נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

גלעד לדמותו של הרה"ח רבי אברהם שמואל הלוי ז"ל – תלמיד הרב וחתנו – משה עמאר.

           רבי אברהם שמואל ( הרא"ש ) נולד בעיר פאס, לאביו הרה"ג רבי משה הלוי זצ"ל סביב שנת תר"ס – 1900. על רבי משה כותב רבי יוסף בן נאיים ז"ל, בהשלמותיו לחיבורו " מלכי רבנן " את הדברים דלהלן :

כמוהה"ר משה הלוי זצ"ל נולד בערך שנת תר"ח – 1848, ונתבש"ם עשרה בטבת שנת תרצ"ג 1933. הוא תלמיד חכם רשום ונהנה מיגיעו. זכה לשתי שולחנות תורה וגדולה, והיה מתחסד עם קונו. יתלהב האדם בראותו מתפלל ומברך ברכות הנהנים, בקדושה ובטהרה ובחיתוך האותיות כמונה מרגליות.

ובסוף ימיו נתייסר ונשאר על מיטתו עד שנלקח אל האלוקים. והיו המצוות חביבים עליו למאוד. וביתו היה בית ועד לחכמים, ומהנה גרונם. והיה מאכסן בביתו השד"ר של בית אל. והיה אוהב האמת ולא היה חת מבני אדם כלל. ועשו לו כבוד גדול כל בני העיר בהלווייתו ומיטתו.

ודרשו על מיטתו מו"ה אהרן בוטבול, ומו"ה משה אבן דנאן סי"ט. ובשבת השבוע דרשתי אני עבד ה', רבי יוסף, ובליל פקידת השבוע דרש עליו מו"ה מאיר ישראל. ובשבת השנה כהר"ר מימון מייארא, ובשבת החודש בנו החכם ונבון חיים הלוי. והדריך את בניו לתורה ולעבודה, זיע"א. רבו המובהק הוא מו"ה חיים דוד סירירו.

רבי אברהם שמואל נמנה על תלמידי רבי יוסף, ויתכן שהיה תלמידו המובהק. רבי יוסף קירב אותו ואף בחר בו לחתן עבור בתו מזל טוב. הרא"ש החזיק מנהגי אבותיו בידו, שקד על קביעת עתים לתורה ביראת שמים טהורה, והיה נהנה מיגיע כפיו במלאכת הצורפות.

היה בעל צדקות וביתו פתוח לרווחה. בשנם הראשונות לנישואיו, מינה אותו חמיו למלאת מקום אביו רבי יצחק כשליח ציבור וכמגיד שיעור בבית כנסת של הדבדנא ( יוצאי העיר דבדו בפאס ), ואחר כך כיהן בתפקידים אלו בבתי כנסיות אחרים.

בשנת תשט"ז – 1956 – עלה הרא"ש עם בני משפחתו לארץ, והתיישב במושב יד רמב"ם על התורה והעבודה, פשוטו כמשמעו. גם כאן נהנה מיגיע כפיו מעבדתו במשק, והיה שליח ציבור ומרביץ תורה בבית הכנסת של יוצאי פאס ביישוב, שנקרא עם שם חמיו הרב יוסף בן נאיים ז"ל.

לאחר תפילת שחרית בעודו מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, לימד בציבור את " חק לישראל ". ובין מנחה לערבית לימד משניות. תפקידים אותם מילא בנאמנות ובמסירות עד לשנותיו האחרונות. בנועם הליכותיו, ענוונותו ואהבתו לבריות, הוא רכש את לב ציבור המתפללים בבית הכנסת, אשר נהרו אחריו וראו בו את מנהיגם הרוחני. עד היום נזכר ציבור זה בערגה בהליכותיו, בחרדת קודש.

הרא"ש התנהג בחסידות והיה זריז וזהיר בקיום המצוות בשמחה ובהידור רב. הוא עצמו היה עוסק בהכנות לשבת, והיה מחבב את השבת ונוהג בהקפדה יתירה בשמירתה. היה נוהג לצום כל ערב ראש חודש.

בכל ראש חודש היה גומר את ששה סדרי המשנה, יחד עם שומעי לקחו, והיה עורך מסיבת סיום. הוא עצמו היה מכין מצת מצוה בערב פסח אחר חצות. היה בעל אמונה, רמה אשר השתקפה בכל מעשיו. הוא זכה להמשיך במשמרת הקודש אותה ירש מאביו, והצליח לגדל את כל בניו ובנותיו על ברכי התורה והיראה, הממשיכים במסורת אבותינו מדורי דורות. הרא"ש נפטר בשיבה טובה ביום כ"ב טסת תש"ם ונקבר בעיר הקודש ירושלים תובב"א תנצב"ה.

ועל הטוב תזכר גם אשתו, בתו של שם הכוה"צ מרת מזל טוב מב"ת, אשת חבר – כחבר צופיה הליכות ביתה, אשר עמדה לימין בעלה הרא"ש ז"ל, ועזרה לו בעבודתו עבודת הקודש, בניהול הבית ובחינוך הבנים. אשר תמיד לבה דואב מצד תורתו של אביה, המונחת בקרן זווית כאבן שאין לה הופכים.

והיא היא אשר דרבנה לגשת למלאכת הקודש, להוצאת תורתו של אביה לאור ואף תרמה מחסכונותיה להוצאת הספר הקדוש " נוהג בחכמה ". יהי רצון שזכות מצווה זו וזכות אבותיה הקדושים תעמוד לה, לראות כל צאצאיה ממשיכי שרשרת הקודש, מעשה אבות סימן לבנים. ויקוים בה מקרא שכתוב : " עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו " אמן כן יהי רצון.

הסמכת מו"ר הרב הגדול מעוז ומגדול נר המערב, רב פעלים מקבציאל הקים עולה של תורה במערב, והוציא תעלומה – תורתם של רבותינו הראשונים מאורי המערב, הרה"ג כמוהר"ר שר שלום משאש שליט"א הרב הראשי וראש אבות בית הדין בעיר הקודש ירושלים תובב"א.

הספר הניצב בפניכם היום, היא פעולת צדיק, רב גדול בישראל, חובר חיבורים מחוכם, הרה"ג, מעו"מ, רב פעלים, קדש הלולים, כרכא גכולא ביה, פסקן ודרשן וחקרן, חריף ובקי, משנתן קב נקי, בנש"ק, מוהר"ר יוסף בן נאיים זלה"ה, אשר אור תורתו זרה בעיר פאס המעטירה במרוקו.

הכרתי אותו בימי חרפי ( ימי הנוער והעלומים של אדם ), כשבא הרבה שבתות לדרוש בבית הכנסת שלנו במקנאס בפטירת אנשים מגדולי העדה, סגנונו בדרוש היה להפליא, מושך לב שומעיו בדברים היקרים שהיו מתובלים בחכמה, בינה ודעת.

היה ידידו ובן גילו של הרה"ג שאול אבן דנאן זצ"ל, ראש רבנים במרוקו. עי' הקדמת ספר מלכי רבנן בהיותו עוד צעיר, ומשם בארה. מספריו יצא לאור ספר מלכי רבנן הנ"ל, שבו עלו ובאו כל רבני וחכמי מרוקו במושבותם, ראשונים ואחרונים, ובו מדור מיוחד לספרים קדמונים וחדשים, ולכל כתבי הקדש שעדיין לא זכו לעלות על מזבח הדפוס.

עבודה יפה ותמה, והודפס זה מקרוב פעם שנייה בארץ, הייתה לו ספריה גדולה שלא הייתה כמוה בכל מרוקו. גם ספרו " צאן יוסף ", נדפס זה חמישים שנה בירושלים ונשרף במאורעות תרפ"ט לתפ"ץ, וכעת מוציאים אותו מחדש.

ועוד לו בכתובים כארבעים חיבורים מכל המקצועות גשמיים ורוחניים. ואתייא מכללא, הספר היקר הזה, מחזה שדה יחזה. ספר " נוהג בחכמה ", ראה זה חדש, שיצא מן המקדש, רעיון נפלא וחדש, טרח ויגע ואסף, איש טהור, כל המנהגים שהיו במרוקו, חדשים גם ישנים, גשמיים ורוחניים.

נפק דק ואשכח ונתן טעם ותבלין לכל אחד ואחד לחזק אותם מן הש"ס ומדרשים, דבר דבור על אופנו. גם האריך להוכיח שמנהג ישראל תורה שאין לשנות שום מנהג. וזכורני בימי חרפי בעיר מולדתי, על חילוק המנהגים במשפחות ובקהילות, וכל אחת עמדה הכן על מנהגיה שלא ישתנו אפילו כחוט השערה, והיו מוסיפים יופי ושבח וקישוט לחיים גשמיים ורוחניים גם יחד.

מועדים, חתונות, אבל, והגשמי מחזיק את הרוחני. ואחדות וידידות בין המשפחות המזמינות זו את זו, וזאת הייתה נחמתינו בגלותינו, שכל העתים עוברים בשמחה ובצהלה, ברינה ובגילה. גם העלה על ספר כל מנהגי הטריפות של המגורשים מקשטילייא. עם איחוד מנהגי המערב למנהג אחד.

מובן שלכל זה צריך שקידה רבה ועוצמה וחשק ורצון. ולכל המדות הטובות הללו זכה המחבר זלה"ה, שהקדיש כל שמנו יומו ולילו, לסדר חיבוריו הנ"ל, וחפץ ה' בידו הצליח. הבא להיטהר מסייעין אותו. שם יקצור אשר זרע פרי מעשיו וצדקתו.

זכותו תגן לאלף המגן, על בניו ובנותיו היקרים, אחד מהם רופא נאמן, מר שלום ( שארל ) נשוי עם בתי רחל ת"מ ה' ישמרם, גם על נכדיו היקרים, ומתוכם נכדיו משפחת הלוי, שנתנו לכסף מוצא להוציא את הספר הזה.

גם שמרו על כל החיבורים והעלו אותם לארץ הקדושה, והם נמצאים אצלם עעה"ז, ה' ישמרם וישלם פעלם לטובה ולברכה. וזכות הרב המחבר זלה"ה תגן בעד כל המשפחה בנים ובנות ונכדים, שיהיו מוצלחים בכל מכל כל בגשמיות וברוחניות. וחמרא למאריה, וטיבותא לשקייא, מי שהשתדל בכל חפצת הספר הזה והגהתו בדיוק נמרץ, הלא הוא הרב השלם והכולל כל אישורין כולל, חוקר וחושף מטמוניות ומשתדל בהדפסת ספרי אבותינו הראשנים, הוא ניהו הרב משה עמאר שליט"א, אשר זה דרכו כש"ר לו, וטרח ויגע ואיזן וחיקר ותיקן והוציא את הספר לפועל, זך וישר פועלו

ע"ה שלם משאש ס"ט

עֲדָתִי, בְּיוֹם זֶה שִׁשִּׁי 

 בשבחה של תורה. שיר מעין אזור בעל מדריך דו-טורי דו-צלעי ושש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור אזור אחד. כל טור מתחלק לשתי צלעות. צלעות א באזור ובטור הרביעי חורזות בחריזה הסופית של הענף.

חריזה: א/ב א/ב ג/ד ג/ד ג/ד ה/ה ה/ב . ז/ח ז/ח ז/ח ט/ט ט/ב וכו׳.

משקל: שמונה הברות בצלע א, שבע הברות בצלע ב.

 כתובת: פיוט.

 סימן: אני דוד. [נ״י: פיוט נו׳ יונתי לשם תפארתי סי׳ אני דוד].

מקור: א- לו ע״א; ק- לט ע״ב; נ״י 3097 – 24 ע״ב.

עֲדָתִי, בְּיוֹם זֶה שִׁשִּׁי / וּפִצְחִי שִׁירָה וְזִמְרָה
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה / מִפְּנִינִים יְקָרָה

אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי / אָמְרָה תּוֹרָה תְּמִימָה
יִסְתּוֹפֵף יֶחְסֶה בְּצִלִּי / בְּכָל מַדָּע וְחָכְמָה
5- עֵצָה וְגַם תּוּשִׁיָּה לִי / גַּם גְּבוּרָה וְעָצְמָה
אֶתֵּן לִפְתָאִים עָרְמָה / וְלַנְעָרִים מְזִּמָּה
וְעִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה / אָשִׂים אוֹתָהּ בְּצוּרָה

נֵר לְרַגְלֵי דְּבָרֶיהָ / כַּכּוֹכָבִים מַזְהִירִים
פְּשָׁטֶיהָ רְמָזֶיהָ / עֲרוּכִים שְׁמוּרִים

10- כָּל לוֹמְדֶיהָ וְהוֹגֶיהָ / יִפְרְחוּ כַתְּמָרִים
וּכְמוֹ תָּבוֹר בֶּהָרִים / עַל עַמִּים נִסָּם תָּרִים
לָנֶצַח יִהְיוּ שְׁמוּרִים / מִכָּל צוּקָה וְצָרָה

יָמִים אֶהֱגֶה וְגַם לֵילוֹת / בְּאַיֶּלֶת אֲהָבִים
כְּרֵיחַ מֹר וַאֲהָלוֹת / שְׁמָנֶיהָ מָה טוֹבִים
15- אָסִיר עַל עַצְבוּת וְעַצְלוּת / אֶתְעַלֵּס בָּאֲהָבִים
וּבְתוֹךְ רֵעִים אֲהוּבִים / גַּם נְגִידִים וּנְצִיבִים
שְׂפָתַי יִהְיוּ דּוֹבְבִים / אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה

דְּבָרֶיהָ מָה נַעֲמוּ / מִצּוּף דְּבַשׁ מְתוּקִים
עַל סוֹדוֹתֶיהָ נִלְחָמוּ / כָּל מַלְאָכֵי שְׁחָקִים
20- לְרֹאשׁ וּלְגַרְגֶּרֶת כְּמוֹ / לִוְיַת חֵן וַעֲנָקִים
אַשְׁרֵי עַם בַּה 'דְּבֵקִים / בַּמִּסְתָּרִים הֵם עוֹסְקִים
בִּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים / בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא

וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁרִים / מַחֲזִיקִים חַלָּשִׁים
הַלֹּא הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים / מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵׁם
25- יִשְׂרָאֵל יַחַד חֲבֵרִים / כָּל הָעֵדָה קְדוֹשִׁים
נְעָרִים עִם יְשִׁישִׁים / מִבֶּטֶן הֵם עֲמוּסִים
וּבְשִׂפְתוֹתֵיהֶם רוֹחֲשִׁים / מִצְוַת ה' בָּרָה

דַּעַת וְיִרְאַת שָׁמַיִם / הָעוֹסְקִים בָּהּ יִנְחֲלוּ
עֵת אֲשֶׁר יִתְנוּ בַּגּוֹיִים / חִישׁ לְאַרְצָם יַעֲלוּ
30- לָהֶם תִּהְיֶה לְעֵץ חַיִּים / טוּב הָאָרֶץ יֹאכֵלוּ
יִשְׂמְחוּ וְיָגִילוּ / בָּהּ יִתְהַלָּלוּ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ / נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה

1. 1. עדתי: פנייה לכנסת ישראל. ביום זה: הוא יום מתן תורה. ופצחי: בנ״י: ׳תנו׳ 2. תורה… משה: דב׳ לג, ד. מפנינים יקרה: על-פי מש׳ ג, טו. 3. אשרי… לי: על-פי מש׳ ח, לד. תורה תמימה: על-פי תה׳ יט, ח. 4. יסתופף… וחכמה: אלה דברי החכמה על-פי משלי, שם. 5. עצה… לי: על-פי מש׳ ח, יד. 6. אמן… מזימה: על־ פי מש׳ א, ד. 7. ועיר… חומה: על-פי מש׳ כה, כח. אשים אותה בצורה: שהתורה מגינה כחומה. 8. נר לרגלי דבריה: על־פי תה׳ קיט, קה. ככוכבים מזהירים: על-פי דני יב, ג. 9. פשטיה רמזיה: אלו דרכי לימוד התורה. ערוכים שמורים: על-פי שמ״ב כג, ה. 10. יפרחו כתמרים: על-פי תה׳ צב, יג 12. יהיו: לומדי התורה. 13. ימים… לילות: על־פי יהו׳ א, ח; תה׳ א, ב. באילת אהבים: כינוי לתורה על־פי מש׳ ה, יט. שמניה מה טובים: על-פי שה״ש א, ב. דובבים: הוגים ומשמיעים. 18. דבריה… מתוקים: על-פי תה׳ יט, יא. 19. על… שחקים: המלאכים ביקשו שהתורה תישאר בשמים ולא תינתן לישראל, על-פי שבת פח ע״ב. 20. לראש… וענקים: על-פי מש׳ א, ט. 22. בראש הומיות תקרא: מש׳ א, כא. 23. ותומכיה מאושרים: על-פי מש׳ ז, יח. 24. הלא… השם: על-פי בר׳ ו, ד. 25. ישראל יחד חברים: על-פי חגיגה כו ע״א. כל העדה קדושים: על-פי במ׳ טז, ג. 26. ומבטן הם עמוסים: על-פי יש׳ מו, ג. 27. מצות ה׳ ברה: על־פי תה׳ יט, ט. 29. יתנו: ישנו וילמדו תורה, על-פי הו׳ ח, י. יעלו: בזכות התורה. 32. אשרי… לו: תה׳ ק מד, טו. נר… אור: על-פי מש׳ ו, כג.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

חילול שבת הוא כמו עבודה זרה.

כאמור שמירת שבת הייתה אחד הסימנים המובהקים של הזהות היהודית, והמחללה נחשב כמי שאינו מוגדר כיהודי. בהלכות גדולות נאמר : מי שמחלל שבת בפרהסיא פסול לעדות.

" משומד אסור לאכול משחיטתו ומשומד לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא..דלגבי משומד שבת ועבודה זרה כי הדדי דמיין ( דומים זה לזה ), ואסור לאכול משחיטתו. רש"י כתב בתשובתו : מחלל שבתות כעובד עבודה זרה.

הרמב"מ כותב : ישראל שהמיר לעכו"ם או שהוא מחלל שבתות בפרהסיה הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו ( הלכות גירושין, פרק ג, הלכה טו )

רבי יעקב בן אשר מחבר " הטור ", פסק בהלכות שחיטה יור"ד, ס' ב', מי כשר לשחיטה, ומי אינו כשר : מי שעובד עבודה זרה וחילול שבת בפרהסיא..מומר לאחד מאלו הוי כעכו"ם.

הגדרת רבי יוסף קארו בשו"ע יור"ד  " מומר להכעיס אפילו לדבר אחד, או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים.

רבי שלום משאש רבה של ירושלים ( נפטר בשנת 2003 ) נשאל האם יהודי שלא נימול מוגדר כמומר. תשובתו העקבות השו"ע או"ח " ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא אפילו אינו מחלל אלא איסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם.

הרובע היהודי בו גרו יהודים במרוקו היה מכונה " מסבתה ", שפירושו רובע בו נשמרת השבת.

יהודים במרוקו היו מוכנים לסבול ולהפסיד ממון, ובלבד לא לחלל שבת. יהודים שנדדו למסחרם במשך ימות החול, ורבים היו כאלה, היו חוזרים לשבתות למשפחותיהם. כך היה גם בין היהודים שחיו בין הברברים בזמן החדש.

בערי מרוקו היה ליהודים משקל מכריע בשוק העירוני למסחר מקומי ובין ארצי. ניתן להסיק מתוך רשימות של תשלומי המסים בשער ובשוק במוגדור, כי בשבתות ובחגי ישראל ירדו ההכנסות באופן ניכר, באשר היהודים אינם מצויים בשוק.

סגן הקונסול הבריטי במוגדור כתב ב – 29 בדצמבר לאדוארד דרומונד האי 1785 – 1845 שכיהן כקונסול בריטניה במרוקו משנת 1829 עד פטירתו, בקשר לסוחר שלמה מקנין בן למשפחת בוחרים ידועה במרוקו, ובעיקר במוגדור.

בקשר לאנשים שהיו קשורים לפעילות הכלכלית שלו, שהגיעו באניה בשבת. וכיוון שהייתה שבת, שון יהודי לא היה מוכן לאכסנם. למזלם מצאו פתרון לאיכסונם על ידי נוצרי. ביומנו של קונסול בריטניה בטנג'יר ב – 4 בנובמבר 1834 נאמר, כי הסוחר היהודי כאן הוא גורם חשוב, וכי ימי שבת וראשון אינם ימים שבהם עובדים.

כך היה גם במראכש, לפי מידע משנות ה-80 של המאה ה-19 השוק היה דחוס לקראת שבת. נוסף לכך יש לזכור, כי מוסלמים העדיפו לקנות בשר אצל היהודים, באשר דיני הכשרות דומים להלכה המאכלית.

באנג'יר המסחר היה מושבת בשבתות ובמועדי ישראל. אבל היו יהודים בודדים בעיר זו שניהלו קשרי סחר עם נוצרים גם בשבת. כך נמסר בשנת 1890.

בשנת 1864 נפטר יהודי לאחר שהולקה אלפיים מלקות ובעטו בו עד מוות. יהודים נקראו לקבור אותו בשבת וסירבו לעשות זאת, למרות החשיבות של כבוד המת. כך פורסם ב תעודות. על הרובע היהודי בשבת כתב תייר אירופאי :

On the Saturday, when they are in all their glory, the Jewish quarter presents a marked contrast to thr austere solitude of the other streets

בשבת, כאשר כל היהודים מצויים בתפארתם, הרובע היהודי מהווה ניגוד בצניעותו לרחובות אחרים. .

גרמני שביקר בטנג'יר בשנת 1888 כתב כח בשבת רוב החנויות נעולות, כי הסחר רובו בידי היהודים.

אנגלי עורך TIMES OF MOROCCO ושחיבר מספר חיבורים על מרוקו כתב בתארות את דבקותם של היהודים במסורת במצוות : Nowhere could the Shabbat be more strictly adhered to than among these people – בשום מקום אחר אין השבת נשמרת בקפדנות כזו כמו אצל אנשים אלה –

Budget Meakin – 1892

יש מסורות על יהודים שסבלו על שסירבו לחלל שבת. רב רפאל משה אלבז מחכמי צפרו 1823 – 1896 כתב על הצדיק רבי יהודה שושנה " שקדש שם שמים ברבים סבבוהו כלבים על שלא רצה לחלל שבת, הכוהו ופצעוהו.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

בכ״ד לחדש טבת וסי׳ ד"ך נכלם בש׳ התפ״ד ליצי׳ על ההרים אשא קינה, על פא׳ס העדינה, היתה למשל ולשנינה, בעוה״ר נתחזק הרעב ונתמוטטו ידי בעלי בתים ובני העשירים הם נפוחים כנאד מזי רעב. ובכל יום מתים ברעב עשרה ויותר והמתים הם נשארים על פני הארץ שני ימים ושלשה בלא קבורה. ועיני ראו ולא זר הנשים נושאים מטת המת על כתפם. הזאת העיר שיאמרו לה כלילת יופי, היתה צבי לכל הארצות, ועכשיו׳ היא בשפל המצבות. והיינו שומעים משל הדיוט אומרים לגנאז׳א די פא׳ס חסי׳ן מן לערוס׳א דלבלדא׳ן – טכס ההלויה של נפטר בעיר פאס, נאה יותר מחתונה של ערים אחרות – אוי לעינים שכך רואות.

על זאת תאבל הארץ. כי קול כחולה בכל בית ובכל חצר. הקטנים בוכים ומייללים ושואלים לחם ואין אומר השב, אוי לעינים שכך רואות ולאוזנים שכך שומעות. ואין לאל ידינו בעוה״ר להשיב נפשם, העיר כולה חריבה ושממה וחצירות חריבים ממש מבלי יושב. והשוקים חריבים והחנויות סתומות, ובכל לילה שוברים הגנבים דלתות החנויות שנים ושלשה בכל לילה הן גוענו אבדנו כולנו מרוב הצרות וחסרון כיס והרעב. עד שאיש את רעהו ואת קרובו לא ידעו. ואפי׳ יראה בניו ואחיו נפשם יוצאה ברעב לא ישים את לבו אליו. ובעוה״ר עינינו ראו האב המכה את בניו ואומר להם לכו מאצלי והמירו דתכם. אוי נא לנו על שברנו. כי עונותינו הטו אלה.

 ביום הזה חמישי בשבת ד״ך לטבת ש׳ הנז' היה הכרוז מכריז בכל האלמלא׳ח בשוקים וברחובות מן הבקר ועד הצהרים בזה הלשון אמן יחב יסכן באטל פי אצ׳ייאר ופלחוואנת יג׳י ולא ילזמו חתא פלס אגיד באס יחידהום – מי יגור בבתים ובחנויות חנם אין כסף רק כדי לשמור עליהם – , ואין קול ואין עונה ואין קשיב. ובכל יום הולכים מכאן ששה שמונה בעלי בתים הם ובניהם ונשיהם וטפם על רגליהם והם נפוחים כנאד למקנא׳ס ולמקומות אחרים. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו, ויאיר אפילתנו ויאמר די לצרותנו. ובגשמי ברכת ונדבה יעננו.

מ״ך אמר שמואל אבן דנאן בן לא״א הח׳ השי הדו״מ כמוהר״ר סעדיה זלה״ה. עוד אירע לנו ג״ך בפא׳ס יע״א בשי יחד״ו ירננ״ו לפ״ק – 1584 עוד סי׳ לשי הנז׳ כפי הענין ונתתי לכם ל״ב חד״ש שלא ירדו הגשמים מר״ח טבת ועד ח׳ ימים באדר וגזרו ב״ד על הצבור ג׳ תעניות ב׳ וה' וב' ואח״כ בחמישי גזרנו על היחידים להתענות והתפללו בבה״ך הי״ג של הח' כה״ר בנימין נהון ובליל ו׳ ירדו גשמים מועטים ופסקו עוד על הצבור ג׳ תעניות אחרות בה״ב והיה יום ב׳ שהוא ראש לג' תעניות שניות יום ר״ח א

רבי דוד עובדיה

דר ונפלה מחלוקת גדולה בין החכמים על ענין התענית אם מתענין או לאו. ואח״כ הסכימו שהואיל שיש פנים לכאן ולכאן מכמה לשונות ולכן הסכימו שכיון שהתחילו אין מפסיקין. והתענו ביום ר״ח וקראו בשחרית בפ' החדש ר״ל צו את קרבני וכוי. ובמנחה. פ׳ ויחל כמנהג שאר תעניות. וביום החמישי עשו צעקה גדולה ומרה ובכיה לרוב מאד בבית הקברות של התושבים בראשונה ובשוקים וברחובות וסגרו כל החנויות מחצות היום ואילך וג״כ בב״ה של המגורשים

ועל קברי כל החכמים ואעפ״כ לא נענינו עד יום ה׳ שרצו החכמים לעשות למחרת עצירה גדולה ולהתפלל בז׳ ברכות, והאל ענה אותנו בגשמי רצון לרוב ביום ב׳ ואע״פ שקבלנו עלינו התענית מאתמול שלחו החכמים בשחרית לבדוק בארץ אם יש שם שיעור האמור בדברי רז״ל וכו' ומצאו שיותר מג׳ טפחים, בארץ הרכה ולאח״כ הכריזו על הקהל בשוקים וברחובות לבל ישלימו תעניתם ומעט מזער מהקהל השלימו תעניתם. ובלי ספק שגשמי השנה הנז׳ הם גשמי ברכה ונדבה בריוח והשפעה טובה וקראו כל הקהלות כולם ברכת הגשמים בבתי כנסיות ולא קראו הלל הגדול שלא נענו ביום התענית עצמו רק ברחמי שמים טרם מכה ציץ רפואה פרח והוא דעת הרשב״א ז״ל ונתתי סי׳ אני הצעיר לימים שלא ירדו גשמים ח״ס דחס קוב״ה עלן ואפריקינן. וגם קצת משכילים נתנו סי׳ אכ״ן סר מר המות לפי שלא נסתפקו הלבבות בגשמים עד ג׳ ימים לכן עשו אותו סי׳ והאל ישלים עלינו בטובתו אכי״ר.

מ״ך ש׳ שנ״ה״ לפ״ק – שנת  השנ"ה – 1595כאן מטייאר עלא וואחד ליהודי מסכין סעד בן לעוואד הי״ן וישים מיתתו כפרתו על עמו ישראל אכי״ר. כרג׳ יתפרג׳ פג׳נאן מולאי אסי״ך המלך יר״ה ותפאג׳א מעא וואחד למסלם וקאם עליה ליהודי ודראב למסלם בוואהד למדיס וג'א ראג׳ל לחאכם לסיך יחיא ועבאה ועדבו פלקצבא מן כ״ה בניסן חתא ברא למסלם ולא מאת שי חתא עייא אלחאכם מה יהדד עליה באלמות אייאך יעטיה סי חתא מא רא מנו מסאסא כרג׳ו בעוה״ר פ׳ הוציאו את, המקלל ל״ג לעומר ח״י לאייר ורגימוה באלקצא״ב והווא הי מסכין ובעד האדאך חרקוה והוא חי ולא עלאס אילא באטל ומת עלא קידוש ה׳ אשריו שעמד בנסיונו כי עליך הורגנו כל היום חתא אין סמענא למסלמין יסכרוה ויקולו אמא צחו בדין. ובעד האדיך עטאוו עליה לקהל נ״ם ב״ם אלחאכם ודפנו סאיין בקא מנו קאלו די ראווה באיין בקאת אסנסלא די דהרו מכמס־א, אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות בקינא בעוה״ר למשל ולשנינה, ופי דאך אנהאר גזר המלך עלא ליהוד אלמלאח יעטיוו עשרין מייא. בעדן עטאוו בעאד תתקם— כם עלא לאמר די אמר עאויד יעטיוו עשרין מייא אוכרא ותבת פינא סאיין קאלו מלמתלא אלמות,א פינא ודייא עלינא. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו ומעל עמו ישראל בכל מקום שהם. ולא יזיד כתר מן סכטו. נאם הכותב המר ונאנח הנשען על קדוש ישראל הצעיר שלמה אבן דנאן.

