היהודים במרוקו השריפית-אירופה ומרוקו

אירופה ומרוקוהיהודים במרוקו השריפית

מהומות אלו הזיקו הרבה פחות משניתן לשער ליחסים שנתבוננו זה כבר בין מרוקו ־נבלה מעצמות אירופיות. אכן, הפסדם של הנוצרים מחבלת שנאת-הזרים והקנאות יצא בשכר היריבות והתחרות. מרבוט שעלה לשלטון בכוח הרעיון של מלחכלת הקודש, כבלו אל-עיאשי, היה מאושר מאד, ברגעים מסוימים, לשאת ולתת עם האנגלים או ההולנדים ולהצטייד אצלם בנשק כדי למחוץ את יריביו המררוקנים. היחסים בין מרוקו המסוערת בעת ההיא והאירופים לבשו איפוא פנים שונות מאד על-פי הנסיבות, וכמובן, על-פי האישים המעורבים.

ספרד היתה בת-בריתם של הסעדים בעת שאיימו עליהם התורכים. אלג'יריה של הפחוות התלת-שנתיים, שדעתה נתונה לשוד-הים ולמחלקותיה הפנימיות, לא היוותה כל סכנה למרוקו. המשקל-שכנגד של ספרד לא היה בו עוד איפוא כל צורך. יתר על כן, ספרד גירשה את המאורים, רדפה את האיסלאם, כבשה את לאראש ואת אל-מעמורה. בבל זאת, פנה אל-מאמון לספרד ב-1610, כשביקש לכבוש את ממלכת פאס, ומולאי זידאן אמר למצוא בספרד מקלט, כשנאלץ להפקיר את מראכש בידי אבו-מחלי. ספרד, גופה, שהיתה נתונה ראשה ורובה במדיניות האירופית, לא נתנה דעתה כלל על כיבושיה במרוקו, ואפילו לא על הקמת אזורי השפעה כלכליים או מדיניים. היא ביקשה בראש וראשונה להגן על אניותיה באוקיאנוס האטלנטי מפני מעללי שודדי-הים המרוקנים. החל מ-1640 היא לא היתה עוד יחידה בכך: פורטוגל, שנעשתה שוב עצמאית, נטלה שנית את השליטה על מצודות טנג׳ר ומאזאגאן, בעוד שספרד שמרה על סבתה, לאראש ־אל-מעמורה. ב-1661 היתה טנג׳ר חלק מנדונייתה של קתרינה מפורטוגל, שנישאה לצ'רלס השני מלך אנגליה, ועברה לרשות האנגלים.

צרפת, אף שהיתה מעצמה קתולית, מעמדה כלפי מרוקו לא היה דומה לזה של ספרד. שורת האמת מחייבת לומר, כי תפקידה שם היה עדיין מבוטל, ופחות משביקשה לסחור עמה ביקשה לפדות בה שבויים, בהצלחה משתנה. היא היתה מיוצגת תמיד על-ידי קונסולים בני מרסיי, רופאים, שהנסיכים הסעדים פנו אליהם לא אחת, אבל גם הרפתקנים כאנטואן דה סנט-מנדרייה, שהיה מנודה בצרפת, אבל סוכן צרפת במרוקו ובונה נמלים, או פיליפ קסטלאן, אשר בהעבירו משלוח ימי בשביל מולאי זידאן נטל את שכרו בלקחו את ספריית השריף ומטענו. אסונו הוא שספינתו נתפסה בנמל ספרדי, וצרפת והוא נמצאו במצב שלא איפשר להם להשיב את הסחורות שנתפסו. תקרית מדאיבה זאת העיקה שנים אחדות על יחסי צרפת עם מרוקו הדרומית. יצחק איש ראזילי הצליח עם זאת לחתום על חוזה שלום עם השריף ב-1631, ולאחר מכן עם המאורים ב-1635.

לעומת שתי המדינות הקודמות, עמדה אנגליה בקשרי מסחר פעילים למדי עם מרוקו, רשמית באמצעות החברה הברברית, אבל אולי בייחוד באמצעות סוחרים חסרי-מצפון

״interlopers״ , שסיפקו נשק לכל המרבה במחיר, הן למורדים כגון א-סמלאלי והן לשליט החוקי. בכלל, האנגלים נתנו דעתם הרבה פחות על החוקיות שבמעשיהם מאשר על תוצאותיהם המסחריות. אנו רואים אותם נושאים ונותנים עם רפובליקת בו-רגרג בה בשעה ששלחו שגרירים למראכש. היה להם מידע רב על המתרחש במרוקו: סיפורי נוסעיהם או סוכניהם נמנים עם התעודות הטובות ביותר שיש בידנו מן התקופה ההיא. כמו לספרדים, הציק שוד הים להם מאד, והם נקטו מצור ימי ומשא ומתן חליפות.

מכל מקום, הסחר הפעיל ביותר לא נעשה עם אנגליה אלא עם ארצות השפלה. הדבר נבע מחריצותם ומחושם העסקי של הסוחרים ההולנדים, אבל גם מן השנאה לספרד, שהיתה משותפת לבני ארצות השפלה ולכלל המרוקנים. ממשלת ארצות השפלה לא היססה איפוא לספק רשמית למרוקו אניות, חיבֵל, תותחים ואבק שריפה, בתקווה שכל אלה ישמשו נגד ספרד. משפחת פאלאצ'י היהודית שימשה מתווכת בכל העסקים האלה. באנגלים, לא התלבטו ההולנדים בבחירת שותפיהם: הם נשאו ונתנו עם מולאי זידאן כשם שנשאו ונתנו עם המאורים או עם המרבוטים של דילא. אף הם סבלו לעתים משוד- הים: הם שמו מצור על שפך בו-רגרג ב-1651 והטילו על טרומפ ורויטר לארגן סיורים ימיים ב-1654

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר