הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

ארגונים ותנועות נוער יהודיים במרוקו.

בין הארגונים ותנועות הנוער היהודיים, שפעלו במרוקו החל באמצע שנות הארבעים ושהו קשורים ישירות או בעקיפין לסוכנות היהודית ולמוסד העלייה, נמנו " הבונים " – איחוד הקבוצות והקיבוצים ; " דרור " – הקיבוץ המאוחד ; " השומר הצעיר " – הקיבוץ הארצי ; " הנוער הציני " ; " בני עקיבא ", בח"ד – הפועל המזרחי ; בית"ר – חירות.

כן פעלו בקרב הנוער המחלקה לענייני יהודים במזרח התיכון ומחלקת עליית הנוער – שתיהן מחלקות של הסוכנות היהודית. ארגונים אלו הקיפו כמה אלפי בני נוער והתמקדו בחיי החברה והתרבות, לימוד השפה העברית, הכשרת הנוער לעלייה, הפצת הציונות המודרנית ותרבות ישראל.

חניכי תנועת הנוער של " הבונים " היו בעיקר תלמידי בתי הספר התיכוניים של הפרוטקטורט הצרפתי, כלומר בני מעמד הבינוני המבוסס.

תנועת הנוער " דרור " שיוותה לפעילותה אופי אידיאולוגי יותר מאשר " הבונים " כדי לקרב את הנוער לרעיון הציוני הסוציאליסטי.

תנועות הנוער הציוניות החילוניות לא הצליחו למשוך אליהן המונים, ומכמה סיבות : מצד אחד הן סבלו מתחרות ומחוסר תיאום ביניהן, ומצד אחר התנגדו לפעילותן חוגים דתיים שונים, מחשש להפקרות הנוער הדתי.

לעומתן זכו להצלחה רבה תנועות המנוער הציוניות הדתיות, כך, למשל, ל " בני עקיבא " היו בשנת 1950 17 סניפים, ובהם 1333 חניכים פעילים, ובבח"ד ( הפועל המזרחי ) היו 604 חניכים. בשנת 1953 היו לבית"ר ( : חירות " ) סניפים בקזבלנקה וברבאט, ובהם 840 חניכים. 

כל תנועות הנוער נתמכו כספית על ידי מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות, אך בית"ר טענה להפליה מכוונת מצדה. עם עצמאות מרוקו בשנת 1956, ירדה פעילות תנועות הנוער הציוניות למחתרת.

פרעות אוג'ה וג'יראדה

הסכסוך הישראלי הערבי על ארץ ישראל והקמת מדינת ישראל במאי 1948 הביאו להתפרצות של פרעות ביהודים ביום 7 ביוני 1948, הן נערכו בעיר אוג'דה והתפשטו לג'יראדה הסמוכה, ובסיכומו של יום הדמים נמנו 42 הרוגים ( צרפתי אחד ו-41 יהודים ), מהם ערה ילדים ועשרים נשים, נפצעו עשרות.

חיים סעדון מונה שלושה גורמים להתפרצות האלימה :

1 – ההגירה היהודית החשאית ממרוקו לאלג'יריה בדרך לארץ ישראל. לשם כך עברו יהודי מרוקו לאלג'יריה דרך אוג'דה.

2 – לא פעם גרם הסכסוך הישראלי עברי בארץ ישראל לתגובות מסיתות כנגד היהודים, ואף להחרמת המסחר היהודי.

3 – נאום סולטאן מרוקו, מוחמד החמישי, ב-23 במאי 1948, הוא הביע בו הזדהות עם המאבק הערבי כנגד התוקפנית הלא צודקת של הציונים בפלשתינה, ואף קרא ליהודי מרוקו להימנע מכל צעד, העלול להתפרש כתמיכה או אהדה לתוקפנות הציונית שם.

בנאומו ציין הסולטאן, כי יהודי מרוקו נאמנים לו, ולכן אין לזהותם כציונים הנמצאים בפלשתינה

פרעות אוג'דה וג'ראדה היו אפוא תגובה ישירה להקמת מדינת ישראל ולמלחמת העצמאות, שזה עתה פרצה. כל אשר אירע בערים אלה ומצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו היה ידוע לממשלת ישראל ולהנהלה הציונית – ובכל זאת ניתנה להם עדיפות נמוכה לעלייה.

היהודים במרקו הספרדית

בסוף שנת 1948, חיו במרוקו הספרדית כ- 10.000יהודים. בינואר 1956 פורסם סקר של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ולפיו היו אז שם 8800 יהודים : כמחצית בעיר תיטואן – 4500 יהודים, באלקסר – 900, סוק לארבע – 900, ארסולה – 300, וילה נדור – 200, סן חורחי – 200, מליה – 1500, סאוטה – 200.

מצבן הכלכלי של קהילות אלה היה בכי רע : יותר ממחצית מהיהודים קיבלו תמיכה מוועד הקהילות, ובמיוחד מהג'וינט.

מרבית המפרנסים היהודיים היו שכירים, וכמחצית מבעלי המעמד הבינוני היו סוחרים. הייתה גם שכבה קטנה של בעלי אמצעים, שעיקר הונם היה מושקע בנדל"ן ובמסחר.

בתחילת שנות החמישים נוצר שכבה חדשה של בעלי מקצועות חופשיים : רופאים, רוקחים, עורכי דין ועוד.

על פי החוק לא הייתה הפליה כלפי היהודים, אך בפועל היה הדבר שונה. עד שנת 1954 חייב היה המועמד לקבלת משרה ממשלתית להיות מרוקני, ומשנת 1955 – גם מוסלמי.

לכ-100 משפחות יהודיות ( כחמש מאות נפש  הייתה נתינות ספרדית. בחלק מהקהילות היהודיות, כגון באלקסר, נדונו משפטים בין יהודים למוסלמים בפני ה " פחה " ; אך היו עלילות שווא רבות כנגד היהודים, בעיקר בפגיעה באסלאם.

בכל עיר היה ועד קהילה. הוא כלל את נכבדי הקהילות ודאג לאינטרס הקהילה כלפי השלטונות הספרדיים והמרוקניים, וכן תיאם את פעילות הסיוע של הג'וינט. בכל קהילה היו כמה בתי כנסת, אך לא כולם מלאו מתפללים בימי חול.

מעוטי האמצעים ובני המעמד הבינוני רצו לעלות לישראל, אולם חרדו מפני הבלתי נודע בארץ. הרישום לעלייה נפסק בשנת 1955 לפי הוראת משרד העלייה בטנג'יר.

כמעט לא היה אפשר למכור את הרכוש היהודי, משום שהחוק הספרדי הקשוח אסר על העברת הון לחוץ לארץ. המצב הפוליטי החדש, שנוצר עם החזרת הסולטאן למרוקו, לא הקל על כך, והערבים לא רצו לקנות את הרכוש היהודי. הם אמרו זאת בגלוי, שכן האמינו שבקרוב יקבלוהו אף ללא תשלום.

למרות זאת ניתן בחלק מהמקומות למכור את הרכוש בהפסד ריאלי של כ עשרים וחמישה אחוז, ולהעביר את ההון לטנג;יר תמורת עמלות של 1% – 3%.

בספטמבר 1948 מערך פוגרום בעיירה אלקסר רלכביר, ונהרגו בו חמישה יהודים. אולם עד סוף דצמבר 1955 שמרו השלטונות הספרדיים על ביטחון היהודים בצורה סבירה.

למעשה היה מצבם הביטחוני של היהודים שונה מקהילה לקהילה ותלוי ישירות במצב הדמוגרפי במקום מגוריהם, כך, למשל, היו היהודים בטוחים יותר כאשר היה רוב ספרדי במקום מגוריהם, כגון בעיר סאוטה.

התגוררו שם כ -200 יהודים בקרב 68.000 תושבים, ומהם רק 5000 – 6000 ערבים. חמור יותר היה המצב בעיר אלקסר אלכביר ; שם התגוררו 900 יהודים בעיר בת 35.000 תושבים, שרובם – 31.000 – ערבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר