ALEPH offre plusieurs programmes ou dispositifs d'étude
NOMBRES
ALEPH offre plusieurs programmes ou dispositifs d'étude
Les journées thématiques abordées sous divers angles avec toujours un moment consacré à l'étude des textes. Ainsi, par exemple, lors d'une des journées qui eut le plus succès – « Fallait- il être Juif pour inventer la psychanalyse ?» – il y eut une conférence «Freud et le Judaïsme» du professeur d'université Anne Elaine Cliché, une étude sur « les rêves d'après la kabbale » par le rabbin Raphaël Affilalo, une causerie sur la dédicace en Hébreu du père de Freud à son fils que j'ai eu le plaisir de donner et une table ronde réunissant divers psychanalystes. Une journée peut-être centrée sur une thématique classique d'études juives comme « Femmes de la bible, femmes d'aujourd'hui » ou de mystique juive « Des chiffres et des lettres dans la Kabbale » avec des cours mais aussi en soirée un atelier de yoga et de kabbale ou «Mort et résurrection et réincarnation dans le Judaïsme ». La philosophie et l'histoire juives sont présentes comme dans la journée consacrée à « Emmanuel Levinas, un philosophe juif universel » ou celle portant sur « Les Juifs sépharades face à la Shoah». Chaque année nous mettons l'éclairage sur une communauté juive de par le monde comme pour les Juifs d'Egypte et d'Argentine
Le Beth Hamidrach propose une séance d'une heure et demie, quatre fois dans le mois. Il s'agit le plus souvent d'initiation sur textes comme celles qui furent consacrées à la mystique juive par le rabbin Daniel Cohen, au Talmud par le rabbin Shachar Orenstein ou sur des textes de la Bible. Par exemple, les séances consacrées aux Psaumes furent présentés chaque fois par un conférencier, homme ou femme, qui partagea l'étude d'un psaume de son choix, un psaume important dans sa vie
Les conférences de ALEPH sont le plus souvent externes. Ainsi j'interviens régulièrement dans plusieurs cadres : le dialogue judéo-chrétien (« Jésus était-il un Juif pratiquant ? ») – le groupe des femmes juives francophones (« Les femmes ont-elle droit à un héritage dans la loi juive ? ») – les Universités montréalaises («Jérusalem terrestre, Jérusalem céleste dans la pensée juive» – le Colloque Acfas, « L'inédit du Talmud entre dit et non-dit du texte biblique » pour la Société de Phénoménologie et de Philosophie existentielle). Mais nous accueillons aussi des intervenants de l'extérieur, « la problématique du mal dans la Kabbale » par le rabbin Mordechaï Chriqui ou « Soeurs juives en terres musulmanes : les enseignantes de l'Alliance Israélite Universelle » avec le professeur Frances Malino, Wellesley (Etats-Unis), en partenariat avec l'Institut d'Etudes Juives Canadiennes (Université Concordia)
Les programmes permanents comme « A la découverte des maîtres et penseurs juifs sépharades ». Nous l'avons déjà relevé même si ALEPH n'est pas centré sur l'étude du Judaïsme sépharade car un institut existe déjà dans ce sens à Montréal, il porte une attention particulière au monde sépharade puisque la majorité des Juifs francophones de Montréal sont sépharades et plus particulièrement marocains. Ce programme, en cours de développement, a permis de découvrir des maîtres qui ont fait la richesse du Judaïsme sépharade, « Judah Halévi » (professeur Thierry Alcoloumbre) « Hasdai Crescas » (Dr Shmuel Wygoda). Un nouveau cycle sur « Nos rabbins du Maroc » donné notamment par Haïm Hazan mettra l'accent sur la richesse, la rigueur et l'ouverture de ce Judaïsme rabbinique d'Afrique du Nord
Les programmes ponctuels de ALEPH comme « Les mardis de Sion de la Bible à nos jours » comportant un volet de pensée juive (par exemple « Le Talmud est-il sioniste ? » par Eddie Shostak, directeur du Kollel Torah Mitzion) et d'histoire (« Les partis politique et la démocratie en Israël » avec le professeur Julien Bauer (Université du Québec A Montréal) ou « Les différents plans de paix au Moyen Orient » par David Bensoussan) mettent l'accent sur une thématique que le public de ALEPH souhaite mieux connaître.
La vie Juive a Mogador
Au-delà de ces contreforts, s'étendaient d'immenses dunes mouvantes et changeantes. Cela dépendait de la direction des vents. Quand le vent venait de l'ouest, le sable volait et se déposait d'ouest en est, et quand il venait de l'est, le sable bougeait d'est en ouest. Alors, pour tout observateur attentif, les formes et les couleurs des dunes déplacées suivant la direction du vent et la position du soleil couchant variaient, imprimant de mystérieux mouvements et des dessins fascinants d'une continuelle étrangeté. Surtout si par hasard le regard accrochait les ombres se dessinant sur le creux des dunes ; alors la forme de leurs propriétaires commençait à apparaître : les fameux hommes bleus, ces hommes du désert, juchés sur leurs dromadaires avançant à grands pas, très lents, silencieux
On comprend qu'il est difficile de surprendre les veilleurs de la ville par ce côté-là. C'est pourquoi il n'y avait là qu'une petite garnison. On craignait plutôt des surprises venant de la mer
Côté mer
Côté mer encore, le dernier rocher faisant face au port sur la droite, constituait un abri naturel contre les grosses vagues qui déferlaient sur le port en temps de tempête. De plus, il était farci de fortifications et même de canons. On accédait à ce rocher à marée basse, à pied. Ce rocher s'appelait Djira Sghira, la petite île, pour la distinguer de l'autre île qui se nommait l'île de Mogador. Du côté Nord-Ouest, la chaîne de grands rochers dont nous avons parlé plus haut avait pour noms, au centre Gerf Dgeorge, le rocher de Georges, au milieu : Gerf el Metkoub, le rocher troué. Chacun de ces rochers avait sa propre histoire
A tout seigneur tout honneur, commençons par le plus grand qui est l'île de Mogador
D'aucuns disent, se basant sur les dernières recherches scientifiques qui y ont été faites, que les constructions que l'île comportait dataient d'avant la fondation de la ville de Mogador. Elle servait de port aux pirates marocains. D'autres, prétendent qu'elle servait de prison pour les prisonniers politiques du Sultan. La disposition des lieux le laisse entendre. A part la prison elle- même, qui était assez spacieuse avec des logements pour les geôliers, plusieurs forts munis de canons, une grande mosquée avec son minaret, un terrain clos pour les promenades des prisonniers et enfin plusieurs bâtisses servant d'abris pour les pêcheurs
Un petit port de débarquement pour les embarcations qui y accostaient. On ne sait pour quelle raison elle a été abandonnée. Vraisemblablement pour une question économique : le maintien d'une garnison avec des fonctionnaires, pour surveiller quelques malheureux prisonniers dans des conditions très difficiles, constituait un supplément de dépenses lourdes à supporter par la ville ou par le Sultan lui-même
Par mauvais temps, il était presque impossible d'y accoster. Pour y débarquer le ravitaillement, pour l'échange du courrier, il fallait attendre que la mer soit calme, ce qui prenait parfois plusieurs jours. La ville ne disposait pas à l'époque de moyens de navigation adéquats. Comme à la fin il n'y eut plus qu'un seul ou deux prisonniers, il n'était plus nécessaire de la maintenir habitée. Le malheur des uns faisant le bonheur des autres, elle devint site touristique historique et lieu de pêche
De ce fait, les petits bateliers qui vivaient d'une pêche plutôt maigre, y ont trouvé leur compte. Ils faisaient la navette entre l'île et le port, chargés de touristes de passage à Mogador ou même d'habitants de la ville, presque uniquement juifs
C'était même une des seules distractions que les Juifs pouvaient se permettre. Les marins, pour qui ces voyages constituaient une bonne recette, particulièrement les jours de fêtes et les samedis traitaient leurs passagers juifs comme des princes. Le prix du voyage était relativement minime, parce qu'il y avait de la concurrence. Pendant la semaine, le prix était plus cher, car le voyage se faisait sur commande spéciale. On y restait toute la journée, on y mangeait, on s'y promenait. Le batelier était obligé d'aller et de revenir à l'heure fixée par le voyageur
Voici pour ce qu'il en est de l'île. Je ne connais pas l'histoire de la petite île Gerf Hmam (île aux pigeons.) Ce que je sais c'est qu'on pouvait y aller plus souvent qu'à la grande île. Elle possédait une jolie plage minuscule mais bien abritée de tous les côtés, du vent et des regards indiscrets. Gerf Hmam a été le théâtre d'un événement dramatique. C'était avant la première guerre mondiale. C'était les débuts de l'aviation. Deux aviateurs français étaient venus et avaient survolé Mogador, je ne sais pas si c'était pour expérimenter les avions ou s'ils tentaient d'atterrir à Mogador sur ordre de la France. Apercevant le plateau que constituait le haut du rocher très étendu, ils tentèrent d'atterrir et firent une chute vertigineuse et se fracassèrent entre les rochers. A cet endroit où la mer est particulièrement furieuse, on n'a retrouvé ni les hommes, ni l'avion. Ce n'était par la première fois que ce rocher causait des malheurs
מאז ומקדם – מצרים – ג'ואן פיטרס
היסטוריון אחד העיד על עלילות־דם מתמידות במצרים משך כל המאה התשע־עשרה: ששה מקרים נפרדים בין 1870 ל־1892 בלבד, שקדמו להם מקרים אחרים – בי1844 בקאהיר, מקום שם ״היו המוסלמים… בזים ליהודים ולפעמים מגדפים אותם״, ואפילו ביישובים קוסמופוליטיים כאלקסנדריה ב־112.1869 מעשים כאלה ״עירערו את בטחונם־העצמי של יהודי מצרים" כך היתה המסקנה הזהירה שהסיק ההיסטוריון שסיכם את הנושא הזה.
בציבור הגדול של הפ׳לאחים המוסלמים לא שפרה מנת חלקם של היהודים יותר. בריטי אחד, שזמן רב היה קשור בפ׳לאחים בתוקף תפקידו בממשלת מצרים, דיווח בי1888 כי ״ארמנים, סורים, צ׳רקסים ויהודים כולם שנואים לא פחות מן התורכי עצמו. לדעתי, קשה יהיה לגלות איזה הוא הגזע השנוא ביותר (על הפ׳לאחים המצריים) [!] אבל אני משער שהיהודי או הארמני הוא שיימצא ראשון־במעלה. אני מזכיר את היהודים מפני שאחד הפחות האדירים והשנואים ביותר… מתואר בפי רבים כיהודי, ותמיד בלשון של שאט־נפש״.
ב־1890 פורסמה בקאהיר גירסה מצרית של העלילה ה״מוכיחה״ את ״זבחי האדם בתלמוד״. ״הסתה״ נגד יהודים ורדיפות יהודים שכיחות היו בפורט סעיד בין שנות ה־80 למאה שעברה ל־1908, כאשר הביע עסקן יהודי בקאהיר בכתב חרדה מחמת ״אי הבטחון שחשים יהודי פורט־סעיד״.
ב־1926 קבע חוק־האזרחות המצרי הראשון כי לא תוצע אזרחות מצרית אלא לאלה השייכים ״מבחינה גזעית לרוב אוכלוסיה של ארץ שלשונה ערבית או שדתה היא האסלאם״. למן שלהי שנות ה־30 חברו הלאומיות המצרית, האחדות הערבית נגד הציונים והתעמולה הנאצית עם המשפט־הקדום המסורתי והתבטאו בהתפרצויות אלימות נגד היהודים. לעתים קרובות עברה הכוס גם על כופרים אחרים. אחד הבולטים במעשים האלה היה שריפתם של כמה בתי כנסת וכנסיות ושאר בנייני׳ ציבור השייכים ללא־מוסלמים.
החל משנות ה־40 נהרגו או נפצעו הרבה יהודים במהומות אנטי יהודיות מאורגנות, והדבר שופך אור בלהות על הדו״ח שקבע ב־1946 כי ״מצבם הכללי של היהודים במצרים טוב לאין שיעור משהיה בארץ [ערבית ומוסלמית] כלשהי עד כה״… הפסדים כלכליים נרחבים נגרמו ליהודים כאשר הוציאו המצרים חוק שבמידה רבה מנע תעסוקה מיהודים: בתוך חדשים אחדים החרימה הממשלה רכוש יהודי רב ו״הרסה״ את מעמדם הכלכלי של היהודים.
בימים שלאחר החלטת האו״ם מנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ ישראל היו איומי רצח על יהודים בקאהיר ובאלקסנדריה, בתיהם נשדדו, ובתי־כנסת הותקפו.
בי1948 היה גל של פרעות ביהודים. לפי עדותו של עד־ראייה הרי בתקופה אחת של שבעה ימים נרצחו או נפצעו קשה 150 יהודים. מכתב ששלח מוסלמי אחד למערכת של עתון מצרי יש בו אולי כדי לשפוך אור על הסכנות שאפפו אז את חיי היהודים:
נראה שרוב האנשים במצרים אינם ערים לעובדה שאחדים מן המצרים המוסלמים הם לבני-עור.
כל אימת שאני נוסע בחשמלית אני שומע אנשים סביבי מצביעים עלי ואומרים, ״יהודי… יהודי…״ לא פעם הוכיתי בשל כך. לכן אני מבקש ממך שתואיל לפרסם את התצלום שלי ולהבהיר שאין אני יהודי ושמי אדהם מוצטפא ע׳אלב. משפרצה מלחמת 1948 נאסר על היהודים לצאת ממצרים לא לישראל ולא למקום אחר. אחר־כך, בראשית אוגוסט 1949, בוטל האיסור פתאום, והרבה נכסים יהודיים שהוחרמו הושבו לבעליהם.
מאוגוסט עד נובמבר 1949 ברחו למעלה מ־20,000 מתוך 75,000 יהודי מצרים, ורבים מהם פנו לישראל. היתה תקופה קצרה ומפתיעה תחת הנהגתו הסובלנית יותר של הגנרל מוחמד נגיב, אך הוא הודח על־ידי הקולונל גמאל עבד אל־נאצר שהורה על מאסרים המוניים והפקעות רכוש. בתחילת 1955 תלה המשטר הנאצרי שני יהודים מצרים כ׳׳מרגלים ציונים״, מעשה ששגרירות מצרים בוושינגטון הצדיקתו בהפיצה חוברת בשם ״פרשת הריגול הציוני במצרים״, שהעלתה את הטענה כי ״הציונות והקומוניזם״ כאחד חותרים ״להשתלט על העולם״. אחרי מערכת סיני ב־1956 הושמו אלפי יהודים במעצר ללא משפט, ואלפי אחרים קיבלו צווי גירוש ונצטוו לצאת את הארץ בתוך ימים ספורים; רכושם הוחרם, נכסיהם הוקפאו.
גילוי־דעת שפירסם ב־1957 כנס בינלאומי של ארגונים יהודיים נתן ביטוי לחרדה כלל עולמית לגורלם של יהודי מצרים:
הרבה והרבה יהודים בלי הבדל נתינות קיבלו צווי־גירוש או שהפילו עליהם אימה בלי רחם כדי לאלצם לבקש רשות יציאה. מאות שהגיעו לארצות מקלט העידו שהובילום בכבלים מבתי־כלא וממחנות ריכוז לאניות. כדי שלא תביא בעיית פליטים חדשה זו, שנוצרה במחשבה תחילה, לידי מחאות מצד דעת־הקהל הבינלאומית, לקחו מן המגורשים לפני צאתם מסמכים המוכיחים כי גורשו. יתר על כן, אילצו אותם לחתום על הצהרות שהם יוצאים מרצונם הטוב. קרבנות התהליך הברברי הזה הורדו מנכסיהם.
חוק האזרחות משנת 1926, הגזעני בנעימתו, חוזק בגירסה נוספת מ־1956 המונעת את האזרחות מ״ציונים״. ב־1958 קם שר הפנים המצרי ו״הסדיר״ את החוק ההוא עוד יותר בקביעה ״חד־משמעית שכל יהודי בגיל שבין 10 לי65 היוצא את מוצרים יצורף לרשימת האנשים שאסור להם לחזור למצרים״.
רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה
השנים־עשר
בזמן המלך דון מנואל בן המלך אלפונשו, בעיר אוקניא, קרה כי איש נוצרי נכנס בביתו נער קטן כבן שלש שנים, והנוצרי איבה היה לו עם הנוצרית אם הנער ואמר: השליכו חוצה בן הסוררת המזנה! וכשלא יצא מיד, קם ובעט בו והכהו בבטנו, ומת הנער. וכי ראה כי מת החביאו, ובלילה השליכו בחלון איש יהודי שכנו, והיהודי איננו בעיר. ותקם האשה בעוד לילה ופרחה נשמתה ונתעלפה מרוב פחדה, כי ראתה שלהעליל עליה השליכוהו שם, והלכה לפתח הבית לראות אם תוכל להשליכו בפתח איזו נוצרית, ושמעה אם הנער צועקת ומבקשת בנה, והשכנים אומרים לה: בבית יהודי זה נכנס ולא יצא עוד, וערב חגם הוא זה, כמו שהוא מנהגם! והעניה היהודית כי שמעה פרחה נשמתה מרוב הרעדה, וחשבה אופן הצלה, ולקחה הנער וחגרה אותו על בטנה ולבשה לבושיה עליו, וכאשר מעוברת ישבה על המשבר והתחילה לצעוק כאלו היו לה חבלי יולדה, ושלחה את בנה לקרא למילדת, ובאה ורמזה לה התחבולה. ובהיותה בזה בא השופט עם אנשיו ויחפש כל הבית ובתיבות ובתנור ובבור ובכל מטמון ולא מצא דבר. וכל היום ישבה על המשבר ובלילה הוציאה קול איך הפילה, ולקחה שני אנשים מקרוביה ובמשא של זבל הוציאו את הנער אל השדה וקברוהו.
ביום השני נתקוטט הנוצרי עם אשתו והכה אותה על ראשה מכת מות, אז צעקה האשה ואמרה: הלהרגני אתה חושב כמו שהרגת לבן השכנה? נשמעו הדברים לאם הנער, והלכה אל השופט, וצוה שיתפשו האיש ההוא. ועם החקירה נתאמת כי אמת הדבר, ובייסורין הודה ואמר איך השליך את הנער מת בבית היהודית להעליל עליה. אז אמרה אם הנער שיתפשו היהודית, יתן לה הנער לקברו, ושכבר נודע מי הכהו. והאשה התחילה לכחש כי יראה, והשופט נשבע לה שלא יקרנה עון ובלבד שתגיד לו כל הדבר בפרט. אז ספרה האשה הענין כמות שהוא. והשופט שמח על שכל האשה, ושלח הדברים בכתב אל המלך, והמלך שמח מאד על שכל האשה.
והיה שם אדם גדול במלכות ואמר: אדוננו המלך, אין פקחות כפקחות יהודי! והנה אנשי רומה הפקחים והערומים תמהו ממה שאמר להם איש עברי שלוח מירושלם, ונכתבו בספר הזכרונות למלכי רומה, ומשם העתקתיו. אמר המלך: יבא נא לפנינו, וחן תקבל ממנו!
בא הכתב לפניו, וזה ענינו נעתק מלטין ללשון הקדש:
״השררה המושלת, העם המוצלח רב המזל! מערכות שמינו הודו, ואלהינו אשר עזבנו, אשר ירושלם רבנית האשייא, אם וגברת מכל העברים, הושלכה משועבדת לרומה ולרומיים. באמת, גדולה היתה ממשלת פונפיאו ורב רבוי חיילותיו לקחת אותנו, אני אומר כי היתה יותר גדולה החימה מאלהינו ובלי ערך רבוי עונותינו אשר עליהם חייבנו האבדן. רצוני להודיע אתכם דבר אחד, וחרה לי שלא נסיתם אותה בנסיון, וזאת היא, כי הוא כל כך טוב אלהינו, שאם היו בינינו עשרה צדיקים עם חמשים אלף רשעים, או היה אחד כל כך טוב כי בעבורו יתכפרו העם, הייתם רואים, הרומאנום, כמו שראו המצריים, וכמה היה יכול אלהינו לבדו מכל אלהיכם יחד. תדעו באמונה, כמה נהיה אנחנו חטאים תהיה אתם אדונינו, והזמן שיתמיד חרון אף אלהינו על העברים כך יתמיד ממשלת הרומאנוס.
ולפי שבענין זה אני מרגיש אחד ואמונתכם מרגיש אחרת, ואני לא אוכל להחזיר אתכם לאמונת אל אחד ולא אתם תשיבוני לאלהות הרבה. ואעזוב ענין זה לאלוה שעם יכלתו בראנו ועם טוביותו אנו מונהגים, והנני מספר ענין שליחותי. ידעתם, כמה שלום היה לרומי עם ג׳ודיאה וג׳ודיאה עם רומי, אנחנו לכם בכל נכנענו, ואתם לנו שום דבר צודק לא הכחדתם, ולפי שאין דבר יותר נאהב מהכל ופחות ישימוה בפועל כמו השלום, ואין דבר יותר שנוי, ובהיותה שנואה יחיו הכל בה, כמו המלחמה. אני מזהיר עם אמת ואתם משגיחים עם משפט, נעניש את המעוררים את רצונכם שירצו רעותינו ונרחיק הרעים המבקשים לערב אותנו. העמוד החזק והקיים בלתי מתנועע מהשלום, הוא להסיר מאמצע המערבים.
ומה יועיל שיאמרו לנו ולכם בפרסום: ״שלום, שלום!״ ואחר כך שיאמרו לגו ולכם בהצנע: ״מלחמה, מלחמה!״ ואני אומר זה, כי אחר שגרשתם הבכור מהמלך אידומיאו על חוקיו הרעים, שלחתם לנו במקומו לקונפניאו ומארקו ולשופו ובאליריו למושלים, והם ד׳ מורסות, כי הקטנה מספקת לתת ארם בכל קיסרות רומי, כ״ש המלכות שלנו עני מפלשתינה. אי רעה גדולה יכולה להיות, כי השופטים ששולחים רומא להסיר המדות הרעות מהרעים יהיו הם ממציאים תענוגים חדשים! ואי גדול גריעות למשפט, כי אותם שהיה להם להסיר הנערות מהנערים שיתענגו להיות ראשים לקלים! ואי גדולה חרפה לרומא, כי אותם שראוי שיהיו צדיקים בכל משפט ומשל לכל המעלות יהיו רעים בכל הרעות ומניעים לכל התענוגים, העוו המשפט והחלישו והיו לבחרות ג׳ודיאה ללמד המצאות מתענוגים! כי מאבותינו לא נשמעו, ולא בספרים נקראו, ולא בזמנינו נראין! או, רומאנוס, האמינו לי דבר אחד, ומכל העצות אשר לקחו ג׳ודיאה מרומא יקח רומא אחד מג׳ודיאה, והוא שתבקשו ראשונה ממנו דרך תחנה קודם שתצוונו, כי כלים מלכיות רבים עם גבור חיל שופך דמים רבים, ומתקיימים כלם עם שופט אחד טוב, לא שידע שפיכות דמים אלא שידע לחבר לבבות באמונה. השופט שיודע יותר להרויח לבבות מממונות ראוי להיות נאהב, ומאין נמשך שופטיכם אשר שלחתם שלא יכנעו העם לדבר אחד צודק באמונה, לפי שגזרו ראשונה דברים הרבה בלתי צודקים. המאמרים הצודקים עושים הלבבות רכות, והמאמרים בלתי צודקים עושים לאנשים אכזרים. אנו כל כך עניים בכל כך עניות, כי אפילו כשיצוו לנו בטוב נכנעים רע, כל שכן כשיצוו לנו רע שנהיה נכנעים טוב. האמינו דבר אחד, כי מרוב הקלות בשופט גברא מעוט היראה ומעוט הבושה במשועבדים. אנחנו היהודים יש לנו למוסכם, וכן מפי אלהינו, שכל מלך שיתן עול המשפט למי שרואה שאינו ראוי בעד חמדת ממון או לתת כבוד לאיש ההוא יהיו לו לאמונה, כי כאשר לא יביט יראה כבודו לחרפה, ונאמנותו נאבד, ועונש גדול בביתו. ולפי שיש לי דברים אחרים לנסתר רצוני להשלים המפורסם, וסוף אומר, שאם תרצו להעמיד מלכותכם לזמנים הרבה, על מה ששמתם עצמכם לסכנות גדולות, דעו לגזור ולצוות כמו רומיים ונהיה נכנעים כמו יהודים. שלחו לנו מושל רחמן, לא תהיו אכזריים לייסר חולשתינו, ונהיה נכנעים לצוואתכם! אני חוזר ומתחנן לכם שתתחננו לנו קודם שתצוונו, לפי שבתחנון ולא בצווי תמצא אהבה כמו בנים לאב, ולא מרד כעבדים לאדוניהם״.
וכל שרי רומי ויועציה תמהו על הדברים וצוו שיכתבו בספר הזברונות, כדרכם לכתוב כל דבור משלוחים באים לפני ממשלתם.
אמר המלך מנואל: כמה מהפקחות והערמה מעורבת בידיעה ומצח קשה היו בדברים ההם! ומה כח החכמה והדבור השלם שמחלו הרומיים על כל דברי העברי ההוא, בהיות שאמר להם דברים פרטים נוגעים לדתות, ועם מליצת העברי נשכחו.