מורשת יהדות מרוקו

מבחינה דמוגרפית נתנו, כאמור, למעלה משלש מאות אלף אזרחים עולים־חדשים למדינת ישראל מכל הגילים. בהיותם בעלי משפחות מרובות ילדים נתנה כל משפחה קרוב ל־4 חילים למדינת ישראל. בהתיישבות החקלאית הוקמו קרוב למאה מושבי עולים ונקודות התיישבות, חקלאית הפזורים באזורי פתוח וספר המהויים שרשרת ביטחונית למדינת ישראל.

בגליל — 28 נקודות עם 3.250 נפשות, בעמק (כולל אזור תענך) 19 נקודות עם 2300 נפשות. בדרום ובנגב (כולל לכיש) — 41 נקודות עם .373 .14 נפשות, באזור ירושלים (כולל ההר) 16 נקודות עם 4577 נפשות. סך הכל 104 נקודות עם 24500 נפשות.

מושבי העולים מצפון אפריקה נמנים על כל סוגי ההתיישבות! תנועת המושבים — 57, מהם 28 על טהרת עולי צפון אפריקה. הפועל המזרחי — 19 מהם 13 על טהרת צפון אפריקה, העובד הציוני — 10, מהם 7 על טהרת עולי צפון אפריקה וכן חרות — 5, מועצה חקלאית 2 ופועלי אגודת ישראל — 2. סך הכל 95 נקודות התישבות מהם 51 על טהרת צפון אפריקה.

כל ערי הפתוח שהוקמו ברחבי המדינה מאוכלסים ברובם המכריע מיהודי צפון-אפריקה. הנקודות הן: מצפה רמון, ירוחם, דימונה, באר שבע, שדרות, אופקים, נתיבות (עזתה), אשקלון קרית־גת, קרית־מלאכי, אשדוד, כפר יבנה, גן יבנה, בית־שמש, רמלה, לוד,. רמת־אליהו (עזרה ובצרון לשעבר), פתח־תקוה, קדימה, נתניה, כפר סבא,רעננה, הרצליה, שלומי, מעלות, צפת, חצור, טבריה, עפולה, יקנעם, חדרה, הקריות שעל ידי חיפה (קרית־ים, קרית חיים, כפר אתא, וקרית שמונה).

תולדות

הקהילה היהודית ממרוקו היא עתיקת יומין. 2700 שנה של היסטוריה רוויה עליות וירידות. היא נחשבת לגולה העתיקה משאר הגלויות ונחשבת לצאצאי עשרת השבטים. ליהודים במרוקו השפעה עצומה על הגויים ביניהם ישבו. חלק מהשבטים הבארבארים התייהדו. במשך שלש תקופות הצליחו היהודים להקים שלטון עצמי, שגולת הכותרת היא ימי שלטונה של המנהיגה דהיה אל כהינה, בהרי צפון אפריקה היו שבטים יהודיים ומנהיגת השבטים היהודיים הגדולים במאה ה־7 לספירה היתה דהיה הכוהנת (יהודית הכוהנת). היא הצליחה בחכמתה לאחד את השבטים היהודים והמתייהדים בארבארים, עובדי אלילים ושרידי הביזנטים הנוצרים — למלחמה באויב המשותף המוסלמי. בעצמה, כדבורה הנביאה, יצאה בראש הצבא לשדה הקרב כשהיא רכובה על סוסתה כנגד המוסלמים, ולהכניעם. היא משלה ביד רמה על שטחים, רחבי ידים.

צפון-אפריקה עברה מיד ליד במשך ההיסטוריה הארוכה. תושביה הראשונים היו הבארבארים, שסבלו מחדירות תכופות של עמים, כגון: המאוירים, הפיניקים, היונים, הרומאים, הונדלים, היביזנטים, הערביים, הצרפתים ועד שמרוקו קבלה עצמאות. במשך כל התקופות האלה לא שבעו היהודים נחת. לעתים מצבם הכלכלי והביטחוני טוב ולעתים מעורער מאד הם היו נתונים לחסד או לשבט של המושלים. היו תקופות של עליה ובדרך כלל של ירידה, פרעות, ביזה ושלל.

ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו נעוץ באגדות רבות, ביניהם על אניות חירם שהביאו לחופי צפון אפריקה מתישבים יהודים. גם בתקופת כבושי שישאק מלך מצרים ובתקופת סנחריב מלך אשור מסופר בסנהדרין צ״ד על יהודי צפון אפריקה. טיטוס בכיבושיו הביא עמו עשרת אלפים שבויים יהודים לצפון־אפריקה.

במשך כל התקופות ועם כל התמורות לא הצליחו הכובשים לעבור את הישוב היהודי, אלא להוסיף נדבך חדש על גבי השכבות הקדומות, החפירות, הכתבים היהודיים דברי סופרים ׳רומאיים, חבורי אבות הפנסיה' הנוצרית הם עדות נאמנה לרציפות הישוב בצפון־אפריקה.

 גיסות האיסלם המנצח החל מהמאה ה־7 עקר את הנצרות משרשיה ולא השאיר שם זכר, אך באותה שעה גזר על היהודים גזרות קשות, בהטילי עליהם מסים כבדים ומשפילים. היו ימים שאונסו להמיר את דתם וארס השנאה והבוז כלפי היהודים נשאר בלב המוסלמים בצפון־אפריקה עד ימינו. גם נקודות אור ראו בחיי היהודים, הרמב״ם השפיע מזוהרו על העולם היהודי עוד במאה ה־11 הוא פרסם את ״אגרת השמד״ שלו, וכמוהו היו רבנים גדולים בערים רבות בצפון־אפריקה שחזקו את האמונה והתקוה, בקירואן ובפיום קמו ישיבות, מרכזי תורה, שהאירו באור נגוהות את מחשכי חייהם של יהודי צפון־אפריקה ושל גלויות רבות אחרות, עם שקיעת המרכזים שבבבל לבשו המרכזים במערב חשיבות. חכמים וחוקרים קמו בערים הללו בין המפורסמים שבהם הלא הם רבי' יהודה אבן חיוג׳ יחידה בן קורייש (870—860), דונש בן לברט ורבי יצחק אלפנסי (נולד 1013). מעמודי ההלכה ר׳ חיים עטר בעל ״אור־חיים״

לצפון-אפריקה הגיעו מגורשי ספרד ומהגרים מאיטליה (מליוורנו), שהעלו את הניבו של הישוב היהודי בצפון־אפריקה. בעוד, שיהודים מעטים.היו לעזר למושלי ארצות צפון־אפריקה המונים היו נתונים בעוני ובבערות בגטאות בערים ובכפרים נדחים בהרי האטלס. המצב. הירוד של היהודים בתקופות שונות הניע רבים לנטוש ארץ זו ולנדוד בעיקר לארץ־ישראל — ארץ האבות.

שבטי הצפון מוצאם מישמעאל בן אברהם ופילגשו הגר: ״בכור ישמעאל נביות וקדר ואדבאל ומבשם ; ומשמע ודומה, ומשא ; חדר ותימא, יטור נפיש וקדמה (בראשית כ״ה, י״ג—ט״ו = דברי־ד.ימים א א׳, כ״ח—ל״א).

יג וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם, לְתוֹלְדֹתָם:  בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. 

 יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה, וּמַשָּׂא.  טו חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.  

כמה מן השמות האלה מצויים גם בתקופה מאוחרת. אף־על־פי שאין לזהות את נביות עם הנבטים מתקופת בית שני, יש לשער שלא במקרה דומים שני השמות זה אל זה. בני קדד הם שבט הידוע לפליניום בשם  Cedrei. דומה היא הנאה שבדרום ואדי אל סרחאן הנקראת דומת אלג׳נדל. עוד בשנת 688 לפני הספירה כבש סנחריב את אדומו(דומה), מצודת ערב, והוליך בשבי אל נינוה את המלכה־הכוהנת תלח׳ונו.

בשביל להדגיש ששבטי הדרום קיימו קשרים עם שבטי הצפון, מזכיר הכתוב (בראשית כ״ה, ג׳ = דברי־הימים א אי, ל״ב) ברשימת צאצאי קטורה, פילגש אברהם, את שבא ודדן. בתרגום השבעים הוסיפו גם את Tauav, והתכוונו בלי ספק לתימא. ,הדדנים הצפוניים היו שבט סוחרים, ששכן בסביבות ח׳יבר וחִגְ׳ר והגיע עד תימא. נמצא גם רמז (בראשית ל״ו, גי), כי אדום היתה מקיימת קשרים עם שבטי ערב הצפוניים: עשו נשא לאשה את בשמת בת ישמעאל אחות נביות.

הכינויים ״ערב״ ו״ערבי״, כשמם של שבטי הבדוים בצפון־ערב ובסביבות ארץ־ישראל, נזכרים בתנ״ך (ישעיה י״ג, כ׳; לֹא-תֵשֵׁב לָנֶצַח, וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד-דּוֹר וָדוֹר; וְלֹא-יַהֵל שָׁם עֲרָבִי, וְרֹעִים לֹא-יַרְבִּצוּ שָׁם

ישעיה כ״א, י״ג; יג מַשָּׂא, בַּעְרָב:  בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים. 

ירמיה גי, ב׳: שְׂאִי-עֵינַיִךְ עַל-שְׁפָיִם וּרְאִי, אֵיפֹה לֹא שגלת (שֻׁכַּבְתְּ)–עַל-דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם, כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר; וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ, בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ.  ג וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים, וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה; וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ, מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם

כ״ה, כ״ג; וְאֶת-דְּדָן וְאֶת-תֵּימָא וְאֶת-בּוּז, וְאֵת כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה.

 יחזקאל כ״ז, כ״א; עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ.

גשם הערבי, נחמיה ב/ י״ט; ר, אי). באותו הזמן בערך מופיע הכינוי ״ערבי״ גם בכתובות אשור: ערבי, ערבי. הוא נגזר מן ״ערבה״ (ישעיה ל״ג, ט; ירמיה נ/ י״ב, ועוד) ופירושו הראשון — יושב הערבה. בהשפעת השימוש הרשמי בכתובות האשורים נתייחד לשבטים, שאנו חושבים אותם היום לערבים.

הביקור בארמונו של הפחה "אלגלאווי"

בכל ענף או מקצוע, עמד אדם בעל כושר שיפוטי וידע רחב בתחום בו הוא עוסק, הנקרא " אמין ". בראש הצורפים, עמד רבי דוד אסתגאסי ז"ל, ועל כל ויכוח מקצועי, הוא היה הפוסק הבורר בכל עניין, כבעל סמכות מטעם החוק.

אדוני אבי ז"ל, היה סנדלר במקצועו, ולו חנות בשוק הסנדלרים, שוק שהכיל עשרות חנויות של חברים למקצוע. מעבר לכביש הראשי ברחבת שוק הפחחים, נמצא שוק של ענף חדש יחסית, של מוצרי לווי לחקלאות מצמיגים ישנים. כגון : ייצרו דליים לשאיבת מים מבארות, חישוקים למשיכת מחרישה, סנדלי פלחים, ועוד….

מאחר והדרישה לחומר גלם המיוצר מצמיגים ישנים הייתה גבוהה, גם מצד רוב הסנדלרים שהחילו לייצר מוצרים משולבים האלה, פתאום הסנדלרים מצאו את עצמם בצד השני של ערבוב סמכויות. היהודי שעמד בראש ענף מקצוע הצמיגים דוד עמאר ז"ל, זכה ברוב גדול מבין בעלי המקצוע.

ונוצר ערבוב של סמכויות בינו לבין היהודי העומד בראש ענף הסנדלרים מימים ימימה. ועל כל ריב או ויכוח נוצרה הבעיה מי יפסוק ? ונוצר מצב של שניים אוחזין. מצב מוזר של כמעט ריב שההלכה לא הייתה מעורבת בו. כי זה תחום השייך לסדר ונוהג בחוק המקומי.

ברוב המקרים בעלי הריב הסכימו מי יהיה הבורר, וכאן נוצרה אווירה עכורה בין שני הפלגים המקצועיים, של מי שייך למי.

היות ושני המוכתרים ממונים על ידי החוק והנוהג המקומי המקובל. הסנדלרים ישבו על המדוכה לחשוב, מישהו העלה רעיון והציע, יהודים בואו ונביא את הבעיה לפני הפחה  אלגלאוי, האיש החזק שהיה בזמנו השליט במראקש והאטלס.

אשי מחסידי אומות העולם, שלא מעט צרות חסך מן היהודים במרוקו בכלל ובמראקש בפרט, והדברים ידועים. וכך לא הייתה בעיה לקבל את העצה מהאלמוני, הסנדלרים טכסו עצה לקנות בן בקר רך וטוב, לשחוט לפני מפתן הכניסה של המחכאמה, מקום מושבו בבית הדין של הפחה, ולבקש ממנו להביא בפניו את הבעיה.

מקורו של המנהג לא ידוע לי, אבל זה היה נוהג מקומי מקובל בין השבטים. קראו לו , הדייאת לעאר " – מתנת החסות, משהו מעין קריאה דחופה לעשיית צדק

אדומי ובי ז"ל, החליט שאני צריך להיות נוכח כמעמד שכזה, וכך מצאתי את עצמי הולך עם כל הכבודה של עשרות יהודים, הצועדים אחרי " עגל המנחה " המבוהל והממאן לצעוד בסך, מדי פעם זוכה בדחיפה ממישהו מהצועדים.

לאחר צעידה ממושכת של כחצי שעה, והנה אנחנו נמצאים ברחבה של בית רחב מידות, בעל קירות וקשתות מעוטרים בפיתוחים וקישוטים מרהיבים. המשרתים והשוטרים כולם לבושים גלביות ושכמית לבנות מוכנים תדיר למאורעות שכאלה

הדרג של כל אחד מהם מתבטאת בטיס האריג ממנו עשוי הבגד, או מעור הנעל וכיסוי הראש, ואז הפנייה אליו תהיה בהתאם. הסנדלרים באו מאורגנים, ונמצא גם מי יהיה הדובר.

תחילה נתקבלה המשלחת אצל מזכיר הפחה, והלה הסביר למשלחת את הנוהג המקובל במקרים כאלה. הכל בצורה פשוטה בתכלית, לפי ספר חוקים הלא כתוב, הכל פעל בשיטת השכל השיר וההיגיון הפשוט, כדבר  ובן מאליו.

הכל ידעו שהפסק יהיה החלטי ומהר ללא עוררין, וזה התנהל בערך כך : הפחה יורד ממכונית השרד, וכל בעלי הדין מעקו בקול רם משהו הדומה מערבית מרוקאית לעברית " כי המשפט לאלוקים. אדוננו קבל נא מנחתנו וקבל תלונתנו " שלוש פעמים.

אנו באים אליך בדברים שבנפש וכו….בו במקום נשחט העגל לרגלי הפחה על מפתן הכניסה לגן, והלה עמד שהכנעה גמורה לסיום הטכס. לאחר מכן נכנס בצעדים מדודים לפנים הבית, וכעבור זמן קצר נתן הנחיות להכניס אותנו.

כך מצאנו את עצמנו יושבים מול הפחה אלגלאוי בכבודו ובעצמו, הוא ישב על כסא מלכותי כלשהו בחצר הגן. בגדיו לבנים, גלאביה וגלימה לבנה מעליה. אסף את השוליים של הגלימה על שתי ידיו, ורמז לנו לשבת.

שני שומרי ראשו עומדים מימינו ומשמאלו. ישבנו על השטיחים הפרושים על הרצפה מולו במרחק קטן ממנו. כל הזמן שישבנו הוא רק הקשיב כמעט לא זז ממקומו, ישב עם ברכיים צמודות. ואת ידיו כיסה בגלימתו. לאחר שסיים הדובר את דבריו, שאל הפחה את הדובר, מי הוא האיש שאתם חפצים ביקרו ?

הדובר הצביע על יהודי עבדקן סעוד אלמליח ז"ל, שישב בין בוחריו. הפחה הפליט משפט קצר " קחו אותו הוא שלכם ! ולכו לשלום. פירוש הדבר שהסנדלרים נתקבלה בקשתם, וזכו להכרה כמקצוע נפרד בפני עצמו ללא כל זיקה ולבעלי מקצוע המתחרים שבראשו המשיך לעמוד דוד עמאר ".

דוד עמאר ז"ל האיש שעמד בראש המקצוע המתחרים היה אדם כריזמטי בעל חזות סמכותית ורבים מאוהדיו דחפו אותו לפרוש חסותו על סקטור הסנדלרים, דבר שעורר חמתם של הסנדלרים.