פתח דבר

אמר משה סמילנסקי:

"שנים על שנים במאה הי״ט עוררו יחידים מן הישוב תשומת-לב להתישבות בדרום, אבל קולם לא נשמע. שנים על שנים בימים ההם תבעו הערבים תושבי עזה והדרום מידידיהם היהודים ביפו: תנו גם לנו מושבות יהודיות, הקימו על-ידינו עוד תל-אביב וחיתה גם נפשנו עימבם, אך קולם לא נשמע. בבל מקום שקם בעת ההיא ישוב יהודי, ערבים רבים נהנו מעבודה ומשבר גבוה.

"לא פעם הוכיחו כמה עקשנים מוותיקי הישוב לאנשי ההנהגה ולחברי הנהלת המוסדות, את חשיבות ההתישבות של יהודים בערים הערביות ומסביב להן, וקולם לא נשמע".

חשוב לציין, שעל-אף שהאנשים במוסדות הציונות המעשית הבינו ושוכנעו בצורך להתישב בערים ערביות, הם לא יכלו להעניק לכך עדיפות. שנים רבות (בסוף חמאה ה-19) היתה "חוות קסטינה" (באר-טוביה) הישוב הדרומי ביותר – עד לנחשוניות שבהקמת"חוות רוחמה", בראשית המאה העשרים, דרומה מקסטינה.

בתופים, במחולות ובנאומים חוצבי להבות, העריך הישוב את אומץ ליבם של צעירי יפו, שנענו לקריאת הנהגת חובבי-ציון ויצאו להקים ישוב יהודי בעזה הערבית ולפתוח פתח לעולים מרוסיה להתישבות עירונית. רבים הריעו לחזון פועליה ומנהליה של רוחמה, שהעזו להתישב בלב המדבר השומם; למרות שכאשר קמה ועמדה על רגליה ועוד בטרם החלה ללכת בכוחות עצמה, ירד עליה הצבא התורכי, במלחמת-העולם הראשונה, והחריבה.

צעירי עזה עלו בשנת 1886 בעקבות חזונו וניסיונו של ק. ז. ויסוצקי, שליח חובבי-ציון. ב-1885 הגה את הרעיון להקים ישובים יהודים בערים ערביות כמו יפו, שנתמלאה, ובדרך זו לפלס דרך לקליטת עולים מרוסיה המורגלים בישוב עירוני. הוא שלח את חוות-דעתו לכל סניפי חובבי-ציון, שבה ציין כי אפשר לחיות גם בערים הערביות.

שלושה גרעינים תמימי-דרך מתוך ילידי יפו עלו בעת ההיא והקימו שלושה ישובים יהודיים בערים שכם, לוד ועזה, מתוך הנחה שכילידי הארץ יוכלו להיקלט שם ראשונים ביתר קלות. אולם למרבה הצער, המציאות טפחה על פניהם והם נתקלו בקשיים שלא חזו מראש. היו להם קשיים להסתגל למקורות הפרנסה של עזה, משום שהיתה עיר כפרית בעלת אוכלוסייה עניה וללא מסחר מפותח. עברו עליהם כמה שנים קשות עד שגילו את דרך המסחר עם הבדואים, אנשי המדבר הרחוק. וכשגילו את המדבר, חדרו למחנות הבדואים ופיתחו מערכת מסחר מיוחדת עם אוכלוסייה עניה, התפרנסו ממנה ופירנסו אותה.

למרבה הצער גם התברר אחר-כך, שחובבי-ציון והמשרד הארצי-ישראלי שקם בעת ההיא לא יכלו לשלוח לעזה עולים חדשים כמתוכנן, והעולים לא הסכימו לגור בבתי הערבים כמו אנשי יפו, ודרשו להקים להם שכונה מיוחדת להתישב בה. הם גם לא יכלו לסייע לאנשי הגרעין שהתישב בעזה, כפי שציפו.

הודות ליחזקאל דנין, שעמד לימין הישוב בלוד וז. ד. לבונטון שהבטיח להקים שכונה יהודית בעזה (בכספים שגייס ממקורות אחרים), החליטו אנשי גרעין עזה להמשיך והחלו להקים את מוסדותיהם בכוחות עצמם. הם נתבקשו להמתין עד שיבואו העולים להגשים חלום של הקמת ישוב יהודי בעזה. באה מלחמת-העולם הראשונה ודחתה הכל.

מבוא

חוקר דברי ימי האנושות ימצא כי מעשים גדולים שנעשו במהלך הדורות, הן מעשים פרטיים והן מעשים קיבוציים, לא נעשו אלא בכוח האמונה, אשר היתה המניע הראשי והדחף לעשייה זו.

מי שבא לכתוב או לספר תולדות חיים של ציבור יבוא במבובה, במי שעומד בפרשת-דרכים ומתקשה בבחירת הכיוון והדרך שיביאוהו למחוז חפצו. כך בכל כתיבה, הכותב יתקשה בבחירת הדרך לתיאור רצונו של הציבור, על-אחת-כמה- וכמה לגבי ציבור שחי לפני שנים רבות, אלא אם הכותב עצמו הוא חלק מהציבור הזה ובשר מבשרו. מוטלת עליו החובה לתאר עובדות כהווייתם בזו אחר זו, לפי סדר אירועיהן מתקופה של תולדות הישוב בארץ, שמשום-מה כמעט ונעלמה, ולהשתדל שלא להחסיר דבר; לגלות את הדמות או הדמויות ששימשו דוגמה לרבים, ולכלול כמה סיפורים אותנטיים מחייהם, לשבצם בזהרורי אור המגלים מרחוק את המקומות שבהם חיו בני-אדם ונאבקו לקיים מצוות ישוב הארץ בכל מחיר. חובה זו תלווה את דמותם לאורך כל הספר.

ספר זה בא להאיר את ראשית פעולות הנהגת חובבי-ציון בארץ אחרי הקמת מרכזם הארצי ביפו על-ידי ק. ז. ויסוצקי, שליח ההנהגה באודיסה, שבחר, בשנת 1885, מבין כל המועמדים שהוצעו לו, את אברהם מויאל, איש הקהילה המוגרבית ביפו, שהממצא במנטליות הערבית ובאופיו של השלטון התורכי המושחת ומינה אותו ליו״ר מרכז חובבי-ציון בארץ. על ידו מינה את העסקן אליעזר רוקח כמזכיר ומקשר עם חובבי-ציון.

כוונה נוספת בספר זה היא להאיר, מתוך הערכה, את אפופיית עמידתם של חלוצי המתישבים העזתיים, בני קהילת יפו הלאומית, במאבקם להתבססות כלכלית, ובמאמציהם להחזיק מעמד בעזה – עד שיגיעו העולים העירוניים מרוסיה, להקים שם ישוב יהודי ולהוכיח כיצד שמרו באמונתם על מצוות ישוב הארץ, ואיך לא נטשו את משימתם גם כשחובבי-ציון התקשו לשלוח לעזה עולים. יתרה מזו, כיצד נאבקו חלוצים אלה עם המוסדות ולחצו להתחיל לבנות שבונות יהודיות לקליטת העולים. נציין גם את השמחה על הקמת חוות רוחמה בנגב והקמת בנק אפ״ק בעזה, דברים שהביאו אותם אל סף התקווה שהמתינו לה כמה עשרות שנים, אחרי שנוכחו שז. ד. לבונטין החל במו״ מ לקניית קרקע כדי לבנות עליה את השכונה הראשונה בעזה, בדומה לשכונת אחוזת-בית. למרבה הצער, באה מלחמת-העולם הראשונה ושמה קץ לתובניותיהם ולתוכניות כל הישוב היהודי בארץ.

ועוד מטרה בספר זה: להאיר את מאמץ חידוש הישוב בעזה בשנת918!,בתקופת הכיבוש הבריטי, שגם ישוב זה נחרב כתוצאה ממלחמה בין הערבים והיהודים בשנת 1929. על-אף המאמץ היה קשה למצוא מחקרים מוכנים בנושאים אלה שנמצאו, לבסוף, בארכיון טוביהו באוניברסיטת באר-שבע, בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, בספריה הלאומית בירושלים ובספריית שערי-ציון בתל-אביב, כולל תמונות.

נעזרתי בעיקר בראיונות אישיים עם בני המשפחות שהתגוררו בעזה, בבאר-שבע וברוחמה. ריאיינתי תושבים יהודים ובנים של משפחות שגרו שם, כולל ערבים ובדואים. אשר לחומר על רוחמה נעזרתי רבות ביומנו של הירשפלד, בספרו של אליהו כנעני, במכתבי משפחת מרגולין ומשפחת נסים אלקיים, ביומנו של יהודה אלקיים ובאלה שלקחו חלק או עבדו שם כפועלים.

גורם חשוב לידיעות שנאספו היו המתישבים בעזה והפועלים ברוחמה, אנשי העלייה השנייה, שהעניקו לי מזברונותיהם ומידיעותיהם וציוו עלי לכתוב בטרם יכסה העפר את עינינו, תוך ציון החובה שעל כל אחר מאיתנו שעמד ליד ערש תולדות הישוב בארץ למסור לדורות שאחריו את שירת חייהם ופעלם של אלה שיצאו לשליחות – לדרום, לנגב ולמדבר, – ללא תנאים אנושיים וללא ביטחון, והיו מוכנים לכל קורבן, ושל אלה שלא יכלו לכתוב זכרונותיהם שהיוו נדבכים בהקמת המדינה.

ממזרח וממערב כרך רביעי

ממזרח וממערב כרך ד

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר. הושלם

בקשותיו של רבי יעקב אבן צור – בנימין בר- תקוה

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.

יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

לתולדות רבי אהרן אבן חיים

משפחת אבן חיים מוצאה מספרד. צאצאיה התיישבו במרבית הארצות שאליהן הגיעו המגורשים. בין החכמים שעמדו ממשפחה זו בולטים במיוחד שניים שפעלו בתקופה אחת, האחד במזרח והאחד במערב, הלוא הם: רבי אליהו אבן חיים, מחכמי קושטא, תלמודי ופוסק שחיבר כמה ספרים, נפטר בשנת הש"ע (1610) בקירוב; ורבי אהרן אבן חיים, מחכמי פאס. בתקופה זו חי בפאס רבי ברוך אבן חיים.

 לא ידוע אם הייתה לו קרבת משפחה עם רבי אהרן. בדורות האחרונים.התרכזה במארוקו משפחת אבן חיים בעיקר באזור מאראקש, והעמידה כמה חכמים מפורסמים ואפשר שרבי אהרן שהה תקופה מסוימת במאראקש.

 רבי אהרן אבן חיים ב״ר אברהם ב״ר שמואל, נולד בפאס סביב שנת השט״ו(1555). אביו היה, כנראה, מחשובי הקהל, אם כי לא נחשב תלמיד־חכם, ואילו סבו התפרסם כתלמיד־חכם רבי אהרן למד תורה לפני רבי יוסף אלמושנינו.

בשנת השס״ד 1604 לערך נמנה בין חכמי העיר הרשומים, והיה מבית־דינו של ר׳ וידאל הצרפתי. חתום על תקנות מספר שנתקנו בין השנים השס״ה—השס״ח ( 1605— 1608) עם הרבנים »: יצחק ביבי, יחייא בירדוגו, ישעיה בקיש, שמואל אבן דנאן, יצחק אבן זמרה, יעקב חאגיז, שמואל אבן חביב, אברהם הכהן, שאול סירירו, יהודה עוזיאל, יצחק אבן צור, וידאל הצרפתי וסעדיה אבן רבוח. התקנות הן:

א.  הגבלת יציאתן לרחוב של בנות ישראל במלבושי פאר ובתכשיטי זהב, כי ״ראו כמה נזיקין יבואו בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות… .ועיני העמים רואות וכלות״. שנת השס״ה ( ספר התקנות/ סימן פא ).

ב.  בעניין ״אעבורי אחסנתא״ (העברת הירושה מהיורש החוקי) בצוואת שכיב־ מרע, לחייב נוכחות חכם ותוכחתו לעורך הצוואה, ושהצוואה תיכתב ותיחתם בנוכחות החכם והמצווה. שנת השס״ו (שם, סימן פד).

ג.   קביעת סדרי כתיבת גטין בידי הסופרים ושכרם. שנת השס״ו (שם, סימן פה).

ד.  קביעת סדרי המשכנתאות ודרכי גבייתם. שנת השס״ז (שם, סימן פו).

ה.  קביעת סדרי שומת -המסים וגבייתם, והטלת עונשים על המשתמטים בחסות השלטונות מתשלומי מס. תמוז שנת השס״ח ( שם, סימן פח ) ^.

ו.        קביעת דרכי גביית חובות לאחר ייסוף המטבע או פיחותו. שנת השס״ז (שם, סימנים פט—צ).

מחבריו של רבי אהרן בפאס, לבד מאלה החתום אתם על התקנות הנזכרות, ידוע לנו גם ר׳ אברהם הכהן. ר׳ דוד קונפורטי מספר: ״ובשנת התי״ג ( 1653 ) בא בירושלים מארץ המערב הרב רבי אברהם הכהן מערבי, רב מובהק וזקן מופלג בשנים, ואמר לנו שהיה בן מאה ועשר שנים ושהיה חברו של הרב רבי אהרן בן חיים ז״ל, ושהיו לו בנים רבנים בארץ המערב. ואחר ג׳ או ד׳ חדשים שבא בירושלים נפטר " 

25.135 ״ר׳ דוד ומשה היה אריה גדול. אספר לך מה שראו עיניי. אותו פקיד מ״ד, סיפר לנו שהוא קנה חבילת עצים בשני ריאלים וחצי. בא המוסלמי וביקש שלושה ריאלים. התעקש. אני נתתי לו שלושה ריאלים. כאשר הורדנו את העצים מעל גבו של החמור, הוא נעלם. המוסלמי הכניס את הכסף, וחשב שבוודאי החמור חזר לבית. הלך המוסלמי לכפר שלו ולא מצא את החמור. בא אלינו. חיפשנו ולא מצאנו את החמור. אז פגה למ״ד ואמר: הנה חצי ריאל שלך והחזר לי את חמורי. אני יודע שהקדוש הוא שעשה לי זאת. מיד כשהחזיר את הכסף, יצא החמור מאחד החדרים שם חיפשנו ולא מצאנו אותו״.    

26.135 ״פעם רצו מוסלמים להרוג את השיך שלהם. הוא ברח לבית־הקברות של היהודים. היתה [שם] אבן. התחילו המוסלמים לחפש אותו בין הקברות ולא מצאו אותו. יצאו. לאהר שלושה ימים חזרו בהם אותם המוסלמים מכוונתם להרוג את השיך ואמרו: השיך הזה לא עשה לנו כלום, בואו נחפש אותו שוב ונחזיר אותו על כנו. עליו השלום ר׳ דוד ומשה… כאשר באו… קם אותו שיך. שאלו אותו: מה קרה לך? הנה הקדוש הזה. לו הרגתם אותי, אף אחד לא היה חוזר הביתה. ועכשו הוא שהציל אותי, כאשר באתי אליו. אותו שיך נשבע בשבועה שכל שנה יביא שור לשחיטה ליד הקבורה של הצדיק ויגיש סעודה״.

27.135 ״אני הייתי הולך להשתטח על קברו. הייתי משמש שוחט שמה בצדיק. פעם בא אדם שלא היו לו ילדים. עשה סעודה, שחט משהו, איזה כבש. בזמן שישב עם הרב שהיה שמה, יצא נחש והלך לקראת אשתו שישנה בצד. ביום, לא בלילה, יצא הנחש. הבעל פחד. אמר לו הרב הזה: אל תפחד, זה הצדיק שבא לרפא את אשתך. הנחש חזר למקומו. קמה האשה משנתה וסיפרה שחלמה שהצדיק שלח לה נחש. היא חולמת ורואה את הנחש. אמר לה הצדיק שהנחש הזה יקח לה כל משהו שיש להויהיה לה ילד. ונולד לה בן! האיש הזה היה הולך להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה מדי שנה בשנה. [פעם] כשהילד היה בן עשר, אחרי הסעודה, ירדו הוא ואביו לכפר שליד הצדיק בשם אגוים. יש שם כביש. היו שם מכוניות־משא רבות שבאו להעמיס אדמה, שכנראה יש בה נחושת כמו בתמנע. היו כשלושים משאיות גדולות שבאו להעמיס. כאשר מתחילות המשאיות לצאת מהמקום אף אחד אינו יכול לרדת לכביש, כי המשאיות תופשות את כל הכביש. היתה שיירה ארוכה של משאיות. הראשון שיצא צפר, צפר. הילד הזה, אני הייתי נוכח שמה, הילד הזה נדרס. המשאית עברה עליו. אביו צעק וכאילו מת על המקום מרוב פחד. המשאית נעצרה, הילד קם ורץ לאביו ולא היה לו כלום. זה אני ראיתי במו עיני. זה היה נס גדול. חזר למקום הקדוש וסיפר להם. אמר להם שהצדיק נתן לו ילד והציל אותו״.