תרגום: קרה מקרה על יהודי אחד ושמו סעיד בן אלעוואד, ה׳ ינקום נקמתו וישים מיתתו כפרתו, הוא יצא לטייל בגן מזלאי אסיך המלך יר״ה, והתווכח עם גוי אחד. היהודי הכה את הגוי באיזה מכשיר, הגוי הזה הלך אצל השופט אסיך יחיא, לקחו את היהודי ועינו אותו בבית המעצר מן כ״ה בניסן עד שהבריא הגוי. השופט איים עליו כל הזמן בעונש מוות וכשלא הצליח להוציא ממנו כסף הוציא אותו להורג בפרשת הוציאו את המקלל, רגמו אותו כשהוא חי ואחרי כן שרפו אותו בעודו חי על לא עוול בכפיו, הוא מת על קידוש ה' אשריו שעמד בנסיונו, כי עליך הורגנו כל היום, ושמענו מהערבים ששבחו אותו ואמרו כמה היה מחזיק בדת (כנראה שהכריחוהו להמיר דתו). אחרי כן שלמו הקהל לשופט חמשים ושתים אוקיות וקברו את מה שנשאר מגופתו, אמרו אלה שראוהו שנותר ממנו רק שדרתו המצומקת, אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזניים שכך שומעות, בעוד,״ר היינו למשל ולשנינה; באותו יום גזר המלך על יהודי המלאה שישלמו עשרים מאות; התקיים בנו הפתגם האומר: ממיתים אותנו, והכופר עלינו. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו ומעל עמו ישראל בכל מקום שהם, נאום הכותב המר ונאנח הצעיר שלמה אבן דנאן.

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

פרק שני : אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

ראינו כבר, ששליטתה של קרת חדשת העמיקה להחדיר בצפון אפריקה השפעות שמיות ומזרחיות. ובכך סללה את הדרך למפיצי הבשורה היהודיים, הנוצריים ולבסוף המוסלמיים. בלשונם, בהליכותיהם, בדתם ואפילו בלשונם, שמיים היו הכובשים בקרת חדשת, שהרבה דורות לפני הכיבוש הערבי הטביעו חותם שמי בפינה קיצונית זו של המזרח.

בנפול קרת חדשת בשנת 146 לפני הספירה הקיץ הקץ על מלכות הברברים. הכיבוש הרומי נטל מאפריקה את האוטונומיה שלה ושילב את כל כוחותיה בחטיבה של הים התיכון. הארגון הרומי חתר להכחיד את כוחות ההתבדלות החברתיים בשַׁתפוֹ אותם בדפוסי החיים החדשים, שנוצרו על ידי אחדותה של הקיסרות.

עם זאת עתידה הייתה נפילתה של קת חדשת הפונית להביא ליהדות צפון אפריקה חיים חדשים ופריחה שלא ידעה כדוגמתה בכל קורותיה. השלום הרומי איפשר קשר חופשי יותר הין הקהילות היהודיות המרובות, שבאגן הים התיכון וביסס את מעמדה של היהדות בשתי הפרובינציות האפריקניות הגדולות, הפרו קונסולית, קירני ותוניסיה, והקיסרית, אלג'יריה ומרוקו.

מקורות.

המאבק הקנאי שניהלו על יהודי ארץ ישראל נגד הפולש הרומי, אותה מלחמה אכזרית שנמשכה מאה שנים כמעט, הכתה גלים עמוקים בשתי הפרובינציות האפריקניות הגדולות. וקודם כל חיזק מלחמה זו את המושבות היהודיות בהוסיפה להן אוכלוסים חדשים, מהם שהוגלו ומהם שהיגרו מרצונם.

הללו ודאי מרובות היו, מאורגנות ארגון צבאי, ומן הסתם נתמכו על ידי הברברים. מכל מקום, קירני היא הפינה האחרונה בעולם הרומי בו אנו רואים יהודי וחרב בידו, צבא יהודי עטור ניצחון. החרב היהודית היא אשר שׂמה קץ לקירני היוונית, בתחילת המאה השנייה לספירה, כך אומר לנו גותיֶה פסקנית כדרכו.

הצלחות צבאיות אלו מעידות כמאה עדים על ארגון חזק ועל חדירה יהודית רחבה לשכבות העמוקות של האוכלוסייה הברברית. אולם היה זה מאמץ נואש, בחינת פרכוס עווית אחרון של עם ישראל הניצב נגד הקיסרות.

מנהיגו של המרד היהודי, לוּקוּאס, כונה בשם מלך; מטרת המרד, המשיחי במהותו, הייתה אולי לשוב ולכבוש את ארץ הקודש, או לפחות להקים בצפון אפריקה ממלכה יהודית אוטונומית. טראיאנוּס, שעסוק היה במלחמה נגד הפרתים ובעלי בריתם היהודים, הטיל על מארקיוס טרובו לדכא את המרד הממושך.

הדיכוי היה חסר רחמים וציין את קץ פריחתה של היהדות בקירני. הנשארים בחיים לאחר הדיכוי הנורא ודאי נפוצו מערבה ודרומה.

חבל זה שלימים נעשה אחת מעריסותיה החשובות ביותר של הנצרות הלטינית, היה בתחילה אחד מגלילות הבחריה להתפשטות הדת היהודית. הנמלטים מארץ ישראל שוב תרו להם מפלט בצפון אפריקה, הם הביאו עמהם את מרירות מפלתם, שעל נקלה התגלתה בשנאה אילמת, ולעת כושר גם במרד מזוין.  

מסעותיהם של גדולי היהדות לצפון אפריקה, ובפר מסע האויב הנחרץ ביותר של עבודת הגילולים הרומית, רבי עקיבא, ודאי היה להם קשר לתנועות מרי אלו, שהתפרצותן העזה ביותר חלה בקירני, שיחד עם מצרים מנתה, לדברי פילון, מיליון יהודים.

יוסיפוס פלאביוס מספר לנו, שלאחר נפילת ירושלים עוררו הקנאים, בהנהגתו של אחד יונתן, תסיסה עזה נגד רומא בקירני. תנועה זו נכשלה מחמת הפילוג בשורותיהם של יהודי אפריקה. עקב הלשנתם של " נכבדי היהודים העיר ", כביטויו של יוסיפוס, נלכד יונתן והוצא להורג עם רוב תומכיו.

עם זאת היה המרד עשֵׁן במסתרים והוא פרץ בחמת זעם מקץ קרוב לחמישים שנה. בלהט סערה לאומי ודתי, משיחי בסיכומו של דבר, קמו היהודים על היוונים שבקירני ומשך קרוב לשלוש מאות שנים סיכּלו את כל הניסיונות לדכאם.

" מעשים כאלה מעידים לא רק על ההתלהבות הדתית בקיבוצים יהודיים אלה של קירני, שקנאים היו יותר מכל אחיהם ". בתקופה זו שנת 118 לספירה גדלה האוכלוסייה היהודית של הפרובינציה הקיסרית, ולפאת דרום חצו היהודים הראשונים את הסאהרה, מנווה מדבר אחד אל משנהו, מן הסתם עד לנהר ניז'ר שבאפריקה השחורה.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

ההתרחבות לאחר מלחמת העולם הראשונה והמשבר שלאחריה

יחד עם הקמתן של אגודות להעמקת התודעה הדתית, קמו אגודות ציוניות חדשות, ביניהן אגודת ״בונה ירושלים״ שהוקמה באל-עראיש (באזור הצפוני שהיה נתון לחסות ספרד). מיד לאחר ועידת סאן רמו(1920) שלחה האגודה מכתב אל ה״ארי שבחבורה, גדול הדור ד״ר מארקס נורדאו״, ובו היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:

״זרח אור בחושך אחדות הלאום, עם ישראל, עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה. רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ, בקול רינה וחיבה נברך לאלוהינו אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו״.

בתוך כך החלו עשרות משפחות ממרוקו, בעיקר מפאס, לעשות את דרכן לארץ ישראל. אולם לקראת אמצע שנות ה-20 דעכה ההתלהבות הזאת וחלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית. בין שתי מלחמות העולם הצטמצמה הפעילות הציונית במרוקו עקב הגורמים הבאים:

התנגדות השלטונות הצרפתיים לפעילות הציונית. הם ראו בציונות ובמוסדותיה ארגונים בינלאומיים וחששו מתגובה נזעמת של הערבים על השינוי במצב היהודים, וכן הם חששו שהערבים ינסו לחקות את היהודים.

התעוררו בעיות ארגוניות קשות ובעיות כספיות שונות, בין השאר כתוצאה מהתמעטות ההכנסות מדמי חבר או מתרומות.

האליאנס נקט עמדה שלילית כלפי הציונות, כולל במרוקו.

הסתייגותן של קבוצות יהודיות, שחיפשו דרך למצות את הניסיון להשתלב בתרבות הצרפתית.

הפעילות הציונית התמקדה בעיקרה בעיתון הציוני ״העתיד המאויר״, בפעילות הקק׳׳ל, שנתפסה כסוג מסוים של שד״רות, ובקשרים עם המוסדות הציוניים העולמיים.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק חמישי 1140 – 1270

ממשלת האלמווחידין וגזירות בן תמורת ועבד אל מומין, התפלגות יהודי המערב בעת רעה ההיא, בוא המימונים לפאס ופעולתם בה, יציאתם ממנה במשול אבו יעקב יוסף. השנות הרדיפות שנית, חקים מבדילים להאנוסים, בנין חומה על היהודים במדינת ריף, התמוטטות ממשלת האלמווחידין, הרג ושלל ביהודי מראכש הבירה על ידי יחייא המורד, רוח היהדות במערב מתקופה הזאת ואילך, ר"י עקנין, רבי נחום מערבי.

בימי המושל השלישי וגם האחרון להאלמוראביטים, תאשפין, שמלך רק שנתיים תתק"ד – תתק"ה, כבר היה להאלמווחידין יד ושם במרוקו, בן תמורת האלמווחד הראשון רכש לו לבבות במקומות הרבה – תתק"ב.

ויפוץ קל מהרה מחבל סגלמסה והלאה, ועבד אל מומין תתק"ח נלחם עם תאשפין אלמוראביטימסביב לעיר תלמסן באלג'יריין. וינגף תאשפין לפניו, אז נכבשה כל מרוקו ועוד חלק גדול באפריקי לפני האלמווחידין, חרב, חרב, קראו בני המפלגה המרשעת הזאת בכל מקום בואם, לכל בני דתות שונות.

יהודי מרוקו היו הם ראשונה למפגע לחצי קנאתם, עבד אל מומין נתן צו להם כי כל איש אשר לא יחפוץ להמיר דתו עליו להסגיר נפשו להורגים, וכן, היו תוצאות הגזירה הזאת חרב והרג, ואבדן קהלות שלמות, שמד, והמרת דת באונס וברצון, גלות וטלטול ממקום למקום בתוך ממשלת האלמווחידין, וחוצה לה, מטאנג'יר במערב, ועד אלמהדייא, במזרח בגבול תוניס, חדרו חצי גזרת האלמווחידין, המושלים ונציביהם, ותעשינה שמות, בתי כנסיות ומדרשות סגרו על מסגר או נהרסו כלה.

ויש שנעשו לבתי מסגד והמושלמנים ולהמון המומרים מקרב  היהודים, כמעשה בן תמורת מחולל המפלגה הזאת, וכמעשה עבד אל מומין מלכם הראשון תתק"ה – תתקי"ג, כן עשו גם יתר מושלי האלמווחידין אחריהם, למוהדי תתקי"ג – י"ז, ובנו אבו יוסף יעקב אלמנצור תתקמ"ה – נ"ט.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

התיוג השלילי לא פסח גם על עולי שנות החמישים מאירופה (שארית הפליטה). ההסתייגויות שהחלו להישמע היו לגבי איכות החומר האנושי שהגיע לארץ־ישראל עם פתיחת שעריה. התיוג הזה הודבק לכל אלו שלא השתייכו לאגף החלוצי ולא היו חברי תנועות הנוער וההכשרה, לוחמי הגיטאות או פרטיזנים.

 סוציולוגים, אנשי מדע המדינה, עיתונאים ופרשנים מחפשים הסבר לתופעה זו ורובם מייחסים אותה לצמיחתה של ״ישראל השנייה״ במעברות ובעיירות הפיתוח בשנות החמישים והשישים, שבהן נקלטה העלייה מארצות האסלאם ובפרט ממרוקו. לטענתם, מדיניות הממשלה דאז וזרועותיה (הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית), גרמו לכך שציבור רחב של עולים חדשים לא הצליח להשתלב בחברה הישראלית.

לעלייה זו הודבק תיוג שלילי ומושגים כגון ״נחשלות״, ״פרימיטיביות״, ״לבנטיניות״, ״משקל מוסרי ירוד״, ״תרבות פחותה ובעלת מטען רעיוני ירוד״, ״חוסר פרודוקטיביות״ היו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי והפוליטי באותם ימים. החשש של הממסד הקולט היה שהתכונות המוזכרות לעיל יובילו את המדינה הצעירה לרמה המקבילה לזו של עמי האזור, בעוד שהשאיפה היתה להידמות לחברה המערבית. בעיקר סבלה מגישה זו העדה המרוקאית.

התיוג השלילי נתן לממשל לגיטימציה לגיבוש מדיניות של מעין אפוטרופסות כלפי העולים המזרחים. גם הרעיון של מיזוג גלויות על ידי יצירת ״כור היתוך״, שאומץ על ידי הממסד הפוליטי, נראה היום שגוי. מיזוג הגלויות התאים רק לחלק מהעולים, בעוד שחלקם האחר סירב להתנתק מאפיוניו היהודיים ומזהותו המקורית ולהצטרף לתרבות ״האשכנזית המערבית״.

המאבק על חינוך הילדים היה אחד מן החזיתות המרכזיות בהן ניסה הממסד לגרום לשינוי. ״זרם העובדים״ של תנועת העבודה ניסה לכלול בתוכו את העולים. מולו הוקם ״חבר הפעילים של המחנה התורני״ של הישיבות הליטאיות, שביקש לעצב את חינוכם של ילדי העולים לפי השקפת עולמו. לא רק בתחום החינוך הופעל לחץ, הסדרים הקשורים לשיכונם של העולים, תעסוקתם, ולשירותי הבריאות שניתנו להם היו חלק מההטבות ו/או הלחצים שהופעלו עליהם. האדנות הפוליטית התפרשה לא רק במעברות אלא גם במושבים, בעיירות הפיתוח, ובשכונות העירוניות.

ההשלכות של פעולות הממשל באותם ימים של ההתפתחות של החברה הישראלית הן מרחיקות לכת וניכרות גם היום. מסיבות שונות נשארו חלקים רחבים מציבור המזרחים בתחתית הסולם של החברה הישראלית, ומעמד זה נמשך גם בדור השני והשלישי.

ש״ס מבססת את מקומה בחברה הישראלית, בין השאר, על תרבות של מחאה נגד האליטות הקיימות ועל טענות חוזרות ונשנות בדבר קיפוח חברתי מתמשך מהימים ההם. לפיכך רבים טוענים ששורשי התופעה נעוצים בקורותיה של קליטת העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנותיה הראשונות של המדינה.

עם הקמת ש״ס בשנת 1984 החל הציבור במדינת ישראל להתוודע לתופעה תרבותית מיוחדת במינה: בני תורה ממוצא מזרחי, שאימצו לעצמם אורח חיים והופעה דומים לאלו של עמיתיהם החרדים האשכנזים ממזרח אירופה. ההסבר לתופעה זו אינו מצוי, כפי שרבים סבורים, בקורותיה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה וארצות האסלאם למדינת ישראל בשנות החמישים והשישים.

גם בקהילה היהודית בצרפת ניתן לראות תופעה דומה של התחרדות בנוסח האשכנזי. בקהילה זו נימנו במפקד האוכלוסין האחרון(2002) כ־500 אלף יהודים (570 אלף יחד עם בנות זוג לא יהודיות) שמתוכם 70% הם ספרדים. זוהי הקהילה היהודית הספרדית הגדולה ביותר בפזורה ומתקיימים בה חיי דת תוססים ופעילות ציבורית ערה. ההתחרדות האשכנזית בקהילה זו באה לידי ביטוי בשני תחומים מרכזיים – במערכת החינוך, ובדמותם של הרבנים.

בצד הגידול המרשים במספר היהודים שחיים בצרפת ושולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודים, בולטת בשנים האחרונות העלייה במספר התלמידים הפונים לחינוך החרדי, המהווה כיום את החלק היותר גדול בחינוך היהודי בארץ זו. כ־29 אלף תלמידים פוקדים את בתי הספר היהודיים (עלייה של 80% מאז 1988), ולמעלה מ־52% מהם מתחנכים במוסדות חרדים, לעומת 48% הלומדים במוסדות קהילתיים. למרות ש־51% מקרב ההורים הצהירו שהם מסורתיים ורק 5% הצהירו שהם חרדים, רובם בוחרים לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך החרדיים המנוהלים באמצעות רשתות חינוך כמו: ״אוצר התורה״, רשת לובביץ׳, ״אור יוסף״ וכו' נוסף לכך, קהילות רבות בפרברי פאריז ובפרובינציה מנהלות אורח חיים חרדי ומקיימות עשרות מוסדות תורה, ישיבות וכוללים פרטיים, שנמנים עליהם תלמידים רבים. הנוכחות החרדית מרשימה ודומיננטית לא רק בתחום החינוך היהודי, אלא גם בשירותי הדת הניתנים ובאווירה השלטת בחיים היהודיים הדתיים בצרפת. במוסדות החינוך החרדיים בצרפת מרבית התלמידים הם ממוצא ספרדי/מזרחי, והאסכולה השלטת במוסדות אלה היא האסכולה המזרח אירופית שהיא בעיקרה ליטאית או חב״דית.

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט_; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

פיזור אוכלוסין

עם קום המדינה התרכזו בתל- אביב, בחיפה ובערי מישור החוף הסמוכות להן, כ 82% מהאוכלוסייה היהודית בא״י. שאר האוכלוסייה היהודית בארץ התרכז בירושלים, בעמקים הצפוניים ובגליל המזרחי. באותה העת בנגב הייתה נוכחות יהודית דלילה (באר שבע ו 11 הנקודות) והוא הדין בנוגע לצפון הארץ. בשנות ה 50 עוצבה תוכנית לפיתוח מדינת ישראל שקבעה את פיזור האוכלוסייה כיעד לאומי של המדינה. במסגרתה הושם דגש על התיישבות כפרית והתיישבות עירונית. ההתיישבות הכפרית, בשונה מהתיישבות עירונית אינה מצריכה אוכלוסייה גדולה (כל יישוב כפרי מונה כמה מאות נפשות בלבד) ובה בעת מאפשרת צורה זו התפרסות רחבה בכל האזורים וסתימת פרצות במערך ההתיישבותי, בכך תרמה ההתיישבות הכפרית ליישום התוכניות לפיזור אוכלוסין, שמטרתן הייתה למנוע ריכוז יתר של האוכלוסייה באזורים המיושבים בצפיפות בשפלת החוף ולהבטיח חלוקה מאוזנת יותר של האוכלוסייה בכל חלקי הארץ.

אולם, מלכתחילה היה ברור לקברניטי המדינה ולאחראים על תכנון קליטת העלייה, כי דרך ההתיישבות החקלאית לא תהיה היחידה, וכי חלק נכבד מהעולים ימצאו את מקומם בערים.

תחילה (1951-1948) הושם דגש על אכלוס ישובים עירוניים קיימים, כמו טבריה, עפולה, בית שאן רמלה, יבנה וכוי. לאחר מכן( 1958-1952) הוקמו 32 ערים חדשות ובכלל זה מה שנהוג לכנות ״עיירות פיתוח״, שהן 80% מכלל הערים החדשות בישראל בתוך שלושים ושתים הערים החדשות, 21 ערים הוקמו באתרים חדשים לחלוטין מהצפון (שלומי, מעלות, מגדל העמק) ועד לדרום (ירוחם, דימונה, אופקים, קריית גת, אילת). בכל הישובים האלה היוו יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט את האחוז הגבוה ביותר של האוכלוסייה. (ראה טבלה מס׳ 3)

טבלה מס׳ 2: ערים שהורחבו וערים חדשות שהוקמו בשנים 1948 – 1964

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

ג'יימס ריצ'רדסון, שכאמור לעיל סייר במרוקו בשנות הארבעים של המאה הי"ט, מספר כי בהיות בטנג'יר הופיע רב ירושלמי שכתב קמעות לאשה ערב לידתה. האשה הביאה את החכם לביתה בהצהירה שהוא " יודע הכל " וכי מעליו נודף ריח של עיר הקודש.

הדבר מזכיר את סיפורו של החיד"א שבהגיעו לתוניס, היו נשים מעוברות ניצבות בחלונות כדי לראותו, ובטיולו בחצר היו נוגעות בשולי מעילו ומנשקות אותו.

האמונה בכוחן של הסגולות בכלל וסגולות מארץ ישראל בפרט, הייתה נחלת שכבות עממיות רחבות. השכבה המשכילה התנערה מאמונה זו, לפחות כלפי חוץ. אותו ריצ'רדסון מספר, כי בעלה של האשה, אדם בעל השכלה, ששימש כסוכן של הבריטים בטנג'יר, הצהיר בפניו כי אינו מאמין בסגולות.

הוא התיר לרב לכתוב קמע לאשתו רק כדי להשביע רצונה. אך המחבר מעיר, כי ראה אנשים נאורים ומשכילים בארצות הים התיכון המתייגים בפיהם מאמונות טפלות, אך למעשה אינם דוחים אותן. ברור הדבר שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות.

 ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת נחלשה הזיקה לארץ ישראל שינקה מאמונה מיסטית.

כאמור היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פוריה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 עך חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם. יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים.

כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כח לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת גם כמרכז תורני, בשם " ירושלים ". לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. גראהאם שסייר במרוקו בשנות – 90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ".

עלייה לארץ ישראל.

בכל הדורות עלו יהודים מארצות המגרב לארץ ישראל. הם עלו למרות סכנות הדרכים בים ובנתיבי המדבר, וגם ממרוקו הרחוקה. נוסף לעצם קשיי הדרך עמד מכשול נוסף בדרכם. חל עליהם איסור לעזוב את מקומות מושבותיהם ללא רשות השליטים, איסור שנבע מתוך אינטרס כלכלי של השלטונות.

ידיעות על כך יש בייחוד ממרוקו, אך גם מאלג'יר ומטריפולי. כדי לעזוב ולעלות לארץ ישראל היה עליהם לשלם מס יציאה מיוחד.

ואלה היו מניעי העלייה.

א.      קיום מצוות יישוב הארץ, אך הגשמת הכיסופים לראות את ציון.

ב.       קיום נדר שהיו נודרים במקרה של מחה או אסון.

ג.        היו שראו בעלייה לארץ אמצעי לקירוב הגאולה.

מעבר לגורמים דתיים רוחניים, היו אף סיבות חיצוניות שזירזו את הרצון לעלות לארץ ישראל. מצד אחד פרעות או זעזוע בסדרי החיים, ומצד שני גורם חיובי שפעל החל בשליש השני של המאה הי"ט, והוא הביטחון בדרכי הם, כתוצאה מהפסקת פעולותיהם של הקורסארים הברברים.

שעה שבדורות הקודמים היססו חכמים לחייב את האשה לעלות עם בעלה, כשסירובה נבע מפחד סכנה בדרכים, הרי במאה הי"ט נוקטים חכמים עמדה אחרת, של כפיית האשה.

על עליית יהודים זקנים מארצות המגרב כדי למות בה ולהימנע מגלגול מחילות בזמן תחיית המתים, כותב אדיסון. הוא לא ידע על עליות לשם מטרות אחרות.

נוצרים שביקרו באלג'יר ובתוניס במאה הי"ט מזכירים עליית יהודים לארץ ישראל ממקומות אלה, כשההסבר לעלייה הוא בריחה מפרעות וממצוקה, או כחלק ממילוי תקוות התחייה, הנובעת מן ההכרח למצוא פתרון למצב הבלתי נורמלי של עם מושפל ומדוכא תחת ידי המוסלמים.

ספיה ברנרד, שיצאה לסיורה באלג'יר בשנת 1811, מספרת בספר שחיברה על מסע זה, כי פעם אח ראתה יהודי נכבד שהוכה בידי צעיר מוסלמי, שכן היהודי הפריע לו בעוברו בסמטא צרה. היהודי לא העז להגיב או להתלונן. במעשה זה ראתה מצב אופייני להשפלת היהודים במגרב, והיא מביעה אהדתה לבני יעקב שאין להם בית זולתי אנגליה.

אך היא מאמינה שלמרות גילו, יזכה להגיע עם אחיו לארץ המובטחת. הערתה אופיינית לתפישה שהצטיינו בה במאה הי"ט אנגלים בעלי גישה ליברלית ורומנטית, המבוססת על אהבת התנ"ך, וחזון שיבת ציון היה קרוב ללבם.

העלייה לארץ לא נשארה כתקווה בלבד. נוסף לעליית בודדים, היו גלי עלייה של קבוצות. לאחר הפרעות שערכו היאניצ'ארים ביהודי אלג'יר בשנים 1084 – 1805, על רקע התסיסה נגד הדאי וההסתה שהצלחת המשפחות בקרי ובוג'נאח, עזבו יהודים רבים את אלג'יר.

מהם שעברו לתוניס ואחרים לארץ ישראל. פרסיבל ברטון כותב, כי יהודים חרדים ראו בפרעות אות ואזהרה מן ההשגחה לעזוב מקומות מושבותיהם ולעלות לארץ ישראל, כאילו זמן תחייתם וגאולתם הגיע.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

כוחה של יהדות ארגוניה לא עמד לה להתחדשות. מספר יהודיה הלך ופחת מאז המגפה השחורה בשנת 1348 והפרעות שבאו בעקבותיה. יהדות זו הוכתה בגזירות קנ״א ועליהן הוסיף ויכוח טורטוסה (1414-1413) וההגבלות שהוטלו עליה על־ידי פרנאנדו מאנטיקירה שהושפע מדרכם ושיטותיהם של האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 וויסנטי פרר. בימי יורשו, אלפונסו הנאור (1416-1458 ;Alfonso el Magnanimo), שאמנם ביטל מקצת מן הגזירות, לא היה כוחה של יהדות זו עמה כדי לנסות ולהתאושש. מעשי אלימות ועלילות לא פסחו עליה. סדריה של הקהילה הראשה סרגוסה נשתבשו, ונתמעט יישובה היהודי והנהגת הציבור היהודי היתה נתונה בידי פשוטי עם, כדברי המשורר שלמה בונפיד: ׳החייטים שופטים והרצענים דיינים׳. ברצלונה היתה ריקה מיהודים וכמוה קהילות נוספות. לא קמה ליהדות מלכות זו אישיות מנהיגה, ותנאי קיומה היו קשים עד לגירוש.

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית.

תולדות חייו

שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי בכדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו.‏ בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו.‏ הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348, גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (1414–1413) החלישו את כוחה של יהדות ארגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: "וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים, "וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים"

מזגו החם של בונפיד לא אפשר לו לשתוק; הוא הגיב בחריפות על כל עניין שלא היה לפי טעמו, לרבות שאלות פוליטיות השנויות במחלוקת, וחיבר שירים על בעיות דתיות ופילוסופיות. הוא גם הִרבה להתערב בעניינים לא לו: כך למשל כתב שיר כדרבנות למקובל משה בוטריל שהתנשא יתר על המידה בנושאיהלכה.‏ היו שראו בו אדם יהיר ומתנשא. היו לו שעות של ייאוש וחולשת דעת שבהן חשב שגורלו של עם ישראל נחרץ, והוא נותר עם הרגשת בדידות רוחנית ופחד שמא לא יהיה המשך לשירה היהודית בספרד: "במותי ימותון ידותן והימן".^{[דרוש מקור]} ומכאן אפשר להסביר גם את רגשות האפוטרופסות שלו כלפי קהל ישראל שאין להם מושיע ומדריך. בונפיד ראה עצמו כמשורר לאומי של תקופתו. מתוך תחושת אחריות הוא מוכיח ומנחם את עמו ומתלונן בפני הקב"ה.‏ שיריו מלאי סמכות וניסיונות לנחמה.
עיקר גדולתו היא בתחום הפיוט. חלק ניכר משירתו הוא אישי בתכלית. בונפיד מתנה צרותיו באזני ידידיו, משדל נדיבים לשלם לו את שכרו, מגן על זכויותיו ואף שר על אהבתו לנשים. שיריו אינם מסוגננים כדרך רוב המשוררים באותה תקופה, אלא מביעים את תאוות לבו ולבטיו האמתיים. לדוגמה, אחת מאהובותיו לא הייתה יהודייה, הוא אינו מסתיר זאת אלא משתדל ללמד זכות על רגשותיו אליה. גם בשנות העמידה והזקנה לא נס ליחו, ולבו הלך שבי אחר בחורה צעירה בשם מלכה סול. הוא חיבר לה שירי אהבה ובגללם הסתבך עם ידידיו. קרובי הנערה החליטו להרחיקה ושלחו אותה באנייה לסיציליה; לבונפיד לא נשאר אלא לשאת קינה מרה על פרידה זו.‏

עד שנות ה-40 של המאה ה-15 התגורר בונפיד בסרגוסה, ומעמדו היה מבוסס למדי. אז בא לעיר איש מסיציליה בשם יוסף ישועה, שקנה את לבם של פרנסי העיר ודחק אותו מכל עיסוקיו. בונפיד היה אנוס לברוח לעיר בלצ'יטה (Belchite) שמדרום-מזרח לסרגוסה. משם פתח בפולמוס חריף ביותר עם אויביו, באמצעות פרסום מיוחד, "קונטרס המליצות והשירים נגד נכבדי סארגוסה", שבו תקף באופן ארסי ביותר את שבעת פרנסי העיר. כוחו הסאטירי של בונפיד היה גדול, והוא הראה את יכולתו בתיאור התעלולים של אויבו יוסף ישועה וברישום אופיים של הפרנסים ובהעברת תמונות מהוויי מחיי הקהילה:

נראה שמזגו של בונפיד והאינטרס האישי גרמו לו להגזים מאוד בתיאוריו, שכן יוסף ישועה לא רק פסק הלכה, נשא דרשות ושמש כמורה הוראה, אלא גם לימד מדעים שונים ומשך לשיעוריו הרבה תלמידים. ר' יצחק אבוהב (1433–1493) מזכיר את יוסף ישועה מתוך יראת כבוד, וגם התעודות מגלות כי 'Rabi Jucef ben Jesua' קיבל זכויות כלכליות ביצור יין בשנת 1464.

במחצית הראשונה של המאה ה-15 נערכה בעיר אגראמונט (Agramunt) שבקטלוניה חתונה מפוארת,  בונפיד שלח מפרי עטו לחתונת ידידו, הוא לא הסתפק בשיר אחד אלא שלח 4 שירים. שיריו נוטים לתיאורי יתר, ובזכותם אנו יכולים לעמוד על פרטי המנהגים של טקסי הנישואים ועל עולם ערכים של החברה בתקופה זו. מאפיינים אלו של הרחבה על די תוספת פרטים רבים והעושר הריאליסטי של תיאור החפצים משולבים עם דברי מוסר מתובלים בפתגמים ונקיטת עמדה של הטפה. כל אלה היו מסימני ההיכר של חברי "עדת הנוגנים", חידוש שהחל כבר בימי דיפיארה. בונפיד היה ממשיך נאמן של שושלת משוררי ספרד הנוצרית, שהמזיגה של חידוש ומסורת הייתה ממאפייניהם.