מורשת יהדות מרוקו

חינוך.

המועצה ראתה את הפתרון להידרדרות קודם כל בחיזוק החינוך הדתי, כמשקל לחינוך החילוני של כל ישראל חברים. הרב שאול אבן דנאן אמר בנאומו במועצה הראשונה :

        "  המרכז הדתי והתורני אשר היה מארוק לבני ישראל בקרב ארצות מושבותם, יחד כלם מוט התמוטטו…הלוך וחסור יום יום, רוּחַ-עִוְעִים רודפת אותם באף לכלות כל זכר למו מן הארץ. תוגה נאנחה ודאגה חרדית במשכיות לב כל איש ישראל הנאמן לדתו, עת בעבירו שרעפיו לנגד עיניו, כי תורת ישראל תשתכח חלילה מקרב היהדות המרוקאנית. "

לכן הוחלט על הקמת בתי ספר ברוח הצורה משני סוגים :

1 – הלומדים כל היום תורה.

2 – לימודי תורה בשעות מסוימות בלבד.

גם בכנוסים הבאים עלה נושא זה על סדר היום, והוחלט על קיום " חינוך ציבורי חרדי דתי בכל עיר.

נבחרה ועדת רבנים שתטפל בנושא זה. הרב הראשי שאול אבן דנאן מתח ביקורת על עשירי היהודים במרוקו שאינם תומכים בחינוך. למרות זאת הוקמו בשנות החמישים בתי ספר ברוח התורה בתמיכת הרבי מלובביץ, " אוצר התורה ", הג'וינט, הברית העברית העולמית, הסוכנות היהודית, וגם קופת הסולטאן השתתפה.

חילול שבת.

במועצה הראשונה הוחלט שהרבנים ידרשו בבתי כנסת על קדושת השבת ויזהירו את בני הקהילות שלא יסחרו בשבתות. שני עניינים בהקשר זה חייבו טיפול מיוחד. אסירות ואסירים יהודים חייבים לעבוד בשבתות ובחגים. פנייתו של הרב דוד עובדיה בנדון לנציג צרפת, כבר בשנת 1944, הושבה ריקם, והוחלט לפנות לנציב העליון הצרפתי. תלמידים יהודיים בבתי ספר כלליים חייבים ללמוד בשבת, והנער נאלץ לעזוב. הוחלט במועצה השישית בתשט"ו, כי הרב הראשי יפנה למנהל החינוך, לאפשר היעדרות התלמידים היהודיים בשבתות. אגב נמסר שבפאס הוקמה חברת " שומרי שבת "

כשרות מזון ויין.

בעקבות ידיעות שיין נמכר בחזקת כשר, ואין פיקוח על כשרות המזון, הוחלט לתבוע מוועד הקהילות להעמיד שומרים – משגיחים בכל מחסני היין ובמקומות שמכינים מזון. המועצה החליטה על צעדים משפטיים נגד חברה שהפיצה יין נסך כאילו היה כשר, ולהענישה ולמנוע ממנה בעתיד סחור ביין כשר. נקבעו כללים לסימון היין הכשר והוקמה ועדת רבנים שתפקח על הביצוע.

פרצות בגדרי הצניעות.

הודע שהרבה נשים יהודיות מסרבות לטבול במקוואות המלוכלכים. בעקבות זאת הוחלט שהרבנים יסבירו את חשיבות הטבילה, וינקטו יוזמה לבניית מקוואות מודרניים בכל הערים.

לאחר חמש שנים פורסם דו"ח ובו נמסר שרק בעיר אחת לא הוקם מקווה. יחסי מין עם פנויות ובעולות : במועצה הראשונה נדונה המכשלה הזו, והוחלט בין השאר : מי שבא על הבתולה או על הבעולה חייב לשאתה.

אם נתעברה ואינו רוצה לשאתה ישלם לה קנס. במועצה הרביעית הוחלט על הגדלת הקנסות על מי שהשחית בתולה. בעיה שהעיקה הייתה גורלם של ילדים שנולדו מפנויות והגברים נטשו אותן. רבים קופצים לקחתם להם לבנים.

היו אמהות כאלה שמסרו ילדיהן לבתי מחסה נוצריים – במראכש לבנות ובעיר תרודאנט לבנים. כדי להצילם מטמיעה, הוצע שיוקם בית מחסה יהודי, והנושא הועבר לוועדה שתבדוק את הדבר.

התשוקה ותיקונה – זו הכותרת לדיון על התופעה שגברים מתייחדים עם נשים ללא קידושין. הוחלט שהוא חייב בכל חיובי הבעל לאשתו, והיא פטורה מכל החובות בחלות על אישה לבעלה, ומעשי ידיה לעצמה.

ניאוף ; כי ידוע פרצות הזנות שהולכת ומתרבה מדי יום ביום. כך נפתח הדיון בעניין חמור זה. והעבריינים אינם מתביישים לבוא לבית הדין ולומר " בפה מלא שבא על אשת איש ". הרבנים היו חסרי אונים למנוע את התופעה או להטיל עונשים, והוחלט לפנות לשלטונות להעניש עונשי גוף את האיש ואת האישה. בפאס היה תקדים שלאחר תלונה לשלטונות, נענש הנואף בשלושה חודשי מאסר.

ממזרים ; פרצה זו הרבתה ממזרים. לכן הוחלט שכל בית דין חייב להודיע לבית הדין הגבוה על ממזרים, ויש לרשום אותם בפנקס מיוחד. לפני נתינת רשות לנישואין, על הרבנים לבדוק בפנקס זה.

החלטות בדיני אישות.

המועצה החליטה כמה החלטות בדיני אישות. הארכת הזמן שבין השידוך לנישואים מחודש לשלושה חודשים, העלאת הקנס והפיצוי על סעודת השידוכין למי שחוזר מהשידוך, קידושין ייערכו בזמן החופה, בניגוד לנוהג הקדום שהיה פער של זמן ביניהם, והדבר גרם לתקלות.

עוד נקבע גיל מינימלי לנישואין – חמש עשרה, בניגוד לנוהג שהשתרש מדורי דורות שבנות נישאו בגיל עשר לשלוש עשרה כשהן עדיין לא בשלות לנישואין. גובה אחיד לסכום הכתובה ;הייתה הצעה שייקבע סכום מירבי אחיד לכל הקהילות. הרקע להצעה היה שרבים כתבו סכומי עתק, ולא יכלו לעמוד בהתחייבות בעת הגירושין.

נגד ביגמיה ; אם האישה מורדת וטוענת " מאוס עלי ", לא יורשה הבעל לשאת אישה שנייה.

ייבום או חליצה ; המנהג במרוקו היה לייבם, אבל לעתים התנגדו הנוגעים בדבר. במועצה השנייה בתש"ט, הוחלט שאם סירבה אישה להתייבם מפני העוני, או שהוא נשוי או מאוס עליה, אז מצוות החליצה קודמת.

אם סירב לחלוץ חייב לספק צרכיה במשך שנה. שלוש שנים לאחר מכן, בעקבות מכתב שקיבלו מהרב עוזיאל בשנת תשי"ב, שכותב " רוב היבמים אינם מתכוונים לשם מצווה ", הוחלט כי אין לייבם בניגוד לרצונה, ובשנה לאחריה הוחלט שאם איש עני הוא, כופין אותו לחלוץ לאלתר.

גירושין ; במועצה הראשונה הוחלט שאין לכפות על האישה להתגרש, בניגוד לתקדימים בקהילות מרוקו עד אז. זו תוצאה של השפעת הנוהג אצל האשכנזים. אישה שמחלה על כתובתה בעת הגירושין, יכולה לחזור בה במשך שלושה ימים.

גט ייכתב רק לאחר שלושה חודשים מיום הקובלנה. המגרש עקרה לאחר עשר שנים, אם כתובתה מועטה, רשאית לקחת את נדונייתה במקום הכתובה. עוד הוחלט על אחריותו הכלכלית של הבעל אם מגרשה כשהיא מעוברת ומניקה.

לגבי השאלה מי ישאר בדירה לאחר הגירושין, הוחלט בהשפעת החוק בישראל שהבעל יידחה מן הדירה, בניגוד להלכה שעל פיה האישה נדחית מהדירה. אבל כל בית דין רשאי לשנות בהתאם לנסיבות. למשל, מורדת או פרוצה תידחה לדירה אחרת.

לאחר שהתברר שיהודים לא מקומיים התגרשו בבית משפט אזרחי, הוחלט לפנות לממשלה שתחוקק חוק לפיו על יהודי לא מקומי לגרש אשתו בבית הדין לפני שהוא פונה לבית משפט, ואם הדבר אינו אפשרי, לחייב את הבעל לזון אותה על פי החלטת בית הדין.

בין בנים להוריהם.

בניגוד לדין התלמוד שבנים אצל האם עד גיל שש והבת אצלה גם בגיל מבוגר יותר, הוחלט להתחשב בגורמים נוספים ועל פיהם להחליט אצל מי הילד במקרה של גירושין : מי מבני הזוג מתנהג יותר טוב ומקיים מצוות, טובת הילד, אצל מי הוא מורגל יותר, מי יאפשר לו חינוך טוב יותר, ואם הילד בר דעת מעל גיל עשר, יש להתחשב ברצונו.

הוחלט על שתיים עשרה תקנות בקשר לחובות בית הדין במינוי אפוטרופוס ליתומים. הסעיף הראשון הוא, שמיד לאחר פטירת האב, על בית הדין לנעול את חנותו עד שימונה אפוטרופוס שידאג לרכושו ולהחזקת יתומיו. מי שכלכל את הוריו הזקנים ונפטר והניח רכוש הראוי לצדקה, חלה חובה על נכדיו היורשים לכלכל את הזקנים. כך הוחלט בעקבות מעשה שהיה, שזקנה הופקרה לאחר מות בנה האמיד שדאג לכל מחסורה.

מגורי הזוג עם ההורים : היה מקובל שזוגות צעירים גרים בבית ההורים, כיוון שזוגות נישאו בגיל מוקדם, והמגורים הקרובים העניקו להם הגנה והדרכה. על פי הדין אין האישה רשאית למנוע מבעלה לגור עם הוריו, בשני תנאים : אם ההורים מצערים אותה, או גורמים לה להתקוטט עם הבעל.

ואולם במועצה הוחלט " שאין דירה עם ההורים כלל רק בתנאי מפורש " כלומר, רק אם הותנה כך מראש, והתנאי פוקע אם הזוג התקוטט כתוצאה מהמגורים המשותפים.

הבנייה מחוץ לחומת

יסוד השכונה – את הבנייה של השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ בממילא יש לראות בהקשר הכללי של היציאה מן החומות בירושלים. תהליך זה החל בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד לאמצע שנות השישים נבנה מחוץ לעיר העתיקה מספר קטן של בתים וכן שלושה מכלולים גדולים – משכנות שאננים (1860-1857), מגרש הרוסים (1858 ואילך) ובית־היתומים הסורי של שנלר (1860 ואילך).

בניית משכנות שאננים (או בתי יהודה טורא) היתה אמנם, כפי שמציינים רבים מפעל ההתיישבות היהודית הראשון מחוץ לחומות. עם־זאת מדגישים הוא ואחרים, כי גורם יהודי מחוץ־לארץ יזם את יעודו ובנייתו וכי יהודי ירושלים קיבלוהו בהיסוס.

על־פי שני מקורות משנת 1866 מסתבר ללא כל ספק כי בני העדה המערבית היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים, שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לעיר העתיקה. התעודה החשובה ביותר לענייננו זה נכתבה באלול תרכ״ו (1866) ועוסקת במכירת חלקות שדה בסמוך לברכת ממילא. בתחילתה נאמר:

ב״ה להיות שפעה״ק [פה עיר הקודש] ירוש׳ ת״ו [ירושלים תיבנה ותכונן] כשיוצאים מפתת שער העיר, יש אמת המים מהבריכה של מאמילה [המקור קרוע, ר״ק], לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידוע להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז' [נזכרת] קנו שדה א׳ [אחד] הה׳ [החכם] המי [המופלג] כה״ר [כבוד הרב] מכלוף זירגואל יצ״ו [ישמרהו צורו ויחייהו], והח' המ'…. מערבי הי״ו [השם יחייהו וישמרהו], ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והח׳ הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע [נוחו עדן]…⁵²

מעיון בדברים, לא נותר צל של ספק בכך שכבר בסוף שנת תרכ״ו היו שטחי קרקע בממילא בבעלות בני העדה המערבית, ועליהם היו בנויים כבר בתים. נראה שהאדמה נקנתה על־ידי אחדים מבני הקהילה, שמכרו לאחר מכן חלקים ממנה למשפחות נוספות. החצר הבנויה והגינה המוזכרת בתעודה נראות בבירור באתר במפת ירושלים של וילסון משנת.1864/5 (ראה איור 2.)

הקנייה והבנייה בשנת תרכ״ו מתאשרות אף מידיעה המופיעה בעיתון הלבנון מסיוון אותה שנה. לפיה:

… בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה.

רוב המקורות המאוחרים יותר שכתבו על השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ קבעו את שנת יסודה לתרכ״ז-תרכ״ט, ונראה שיש להקדים תאריך היסוד לתרכ״ו ואולי אף לתרכ״ה.״ קרקע השכונה השנייה נחלת שבעה (הנחשבת בצבור לראשונה) – נקנתה בתרכ״ז ובתיה הראשונים נבנו רק בשנת תרכ״ט.

יש להפריך בהזדמנות זו דעה מקובלת נוספת הנוגעת לקניית ויסוד השכונה על־ ידי הרדב״ש וכולל המערביים. היא נוסדה ביוזמתם של יחידים ובהמשך הפך חלק ממנה לאחוזת כולל המערביים. הרדב״ש החל בפעולתו בשכונה רק בשנת 1869. באלול תרכ״ט דווח על כך בה ל ב נ ו ן:

אחינו ק״ק המערביים מאפריקא ובראשם הרב המובהק וצדיק מוה׳ דוד בן שמעון נ״י קנו חורבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבו אחב״י מחו״ל- ונדיב אחד התנדב ארבעה אלפים פראנק-והנם בונים שם חדרים תחתים ושנים להכנסת אורחים ותלמוד תורה (כי רבו המערבים הבאים מארקא לשמע שוא אשר ישמעו כי תכונן ציון בעבודת האדמה והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות). ברוך ה׳.אשר לא השבית גואל היום מירושלים!

בחצר עדת המערביים והבניין שבה, המצויים עד היום בשכונת מחנה ישראל, קבועים שני לוחות מימי היסוד. הלוח השבור הקבוע על קיר הקומה הראשונה מתייחס לאותה תרומה של ארבעת אלפים פראנק שהוזכרה בהלבנון לעיל.

בלוח הקבוע בקיר הקומה השנייה של הבית, מצוינת תרומתו של משה ו׳ [בן] סטרית והגברת רחל די תאבת ״…אשר הקדישו סך גדול לעזר קנית החצר הלזה לשם ק״ק [קהילת קודש] המערבים יכב״צ [יכון בצדק] על ידי זריזות והשתדלות ידידנו מד פקידא לטב הגביר החכם השלם כמ״ה [כבוד מורנו הרב] רחמים שלמה אבישדיד…״

הרדב״ש קנה חלקת קרקע נוספת למען בניית בית־כנסת בעבור כולל המערביים באייר תר״ל, על־פי תעודה אחרת המצויה בארכיון הציוני. החלקה נקנתה מרבקה ואליהו עזרא במקום בו ״…עשו ישוב מע׳ [מאור עיני] המערביים הע״י [ה׳ עליהם יחיו] המערביים הע״י מחצר ובתים…״ מצוין בה ״…שקנה אותו לצורך כוללות ק״ק [קהילת קודש] מערביים הי״ו [השם יחייה וישמרה] ובמעות כוללות הנז׳ [הנזכרת]…״ כזכור, נשלחו שני שד״רים לחוץ־לארץ לאסוף כספים לבניית ״בתי מחסה לעניי כולל המערבים״, ולצורך כך נקנתה הקרקע ב״מחנה ישראל״.