ארכיון חודשי: אפריל 2013


פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

בערבית מדוברת ובתרגום עברי

 

אדם וחוה

1 – اقلب الجرة على تمها بتطلع البنت لامها

אקלב אלג'רא עלא תמהא בתטלע אלבנת לאמהא

 

הפוך את הכד על פיו – תצא הבת לאמא

החברה הערבית המסורתית, אינה חופשיה דיה, כדי לאפשר לבחור, להכיר את כלתו לפני הנישואים, ולכן מיעץ המשל להכיר את אם הכלה, כי לרוב יורשת הבת תכונות אמה

 

اعوذ بالله من مرة اذا ترجلت

אעוז באללה מן מרה אזא תרגילת.

ישמרנו אללה מאשה המתנהגת כגבר.

״מי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים״(ביצה ל״ב עמי ב)

اللي بشاور المره …مره

אלי בשאור(א)למרה – מרה.

מי שמתיעץ עם האשה – הוא אשה.

״כל ההולך בעצת אשתו נופל בגינהום״(בבא מציעא נט, ע״א). יש כאלה בין הערבים הרואים באשה חסרת תבונה, לכן ממליצים לא להתיעץ עמה.

الانش مابتشبع من الذكر والارض ما بتشبع من المطر

אלאנסא מא בונשגע מן(אל) זכר ו(א)לארצ׳ מא בתשבע מן(א)למטר.

הנקבה לא תשבע מהזכר והאדמה לא תשבע ממטר. ״שלושה לא שבעו שלושה: אוזן מדברים, ארץ ממטרים ואשה מזכרים״. (יהודה אלחריזי).

אכלהא לחמה ורמאהא עצימה.

אכל את הבשר וזרק את העצם.

נאמר על אדם, שנהנה מאשתו הצעירה ועזבה כאשר הזדקנה. ״גמר לאכול מהקדרה ושבר אותה״(זה לעומת זה 1730).

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

הדיימה של ח׳יבר, שקבעה את היחסים בין המנצחים המוסלמים לתושבים המנוצחים, עתידה היתה לשמש דוגמה לחוזים שהעניקו הכובשים המוסלמים לעמים הכבושים בארצות שמחוץ לחצי־האי ערב. מכאן ולהבא ישמש המונח ״ד׳ימה״ להורות על אותם הסכמים בלתי־שווים שהסדירו את היחסים בין הכובשים המוסלמים לאוכ­לוסיות המנוצחות.

הזכרנו פרשיות אלו מחייו של מוחמד מפני שנתנו השראה לגילויי־שכינה קוראניים ולפיכך עיצבו סופית את עיקרי היחסים בין מוסלמים לכופרים לעתיד־לבוא בכל הנוגע לאסטרטגיה המלחמתית (ג׳האד), לזכויות הכיבוש של המוסלמים, לדיני חלוקת השלל ולגורלם של המנוצחים, שאדמותיהם נמסרו לכלל המוסלמים, שהרי לפי המסורת המוסלמית אמר מוחמד בעת המצור על ח׳יבר: ״הארץ לאללה היא ולשליחו״.

הרחבנו מעט את הדיבור על גורל היהודים לפי שממנו התבשר גורלם של כל העמים שנוצחו אחרי־כן על־ידי הערבים. העקרון המנחה הראשון־במעלה של הג׳האד התבטא בכך שתחילה יש להציע לשאינם מוסלמים להתאסלם או להשלים עם עליונותם של המוסלמים, ורק אם יסרבו חובה היא לתקוף אותם עד שיקבלו עליהם את השלטון המוסלמי.

משגבר כוחם של המוסלמים והלך, התפשטה מלחמת־הקודש אל מחוץ לחצי האי־ערב. הג׳האד, שתחילה לא היה אלא פשיטה לשם בז, נעשה מלחמת־כיבוש המתנהלת על־פי תקנון שעיקר מטרתו להעביר את ארצות הכופרים לשלטון האסלאם. יש מקום לשביתות־נשק, אך שלום לא ייתכן בשום־פנים. עובדי־כוכבים (ה״משתפים״) יכלו לבחור בין מיתה להמרת־דת: החיים, חופש הפולחן ושלמות הרכוש הובטחו ליהודים, לנוצרים ולעובדי־האש, וכעבור זמן גם להינדוסים, בתנאים מוגדרים.

הכלל שנקבע בהלכה המוסלמית, שלעובדי־כוכבים, שלא זכו לדת שיש בה התגלות נבואית כיהדות וכנצרות למשל, מציע האסלאם ברירה בין התאסלמות למוות, לא נתקיים הלכה למעשה. בסופו של דבר נמצאה הדרך להכשיר כאהל ד׳ימה את כל העמים שנכבשו על־ידי האסלאם. היו לכך שני טעמים: ראשית, הרצון לשמור על ייחודה של החברה המוסלמית ועל כן לא לעודד התאסלמות המונית ומכל־שכן לא לכפותה: ושנית, לא לפגוע בהכנסות אוצר המדינה ממסים שהוטלו על לא־מוסלמים.

הג׳האד—מלחמת־מצוה

הג׳האד הוא תפיסה כוללת שלפיה עמי תבל נחלקים לשני מחנות שאין לפשר ביניהם: דאר אל־חרב, או ״בית המלחמה״, המקיף אותם חבלים הנתונים לשלטונם של הכופרים, וכנגדו דאר אל־אסלאם, הוא ״בית האסלאם״, ארץ המוסלמים שבה שורר המשפט המוסלמי. הג׳האד הוא מצב־המלחמה הטבעי והמתמיד בין המוסלמים לבין דאר אל־חרב, ואין מלחמה זו יכולה להסתיים אלא בעליונותו המוחלטת של האסלאם בעולם כולו ובשליטתו על הכופרים. במאה הי״ד הצדיק המשפטן המהולל אבן־תיימיה את מצב־המלחמה התמידי בקבעו כי בעלותם של כופרים על אדמות אינה חוקית ולכן על־פי זכות אלוהית הללו מוחזרות למאמינים בדת האמיתית. כך אפוא נעשה הג׳האד האמצעי שהודות לו המוסלמים מקבלים בחזרה את מה שחמסו להם הכופרים שלא־כדין. משמע: ענין לנו במלחמה קדושה וצודקת לפי שהיא מחזירה למוסלמים אדמות ונכסים שמקומם בדאר אל־אסלאם אלא שעדיין דאד אל־חרב מחזיק בהן באיסור. לפיכך כל מעשה מלחמתי בדאר אל־חרב — שאין לו שום זכות־קיום חוקית — יכול להיחשב צודק וכשר ואין לתת בו כל דופי מבחינה מוסרית.

הואיל והג׳האד הוא מלחמת־תמיד, ממילא הוא מוציא כל אפשרות לשלום. עם זאת הוא משאיר פתח לשביתות־נשק זמניות בהתאם לצרכי המצב המדיני. שביתות־נשק אלו, שאסור להאריך בהן למעלה מעשר שנים, רשאי השליט המוסלמי להפסיקן חד־צדדית, אך רק לאחר שיזהיר על כך את האויב תחילה. ולבסוף, הגיהאד קובע תנאים לחוזים עם דאר אל־חרב, אך רק במסגרת מושג זה של שביתת־נשק זמנית.

השתתפות בג׳האד, שחכמי־הדת המוסלמים רואים בה אחד מעיקרי־היסוד של האמונה, נחשבת חובה על כל המאמינים; כל אחד מהם חובה עליו לתרום לה כמיטב יכולתו, בין בגופו, כלומר בעבודת־הצבא, בין בממונו, ובין בדברים שבעל־פה ובכתב. חכמי־המשפט המוסלמים ייסדו את זכויות הכיבוש על מנהגו של מוחמד עם היהודים בחצי־האי הערבי. הללו, כאמור, גורשו או נטבחו, נשיהם וילדיהם נמכרו לעבדות, וכל נכסיהם חולקו בין המוסלמים. יחס זה נעשה דגם ואמת־מידה שכוחם יפה לגבי כל המנוצחים (נוצרים, עובדי־האש וכן'). ועם זאת, כמו שחס מוחמד על יהודי ח׳יבר שהכירו בריבונותו כך כרתו הכובשים הערבים הסכמי ״סובלנות״ עם כל שאר העמים שקיבלו את עול שלטונם. מעמד הד׳ימי, שהוא פועל־יוצא בלתי־אמצעי מן הג׳האד, קשור באותו חוזה עצמו, המשעה את הזכויות התחיליות של הכובש על המחזיקים בדתות־הייחוד תמורת תשלום מס כגון זה שהסכימו היהודים לשלם לנביא בח׳יבר. שרירות־לבה של ההיסטוריה, או ההשגחה העליונה, הן אפוא שבחרו בכמה שבטים יהודיים נידחים בקצווי ערב ועשאום סמל לגורל המזומן לממלכות האדירות של ביזנץ והסאסאנים ולהמון גויי אפריקה, אסיה ואירופה, שבמרוצת אלף שנים של התפשטות וטיפוח נכנעו לסיפו של האסלאם המנצח. האידיאולוגיה של הג׳האד קשרה את גורל היהודים לגורלם של כל באי־עולם, וגורלם של יהודי ערב הוא שפקד הרבה שבטים, עמים ולאומים זולתם, אספקלריה מבשירת־רעה לשיעבוד ההיסטורי של חלק גדול מכלל האנושות.

הערים של ממלכות הביזנטים והסאסאנים, שתש כוחן לאחר מחצית־המאה של מלחמות ומאבקים מבית, נכנעו לצבאות הפולשים הערבים. עם האוכלוסיה הנוצרית והזורואסטרית נחתמו חוזים שונים שטיבם נקבע על־פי דרך השגתו של הנצחון המוסלמי: כניעה, מלחמה, או ברית. בשני המקרים הראשונים אפשר היה להמית את החרבי שאחז בנשק ונלחם על נפשו או לעשותו עבד, לפדותו, להחליפו או להוציאו לחפשי, ואת אשתו וילדיו אפשר היה לקחת לעבדים ולשפחות — לפי התקדים של המנהג שנהגו עם יהודי חצי־האי הערבי. 

אולם אם קיבלו עליהם החרבּים את עול השלטון המוסלמי, בדומה ליהודי ח׳יבר, או־אז נתרצו הכובשים וכיבדו את חייהם, דתם ורכושם על־פי תנאי החוזה (ד׳ימה) שהיה מחייב את שני הצדדים. בינתיים המשיכו צבאות המוסלמים במסע־כיבושיהם, ואת ערפם ביצרו על־ידי שהושיבו חילות־מצב ומתיישבים מחצי־האי בשטחים המסופחים. בד׳ימה שניתנה לחירה שבעיראק בשנת 633 הוכנס סעיף מיוחד שעניינו בעקרון ההבדל בלבוש בין מוסלמים לשאינם מוסלמים.

ב־640 גירש הח׳ליף עומר אבן אל־ח׳טאב את היהודים והנוצרים מחג׳אז בהסתמך על הד׳ימה של ח׳יבר: ״הארץ נחלה לאללה ולשליחו: רשאי שליח־אללה להפר את בריתו אם כך יחפוץ״. יש אומרים שהסתמך גם על עצתו של הנביא: ״לא תישארנה שתי דתות בכפיפה אחת בחצי־האי הערבי״.

ההיסטוריון הערבי אל־ואקדי, בן המאה הט', מוסר מעשה זה המיוחס לאחד מנכבדי מדינה, שביקר בחצי־האי ערב לאחר פעולות־האיבה בין מוחמד ליהודים:

כשהיינו במדינה והיכנו הרעב הולכים היינו לח׳יבר, ופעמים הולכים היינו לפָדך ותֵיְמה. התושבים היהודים תמיד היו להם פירות ומים בשפע… כל זה היה לפני עליית האסלאם. כאשר בא הנביא למדינה וכבש את ח׳יבר אמרתי לחברי: ״הנלך לח׳יבר כי היכנו הרעב?״ וישיבו: ״ שונו פני הארץ כי עתה, כמוסלמים, פוגשים אנו בעם הרוחשים איבה לאסלאם, ואילו לשעבר לא היתה לנו דת כלל ״. אולם הרעב ייסרנו ונלך אל ח׳יבר ושם מצאנו כי התחלפו בעלי האדמה והתמרים, כי בעלי־הקרקעות היהודים העשירים נהרגו והנשארים היו עניים החיים על עמל־כפיהם.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל. על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

גהאד ושנאת היהודים

בספרי משנת 2000 על מלחמת קוסובו התרחקתי במכוון מעיסוק באיסלאמיזם ובג׳יהאד – משום שכמחבר ששורשיו בשמאל הפוליטי ביקשתי להימנע במידת האפשר ממונחים שעלולים לשאת השתמעות גזענית. בתאריך 11 בספטמבר 2001, אסטרטגיית ההימנעות שלי התמוטטה יחד עם מגדלי התאומים. עתה ביקשתי לדעת דבר אחד: למה? הספרייה של אוניברסיטת המבורג מצטיינת במיוחד במדע המדינה, וכך, כבר בסוף השבוע שלאחר 11 בספטמבר נערמו על שולחני ספרי מחקר בתחומים שעד אז היו רחוקים ממני: שורשי האיסלאמיזם והאחים המוסלמים, וקשריהם לנציונל־סוציאליזם, ואל־קאעידה, וחיזבאללה וחמאס. בתום שנה של מחקר, או ליתר דיוק בתום שנה של צלילה אל תוך עולם שהיה לי עד אז זר ומוזר לחלוטין, פרסמתי את הספר הזה.

רוב חבריי לדעה עד אז, אנשי השמאל, סילקו אותי עתה מעולמם – עולם שקיבל את 11 בספטמבר בשמחה־לאיד בלתי מוסתרת, או פירש את האירוע בתוך מסגרת חשיבה ״אנטי־אימפריאליסטית״, שבה ארצות הברית המרושעת עומדת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובנת, אם גם מוטעית. בהתאם לכך, המבוא שלי משנת 2002, שקטעים ממנו כלולים במבוא זה, נשא אופי מתריס משהו.

אלא שספרי, המסביר את הטרור האיסלאמי כתוצר של חשיבה אשלייתית יותר מאשר של מדיניות החוץ האמריקנית, עורר תגובה ראשונית עוינת גם מקהל הקוראים הגרמני הרחב. הספר תואר כ״תעמולה פוליטית״, אם לצטט דוגמה אחת מתחנת רדיו ציבורית מובילה בגרמניה, ״דויטשלנדפונק״. ספרי, נאמר שם, ״נשרך בשובלם של שמרנים קיצונים מסוגו של סמואל הנטינגטוך, ומחברו כנראה ״המיר את הידע ברעיונות שבאוזניהם של אנשי בוש ושל מתרצי המדיניות הישראלית העכשווית יישמעו כמוסיקה״. עם זאת, מבקריי לא הצביעו על טעות כלשהי בעובדות או בדרך ההיסק. ראשון המומחים בתחום זה שהגנו על ספרי בפומבי והמליצו עליו היה דווקא מוסלמי: איש מדע המדינה יליד סוריה בסאם טיבי.

בחלקים אחרים של העולם, ובפרט בארצות הברית, היסטוריונים וחוקרי אנטישמיות התעניינו בספר הרבה יותר. הוזמנתי להרצות באוניברסיטת ייל, באוניברסיטת בראון(פרובידנס, רוד איילנד) ובאוניברסיטה של מדינת פנסילבניה. הספר נידון בכתבי עת ובהם ה׳ניו ריפבליק׳ ו׳טלוס׳. בשנת 2004 הייתי חוקר מן החוץ במרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון באוניברסיטה העברית בירושלים, והרציתי בישראל. דרך העקיפין הזאת ברחבי העולם היא שהובילה, לבסוף, להישמעותם של הדים חיוביים יותר לספרי גם בגרמניה. זה המקום אפוא להודות לידידיי ולעמיתי, הרבים בארצות הברית ובישראל, שתמכו בי ועודדוני בדרכים רבות, ובייחוד לעומר ברטוב, לפיליס צ׳סלר, ליואל פישמן, למנפרד גרסטנפלד, לדניאל גולדהגן, לג׳פרי הרף, לג׳ודית ג׳ייקובסון, לדורי לאוב, לאנדריי מרקוביץ, לאלדד פרדו, למרטי פרץ, לגיון רוזנטל, לצ׳רלס סמול ולרוברט ויסטריך. תודה מיוחדת לצור ארליך, שיזם את הבאת הספר לדפוס בעברית ותרגם אותו בתשומת לב רבה. עבודתנו המשותפת הסבה לי הנאה גדולה.

הספר תורגם לעברית מהמהדורה האנגלית שהופיעה בשנת 2007, ושכללה תוספות אחדות שהתייחסו למחקרים שפורסמו לאחר הופעת הספר בגרמניה בשנת 2002. למרבה הצער, חמש שנים אלו אוששו את התחזית הפסימית שערכתי בעת כתיבת הספר בגרמנית. באחרית הדבר לספר אני עוסק בכמה מההיבטים של המצב הנוכחי.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

מבואמיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.

בתלמוד מוזכר שאחרי חורבן בית המקדש או בתקופת המצור על ירושלים היגרו כשמונים אלף כוהנים יהודים מהארץ לארץ ערב ומשערים שארץ ערב היחידה באותה תקופה היא חבל חיג׳אז בחצי האי ערב.

הגירת היהודים למדבריות חיג׳אז הפריחה את המדבר בחקלאות עשירה, בתעשייה ענפה ומעל לכל קידמה את התרבות, את הספרות ואת השירה.

מקרב המתיישבים היהודים קמו הוגי דעות, רבנים וחכמים וסופרים גדולים כרבי שלמה כהן בן הדיה.

היהודים עסקו במסחר ער ומפותח עם מדינות שכנות כמו סוריה, עיראק, תימן ואתיופיה. היצוא של שבטי היהודים כלל עורות, כלי בית מנחושת ותכשיטים מכסף וזהב.

ישובי היהודים היו בנויים לתלפיות ונראו כמבצרים מוגנים מכל עבר ומוקפים בשדות ירוקים ובגנים שתולי עצי נוי ועצי פרי.

חכמי היהודים פיתחו מערכות השקיה לשדות ולבתים ממעיינות שבסביבה שהיו מהמתקדמות ביותר באותה תקופה.

הקידמה שהפיצו בני השבטים היהודים בכל תחומי החיים העלתה אף את רמת חייהם של שבטי ערב שברובם היו עובדי אלילים.

ההיסטוריון אשאפי מציין, על פי ממצאיו ועל פי מחקריו המקיפים אודות שבטי היהודים בחבל חיג׳אז, ששבטים רבים מקרב עובדי האלילים התגיירו עם חלוף השנים והצטרפו לעם היהודי – עם הספר.

בסמוך לעיר יתר׳ב התגוררו שני שבטים גדולים, שבט אמס ושבט חזרג׳. שבטים אלה היו עובדי אלילים, אולם היו קשורים בלב ובנפש לבני השבטים היהודים, עבדו במחיצתם, כיבדו את תורתם ואפילו חתמו עמם הסכמי הגנה הדדיים.

בני השבטים היהודים היו אהודים ונערצים על כל בני השבטים מקרב עובדי האלילים ושררה ביניהם אחווה ושלום אמיתיים ושיתוף פעולה הדוק ללא משוא פנים.

היהודים ביתר׳ב היו עשירים ובעלי אמצעים ומעל לכל היו ידועים ביושרם כמעסיקים וכרודפי שלום, צדיקים שהתרחקו מחטאים וממעשים תפלים.

בני שבטי ישראל בחבל חיג׳אז היו ידועים כמכניסי אורחים ואהבו לעזור לפשוטי העם ולנחשלים במוצרי מזון ובכסף כמנהג אברהם אבינו.

העיר יתר׳ב הייתה עיר לדוגמא מבחינת מרקם היחסים וחיי האחווה ששררו בין כל שבטיה ללא יריבויות ואפילו ללא ההתגוששויות ומלחמות שהיו חלק מההווי של חיי שבטי ערב לפנים. אולם, לפתע פתאום, השתנו פני הדברים.

הופעת מוחמד

מוחמד ותומכיו הגיעו בשנת 622 ליתר׳ב כמהגרים חדשים לאחר שגורשו ממכה ומטאיף באשמת חתרנות תחת אושיות המשטרים הקיימים.

העיר יתר׳ב רחוקה ממכה ומטאיף מרחק של כשלוש מאות וחמישים ק״מ ודרכי הגישה אליה מתפתלות בין גבעות והרים, מרחק עצום בהתייחס ליכולות של כלי התחבורה באותם הימים.

ונשאלת השאלה: מדוע מוחמד וחבר יועציו החליטו דווקא להגר ליתר׳בי

מה היו השיקולים המעשיים שהביאו את מוחמד ורעיו לוותר על כל הערים והישובים שבין מכה ליתר׳ב ולהמשיך בדרך הקשה והארוכה כדי להגיע לעיר זרה שתושביה לא שמעו ולא ידעו אודותיו דברי

♦           האם המטרה הרחוקה נועדה להפצת המונותיאיזים בקרב עובדי האלילים?

♦           האם למוחמד הייתה עילה מתקבלת על הדעת לבחור בעיר יתר׳ב כמוקד לפעילות מונותיאיסטית למרות שרוב תושביה היו מאמינים באלוהים? בני השבטים עובדי האלילים שחיו ביתר׳ב היו ברובם מושפעים מתורת היהודים ולמוחמד לא היה מה להפיץ בקרב התושבים.

אין כל אמת בסיפורים שמנהיגי השבטים אווס וחזרג׳ מיתר׳ב פגשו את מוחמד במכה והזמינו אותו להתערב במחלוקות ביניהם ולהשכים שלום בין הצדדים.

בראש ובראשונה יש להדגיש שבין שני השבטים, אווס וחזרג׳ מיתר׳ב, לא היו מחלוקות כלל ושררו ביניהם יחסי שלום ואחווה. לראיה יש לציין שמנהיגי השבטים לא אירחו את מוחמד בהגיעו ליתר׳ב ואף נמנעו מאוחר יותר להצטרף לכוחותיו למרות בקשותיו הרבות להיעזר בהם במלחמותיו נגד הכוחות ממכה.

 

שנית, אין להתכחש לעובדה שמוחמד הוחרם על ידי מנהיג שבט קורייש, אבו-להב, ונאסר עליו לבוא במגע עם אנשים במשך שלוש שנים. אז היכן פגש מוחמד את נציגי שבטי אווס וחזרג׳ במכה כאשר באו לקיים את מצוות העלייה לרגל כשחל עליו איסור לצאת מביתו?

אין אף להתעלם מן העובדה שבשנת 622, לפני הגירתו ליתר׳ב, שהה מוחמד בעיר טאיף ולנציגי השבטים אווס וחזרג׳ לא היה מה לעשות שם.

יתרה מזו, יש לזכור שעל פי מנהגי שבטי ערב באותם ימים, אין תקדים לתופעה שאיש זר ולא מוכר יוזמן ממרחקים על ידי הצדדים כדי לפתור את המחלוקות והסכסוכים שכביכול התגלעו בין שני השבטים. לפתרונות ולהשכנת שלום הוזמנו תמיד אנשים מוכרים מבין חכמי השבטים הסמוכים.

הייתכן שמנהיגי שבטי אווס וחזרג׳ פנו לפתרון המחלוקות ביניהם למוחמד ולא לחכמי שבטי היהודים שהיו עמם ביחסי אמון וכבוד הדדיים?

הסיבה להגירתו של מוחמד ליתר׳ב הרחוקה טומנת בחובה את כוונותיו הנסתרות שהיו ידועות רק לו ולמלוויו ונותרו חסויות במהלך הדורות.

חוקרים ותיאולוגים רבים לא הצליחו במשך השנים להגיע לחקר האמת ולמסקנה היחידה שניתנת להסקה, מהנתונים הבאים:

א ־ יתר׳ב ממוקמת בנקודה אסטרטגית חשובה צפונית־מזרחית למכה ועל דרך שיירות האספקה לשם.

ב – ליתר׳ב לא היית הנהגה קולקטיבית ואף לא צבא חזק להגנה על כלל תושביה, ככל יתר הערים.

ג – תושבי יתר׳ב היהודים היו מוכרים כבעלי אמצעים ועושר רב, רודפי שלום שלא אגרו כלי מלחמה ולא התנסו במלחמות, לכן השליטה עליהם הייתה משימה קלה.

התמונה שהצטיירה בעיני מוחמד מנתונים אלה הפיחה בקרבו את התקווה שבעזרת תומכיו ולוחמיו יצליח להשתלט ולכבוש את ההנהגה על כל השבטים שלא החכימו ולא הקימו לעת צרה צבא להגנה למרות עושרם הרב.

שבטי היהודים שהיו פזורים בכל מרחבי חבל חיג׳אז, היו ברובם מכניסי אורחים ולמוחמד ותומכיו הייתה העיר יתר׳ב בחירה נוחה ועדיפה ביותר לאחר שגורשו והושפלו בשתי הערים מכה וטאיף.

בתחילת דרכו ביתר׳ב התארח מוחמד בקרב היהודים, למד את תורתם ונהג על פי דתם. הוא הצטייר בעיניהם כאוהד וכמעריך באמת ובתמים את בני העם היהודי ואת תורתם.

בתקופת שהותו הקצרה ביתריב הצליחו תומכיו להעלות את מצדדיו ממכה שכונו ׳מוהג׳רון וגייסו אף רבים מקרב המקומיים שכונו ׳אנצאר׳. הלוחמים שהתלכדו סביבו הצליחו, בהנהגתו, להשתלט על דרכי הגישה למכה, עסקו בשוד שיירות האספקה וזכו בשלל רב.

הנהגת מכה, שקצה נפשה ממעשי השוד והביזה, שלחה לשדה המערכה ׳באדר׳ כוחות צבא בהנהגתו של אבו-ג׳אהל שנחל תבוסה ונהרג בקרב שכונה ע״ש המקום קרב באדר.

מוחמד התעודד מניצחונו ולמען הרחבת צבאו וחיזוקו בממון רב התקיף את שבטי היהודים באמתלות ובהאשמות שווא, השתלט על מושבותיהם, שדד ובזז את רכושם הרב ועם השנים השמיד את כל היהודים שחיו ביתר׳ב במשך מאות או אולי אלפי שנים לפניו.

מוחמד וכוחותיו תקפו בשנת 630 את העיר מכה למרות הסכם השלום שנחתם בינו לבין מנהיגי העיר לעשר שנים, ׳הסכם חודיביה׳ משנת 628. לאחר כיבושה של מכה וכיבוש העיר טאיף השתלטו כוחותיו על כל חצי האי ערב ללא עוררין.

בשיא גדולתו תכנן מוחמד לכבוש את סוריה על מנת להרחיב את תחום השפעתו הטריטוריאלית, אולם נפל למשכב ונפטר לאחר עשר שנות מאבק חסר פשרות להגשמת חלומותיו.

יורשיו של מוחמד ה׳ראשידיון המשיכו במלוא כוחם בדרכו ומימשו את צוואתו לכבוש את סוריה ולטהר את חצי האי ערב מנוכחות היהודים.

מבין ה׳ראשידיון אפשר לציין את תרומתו של אבו-בקר להשבת התהילה לאיסלאם על ידי ניצחונותיו על צבאות שבטי ערב במלחמות ה"רידה׳. את החליפה עומר יש להלל על הרחבת השפעת האיסלאם כתוצאה מכיבושיו הנרחבים ואת החליפה עותמאן על יוזמתו לכתיבת ספר הקוראן.

את תקופת שלטונו של עלי אבן-טאלב, החליפה האחרון בהירארכיה של הראשידיון, אפשר לציין כתקופת מרי ומלחמות אחים אשר הולידה כתות בעלי מנהיגים שונים שהפיצו בקרב המאמינים אידיאולוגיות שונות ותפיסות עולם הזרות לאיסלאם.

עלי נרצח על ידי אִבּן-אל-בולג׳ם מכת הפורשים ה"חוארגיון", ובמותו הסתיימה אחדות הדעים ששררה בקרב המוסלמים מבחינה רעיונית, דתית, צבאית וטריטוריאלית.

תומכיו ומעריציו של עלי יזמו, לאחר רציחתו, את הפילוג הגדול ביותר באיסלאם בהקמת הכת השיעית אשר דגלה בזכותו הבלעדית של עלי לרשת את מוחמד ובזכותם הבלעדית של בניו חסן וחוסיין להמשיך ולהנהיג את המאמינים באיסלאם. המאמינים בכת השיעית לא האמינו בזכותם של שלושת החליפים הראשונים וטענו שהם שללו את חליפותו של עלי אחרי מוחמד. השיעים האמינו שבצוואתו ציווה מוחמד למנות את עלי כיורשו אחריו וכינו את אבו-בקר, את עומר ואת עותמאן ככופרים ומושחתים.

מועאויה, מנהיג סוריה, שזכה בבוררות נגד עלי בעניין המחלוקות שפרצו ביניהם במהלך קרב ׳סייפון׳, אזר אומץ, כבש את מצרים והכריז על עצמו עוד בחייו של עלי כחליפה של כל המאמינים. מועאויה כבש את מצרים מידי עלי והכריז באופן חד-צדדי על עצמו כחליפה ובכך העמיק את הפירוד והפילוג והשריש את השנאה בין הפורשים והביא לידי מלחמות-אחים אכזריות ביותר שלא נסתיימו במשך מאות בשנים. יש לציין כי המחלוקות שפרצו בין הזרמים באיסלאם עדיין לא הפשירו ועד עצם היום הזה קיימות מחלוקות בין הזרמים השונים שקמו לאחר רציחתו של עלי.

יש להדגיש ביתר שאת את העובדה שהפירוד באיסלאם ושפיכות הדמים לא נבעו על רקע דתי כי אם על רקע אישי ובגלל התעוררות יצר השלטון בקרב מנהיגים שלחמו ללא רחם על חזקה ברסן השלטון ותו לא.

סוף המבוא מאת דורון חכימי

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית

 

" המשוגע " ממטע

נשלחתי להיות מדריך במושב מטע, כשהגעתי למקום ניגש אליי איש אחד הושיט את ידו ואמר ״שמי מדאלסי ואני ממראקש״. והנה אני שומע מישהו קורא מרחוק בקול ״משוגע, משוגע״. אחרי שהתפזרו ל

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה - הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

הם בני המושב פניתי אל האיש ושאלתי אותו לפשר הכינוי ״משוגע״ שבו כינו אותו. בתשובה הזמין אותי מדאלסי לבוא אליו בערב הביתה ושם הבטיח, יגולל לפניי את סיפורו. הייתי מלא סקרנות, ולעת ערב שמתי פעמיי אל בית משפחת האיש ושם על כוס תה עם נענע פתח את פיו וסיפר את סיפורו:״ אני מגיע באוניה מצרפת, אחרי שלושה ימים יורדים בחיפה לשער עלייה, שם פגשתי כל מיני אנשים וכל אחד מתלבט מה יעלה בגורלו. באו אליי ומסרו לי שאיזה יהודי ממרוקו רוצה לדבר איתנו ולהציע לנו ללכת למושב. אני הולך לאסיפה ושם עמד אברהם זריהן מהסוכנות ומציע לנו לבוא למושב. ׳מה זה מושבו׳ שואלים המתכנסים, ׳מושב׳ עונה להם זריהן ׳זה עבודת אדמה, זו חקלאות׳. השומעים משכו בכתפם כאומרים מה לנו ולזה ואיש איש עזבו את המקום. בא זריהן שם ידו על כתפי ואומר לי:׳ אני לוקח אותן למקום שהוא מרוחק שתי אצבעות מירושלים. יש שם שבעה מעיינות מים חיים, איך שאתה נכנס לבית ופותח חלון אחד אתה קוטף קרמוס (תאנים), אתה פותח חלון שני, מושיט יד וקוטף אפרסק, הולך לחדר ילדים, מוציא יד מהחלון וקוטף בננה ". זה מזל, אמרתי ביני לבין עצמי, ומזל כזה לא דוחים אלא לוקחים.

אני ועוד שתי משפחות עלינו על משאית בדרכנו למושב., נוסעים, נוסעים ולא מגיעים לשום מקום. בערב אנחנו דופקים לאברהם על הקבינה ׳אברהם , אברהם׳ אנחנו שואלים ׳מתי מגיעים למושב?׳ והוא עונה ׳תספרו עוד שלושה הרים׳. הגענו בחושך, פזרו כל משפחה במקום אחר והמשאית נסעה לה. נכנסו לבית בן שני חדרים בכל חדר מיטות סוכנות. שולחן, שרפרפים. על השולחן היו מעט ביסקוויטים, לחם, סרדינים, אין לנו מושג לאן באנו. הילדים והאישה נשכבו עם הבגדים על המיטות ומיד נרדמו. אני נזכרתי בדברי המדריך ונגשתי לחלון. על החלונות היו תריסים מאוד כבדים (כשמירה מפני מסתננים) אני מתאמץ פותח חלון מושיט יד ולא נתקל בשום דבר, עובר לחלון השני פותח אותו מושיט יד ולא מוצא שום דבר. נכנס לחדר איפה שאשתי ישנה , היא מתעוררת מרעש החלון ואני מבקש אותה להחזיק לי את הרגליים כדי שלא אפול והוצאתי את רבע גופי העליון מושיט יד , שום דבר. נשכבתי על המיטה נרדמתי ועם אור ראשון, בחמש בבוקר, קמתי יצאתי בריצה החוצה ומה אני רואה? הרים, סלעים, קוץ ודרדר. אני משפשף את העיניים חזק, סוגר ופותח אותם, ושוב סוגר את העיניים ופותח אותם, מסתכל מערבה ומזרחה צפונה ודרומה והנוף לא משתנה׳ ירדתי לפגוש ותיקים ושאלתי אותם: ׳איפה קרמוס? איפה אפרסק? איפה בננה? תראו לי איפה אני מוצא אותם?. הם הסתכלו זה על זה והפטירו ביניהם ׳האם לא מספיק לנו, שהביאו לנו עוד משוגעים?… ומאז דבק בי הכינוי ׳משוגע׳ ״.

אין ספק, ללא תום לב כזה וללא אהבת מולדת אמתית קשה היה ליישב או לשרוד את הקשיים שעמדו בדרך הארוכה אל ההגשמה הציונית

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

כחם של גדולי ישראל

עוד יסופר לקמן בע״ה על מעריצי הצדיקים והחסידים אשר במשך מאות שנים הלכו לבית עולמם ואנשים מאמינים באים משתטחים על קברם שופכים את צקון לבם ושולחים את בקשותיהם הרבות לפני הצדיק, שיעמוד לפני בורא עולם ויתפלל עליהם.

אותם הצדיקים המיתו עצמם באוהלה של תורה ובתיקון המידות, הפרישו את עצמם מתענוגי העולם הזה, אותם צדיקים שבחייהם היו כאלה שבזו לאורח חייהם וכינו אותם פרימיטיוים כעת כולם באים להשתטח על קברם, ורק כשמזכירים את שמם יראה ורעד אוחזת בם וצמרמורת רבה עוברת בגופם.

כנגדם הננו רואים ׳להבדיל׳ כמה מלכים, נשיאים וגדולי אומות למיניהם עברו מן העולם הזה רק מספר שנים והנה שמם נשכח, היו כלא היו. ובקושי אנשים בודדים מזכירים את שמם וק״ו שאינם מגיעים לקברם.מכאן אנו רואים גדולה אמיתית מהי.

על כולנו לזקוף קומה שכאלו הם גדולי ישראל, אמתיים ונצחיים, נתחזק ונשאב כחות ממעשיהם אשר פעלו בחייהם וגם אחרי מותם כפי שיסופר לקמן.

המלאך רפאל

רבי רפאל אנקווה עליו השלום, שנים רבות מאז נשואיו עם בתו של הגאון רבי יששכר אצראף עברו ולא נולדו לו ממנה בנים כי אם בנות בלבד.

הרב רפאל אנקווה נולד בשנת תר״ח (1848) בעיר ׳סלה׳ שבמרוקו עיר אשר הוגדרה בפי היהודים ״ירושלים הקטנה״ ומפי חכמי הדורות קיבלה כינוי מהפסוק בתהלים פ״ז ״עיר האלהים סלה״.

בשנת תרע״ה (1915) נענה הרב לבקשת חכמי מרוקו ורבני קהילתו ונתמנה לרב-ראשי של מרוקו וראש בית הדין הגבוה ברבאט משרות שלא היו קיימות בעבר, לפני הכיבוש הצרפתי.

שומעו וכבודו של הרב הגיעו למרחקים וספריו ופסקיו התקבלו בהערצה אצל חכמי וגאוני ישראל בכל רחבי תבל.

תכונותיו הנעלות והנשורות אצילותו וישרותו עשו אותו לאישיות רוחנית בעלת סמכות רחבה ובלתי מעורערת, הן בגין שליטתו בתחום ההלכה והן בשל בקיאותו המופלגת בתלמוד ובפוסקים. עד שחכמי ובני דורו כינוהו ל״מלאך רפאל״.

עיין עוד עליו בהקדמות המובאות בספרו חד״ד ותימ׳׳א.

פעם החליט לעלות לקברו הקדוש של רבי עמרם ולבקש ממנו שיתפלל עבורו שהשם יפקוד אותו ״בבן זכר׳, וכך עשה.

ברון השם באותה שנה אשתו נפקדה בבן זכר אשר נקרא מיכאל יששכר ע״ש סבו הצדיק. ברבות הימים כאשר גדל הנער תפם מקום אבותיו והתמנה גם הוא לרבה הראשי של מרוקו.

מספרים שבני משפחת רבי רפאל שאלו אותו מדוע זכה רק לבן אחד ולא יותר. ענה להם;

אני גרמתי זאת לעצמי, כי במקום לבקש מהצדיק לבקש עבורי בן זכר הייתי צריך לבקש ממנו בלשון רבים בנים זכרים אך מה אני אעשה שטעיתי בלשוני.

סיפור זה שמעתי אותו מפי הרב אהרון מונסניגו הי״ו אשר סיפר לי אותו בשם מר יוסף עמרם ז״ל בעת ביקורי ביום ט״ו באב התשנ״ו על ציון קברו של הצדיק ר׳ עמרם בן דיוואן.

נצחון מלחמת ששת הימים

בחמשה עשר במאי 1967, משנסתיימו חגיגות העצמאות, צה״ל נכנם לכוננות נרחבת בעקבות הכנסת דיביזיות מצריות אל תוך חצי האי סיני, החשש מפני מלחמה היה גדול, וזמן־מה לאחר מכן סגרו המצרים את מצרי טיראן, האווירה היתה מחושמלת ומתח רב שרר בארץ ובפרט בקרב יהודי הגולה הפזורים בכל רחבי תבל.

מכללם יהודי הפזורה תושבי מרוקו המוכרים בלבם החם ודאגתם לגורלה העתידי של ארץ ישראל.

באותם הימים הקשים החליט הרב אהרון מונםניגו שליט״א לנסוע מפאם לעיר וואזן, לעלות להתפלל על כלל ישראל מעל ציונו הקדוש של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן. בדרכו נכנם אצל מר יוסף עמרם זצ״ל יו״ר ועד המקום הקדוש של ר׳ עמרם אשר עדיין היה גר בוואזן והבהילו שיצטרף אליו לתפילה ולבקשת רחמים.

מר יוסף עמרם נשאר משתומם, מאין לו לרב מונםניגו אומץ לב לעלות למקום שומם וריק מאדם למרות האוירה המתוחה והמפחידה המרחפת במקום? ובפרט שתושבי המקום הם ערבים אדוקים וקיצונים!

הרב מונסניגו לא חת ולא זע לדבריו, אלא להיפך זרזו והאיץ בו להצטרף אליו.

כמובן מרוב האהבה השוררת בין שתי המשפחות לא יכל לסרב לבקשת הרב, לקחו איתם דברי מאכל ושתיה לסעוד ע״י קבר הצדיק כמקובל אצל עולי רגל לקברי הצדיקים.

כאשר הגיעו למקום היה כבר עת דמדומי החמה, התפללו מנחה בדחילו ורחימו, עשו מי שברך לכלל ישראל ובפרט לתושבי ארץ ישראל.

אחר כך, הרב מונסניגו פנה בבכיה ובתחנונים לעבר הקבר של הצדיק וביקשו שיתן להם סימן מה יהיה בסוף ההרפתקה הזאת ומה יהיו תוצאותיה, דהיינו האם תהיה מלחמה ואם כן מה תהיה התוצאה?

אחרי גמר התפילה, נטלו ידיהם וישבו לסעוד את ליבם ע״י הקבר הקדוש.

כבר ירד החושך על האזור ולפתע במקום כה שומם ובודד שומעים קול רעש חזק של נסיעת אופנוע, אימה ופחד נפלו עליהם, כי מעולם לא נשמע קול רעש במקום נידח כזה.

והנה במהירות הבזק הופיע איש משטרה רוכב על אופנוע משטרתי ופונה אליהם בשאלה, האם מישהו הפריע את מנוחתכם במקום, האם הכל בסדר, האם יש בעיות וכוי.

השוטר פנה לרב מונסניגו וביקשו שימזוג לו כוס שתיה לשתות איתם לחיים לכבוד הצדיק, הרב בשמחה ובטוב לבב מזג לו, והלה הרים את הכום וקרה בקול רם, ויוה ישראל! ויוה ישראל!

לא הספיקו לשתות הכום, ולשאול אותו שאלות מיד נעלם מהמקום.

מר יוסף עמרם זצ״ל אשר היה רגיל משנים קדמוניות לראות במו עיניו נסי הרב הקדוש המתרחשים בקרבת מקום לא הופתע מהנס הגלוי, ופנה לרב מונסניגו באומרו, הנה רבי עמרם שלח לנו תשובה גלויה ומפורשת לעתיד עם ישראל, ולתוצאה העתידה, מיד הבינו את המסר שעם ישראל ינצח נצחון גדול ומכריע.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך

ללילות קנה לו רבנו את הקנה לחברותא, כשהכתרבי שלום משאש - בוליבה היתה מתבצעת לא על ידי עטים הקיימים אצלנו, אלא על ידי קנה. כתיבה זו נקראת כתיבת חצי קולמוס, כתיבה זו משלבת כמה אותיות בבת אחת, ויש לה דמיון לכתב של ספר תורה, (הכתיבה נעשתה גם על חלקיקי דפים מרוב הפרנסה שהיתה בצמצום, וכך הורגל רבנו, שגם לעת זקנותו העריך את צידי הדפים, וגם אם היה צריך לכתוב מכתב המספיק חצי עמוד, היה גוזר את הדף ומשאיר לו את חציו השני.) לילות רבות חלפו עליו בהתמדה עד לשעות הלילה המאוחרות, כשהוא שוקע בעיון בספרים בספריה הגדולה שדאג רבי יהושע האב״ד להקימה, ובכל יום היה נוטל את ספרי הלימוד הגדולים והכבדים לביתו, ולמחרת כשהיה חוזר לישיבה היה מביאם עימו.

מספר רבנו על התמדתו ועמלו בתורה מגיל צעיר מאוד: שמרוב שהיה שקוע כל הזמן בלחדש חידושי תורה לא היה יכול לישון, הרופאים הביאו לו תרופות וסמי שינה שישן וירדם ובכ״ז לא הצליח להירדם. עד שלקח אותו מנהל הת״ת לעבוד עבודה פיזית הכלולה בלעלות ולרדת, ואז הצליח להירדם. (הרה״ג מרדכי אליהו רפאלי שליט׳׳א)

רצון יראיו יעשה

סיפר רבנו: בהיותי בגיל תשע עשרה והנני חובק בן ובת, והפרוטה לא היתה מצויה בכיסי כיון שכל עיתותי הייתי לומד בישיבה, ללא שום תמיכה מהקהילה, והרגשתי צורך שיהיה מצוי בידי כסף לעת מצוא, (ואעפ״י שהייתי סמוך כל שולחנו של אבי ז״ל, היה לי צורך בכסף לענינים רבים, שמחוץ לעניני אש״ל) ולשם כך החלטתי להרבות בתפלה, ועשיתי זאת מול ארון הקודש שבבית הכנסת, והייתי מתפלל לה׳ שימציא לי מהיכן אביא מיני מלבוש ומתיקה לילדיי, וכסף בדי שאוכל ליתן צדקה לעניים ואוכל ליתן מתנות לידידיי בשמחותיהם, ־אמרתי לקב״ה: ״רוצה אני להמשיך בלימוד התורה, ולא לצאת לעבוד, ואתה אמרת צריך ללמוד תורה לשמה, ואמרת אם אין קמח אין תורה, ואתה אמרת -רבה דרכים למקום להביא לאדם פרנסתו…

׳אפילו שבית הדין בעצמם, פסקו לו שחייב הוא לצאת לעבוד, לא היה מוכן לעזוב את הלימוד.

וברוך ה׳ באותה התקופה, הגיע השד״ר רבי רפאל ביבאס זצ״ל מקים עולה של תורה בעיה״ק טבריה, וברצונו היה להקים גם במקנס כיתת לימוד ללמד אחה״צ תורה את תלמידי בית הספר הצרפתי, ומחפש הוא מלמד. (רבי רפאל היה מתרים בשביל הת״ת שלו בטבריה, וראה לנכון להרבות תורה גם במרוקו, ר׳ רפאל הקים ת״ת גם בראבט) והנה הציעו לו אותי, על אף שהייתי צעיר לימים. אזי בא אלי רבי רפאל, ובפיו ההצעה, ומתן שכרה בצדה שלוש מאות פראנק. שמעתי את ההצעה. נכנסתי ולאחר מכן להיכל ואמרתי, רבש״ע אני רוצה פרנסה שיש בה כבוד, שלא יאמרו מי שעוסק בתורה אין לו כסף, ושלוש מאות פרנק זה לא מספיק לפרנסה. לפתע נודע לרבי רפאל, שאני משמש כחזן הקבוע, וזה היה אומר שהחזן הוא חכם גדול, מיד חזר רבי רפאל אלי ואמר לי לא ידעתי שאתה אדם מכובד, הנני נותן לך שבע מאות פרנק במלגה חודשית. שמעתי אותו ואמרתי לו אני לא שווה מאומה, אבל התורה שווה הרבה יותר, אז אמרתי לר׳ רפאל שילך לראב׳׳ד הרב שלמה אבן דאנן ומה שיאמר כך נעשה, והרב אבן דאנן פסק להכפיל את הסכום,

וסיים רבנו ואמר: ברצוני ללמדכם לזכור לבקש מה'.

ובמשך הזמן שהכירו ־ ר׳ רפאל את רבנו, הציע לו גם לערוך את רשימת התורמים, שהיו תורמים לטובת מגביותיו ולתלותם לתזכורת בבתי הכנסת, בתמורה כספית, כי שכר המלמד לא היה מספיק לפרנסתו.

בוצין בוצין מקטפיה ידיע

ביום מן הימים בהיות רבנו בגיל עשרים, עמד סמוך לתיבת הדואר ועיין במכתב שקיבל מאחד מרבני מרוקו. וכתוב בראשו ״לכבוד הגאון העצום מעוז ומגדול כמוהר״ר רבי שלום… רבנו נדהם, מדוע הקדים הרב תארים נעלים כ״כ לשמו והלא כל כולו בן עשרים שנה. שלח רבנו אל אותו הרב ושאל האם כבודו מתבדח? תשובת הרב השנון לא אחרה לחזור: איני יודע לאן יתגלגל המכתב הזה, יתכן ובעוד מספר שנים ימצאו אותו, ואז כבר תפורסם בכל התפוצות כגאון עצום וכמנהיג דגול, ואני אתבזה מאוד איך העזתי לכתוב עליך רק הרב רבי… ואכן לא טעה אותו הרב, דבריו הפכו מהר מאוד למציאות מרנינה. גם ממה שמספר רבנו שעד היותו בן ארבעים וחמש (תשי״ד) דרש באגדה רק ארבעה פעמים, גם מזה נוכל להרגיש עד כמה עולמו של רבנו היה בעמל התורה ־ בסוגיות הש״ס וההלכה.

שקט מדאגת הפרנסה

בגיל עשרים ושלוש החל רבנו להתפרנס מסגנון מצבות, והיה מתפרנס מזה בכבוד, ׳מלאכה זו היה רבנו עושה אותה בימי שישי׳ פעם אחת הצליח ביום שישי אחד לכתוב בכדי פרנסה של שבועיים ושמח שמחה גדולה, ששבועיים יוכל להיות שקט מדאגת הפרנסה. תלמידי התלמוד תורה זוכרים שעל גבי קיר המשרד שהיה לרבנו בתלמוד תורה, היו דוגמאות לסגנון מצבות. מידי פעם היו אנשים מבקשים ממנו, לכתוב ולסגנן להם אגרות שלום לקרובי משפחתם בתמורה כספית, או אנשים שרצו שיהיה המכתב כתוב בכתב יפה וכדו׳ היו באים לרבנו, ורבנו היה נענה להם במאור פנים, כיון שהבין שהכתב היפה והמהיר שזיכו אותו בו מן השמים, הוא כדי שעל ידו, יוכל לעשות טוב גם לציבור. (מפי בנו ר׳ פנחס)

רבנו כמו כן היה מומחה גדול בשטרות, וכל מי שהיה רוצה לעשות עסקא או להבדיל צוואה, היה בא אליו והיה כותב לו, והיה רבנו מקבל על זה סך מכובד, ורבים היו באים אליו, כי שטרות אלו נעשו בדקדוק רב, על פי כל כללי ההלכה, לטובת כותב השטר, עד שלא היה הצד השני יכול למצוא מהם מנוס, כפי שהעידו עליהם בתי הדין והמשפט במרוקו. (מפי הגאון רבי חיים אמסלם).

Les veilleurs de l'aube-V.Malk

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA 

On l'a parfois comparé à Ray Charles, en ver­sion orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la tra­ditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulière­ment ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs syna­gogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.

 Ils ont, certes, un lien avec le passé au-delà des mers. Mais ils ne connais­sent pas toujours – ou alors très peu et imparfaitement – ce qui s'écrit ailleurs. Ils savent, pour avoir rencontré des poètes juifs venus d'Andalousie, que les maîtres de la poé­sie espagnole évoluent dans le même climat religieux et la même aire culturelle qu'eux-mêmes.

 Nombre de ces poètes espagnols, expulsés du sud du pays en 1391, se sont installés, entre autres, à la frontière entre le Maroc et l'Algérie, dans la région de Debdou où ils ont donné au fleuve traversant la cité le nom de leur ancienne ville- patrie : Ichbilya (Séville).

Dounash Ibn Labrat était poète et grammairien (920-990). On dit qu'il fut le petit-fils de Saadia Gaon. Son poème Deror Yikra a été adopté par toutes les communautés juives

Il faut ajouter qu'un grand nombre d'œuvres composées avant cette date de 1492 – essentielle à bien des égards pour l'histoire et l'évolution du judaïsme de ce pays – ont disparu dans les tempêtes politiques et dans les razzias épisodiques contre les ghettos juifs (les mellahs).

 Parfois – dans le meilleur des cas -, elles reposent encore avec des milliers d'autres composées plus près de nous, manuscrits inconnus et non déchiffrés, en grande partie dans de vieilles bibliothèques privées ou dans des archives oubliées aux quatre coins de l'univers et que nul aujourd'hui ne songe à consulter.

Quand les œuvres des poètes juifs espagnols, ceux du moins qui ont marqué l'âge d'or notamment, entrent dans le pays en même temps que les exilés, elles sont accueil­lies avec admiration et enthousiasme.

On découvre – ou on redécouvre – avec délectation la poésie aristocratique et douloureuse du poète-philosophe Salomon Ibn Gabirol, orphelin très tôt de père et de mère. On pleure d'abon­dance avec Yehouda Halévy, ses élégies et ses Sionides.

 On sourit en se répétant les mots d'esprit amers et désa­busés que profère sur lui-même Abraham Ibn Ezra et l'on se prend à espérer en des temps messianiques avec le rabbin-poète Israël Najara.

Les lettrés locaux, rabbins et kabbalistes ou maîtres de la mystique, ne songent plus désormais, quand ils pren­nent leurs plumes, qu'à s'inspirer de ces poèmes et, si possible, à les imiter. On les retranscrit et on se les trans­met avec ferveur. On les apprend par cœur. On se les offre de foyer en foyer comme on ne sait quels objets précieux.

Abraham Ibn Ezra (1092-1167). Il fut poursuivi toute sa vie par la pauvreté et le malheur. C'est à lui que l'on doit ces vers tragi- comiques :

« Si je faisais le commerce des bougies Le soleil ne se coucherait pas Si je vendais des linceuls Personne, jamais, ne mourrait. »

Et la synagogue marocaine, à Fès et à Tétouan, à Mogador et à Marrakech, n'est évidemment pas la dernière à les adopter et à les intégrer avec jubilation dans ses diffé­rentes cérémonies religieuses ou familiales.

 Il arrive même qu'on consacre au traumatisme des juifs exilés d'Andalou­sie des poèmes-élégies aujourd'hui populaires. Depuis lors et jusqu'à nos jours, ces œuvres espagnoles consti­tuent des textes essentiels – des pièces maîtresses – dans la liturgie marocaine des grandes fetes juives, et spéciale­ment au cours des « célébrations du mois de Tichri ».

 Et on ne manquera pas à la vérité en écrivant que ce sont d'abord ces textes qui donnent à des solennités religieuses comme Roch Hachana et Kippour leur véritable dimen­sion métaphysique et leur profonde signification.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

 

השתטחות על קברי צדיקים

בשנת תרפ״ט (1929) פנתה אשה שלא ילדה במשך 13 שנים, לר׳ דוד צבאח בעיר אזדידא, והוא שאל אותה: ״אם כבר עשתה רפואות והוליכה [בעלה] להשתטח על קברי הצדיקים, ואמרה כן״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).

אחת מן העצות שניתנו לעקרה הייתה שתחגור סביב מותניה מעיל בלוי של ספר תורה. ר׳ יוסף משאש, שהיה רציונליסט, נשאל על כך, וקבע שסגולה זו אין בה ממש,

ולו היה הדבר מועיל היינו יכולים לצדד להקל מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין אדם לאשתו… אבל כיון שאין ממש בסגולה זו, ואינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידם, ויש שניזוקו ותלו ההזק בעון זה, לכן הדבר פשוט שאסור לעשות כן (׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ תשכו). ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו צוטט מתוך ׳ספר חסידים׳ כי ״איש ששהה עם אשתו ולא ילדה לו, ואינו נותן גט, נאבד מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואם היא מעכבת את הקרובים, כולם חוטאים״ (׳עדן מקדם׳, עמי כג, ערך ׳אישי, עמי רלז-רלח).

המנהג כי נשים אינן טועמות מיין ההבדלה, הוא בגלל אמונה כי כתוצאה מכך יפסיקו ללדת (א. מיוסט, 2000, עמ 65).

בספרות ההלכה ובספרות התשובות

לפי הדין אם אחרי עשר שנים אין האשה יולדת, מותר לבעל לשאת אשה שנייה או לגרש את העקרה.

המשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו קובעת כי ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי לבטל״. והמסקנה שישא אשה נוספת או יגרש את הראשונה.

בתלמוד נדון הנושא במסכת כתובות עז ע״א: ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אין כופין אותו״ [לגרשה]. בניגוד לדעה זו אומר רב תחליפא בר אבימי בשם שמואל, כי כופין אותו להוציאה. וכך גם הרמב״ם, הל׳ אישות, פרק טו, הלכה ז: ״נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה – הרי זה יוציא ויתן כתובה [כלומר יגרשנה] או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא – כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא״. וכך גם בשו״ע אהע״ז סי׳ קנד, ס״ק י.

בספרות השו״ת של חכמי המגרב נדון הנושא בהקשר לשאלות: האם מייבמים אשה שאינה יולדת, האם לגרשה אם לא ילדה, והאם מותר לשאת אשה נוספת בתקווה שתלד.

באלג׳יריה עלתה השאלה: האם מייבמים אשה חולנית שאינה ראויה לילד

אשה שבעלה נפטר בלי צאצאים, ויש לו אחים, האם חייבים לייבם או לחלוץ לה. ר׳ דוד הכהן סקלי מאוראן ענה בעקבות השו״ע, אהע״ז, סי׳ קעב, כי אין מייבמים ״אבל צריכה חליצה מספק״(׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ לא, דף קכד ע״ב).

נשיאת אשה שנייה. אדם שנשא אשה שהיה ידוע לו כי אינה בת בנים, ונשבע לה שלא יישא אחרת עליה, אינו יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה, כדי לקיים מצות פריה ורביה, מאחר שעל מנת כן נשאה. כלומר, הוא ידע מראש שאינה יכולה ללדת (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, דף כה ע״א).

בטריפולי שבלוב קבעו שאחרי עשר שנים יישא אשה שנייה

לדברי ר׳ מרדכי הכהן, לרוב לא יישאו שתי נשים, אלא רק מי שלא נבנה מאשתו במשך עשר שנים, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה, וגם אז רק בהסכמת אשתו הראשונה. היו יהודים מאירופה שלא נבנו מנשותיהם ובאו לטריפולי, על מנת לשאת שם אשה שנייה כדי לזכות בצאצאים.

בג׳רבה לא נהגו לחייב גירושה של אשה שבמשך עשר שנים לא ילדה, למרות שהבעל לא קיים מצות פריה ורביה (כלפון משה הכהן, ׳ברית כהונה השלם׳, אהע״ז, סי׳ ז, עמי שסב).

החכם הנ״ל נשאל על אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ונשא אחרת, וכשראתה אשתו הראשונה שהשנייה התעברה, ״רוצה לעשות לה כישופים״, מתוך קינאה ואולי כדי לפגוע בתינוק, והבעל רצה לגרשה. החכם כתב שהיא ״צריכה התראה מראש ובירור שעברה על זה״, ואז רשאי לגרשה (׳שואל ונשאל׳, ח״ג, סי׳ תסה). עשיית כישופים מוכרת במסגרת חיי המשפחה בדרך כלל בהקשר לאשה שנייה או כאשר הגבר עקר.

במרוקו דן בנושא זה יעב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) במספר תשובות, כפי שנראה להלן:

אחרי עשר שנים רשאי לשאת אשה, גם אם אלה אינן שנים רצופות. לפי ההסבר של החכם, עשר השנים שעל הבעל לחכות ללידה, כוללות גם תקופות בהן לא היה בביתו, או אם האשה הפילה במהלך שנים אלה, ואין מנכים שנים אלה מאלה שאחריהן כדי לשאת אשה נוספת. כך פסק יעב״ץ ונימק זאת כך: ״וזיל בתר טעמא [לך אחרי הסיבה] דחששו לכלוי משפחות ולמיתת ערירים, ועשו תקנה כדי שכל ישראל יראו זרע יאריכו ימים ופרו ורבו על הארץ״(׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ כח).

הראשונה לא ילדה עשר שנים, והבעל נשא אשה נוספת בעיר אחרת. בעל שבתוך עשר שנים אשתו לא ילדה, אבל לא עברו עשר שנים רצופות בהן היה בביתו, ונשא אשה נוספת בעיר אחרת. האשה הראשונה דרשה גירושין, והחכמים פסקו שעליו לגרשה ולפרוע לה כתובתה. חכמים התנגדו לכך שהבעל ישא אשה נוספת ללא אישורו של בית הדין במקום מגוריו. על פסק הדין חתומים בשנת תפ״ו(1726) יעב״ץ וכן חכמי פאס, מכנאס, סלא ותיטואן (שם, ח״ב, סי׳ כט).

היו מקומות בהם לא נהג התנאי שלא יישא אשה שנייה. בשנת תפ״ז (1727) כתב יעב״ץ על יהודי מסג׳למאסה (נוה מדבר באלג׳יריה) בשם משה בן חיון, שאמר שהגיע לארצות המערב ואשתו חזרה לעירה ״ואינו יכול להתאפק לשבת בלא אשה״, ושם לא נהוג לכתוב בכתובה שלא יישא אשה אחרת עליה אלא בהסכמתה, כפי שנהוג אצל מגורשי ספרד. ״ובכן נתננו לו רשות גמורה לקחת לו אשה אחרת במדינה זו מטעם ׳לא תוהו בראה לשבת יצרה״(ישעיה מה, 18) (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ סט).

יעב״ץ דן במקרה של אדם שנשא אשה שנייה כדי שתלד לו, וגם זו לא הרתה לו(שם, ח״א, סי׳ קמב, שג).

שונה המצב כאשר האשה אטומה, ולכן אינה יכולה ללדת. מעשה במכנאם בשנת שמר״ה (1785) באדם שטען על אשתו שהיא אטומה ולכן אינו יכול לבעול, והיא הכחישה אותו. הם התפשרו והבעל שילם לה חלק מכתובתה – וגירשה. לאחר מכן נישאה לאדם אחר והתברר שהבעל הראשון צדק. עתה הוא דרש שתחזיר לו את מה שנתן לה מכתובתה, כי אינו חייב לפרוע לה, באשר הטעתה אותו. החכם הצדיק את הבעל. מאוחר יותר כתבו לחכם שהתרפאה וילדה, אבל הדבר לא שינה את הפסיקה ההלכתית (רפאל בירדוגו, ׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קכב).

פאס העיר-א.בשן-התרוששות ומכות בידי שמים.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

אומנים. רוב היהודים בפאס התפרנסו מאומנויות, מהן האופייניות לעיר זו וליהודים חלק נכבד בהן דורות רבים. יש לשער שבעקבות היכרות עם האומנים היהודים דיווח כתב של עיתון בשנת 1881על יהודי פאס שהם אנשי עמל, בעלי מרץ, ועולים על אחיהם במקומות אחרים בברבריה.

רבי אבנר ישראל הצרפתי מבחין בין מקצועות הנשלטים על ידי יהודים, ובין כאלה שהם ומוסלמים כאחד עוסקים בהם. לדבריו, מעל 300 נפשות מתפרנסות ממלאכות הקשורות ברידודו חוטי כסף וזהב, צורפות לתכשיטים, רצועות למרום עם הארץ, יצרני מורג חרוץ להחלקת הצמר. המקצועות האחרונים נשלטים על ידי יהודים.

הוא מונה מלאכות נוספות שיהודים וישמעאלים עוסקים בהן כמו חייטים, אורגי גלימות, תופרי מנעלים, בנאים ונגרים. במקורות אחרים נזכרים בעלי מלאכה אלה " צורפים של חוטים וכלים מזהב ומכסף, מהם צמידים, טבעות, בהם ליהודים שליטה. נפחים, פחחים, נגרים, אורגים, רוקמים, חייטים, בנאים\ סנדלרים, יוצרי כלי חרס ויי"ש ( מאחייא ) עשוי מפירות בעיקר תמרים, וכן עובדי שירותים כמו סבלים.

אומנים אלה עשו מלאכתם בשיטות מסורתיות כפי שעשו אבותיהם דור אחרי דור, ולא ראו בעין יפה תחרות מבוססת על שיטות חדשות שאירופים הביאו לעיר.

התרוששות ומכות בידי שמים.

רבים מיהודי פאס היו עניים, והפער ביניהם לבין מיעוט העשירים עורר את תשומת לבם של הזרים. לנץ כותב, שמזלם של העניים שהם מסתפקים במועט, וכי שותפות הגורל, והשפלתם על ידי המוסלמים מחזקים את הערבות ביניהם ובין העשירים.

האמידים עוזרים לנצרכים ולא יתנו להם ליפול. הרופא המיסיונר קאר כותב שיהודים עניים גרים בבית הקברות מחוסר יכולת לשכול דירה.

אחד הגורמים להתרוששות היו שנות הבצורת, בעקבותיהן מחסור ועליית מחירי המזון. חוסר תנאים סניטריים, צפיפות במללאח, גרמו לתמותה גבוהה כשמגפות החולירע פקדו את פאס ויהודיה בשנים אלה. שנים קשות במיוחד הין בין 1878 ל-1884.

מצב דומה היה בעת הזאת גם בערים אחרות במרוקו. למזלם נשלוחו תורמות על ידי כל ישראל חברים, הברון הירש ומלונדון מ – Morocco Relief Fund. בשנת 1878נתרמו לפאס 1200 פרנק מתוך 10000 שנשלחו לעשר ערים אחרות במרוקו.

למרות מצבם תרמו יהודי פאס לנפגעי רעש בספרד. לפי ידיעה שפורסמה ב-12 ביוני 1885, שלח שגריר ספרד במרורו דיוסדאדו מכתב תודה למר ל. כהן מו"ל ועורך עיתון במרוקו Le Reveil du Maroc וביקש למסור את תודתה של ממשלת ספרד לחמר בן עוליל, מנהל בית הסר שאירגן את התרומה של יהודי פאס לנפגעי הרעש.

התרוששות ומכות בידי שמים.

יצויין שכבר שכבר בשנות ה-70 היו8 יחסים טובים בין יהודי פאס לנציגים הדיפלומטיים של ספרד, שתמכו ביהודים. קונסול ספרד דאג להרחבת השמירה במללאח לשם חיזוק ביטחונם של הדרים בו.

בשנת 1890תרמו ליהודי צפרו, הקהילה הסמוכה לפאס, שסבלו מהצפה של נהר, שגרמה להרס בתים ולטביעתם של 53 יהודים.

לפי ידיעה מ-14 במרס 1894, מבין 5000 יהודים בפאס 1400 רעבים ללחם. בקיץ 1889פרצה מכת אבעבועות בפאס. בשנת 1895 השתוללה בה מגפת קדחת. בין השנים 1893 – 1896 היו שנות בצורת ומגפות. ועליהן נוספו גם מכות ארבה שכילו את היבול הדל של השדות. העניים בסלו במיוחד והמחלות כילו בהם.

שריפה. בסוכות תרנ"ו – 1896, פרצה שריפה במללאח, כמאה צריפים שנבנו כשמונה שנים לפני כן מעץ ומקש בהם גרו העניים נשרפו מיד, וכ-500 יהודים ביניהם נשים וטף נשארו ללא קורת גג וללא רכוש. רבים ברחו לשדות, וחזרו למחרת.

רבים נכוו שוני יהודים ניספו. הפצועים טופלו חינם על ידי רופא זר. לפי גירסה אחרת פרצה השריפה בבית הקברות שם הקימו היהודים העניים צריפי עץ בגלל הצפיפות במללאח ודמי השכירות הגבוהים שאין העניים יכולים לעמוד בהם העדיפו לגור בסוכות עץ בבית הקברות.

כיוון שמחסן התחמושת של הסולטאן היה בקרבת מקום, עשה המושל הצעיר והנמרץ של פאס מאמצים למניעת ההתפשטות של האש על ידי הבאת מאות אנשים לכיבוי והאש כובתה. דודו של הסולטאן פקד על הריסת שאריות הצריפים. והורה שיש לבנות בתים רק מלבנים, אבל לא היו אמצעים לבנייה.

למזלם של הנפגעים, תבעו הרבנים שלמה אבן דנאן ורפאל אבן צור מבעלי הבתים שבתיהם ניצלו שהסובלים יוזמנו לבתיהם כדי לחוג אתם את החג. נתרמו בבתי הכנסת בפאס 4000 פזטות, יהודי צפרו שלחו 500 פזטות, וכל ישראל חברים 1500 פרנקים.

הברון רוטשילד מפרנקפורט שלח באמצעות שגריר גרמניה בטנג'יר אלף מרקים שנמסרו לרב הראשי בפאס. אותה שנה הייתה רעידת אדמה בפאס, מספר בתים נהרסו, אבל לא היו נפגעים. לפי ידיעה משנת 1898 באו פליטים יהודים מתאזה לפאס לאחר שהיהודים סבלו מהתנפלות, ועל הקהילה היה לתמוך בהם.

בקיץ 1900 פרצה מגפת טיפוס בפאס שנמשכה גם בשנים הבאות. נוסדה חברה שעיר ששמה לה למטרה לסייע לחולים ולמשפחותיהם והאכילה כל יום כ-700 נפש שהתרוששו כתוצאה מפטירת המפרנס במשפחה. קצרה ידם של הרופאים היהודים והזרים המועטים מלהועיל לחולים הרבים, וניספו בין 3000 ל – 3500 נפש. 

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

לצד רבנותו ומנהיגותו כדיין בבית הדין של פאס, יש לציין את נטייתו הספרותית, ובצדק נאמר עליו, " לא יניח דבר גדול ודבר קטון בעל פה, הכל בכתב באופן שלא הניח דבר אשר בכוח אדם להשיגו אשר להגירהו בחרמו ושם בציקלונו, קשורים על לוח לבו וערוכים על שפתיו " ( מתוך מלכי רבנן ".

יציין כי מכתביו נותרו בידינו אך חלקים, ומן הנותר עדיין חלק גנוז בכתב יד ואף ספריו המודפסים וביניהם ספר שיריו, נדפסו רק לאחר מותו, וראה להלן על הסיבות לדבר.

מבין כתביו, נציין בראש וראשונה את ספר השאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", שהוא הספר החשוב שנותר לנו ממנו בתחום ההלכה. כאן מתגלה לנו פוסק בעל שיעור קומה, מצויין בשיקול דעתו ובדקות הרגש שלו, התָר אחר האמת והצדק על פי חוקי התורה, והמבקש פתרון מעשי בהביאו בחשבון הביטים ציבוריים והשלכות חברתיות שתוקפם לא פג לדורות.

כמו כן יש לציין את קובץ איגרותיו " לשון לימודים " איגרות שהן מופת לכתיבה בהירה ונקייה משגיאות דקדוקיות, ואף מופת לסגנון עברי מעולה. חיבור נוסף שיצא מתחת ידו בצעירותו הוא " עט סופר " הגנוז עדיין בכתב יד, והוא קובץ לדוגמה של נוסחאות של שטרות, כתובות, גיטין ועוד, על תמצית דיניהן.

הוא אף עסק בפרשנות ובדרוש, ונותרו לנו מעט מפירותיו בכתב יד. כמו כן הותיר הערות לספרות הקבלה, לקט מספרי מוסר על פילוסופיית ימי הביניים ועוד. חוץ מאלו נודע כמעתיק של הרבה כתבי יד, ביניהם קובץ שירת ימי הביניים. כן העתיק וערך לראשונה את " ספר התקנות " של פאס שהוזכר בפרק הקודם.

יעב"ץ נודע בחיבת הספר, ואל ספרייתו הגדולה אותה בנה במסירות, היה קשור בכל נימי נפשו. ואולם כגולת כותרת לנוי ולתפארה על גבי מפעלו הספרותי ניצבת יצירתו הפייטנית. לפיוטיו ולסגולותיהם ולתולדות הדפסתם נייחד את הפרק הבא. 

" עת לכל חפץ " ומעשה הדפסתו פרק ג'

פיוטי רב יעקב אבן צור קובצו בספר " עת לכל חפץ " שבדפס בנא – אמון היא אלכסנדריה, בשנת תרנ"ג  – 1893 -, לאמוק כמאה וארבעים שנה לאחר מותו של רבי יעקב אבן צור. ספר זה מכיל כארבע מאות מפיוטיו של רבי יעקב אבן צור, שפע נדיר יחסית של פיוטים הידועים לנו מפייטן אחד, בהשוואה לשאר פייטני צפון אפריקה.

פרשת ההדפסה המאוחרת של פיוטי יעב"ץ קשורה ברבי שלמה אבן צור מצאצאי יעב"ץ, שניצל ממות בעת שיטפון, ואשר בעקבות הצלתו ביקש לתקן דבר לטובת הרבים כמנהג גוברין יהודאין, כידוע לנו עוד מימי יעקב אבינו, ועל כן נדר להביא לדפוס את פיוטי זקנו.

ככל הנראה רצה לזכות את הרבים בפיוטים נוספים של הפייטן, אשר חלק מפיוטיו נתחבב על הציבור, אלא שתפוצתם הוגבלה לפי שהיו גנוזים בכתב יד. הדפסת הפיוטים נתנו בידו א]שרות לתת לקהלו קובץ רחב ביותר שלפיוטי יעב"ץ.

רבי שלמה ביקש להציב " אות ומזכרת, מזמור לתודה וקול זמרה על הנסים ועל הפורקן, וידר נדר להעלות נר תמיד לאל המושיע הבוחר בשירי זמרה להכניס לקיום להדפיס ספק השירים אשר לה' ….כמוהר"ר יעקב אבן צור זלה"ה ". לאמור : יש משמעות לפרסום שירי קודש ולהגשתם לכלל ישראל כאות וכסמל להבעת תודה ברבים להקב"ה על הנס.

כידוע חיובה המידי של ברכת הגומל הוא במעמד הרבים, ואף הציבור שניצל בנס מידי צרים, עליו לאמר דברי שירה. לספר " עת לכל חפץ " שתי הקדמות. הראשונה נכתבה בידי רפאל אבן צור, הוא אביו של רבי שלמה הניצול. רבי רפאל אבן צור חי בין השנים תק"צ – תרע"ז  1830 – 1917ושימש כרב וכאב בית דין בפאס. ההדמה השנייה נכתבה בידי רבי רפאל אברן בן שמעון, אשר נודע לימים כרבה הראשי של מצרים ( חכם באשי ), בה כיהן פאר בין השנים 1890 – 1921.

מה עניין רבי רפאל אברן בן שמעון אצל הדפסת הספר ? ומה קשר בינו לבין החלטת רבי שלמה אבן צור להביא את פיוטי זקנו לדפוס ?. קודם כל נזכיר כי רבי רפאל אהרן בן שמעון קשור היה בקשרי ייחוס ליהדות מרוקו, לפי שהיה בנו שלרבי דוד בן שמעון אשר עלה מרבאט ועמד בראש עדת המערבים בירושלים המכונה הצוף דב"ש.

הוא שמר על קשר פיזי עם יהדות מרוקו, וקודם שנתמנה למשרה הרמה במצרים נשלח למרוקו, כשד"ר קהילת המערבים בירושלים לשם גביית תרומות למען אחיו בציון. בעת שהותו בפאס הוא ייסד בה את חברת " דובבי שפתי ישנים " שהציבה לעצמה מטרה להדפיס כתבי יד של חכמי מרוקו. מכאן קשריו עם יהודי פאס, ובמיוחד עם בני משפחת אבן צור שבניה שימשו בשררת הרבנות בפאס, ועל קשר זה יעד המעשה הבא :

מעשה שהלך רבי רפאל אבן צור הנזכר מעירו פאס לעיר צפרו השכנה ועמו שלמה בנו, לפי שביקש האב שלא לפטור בלא לוויה את השד"ר של קהילת המערבים בירושלים, רבי רפאל בן שמעון. ומפני שנתקשרו השניים מאוד, נשתהו יחדיו בצפרו יומיים שלושה. בערב שבת כ"ז אייר תר"ן, נאלץ רבי רפאל אבן צור לחזור לעירו " לסיבת עול הציבור עמוס על שכמו, ולהשגחת עניי העדה בהוצאות שבת קודש.

על כן חזר בגפו ואת בנו רבי שלמה הניח בחברת השד"ר ידידו. והנה לא ארכו השעות ובערב שבת עם חשכה  אחזה בעתה את תושבי צרפו. שיטפון עז פקד את העיר אחרי גשמי זעף עזים שנתכו עליה והנהר עלה על גדותיו. העיר התחתית הוצפה וכחמישים נפשות ניספו באסון. השד"ר רבי רפאל אהרן ושלמה אבן צור שעלו לבית הכנסת לתפילת ערבית ניצלו מן השיטפון, שכן האכסניה שבה התגוררו בייתה בחלק בתחתי של העיר, שהוצף.

מנהג יהודי המקום הוא לכנס מניין לתפילה בבית האכסניה לכבודם של אורחים נכבדים. ואף על פי שבכל לילה נהגו כן, הנה נתעקש רבי רפאל אהרן באותו ערב שבת לילך לתפילה דווקא לבית הכנסת של המרא דאתרא, המשורר רבי רפאל משה אלבאז, אשר שכן במעלה העיר.

סיפור המעשה מתואר על ידי רבי רפאל אבן צור בשפה מליצית כשרונית ועל ידי רפאל אהרן בן שמעון בשפה ברורה יותר ונאה, בהקדמותיהם הנזכרות לספר. יצוין כאן, דרך אגב, כי אותן שתע הקדמות ראויות לעיון מפורט כראייה לשליטה המקפת של שני רבנים אלו באוצרות הלשון העברית.

שתי העדויות נותנות בידינו תמונה מוחשית מחייהם של יהודי פאס ויהודי צפרו במאה הקודמת. שניהם צופים במתרחש, איש איש מזווית ראייתו, רבי רפאל, אביו של שלמה, מתאר את המאורעות מתוך שותפות חווייתית עמוקה, ואילו רפאל אברן, השד"ר, מספר מתוך נקודת תצפית של משקיף מן החוץ, שאמנם מגלה אהדה רבה לגורלה של גולה קרובה אל לבו. תמונת האירוע המתקבלת מעדות שניהם היא איפוא מלאה ביותר.

כאמור, בעקבות נס הצלתו נדר ברי שלמה אבן צור לפרסם את ספר השירים אשר שר לה' רבי יעקב אבן צור. הניצול השני, רפאל אהרן בן שמעון היטה אף הוא שכם למשימת הקודש, כדי להביע אף הוא את תודתו לה' על הצלתו ומשעלה למשרה הרמה במצרים, הגיעה שעת הכושר לידו ובהשתשתדלותו ראה הספר אור באלכסנדריה בשנת תרנ"ג.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר