מורשת יהדות מרוקו

ה " בחוּצים "

שבטים אלו נקראו בפי היהודים " בחוצים, כלומר אלה החיים בחוץ, והמוסלמים קראו להם " יהוד אל ערב ". בראשית המאה העשרים עדיין נמצאו שרידיהם מפוזרים בהרי קַביליה, אבל רובם של אלה שנשארו יהודים נעדיפו לעבור אל הערים. סלושץ כותב, שמצא אותם בערים שונות של תוניסיה ואלג'יריה, וגם ביקר במחנות הבחוצים שבסביבות כֵּיף.

 כאן אסף ידיעות על מוצאם מעבר לגבול האלג'ירי, וכן שמע שהם נשבעים ב " סידנא מוסא ". מ. בוג'איה, פקיד מנהל צרפתי, שבילה חלק מחייו בין שבטי הקביליה, מסר בשנת 1928 שורה של פרטים על הבחוצים, ומוצאם לדעתו מברברים מתייהדים.

נוסף על שרידים אחרונים של יהודים אלה, מצא עקבות השפעתם של השבטים היהודיים גם בשטחים שמהם כבר נעלמו כליל. בעקבות סלושץ ובוג'איה הכניסו מ. אַייזנבט ור. ברונשוויג את מושג הבחוצים, הברברים המתייהדים לספרות המדעית.

במה שקדם הראינו כי המושג שח יהודים היושבים " בחוץ " – מחוץ ליישובים – נטבע לכל המאוחר במאה חמש עשרה בשביל היהודים המתגוררים בין הנוודים, או נוודים למחצה. חכם מן המאה השש עשרה הצביע על כך, כי אותם היהודים, שנתשכחו מהם כמעט כל ידיעות על דתם ורק זכרו שהם ממוצא יהודי, ישבו בקרב הערבים בני מרדאס, שהתאחזו באותם החבלים שבהם נמצאו ה " בחוצים " במאה שעברה.

קשה להסכים כי מתייהדים ברבריים החזיקו מעמד דווקא בקרב הערבים. ומה שמפליא עוד יותר, ש ברברים המחוסרים כל תרבות היו דוברי ערבית, וכנראה לא הייתה אך מילה ברברית שגורה בפיהם, כי הרי שום מקור אינו מזכיר דבר מופלא כזה.

הסיפורים על השבטים החופשיים היו תהליכים בין הבריות, יהודים ולא יהודים, מאות בשנים, פשטו צורה ולבשו צורה, קלטו פרטים אקטואלים, קיבלו מקצתם, שינו אחרים, שכחו והשכיחו קווים מסוימים והחליפום באחרים.

מקור מוצאם היה בקרב יהודים שביקשו בדרך זו להרים את כבודם בעיני שכניהם, אבל הסיפורים יצאו לרשות עצמם ועלולים היו לשמש גם נשק נגד היהודים כסיפור בן משעל. במקרים מסוימים אפשר לראותם, במידת מה לפחות, כגורם להתהוות האגדות על שבטים מתייהדים באפריקה, ברברים וכושים.

אנוסי האסלאם.

על שני מקורות של התהוות המסורות על הברברים או סודאנים המתייהדים יש להוסיף עוד מקור שלישי. פחות ברור, אבל לא פחות חשוב. היהודים שנאנסו לקבל את האסלאם. כעבור דורות ראו בהם, או בחלקים מהם, ברברים מתייהדים שחזרו והתאסלמו.

הכפייה לקבל את האסלאם הייתה תופעה שחזרה ונשנתה פעמים מספר החל מזמנו של אידריס, מייסד פאס, ובעקבותיה נכחדה הנצרות הקדומה כליל מן המגרב. על מקרי שמד המוני של עדות יהודיות גדולות וחשובות בימי המייחדים וכן של עדת פאס במאה החמש עשרה נשתמרו רשימות.

אולם כמעט שאין בידינו ידיעות על מה שאירע ביישובים קטנים, ובמיוחד במרוחקים מן המרכזים. הרמזים היחידים הן המסורות החיות בקרב אנוסים אלה לאסלאם. אם להאמין ךתיאורי הנוסעים נשתמרו בקרב אנוסי האסלאם במשך תקופה ארוכה זכרונות מוצאם היהודי, בדומה למצב בקרב המאראנים בספרד ובפורטוגל. בארצות האסלאם יכלו הללו להצביע על מקורם היהודי בגלוי ולשמור על מנהגים יהודיים בלי פחד מפני האינקוויזיציה.

רבים מביניהם המשיכו לעסוק במקצועות יהודיים, והן מלאכות כגון צורפות ונפחות, ונראה שכולם נזהרו מנישואי חוץ עם המוסלמים.

על שרידם של יהודים בנאות תואת שנאנסו להתאסלם קוראים אנו בדין וחשבון של מרדכי אבי צרורו, נוסע וסוחר במחציתה השנייה של המאה התשע עשרה, שניסה לחדש את מסורת המסחר היהודי עם תמבוכתו. הוא מספר על שבט ה " דאגאתון ", החי הצהרה בחסותם של התוארֶג, והידוע על מוצאו היהודי.

בניו אינם מתחתנים עם התוארג, גם מפני שאלה חושבים אותם לנחותי דרגה. אף כי אין ערך היסטורי לידיעות שמוסר סוחר אוהב הרפתקאות זה, שהיה לאחר מכן מדריכו של הסייר הצרפתי המפורסם שרל דה פוקו, אין להתעלם מן העובדה, כי שבריו עשו רושם בספרות המדעית, והם נזכרים כמקור מהימן, במיוחד לאור המקורות המוסרים שבאזור ההוא חיו לפנים יהודים.

פ.גוטייה ובעקבותיו א. לארידו רואים את יהודי גורארה, תואת ותאמנתית כצאצאי ברברים מתייהדים. גם בנאה תוקוראת חיו יהודים אנוסים לאסלאם. לפי תיאור ערבי מן המאה התשע עשרה התייחסו הערבים אליהם כאל נחותי דרגה, ורק במקרים נדירים היו נושאים נשים מבנותיהם.

המושלים היו בוחרים מתוכם את הסופרים והפנקסנים, אבל אף פעם לא זכה אחד מהם להתמנות לקאדי או אימאם. יש להם מסגדים בשכונותיהם ורבים מהם עשירים. לפי גרסה אחת באה ההמרה במאה השמונה עשרה, כשנערה יהודיה להינשא לשייך ערבי ולהתאסלם, בתנאי שכל היהודים ימרו את דתם.

לפי סיפור אחר הביאו היהודים, שהיו הצורפים היחידים באזור, לשייך מתנה יפה מאוד, מעשה ידיהם, ולאות הוקרה הירשה להם להתאסלם. היהודים ניסו לברוח אל צזאב, בו סעאדה או אל תוניסיה, אבל הערבים השיגום וכפו עליהם את האסלאם.

לעומת יחס הבוז שעליו מצביע המקור הערבי, קיימות מסורות אחרות, בוודאי יהודיות, שלפפיהן מוסלמים אלה הם המיוחסים בין תושבי הנאה ולכן אינם מתחתנים עם מוסלמים אחרים ושומרים על מנהגים יהודיים. בסוד הם קוראים לעצמם מהג'רין – שם שלפי כהן פירושו : אלה שגמולם טוב.

שורה של ידיעות על הנושא שלנו מצויה בהערותיו של ל. פֶרו בשולי תרגומו – סיכומו הצרפתי של " כּתאב אל עדואני -, שנתחבר במאה השש ערשה. בספר עמצו מצויה גֶנֶאַלוגיות של תושבי הצהרה, שמוצאם מהיהודים : של אולאד דאוד, של הנאה פרכּן אל יהודי ( דרומה מזרחה להרי אוראס, של היהודים שישבו לפנים בסבכרה, האגדה על הסמבטיון וכדומה. פֶרו מעיר ( בדומה לדבר נֶטֶר, כי בזמנו ( מחצית המאה התשע עשרה ) נמצאים יהודים בין שבטי החנאנשה, הזמוּל והקבילים, יש להם מסורות מסוימות ומנהגים שאותם הם שומרים בהקפדה. וכן שגורות בפיהם תפילות מעטות, אולם לקרוא אין הם יודעים.

כבר בימיו של רבי משה די ליאון היו שערערו על הקביעה שמחברו של ספר הזוהר הוא רשב"י, ואמרו שרבי משה הוא זה שחיברו, רק שניתלה באילן גבוה כדי להרוויח רווחים גדולים יותר מהספר. אולם היו כמובן גם כאלו שהאמינו שמחברו של ספר הזוהר הוא רשב"י ורבי משה די ליאון היה רק זה שהפיצו ברבים. למעשה מחלוקת זו נמשכה למעלה מחמש מאות שנה, ונטלו בה חלק גדולי ישראל רבני

החיבור הראשון שנודע לנו, אשר סותר את ההנחה שרשב"י הוא מחבר ספר הזוהר הוא, ספר בחינת הדת אשר חיברו רבי אליהו דילמדיגו בשנת רנ"א. בספרו זה הוא מונה מספר טענות נגד קדמות הזוהר, כגון , אילו רשב"י היה מחברו, היה צריך בתלמוד למצוא איזה משנה או ברייתא מספר הזוהר, כפי שמצינו בספרים אחרים. טענה נוספת היא שבספר הזוהר מוזכרים אמוראים שחיו אחרי רשב"י ועוד טענות.

כנגדו יצא יש"ר מקנדיא בספרו " מצרף לחכמה " בה הוא סותר את טענותיו של רבי אליהו אחת לאחת. אולם זמן קצר אחר פרסום " המצרף לחכמה " יצא רבי אריה די מודינא גם הוא מאיטליה, להוכיח שאכן דברי רבי אליהו דילמדיגו נכונים וראיותיו של יש"ר מקנדיא אודות קדמות הזוהר הינן קלושות ביותר. חיבורו " ארי נוהם " מהווה ביקורת חריפה נגד תורת הקבלה בכל ונגד ספר הזוהר בפרט.

כנגד ביקורתו של רבי אריה יצאו הרמח"ל, בספרו " חוקר ומקובל ", ורבי אבי עד שר שלום, בספרו " אמנות חכמים " להגן על קדמות ספר הזוהר. הם מפריכים את טענות הסרק של רבי אריה די מודינא ומוכיחים בראיות מוצקות את קדמות הזוהר

ספרו של רבי אריה " ארי נוהם " נכתב בשנת שצ"ט – 1638 -, אולם הדפסתו נתאחרה עד לשנת ת"ר – 1840 -. זמן קצר לאחר צאתו לאור יצא נגדו המקובל רבי יצחק אייזיק חבר, מבית מדרשו של הגאון מווילנא, בספרו " מגן וצינה ". המחבר דן בעיקר בשאלת הזוהר ומשיב בפרוטרוט על טענותיו של רבי אריה ונגד טענות אחרות.

נגד ספא " ארי נוהם " נכתבו שני ספרים " אימת מפגיע על האר"י, לרבי אליהו בן אמוזג ו " אימת מפגיע על הארי הנוהם " לרבי משה סופר. בין המתנגדים לקדמות ספר הזוהר מוצאים אנו גם את ברי יעקב עמדין, אשר בספרו " מטפחת ספרים " תקף הוא את ספר הזוהר קשות. בתקופתו רבו חסידי שבתאי צבי ימ"ש, שביססו את עיקרי אמונתם ביסודות הקבלה. רבי יעקב עמדין במסגרת מלחמתו בשבתאות ובעיקריה תקף גם את ספר הזוהר, אולם מתוך הסתייגות וזאת משום שהוא עצמו האמין בקדושת הספר הזה ובמחברו.

מחלוקת זו בדבר מחברו של ספר הזוהר נמשכה, כאמור, עוד מאות בשנים. כאן עמדנו על קצה המזלג אודות האישים שלקחו בה חלק. עיקר טענותיהם של המצדדים ושל השוללים. הנוטים לכאן או לכאן התבססו על תעודה היסטורית חשובה שהובאה לראשונה בספר היוחסין של ברי אברהם זכות, ואשר בה מסופר על רבי יצחק דמן עכו שיצא לספרד לברר את אמיתות השמועות בדבר ספר הזוהר ומחברו. רבי יצחק נפגש עם רבי משה די ליאון זמן קצר לפני פטירתו וכן אישים נוספים המפורטים בתעודה זו. וזה לשון התעודה.

בשנת ס"ה היה רבי יצחק דמן עכו בנבארה, באישטלייא ובטוליטולא, והוא הלך לספרד לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר  הזוהר אשר עשה רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו במערה אשרי הזוכים לאמתתו  באורו יראו אור. ואמר לאמתתו, מפני שזייף מקצתו אשר זייף. ואמר שקבל, כי מה שנמצא בלשון ירושלמי האמין כי הם דברי רבי שמעון, ואם תראה בלשון קודש האמן כי אינם דבריו רק דברי המזייף, מפני שהספר האמיתי הוא בלשון ירושלמי כולו.

וזה לשונו, ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים ישאבו ממקור העליון המעיין המשפיע בלתי מקבל בשכמל"ז, רדפתי אחריו ואשאלה את התלמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה אשר לא נתנו ליכתב ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר, ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונת, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

שמעתי אומרים לי על שאלתי, כי הרב הנאמן הרמב"ן ז"ל שלח אותו מארץ ישראל לקטלוניא לבנו והביאו הרוח לארץ ארגון ויש אומרים לאלקנט, ונפל ביד החכם רבי משה די ליאון, הוא שאומרים עליו רבי משה די וואד אל חג'ארה. ויש אומרים שמעולם לא חיבר רשב"י ספר זה, אבל רבי משה זה היה יודע שם הכותב ובכחו יכתוב רבי משה זה דברים מופלאים אלה, ולמען ייקח בהם מחיר גדול כסף וזהב רב תולה דבריו באשלי רברבי לאמור , מתוך הספר אשר חיבר רשב"י ורבי אלעזר בנו אני מעתיק לכם דברים אלו.

ואני בבאי ספרדא ואבא, אל עיר ואלדוליר אשר המלך שם ואמצא שם לרבי משה זה ואמצא חן בעיניו וידבר עמי וידור לי וישבע לאמור, כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם לא הספר הקדמון אשר חיבר רשב"י אשר הוא היום בביתי במדינת ישיבתי היא אוילה בבואך אלי שם אראך. ויהי אחר הדברים האלה נפרד ממני וילך ברי משה זה אל עיר אריבאלו לשוב אל ביתו לאוילה ויחלה באריבאלו וימת שם.

המחלוקת עוד נמשכת , והתעודה עוד ארוכה, אך הסיום אומר הכול.

" אמנם נתחדש לי עניין, כי אמרו לי תלמידים שראו איש זקן ושמו רבי יעקב, תלמיד מובהק של רבי משה אשר היה אוהבו כנפשו, שהיה מעיד עליו שמים וארץ, שספר הזוהר אשר חיבר רשב"י.

              סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

אין ספק, כי היהדות שקיבלה את פני אלפי הגולים הספרדיים, שהתדפקו על שערי מרוקו, הייתה יהדות מדולדלת ומוחלשת על ידי מעשי טבח והמרות דת באונס. כך למשל ב 1438 פונו היהודים מפאס הישנה או " פאס אל באלי ", לאחר שהתגלה קברו של מולאי אידריס, הקדוש הפטרון של העיר, ואולצו להתגורר ברובע מיוחד במללאח, שנמצא לא הרחק מהארמון המלכותי, ב 1465 סבלו יהודי פאס מפרעות קשות אחרי רציחתו של אהרן בן באטאס, הווזיר היהודי הכול יכול של הסולטאן עבד אל-חאק.

הרושם המתקבל מקריאת המקורות הערביים הוא של עיר שכל תושביה היהודיים נטבחו, עד האחרון שבהם, כמה שנים בלבד לפני 1492, שנת הגירוש.

עם התחדש היישוב היהודי בעיר, אין אנו יודעים כיצד הדבר קרה, לא היו יהודי פאס במצב שבו יכלו לבטא הסתייגות, ולו הקטנה ביותר, מפני כניסת גולי ספרד לעירם, בניגוד, למשל, ליהודי רומא ואפילו ליהודי מרכש. נהפוך הוא, בהתחשב בוותק יחסיהם עם יהודי אנדלוסיה וקסטיליה, ובהתייחס לשבריריות מעמדם שלהם, יש להניח שהגיבו בחיוב על הגעת המגורשים, שהצטיירו בעיניהם כתגבורת אנושית ורוחנית חשובה ביותר, מה עוד שזכו לגיבוין של הרשויות שפתחו את שעריהן בפני המגורשים.

נוסף לכך, נראה היה שהמגורשים קנו לעצמם מקום נכבד בקרב התושבים,  לא רק בשל הרמה האינטלקטואלית  הגבוהה ביותר של מנהיגיהם, אלא מחמת מספרם הרב, עד כדי כך שהפכו לרוב ביותר מאשר מקום אחד.

זה היה ללא ספק המצב במרכזים העירוניים הקטנים של צפון מרוקו, כמו תיטואן, אל עראיש, שאפשאוון, באדיס, אל קצר אל-כביר, סלא ורבאט. זה היה המצב כנראה גם בתלמסאן, וקרוס לוודאי גם בפאס, לאחר המגיפה שעשתה שמות באלפי תושבים ומגורשים בשלהי המאה ה- 15.

ואכן, כל המקורות הלא עבריים שבידינו מאשרים את העליונות הדמוגרפית והחברתית של היסוד הספרדי על היסוד המקומי

חברים יקרים

אני מציג את ספרו השני של מר עוזיאל חזן, יליד מרוקו, נולד בשנת 

1945, התחנך בקיבוץ " רשפים " שבעמק בית שאן בחברת ילדים עולים.

בגיל 14 עזב את הקיבוץ ושב לבית הוריו בעיירת הפיתוח קרית גת, עד לגיוסו לצ.ה.ל לחיל הים.

עבד שנים רבות עם נוער שוליים.

בוגר אוניברסיטה העברית. עורך דין במקצועו. בשנת 1979 שב למארוקו לבקר באתרי ילדותו. הוציא לאור קובץ סיפורים בשם " נביחות אל ירח כבוי " המתאר דמויות של יהודים במרוקו. 

היה לי הכבוד לפגוש אותו בהכנסת ספר תורה עתיק של משפחת כנפו

למרכז מורשת יהדות מרוקו אשר בירושלים. 

התוודעתי לכל ספריו המופלאים, ומסרתי רשימה מה יש לי ברשותי בספרייתי הענפה, והוא מיד נענה ושלח לי את החסר. 

בין ספריו אמנה את 

1 – בוא אלי לאיטמשליל

2 – מבחן החלב

3 – ארמנד – שמוצג כאן

4 – אל שלגי האטלס                                                          

5 – ילדי הנמל

ועוד….

מי אשר מעוניין לרכוש מספריו, אשמח לעזור ביצירת קשר עם מר עוזיאל חזן

שבוע טוב חברים

ביוזמתה ובעידודה של מדריכת התיירות ענת לוי-כהן, אני מביא כאן בפניכם את סיפורו של חנניה לוסקי ז"ל

את האיש לא הכרתי באופן אישי ולא ראיתיו מימי. 

את כל המובא כאן נמסר לי על ידי ענת לוי, היא שהכירה אותו אישית במסגרת נסיעותיה הרבות לארץ מארוק והיא המביאה כאן את סיפורו ואת תמונותיו ולכן אתן למלים שלה לספר אודות האיש מיהודי מראכש. 

להלן מייל שקיבלתי מענת היום : 

קברו של חנניה לוסקי ז"ל

 (א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: 
(ב) כִּי אִם-בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:
(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ: 
(ד) לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם-כַּמּץ אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: 
(ה) עַל-כֵּן לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים: 
(ו) כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תּאבֵד:

ענת לוי כהן