מורשת יהדות מרוקו

117 יהודי שהתאסלם מכר לאחר ספרים עבריים      

יהודים בבית המשפט המוסלמי

היהודי המתאסלם (אל־מהתדי) סלימאן בן עבד אללה מכר ליהודי יוסף בן עבד אל־כרים מירושלים חפצים שונים שבבעלותו. בין היתר מכר לו שישה ספרים כתובים בכתב עברי. יוסף שילם לו את כספו וסלימאן המתאסלם אישר, כי אינו זכאי לדבר ממנו ולא מעדת היהודים. נרשם ב־20 בחודש צפר שנת 973. 16 בספטמבר 1565

118 פרטי טכס התאסלמותו של נער יהודי

בפני מולאנא… אפנדי עבד אל־כרים, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] בבית־הדין הנזכר… בא בפניו [של הקאדי] מחמד^: הבוגר על־פי הצהרתו בגיל הכשרות [החוקית, מחמד] בן חנאן היהודי מ[בני] החסות בעיר ירושלים הנאצלה, ואמר את שתי העדויות מרצונו החופשי ב[נפש] חפצה וברוחב־לב ללא כפייה וללא אילוץ. [מחמד] אמר בלשון מפורשת: ״אני מעיד, כי אין אל מבלעדי אללה, וכי אדוננו מחמד הוא עבדו ושליחו, ניערתי חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם. יצאתי מהדת היהודית ונכנסתי אל דת האסלאם, אני שבע־רצון ממנה כדת וממחמד, תפילת אללה עליי וברכתו, כנביא ושליח״. [הוא המשיך ואמר, כי] ״הדת היהודית והדת הנוצרית מופרכות. [מחמד] ניער חרצנו משאר הדתות המופרכות והיה שבע־רצון מדת האסלאם. [כן אמר, כי] -אללה, ישתבח ויתעלה, הוא יחיד, אחד, מיוחד, נצחי, אין לו שותף במלכות, אין שווה לו ואין דומה לו, וכי אדוננו מחמד, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, שהוא נביא אללה יתעלה ושליחו, שלח אותו [אללה] עם הדרך הנכוחה ודת האמת על־מנת להנחיל לו נצחון על הדתנות] כול[ן], ולו גם מאסו המשתפים״. [מחמד] הסכים באורח חוקי לגור אצל ח׳ואג׳ה מוסא בן חאג׳ מחמד מוכר הדגים ולעבוד בשירותו. מוסא התחייב באורח חוקי להוציא על מחמד המתאסלם הנזכר את צרכיו וכסותו, ללא [זכות] לדרוש ממנו בחזרה את [כל] זאת או חלק ממנו. הדבר התרחש ונרשם ב־9 בחודש שעבאן שנת  974 19   בפברואר 1567

ד. קינות

בידינו שש קינות לאומיות של הרשב״ץ. שתיים מהן מיוחדות. האחת, הקינה ׳שודד אוהלי׳ (נב), מיוחדת במינה הן מצד הצורה והן מצד התוכן. קינה זו כתובה בתבנית סטרופית ללא משקל. מצד התוכן קינה זו מבוססת על דברי המדרש בפסיקתא דרב כהנא, פרשה טז ד״ה [יא]: ׳דברו: את מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו ובו מתנחמים׳.

החטא, העונש והנחמה מתוארים לאורך טורי המחרוזות של הקינה בדברי המדרש וכתבניתו, מידה כנגד מידה. מצד הצורה מחרוזות הקינה נראות כך: שלוש הצלעיות הראשונות במחרוזות, פרט למחרוזות הראשונה והאחרונה, פותחות במילות קבע על פי הנאמר במדרש פסיקתא דרב כהנא, פרשה טז ד״ה [יא]: ׳חטאו ב… / לקו ב… / יתנחמו ב…׳.

השנייה – הקינה על חורבן בית המקדש, ׳שפכו דמעות׳(נה) – בעלת מבנה מיוחד מבחינת הצורה ומבחינת התוכן. היא כתובה בדגם, בחרוז ובמשקל של הקינה האישית ׳קרחה להרחיב כנשרים שרים׳,שכתב ר׳ יוסף בן יחייא על מות הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת) שנפטר בשנת 1310. קינה זו כוללת ארבעים ואחד בתים, שקולה במשקל ׳השלם׳ ומחורזת בחרוזי הד [ חרוז הד הוא חרוז בצימוד כשהמילה השנייה בצמד כלולה בתוך הראשונה דהיינו, חריזה בצימוד נפחת ]  ובחרוז המבריח – ׳רים׳. הרשב״ץ כתב את קינתו בדגם זה ואף שכללו. קינתו כוללת שישים ושלושה בתים השקולים במשקל ׳השלם׳ וחורזים בחרוזי הד ובחרוז המבריח – ׳רים׳, כמו בקינה ׳קרחה להרחיב כנשרים שרים׳. קינה זו בעלת מצלול עשיר שנוצר שישים ושלוש פעמים מחרוזי ההד המורכבים, מצימודים נפחתים בכל סוגרי הבתים וכן מהחריזה הפנימית הקיימת בכל דלתות הבתים.

שפכו דמעות כיאורים אודים / לא מר ולא בֵּשֵּׁם מאודים אודים

 בהות בְּבַלָהוֹת נגוהות נוגהות / היו מאודים ממזרים זרים

שמש כְּאֶמֶש זהריו ימש כמו / אֹפֶל בְּחֹשֶׁך לא סְדָרים דָּרים.

שכלולו של הרשב״ץ בקינה זו בא לידי ביטוי ביצירת מבנה מעגלי. מילות הסוגר של הבית האחרון: ״שפכו דמעות ביאורים אורים״ חוזרות על מילות הדלת של הבית הראשון כדגם הבקשה ׳אלוהי אל תדינני׳ לרבי יצחק אבן מר שאול. גם מבחינת התוכן נוצרת מעגליות עם הפתיחה והסיום. הרשב״ץ פותח את ארבעת בתיה הראשונים של הקינה בתיאור בכיים של המאורות עקב החורבן מתוך מדרש איכ״ר פרשה א, וחותם את הבית האחרון בקינה במדרש זה. בדלתו הוא מוסיף את בכיית המלאכים המופיעה בראשית המדרש לפני תיאור בכיית המאורות, וחוזר בסוגר של הבית האחרון על דברי מדרש זה מהבית הראשון, המתאר את בכיית המאורות.

נשמת ורוח משוררת בכל לב תְוַעֶדְךָ

מציל עלוב מיד עולב

פקודי ה׳ ישרים משמחי לב.

הקינות הלאומיות שולבו בתקופת הפיוט הארץ־ישראלי הקדום במערכת הקרובות המיוחדות לתשעה באב בהרחבות לברכה ׳בונה ירושלים׳. ידועות עשרות קינות של הקליר שחלק מהן נאמרות עד היום בקהילות אשכנז ואיטליה. ראו: פליישר, שירת הקודש, עמי 205-204. בספרד, לעומת זאת, עוצבו הקינות במתכונת הסליחות והן נבדלות מהן רק בתוכנן, שהוא בעל אופי לאומי ממוקד בענייני הצום. ראו: פליישר, שם, עמי 11 ! אלבוגן, התפילה בהתפתחותה, עמי 173-172. במשך הזמן נוספו במנהג ספרד גם קינות לתשעה באב וכן קינות על חורבן קהילות ספרד לדורותיהם עד הגירוש. ראו: שירמן.

ההתבטלות בפני האשכנזים נראתה לא רק באוהלה של תורה. התחושה הכללית שבאה לביטוי בדברי מורים, מנהלים, עסקנים ורבנים היתה של רפיסות וחוסר יכולת להתמודד עם נטל המעשה. אווירה זו שררה בכל מקום בו היה קשר בין יהודים ממוצא אשכנזי ליהודים ממוצא ספרדי. ואולם בצד ההערצה לאשכנזים הופיעה גם התמרמרות של גורמים מקומיים. כך למשל, כשלוש שנים לאחר שהרב וולטנר החל את פעולתו בישיבה הגבוהה בטנג׳יר, כתב הרב דוד חנינא, מנהל מוסד של ״אוצר התורה״ בקזבלנקה: …לא כתבתי לכב׳ שום מכתב מלפני זמן רב. אמנם יודע כב׳ כי פתיחת הכולל ״שבעה״ [בשנת תשי״ז] שהקמנו כאן במרוקו גרם לי טרדות רבות שאין לתאר כל אחד… עכשיו הרב האשכנזי שמלא מקומו של שמע [הכוונה ליוסף שמאע איש ירושלים] הוא נוסע לאמריקא ולפריז ולהשפיע על העולם שהמקום המסוגל לכולל הוא טנג׳יר בכדי שיראו שהוא לבדו פועל הכל ושהספרדים אינם יכולים לעשות שום דבר.

הוא ממשיך לתאר את המחלוקת ורוטן שהאשכנזים (הרב וולטנר) השתלטו בטנג׳יר על התקציבים של הג׳ויינט והם, הספרדים, נותרו מחוץ לכל השפעה.

״מצוקת הספרדים״ הזו מורגשת גם במכתב ששלח הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר עוזיאל, למנהל ״אוצר התורה״ במרוקו. הרב עוזיאל היה מודע לפער שקיים בשיטות הלימוד, וידע שבני תורה ממוצא ספרדי מועברים למחנה דתי בעל תרבות שונה. הוא הבין שבימים ההם לא היתה לתלמידים ישיבה ספרדית אלטרנטיבית מתאימה באירופה או בארצות־הברית, על כן הציע להפריד חלק מהתלמידים ממרוקו מהתלמידים האשכנזים ולשולחם לירושלים: והנני מוצא להעיר תשומת לבו על דבר אחד יסודי לדעתי והוא משלוח תלמידים לישיבות בירושלים. אינני מתכוון בזה לשלול ישיבות חו״ל, אבל כוונתי היא לשלוח חלק מסוים ומעולה לירושלים ולישיבות הספרדים ביהוד ישיבת ״שערי ציון״ שמתנהלת תחת פקוחי והדרכתי הישירה. דבר זה חשוב מכמה בחינות כדי להמשיך את שיטת הלימוד של הפוסקים הספרדים… הנני מקווה שמעכ״ת ישים אל לבו לתקן חסרון זה.

גם הרב רפאל עבו היה ער לבעיה ולצורך בהפרדת התלמידים כתוצאה מהמצוקה שאליה נקלעו תלמידי מרוקו בישיבות האשכנזיות. בשובו לארץ הוא עונה לידיד במרוקו: קיבלתי את מכתבך. קשה מאוד להשיב על שאלתך היות שאני רואה שהתלמידים שבאו ממרוקו קשה להם הסתגל בישיבות עם אחינו האשכנזים ויום יום באים אצלי ומבקשים להחזירם מאמרקא ויש אפילו למרוקו. ואם תבוא לפה ולא תכנס לישיבה יקחו אותך לגיוס וחבל שתאבד הלמוד, לזה לעצתי אם תשמע הכית כל הזמן חכה עוד, ואם אסתדר אני בעה׳ בתל אביב רצוננו אני והרב הראשי לסדר בית מדרש למורים ורבנים ספרדים ואז תוכל לבוא בשמחה…

קולות המצוקה הספרדית בעולם התורה נשמעו גם בקונגרס הספרדי העולמי השני שהתכנס באייר תשי״ד בירושלים. מנשה הלוי, נציג אגודת הרבנים הספרדים, אמר: …גדולים ואדירים קמו בשבט האציל של היהדות הספרדית. כהרמב״ם ור׳ יוסף קארו, ר׳ יהודה הלוי אבן עזרא ואבן גבירול והרמב״ן ועוד ועוד. בכל שטחי החיים המדע בהלכה ובמשפט ברפואה ובפרשנות ובפילוסופיה ובשירה. אך לדאבון לבנו ירדנו ואנו נמצאים במדרגות השפל ועל כן היחס אלינו הוא כיחס אל נייטיבס… צירים נכבדים דיברו כאן על הפליה שמפלים אותנו אחינו האשכנזים…

מצוקת הספרדים וקיפוחם, אפלייתם לרעה בפועל בחברה ובמנגנוני השלטון במדינת ישראל החדשה, הובילו להתפרצויות זעם בשנות החמישים, שהידועות בהן היו פרשיית ואדי סאליב והמהומות במגדל העמק. בסוף שנות השישים פרצו לתודעת הציבור ״הפנתרים השחורים״, ובשנות השבעים הודגשה האפליה עם הקמתן של המפלגות העדתיות, אך בעיקר בוטא הזעם בהצטרפותם ההמונית למפלגת האופוזיציה המרכזית שגרמה למהפך השלטוני בשנת 1977. למרות שמצוקת הספרדים בתוך עולם התורה האשכנזי היתה בעלת עוצמה, ובמקרים רבים התבטאה בעוצמה רבה יותר מאשר בחברה הישראלית בכלל, היא התפרצה במגזר החרדי רק באמצע שנות השמונים, עם הופעתה של ש״ס בזירה הפוליטית.

חשוב להדגיש שהמתחים ששררו בין אשכנזים לספרדים בישיבות הליטאיות היו שונים מישיבה לישיבה וכפי שנראה להלן לא התפתח בישיבות דגם אחיד של יחסים בין שני השותפים.

אולם עם גבור ההתפכחות משיכרונה של ההתעמקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית, והמשורר מתעורר מ אשליית התהילה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר׳ דוד אלקאים ״פיוט זה על החכמה והעושר וארך הימים וגו׳ [־־וגומר], והכל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״,  ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יום יום בי מָשְׁלָה, / אהבת חוֹן תחול / יגעה בקרבי להעשיר [הַשְׂכִּילָה,

אם צדק אם עַוְלָה, / אם קֹדש אם חול / אך רק תתעשר, תַּאֲוָתָהּ [הֶעְפִּילָה;

הָרָה וגם חָלָה, / ילדה רִיב כָּחול; / כל אלה קרה כי גאוה בִמְסִלָּה.

יתרון ראיתי לי, / חכמה כנחל;

יָקְרָה מפז אֶצְלי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל;

יגדל כבוד חילי, / תמיד לא אֶתְחַל / ולא אתחלחל.

מכאוב חכמה עלה / על מוח עקול, / הומה מכה בפטיש חזק

 [בחילה;

כל יומם ולילה / רק שָׁקוֹל אֶשׁקוֹל, / התעלית בדמיוני להרבות

[תְּהִלָּה;

בועט מעלה מעלה, / חבתי כַסָּקוּל; / גם כל אלה יד הַגַאֲוָה

הפעילה (שם, עמי 135).

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹף חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִי, / וּלַגֵו שַׂמְתִי­

[לִי מִטְפַּחַת

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו, לצד ההתעלות והאופוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר רד״א הוא היחידי מבין המשוררים היהודים במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה, ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, אשר יובא בהמשך בשלמותו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית – בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם – אותה שפה שהוא כל כך אוהב ומתענג עליה, ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, ״על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו! ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי קולע עוד יותר אופייה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת הקצה והקצירה ולעומת הערבית הקלטית של השירה האנדלוסית, שאותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים, מרוקאים ואלג׳יראים.

וּשְׂפַת אוֹם וְאֻומָּתָהּ / ־ מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה [כְאַוָתוֹ;

וְּׂשַפת עַמִּי קְצָרָתָה, / נֶעֶלְמָה אֲרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ

 [אותוֹ.

שָׂפָה בְטָהָרֳתָהּ, / נְעִימָה בִכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָהּ כָּל נָבִיא בִנְבוּאָתוֹ

עמוד 288