundi. On entoure les cornes de la bete d'un hzam. Mardi soir, a la ceremonie du henne, la mariee est vetue de la "Ropa berbe risca" (c'est la "koswa elkbira"), qui est ici toute en or.
Ses amies et les autres femmes sont aussi richement habillees.
Autour de la cour sont assises les amies de la fiancee, parees de leurs ajustements les plus magnifiques. Ce ne sont que robes de drap d'or, corsages de velours ou de soie a couleurs eclatantes charges de broderies d'or, diademes et mitres d'or et d'argent constelles de perles, de diamants, de rubis et d’emeraudes; colliers de perles soutenant des plaques de diamants, pen- dants d'oreilles richement ciseles et tombant en anneaux masifs sur les epaules; bracelets, anneaux d'or et d'argent autour des jambes et jusque sur les pieds; enfin, le faste 6blouissant des antiques nations orientales".
Des gens honorables con- duisent la fiancee dans la cour. lis tiennent des bougies allumees et chantent pendant la procession. Apres avoir fait le tour de la maison, la jeune fille s,approche du fiance, qui tente de lui ecraser le pied, pendant que l'assitance s'ecrie: "encore, encore! " N.cotte
Dans le Rif, la ceremonie du henne a lieu pratiquement tous les soirs. Celle du lundi soir est particulierement importante. On installe les fiances sur une table et on les couvre d'un drap. Une tamzwara met du henne aux mains du fiance et dessine toutes sortes de dessins sur le corps de la jeune fille. Celle-ci recoit de la famille du fiance un louis d'or, qu'on met dans sa main avant de la bander. Tout le temps, les femmes lancent des z.garit et d'autres battent du tarr et du bendir. Les femmes dansent la "danse des couples".
Mardi, on transporte le trousseau de la fiancee au domicile conjugal.
A Tetouan, dimanche est le "nhar chebu'a" ou le "nhar ketouba"."En
presence de nombreux invites, les notaires preparent la Ketouba et verifient le trousseau de la jeune fille. Le soir, a la lueur des torches, les islan transportent le trousseau chez le fiance.
L'abattage rituel a lieu lundi. Le meme jour, le fiance envoie a sa fiancee un plateau contenant un habit, du henne, du parfum, etc. Le soir, la fiancee invite ses amies et les femmes de sa famille a une fete, a laquelle aucun homme n'est admis. Les femmes chantent et dansent.
Mardi, les jeunes gens decorent avec des tapis, couvertures et foulards la chambre ou aura lieu la benediction nuptiale, ainsi que le talamon. Le soir, a la ceremonie du henne, la fiancee et ses amies sont teintes de henne. La fiancee porte la "ropa berberisca". Les yeux fermes, elle est conduite a la maison du fiance. Elle ne doit pas en route ouvrir ses yeux. Son pere accorde, a tour de role, 1'honneur de guider les pas de sa fille. Les gens de la procession crient des abergualas ( zgarit ) Ce soir-la, la mariee dormira avec sa future belle-mere. ou avec sa mere
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
הקשר עם ארץ ישראל
בשנים ת״ר —תרץ עלו לארץ ישראל יהודים רבים מדבדו והתיישבו בצפת, בטבריה, ובירושלים. אביו של השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו, ר׳ שלמה הגיע לירושלים בתר״ך. נחום סלושץ מצא בפנקסי הקהילה שתים עשרה משפחות מדבדו שעלו לא׳׳י. ביניהם סבא משה מרציאנו לחימר וכן מבני הכהנים. משנת תר״מ ואילך ההתעניינות בנושא העליה לארץ ישראל גדלה והלכה, לימוד השפה העברית, רכישת אדמות באמצעות קק״ל, קופות כחול לבן, תרומות לעניי ארץ ישראל ולכוללים. סבא היה שולח תרומות לארץ ישראל בידי השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו. האגדה סיפרה כי שלושת הקברים ״שמאענא״ הם של שלושה שדר׳׳ים מארץ ישראל שביקרו בדבדו ונפטרו שם במאה השמונה עשרה. הגיעו לדבדו שלוחי דרבנן לגיוס תמיכה ביישוב. ר׳ שמואל הלוי שליח חברון ביקר בתס״ח בדברו ואסף שם עשרים ריאליש גדולים ועוד ב׳ לת״ת. ר׳ יהודה נחמד ביקר בתקס״ב. ר׳ חזקיה יוסף קובו ביקר בדבדו ובאוג׳דה בתקס״ג—ובתקס״ד
ר׳ יונה משה נבון ור׳ יונה סעדיה נבון ביקרו שםר׳ ח, אשכנזי שד״ר צפת ביקר בת׳קצד. ר׳ חייט ביקר בתקצ״ו. ר׳ ברוך פינטו שד״ר ירושלים, ביקר בתרי״ג. ר׳ בן ציון אלקלעי ביקר בתרמ״ז.
ארבעה שד״רים נמצאו יחד בדבדו: ר׳ אליהו ילוז ובנו ר׳ יוסף חיים ילוז, ר׳ אברהם מרציאנו, ר׳ חיים סמאג׳א. כן ביקרו השד״רים ר׳ יצחק אשכנזי(תרס״ד), ר׳ שמואל בן קיקי (תרס״ו) ר׳ שבתאי בוחבוט, ר׳ חנוך חסון ור׳ סעדיה מזרחי. ר׳ משה חי אלקיים, ר׳ מרדכי אוחנה, ר׳ ציון כהן, ומר ברוך דובדבני.
בדבדו נחתם הסכם בין 2 שד״רים ר׳ רפאל עזריאל ור׳ אברהם פינטו לפעול במשותף לאיסוף כספים שד״רי העיר ירושלים התארחו אצל משפחות בן חמו, שד״רי תאפילאלית אצל משפחת מרציאנו לחימר, ושד״רי טבריה התארחו אצל משפחת מרציאנו בן עקו. ר׳ אליהו ילוז כתב: …קהל גדול יצא לקראת הרב ובנו, ובראשם ראשי הקהל בשמחה בששון ובזמרה נתקבלו השד״רים. חדשיים התעכבו בדבדו והתארחו אצל סבי ר׳ שלמה מרציאנו די בן עקו. והר' שלמה כהן זאגורי כתב: ר׳ משה חי אליקים… עת אשר בא אצלנו בתור שד״ר כולל טבריה ת״ו, ובאנו לדבדו בשנת תער״ב. והשד״ר עבר לבית הח׳ שלמה מרציאנו שהיה רגיל ומיוחד לבעל אכסנייא של כולל רמבע״ה. קופות רשב״י ורמב״ה היו בידי סבי ר׳ שמואל. ר׳ שלמה כהן, ארבי לקביר הכין עצמו וב״ב לעלות ארצה ובני הקהילה מנעו זאת ממנו (יחם דובדו עמי ה׳). הרד״ך ור׳ אברהם כהן צבאן התכוננו לעלות לגור בא״י ומשום מה רצונם לא יצא לפועל (עיין בהקדמה לספר לך דוד).
פרק 6: הלשון הערבית־יהודית בדבדו
הבדלים לשוניים בין דבדו ובנותיה לבין קהילות אחרות במרוקו.
כללי
המבטא של יהודי דבדו וסביבתה מיוחד להם ואינו דומה למבטאם של יהודי פאס, מכנאס, צפרו, רבאט, ולא למבטאם של בני קהילות מרוקו הספרדית, תיטוואן וטנגיר, ולא למבטאם של יהודי דרום מערב מרוקו מוגאדור או מאראקיש.
הבדל ניכר גם באוצר המילים:
עברית בדבדו בפאם
תפוז לים לתין
אגוז לגרגאע לגוז
רטוב מרוויי מבזג
אימתי פיווק איימתא
ביטויים בשימוש אצל יהודי דבדו וסביבתה שאינם נוהגים בשאר קהילות מרוקו: סווא סווא (כמו, כמו) עלא כאטר (מביון)
עלא סאייר לייאם (על שאר הימים)
ביטויים אלה הם בשימוש בקהילות אלג׳יריה הסמוכות לדבדו (תלמסאן, ווהראן, תמושנת)
ב. דברו לעומת באם, מכנאס, צפרו, רבאט:
ו) הגיית ק׳; כ׳:
בפאס – תקנה היא תאנה (א׳ במקום ק׳)
בדבדו — תקנה היא תקנה (מבטאים ק׳ ו3)
בפאם — כבוד הוא אבוד (א במקום כ)
בדבדו — כבוד הוא כבוד.
ההבחנה בין ש׳(ימנית) לס':
בפאם אין מבדילים לרוב בין ס׳ לש׳ (ימנית)
ואילו בדבדו מבדילים בין ש׳ (ימנית) לס׳.
בפאס — שופר הוא סופר, שבוע טוב הוא סבוע טוב.
בדבדו — שופר הוא שופר, שבוע טוב הוא שבוע טוב.
א׳ תחילית:
בפאם משמיטים לרוב את העיצור הבא בראש מילה.
בפאס — מי שם? זה סקון?
בדבדו — מי שם? זה אשקון?
דבדו לעומת מאראכיש:
הגיית ק/ ב׳ — בקהילת מאראכיש והאיזור יש הבדל בין הגיית ק׳ לב׳.
במאראכיש — ביטוי ק׳ יותר חזק מביטוי האות כ׳ כי הוא מתבטא גרוני כאותיות אחה״ע.
בדבדו — אין הבדל בין ביטוי ק׳ לכף. כי בדברו אין מבטאים ק׳ גרונית.
קהל, כבוד מתבטאים ביטוי דומה מה שאם כין במאראכיש.- מראכש.
הגיית ד׳ — במאראכיש והאיזור ביטוי ד׳ הוא קרוב ל־ד׳ז.
במאראכיש — תלמידים זה כמעט תלמידזים.
בדבדו — ביטוי ד׳ הוא ד׳.
בתאפילאלית העיצורים ב׳, פ׳ מתחלפים ביניהם.
בדבדו אין תופעה כזו.
זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
באדיבותה של ענת לוי-כהן
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו ההשתלה. קליטת מגורשי ספרד.
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
ההשתלה.
קליטת מגורשי ספרד.
רבי אברהם ב"ר שלמה אדרוטיל.
חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לגאון רבי חיים גאגין בשנת רפ"ו. בשנת רצ"ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה.
הוא נולד בספרד בשנת רמ"ב – 1482, והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ"ג. אביו מרבי שלמה נמנה עם תלמידי רבי יצחק קאנפנטון גאו קסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו בן שבעים שנה, ביום א' של פסח רנ"ג. הוא מכנה את עצמו לעומת אביו שועל בן ארי.
רבי אברהם נמנה עם תלמידי רבי יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפורטוגל. ידועים שניים מחבוריו של רבי אברהם : " תשלום ספר הקבלה " ו " אבני זכרון ". על כוונתו בתשלום " ספר הקבלה " לרבי אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו.
לפי שהרב רבי אברהם בר דוד ז"ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ"ל שנת ד' אלפים וט' מאות ואחש ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב, עד שנתינו זאת שהיא שנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים.
המשך. ועדות נוספת " ושנת נד"ר פגעו בנו משפטיו, הדבר והרעב עד שהרבה מישראל עברו ברית, חלפו חוק וחזרו לממלכת קסטיליה " עדות זו של הרב חיים גאגין בספרו " עץ החיים " תואמת עדויות של רבנים אחרים ובניהם של הרב יהודה חייט שהגיע לפאס עם הגל השני של מגורשי ספרד שמצאו תחילה מקלט בפורטוגל:
" לאחר שיצאתי משם הלכתי לפאס עיר גדולה, והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה ובכל יום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם קטנה דקה מן הדקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, ובלילות דבקה לארץ באני כריסי ומפני הקור הגדול שבסתיו וכי אין כסות בקרה וגם לא היו לנו בתים להתאכסן בהם היינו עושים חפירות באשפה שבתוך העיר והיינו מכניסים גופינו שם ואז נתקיים "
עד כמה היה רב הסבל תעיד העובדה שרבים העדיפו לחזור לספרד ולהמיר את דתם. רבים אחרים פנו למדינות אחרות מעבר לים בתקווה למצוא שם מחסה לנפשם, וביניהם חכמים גדולים שנתפרסמו לאחר מכן בארץ מושבם וביניהם אותו רב יהודה חייט מחבר הספר " מחנה יהודה " שאת עדותו הבאנו. לאחר גלגולים רבים הגיע לנאפולי ולבסוף השתקע במנטובה בה כתב את ספרו המפורסם.
הרב השני, רבי יעקב בירב יצא מפאס לארץ ישראל דרך אלג'יריה מחמת הרעב ולמרות המעמד הרם אליו הגיע בבירת המערב.
" מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראה בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודיים במדינת פאס כמפורסם לכל החכמים הגדולים והייתי אז בן י"ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ןבחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה'.
הר בהשלישי, רבי דוד בן זמרה שתחילה התיישב בפאס עם משפחתו ( שרבים מבניה התפרסמו לאחר מכן כגדולי תורה בפאס ובסאפי, תחת השם בן זאמירו ), יצא לארץ ישראל דרך מצרים.
למרות האובדן שבגלי עזיבות אלה, אפשר לקבוע שרוב הבאים נשארו במרוקו והתפזרו בכל הקהילות לאחר שתחילה התרכזו בפאס והעשירות את קהילות מקלטם בחוכמתם בתורה, במדעים במסחר ובמדיניות. הרוב הגדול התיישב בפאס , בערים השכנות מכנאס, צפרו, תיטואן, ובערי הנמל, סאלי, מאזאגן, ארזילה, אלעארייש, אספי ואזמור.
אולם גם לדרום הארץ הגיעו, למראכש ועד לכפרי האטלאס כפי שמעיד סיפורה המופלא של משפחת פרץ שקנתה שטח בסיבות אגאדיר וניהלה בו משך דורות חיים אוטונומיים המבוססים על תורה ועבודה, חקלאות, מסחר ומלאכה, וכפי שמספר אחד מנצרי משפחה זו במאה השבע-עשרה הרב יהודה פרץ.
" ובני משפחתי ישבו שם במלכות קסטיליה הישנה, ויקנאו בהם לאמור יגורשו מארצנו ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושוטטו מעבר לים אוקיאנוס החלק אפריקה וישכנו להלאה למגדל אד"ר היא מלכות מלך מאריקוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדיס ויעמידו שערים וישכבו לבטח ובתוכם לא עבר זר שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם משפחה מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלמים וכן פרים ורבים ולא נשאה הארץ לשאת אותם לשבת יחדיו בשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאותו מלך עיר סמוכה הנקראת טילית ויקימו להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלה דרים ובתוכם רבנים גדולים וגאונים מופלגים בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים ".
עד מהרה נשכחו תלאות הגירוש והמגורשים הודות לכישרונותיהם ולעובדת בואם מתרבות חומרית מפותחת יותר, התחילו להתבסס ולכבוש את רסן מנהיגות הקהילות.
המחלוקת הגדולה.
" ואחר זמן מה בחמלת ה' על עמו חזר וריחם משנת ירח"ם – 1498 – והלאה בירכנו ה' עש שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי"ת בישיבות ובתלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, ספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה ומעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של המללאח בכל ארץ ישמעאל מהיום הזה " ( רבי חיים גאגין ). שש שנים, אנו רואים, הספיקו כדי לשנות תכלית שינוי התמונה מערב רב של פליטים מחוסרי כל לקהילה מאורגנת מחוסרת דאגות קיום ועסוקה בלימוד תורה.
גאים בעברם ובמסורתם רצו המגורשים להמשיך לחיות לאורן ולא לקבל את מנהגי התושבים היהודים הותיקים. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת במיוחד בעיר הבירה פאס בה הגיעו לשיא פריחתן שתי הקהילות. מחלוקת זו שנסבה כנראה על הנהגת הקהילה מצאה לה הביטוי החריף ביותר בשאלת שנראית משנית לכאורה, על אחד מנהגי השחיטה : הנפיחה. מחלוקת זו גדלה עד לשמיים, נמשכה עשרות שנים והובאה עד לפני המלך ונסתיימה בניצחון המגורשים על התושבים.
שורש המחלוקת היה באיסור להכשיר בנפיחה שהיה נהוג מקדמה דנה, בפאס, אשר הותר עם בוא המגורשים כאשר הרב משה בן חליוואה, התיר לתושבי הארץ שיאכלו כל דבר. היתר זה היה מנוגד למנהג שמי שבא למקום אחר מקבל עליו את מנהג המקום כפי שכתוב במסכת פסחים " מקום שנהגו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ".
נראה שבתחילה היתר זה לא קומם את התושבים ולהיפך היות והוא היה מקל התקבל בברכה ככתוב " עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימיו בעצמם עמי בעצו ישאל ומקליו יגידו לו, ונהגו היתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם " ( אגרת יחס פאס ). היה זה ביקורו במרוקו של רב אחד מתוניס, רבי שלום בן מסנות שהצית את אש המחלוקת. הוא קנא את קנאתם של התושבים והוכיח אותם קשות על שוויתרו על מנהג אבות אבותיהם ונכנעו למנהג חדש.
" ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ובאשכנז לפני שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום נוהגים בו כמנהג הנרע הזה, ודרש לתושבים ונוכיחם שעברו ברית וחלפו חוק, ואף על פי שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם ".
עדות זו היא מפרי עטו של מי שעתיד היה לנהל את מאבק התושבים והקדיש למחלוקת זו ספר שלם " עץ חיים " והוא הרב המהולל, גדול בתורה, רבי חיים גאגין. הוא בעצמו היה יליד פאס אבל למד בספרד וחזר לעיר מולדתו עם גולי ספרד " בימי חורפי טלטלוני הצרות והזמן ללכת לבקש במלכות קסטיליה מנוחה למקום התורה כדי שלתות ממים היפים והמתוקים לפי עניות דעתי ומצאתי מנוחה בבית החכם ומורי מגדולי אותו הדור, רבי יוסף עוזיאל ".
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
Cette coexistence et ce travail commun des juifs et des musulmans ont tisse en ville et dans les campagnes des relations sociales interferentes et complexes qui les ont reuni en une societe d'interets unie et harmonieuse, malgre les differences de confessions et de traditions. Cette communion a revetu plusieurs aspects dont nous choisissons : 
La cohabitation des juifs et des musulmans ne s'est pas arretee au voisinage des logements, mais certaines maisons etaient occupees en commun par des families juives et musulmanes, sans aucune gene ni embarras, le patio etait habite en commun comme la terrasse, sans aucune sensibilite religieuse.
Cette situation, en l'abbsence de mellah dans la ville, faisait que le juif de Safi vivait normalement, loin de toute aversion, rejet ou dissension, gardant sa personnalite et sa fierte parce que, comme tous les juifs du Maroc, il considerait la vie dans le mellah comme une humiliation plus qu'une protection.
Cette cohabitation et ces liens de voisinage et de vie ont cree des amities solides entre les deux communautes, consolidees par la frequentation et les relations, dans des visites reciproques et des entretiens en temps normal et pendant les fetes et les evenements (familiaux). Et de temps en temps, elles debouchaient sur des unions entre des juives et des musulmans parmi les descendants de families respectees et considerees.
Les juifs et les musulmans de Safi etaient tres ouverts dans leurs convictions religieuses, loin de tout chauvinisme ou sectarisme. Certains juifs apprenaient le Coran et assimilaient bon nombre des miracles de ses chapitres.
Des discussions theologiques interessantes entre des – foukaha – (juristes) musulmans et des rabbins juifs se tenaient dans la sereniteet creaient des liens intimes comme ceux qui liaient le rabbin Abraham Siboni avec de nombreux savants musulmans, comme le raconte Hai'm Zafrani dans une anecdote. D'autre part, d'autres recits nous indiquent que plusieurs des habitants musulmans de la ville connaissaient a fond le judai'sme et ses mysteres, ses commandements licites et interdits. La science de l'un des citoyens de Safi en matiere de judai'sme atteignait un point tel que, quand il se rendait a Tanger et se melait aux juifs, on le prenait pour l'un de leurs rabbins. II vecut ainsi longtemps au milieu d'eux avant qu'ils ne se rendissent compte de la realite.
Jusqu'a ces derniers temps, l'administration locale ne permettait guere le libertinage dans les confessions juive ou musulmane.
Un vieillard qui etait mokaddem -chef de quartier raconte que quand un juif blasphemait au sujet de l'islam, il recevait cent coups de baton sur la plante des pieds et il etait condamne a circuler dans les rues de la ville,criant
Je demande pardon a Dieu, j'ai insulte la foi d'un musulman, puis il était jete en prison pour une annee entiere.
La meme procedure s'appliquait a tout musulman insultant un juif dans sa foi.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
לאלה סוליקה
1834-1819־
לאחר שלטון מולאי יאזיד הקטלני, שזכה בפי ההיסטוריונים לכינויו ׳המזיד', חזרו החיים למסלולם. יורשו, מולאי סלימאן (1822-1792) החסיד, ביטל את הגזרות. כמוסלמי אדוק חזר למדיניות המסורתית של סובלנות וכיבוד האוטונומיה הפנימית, חופש דת ופולחן והימנעות מכפייה דתית. החלטתו להפריד בין יהודים ומוסלמים בשכונות נפרדות, המלאח, בערים טיטואן, רבאט, סאלי ומוגדור, התקבלה בהבנה ובהשלמה. יורשו, מולאי עבד ארחמאן(1852-1822) נרשם בזיכרון הקולקטיבי כמלך טוב וצדיק. על כן אחז זעזוע גדול ביהדות מרוקו, ובמדינות אירופה, בפרשת עריפת ראשה של עלמה אלמונית, שהפכה לצדיקה נערצת ביותר ביהדות מרוקו, באמצע שלטונו הארוך.
המעשה החל במריבה משפחתית רגילה. העלמה סול חטואל, כבת ארבע עשרה, רבה עם אמה ומצאה לה מקלט אצל שכניהם המוסלמים. בעיר הולדתה, טאנג׳יר, לא הייתה השכונה היהודית נפרדת. בעל הבית, מגדולי הגויים, הוקסם מיופייה הנדיר והציע לה את כל הטוב שבעולם אם תענה לחיזוריו. בעלבונו על אשר דחתה אותו, החליט לנקום בה, האשימה באשמת־שווא, כי לאחר שהתאסלמה מרצון, היא מתכחשת לאיסלאם ושבה לחיק היהדות, עבירה שבמדינה מוסלמית דינה מוות. בשל חומרת האשמה החליט מושל העיר, כי משפטה יערך בפני המלך בבירה פאס. בימים כתקנם הבעיה הייתה נפתרת בשקט. אך, בימי תסיסה דתית, עקב הזעזוע של כיבוש אלג׳יריה השכנה על ידי הצרפתים, כתבוסה ראשונה של מדינה מוסלמית מפני הנוצרים, לא היה ביד המלך למנוע את המאורעות. המלך ניסה כוחו לפתותה, לקבל על עצמה את דת מוחמד, לחיות בארמונו כמלכה.
לאלאה סוליקה, כפי שכונתה בפי העם לאחר מותה, עמדה בגבורה באיומיו ובפיתוייו. גם את המזון שניתן לה בבית־הסוהר לא אכלה. הרב רפאל הצרפתי העביר אליה בחשאי אוכל כשר.
הנידונה הצעירה הוצאה להורג בשנת 1834, בכיכר המרכזית של הבירה פאס, בפני קהל משולהב שביקש לשרוף את גופתה. אומץ לבו ותושייתו של רבי רפאל הצרפתי, שפיזר כספים לרוב, מנעו את ביצוע זממם. ברוב מהומה הגניבו את גופתה למלאת והביאוה לקבר ישראל, שהפך במהרה למקום עליה לרגל.
ב-1884, משציווה המלך מולאי חסן על פינוי בית־הקברות הישן, כדי להרחיב את ארמונו, הועברו עצמות לאלה סוליקה לבית הקברות החדש, שם היא קבורה היום. לפי האגדה, בעת הפינוי הדיפו עצמותיה ריח של בושם המור. מותה ההרואי בגיל כה צעיר, היווה השראה לשירים רבים של רבני התקופה, ולרומנים ומחזות פרי עטם של סופרים נוצרים, צרפתים וספרדים.
״נגדה קמו עמדו שכנים רעים,
גאו ויגידו, עדת המריעים,
הנה זאת העבריה
חשקה בדת נכריה,
הפרה ברית, צור נורא עלילה
עם אשר נבחרו, לשם ולתהילה,
דור לדור ספרו, זאת תורה העולה.״
ר׳ חיים חליואה
״נשמה זכה בקרבה טהורה,
אשר זכתה אל מעלה הדורה,
אשר זכו לה הרוגי עשרה,
גם חנה עם שבעת בניה:
יעצו עצות גוים אכזרים,
להעביר על דת בת הכשרים,
בראותם יפיה ופנים הדורים,
וחוט של חסד משוך עליה.״
ר׳ יעקב אביחצירא
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc-LALLA SOLYICA
LALLA SOLYICA
MARTYRE DE LA FOI
Apres le regne sanguinaire du tyran Moulay Lyazid sur toute la population, juive et musulmane, la convalescence fut lente. Son successeur, Moulay Slimane (1792-1822) se revela etre un souverain juste et pieux qui s’empressa d'annuler tous les edits contre les Juifs et revint a la politique de tolerance traditionnelle des Alaouites. II poussa le sens de la justice jusqu'a ordonner la destruction de la grande mosquee edifiee au centre du mellah, pour rendre ce quartier aux Juifs de Fes qui en avaient ete expulses. Sa decision de generaliser l'habitat separe des Juifs, en creant des mellahs a Rabat, Sale, Tetouan et Mogador, fut elle-meme favorablement accueillie par les rabbins, qui lui decernerent le titre de Hassid oumot haolam, Juste des Nations. Son successeur, Moulay Abderhman (1822-1859) persevera dans la meme voie de tolerance et de bienveillance. C'est dans cette periode de paix relative que survint le terrible choc du martyr de la jeune Sol Hatchouel, devenue aujourd'hui la sainte la plus veneree de l'histoire des juifs du Maroc, sous le nom de Lalla Soulica.
Tout avait commence par une simple dispute familiale. Suite a une querelle avec sa mere, Sol s'etait refugiee dans la maison de ses voisins arabes. Les Juifs et les Musulmans avaient toujours cohabite en harmonie a Tanger qui etait la seule ville avec Safi, ou il n'existait pas de mellah, quartier juif separe. Pour son malheur, Sol etait d'une exceptionnelle beaute. Le maitre des lieux s'eprit follement d'elle et voulut la prendre pour femme. N'ayant rien obtenu ni par les promesses ni par les menaces, il resolut de se venger et la denonca au Pacha, l'accusant de revenir au Judai'sme apres s'etre convertie a l'lslam. Ce crime etait passible de mort selon la loi musulmane. Le Pacha embarrasse decida de transferer l'affaire et l'accusee aiupres du Sultan a Fes. En d'autres temps, l'affaire aurait ete vite reglee ou etouffee. Mais dans l'atmosphere de tension politique provoquee par le traumatisme de la conquete de l'Algerie musulmane par la France chretienne, le Sultan devait contenter les fanatiques qui lui reprochaient de ne pas se porter au secours des Algeriens. C'est pourquoi il decida de traduire Sol devant le tribunal des Oulemas de Fes, comptant sur les rabbins pour convaincre la jeune fille de faire semblant de se convertir, jusqu'a ce que le calme revienne. Ni les rromesses d'une vie heureuse, ni les menaces les plus terribles n'ebranlerent la determination de Sol de rester fidele a la loi de Moi'se. Le grand rabbin de Fes dut soudoyer les gardiens pour lui faire parvenir de la nourriture cachere. Le tribunal la condamna finalement a mort et elle eut la tete tranchee sur la place publique de Fes, devant une population dechainee qui tenta de bruler son cadavre. C'est en jetant des pieces de monnaie que le rabbin parvint a soustraire le corps a la foule, pour l'enterrer selon les rites d'Israel.
En 1884, quand le Sultan ordonna !'expropriation du cimetiere juif pour agrandir son palais, les ossements de la jeune fille furent parmi les rares a etre transferes dans le nouveau cimetiere. Un mausolee y fut edifie a sa memoire. II porte cette inscription en Hebreu et en Francais :
Ici repose Mademoiselle Solica Hatchouel,
Nee a Tanger en 1817
Et qui refusa d'entrer dans la religion islamique.
Les Arabes l'ont assassinee a Fez en 1834
Elle a ete arrachee a sa famille
Le monde entier regrette cette sainte enfant.
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
חכמי המערב בירושלים
פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.
אבי יתומים ודיין אלמנות
במשך שש שנים תמימות משנת תרכ"ב עד תרכ"ו 1860 – 1866 נשא הרב צוף דב"ש את עול הציבור והיחיד, לבדו. הוא היה הרוח החיה בעדה, לא נח ולא שקט ושם לילות כימים לביסוסה וקיומה של העדה בכל המובנים, הוא דאג לחינוכם של ילדי העדה שנחשבו בעיניו כבניו.
העניים והאביונים היתומים והאלמנות, מצאו בביתו בית מחסה ומשען, ובצדק כינוהו " אבי יתומים ודיין אלמנות ". בחגים ובמועדים דאג לכל מחסורי עניי הקהילה, ובפרט בחג הפסח שנה ושילש את הסיוע בצרכים הרבים, ודאג לספק לכל עניי הקהילה מצות שמורות, וכך מתאר הדבר בנו הגר"א בן שמעון זצ"ל.
" ונהירנא מכד הוינא טליא בזמן עט"ר מרן אב"א זלה"ה אשר היה רועה הנאמן לעדתנו קהילת קודש בני מערבא יצ"ו בירושלים ת"ו, אשר היה עושה כן לחלק לכל עניי הקהל דעדתו מצות שמורות לכל בית ובית בערב פסח.
והוא מצי למיקם בהיות העדה הנזכרת קטנה בערך עדת כללות עיקו"ת אזרחיה מפנים, ואף גם זאת בסוף ימין ז"ל הוא טריחא ליה מילתא טובא מתוספת המון המקבלים אשר היו מוסיפים והולכים וכסף הכנסות העדה הלוך וחסור – שער המפקד.
הרעב ויוקר השערים שרר באותן ימים בירושלים. הפרוטה לא הייתה מצויה ועניים רבים עלו על משכבם בלא פרוסת לחם בפיהם, ועל אחת כמה וכמה שטעם הבשר לא בא אל פיהם חודשים רבים, כי בנוסף למחירו הגבוה של הבשר, היה על הקונה לשלם מס מיוחד – גאבילה -, ואף לשחד את הקצב בכמה פרוטות כדי לזכות בנתח בשר ראוי לאכילה, שאם לא כן היה הקונה " זוכה " בעצמות בלבד.
הרב צוף דב"ש, שהיה ער לתופעה זו וראה שהעניים והאביונים יתומים ואלמנות נבצר מהם לטעום בשר אף בחגים ובמועדים, החליט לפתוח חנות קטן למכירת בשר למען העניים בלבד.וכדי להוזיל את מחיר הבשר, היה מוכר בה את חלק האחוריים של הבהמה, למרות שמנהג ירושלים להשתמש רק בחלק העליון.
אך הוא ז"ל העדיף להיטיב עם עָם העניים על פני המנהג וכך כותב בנו הגר"א בן שמעון " ונהרינא כי בעיר הקודש תבנה ותתכונן ירושלים ת"ו אשר נודע בה צרת דוחק הבשר. וגם מפני הצרה הצרורה ומיוחדת שמינה שהייתה שוררת בירושלים מקדמת דנא, להיו7ת כל הבשר הנמכר לכל תושבי ירושלים ת"ו רק בחנות אחת דווקא מפני הגאבילה.
ולרוב דוחק העניים שאין ידם משגת לקנות בשר בתוך דוחק כזה, והצריך גם כן מתנת יד לקצבים בסתר למען יזכוהו בנתח בשר אפילו שעצמותיו מרובים יותר מריריו ועורקיו וגידיו שיש בהנתח ההוא
עמד עט"ר מרן א"א זצוק"ל, ופתח חנות קטנה למכור בה בשר אחורים בניקור תחת השגחתו, כי הוא זיע"א היה אומן נפלא ומומחה בניקור, דבר פלאי, וסכום הבשר היה כערך עשרים רוטלים לשבוע, וזה רק עבור העניים, ושני מנקרים עשה, אחת לניקור השני בודק אחריו ומחטט…..
כמובן שבאופן טבעי, הפך הרב צוף דב"ש להיות מנהיגה של העדה, אביה מייסדה, רבם ומאורם של המערבים, וכל העם כבדוהו כערכו הרם והעריצוהו כיאות לאיש אלקים קדוש כמוהו..
מצודתו של הרב צוף דב"ש הייתה פרושה לא רק על ירושלים, אלא גם מחוצה לה נדד מעיר לעיר וממקום למקום כדי לסייע, לעודד ולחזק את בני העדה בכל מקום מושבותם, באחת ממסעותיו הגיע הרב צוף דב״ש לעיר חיפה, ובהתעניינו על במצבם של בני העדה, אשר זה מקרוב עלו להתיישב בארץ הקודש, פגש שם את הנער משה בן נאים, שלימים נודע כגאון מופלא שר התורה ומופת הדור.
פגישה זו הייתה גורלית לעתידו וגורלו של הנער משה, כי עשתה עליו רושם בל ימחה ולימים חרת זיכרונות ממנה בהקדמת ספרו ״ פטר רחם ״.
הרב רפאל חיים משה בן נאים זצי׳ל
נולד בעיר טיטואן שבמארוקו. בהיותו בן ששה חודשים, עלו הוריו לארץ ישראל, והתיישבו בעיר חיפה, עם משפחות אחרות שעלו אתם. המשפחה סבלה ייסורים רבים ודוחק הפרנסה הקשה מכולם, כאשר גדל משה והיה לנער, התעוררה בעיית הלימוד שלו, וכך מספר רבי משה:
״…ואז לא היה נמצא שם ( בחיפה ) לא סופרים ולא ספרים, רק מלמד תשב׳׳ר ולא יכלתי ללמוד עמו רק מעט מקרא בלי פיסוק טעמים, רק עט׳׳ר אבא מארי החכם ונבון הירא את ה׳ מרבים כבוד מורינו הרב ישעיה זיע״א היה לומד עמי בלילות בעתות הפנאי, מעט אגדות ושו״ע או׳׳ח וזוהר הקדוש ותיקונים, וביום הייתי הולך לחנות בעל דודתי ולמדני לכתוב מעט, ואחר כך החילותי להסתתר ולא הצלחתי.
אחר כך נתיישבתי בחנות איש אחד להיות לו כמו סופר לכתוב וכוי, ובכל הזמן הלזה היו מצטערים אבותי ז״ל שלא יכלו לגור במקום תורה.
אדהכי והכי מופלא הסמוך לאיש, נגה אור איש אלקים קדוש מעלת הרה״ג מבצר עז ומגדול, כל העם עונים אחריו מקודש מקודש, ראש הרבנים לעדת בני מערבא במרום הר ציון ירושלים דדהבא ת״ו כמהר״ר דוד בן שמעון זצוק׳׳ל מדי עברו דרך חיפה ת״ו וראה אותי עלם קטן יושב בחנות, ולגודל קדושתו לא יכול להתאפק וכד עד שחקר מעט״ר אבי מורי נ״ע מדוע הוציאני מבית הספר וכר וענהו כי הוא צערו וכוי שאין מורה, רק מקרא מעט ורק בחומשי תורה וכוי…
אזי הרב המלך דוד ז״ל הוציא ספר קטן מחיקו, אולי היה עין יעקב או סספר מעמדות, ובחן אותי לקרות לפניו אגדה אחת קלה כמות שהיא ממה שלמדתי עם מור אבי ז״ל, ואחר שלמדתי הגרסא שאלני אם אני מבין הדברים, ואז פרשתיה גם כן.
זכורני כי אז נתלהב הרבה זיע״ א ובקש ממור אבי ז"לל להוליך אותי לירושלים ת״ו לביתו, וקבל על עצמו שכל מחסורי עליו וכוי, ושישלח אותי לבית הספר עם בניו שאז היו צעירים ללמוד לפני המורים, ושהוא ישלח אותי לפרקים למען יראוני אבותי וכוי וכוי…
דברים היוצאים מלב טהור וקדוש בכל לבו, ומרוב התלהבותו הסכמנו על זה בדברים היוצאים מן הלב, לולא כי עט״ר אדוניתי מרת אמי נ״ע לא יכלה להרחיק אותי וכוי אף על פי שהייתה חפצה, כי לא היו אניות קיטור וכר. אך הרב הנזכר ז״ל עודו היה מתאמץ שלא להניח אותי וכוי עד שנתן לו מור אבי ז״ל דבור, לצמצם על עצמו ולשלוח אותי לטבריה ת״ו ללמוד תורה כי היא קרובה, ובזה נתפייס הרב ז״ל ועזב אותי.
ואחר עבור ד׳ שנים אתרמי כי נסעתי לירושת״ו, שמח מאד והזמינני לאכול בביתו וגם נתן לי ספרו הבהיר שהדפיס ראשונה, איידי דחביב עליה אקדמיה, וזה שמו ״ שער החצר ״ משום חיבת הארץ. יהי רצון שזכותו יגן עלינו ועל כל זרעי אמן.
והגדתי זה לקחת מוסר השכל ולהודיע כמה תקיף חייליה באילנא רברבה, כי מי ראה כזאת איש קדוש עובר לדרכו דרך העברה להשגיח ולהתבונן בעלם קטן יושב בחנות, והוא לא ידע מתחילה אם מילדי העברים זה וכר ועשה כמה חקירות וכר והוכיח במישור לאיש שלא הכיר וכוי, בהיותו נחוץ לדרכו, והיותר מבהיל כי עם היותו רב גדול ודיין וכו׳….
ונושא עליו עול הצבור קהל גדול בן פורת יוסף יצ״ו, וכל צרכם וכו׳ ועול הישיבות וכוי. נתרצה לקבל בביתו נער קטן רך וענוג ונבור, ולהפרידו מעל הוריו החרדים עליו וכו׳ ולקבל עליו אחריות מחסוריו, עם היותו מטופל ביוצאי חלציו, ומסתמא הוא לא עשיר היה, והיותר מפליא איך לא חשש שמא הרבנית שרביטו נ״ע לא תמאן בדבר כמשפט הבנות אפי׳ נשים צדקניות כנודע. ודי בזה הערה. זיע״א, עכלה׳׳ק.
תפילאלת – ברית מספר 31..יהודי תפילאלת יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת
יהודי תפילאלת
יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת
אין מוצאים כיום יהודים בתפילאלת, אך זכר נוכחותם הקדומה של היהודים עדין משאיר בה את רישומו ולעתים קרובות אפשר לשמוע בבו-דניב, ראשידיה (לשעבר כסאר־ סוק) ריסאני או בו-ענן, ערבי מקומי המצהיר בגאווה: ״אתם כעת ברובע של היהודים" או ״כאן לפנים היה בית כנסת או ״כאן לפנים היה בית של יהודי".
האין זה הגיוני שאזור זה של דרום-מזרח מרוקו ישמור את רישומה של אוכלוסיה לא רק מבחינה כלכלית וחברתית אלא גם מבחינה היסטורית בו היא שיחקה תפקיד חשוב עוד לפני הכיבוש הערבי כבר מימי סיזילמאסה?
סיזילמאסה נוסדה בשנת 757 (שנת 140 ע"פ האיסלם) על ידי בֶרבֶרים מדז'בל נפוזה (לוב) "סיזילמאסה הייתה העיר השנייה שיסדו המוסלמים […] הראשונה הייתה קירואן". מכאן ואילך היהודים יחיו תחת השפעתה של "ממלכת שולטן" זעירה זאת של הסהרה המרוקאי.
הדרכים המסחריות הטרנס- סהריות
הדרך הישירה לגאנה, כלומר מסודן למצרים הייתה, n כמעט נטושה בגלל סופות החול שנשבו על התוואי הזה וגם
בגלל התקפות השודדים. רוב המסחר הסהר׳ נעשה מאז בדרך סיזילמאסה כלומר במסלולי השיירות של הסהרה המערבי". עד מהרה סיזילמאסה הפכה למקום מסחר גדול וסוחרים שבאו מבצרה, קופה ובגדד התיישבו בה ליד הברברים. הסחורות שהתקבלו בסיזילמאסה שונעו לעבר המזרח דרך נמלי המגרב או באמצעות שיירות שהגיעו לאיפריקיזה Ifriqija. המטרופולין הפילאל׳ היה אז זירת המסחר המצליחה ביותר בכל האסלאם. בגדה האחרת של המדבר, בשער סודן, העיר אאודג'וסט מילאה תפקיד דומה וידעה אף היא עדנה גדולה.
והנה כבר מהתקופה הזאת המדינות המוגרביות לא היו היחידות שצרכו את המתכת הצהובה. מטבעות הדירהם מכסף הוטבעו בסביבות שנת 790 "בימים שהרון אל ראשיד היה כליף של בגדד (809-786)", מטבעות הזהב נפוצו במגרב הרבה לפני שהיו ידועות באירופה. ומאידך "פעילות הכרייה וחרושת הברזל וסחר הזהב נקשרו לנוכחות הקדומה של יהודי סהרה במרוקו." מבתי הייצור בתפילאלת יוצאות מטבעות הזהב והכסף כבר מהמאה העשירית, לרוב, בהשתתפות יצרני מטבעות יהודיים. החל מהמאה האחת עשרה ה" מורבתי", מטבע מזהב גָנָאי היה ידוע באירופה בכינוי הספרדי: מרבדי.
נציגים יהודיים מוצבים בכל נקודות המפתח והנוכחות של יהודים עצמאיים במאה העשירית מתאשרת על ידי אחד הספרים החשובים ביותר של אבן הוקאל – הדרכים והממלכות של אפריקה – שמתאר בסביבות שנת 378 לספירת האסלאם – 988 – את הדרכים מסיז'למאסה לקירואן, ממסה ומסוס עד אאודג'וסט וגאנה, ממצרים עד גאנה דרך סהרה.
בספרו מליץ טוב, רבי שלום אביחצירא מספר את ההרפתקה של שני סוחרים יהודיים יצרני בדי משי: "יעקב בן גיו ואחיו יוסף. הם התבלטו בעבודה המשי ויצרו בגדי יוקרה, דגלי ישמאעלים (ממוקמים) מעל יריעות בעלות ערך אמנות׳ רב שלא היה להן אח ודוגמא בספרד. הם העניקו אתת מהן למלך ואתת לשולטן אל מנצור בן עלי בן עמר. יעקב בן גיו רכש לו בכך את ידידות השולטן אל מנצור שמינה אותו בראש כל הקהילות היהודיות מסיזילמאסה עד הנהר דוירנה (דורו) בקצה ממלכתו. הוא מינה אותו כשופט עליון המורשה למנות לתפקידי מפתח אנשים שהוא בחר בהם ולקבוע את התשלומים והמיסים שיוטלו על הקהילות. המלך שיגר אליו שמונה עשר קצינים (לבושים בבגדי שרד) העלה אותו על הכרכרה של הדרג השני וכל התושבים […] זקנים וצעירים נאספו כדי להביע את תמיכתם. המאורע הזה קרה ב-4750 ונמשך (?) עד 4775 (1090 עד 1095 )
בתחילת המאה השתים עשרה, בכניסה למדבר, סיזילמאסה נהנית ממיקומה המוצלח בין המגרב וסודן: היא מקשרת בין שווקי פאס ותלמסן לבין אלה של אפריקה בדרך העפר של המערב המקשרת בין דרה והסוס לבין אדרר המאוריטנית, והלאה, בארץ הזהב, היא הקשר הישיר עם סודן באמצעות הדרך המדברית שעוברת דרך תבלבלה ותואת, לפני שהיא מגיעה לטימבוקטו.
וכך, "סיזילמאסה הייתה במשך מאות רבות, הבירה של המגרב המערבי, בדרך העליה על קברות הקדושים, בדרך הזהב והמלח […] מטרופולין ששום עיר אחרת לא תשווה לה במסתר עם סודן, מצרים, מסופוטמיה. היא הייתה מרכז מהולל של הציביליזציה במשך כל תקופת ימי הבינים."
הקהילה היהודית הייתה גדולה והפכה עד מהרה למרכז דתי חשוב ופעיל. היו לה קשרים הדוקים עם שאר הקהילות היהודיות של מרוקו, מה גם שסיזילמאסה היוותה שוק למוצרים של תואת וחניית ביניים בדרך לפאס, תלמסן ואירופה. "ידועה עד ברחי היא ייצאה אליהן תמרים ועפצי אשל מדברי (לעיבוד העור). במאה הארבע-עשרה, ספרי המפות שנוצרו בבתי ייצור יהודיים של מיורקה מצביעות על תוואי של שבילים טרנס- סהריים מסיזילמאסה לעבר אואלאלא וסודן. העדויות על ריכוזים יהודיים בתחנות החשובות של מסחר הזהב אינן חסרות: אל-זוהרי מצביע בשנת 1133על שבטים יהודיים "בני הדת היהודית… מייצאים מאצלם מן הסהרה ואנדלוסיה."