מורשת יהדות מרוקו

סוף השושלת הסעידית

הימים כאמור ימיה האחרונים של השושלת הסעידית, אשר ירידתה ושקיעתה החלו למעשה מספר שנים לפני כן. בשנת מות המלך אחמד אל־דהבי, תפארת השושלת הסעידית, (1603) המכונה ״אל־מנסור׳׳ ניטש מאבק מר ואכזרי על הירושה בין שלושת בניו, מולאי זיידאן, מוחמדאל-שייך ואבו־פריס. מולאי זיידאן השתלט על פאס, אך לאחר מלחמה עקובה מדם הצליח אחיו מוחמד אל־שייך יחד עם בנו מולאי עבדאללה לגבור בור עליו ולכבוש את פאס. מולאי זיידאן ירד דרומה והפך את מרקש לעיר בירתו, ואילו פרים נאלץ להסתפק במה שהותירו לו אחיו.

המאבקים הממושכים בין שלושת האחים, עצירת הגשמים שפקדו את הממלכה באותן שנים והרעב והמגפות שבאו בעקבותיהן, התישו את הממלכה ודלדלו את אוצרה. מצב כזה מזמין שאפתנים התאבים לשלטון לנסות לתפוס את השלטון. כך התחילו 40 שנות המרד.

ואכן אחרי מות מולאי עבדאללה בן מוחמד אל־שייך בשנת 1623 ומולאי זיידאן בשנת 1628, החריף המאבק בין יורשיהם.

בדרום שלטו בניו של זיידאן, זה אחרי זה, כל אחד שנים מספר: עבד אל־מלך 1631-1628; אל־ואלי 1636-1631; מוחמד אל־שייך 1659-1636; ואחרון המעידים אחמד אל־עבאס 1659-1654 (הוא היה בן אחיו של מוחמר אל־שייך). בשעה שבפאם ובנותיה שלטו הכליפים של מולאי עבדאללה, המלך האחרון לדינסטיה הסעידית בצפון, נרצח על־ידי מתקוממים ראשי מסדרים קנאי דת (מראבוטים) שהמליכו במקומו בפאס אחד משלהם, מוחמד בן חאג׳, מנהיג אזאוויית דילה.

כדי להשליט את מרותו על הממלכה המפוררת ולבסס את שלטונו הוא מינה כמה כליפים (משנים למלך) במרכזים החשובים, אך במקום להשיג רגיעה וחוק וסדר – ניטשה מלחמה מתמדת בין הכליפים שכל אחד מהם ניסה להרחיב את שטח השפעתו ולעוס מממלכת שכנו. הדינסטיה הסעידית התפוררה ונסיכיה לחמו זה בזה.

הדינסטיה העלאווית היתה עדיין בחיתוליה ונסיכיה הראשונים, מוחמר אל־שריף מתפיללת ומולאי מוחמד בנו, גם הם היו בין הנאבקים לתפוס נתח מן השלטון ולפלס להם דרך להקמת הדינסטיה העתידה. בינתים, השלטון התערער. הממלכה התפלגה ונשלטה על־ידי מספר שייכים, וכל מאן דאלים גבר. בעיר פאס לבדה שלטו בעת ובעונה אחת ארבעה מושלים, אשר חילקו ביניהם את השליטה על העיר ולרוב היו מתגרים זה בזה, וביניהם נציגו של מושל אזאווייא, בן־כביר.

בסוס שלט מושל בשם אדמימי ובמרקש נאבק על השלטון בשארית כוחותיו אחד הספיחים האחרונים של השושלת הסעידית, כרום אל־ חאג׳.

ג׳ילאן שולט בסאלי

גם יהודי סאלי לא שפר עליהם חלקם יותר מאשר אחיהם ברחבי הממל­כה. סאלי נשלטה באותה תקופה על־ידי ג׳ילאן, שודד־ים נועז, ידוע לשמצה, אשר הטיל את חיתתו על כל עוברי־אורח ויורדי־ים, ורדה באכזריות ובעריצות בתושבים, ובפרט ביהודים. הוא פרע בהם פרעות והטיל עליהם קנסות כבדים וגזר גזרות קשות. ״וקם עליהם ג׳ילאן הרשע גזר עליהם גזרת הרג ואבדן ולולא רחמי שמים ושוחד בחיק השיב חמה עזה.״

סאלי היתה מרכז מסחרי ועיר נמל המקשרת את הממלכה עם ארצות אירופה, אתה החלו להרקם קשרים מסחריים. בתקופה של כמעט אנרכיה היתה סאלי מטרה ראשית לשודדי־ים ולכנופיות של פיראטים, שהצליחו להקים בה ממשל עצמי, והיתה כעין רפובליקה של הפירטים.

אגדת בן־משעל

סיפור אחד מאד נפוץ מספר שבתאזה, צפונית מזרחית לפאס, שלט יהודי אחד תקיף, אהרון בן־משעל שמו, שניצל גם הוא את האנדרלמוסיה שהשתררה והטיל את מרותו על תאזה וסביבותיה, על מוסלמים ויהודים באחד. אהרן בן־משעל מתואר כאיש גבור חיל, שר צבא מוכשר ומושל מעולה. הוא החזיק בשלטון כמה עשרות שנים, עד שנהרג מאוחר יותר בערמה על־ידי שליחי מולאי ראשיד, הנחשב למיסד השושלת העלאווית.

מצוקות היהודים

על מצוקותיהם, סבלותיהם ותלאותיהם של התושבים בכלל ושל היהודים בפרט באותה עת, והגזרות שגזרו על היהודים, נביא מספר עדויות של בני התקופה.

על השלטון המעורער, המפוצל והמפורד, ועל פקודת אחד המושלים, אבו־כביר, להרוס בתי־בנסיות ובתי־מדרשות בפאס, כותב סופר ״דברי הימים״ מאותה תקופה (1646):

עדויות של בני התקופה

ידוע הוא שהפוקח – תואר של ראש האזאווייא – המקום המקודש –  הנזכר לעיל מחמד לחאג׳(המראבוט) שהחריב בתי־כנסיות הי"נ (השם ינקום נקמתם) ע״י הצר הצורר ס׳ בוכביר אתאמרי״… ״והם ג״כ (גם כן) בנרו שערי פאס לבאלי והיו עושים מלחמה אהל (אנשי) פאס לבאלי(הישן) עם אהל פאס לג׳דיד (החדש), והיו שוללין זא׳׳ז(זה את זה) והשיירות שיבואו לפאס אג־דיד לוקחים אותם אהל פאס לבאלי, וכן להפך ויש יום שנלחמים ב״פ (שתי פעמים) ועושים שלום יום או יומיים וחוזרים עוד ונלחמים וביני־ביני היהודים שהיו באלמלאח ספו תמו ברעב ומרוב המם שהיה מטיל עליהם ם׳ אדרידי עד שהיו גובי ־מם לוקחים קמח מן הבד שהאשה לשה אותו והיו לוקחים האלג׳לטיטה (חצאית רקומה של נשים) מעל בשרה והחלוק ג׳׳כ (גם כן) והיו בורחים היהודים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחיתו. והיו משליכים עצמם מן חומות העיר״…

עדות אחרת על אותה תקופה ואותה שנה (1646), מסר לנו בעל ״כסא מלכים״, ר׳ רפאל משה אלבז. העדות מתיחסת גם למקומות אחרים, לתיטואן ולקצר:

״בשנת ה׳-תי״א הפוקח של האלזאווייא … שמו ם׳ מחמד לחאז׳ והחריב בתי בנסיות שבפאס ע״י גוי אחד שמו ם׳ בוכביר בערב יוה״ך (יום־הכיפורים) וגם החריב בתי בנסיות של תיטוואן ואחייב הוכה בסנוורים ומת ועמד בנו במקומו והערים עד שהרג את המלך והפוקח הלוך וגדול וצרות בכל סביבות פאס ולקצר ותיטואן מכובד המיסים. ונסגרו בתי בנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. וביטלו בפאס לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטואן עבר שמדות על שלושה יהודים ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל במה אלפים מתקאלים. והפוקח הנז׳ האריך ימים במלכותו בזאווייה ובימיו היו המושלים המורדים בבל הארצות ובפאס אז׳דיד (החדש) היה מושל ס׳ מוחמד אדרידי. ובפאס לבאלי(הישן) היה מושל ך צאלח ואחד שמו אבן סגיר, וכן בכמה מקומות והם ימי מלכות אדילאיין בראבר הנקראים ׳ארבעין שנא דלפתנא׳^, והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמיסים רבו לאין קץ וידל ישראל.״

תקופת שלטונו של זיידאן היתה רבת תלאות ליהודים. זהמלך, שהיה זקוק להרבה בסף על מנת לממן את המלחמות נגד אחיו מולאי עבדאללה, הטיל הטלים כספיים כבדים על נתיניו היהודים. הוא נהג לתת להם ארכה של 24 שעות לתשלום ההיטל, ואם לא הצליחו לשלם עד הערב הוא פקד להכפילו למחרת היום. בקטע שנביא מטה, מסופר על אותו עריץ שבחר דוקא ביום־הכיפורים להטלת מם גבוה על הקהילה מתוך כונה לאלצם או לחלל את היום הקדוש או לשלם סכום כפול.

ימים ספורים אחרי אותו יום־כיפורים הוא הובס בקרב על העיר פאס על־ידי אחיו מולאי עבדאללה והגיע תורו של השליט החדש להטיל מסים גבוהים חדשים, שאין לאל ידה של הקהילה לפרעם. להלן קטע מ״דברי הימים״, המתאר את ימי שלטונו של המלך מולאי זיידאן, את הגזרות הקשות שגזר על היהודים ואת אכזבתם ממנו, כי סברו שילך בדרכי אביו, מולאי אל מנטור.

שני מאורעות במחצית המאה ה־19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לארץ־ישראל. במצרים-התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות׳מאני. דבר זה הוליד מיד שמועות כאילו סר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה־רוטשילד עמדו לקנות את ארץ־ישראל מידי הסולטאן. שמועה זו הפיחה תקוה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית־המקדש.

 אמונה משיחית זו היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי, נתן העזתי, ויוסף אבן־צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים. הרעיון בדבר ״מולדת ליהודים״ היה כה מושרש בקרבם, עד כי ב־1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.

כיבוש אלג׳יריה על־ידי צרפת, בצד התעצמותה הימית של בריטניה בים התיכון, הפחיתו את הסכנות מפני שודדי ים ועודדו את העלייה לארץ הקודש. עידוד העלייה געשה באמצעות שליחים שונים שהגיעו מארץ־ישראל וערכו מגביות לטובת תלמידי חכמים שלמדו בישיבות ירושלים, טבריה (קברות רבי מאיר בעל הנם והרמב״ם), צפת, וחברון.

מה שאיפיין את העלייה היהודית באותה תקופה (1840) היתה העובדה שהרבנים לא באו בגפם, אלא עמדו בראש תלמידיהם. חלק ניכר מבין העולים נמשך לטבריה, שזכתה לכינוי ״מקנס דארץ ישראל״. בין הרבנים ותלמידי החכמים שעלו אז והשתקעו בטבריה בלטו המשפחות: אבולעפיה, אוחנה, אלגרבלי, אלחדיף, בהלול, בן־קיקי, זריהן, טולידנו, סבאג (היום שגב) קובי ועוד. כולם חידשו את הישוב הישן בטבריה וצאצאיהם נטלו חלק במלחמת העצמאות והם פרושים כיום בכל תחומי החיים בישראל.

בין קהילות יהודי מרוקו בארץ־ישראל זו שבירושלים היתה הגדולה והחזקה ביותר, וערב מלחמת העולם הראשונה מנתה קרוב ל־2,500 נפש. יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו ונמנו עם מייסדי תל־אביב (משפחות שלוש ומויאל).

גלי עלייה אלה אינם צריכים להפתיע. עוד בראשית המאה. ה־18 פסקו שלושה רבנים-רבי יעקב אבן־צור, רבי יהודה בן־עטאר ורבי שלום דרעי-כי ״אם הוא אומר לעלות לארץ הקודש והיא אומרת לא לעלות-כופין אותה לעלות. אם תעמוד בסירובה תצא בלי כתובתה״.

במאה ה־19 הרחיבו הדיינים משה אלבאז, יקותיאל אלבאז ומתתיה בן־זכדי את הפסיקה הקודמת והם קבעו כי ״האשה וילדיה רשאים לעלות לארץ־ישראל למדות סירוב בעלה״. במאמץ לעודד את העלייה התירו חכמי מרוקו למכור ספרי תורה עתיקים כדי לממן את עלייתם של בני הקהילה לארץ הקודש.

כאשר הקים תיאודור הרצל את התנועה הציונית, חסרו ליהדות צפון-אפריקה שני האלמנטים העיקריים שעודדו את יהודי אירופה להיאסף אל דגלו: התגברות האנטי­שמיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב״משפט דרייפוס״ והפוגרומים ביהודי מזרח־ אירופה. אף־על־פי־כן, יהדות צפון־אפריקה יוצגה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל על־ידי מ׳ אטלי, איש קונסטנטין שבאלג׳יריה. אך במרוקו עצמה קמו האגודות הציוניות הראשונות רק בשנת 1900.

כך, למשל, הרב ליאון חלפון הקים בטטואן את אגודת ״שיבת ציון״. במכתב לתיאודור הרצל מה־28 בספטמבר 1900 כתב חלפון על יסוד האגודה ועל הקמת ספרייה עברית בעירו. חלפון ביקש אז מהרצל לשלוח לו עיתונים בעברית ובלדינו. שבוע לאחר מכן, ב־4 באוקטובר 1900, הודיע הסוחר דוד בוחבוט להרצל על הקמת אגודת ״שערי ציון״ במוגאדור ומסר על הפצת השקל הציוני במרוקו. במרס 1903 קמה בעיר סאפי אגודת ״אהבת ציון״ בראשותם של מאיר בר־ששת ויעקב מורסיאנו.

במכתב בעברית, אך בכתב רש״י (כמנהג רבני צפון-אפריקה באותם הימים), שהיה מופנה אל ״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומו ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל״, כותבים השניים כי הם התוודעו לרעיון הציוני באמצעות העיתונים המליץ והיהודי אך הם הוסיפו: ״עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי־ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה.

 אין איתנו יודע על מה אדניה הוטבעו ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו. והאמן לא נוכל, אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע״י השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה – יתרומם ויתנשא ויקרא בשם ׳ציוני׳ ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה, ייחד כבודו״. בהמשך המכתב כותבים מאיר בר־ ששת ויעקב מורסיאנו כי ״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל, הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבטו יתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהבינגו בינה, איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשלוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית, נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו״. לבסוף, כתבו מורסיאנו ובר־ששת כי הם מינו את הרצל לנשיא כבוד של אגודת ״אהבת ציון״ בסאפי וביקשו ממנו לשלוח להם את תמונתו.

כמצופה, מכתב זה עשה רושם עז על הרצל, והוא הורה לשלוח לסאפי את החומר המבוקש. במכתב מה־19 ביולי 1903, כתב הרצל לבר־ששת ולמורסיאנו כי חשוב שיבואו לקונגרס הציוני הקרוב, יען כי ברצונו להיוועד שם עם נציגי יהדות צפון־ אפריקה. הם ענו כי לא יוכלו לבוא. אך במכתב מה־19 באוגוסט 1903 יצאו מורסיאנו ובר־ששת בתקיפות רבה נגד ״תכנית אוגנדה״. הם כתבו כי ״אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולא תהיה לעם תקומה עוד…״

ברם, פרט לחילופי מכתבים אלה היתה השתתפותם של יהודי צפון־אפריקה בפעי­לות הציונית השוטפת מוגבלת ביותר. אמנם, עוד בקונגרס הציוני ה־4 הודיע הרצל על כוונתו להגביר את הפעילות הציונית במרוקו. בקונגרס ה־5 הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בטנג׳יר, טטואן, פאם, מראקש, מוגאדור, אלגייר, קונסטנטין ותוניס. אך היתה זו פעילות ארגונית גרידא, ללא ביסוס אידיאולוגי. ניכר היה באבות הציונות, שהם לא יחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון־אפריקה, ועל־כן גם לא שיתפו יהדות זו בהכרעות

מגורשים ותושבים.

מה רב ההבדל בין אנשי טנג'יר ותיטואן ובין יושבי הנאה סקורה שבוואדי דאדס, במדרונות האטלס, כהבדל שתי אומות, שני גזעים, שרק הדת משותפת להם. ובכל זאת בני עם אחד הם תושבי המללאח של תיטואן והמללאח של סקורא. מאות שנים גרים הם באותה ארץ, לפני שנפלגה והייתה לשני אזורים, ואלה וגם אלה דוכאו על ידי אותם הסולטאנים העריצים.

כשעלה לשלטון בשנת 1790, מולאי יזיד המזיד, כפי שהוא נקרא במקורותינו, שפך את כל זעמו על יהודי תיטואן, שסבלו קשות תחת ידו, ולא הפלה בין תושבים למגורשים.

ובכל זאת שומרת כל עדה על מנהגיה ומסורותיה המיוחדות ועל לשונה וכמעט שאין מתערבות אשה ברעותה. ס"טים לחוד ו " פורסטירוס " ( כינוי לתושבים ) לחוד. " גרונים " לבדד ישוכנו. ו " תוניסאים " עם לעצמו נחשבו. מה הסיבה, שלא נתמזגו השכבות השונות באוכלוסייה היהודית של צפון אפריקה ולא נתאחדו במשך מאות השנים הרבות לחטיבה אחת, שההבדלים כאילו הוקפאו במתכוון כדי שישתמרו עד ימינו ?

אכם מעיקרם חריפים מאוד היו הניגודים בין המגורשים לבין התושבים ( וכן בין הגרונים לתוניסאים ), ניגודים בין אנשים שישבו מאות שנים בארצות נוצריות והתבוללו בהן מבחינה לשונית, תרבותית, ולפעמים אפילו דתית ( אם כי מאונס ) ובין שכבה אשר חיתה חיי הסגר בסביבה המוסלמית, מנותקת ממנה מבחינה תרבותית, וקשריה עמה הצטמצמו במשא ומתן כלכלי.

מלכתחילה כמעט שאי אפשר היה לגשר על ההבדלים, והם גרמו לסכסוכים רבים. ובמקום שניגודים אלה יחלשו במרוצת השנים פעלו גורמים חיצוניים להקפאתם ובמקרים מסוימים אפילו להחרפתם.

צפון אפריקה המערבית היא הארץ המוסלמית היחידה, שבה עמד חלק מהיהודים פנים אל פנים מו השלטונות המוסלמיים ושלטונות נוצריים. בפרס ואפגאנסטאן, בבוכארה, בעיראק ובתימן חיו היהודים בקרב אוכלוסייה מוסלמית בלבד ודבר לא היה להם עם העולם הנוצרי. אי אפשר להיכנס כאן בניתוח מפורט של התנאים בפרובינציות אחדות של האימפריה העותמאנית, אשר בשני חלקיה העיקריים, רומיליה ( החלק האירופי ) ואנאטוליה ( החלק האסיאתי ) היו אמנם נוצרים.

נרמוז רק שאלה היו יציבים בארץ, מושרשים בה מלפני הכיבוש העותמאני ואפילו מלפני הכיבוש הערבי, ולא נבדלו בהרבה משאר תושביה.

לא כך היה המצב בערי החוף של צפון אפריקה, שבהן התיישבו בעיקר המגורשים. רבות מהן היו תקופה ארוכה תחת שלטון נוצרי ישיר. אחרות הושפעו השפעה בלתי פוסקת ממדינות נוצריות אחרות, שלט היו להוטות אחר כיבושים צבאיים. בעוד שהאימפריה העותמאנית נהנו בעיקר הנוצרים ולפעמים גם היהודים ממשטר הקאפיטולציות, שהבטיח זכויות יתר לחוסים בצלו, הרי בצפון אפריקה היה היחס הפוך.

כאן נהנו מהן, לפחות מבחינה מספרית, בעיקר היהודים וגם הנוצרים. מעמדם של חלק מיהודי מרוקו וקשריהם האמיצים של אחרים עם מדינות אירופה עזרו להם לשמור על מעמד ייחודי. כשהתחילו במאה ה-19 צרפת ובעקבותיה ספרד, להגביר את מאמציהן לזכות בשטחים של צפון אפריקה, מצאו בקרב שכבות היהודים בעלי הזכויות את עוזריהן הנאמנים.

צרפת לא פעלה רק באמצעות צבאה, זרועות כלכלתה, וזכויות מדיניות שהעניקה ליהודים, אלא במידה לא פחותה בצנורות תרבותיים ף בתי ספר של כל ישראל חברים, וכך קרה שכמעט כל יהודי אלג'יריה, וחלק לא מבוטל מאוכלוסי תוניסיה היהודים נעשו צרפתים מבחינה לשונית ואזרחי צרפת מבחינה מדינית . באלג'יריה, בעיר תוניס ובאזור הספרדי של מרוקו קיימת בעיה רצינית של נשואי תערובת.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.

המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.

על המחבר

מרדכי אלקיים, תושב רמת-גן, הוא נכד לעלייה הציונית הקונסטרוקטיבית הראשונה, חסידי ראשון מבשרי הציונות המדינית במאה ה-19 – ר' יהודה ביבאס, ר' יהודה אלקלעי, צבי הירש קאלישר ורבי אליהו גוטמאכער -שעלתה לארץ במחצית הראשונה של המאה ה-19 והתישבה ביפו, ובשנת 1881 קלטה את העליות מרוסיה. סבו, ר משה אלקיים, היה רב הישיבה של יפו.

אביו, נסים אלקיים, יצא מיפו בשנת 1886, לפי בקשת קלמן זאב ויסוצקי, ממנהיגי"חובבי-ציון", להקים ישובים יהודיים בערים הערביות לוד, שכם ועזה לשם קליטת עולים עירוניים מרוסיה, ועמד בראש הגרעין שהקים את הישוב היהודי בעזה ואת חוות רוחמה.

המחבר, מרדכי אלקיים, נולד בעזה, בשנת 1910, והקדיש את חייו ל"הגנה" ולהקמת הצבא והמדינה שבדרך. בין תפקידיו: מפקד בכיר ב"הגנה" ובחיל-הנוטרים בנפת עמק חפר, סגן מפקד הנפה. מפקד נפת גרשון בדרום הארץ, מגדרה עד רביבים בנגב. מנהל קורסים למפקדים בתל-מונד ומדריך מפקדים בכירים בגיוערה. מפקד נפת נתניה במלחמת-השחרור. מפקד בכיר בצה״ל. השתתף בכל מלחמות ישראל (למעט מלחמת יום-כיפורים). משקם הערים רמלה ולוד ב-1948, וממקימי קרית-שמונה. ממנהלי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית במחוז תל-אביב ובאר-שבע עד אילת, פעיל ביותר בקליטת מיליון העולים הראשון בשנות החמישים. חבר עיריות רמלה ובאר-שבע. חבר מוסדות מפא״י. ממקימי הפדרציה הציונית של הקהילות הספרדיות וסגן נשיאה בארץ. חבר דירקטוריון הקק״ל. חבר הועד הפועל הציוני.

סגן המושל הצבאי ברצועת עזה ב-1956, ומושל צבאי של יריחו ב-1976. הנשיא הראשון של ועד הקהילות הספרדיות לתל-אביב-יפו והמחוז. ממקימי "ברית ראשונים". חבר"בני-ברית" וחבר ארגון חברי ה"הגנה" לת״א והמחוז. חבר ועד הנאמנים של האוניברסיטה הפתוחה. יקיר נתניה, יקיר הוועד הפועל הציוני.

מאז שפרש לגימלאות עוסק מרדכי אלקיים בחקר ובכתיבת ההיסטוריה של תולדות הישוב היהודי בארץ-ישראל במאות ה-19 וה-20.