חלוצים בדמעה – ש. שטרית

 

שני מאורעות במחצית המאה ה־19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לארץ־ישראל. במצרים-התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות׳מאני. דבר זה הוליד מיד שמועות כאילו סר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה־רוטשילד עמדו לקנות את ארץ־ישראל מידי הסולטאן. שמועה זו הפיחה תקוה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית־המקדש.

 אמונה משיחית זו היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי, נתן העזתי, ויוסף אבן־צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים. הרעיון בדבר ״מולדת ליהודים״ היה כה מושרש בקרבם, עד כי ב־1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.

כיבוש אלג׳יריה על־ידי צרפת, בצד התעצמותה הימית של בריטניה בים התיכון, הפחיתו את הסכנות מפני שודדי ים ועודדו את העלייה לארץ הקודש. עידוד העלייה געשה באמצעות שליחים שונים שהגיעו מארץ־ישראל וערכו מגביות לטובת תלמידי חכמים שלמדו בישיבות ירושלים, טבריה (קברות רבי מאיר בעל הנם והרמב״ם), צפת, וחברון.

מה שאיפיין את העלייה היהודית באותה תקופה (1840) היתה העובדה שהרבנים לא באו בגפם, אלא עמדו בראש תלמידיהם. חלק ניכר מבין העולים נמשך לטבריה, שזכתה לכינוי ״מקנס דארץ ישראל״. בין הרבנים ותלמידי החכמים שעלו אז והשתקעו בטבריה בלטו המשפחות: אבולעפיה, אוחנה, אלגרבלי, אלחדיף, בהלול, בן־קיקי, זריהן, טולידנו, סבאג (היום שגב) קובי ועוד. כולם חידשו את הישוב הישן בטבריה וצאצאיהם נטלו חלק במלחמת העצמאות והם פרושים כיום בכל תחומי החיים בישראל.

בין קהילות יהודי מרוקו בארץ־ישראל זו שבירושלים היתה הגדולה והחזקה ביותר, וערב מלחמת העולם הראשונה מנתה קרוב ל־2,500 נפש. יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו ונמנו עם מייסדי תל־אביב (משפחות שלוש ומויאל).

גלי עלייה אלה אינם צריכים להפתיע. עוד בראשית המאה. ה־18 פסקו שלושה רבנים-רבי יעקב אבן־צור, רבי יהודה בן־עטאר ורבי שלום דרעי-כי ״אם הוא אומר לעלות לארץ הקודש והיא אומרת לא לעלות-כופין אותה לעלות. אם תעמוד בסירובה תצא בלי כתובתה״.

במאה ה־19 הרחיבו הדיינים משה אלבאז, יקותיאל אלבאז ומתתיה בן־זכדי את הפסיקה הקודמת והם קבעו כי ״האשה וילדיה רשאים לעלות לארץ־ישראל למדות סירוב בעלה״. במאמץ לעודד את העלייה התירו חכמי מרוקו למכור ספרי תורה עתיקים כדי לממן את עלייתם של בני הקהילה לארץ הקודש.

כאשר הקים תיאודור הרצל את התנועה הציונית, חסרו ליהדות צפון-אפריקה שני האלמנטים העיקריים שעודדו את יהודי אירופה להיאסף אל דגלו: התגברות האנטי­שמיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב״משפט דרייפוס״ והפוגרומים ביהודי מזרח־ אירופה. אף־על־פי־כן, יהדות צפון־אפריקה יוצגה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל על־ידי מ׳ אטלי, איש קונסטנטין שבאלג׳יריה. אך במרוקו עצמה קמו האגודות הציוניות הראשונות רק בשנת 1900.

כך, למשל, הרב ליאון חלפון הקים בטטואן את אגודת ״שיבת ציון״. במכתב לתיאודור הרצל מה־28 בספטמבר 1900 כתב חלפון על יסוד האגודה ועל הקמת ספרייה עברית בעירו. חלפון ביקש אז מהרצל לשלוח לו עיתונים בעברית ובלדינו. שבוע לאחר מכן, ב־4 באוקטובר 1900, הודיע הסוחר דוד בוחבוט להרצל על הקמת אגודת ״שערי ציון״ במוגאדור ומסר על הפצת השקל הציוני במרוקו. במרס 1903 קמה בעיר סאפי אגודת ״אהבת ציון״ בראשותם של מאיר בר־ששת ויעקב מורסיאנו.

במכתב בעברית, אך בכתב רש״י (כמנהג רבני צפון-אפריקה באותם הימים), שהיה מופנה אל ״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומו ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל״, כותבים השניים כי הם התוודעו לרעיון הציוני באמצעות העיתונים המליץ והיהודי אך הם הוסיפו: ״עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי־ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה.

 אין איתנו יודע על מה אדניה הוטבעו ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו. והאמן לא נוכל, אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע״י השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה – יתרומם ויתנשא ויקרא בשם ׳ציוני׳ ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה, ייחד כבודו״. בהמשך המכתב כותבים מאיר בר־ ששת ויעקב מורסיאנו כי ״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל, הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבטו יתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהבינגו בינה, איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשלוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית, נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו״. לבסוף, כתבו מורסיאנו ובר־ששת כי הם מינו את הרצל לנשיא כבוד של אגודת ״אהבת ציון״ בסאפי וביקשו ממנו לשלוח להם את תמונתו.

כמצופה, מכתב זה עשה רושם עז על הרצל, והוא הורה לשלוח לסאפי את החומר המבוקש. במכתב מה־19 ביולי 1903, כתב הרצל לבר־ששת ולמורסיאנו כי חשוב שיבואו לקונגרס הציוני הקרוב, יען כי ברצונו להיוועד שם עם נציגי יהדות צפון־ אפריקה. הם ענו כי לא יוכלו לבוא. אך במכתב מה־19 באוגוסט 1903 יצאו מורסיאנו ובר־ששת בתקיפות רבה נגד ״תכנית אוגנדה״. הם כתבו כי ״אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולא תהיה לעם תקומה עוד…״

ברם, פרט לחילופי מכתבים אלה היתה השתתפותם של יהודי צפון־אפריקה בפעי­לות הציונית השוטפת מוגבלת ביותר. אמנם, עוד בקונגרס הציוני ה־4 הודיע הרצל על כוונתו להגביר את הפעילות הציונית במרוקו. בקונגרס ה־5 הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בטנג׳יר, טטואן, פאם, מראקש, מוגאדור, אלגייר, קונסטנטין ותוניס. אך היתה זו פעילות ארגונית גרידא, ללא ביסוס אידיאולוגי. ניכר היה באבות הציונות, שהם לא יחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון־אפריקה, ועל־כן גם לא שיתפו יהדות זו בהכרעות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר