אח אשר יאהב ה׳ יוכיח

כשהתגברה מחלתו של הרב משה אהרון פינטו, באו עליו ייסורים גדולים. הוא לא ביקש דבר, אלא הסתגר בחדרו המיוחד, עלה על מיטתו, ונהג לבכות ולדבר בלחש. בני ביתו ניגשו ועמדו ליד הדלת, ושמעו כי תוך כדי בכייה התפלל הרב על כלל ישראל ועל כפרת עוונותיו שלו

בנו, הרב חיים שליט״א, ראה בסבלו ובייסוריו, וכמה וכמה פעמים נכנס אליו ושאל אותו אם הוא מסכים לכך, שרופא יגיע וינסה להקל על ייסוריו. הרב סירב. ״בני״, אמר לו, ״אל תביא רופא, כי אין לי כל תרעומת על השם יתברך, ואם מרוב כאבים אני נאלץ לבכות, הרי שמתוך הבכי בוקעת ממני תפילה מעומק הלב, ואני מנצל אותה להתפלל ולערוך חשבון נפש על הכלל ועל הפרט. דע לך בני, כי מי שאין לו כל תרעומת וסובל בשתיקה, מקבל עליו את הייסורים באהבה״.

הרב התייחס אל ייסוריו בבחינת ״את אשר יאהב הי יוכיח״. במשך ימי חוליו היה הרב מבקש בתפילתו ״׳הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך׳. ריבונו של עולם, אם הנשמה שלי מתוקנת כראוי – קח אותה אל בית גנזיך, וחוסה על עמלך, חוסה על הגוף, שלא יירקב ויתנוון בחיי״.

הרב הרגיש, כי ייסוריו מהווים כפרת עוונות על כלל ישראל. שכן, מסכת ייסוריו סיימה פרק חיים מופלא, של לימוד תורה, הסתפקות במועט, התבודדות והסתגרות מחיי העולם הזה ולימוד זכות על כלל ישראל. בעת שגברו עליו המכאובים אמר לפני קונו: ״ריבונו של עולם, צערי זה יהיה לכפרה על כלל ישראל. אם אדם חוטא, הוא מביא קורבן חיה ועוף ואתה מכפר. וביום הכיפורים היה כהן גדול משלח שעיר לעזאזל המדברה, וחטאיהם של ישראל כצמר היו. הנה גופי מונח לפניך כקורבן, לריח ניחוח לכפר על עוונות בני ישראל ועל חטאיהם״.

כל בני הבית, שעמדו סביבו, נתנו את קולם בבכי, על נכונותו ומסירותו למען הכלל, כשהוא מעמיד את טובתו האישית בתחתית סולם העדיפויות. יתירה מזאת. הרב משה אהרון ראה זאת כזכות, שבו בחר הקב״ה להיות קורבן. ״אם באו עלי כל הייסורים הרי שאני חביב ואהוב על ה׳ יתברך, כמו שנאמר ׳את אשר יאהב ה׳ יוכיח׳. ומכיוון שכך, הריני מבקש מהקב״ה לדון את כל עם ישראל לכף זכות״.

בהקשר לכך ראוי לציין את מה שנאמר בספר ״תולדות יצחק בן לוי ״ לפרשת ויחי, ששם נכתב כי צדיק המלמד בחייו זכות על ישראל יש לו גם בעולם האמת מדרגה שכזו, להמליץ טוב על עם ישראל. ועל כך גם נכתב, כי ביום שהצדיק נפטר מן העולם פוסקים הלכה כמותו בישיבה של הרקיע.

מים נובעים

ביום השנה הראשון לפטירתו של הרב משה אהרון פינטו זצוק״ל,לאחר עריכת ההילולה, במעמד אלפים, עלו רבים להשתטח על הקבר. באחת ההקפות סביבו היפנה אחד המכובדים את תשומת ליבו של הרב חיים פינטו לכך, כי מים נובעים ממקום קבורת הצדיק. הניח הרב את ידו ליד המקום שבו חרוט שמו של הרב על הקבר, והנה, אמת נכון הדבר. הוא חש בזרם מים. הקהל שמסביב שם לב לכך, וכולם מיהרו ונדחקו כדי לזכות ולטבול את הידיים במים הנובעים. כשעשו כן, מייד נפסקה הנביעה.

חביבים

יסורים לפני המקום

משהתגברה המחלה והוא אושפז בבית חולים, החליטו הרופאים כי יש לקטוע את רגליו, ובכך להפסיק את כאבי התופת, שמהם סבל, ולמנוע את התפשטות המחלה לאיברים אחרים בגופו. הרב משה אהרון פינטו התנגד לכך בכל תוקף. שכן, את ייסוריו קיבל באהבה, בבחינת ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ככל שכאביו גברו, כך הרגיש קירבה יתירה כלפי המקום.

כשבני המשפחה הפצירו בו ודיברו על ליבו כי יסכים לקטיעה, אמר להם: ״את הכאבים מרגיש רק אנוכי לבדי, והקב״ה נתן אותם רק לי. בוטח אני בה'רופא חולים ובורא רפואות, כי הוא ירפא אותי. וחוץ מזה, הקב״ה הפקיד אצלי רמ״ח איברים, ואני חייב לשוב אליו ולהשיב לו אותם כשכולם אצלי״.

ואכן, חודשים לאחר מכן הגלידו הפצעים שהיו על רגליו, והכאבים שככו משהו. בני המשפחה שמחו על כך שכאבו הוקל, אך הרב לא הראה אותות שמחה וסיפר מה מציק לו: ״שבת נחמו מדאיגה אותי״, אמר.

בשבת נחמו שותקה מערכת הדיבור שלו. מרוב כאביו היה מכאן ואילך קם ומרים את ידיו כלפי מעלה, רוקד ושר, ומודה לבורא עולם.

אז כאילו אמר את מה שנהג לומר בעת שהיה מסוגל לדבר: ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ולא הסתלק הרב מהעולם עד שכל גופו היה מוכה ומיוסר, ללא מתום.

בשלב מסויים, כשהיה על סף שערי מוות ולא זיהה את מבקריו, כולל ילדיו ובני משפחתו, החליטו מקורביו כי יפסיקו לאפשר את הביקורים אצלו, שהיו למעשה קבלת קהל, לברכה ולתפילה. אולם, יומיים לאחר ההחלטה הזו חלמה אשה צדקת וייראת שמיים חלום, שבו הופיע הרב ודרש ממנה ״לבטל את ההחלטה המוזרה הזאת, כי אסור למנוע טוב מכלל ישראל״. הוא הוסיף, כי די אם ישים המבקש מים מחת למיטתו כדי שאלה יתברכו ותשרה עליהם הברכה.

האשה סיפרה על חלומה, ובני המשפחה נהגו על פי החלום.

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

רושם מעציב ועמוק היה הרושם אשר השאיר אחריו מותם של גאוני קירוואן רבי חננאל ורבי נסים גאון, בחייהם הרוחניים של כל קהלות ישראל באפריקי, על כי לא היה כמעט איש ממלא מקומם, נושא דגל התלמוד בארץ.

אמנם מתוך ריקנות זו ומתוך החשכה והאפילות, הופיע בזמן קצר ארח כך אור גדול כטוהר השמש המופיע ביום סגריר אחרי התפזר העבים, כן היה האור הזה בשמי היהדות בארץ המערב ויבוא תור זהב ותקופת נגה עוד בארץ ספרד מקום ששם כבר התרכזו מיטב הכוחות של דור השני לרבנות, האור הזה נצנץ בעיר פאס עוד בארם כבה גרם של שראוני אפריקי ר"ח ור"נ, אבל רק אז, רק אחרי מותם זמן מה החל להראות להופיע ולהאיר.

גבור האור הזה היה רבי יצחק ב"ר יעקב אלפסי – הרי"ף – איש רב פעלים בתורה התלמודית, רבם של גדולי הרבנים בספרד בדור שאחריו, ושבו תוכל באמת ארץ המערב להתגאות, הוא נולד שם בפאס במגרש קלעא חמאד תשע"ג, או תשצ"ג.

וימנה בין התלמידים הרבים שהלכו מארץ המערב לקירוואן וילמוד לפני ר"ח ור"נ, ובשובו לעיר מולדתו נשאר שם ימים רבים עומד על משמרת התורה ויתפרסם שמו בכל הארץ ויפנו אליו בשאלותיהם, שם חיבר את ספרו " הלכות רבי אלפסי ", הנודע למקור הראשון של דיני היהדות ושמפניו נשכחו כל ספרי הלכות גאוני בבל שחוברו בזמנים שונים קודם.

גם חיבר מחזור ליום הכפורים, וכנראה גם פירוש לתלמוד. בהיותו כבן שבעים שנה או כבן חמשים, הלדינו עליו כליפא בן אלענב וחיים בנו, יש שמשערים כי המלשינות ההיא היה כפשע מדיני, ויתכן אם כן להיות כי נגעה אל הריב שהיה בין מגרווא ובני איפראן, שבטי המושלים הקודמים, ובין אלמוראביטין שהתנשאו זה קרוב למלוך, או אולי התייחסה המלשינות ההיא למלחמתם של האמוראביטין עם הנוצרים בספרד שהייתה אז סביב תתמ"ז.

כשנודע בתוך המחנות שני הנלחמים היו יהודים רבים ואפשר שהרי"ף התערב אז בזה מה שנוגע ליהודים הנלחמים, דבר שהיה לא לרצון למושל האלמורביטין. אם כה ואם כה נאלץ הרי"ף לצאת בגלל זאת מפאס.

לראשונה התגורר בקורדובה ואחר הלך לגרנדה ואחרי כן התיישב באליסונא בשנת תתמ"ט – 1079 -, שם מצא הרי"ף כר נרחב להרביץ תורה ויהיו לו מעריצים רבים עד כי גדל שמו למרחוק ויחשב בראש גדולי רבני ספרד בדור ההוא, ושם חיבר את ספרו " השאלות והתשובות " להשיב לכל אשר פנו אליו.

הרי"ף התנוסס לא רק בידיעתו התלמודית אשר מימי רב האי גאון לא קן כמוהו בזה. כמו כן גם נוסף על חכמתו וגדולתו היה בעל נפש נדיבה ורוח יקרה, ויהי גם לסמל התום והיושר. כמופת לזה תהיה לנו עובדה אחת אשר הגדול שבתלמידי הרי"ף רבי יוסף בן מיגאש, יספר אודותיו.

פעם אחת חלה הרי"ף את חוליו וילך לבית מרחץ אחד להרפא, שם ישב זמן מה ויתנהל על ידי בעל המרחץ במאכלים וסמי מרפא, עד כי הוטב מצבו ויבריא. לימים רה כי בעל המרחץ ההוא התמסכן ויהי נאלץ למכור את מרחצתו, ויבואו המוכר והקונה שתיהם לפני הרי"ף לקיים להם את דבר המכר כדת.

אך הרי"ף מאן להתערב בזה ולהיות נוכח בקיום המכר ויאמר " לא אדון לא אהיה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומה ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנהניתי ממנו, ובירא דשתי מיניה מי לא תרמי ביה קלאי.

על אודות שנת מותו של הרי"ף באיזו שנה ובאיזה חודש ובאיזה יום, וכמה שנים חי ? עוד הדבר לא הוברר כל צרכו. אבל ההכרעה הניכרת יותר הוא כי מת בהיותו בן תשעים שנה בשנת תתס"ג בעשירי לסיון.

יחד עם זמן יציאתו של הרי"ף מפאס, הייתה כבר – כאשר זכרנו – ראשית תקופת ממשלת האלמורביטין במרוקו שהטיבה אמנם עם מעמדם של יהודי מרוקו ותבא גם תמורה כבירה בחיי היהודים בספרד כנודע, יוסף אבן תאנסיפת משבט סינהג'א, המושל המורביטי הראשון ובנו עלי, ואחריו תאספין בן בנו, שמו כל מעינם לכבוש ארצות בספרד וביחוד מאת הנוצרים, עד שיכולנו כמעט לחשוב את ממשלת המרביטין בתור ממשלה ספרדית לא מרוקאית.

מושלי אלמורביטין אהבו חופש ודרור ויתנו ליהודי ספרד לחיות במצב גבוה ולהעלות פקידים ושרים בהנהלת המדינה. על ידי זה התרכזות האלמורביטין בספרד והתעניינותם בה, שרר יחס ושייכות הדדית בין מרוקו וספרד מאז ביותר.

וכמו כן כמובן בין היהודים בשבתי הארצות, ולפי מה שנראה ברור כי בגלל זאת נספחו רבים מיהודי מרוקו אל כנסת ישראל הספרדית, ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה, ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת אלמורביטין במרוקו שארכו יורת משבעים שנה ( תתל"א – תתק"ב ) 1091 – 1142, לא מצאנו כמעט זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת.