ארכיון יומי: 7 בדצמבר 2012


ממזרח וממערב-כרך ו'-ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.ממזרח וממערב כרך ו

מגורשי ספרד ופורטוגל שהגיעו בנדודיהם לארצות האימפריה העות׳מאנית מצאו בהן מקום מפלט, ולאנוסים שבהם ניתנה האפשרות לחזור ליהדות בגלוי. בתורכיה, לשם הגיעו מרבית המגורשים, מצאו קהילות מאורגנות והסתפחו אליהן, או שיסדו קהילות חדשותי.

 חלקם ראו את שהייתם בתורכיה כזמנית בלבד, עד לעלייתם לאp ישראל. בולטים ביניהם ר׳ יוסף קארו, ר׳ ישראל די קוריאל, ר׳ לוי בן חביב, ד׳ יעקב בירב ועוד. אחרים כמו ר׳ יצחק קארו ור׳ יוסף גרסון, יצאו את תורכיה, אך לא ידוע אם הגיעו לארץ ישראל.

 שאלה אחת שלא נחקרה עדיין בשלמות היא יחסם של הגולים הללו לארץ ישראל. האם ראו את הגירוש מספרד ומפורטוגל כסמל לקץ הגלות והתחלת השיבה לארץ ישראל, או רק כשלב נוסף במסכת הצרות שבאו על עם ישראל מאז נאלץ לגלות ממולדתו\. במאמר זה אבדוק את גישתו של ר׳ יצחק קארו לארץ ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי מובהק באחד מדרושיו.

רבי יצחק קארו ( דודו של מרן רבי יוסף קארו )  היה בין המגורשים מפורטוגל בשנת 1497. בהקדמה לספר דרושיו, ״תולדות יצחק״, מתאר ר׳ יצחק את נדודיו, תלאותיו וסבלו הרב עד הגיעו לתורכיה.

כלשונו: ״וברחתי לארץ תוגרמה לעזרה ובעוונותי עברו ראשי, הלכו לבית עולמם כל בני הזכרים, גדולים וקטנים, תוארם כבני המלכים״. עוד מוסיף ר׳ יצחק בשיר המחובר לסוף ההקדמה: ״מתו בני, איך אזכר עוד, וזמן הבנים שחק, ואעש לי שם אחרי מות טוב מבנים הוא לא נמחק, בפשט ודרש על התורה בו יזכירוני ממרחק, עיקר תולדותי הוא ספרי על כן נקרא תולדות יצחק״

עיקר עיסוקו של ר׳ יצחק היה בתורה, הן בפרשנות מקראית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדרושיו, והן בהלכה ובפילוסופיה! אך גם בקבלה שלח ידו, כמנהג רוב חכמי דורו". הגותו מושפעת יותר מן הזרם הפילוסופי הרציונאלי ופחות מן הזרם הקבלי.

בניגוד למקובלים מובהקים, שהסבירו את מעלת ארץ ישראל על פי סודות הקבלה והסימבוליקה הקבלית, עוסק ר׳ יצחק במשמעותה של ארץ ישראל מצד התועלת שהיא מביאה לאחר המות בתחום האישי־הרוחני, וממנה לתועלת הלאומית.

״הדבור הזה במה שמועילים ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש אחר המוות״היא כותרתו של הדרוש המוקדש לשבח ארץ ישראל ומעלתה, בתוך קובץ דרושיו של ר׳ יצחק בכתוב יד, המכונה ״חסדי דוד״. הדרוש מדגיש את מעלתה של ארץ ישראל ״אחר המוות״, ולא את יתרונות הישיבה בה. דברים נוספים ברוח זו פזורים גם ב״תולדות יצחק״.

הדרשה הנמצאת ב״חסדי דוד״ מיוחדת בכך שאינה מדגישה את מעלות אח ישראל במימד הלאומי ו/או המשיחי, המדיני והארצי של השיבה מן הגלות, אלא את התועלת הפרטית שמשיג כל אחד מישראל מעצם שהייתו בארץ ישראל, קירובו אל האושר הנצחי המוחלט, שהוא ההצלחה האנושית האחרונה ותשלום ־שכר לעתיד לבא בעולם הבא.

המחבר מפנה את דבריו לתועלות המגיעות סן הקבורה בארץ ישראל כמקום התחייה לעתיד לבא. הדגש הוא על הקשר המיוחד בין עם ישראל וארץ ישראל לאחר המוות, ולא על הקשר הארצי-הזמני. משלוש בחינות, סבור ר׳ יצחק, עולה אח ישראל על שאר הארצות:

  1. השפעת הארץ על המתים הקבורים בה,
  2. מצוות השמיטה המיוחדת רק לארץ,
  3. היותה לב העולם.

כל אחת משלוש בחינות אלו בנפרד נמצאת כבר במקורות, אולם לפני ר׳ יצחק לא קשרו אותם יחד, ובעיקר: לא קשרו את הקבורה בארץ לשתים האחרות.

כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה

אלה שייסדו את אליאנס הכירו את הבעיה עוד בטרם נוסדה החברה. רק אליאנס יכולה היתה לגייס כסף כדי לפתוח דרך להקמתו של בית ספר בעיר תיטוואן, אותו הם ייסדו

אוו ואש יקדר יתתקייץ באיין לוואלדין די מאהוסי עשירים יכללפו עלא ראשהום ואחד לכלאץ שי מרראת עאלי בזזאף, לוכאן אממא כאנו יפהמו לבאלור דתעלימא די כא יתנעטא לולאדהום ולפאיידא די יכררגיו מנהא עלא טול עמרהום?

מנחית אתסגילית בדרארי לאלייאנס עארפית באיין קבדית אטריק למכייר באש יתלחק מקצורהא.

אדורות די דאזו שי מנורא שי עלא לבאנקוס דסקוילא ודי תעללמו פיהא אתעלימא אללוולא, הומא דורות קאריין, פאהמין למלזום עליהום ולחק דיילאהום, דורות די כא יעמלו אונור אליהוד אללגנס דייאלהום וללאלייאנס, למשל דייאלהום, הווא אררהט למכייר באש נקדרו נכתתרו אססגל דססקולאת דייאלנא.

באש יתמעששאו האד אסקוילאת כאן כא יחדאז מעללמין עלא ועלם להאד אססגיל.

באש יכונו ענדהא מעללמין די כא יקדרו יעללמו מליח ומן קלבהום, "לקומומיטי סינטראל" ואסק יעללמהום מן ענדו.

פעאם 1868 פאק פפאריז ואחד אסקוילא לללמעלאמין, ופעאם 1880 למכזן דלפראנסים עקלהא באיין הייא סקוילא דצלאח דלעאממא. פיהא שי מייא דדרארי מכטארין ומלאיימין מן למכיירין דססקוילאת דיאלהא דששרק כא יתעללמא לחכמה דתתעלים די יתחדאז, עלא ייד מעללמין מכטארין מן למכיירין דלוניברסיטי די פראנסייא.

בשנת 1862. ב-1864 נפתח בית ספר אחר בעיר מערבית אחרת – טנגייר ובשנת 1865 נפתח בית ספר בעיר בגדד.

באותה עת ייסוד של בתי ספר של אליאנס רק הלך והתעצם והיום יש בתי ספר בבולגריה, בתורכיה של אירופה ובתורכיה של אסיה וזה מגיע גם לחלב שבסוריה, בגדד, מוסול, מצרים, טוניס ואלגייר. הם התחילו לייסד גם בתי ספר ברומניה ואף התקדמו לעבר פרס ותימן.

חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן

הכתובה המאויירת במוגדור – דוד בן שושן ואשר כנפו

הכתובה המאויירת הידועה הראשונה ממוגדור היא משנת 1789. אך רק במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, אני עדים ללידת מסורת מיוחדת ליהודי מוגדור: איור הכתובה. שני אמנים בולטים הם נציגיה של מסורת זו, רבי דוד אלקיים 1850 – 1941, ויצחק דוד קנפו 1912 – 1979

בעיני האמן-המשורר יצחק קנפו, רבי דוד אלקיים, היה המורה – מתווה הדרך לאמנות מיוחדת זאת של איור הכתובות, ואכן רבי דוד אלקיים היה מודל לחיקוי לאמנים רבים מאוחרים יותר, כמו יוסף שרף שצייר כתובות רבות, ואעיש ואזאנה, נסים בן שבת, יוסף עטר ואחרים. יצחק קנפו נתן תנופה חדשה לאמנות הכתובה בכך שרענן את הציורים, גיוון את המוטיבים והתאים אותם לשמותיהם ולאישיותם של בני הזוג.

המוטיבים של הכתובה במוגדור.

העיטורים כוללים מוטיבים קישוטיים שונים. אחדים מתקשרים לסיפור המקראי, ואחרים לסימבוליקה דתית. הכתר ועליו המלים ״כתר תורה״ מכתיר את התורה על נישואי בני הזוג, ונותן להם כבוד מלכים. מוגדור של המאה התשע-עשרה הייתה תחת השפעת אנגליה. אין פלא, איפוא, שהכתרים מזכירים את כתר מלכי אנגליה. השער הוא המוטיב הארכיטקטוני העיקרי של הכתובה והוא מזכיר את הפסוק: ״ויהללוה בשערים מעשיה״(משלי 31, 31). נציין שבזמן העתיק, הסכמים וחוזים היו מתבצעים בפני עדים בשער העיר. הכתובה הנקראת ברבים, היא אולי המשך של מסורת עתיקה זו.

שני העמודים המלכותיים מזכירים את שני שערי מקדש שלמה – יכין ובועז. באחת מהכתובות של רבי דוד אלקיים העמודים מקושטים בפרחי שושן. נזכיר כי גם במקדש שלמה העמודים קושטו בפרח שושן (מלכים א, 7-19). העמודים, ומעליהם וילונות בצורת חופה, מסמלים את הבית החדש שמקימים בני הזוג.

שתי הידיים, אחת של גבר ואחת של אישה, הלוחצות זו את זו, כשטבעת נישואין בולטת על אצבע האישה, מסמלות את הזוגיות וההרמוניה בין בני הזוג.

ראשי התיבות של שמות בני הזוג, תמיד באותיות לטיניות אצל רבי דוד אלקיים, המצויירות בתוך מסגרת מיוחדת, הן לפעמים נפרדות ולפעמים משולבות אחת בשניה.

אצל יצחק קנפו, בפסוק הפותח של קריאת הכתובה יש לעתים קרובות הבלטה של האותיות ב מתוך המילה ׳בסימנא׳ ו מ מתוך המילה ׳מעליא', יתכן שהתכוון לבית מקדש ואולי לבית משפחה.

פרוכות קטיפתיות וסרטים מעוטרים בפסוקים תורמים לא מעט להוד ולהדר של האיור. לפעמים פרוכות אלו מסמלות את החופה שמתחתיה עומדים בני הזוג. לעתים קרובות משתמשים האמנים במוטיבים פרחוניים. מוטיב הגפן מופיע רבות, שהרי בית ישראל משול לגפן ה׳: "כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל׳(ישעיהו 5-7). הגפן מסמלת גם את הפוריות ושילובה עם ציור זיתים מזכיר את הפסוק: ״אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהלים 128-3). יוצאי מוגדור בישראל מציינים את שובם לארץ אבותיהם על ידי זה שהם מציירים את שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל.

דגלים מעטרים לעתים את הכתובות, כי יהודים רבים ממוגדור היו קונסולים של מדינות שונות. כך בכתובה מ־ 1869, דגל אמריקאי מופיע במלוא הדרו, כי אבי החתן שימש כסגן-קונסול ארה״ב. עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ב -1912 מופיעים זה מול זה דגלי צרפת וישראל. בכתובה מ- 1907 רבי דוד אלקיים רואה בעיני רוחו את הדגל היהודי ומצייר עליו כפיר אריות זהוב על גבי רקע ירוק ומוסיף את הכתוב: אריה יהודה.

בכתובה מ-1927, הדגל היהודי הוא גירסה עתיקה של דגל ישראל: שני פסים כחולים וביניהם פס לבן, ועל הפס הלבן מגן דוד זעיר. בהמשך, אמנים נוספים, (יוסף שרף, אלברט אלמוזנינו, אשר כנפו), ציירו את דגל ישראל בכתובות שעיטרו.

ירושלים מופיעה לעתים בין העיטורים, שהרי החתן ביום חתונתו נשבע שלא לשכוח את ירושלים. ציורי ירושלים מסמלים גם את הריבונות על ירושלים. לפעמים על רקע ציור ירושלים מופיע גם אריה יהודה. ציורי בני אדם, אינם מקובלים בכתובות בגלל האיסור ״לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה״, אולם, מעניין לציין כי בכתובה משנת 1868 אמן אלמוני צייר פני איש ופני אישה. לאיש שש כנפיים כמו בחזון ישעיהו (ו-6) ולאישה גוף לביאה עם כנפיים. בכתובה מ־1869, ככל הנראה יצירתו של אותו אמן, אין רואים אלא פני איש ואישה, שניהם עם זוג כנפיים מוטות לאחור. אבל שתי דוגמאות אלו הן יוצאות דופן. לעתים, נמצא ציורי צפורים. במיוחד יונים. היונה עם עלה הזית במקורה, שהביאה לתיבת נח את בשורת סוף המבול (בראשית, ה-11) מסמלת את השקט והשלווה. ציורי דגים מסמלים פוריות (שם, א־23) ומביעים תקווה כי לזוג החדש יוולדו צאצאים רבים.

קרן השפע, הנבל, תשמישי הקדושה, הם מוטיבים נוספים שאפשר למצוא בכתובות ממוגדור. בכתובה של כהן. מופיעים ציורים של כלי בית המקדש. בכתובות מאוחרות יותר נמצא ציורים של שנים-עשר השבטים ושל המזלות.

" בסימנא טבא ובמזלא יאיא ובנחשא מעליא: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה': יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה-חי׳ל באפרתה וקרא-שם בבית לחם: ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת״. אלה הפסוקים המושרים לפני קריאת הכתובה והם מהווים עיטור המקיף את הכתובה בכללה. לפעמים תתווסף ברכת הכהנים: ״יברכך ה׳ וישמרך, יא­ר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום". הטקסט של הכתובה מופיע במרכזה. מלבד קטע הפתיחה הקבוע, פסוקים שונים מן התנ״ך יעטרו את הכתובה.

בכתובות אחדות, מופיעים קטעים מתוך ״אשת חילי, הפרק המסיים את ספר משלי. פסוקים אחרים מאותו ספר מעלים על נס את האישה: ״יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך(משלי, ה־18).

פסוקים אחרים מביעים איחולים לאושר ולאורך ימים או לפוריות מבורכת: ״ראה חיים עם אשה אשר אהבת (קהלת, ט-9), ״ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם״(משלי, ג-4), ״כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך (שם, ג־2), ״אשתך כגפן פריה״(תהלים, קכח-3) ״וראה בנים לבניך״(שם, שם-6), ״תחת אבתיך יהיו בנין־(שם, מה­דו).

הכיתוב"כתר תורה" או"שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ (שם, טז-8) מדגיש את קדושת הנשואין.

זכר ירושלים גם הוא נוכח בפסוקים : " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי " ( תהלים, קלז, 5-6 ), : יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך " תהלים קכה -5 " …עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים….קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה " – ירמיהו 10-33 11-33. 

לרוב, הכתב הוא כתב צפון אפריקאי הנקרא חצי קולמוס, מלים אחדות כמו שמות בני הזוג או סכום הכתובה, מובלטות על ידי כך שהן נכתבות באותיות מרובעות אשוריות.

לפעמים נהגו לשנות מלים כדי לא ליצור צרופים של שם הוויה. כך ׳יהודה׳ נכתב לפעמים יודה׳ ולפעמים ׳יאודה. חתימות העדים הן מעשה אמנות בפני עצמו ואפשר ללמוד מהן מי היו רבני מוגדור שכיהנו בתקופות שונות: רבי יוסף אלמליח, רבי אברהם קוריאט, רבי יוסף בן עטר, רבי אברהם בן שושן, רבי דוד כנאפו, רבי מרדכי זעפרני, רבי ­יהודה בן עבו, רבי יעיש סויסייה, רבי אהרן חסין, רבי דוד סירירו ואחרים.

יש והחותם של הרבנות יוטבע בתחתית הכתובה. לימים יתוספו בכתובות תמונות בני הזוג ובולי-מס. הכתובות הראשונות לא היו חתומות על ידי מבצעיהן גם רבי דוד אלקיים לא חתם על הכתובות הראשונות שלו. בהמשך הוא חתם DE או D.N.E (דוד נסים אלקיים) לבסוף היה חותם D. Elkai'm או David Elkalm Mogador. יצחק קנפו היה חותם בשמו המלא או הסתפק בחתימה I.D.K .

לבסוף נזכיר כי המנהג דרש שהכתובה תימסר למשמרת לאם הכלה לאחר קריאתה. אצל משפחות רבות נהגו שלא להוציא ולא להראות את הכתובה בשנה הראשונה לנישואין. בתולדות האמנות זהו מקרה נדיר של יצירות שנעשו על מנת שתהיינה מוסתרות. רק אחרי שבני מוגדור עזבו את עירם ליעדים שונים, הם נזכרו באוצרות האמנות החבויים במגירותיהם. הקנאות הזאת בהחבאת הכתובות, היא ששמרה עליהן ואפשרה לנו להנות מאחד הביטויים האמנותיים הנשגבים ביותר של העולם היהודי.

Tehila le David.R.D.Hassine

ר דוד חסין תהלה לדודTehila le David 

Poemes de David ben Hassine

Le chantre du judaisme marocain 

En marge de ces gagne-petit, quelques individus privilegies monopolisent les grandes affaires. Moulay Ismail compte parmi ses fournisseurs et creanciers des hommmes d'affaires richissimes de Meknes: Yossef Maimaran, son conseiller influent, que l'historien Hayyim Hirschberg compare a Colbert, le grand ministre de Louis XIV! A sa mort, son fils Abraham, qui exporte la cire marocaine en Espagne par bateaux entiers, le remplace, et devient le "grand checq des Juifs de tout le royaume et favory du Roy", percepteur general de la jizya, une sorte d'intendant general du Palais, ainsi que le conseiller ecoute et 1'intermediate du sultan dans toutes ses negotiations avec les nations europeennes. 

 Son gendre Moshe Ben 'Attar, qui brasse de grandes affaires avec l'Europe, jouit egalement d'un grand credit aupres de Moulay Ismail, et signe en son nom un traite de paix avec le roi d'Angleterre. 

 Sidi Mohammed Ben 'Abdallah  1757 – 1790 utilise lui aussi les services de negotiants juifs, originaires de Meknes pour la plupart. II accorde a son conseiller Moshe Ben Maman le monopole de la vente de la cire et des cuirs marocains. 

 A la mort de Moshe Ben Maman, en 1763 David Ben Hassine pleure ce protecteur charitable ce "grand prince d'Israel "

 

 

 

127 – דמעה תרדנה עינינו

 

 קינה אל הלקח החכם השלם המרומם רב החסד כבוד מורנו הרב רבי משה בן מאמאן זכרו לחיי העולם הבא, שנכנס גוי אחד לביתו בהיותו יושב לבדו ותקע סכין בבטנו, השם ינקום נקמתו. סימן דוד בן אהרן בן חסין

 

דמעה תרדנה עינינו / כי גדול כים שברנו

נפלה עטרת ראשנו / אוי נא לנו כי חטאנו

 

והתבוננו קראו נא / למקוננות ותבואינה

מספד מר עשאו וקינה / כי קול נשמע : " אך שדדנו ? "

 

דעו נא גולת אריאל / כי בחרי אף גדע אל

שר וגדול בישראל / " בצלו נחיה " אמרנו

 

בחכה לויתן עלה / בארז שלהבת נפלה

בישראל כבוד גלה / כלנו כצאן תעינו

 

רגזו נשים שאננות / בנות בוטחות ועדינות

יתומים וגם אלמנות / דמי אליו אל תתנו

 

אבד חסיד מן הארץ / נאה מקים ודורש

גבור לעמוד בפרץ / חיל וחומה היה לנו

 

העניים האביונים / ספדו מספד מר כרננים

המלביש אתכם עדנים / אנה פנה ונבקשנו

 

רב חסד עושה ומעשה / מלביש ומנעיל ומכסה

מי לנו גדול ממשה / נשיא אלהים בתוכנו

 

ראשי אעולל באפר / איה שוקל איה סופר

רץ כצבי וכעופר / לעשות את רצון קונו

 

נבער כל אדם מדעת / תצל כל אזן שומעת

את הרעה הנוגעת / הזאת הבאה עלינו

 

באצבעותיו עשרה / טרח ויגע בתורה

במקרא משנה וגמרא / על אלה חשכו עינינו

 

נשמתו מסר בחבה / כמיתת רבי עקיבא

כך עלה במחשבה / צדיק הוא וצדיק דינו

 

חשכו רואות בארבות / לסרון חמדת לבבות

בשוקים וברחובות / שם ישבנו גם בכינו

 

סף מגן גבורים נגעל / לשברו לא נמצא תעל

נאום הגבר הקם על / לקחו אל ואיננו

 

יתר לבנו יחרד / על צדיק פלאים ירד

כבודו ממנו נפרד / נהפך לאבל מחולנו

 

נפשו נשמתו ורוחו / על משכבותם ינוחו

בתוך גן עדן ישמחו / יתענגו יתעדנו

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-LA PSYCHOSE DES DÉPARTS

Yigal Bin-Nun 
Universite de Paris VIII

www.tribunejuive.info

Les raisons politiques et culturelles du depart des juifs du Maroc

Par Yigal Bin-Nun, Universite de Tel Aviv

 nov 2012  par webmaster 

Les raisons pour lesquelles les Juifs du Maroc quitterent leur pays natal sont diverses. Cependant, elles ont toutes un rapport avec les inquietudes concernant un avenir confiant dans le Maroc independant. Ce pays, sorti du colonialisme, avait une longue tradition ou l'islam constituait le noyau de sa civilisation. Il posait ainsi d’emblee un probleme d'incompatibilite avec l'eventuelle possibilite d'integrer dans sa societe une minorite juive. Malgre les innombrables declarations d'apaisement, la classe dirigeante marocaine etait relativement consciente de ce probleme, que les pays laiques en Europe occidentale avaient tente de resoudre avec un certain succes. 

Les raisons pour lesquelles les Juifs du Maroc quittèrent leur pays natal sont diverses. Cependant, elles ont toutes un rapport avec les inquiétudes concernant un avenir confiant dans le Maroc indépendant.

Ce pays, sorti du colonialisme, avait une longue tradition où l’islam constituait le noyau de sa civilisation. Il posait ainsi d’emblée un problème d’incompatibilité avec l’éventuelle possibilité d’intégrer dans sa société une minorité juive. Malgré les innombrables déclarations d’apaisement, la classe dirigeante marocaine était relativement consciente de ce problème, que les pays laïques en Europe occidentale avaient tenté de résoudre avec un certain succès. 

L’émigration juive après l’indépendance du Maroc s’effectua clandestinement entre 1956 et septembre 1961. Ce n’est qu’après ce qu’on appelle « l’accord de compromis » conclu entre Israël et Hassan II que commença l’évacuation de la communauté entre le 28 novembre 1961 et la fin 1966. À la question pourquoi les Juifs quittèrent le Maroc, la cause immédiate serait une « psychose de départ » qui s’empara de cette communauté. Etant donné que dans la période évoquée ces départs s'effectuèrent dans une atmosphère de discrétion, on ne pouvait évaluer convenablement leur ampleur. Les média ne publiant pas de données sur ce sujet tabou, chacun alimentait son imagination de ce qu’il pouvait observer et en déduire. Dans l'imaginaire juif de l’époque, le rythme de l'émigration avait atteint des proportions telles que chaque famille juive pensait que tous ses proches avaient déjà quitté le pays et qu'elle était une des dernières à n’avoir pas pris son destin en main. Ceux qui n'avaient pas encore quitté savaient pertinemment que tôt ou tard ils seraient contraints de le faire.

LA PSYCHOSE DES DÉPARTS

Mais la psychose des départs fut provoquée non pas par les émissaires israéliens qui étaient étonnés de la constater, mais plutôt par les autorités marocaines qui s’efforçaient de l’empêcher. En d’autres termes, plus les autorités marocaines créaient des difficultés pour endiguer les départs des Juifs et les exhorter à rester, plus leur désir de quitter le Maroc grandissait, de peur que plus tard ce serait irréalisable. Parallèlement à la panique des départs, les Juifs étaient constamment angoissés par la question capitale : leMaroc indépendant pouvait il à long terme continuer à manifester sa tolérance envers eux ? Le simple doute quant à la réponse à cette question pouvait à lui seul suffire à les empresser à partir. Cela étant dit, durant l’époque indépendante du Maroc il n'y a presque jamais eu d’atteinte grave à leur condition. Néanmoins, le doute, les craintes et la panique pouvaient transformer de paisibles citoyens loyaux en émigrants potentiels, lorsque l'on porte atteinte à leur liberté de circulation.

La psychose devint une fuite qui alla en grandissant surtout dans les couches sociales défavorisées. Partout, se constituèrent des espaces vides, dans chaque quartier, dans chaque ville et village, suscitant des sensations de solitude chez ceux qui n’avaient pas encore quitté. Les espaces vacants aggravèrent l’anxiété chez les proches restés sur place et confirmaient le flagrant échec d'un avenir juif dans le nouveau Maroc. L’aspect troublant des logements et des magasins vides de leurs propriétaires juifs, et acquis par des Musulmans, rappelait à chacun, que tôt tard, tous devraient prendre la route du départ. En cours de sortie, la boule-de-neige entraîna avec elle les derniers hésitants et démolit totalement l'idée d'une intégration juive dans la société marocaine, idée encore chère à quelques intellectuels intraitables.

Même les lettres pessimistes, parfois alarmantes, reçues par les Juifs au Maroc de leurs proches en Israël, décrivant les conditions pénibles de chômage et de discrimination, ne parvinrent pas à endiguer cette psychose. Tout au plus elles suscitèrent quelques atermoiements. 

Les prototypes sociologiques de migration s’avèrent quelque peu complexes concernant les Juifs du Maroc. Alors qu’en général les motifs des départs sont dus principalement à la misère sociale qui force les couches économiquement faibles à chercher refuge à l’étranger, pour cette communauté, le processus fut contraire. Dès le début du protectorat, les diverses couches sociales juives jouissaient souvent d’un favoritisme par rapport aux Musulmans. Certes, dès le départ des Français, on pouvait constater en toute évidence qu'un âge d'or économique et social s'était ouvert à cette communauté. Le pays indépendant avait besoin d'une main d’œuvre professionnelle qui puisse remplir des fonctions dans l'administration publique. Devant les jeunes Juifs ayant acquis des diplômes français s’ouvrirent des débouchés économiques promettant des possibilités de promotion. Mais cet avantage n’a été exploité qu’en partie, car il fut freiné à partir de novembre 1961. À court terme, le départ des Juifs vers de nouveaux pays d’adoption n'avait non seulement pas amélioré leur situation économique, mais provoqua plutôt une régression, tant soit peu temporaire.

UN MAROC ARABISÉ

Parmi les ombrages portés sur l’avenir des Juifs au Maroc, le conflit israélo-arabe constitue une source non négligeable de la dégradation des relations inter communautaires. Ce conflit raviva des troubles d’ordre affectif et religieux, qui tôt ou tard auraient accru les rivalités et soulevé la question de la double allégeance qui, incontestablement, aurait mis en doute la fidélité des Juifs à leur patrie. Qui plus est, le destin juif dans les autres pays arabes était loin de constituer une source de réconfort quant à l'avenir des relations de bon voisinage entre Juifs et Musulmans dans la monarchie chérifienne.

Parallèlement à l’ingérence du conflit moyen-oriental, s'attisa un soupçon supplémentaire, celui du risque d’être privés des avantages déjà acquis par rapport à la majorité musulmane. La perte de ces avantages devait éventuellement survenir après l'adoption de l’arabisation et aurait entraîné la perte de postes de hauts fonctionnaires dans l’administration civile, postes acquis par les Juifs grâce à leurs diplômes français. Au sein de la bourgeoisie juive s’accentua une atmosphère de panique. Les Juifs de professions libérales devaient trancher entre la langue française et sa culture, à laquelle ils s'étaient appliqués avec grande avidité, et le processus éminent d'arabisation qui entraînerait indubitablement un substrat culturel musulman, dans lequel leur influence serait médiocre. La population juive comprit ainsi qu'on ne pouvait plus continuer à s'agripper artificiellement àla France et à sa culture dans un Maroc arabisé.

À la question quel aurait été le destin des Juifs du Maroc sans cette émigration précipitée, provoquée par les Marocains et les Israéliens, on peut prudemment répondre que, même sans l’émigration clandestine effectuéeentre 1956 et 1961, tôt ou tard ils auraient tous quitté pour s’installer principalement en Israël mais aussi en France ou au Canada. Cependant, ils auraient été munis d’un bagage économique et culturel qui leur aurait facilité leur intégration dans leur nouveaux pays d’adoption. Sans la psychose des départs, les Juifs auraient pu vraisemblablement exploiter davantage les conjonctures favorables de l’indépendance et en tirer des bénéfices économiques et sociaux. Toutefois, ces avantages auraient sans doute diminué lorsque les diplômés d’universités musulmans auraient terminé leurs études et exigé d’accéder à des fonctions dans l'administration du pays, dans son commerce et son économie. Peut-être même que des conflits auraient opposé les fonctionnaires juifs aux nouveaux postulants qui convoiteraient leurs postes. Mais ce processus aurait survenu progressivement après que les cadres juifs auraient profité de leurs compétences. La sortie du Maroc se serait alors répartie sur une plus longue durée. Une émigration mieux programmée aurait évité aux Juifs marocains les tourments éprouvés à leur arrivée en Israël à une époque où ce pays était en récession économique et par conséquent incapable de les intégrer harmonieusement dans sa société et sa culture. Elle aurait aussi évité les vexations sociales, symbolisées en Israël par les manifestations de 1958 à Wadi Salib (Haifa) et par celle des « Panthères Noires », en 1972.

Mais le départ des Juifs du Maroc n'était pas que le résultat d'une psychose.

Cette émigration doit incontestablement être perçue comme faisant partie intégrale d'un processus démographique qui commença longtemps auparavant, aussi bien dans la population musulmane que dans les communautés juives. Des migrations internes s’effectuèrent déjà au XVIIIe et XIXe siècle et accrurent sous le Protectorat français. En raison de leur statut juridique et social ce processus fut encore plus accentué dans la population juive. La mutation démographique consistait en un passage du village d’origine vers la petite ville voisine, et de la petite ville vers une agglomération encore plus grande. Quand Casablanca devint un grand pôle d'attraction, le passage vers cette métropole s'effectua directement des villages les plus éloignés vers le nouveau centre économique et social. Mais cette population villageoise ne constituait au début des années soixante pas plus que 30.000 âmes sur une population juive totale de plus de 200.000 âmes. Parallèlement à cette migration interne, s'opéra une émigration juive en dehors du Maroc, qui précéda même la création de l'état d'Israël. Les Juifs du Maroc émigrèrent aussi bien en France qu’en Espagne, mais aussi à Gibraltar, en Angleterre, au Brésil, au Venezuela, aux États-Unis et au Canada. Le départ du Juif marocain vers de nouveaux horizons, promettait à long terme une meilleure qualité de vie et constituait ainsi un chaînon dans un long mouvement migratoire. Cette émigration faisait aussi partie d’un processus d'évolution culturelle et éducatrice que procura la scolarisation française. En peu de temps, les Juifs marocains avait ingurgité avec avidité les avantages de cette culture étrangère, à tel point qu'ilse creusa un fossé entre eux et leur milieu social arabo-musulman, fossé qui les incita à poursuivre ce processus de promotion dans de nouveaux pays d’accueil. L’histoire des Juifs du Maroc au long des sept premières années de son indépendance est aussi l'histoire d’un échec tripartite : celui de la classe dirigeante marocaine, de la communauté juive et des émissaires israéliens.

Les dirigeants marocains, qui souhaitaient construire une société moderne et démocratique, échouèrent dans leurs efforts d’intégrer en son sein une population non musulmane dans un pays où elle vivait depuis l’époque gréco-romaine, bien avant son arabisation et son islamisation. Malgré les efforts déployés pour retenir les Juifs et sauvegarder leur survie dans leur pays natal, leurs méthodes ne firent qu’éveiller des soupçons. L’échec des dirigeants marocains fut d’avoir maladroitement entravé la liberté de circulation des Juifs ou en termes tabous : interdire leur émigration vers Israël.

À cela, il faut ajouter, entre autres, la cuisante rupture des relations postales entre le Maroc et Israël qui asphyxia les familles juives, le dahir de la marocanisation des institutions juives, l'adhésion officielle du Maroc à la Ligue arabe et l'impuissance de ses dirigeants à faire face à l’hégémonie nassérienne et à sa propagande anti-israélienne. Malgré les réticences de la classe politique marocaine envers le nassérisme, son influence inévitable surles masses marocaines causa l’échec des efforts sincères entrepris pour préserver la survie juive dans un pays musulman.

Les relations israélo-marocaines pourraient ainsi se placer sous le signe de l'excès de zèle. D’un coté les Israéliens se sont trop empressés pour faire sortir les Juifs, bien qu’ils n’encouraient aucun danger, et de l’autre, les autorités du pays ont trop fait pour les retenir sur place. Entre ces deux pôles, on n'accorda que peu d'attention à cette communauté tourmentée entre deux sollicitudes opposées. Ses intérêts spécifiques et ses aspirations furent refoulés au profit des deux concurrents. Les Juifs marocains n'étaient plus qu'un élément passif et inquiet, ballottés entre les parties en litige. Les événements dramatiques qui bouleversèrent leur vie se sont déroulés à leur insu, et souvent même, à l'insu de leurs dirigeants. C'est aussi pour cela que le travail d'écriture de l'histoire de cette communauté et l’interprétation des étapes de son évacuation s’affrontent au secret relatif que les protagonistes s’efforcent encore à maintenir. 

UNE ÉVACUATION

Dans le contexte juif, l’histoire du Maroc post colonial n’est que le récit du transfert orchestré d'une communauté de plus d'un quart de million de Juifs et de sa transplantation collective en Israël. Pour être précis, il ne s'agit point d'une « sortie » dans le sens d'un exode selon le modèle biblique de la sortie d'Égypte. Les juifs du Maroc n'ont pas suivi de leur propre initiative un leader qui les sauvera d'un esclavage pour les affranchir. Ces départs étaient une véritable « évacuation » opérée par un organisme extérieur, qui déploya un réseau de volontaires capable de transférer une grande population d'un pays à l'autre. Il est évident que sans cet organisme, l'évacuation des classes populaires des quartiers juifs, et des villages éloignés du Sud marocain n'aurait pas pu s'effectuer. Faut il aussi préciser que les familles juives qui désiraient quitter le Maroc étaient bien plus nombreuses que la capacité des émissaires israéliens de répondre à leur demandes empressées. Aucune propagande n’était donc nécessaire pour encourager leur volonté de partir.Cette opération mis fin à l’histoire d'une diaspora juive qui, .arrivée en Israël, devint le plus grand groupe ethnico-communautaire de l'époque

L'affaire de l’ingérence des Israéliens et des organismes juifs mondiaux pour le droit des Juifs à l’émigration, provoqua, presque par hasard, une réussite israélienne inespérée. Une complicité politique surprenante s’établit entre Israël et le pouvoir marocain. À partir du début février 1963, le pouvoir marocain commença à nouer des contacts directs avec des représentants agrées d’Israël, à l’insu la communauté juive. Ces contacts diplomatiques discrets avaient pour but d’obtenir de l’aide israélienne dans plusieurs domaines économiques et militaires, dans la coopération agricole et syndicale, mais aussi dans la communication, la sécurité interne et l’entrainement militaire. Curieusement, ces relations joignaient d’un côté un pays méfiant envers tout élément arabo-musulman, perçu instinctivement comme ennemi, avec un pays humilié par l'épreuve coloniale dont il venait à peine de se libérer et dont les dirigeants étaient souvent hyper sensibles à leur dignité nationale et à l'image de leur société. Cette coopération israélo-marocaine est presque unique en son genre, hormis l'exemple jordanien. Ces contacts diplomatiques secrets s’établirent à la veille dela Guerredes sables qui opposa les armées marocaines et algériennes. Grâce à ces contacts, restés longtemps secrets, commença dans les années soixante-dix une médiation marocaine qui déboucha aux accords de paix avec l’Égypte. Par la suite, de solides relations diplomatiques discrètes ou déclarées se tissèrent entre les deux pays. Le pouvoir marocain actuel poursuivra-t-il l’effort entrepris au passé par le roi Hassan II pour la contribution du Maroc à unesolution du conflit israélo-arabe, avec l'aide de la diaspora judéo-marocaine.

Par Yigal Bin-Nun

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר