ארכיון יומי: 30 בדצמבר 2012


זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'. מאת אליעזר בשן.

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'.

מאת אליעזר בשן.

הם מקווים כי בזכות מעשה זה יזרזו חזרתם בתשובה, שתביא להקמת מלכות ישראל כבעבר. יש מהם המאמינים כי הכוכבים והמזלות בוכים עם אלה המזילים דמעות על חורבן ירושלים. הקב"ה אוסף דמעות אלה בנאד ושומרן, כדי למחות באמצעותן את כל הגזירות שעתידים אויבים לגזור לשם השמדתם.

כך הופכת התקווה המשיחית לסם חייהם, המפרה את כוח הקיום במצוקת ההווה. מה שמאפיין מחבר זה הוא, כי למרות היותו איש דת נוצרי אין הוא מלגלג על אמונת היהודים בתקומתה של ירושלים ובביאת המשיח, בניגוד לאחרים שהדבר היה לצנינים בעיניהם, שהרי זה נוגד את ההלכה הנוצרית.

שמעון אוקלי 1678 – 1720, תיאולוג אנגלי, שהיה גם פרופסור לערבית בקמברידג' ושהה במרוקו כשבוי בסוף המאה ה – 17, כתב על ארץ זו בין השאר על היהודים. באשר לברית מילה הוא מציין כי עם נתינת שם לילוד מברכים אותו היהודים שיזכה לראות את ירושלים.

הוא מעיר על כך, כי היהודים בסכלותם וביעוורונם עדיין מצפים לבוא המשיח ולחידוש מלכותם. הוא רואה זאת כטעות, שהרי לפי הכרתו המשיח כבר בא.

האמונה בבואו של המשיח כמציאות מוחשית, חיזקה את דבקותם של היהודים בדתם. אף היא נתנה להם את הכוח להתגבר על הפליות והשפלות, ולעמוד מול פיתויי התאסלמות. עצמה של אצונה זו הייתה ידועה גם למוסלמים וגם למנהיגיהם.

בוסנו שתיאר את תולדותיו של הסולטאן איסמעיל הראשון מבית פילאלי 14675 – 1727 מספר : פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית, כשהתייצבו לפניו אמר להם כי הזמינם כדי שיתאסלמו. הוא טען כי היהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. 

התקווה המשיחית

איים עליהם, כי אם לא יאמרו לו באפן ברוב את מועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם. ניתנה להם אורכה להשיב. כשחזרו, בתוספת מתת, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים השנים הבאות. היה זה איפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח.

סולטאן זה שהצטיין בתאבת בצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מן היהודים ומאחרים. גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא באה מתוך ציפייה או יחס חיובי למשיח היהודי. אדרבה, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים.

כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתי צבי. וכפי שנראה להלן, לפי מסורת האסלאם, עתיד המהדי, המשיח המוסלמי להרוג את המשיח היהודי.

התקוה המשיחית, שהייתה נחלתם בכל הדורות וטמונה עמוק בלבם של יהודי המגרב, נדלקה כפעם בפעם עם הופעתם של " משיחים " מבשרי הגאולה. במאה הי"ב היה זה משה דרעי, במאה הי"ז נתפשו לאמונה בשבתי צבי. בעיר מכנאס הופיע יוסף בן צור, שהודיע כי נתגלה לו המגיד בליל ראש השנה תל"ד – 1673. המגיד בישר לו כי הוא משיח בן יוסף וכי שבתי צבי, הגואל האמיתי,  יתגלה בערב פסח תל"ה – 1675 , וכי נתן העזתי הוא נביאו.

אף לאחר שדבריו לא נתקיימו, האמינו חסידי שבתאי צבי כי יופיע בשנה שלאחריה. ואמנם, אחד הסימנים לעצמתה של האמונה המשיחית הוא, כי למרות האכזבות לא נואשו מלהאמין בבואו. את שבתי צבי, נתן ויוסף העריצו המוני יהודים במרוקו, שרו להם שירים, ויש אף השערה , כי נהג לחלק כסף לילדים בט' באב כמו בפורים, קשור באמונה במשיחיותו של שבתי צבי. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

2 -תוניסיה.

את מספרם של יהודי תוניסיה אמדו בראשית שנת 1956 ב-80.000 נפש בקירוב. מהם כ-60.000 היו נתיני הבאי, הנקראים תואנס, וכ-20.000 אזרחים זרים, בעיקר צרפתים. ה " גראנה " או " הגורנים " הם שכבה נפרדת ובולטת בתוך האוכלוסייה היהודית היציבה : צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו תחילה בליוורנו אשר באיטליה, ומכם שמם.

חלק מהם עבר לאחר מכן אל ערי המסחר של צפון אפריקה, בעיקר לתוניס. במשך מאות שנים שמרו יוצאי ליוורנו, נתיני הדוכס הגדול של טוסקאנה, על עצמאותם העדתית ועד לפני זמן קצר היו בתוניס שתי קהילות נפרדות של " תואנסה " ושל " גורנים ", עם הנהלות נפרדות לכל ענייני החיים והמתים – ואך כי בני שתי העדות התמזגו ולבסוף גם התאחדו, הרי בבית הקברות עדיין מפרידה מחיצה בין אלה לאלה.

כיום אומדים את מספרם של " הגורנים " רק ב-3000 נפש, אבל עדיים הם גורם בעל השפעה וחשיבות רבה בחיי תוניס היהודית. מלבד שתי קבוצות אלה התיישבו בארץ זו יהודים מאירופה המרכזית והמזרחית, שהגיעו הנה גלים גלים, בימים שבין שתי מלחמות העולם ומקצתם אף אחר כך.

אף על פי שמזמן קום מדינת ישראל עלו לארץ עד סוף שנת 1955, בקירוב 24.000 נפש, הרי הריבוי הטבעי פיצה במידה רבה את הפתח שנוצר, והוא לא ניכר כלל בעיר תוניס גופא. כי אכן מתרכז בעיר זו רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית בארץ, כשני שלישים ומעלה מזה, ועדיין נוהים הנה רבים מערי השדה ההולכות ונעזבות על ידי היהודים.

בעקבותיו של חזיון זה, שהוא אופייני בשביל האוכלוסייה היהודית בעולם בכלל ובמזרח התיכון המוסלמי בפרט, קולטת ה " חארה " ( הרובע היהודי ) של תוניס, מדי  שנה בשנה אוכלוסים חדשים, בעיקר מיישובי הדרום ומהאי ג'רבה, שנוח להם, בגלל סיבות שונות, להתיישב בשכונה היהודית.

כאן הם כבתוך ביתם. הצפיפות בחארה אינה פוחתת, אף על פי שיש תהליך הפוך, של עזיבת החארה, בשל עליה לארץ ישראל, והעברה לתנאי דיור נוחים יותר. אוכלוסייתה של החארה התפשטה והתרחבה והטביעה מחותמה גם על הרבעים החדשים, שצמחו במשך עשרות השנים האחרונות.

בחארה של תוניס.

פעמים רבות ביקרתי בחארה, כדי להתבונן בחייה מקרוב. ביום הראשון לבואי אל תוניס יצאתי סליור הכרה חטוף.

היה זה בערב שבת אחר הצהריים והעיירה היהודית התכוננה לקבלת שבת. התנועה בסמטאות הצרות והעקומות רפתה, הסוחרים בחנויות הזעירות אמנם עמדו מוכנים לשרת את הלקוחות, אבל לא נראו לי עסוקים ביותר. לעומת זאת רבתה התכונה בחצרות הבתים שלתוכן נכנסנו. תמונת ערב שבת כמו בכל עיירה יהודית, נשים וילדות שוטפות את הרצפות ומכינות את הקדרות עם סחינה ( חמין ) כדי להוליכן אל התנור.

במעון יום שבו מתכנסים כארבע  – חמש מאות ילדים, התכוננו כבר אלה לשוב לבתיהם ועמדו בחצר בסדר ובמשטר, כל כיתה וכיתה עם המטפלת או הגננת המורה שלה. כולם רחוצים, נקיים עטופים בסינרים אחידים, מעין מדים, הבניין חדש, האולמות גדולים ומחולקים על ידי מחיצות נמוכות לחדרי הכיתות.

הוסבר לי, כי בכל כיתה מרוכזים כחמישים – שישים ילד. יש גם חדרי בידוד עם מיטות, בשביל ילדים חולים. בדירת ההורים על פכי רוב אים מקום להשכיב במשך היום ילד חולה מחלה לא רצינית. שולחים אותו ל " מעון " שידאג לו שם.

לפני המרפאה של גרענת של " אוזה " הצטופף קהל גדול של נשים וילדים. זו אחת ממכות המדינה, הנפוצות במיוחד בין האוכלוסייה שהגיעה לפני זמן לא רב מהדרום. 

ראיתי את בנייני השיכונים החדשים, שהקימה העיריה בחארה, מכספי הפיצויים והשילומים של גרמניה, עבור הנזקים שנגרמו בימי המלחמה לתושבי תוניס היהודיים, כשפלשו הנאצים לתוניסיה. ברור כי ליהודים זכות קדימה לדיור בבתים אלה, אבל כשמתפנה דירה יש שמקבלת אותה משפחה מוסלמית, ומי ילך להתדיין עם השלטונות.

עברנו על יד בית הכנסת הגדול של החארה. נשים צדקניות עסקו בשטיפת הרצפה, אין ידן משגת להרים את תרומתן בכסף, ולכן מנדבות הן את שירותן לתפארת בית הכנסת.

לבתי דפוס הזעירים, שרבים מהם בחארה, מאחר שניכרו דווקא כאן סימנים של פעילות קדחתניות. אמנם קשה לכנות בשם בית דפוס מאורה קטנה וחשוכה, ובה מגירות ספורות של אותיות ומכונת הדפסה עתיקה וזעירה המונעת ברגל. לא יכולתי להבין, מה מסדרים כאן במרץ כ רב דווקא בערב שבת. סוד זה הוברר לי רק למחרתו.

בבוקר חזרתי לשכונה. עברתי דרך הרבעים, שתושביהם מעורבים. אבל מיד אפשר היה להכיר באילו בתים גרים היהודים. לפי תנועת נושאי הקדרות עם הסחינה מהתנורים, ולפי מודעות האבל שבאותיות עבריות. בתחילה לא שמתי לב לתוכנן של מודעות אלה, אבל כשהמשכתי בדרכי ראיתי, במידה שהתקרבתי לחארה, כי מספר המודעות הולך וגדל, וכמעט אין בית שלא תתנוסס עליו לפחות מודעה אחת.

נבהלתי שמא חס ושלום פרצה מגפה בעיר. התחלתי מעיין במודעות, ואז הוברר לי גם פשר הפעילות של אתמול בבתי הדפוס בחארה. מנה הוא לערוך לימוד בבית האבל לעליית נשמתו של הנפטר כתום השבעה, כעבור שלושים יום ובסוף השנה למותו. הלימוד נערך כרגיל ביום השבת בצהריים, מאחר שרבים פנויים אז ממלאכתם. גם העניים רואים חובה לעצמם להזמין את הציבור להשתתף בלימוד, ומפרסמים מודעות ברחובות.

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ד. דרך קבלת התקנות ומתקניהם

על אלה שהשתתפו בדיון לשם התקנת תקנות נמנו החכמים, ״אנשי מעמד״ , ״ראשי הקהל״  והנגיד . כשהתעוררה בעיה שדרשה פתרון התכנסו ראשי הקהל למקום מרכזי כמו בית הועד , בית הכנסת או לביתו של ראש הקהל – הנגיד , ושם דנו והחליטו בנידון. לאחר ההחלטה ניסחו התקנה בכתב וחתמו עליה . בשום מקרה לא מוזכר דיון פתוח בהשתתפות הקהל. החכמים תופסים מקום מרכזי בהתקנת תקנות, בדיונים ובהתייעצויות, והם חותמים ראשונים בכל התקנות. במרבית התקנות שנתקנו למן המאה הי״ז ואילך חתומים רק הרבנים. דבר המוכיח את סמכותם הרחבה . התקנות היו מובאות לידיעת הצי

תקנות בדבר הסדרי גביה במרוקו

בור באמצעות הכרזה בבית – הכנסת. משעת פרסומן ואילך הן מקבלות תוקף חוקי – מחייב, תקנות שנגעו רק לקבוצה מצומצמת הובאו כנראה רק לידיעת הנוגעים בדבר ולא הכריזו עליהן בציבור 

למרות שבמארוקו עד לראשית המאה הכי , לא היו קיימים ועדים כלל־ ארציים (לא של רבנים ולא של ראשי קהל) דוגמת כינוסי טרוייש במאה הי״ב , תקנות שו״ם (=שפיירא, וורמייזא, מגנצא) במאה הי״ג , ותקנות ואלאדוליד של הקהילות במלכות קאשטילייא במאה הי״ד, ועוד . והתקנות התקבלו רק על דעת חכמי פאס וראשיה, הרי בכל זאת תקנותיהם התקבלו במרבית הקהילות במארוקו, כעדותו של רבי יהודה בן עטר בתשובתו לשאלת חכמי ארץ ישראל.

רבי יהודה בן עטר חי בפאס, נולד התט"ז נפטר יט סיוון התצ"ג -1656 – 1733. מתקו הרבה תקנות הנזכרים בספר התקנות.גדול חכמי מרוקו בדורו. זכה להוקרה מצד כל הרבנים והקהל בדורו. סמכותו ההלכתית הכריעה בפסיקתם של חכמי מרוקו עד ימינו. השאיר מאות תשובות פזורים בדפוס ובכתבי יד, דרשות וחידושי ש"ס ועוד. אני עורך ספר " שאלו תשובות " ומקווה בע"ה לברך על המוגמר בקרוב. הערת המחבר.

… והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהלות פ׳אס המגורשים מקאשילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה… אבל כל שאר ארצות המערב פאם ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים. וכן קהל קדוש שאבילייאנוס אשר בדובדו ג״כ עושים כמנהג המגורשים אבל ק״ק תאזא יש להם מנהג בפ״ע (= בפני עצמם)…

למרות שהשאלה היתה רק לגבי תקנות שנתקנו בענין הכתובה. הוא עצמו כותב בתשובה אחרת שבן הדין ברוב הענינים). וכן כותב גם רבי יצחק בן וואליד). והאחרון גם נותן סיבות לכך ״…וידוע הדבר שכל ערי המערב הם נגררים אחר מנהגי פ׳אס הראשונים, יען שהמגורשים מקאשטיליא חנו בתחילה במדינות פ׳אס ואח״ב נתפזרו בכל ערי ישראל").רצונו לומר שהמגורשים שהיו בפאס כשעברו ממנה העבירו איתם את מנהגיהם. עיון בספרות השו״ת מוכיח שאכן רבות מתקנות פאס קויימו הלכה למעשה כמעט בכל יהדות מארוקו גם בתקופה האחרונה. יתכן-גם שסמכותם הרוחנית של החכמים המתקנים גרמה לכך שתקנותיהם פשטו גם לקהילות אחרות. מעין תקנותיו (המיוחסות ל-) של רבינו גרשם מאור הגולה.

לבד מתקנות הקהל היו קיימות במארוקו גם תקנות של חברות בעלי מלאכה. אך תקנותיהם לא הגיעו לידינו והן מוזכרות בספרות השו״ת).

לגבי זהות החכמים והאישים המוזכרים ב״ספר התקנות״, טרם נכתב מחקר מקיף על חלק ניכר מהם ידוע לנו רק מעט, לעת עתה ניתן להעזר בחיבורי ״חכמי פאס", אשר פורסם בספר ״פאס וחכמיה״, ירושלים, תשל״ט, כרך א, עמי 367-249. (יש לציין שכל החיבור הוא מעשה ידי ושמי הושמט מעליו).

פרשנות התקנות זמן תוקפן והשתלשלותן

ב״ספר התקנות״ סופחו במה שאלות ותשובות ופסקי דין המבוססים על התקנות. דבר המעיד על ישום התקנות הלכה למעשה.

התקנות מן הסתם נקבעו לצמיתות. אמנם בחלק מהן נקבע במפורש שתוקפה של התקנה הוא כל זמן שלא יסכימו לבטלה , באחדות הוגבל תוקפן לזמן חמש שנים , או עשר שנים . ויש תקנות שהצריכו הסכמה מפורשת של הקהל לביטולן גם לאחר הזמן , או הסכמה מפורשת להמשכן לאחר הזמן שנקבע . תקנות שלא יושמו הלכה למעשה בידי התושבים חידשו אותן פעם ופעמים .

גם בתקנות שלא הוגבל תוקפן בזמן, חכמי הדורות הבאים בחלק מהן הכניסו שינויים באמצעות תקנה נוספת, כדי להתאימן לצורכי הזמן או מסיבות אחרות. לדוגמה: תקנה המפקיעה קידושין שלא נערכו בהתאם לתקנה, חזרו בהם מההפקעה בתקנה שניה כנ״ל . תקנות המגבילות זכויות הבעל בירושת אשתו הנ״ל, הוכנסו בהן שינויים לטובת הבעל במקנאס בשנת התקע״ה (1818) על ידי רבי רפאל בירדוגו , בתקנת ״בית הבחירה״ .

 וחכמי פאס בשנת התרי״ו (1856) בהסתמכם על תקנת ״בית הבחירה״ הכניסו בה שינויים גם בעיר פאס . ובתקנות של מועצת הרבנים הכניסו בתקנות ירושה שינויים מרחיקי לכת לטובת הבעל והיתומים כולל הבנות . וכן תקנות בעניני עריכת צוואות , ועוד.

ראוי לציין שחכמי התקנות תיקנו תקנה שחלה רטרואקטיבית ומפקיעה התחייבות קודמת גם אם זו היתה בשבועה. לגבי מי שנשא אשה ואין לו ממנה בן זכר לאחר עשרה שנים, נקבע כי רשאי לקחת אשה אחת עליה. למרות שהתחייב לאשתו הראשונה בשעת נשואיו בשבועה שלא יקח אשה אחרת עליה.

״…שרשאי כל אחד לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנשואיו אם לא ימצא לו זרע זכר ממנה לסוף עשר שנים לנשואיו… ואפילו שקבל עליו התנאי הנז׳ שלא ישא וכוי בשבועה אנו פוטרין אותו מהשבוע׳ ומתירין לו היתר גמור שמעכשיו אנו מפקיעין שעבוד הכתובה לגבי התנאי הנז׳ מטעם הפקר ב״ד הפקר הואיל והוא לדבר מצוה…״ .

למרות שהפוסקים שללו תוקף התקנות למפרע, חכמי פאס נימקו התוקף לתקנתם ״הואיל והוא לדבר מצוה״.

Tehila le David.R.D.Hassine

Tehila le David.R.D.Hassine

Deux autres commergants de Meknes deviennent les confidents de Sidi Mohammed: Mordekhay Shriqi, a qui David Ben Hassine consacre quatre poemes enthousiastes, ou il glorifie les vertus de ce "grand homme d'Etat ecoute par le Souverain ", ce mecene genereux qui l'honore de son amitie, et  Mes'od Ben Zekri, egalement glorifie par le poete, "a sa demande" Le sultan accorde aussi sa confiance a un homme d'affaires de Meknes tres conteste, Eliahou Levi.Enfin, un autre grand commenjant richissime de Meknes, Shelomo Seb- bag, qui s'occupera personnellement de la publication de l'oeuvre de David Ben Hassine, se tient sagement a l'ecart de la vie politique marocaine.

Dans les villes de la cote, quelques privilegies afferment les douanes, et meme monopolisent parfois le commerce des ports maritimes, au grand scandale du Consul de France. A Mazagan, Mordekhay de la Mar, "un seigneur, compagnon du roi…, soutien des lettres", et, dans le nouveau port de Mogador, son pere Shalom et son frere Joseph de la Mar, Yehouda Guedalia et Meir Cohen Ben Macnin, comptent parmi les puissants toujjar es Soultan les marchands du roi de Sidi Mohammed Ben 'Abdallah. Diplomate de premier plan, Shemouel Sumbal s'enrichit prodigieusement, ce qui suscite la convoitise du sultan et precipite sa perte.

Ces rares privilegies, dont les moins scrupuleux oppriment par- fois leurs propres coreligionnaires, menent eux-memes une vie precaire, car leur situation depend entierement de l'arbitraire sans frein de leur maitre, le sultan, qui peut, du jour au lendemain, les depouiller de leurs richesses, ou meme les faire mourir, sans autre forme de proces.

STRUCTURES COMMUNAUTAIRES

En tant que dhimmis, les juifs marocains ne font pas partie de Dar el Islam la Maison de 1'Islam, mais leur statut distinct leur permet de jouir, a Meknes comme dans les autres centres urbains, d'une autonomie interne presque complete, dans tous les domaines de la vie communautaire.

LE CONSEIL COMMUNAUTAIRE

La communaute est dirigee par un groupe de notables, qui forment une sorte de Conseil officieux charge de veiller a la bonne marche des affaires communautaires. Tous ces notables sont des benevoles, cooptes dans un nombre restreint de families aisees, en general de pere en fils, ces fonctions publiques conferant prestige et influence. Ils se choisissent, avec l'approbation des autorites, un chef, le naguid, ou "Sheikh el-yahoud"qui, essentiellement, represente la communaute aupres du sultan et de ses subordonnes, est responsable de l'ordre public et de la collecte des impots, et fait respecter les decisions du Conseil et du Tribunal.

 Comme le sultan reside, au XVIIIe siecle, a Meknes, un naguid eminent comme Abraham Mai'maran, ou Moshe Ben 'Attar, est considere comme le "grand checq des Juifs de tout le royaume".Mais, en general, chaque ville a son propre naguid, dont l'autorite reste locale. Comme la plupart de ces notables sont riches, David Ben Hassine compose souvent en leur honneur des poemes elogieux pour s'attirer leur bienveillance. 

LES AUTORITES RELIGIEUSES

Le Conseil communautaire coopte egalement parmi ses membres les hakhamim – les rabbins – les plus respectes de la communaute: les dayyanim, ou juges, quelques hakhamim reshoumim, ou "rabbins officiels", ainsi que des talmidei hakhamim connus pour leur piete et leur science.

 Les talmidei hakhamim sont des erudits sans fonction communautaire ou cultuelle precise, qui consacrent tout leur temps, ou une partie de leur temps, a l'etude. Les rabbins les plus importants, les dayyanim, sont en general nommes a vie par des maitres prestigieux, parmi les candidats qualifies, selon le principe de la serara, c'est-a-dire du droit hereditaire a certaines fonctions religieuses: "Quiconque accede a une charge regie par la serara acquiert le privilege de garder cette charge pour lui et ses descendants competents pour toujours".

 Cette institution explique la persistance, a Meknes, de veritables dynasties rab biniques dans les families Toledano et Berdugo, du XVIIe siecle a nos jours. Les hakhamim sont entoures d'un grand respect, car ils ne sont pas seulement consideres comme des gardiens de la halakha, mais comme des savants qui transmettent la culture juive traditionnelle. Presque tous ecrivent des oeuvres qui sont lues, recopiees et commentees avec passion.

Cependant, s'ils exercent une influence reelle dans la communaute, les hakhamim, y compris les dayyanim, vivent pauvrement, sauf lorsqu'ils ont des revenus independants, ou qu'ils exercent un autre metier, car la communaute ne leur verse qu'une maigre redevance, ou parfois leur attribue les modestes revenus d'une synagogue. En revanche, tous les hakhamim sont exempts d'impots.

Au debut du XVIIIe siecle, les dayyanim de Meknes les plus importants sont Moshe Toledano (c. 1644-1723) et son frere Habib (1658-1716),  Moshe Berdugo (1671-1731), ainsi que, temporairement, deux sommites de Fez, Yehouda Ben 'Attar, en 1701 et de 1721   a 1724, et Ya'aqov Abensour, de1718 a 1729 .  Mais David Ben Hassine, ne en 1727, n'a connu que les juges en exercice pendant la deuxieme moitie du XVIIIe siecle. Ainsi, il a compose des poemes en l'honneur de Ya'aqov Toledano (1697-1771), Mordekhay Berdugo (1705-1762),Shelomo Toledano (mort en 1789), Moshe Ben Daniel Toledano (1724-1773), Yekoutiel Berdugo (mort en 1801 et Hayyim Toledano (1703-1783).

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

ב. התוכנית להקמת מחנה ריכוז לחיסול היהודים בגאזים באזור ג'נין

המופתי לא הסתיר את שאיפתו לשתף פעולה עם היטלר באירופה בפתרון הסופי, שכלל גם חיסול יהודי ארץ ישראל, במחנה ריכוז שיוקם באזור ג'נין לאחר נצחונו העתידי של הגנרל רומל באל- עלמין וכיבוש הארץ מידי הבריטים. בשידוריו בשפה הערבית ברדיו הגרמני קרא המופתי לרצח עם: "הירגו את היהודים בכל מקום שאתם מוצאים אותם- למען אללה, ההיסטוריה והדת".גהאד ושנאת היהודים

פרופ' אדוארד סעיד, פלסטיני- נוצרי, אישר שבקריאתו של המופתי לחיסול העם היהודי הוא "ייצג את הקונצנזוס של ערביי פלסטין" ושימש כשופרו של העם הפלסטיני. עובדה היא שיאסר ערפאת לא התנער ממעשיו של המופתי וכינה אותו "הגיבור שלנו" ( עפ"י כתבה של ד"ר דוד סילברקלאנג ב"יד ושם").

פרופ' ברנרד לואיס ( Bernard Lewis, Semites and Anti-Semites, 1986 ) מזרחן בעל שם עולמי כתב בסיפרו "שמיים ואנטישמיים", שיצא לאור ב- 1986 , שהמופתי התקשר לקונסול הגרמני בירושלים, עוד ב- 1933, כדי לקדם את שיתוף הפעולה בין הערבים וגרמניה הנאצית.

שני היסטוריונים גרמנים, קלאוס מיכאל מלמן (Klaus Michael Mallmann) ו- מרטין קופרס ((Martin Cuppers שחקרו את הנושא פירסמו מאמר תחת הכותרת: Elimination of the Jewish National Home in Palestine:The Einsatzkommando of the Panzer Army Africa, 1942

לאחר נפילתו של המשטר הנאצי ב־8 במאי 1945 והתוודעותו של העולם לזוועותיהם של מחנות ההשמדה, חדל הנאציזם להיות כוח פוליטי ואידאולוגי משמעותי בגרמניה ובאירופה בכלל. אולם התהליכים שאירעו באותן שנים במזרח התיכון – התנגדותם של הערבים לעלייה היהודית ולאחר מכן התנגדותם למדינת ישראל, ובמקביל צמיחתו של האיסלאם הרדיקלי – גרמו לכך שבאזור זה של העולם הנאציזם לא נחשב משוקץ כבאירופה. וכך, שעה שהנאציזם לא התקיים עוד כתנועה גדולה או כגוף מדיני, רכיבים בעייתיים מהשקפת העולם שלו כלפי היהודים זכו לקבלת פנים נאה בתרבות חדשה ובלשון אחרת, אלו של האיסלאם הרדיקלי, בפרט בקרב ״האחים המוסלמים״ בקהיר שלאחר המלחמה.

הספר שלפנינו נוצר על רקע מסורת שהתפתחה בגרמניה המערבית, ולאחר מכן בגרמניה המאוחדת, של הסתגלות לנטל ההיסטורי של פשעי הנאצים ושל השואה בפרט. קונצל הוא בן לקבוצה קטנה יחסית של אינטלקטואלים גרמנים שהקדישו מחשבה להשפעות המאוחרות של הנאציזם והשואה על אירופה ועל העולם שמחוצה לה. קוראים המכירים את ההתפתחויות האינטלקטואליות, האקדמיות והפוליטיות בגרמניה המערבית ולאחר מכן המאוחדת, לא יופתעו מכך שדווקא חוקר גרמני הוא שמציב את האנטישמיות במוקד עיונו באיסלאם הרדיקלי, ואף עושה זאת באמפתיה רבה יותר מכל חוקר אחר אחרי 11 בספטמבר. ׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ הוא חלק ממסורת ארוכה, אם כי לעתים קרובות מייצגת מיעוט, של חשיבה ביקורתית על העבר הנאצי של גרמניה ושל בחינת מהותה של האנטישמיות; מסורת שהחלה בשנות הכיבוש האמריקני־אנגלי שלאחר המלחמה במערב גרמניה, והתרחבה בעשורים שלאחר מכן.

ניתוחו של קונצל מרחיב את ההתמודדות עם העבר הנאצי אל מחוץ לגבולות הזמן המקובלים, השנים 1945-1933, ומראה שהתחימה לתקופה זו לוקה במידת־מה של אירופו־ צנטריות. כשאנחנו, חוקרי תולדות אירופה, דנו בשאלת ההמשכיות והשבר של 1945, עשינו זאת בהקשר של הזמן והמרחב האירופיים.1 אף שבאירופה שלאחר שנת 1945 הנאציזם והאנטישמיות הרדיקלית היו מוכים ומשוקצים פוליטית ומוסרית, קונצל מזכיר לנו שהתופעה של שנאת היהודים בשל יהדותם זכתה אז ללגיטימיות מלאה בקרב האיסלאמיסטים הרדיקלים. אחד היישומים של ספר זה המוצעים עתה למחקר ההיסטורי, הוא עיצובה מחדש של סוגיית השבר וההמשכיות בחקר תולדות הנאציזם, כך שתקיף את הגלגולים, ההשפעות, הפעפוע וההתקבלות של הנאציזם מחוץ לאירופה – ובמקרה זה, בעולם הערבי והאיסלאמי בעשורים שלאחר המלחמה.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-פעמי מערב  מחקרים על יהדות צפון אפריקה בעריכת יצחק בצלאל

 

פעמי מערב 

מחקרים על יהדות צפון אפריקה

בעריכת יצחק בצלאל

מכון בן צבי

תשמ"ג

פתח־דבר

פעמי מערב היא אסופה ראשונה של מאמרים שנבררו מחוברות ׳פעמים׳, ועניינם הוא קהילות ישראל בצפון-אפריקה (מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב). לא במקרה האסופה הראשונה יוחדה ליהדות המגרב, שכן היא אחת התפוצות היותר חקורות עד כה בארצות האסלאם. שותפים למחקר ענף זה מלומדים ומוסדות מדעיים בישראל ובארצות אחרות, בהם המרכז לחקר יהדות צפון־אפריקה שבמסגרת מכון בן־צבי, אשר פיתח פעילות מבורכת בשמונה שנות פעילותו.

המאמרים באסופה הם מכמה תחומי מחקר: היסטוריה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ספרות עברית (פיוט), קבלה, ספרות יפה בצרפתית ואמנות. מיקבץ מאמרים מתוך כתב־עת אחד, הקיים ארבע שנים, אינו מהווה יסוד איתן להכללות מפליגות על מצב המחקר של יהדות המגרב בכללו. מה גם, שפעילות מחקרית בכמה תחומים, כמו לשון, ספרות עממית וענפי פולקלור אחרים — אין לה ייצוג באסופה שלפנינו. אבל בצירוף המאמרים הכלולים בה משתקף מצב המחקר הנדון, בהשגיו ובחסר שבו: כגון ההתקדמות היחסית של מחקר ההיסטוריה של יהדות המגרב, ובמיוחד של יחסי היהודים עם שכניהם: וכגון החסר במחקר הספרות העשירה שלה, כמעט בכל ענפיה: ספרות רבנית (לרבות חיבורים בהלכה, בקבלה ובדרוש) שירה ופיוט, ספרות יפה בת־זמננו, שעיקרה בצרפתית, ועוד. יש תחומים כמו שירה ופיוט, ספרות הלכית וספרות מוסר, שאפילו רישום שיטתי של מצאי כתבי־היד בהם טרם נעשה, ויש תחומים אחרים, שנעשו בהם עבודות־תשתית, אולם מחקרם הוא בראשיתו, כמו: ספרות יפה בת־זמננו, עיתונות, לשונות יהודיות ועוד. סיכום־ביניים זוטא שבאסופה זו, עשוי ללמד לא רק על היש במחקר יהדות המגרב, אלא גם על החסר בו, כדי להפנות אליו שימת־לב של מלומדים ושל מוסדות ולהעמידם על הצורך בהשלמת החסר.

באסופה שלפנינו כלולים 16 מאמרים, הסדורים לפי מדורים (היסטוריה, ספרות, אמנות) וכן ביבליוגראפיה של פרסומים בתחום זה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר