מורשת יהדות מרוקו

הנגיד שמואל הלוי אבן יולי.

ועוד מוסיף הרב הגאון רבי יסף משאש בספרו " אוצר המכתבים " כרך א' אודות משפחת הלוי בסימן " הלוי "

הרה"ג יהודה הלוי ז"ל, כל נזכר בטופס מטופס פסק דין בדיני יבום, זמן התורף שנת ש"ס. ועוד הרב יהודה הלוי ז"ל, נמצא חתום על פסק דין בדיני מצרנות בשנת תע"ט. עוד הרב מוסא הלוי בן הרב אברהם ז"ל, נזכר בשטר שכירות משנת תקי"ז, עוד הרב יוסף הלוי בן הרב אהרן ז"ל, נזכר בשטר זכיה משנת תצ"ח.

עוד הרב יצחק הלוי בן הרב חיים ז"ל, נזכר בשטר אחד משנת תקס"ד, עוד הרב יעקב בן הרב יוסף ז"ל, כך נזכר בשטר שכירות משנת תקפ"ג. עוד הרב שלמה בן הרב יהודה ז"ל, כך נמצא בשטר עדות משנת תקמ"ד. עוד נמצא בכתב יד ישן נושן, וזאת לאמור בשנתינו זאת התצ"ב לבריאת העולם, בחודש אדר בז' בו, עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל.

ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק והחסיד הרב שמואל הלוי אבן יולי יהי אלהיו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת האל על עמו, ויהי לנס, ועוד נמצאו דברים אחרים אשר לא יכולתי להכיר, כי נמחק הכתב מיושן, ושמעתי מרב אחד, כי תוספת " יולי " הוא נוטריקון, " יבואו וישתחוו לפניך ה' " .

והיה סימן על טהרת משפחתם שראויים לעמוד לשרת לפני ה'. עוד מתוך כתב יד כבוד הרב שלום משאש ז"ל, וז"ל : נתבש"ם החכם החשוב והכולל, הרב שמואל הלוי אבן יולי ז"ל, ליל ששי בשבת כ"ו לאלול הרג"ת. הרב חביב הלוי אבן יולי ז"ל, אחי הרב שמואל ז"ל, נתבש"ם ליל שמחת תורה אחר תפלת ערבית, שנת תרי"ג.

עוד הרב יוסף הלוי אבן יולי ז"ל נזכר בטופס פסק דין על עניין ירושה בשנת תרכ"ט, עוד החכם השד"ר, הרב צבי הלוי ז"ל מירושלים עיק הקודש תובב"א, נסכר בסימן תהלה לדוד דף מ"ג , בשיר ששר עליו, עוד כתב, פיוט זה יסדתי לכבוד גביר עלי חסדו בשנת הרעב לתפ"ץ, הל"ה הנבון והחשוב הרב אליעזר הלוי בן צפת והרבה לספר בשבחו.

שירו של רבי דוד חסין : פיוט זה יסדתי לגביר, גבר עלי חסדו, בשנת הרעב לא תקום פעמיים צרה. ושוררתי לכבודו, הלט הוא הנבון וחשוב כבוד הרב הגדול רבי, אלעזר הלוי בן צפת. נועם נורא אל נדרש.

דבר טוב ונעים לבבי רחש / גביר מאש נעלה

לוי מיחס שלשלת יחס / שפ"ת אמת תכון לו סלה

חכם לבב וגם נבון לחש / נודע הוא לשם ולתהלה

אשלם תודות משאת ארוחה / גמולו אשיב עז אתאזר

למי המנחה הזאת שלוחה / ונתתם אותה אל אלעזר

ולמי כל חמדת ישראל תאות / אל ידי נטע נעמנים

ידיו קב לו הן לחַלק יוצאות / לפניהם ברכה טעונים

כפות זהב קטרת מלאות / בשמים וראשית שמנים

לחמו ומימיו הם נאמנים / לאביונים נתן ופזר                למי…………….

יהי ה' אלהיו עמו / ותרועת מלך בו יתאמר

אלך עולות יעלה שלומו / ועל אויב לו יהי נִזמָר

ירבה גבולו בבנים כמו / פרץ אשר ילדה תמר

ואמר העם : אמן כן יאמר / אל אדיר בגבורה נאזר        למי……………

דגלו עלי אהבה מרבה / אהבת אמת ואמונה

במה אברך אותו בחבה / אשאל מאל שוכן מעונה

בעיני מלך ושרי צבא / ימצא חסד רחמי חִנא               

יעטרהו רצון כצנה / יען אשר לא יקרב איש זר           למי…………

חן וכבוד ועֹשר נכסים / האלהים אותו יחנַן

זרע טוב כשר שרע אנשים / וגם חַתנוָתָא רבנן  – שיהיו חתניו לוקחי בנותיו תלמידי חכמים

קון בן לוי בשירים חדשים / ישיר בבַית המכונָן

בתוך עיר שלם נָוה שאנן / בהקבץ שם עם מפוזר

בבוא מבשר אזור עוד אזר / יוביש ויחפיר עובדי אל זר.

זוהי תעודה ראשונה שבה נזכר שמואל עם הכינוי " אבן יולי ". מהתארים המשבחים אותו ניתן ללמוד, שלא היה חדש בנגידות והספיק להראות יכולתו ולהיות נערץ על אנשי הקהילה. שנת תצ"ב – 1732, היא משנות מלכותו הראשונה של מולאי עבד אללאה 1729 – 1735. 

הפוליטיזציה הציונית שפקדה את קזבלנקה עם ייסודן של פועלי ציון והפועל המזרחי הייתה כרוכה למעשה במתיחות בין מפלגתית, שלכאורה לא הייתה צריכה להיווצר ; שכן בחירת נציגיה של הפדרציה הציונית הייתה צריכה להתבצע על בסיס ציוני כללי תוך השתחררות מזיקה מפלגתית.

ולא כך היה : כבר בוועידה האזורית הראשונה, ביוני 1946, התפתח עימות חריף בין חברי הפועל המזרחי לבין חברי פועלי ציון, על רקע תוצאות בחירת נציגי הארגון הציוני המרכזי לקונגרס הציוני הכ"ב שהתקיים בשוויץ בסוף אותה שנה.

על פי כמות השקלים שנאספו במרוקו הקצתה הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ארבעה מקומות ייצוג למרוקו. בוועידה האזורית האמורה נבחרו שניים נייטרליים, השלישי רוויזיוניסט, והרביעי – מוריס טימסית – איש הפועל המזרחי.

בחירתו של טימסית, ואי בחירתו של שלמה כגן – ראש פועלי ציון, קוממו את חברי פועלי ציון. פול קאלאמרו הביא את דבר הפולמוס בפני בית הדין של הארגון. אלפונסו צבע ומוריס טימסית דחו את טענותיהם של פועלי ציון, שלפיהן פעלו מתוך אינטרס מפלגתי, והצהירו כי לא ייצגו את הפועל המזרחי בארגון הציוני.

הם האשימו את כגן וחבריו בפוליטיזציה של התנועה הציונית במרוקו ובשיבוש הארגון הציוני המרכזי. בית הדין גינה את שתי המפלגות, אך לא ביטל את מועמדותו של טימסית, בייצגו את תנועת המזרחי בקונגרס הכ"ב.

בשנת 1953 זכתה מפא"י לניצחון מוחץ בבחירות למוסדות הפדרציה והנהגתה, והפועל המזרחי נחל תבוסה ; מקומו הייצוגי היה לאחר מפא"י והציונים הכלליים. במסגרת הפדרציה פחתה פעילות אנשי תנועת הפועל המזרחי, למעט אלפונסו צבע שהוסיף לפעול במרץ בענייני הפדרציה השונים, ובד בבד שמר על האינטרסים של תנועתו בפדרציה.

באוגוסט 1955 ייצג אלפונסו צבע את הפדרציה הציונית בארץ, אל מול הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא הצביע על דחיפות עלייתם של מאה אלף יהודים ממרוקו. לדבריו, יהדות מרוקו מפנה את עיניה בערגה ותקווה אל עבר ישראל.ממנה הכל מצפים לישועה.

אולם, יש לבטא שתי מלים נוראות בפשטותן : עשו מהר ! יש אמנם להביא בחשבון את קשיי הקליטה בארץ וין לזלזל בהם, וודאי מצמצמים הם את ממדי העלייה ; אין אנו מבקשים " מרבד קסמים " בין ישראל למרוקו, כעליית יהודי מתימן בין השנים 1950 – 1951, אבל אנו מעריכים שתפקידנו לדרוש עליית חמשת אלפים יהודים לחודש…..

פרק ב' – הנפשות הפועלות.

תוך הקלה על חוקי המיון המגבילים את עלייתם של חולים במחלות מידבקות וחשוכות מרפא…אתם רשאים ודאי לצפות שהעלייה ממרוקו תהא הדרגתית ותתפרס על פני מספר שנים. אבל, בזה אתם דוחים את החשש שעלייה זו תיפסק.

הוא נענה בשלילה ונאמר לו כי לעת עתה יועלו רק עשרת אלפים יהודים. זו הפעם הראשונה שנקלע לתוך המערבולת הפוליטית הישראלית. הוצע לו על ידי מפלגת " חרות " לקיים הפגנה כנגד החלטה זו, אלא שתמימותו הפוליטית, כדבריו, מנעה ממנו לפעול באפיק זה.

הערתה אישית שלי – וזה היה הדבר בעוכרם של כל מנהיגי יהדות מרוקו שעלו ארצה. זה נוגד מכל וכל את הדעה הקדומה על המרוקאי, וסבור אני, שכניעתה ותמימותה של ככל העדה, היו הגורם הראשי, לאי התקדמות העדה ובניה. אודות נושא זה אפשר לכתוב ספרים רבים, אך לא ארחיב על כך, כי זה אינו הנושא הנידון בספר זה. סוף הערתי האישית – אלי פילו

מכל מקום, אירוע זה עתיד להיות אירוע מעצב באשר להשקפתו על הבעיה החברתית עדתית בישראל. להבנתו, הדימוי השלילי שדבק ביהדות מרוקו בראשית שנות מדינת ישראל נבע מעלייתם החפוזה והבלתי מתוכננת של יהודי מרוקו ומהדומיננטיות של מפא"י שהתעלמה מאופיה המסורתי של עלייה זו.

מעמדם של אנשי הפועל המזרחי – דניאל לוי, אלפונסו צבע ומוריס טימסית – בארגון הציוני המרכזי במרוקו היה איתן, גם אם הפחיתו במשך הזמן את פעילותם במוסדות הארגון וזאת משום התמקדותם הגוברת בפעילות פנימית בתוככי הציבור המקומי הקרוב אליהם.

פעילות זו עיקרה היה חינוך הנוער הדתי והדאגה להעברתו והכשרתו בח"ד בצרפת, ואחר כל להעלאתו ארצה בדרכי העפלה. מאידך גיסא, הם החשיבו פחות ופחות את הפעילות במסגרת הנהגת הארגון, שלא התמסרה די הצורך לתחומים אלה.

אלפונסו צבע עלה עם משפחתו לארץ עם עצמאותה של מרוקו. מאז פעילותו הציבורית רבת הפנים : בענייני עלייה וקליטה, בחינוך גבוה באוניברסיטת בר אילן, בענייני חברה ורווחה, ובהקמת בית הכנסת " עליית שבטים ", המהווה אבן שואבת לקהילה גדולה, תוססת ומגוונת.

ברכבת ממארסיי לטולוז.

י"ח אב תשי"ד – 17/8/1954

הרכבת יצאה ממרסי בשעת 12.30 בלילה והגיעה לטולוז בשעה 6.30 בבוקר. הקדמתי לבוא לתחנת הרכבת, הייתי הראשון שנכנס לקרון בשעה 11.00 בלילה. לבי לא נמשך לסיורי לילה במרסי. אינני להוט אחרי הקולנוע, ולבית קפה לא מצאתי עניין מיוחד ללכת.

בשעה 12.00 הצטרף אלי נוסע שני – כומר בגיל השלושים בערך, ואחריו אשה מבוגרת בלווית בתה בת הארבע עשרה. הכומר התישב לידי בתא, הוציא מאמתחתו ספר תנ"ך מהודר והתחיל לקרוא בלחש פרקי תהלים במקום תפלת הדרך ( כך אמר לי אחר כך )

התחשק לי לקרוא גם משהו, הוצאתי ספר עברי והתחלתי לעיין בו. כשרק פתחתי את הספר הרגיש הכומר כי עברית אני קורא. פנה אלי באדיבות האופיינית לאנשים מסוגו, ושאל אותי בכדי לוודא את ניחושו.

משעניתי לו שאכן זו עברית, ביקש ממני ללמדו כיצד לדעת הבדל בין " ריש " ל " דלת " ומה הם הבדלי ההיגוי בין " חית " ל "כף " ובין " עין " ל " אלף "

תוך כדי השיחה סיפר לי שהוא התחיל זה עתה ללמוד עברית ושרצונו עז ללמוד את שפת התנ"ך ולבקר בארץ התנ"ך. שאלתי אותו אם כוונתו לארץ התנ"ך היא לבקר במקומות הקדושים לנצרות ? ענה לי שיחד עם זאת, כוונתו העיקרית היא לבקר בישראל ולראות עין בעין איך חיים היהודים במולדתם המחודשת, ולשמוע את צלילי השפה העברית שפת התנ"ך, אשר קמה לתחייה אחרי אלפיים שנה.

כן ביקש ממני שאקרא לפניו כמה פסוקים מהתנ"ך. לצערי השארתי במזוודה שלי במרסי את ספר התנ"ך שלקחתי מהבית ורק קראתי בפניו, בעל פה, כמה פסוקים מספר בראשית ומספר תהלים. שמחתו הייתה גדולה.

שכנתנו לתא, בשומעה כי ישראלי אני, פתחה גם היא בשיחה עמי ושאלה כמה פרטים על הארץ. נוכחתי לדעת כי יש לה מושג מה מהנעשה אצלנו. עיקר שאלותיה היו על קיבוץ גלויות, תהליך מיזוג הגלויות ועל ההתיישבות.

היא גם הודיעה לי שיש לה הרבה מכרים יהודים במרסי ושהיא נפגשת אתם כדי לשמוע חדשות מארץ ישראל בנוסף על מה שהיא קוראת בעיתונים.

יש לה בת נשואה בתוניס ובקרוב תיסע לבקר אותה. היא חוסכת פרוטה לפרוטה כדי שתוכל לבקר בשנה הבאה בישראל כדי לראות בעיניה את הארץ ותושביה. במהלך השיחה איתה גיליתי כי גדולה התעניינותה בישראל וכי היא משתתפת גם במגבית " ויצו ".

לא יכולתי לעצור בעד סקרנותי ושאלתי אותה בת איזה לאום היא, ובפשטות טבעית ביותר ענתה כי היא צרפתיה קתולית, אבל היא ידידת ישראל ואוהדת אותה. מי יתן וירבו כמוה בין אומות העולם.

בחוות ההכשרה " סארדליס " שליד העיר טולוז

י"ט באב תשי"ד – 17-19/8/1954

לפני צאת את הארץ נתבקשתי על ידי תנועת המושבים לבקר בחוות ההכשרה בסארדליס, לבדוק מקרוב מש שנעשה בחווה ולשלוח להם את רשמי.

בהגיעי למרסי נתקבלנו, מר גבריאלי ואנוכי, על ידי באי כוח הסוכנות היהודית. למר גבריאלי הכינו מיד את הסידורים להפלגתו לתוניסיה למחרת היום, ולי הודיעו שיהיה עלי לחכות לאניה שתפליג רק בעוד ארבעה ימים, כלומר 20.8 .

מאחר והשהייה במרסי הייתה כרוכה בהוצאות של 2500 פרנק ליום, בו בזמן שההפרש בין טיסה להפלגה באניה היה רק 4000 פרנק, העדיפו אנשי הסוכנות שאטוס במקום לחכות לאניה. הבעתי את רצוני לבקר תחילה בחוות סארדליס, אך נאמר לי שאין בידם לא הוראה ולא תקציב לכך.

אולם קישרו אותי טלפונית עם החבר ורדי, ממשק מסילות שבעמק בית שאן, ששימש כמנהל המחלקה לעליית הנוער בפריז. החבר ורדי קיבל ברצון את מבוקשי אך לא רצה לקבל על עצמו את הוצאות הביקור, כ-10000 פרנק, הואיל ושליחותי הייתה מטעם מחלקת העליה ולא מטעם עליית הנוער ( סדר זה סדר !).

עמק הבכא של יהדות מרוקו.

כ"ד אב תשי"ד – 24.8.1954

מללאח הוא הכינוי בשפה המרוקנית לרובע היהודי במרוקו. אם בימי חלדי תיארתי בדמיוני גטאות שונים, הרי את הגטו בצורתו המרוקנית לא יכולתי מעודי לתאר לעצמי.

אלפי בני אדם מרוכזים בשטח מצומצם ביותר בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות חשוכות והחצרות אפלות. קשה לאדם להעלות בדמיונו שכך מסוגלים אנשים לחיות.

יותר ממחציתם של יהודי מרוקו גרים במללאח, הוא עמק הבכא של יהודי מרוקו והוא, לשמחתנו, גם מקור לא אכזב לעליה לארץ.

המללאח בקזבלנקה.

הרובע היהודי נמצא בתוך לבה של העיר הגדולה והיפה – קזבלנקה, והוא מהווה קונטראסט בולט לעין לבנייני הפאר שמסביבו. רחובותיו צרים מאד, הצפיפות איומה שבו מעלה צחנה, שש נפשות ומעלה בכל חדר שאין בו חלונות וריהוט דל מאוד. פינה בחדר עצמו משממשת כמטבח. השירותים משותפים לשלוש או ארבע משפחות.

המראה מעורר חמלה בלב שליח מישראל שרצונו עז להציל יהודים אלה, לגאול אותם מחיי ניוון אלה ולהביאם לישראל, להבריא את גופם ואת נפשם.

החיים הכלכליים במללאח תלויים על בלימה והפרנסה העיקרית – רוכלות ברחוב. החנויות בנויות ככוכים בקיר, בעל החנות יושב בפנים והקונה עומד בחוץ, משמע ברחוב. מאים מים בבתים, שי ברזים ציבורייםן ברחוב והנשים והילדים צובאים מסביב לברזים אלה, ובעוברם עם כליהם המלאים, נשפכים המים החוצה ויוצרים שלוליות ובוץ.

משני צידי הרחוב הראשי מסתעפות סמטאות צרות ואפלות הנקראות " אימפאס " – מעברים ללא מוצא – ובהם חצרות בעלות שיה עד שמונה חדרים, שבכל חדר גרה משפחה אחת.

נכנסתי לכמה חצרות. גודל החצר שלוש על שלוש ובכל חצר ארבעה חדרים ובהם משש עד עשר נפשות. היו חדרים שהופתעתי מהנקיון ששר בהם, ולעומתם חדרים שהלכלוך שבהם אינו שונה בהרבה מזה שראיתי ברחוב.

באחת הסמטאות נתקלתי בחצר ובה כשמונה נשים יושבות על האדמה וליד כל אחת מכונת יד לתפירה מונחת על ארגז. ערביות מעיר השדה קונות בד ובאות אצל היהודיות לתפור להן את הגלימה המרוקנית הטיפוסית.

בצאתי מ " בית המלאכה זה נתקלתי בנחיל של ילדים מכל הגילים שהתפרץ מתוך אחת הסמטאות. כולם רצו והתרוצצו ללא כל מטרה מיוחדת. חוורון כיסה את פניהם. לאחדים מהם היו פצעים מכוסים מוגלה. עוד אני משתאה למראה עיני וצעקות ילדים הגיעו לאזני מצד אחד. הסתובבתי ומה נדהמתי לגלות ילדים בגילאים 8-10 משחקים קלפים בכסף ובקולניות צורמת אזניים. לשאלתי מנין להם הכסף, ענו לי בקריצת עין ובצחוק " ממזרי ".

לא הבינותי את הרמז. התברר לי לאחר מכן מבן לוויתי, שניהל באותן סמטאות מרכז סוציאלי, כי בשטח קטן זה חיים כ-400 ילדים עזובים לנפשם שאינם מבקרים בכל בית ספר שהוא. המשכתי בדרכי עד הגיעי לחצר אחרת ובה " חדר ". המלמד ישב על הרצפה ומסביבו כחמישים תינוקות של בית רבן בגיל 4-6 והוא מלמדם תפילה וברכות

שוודי בשם AGRELL OLOF 1755 – 1832, שהחל בשנת 1797 כיהן בתור מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר\ ואחר כך סגן קונסול, כותב כי בפאס נהרס בית הכנסת, וגורשו היהודים. כנראה התכוון לקופת שלטונו של יזיד. הוא הוסיף כי המוסלמים נכנסים ללא מעצור לבתי הכנסת, ומתנכלים שם לחכם ולקהל.

שמואל רומאנילי 1757 – 1817, יליד מנטובה שבאיטליה, ביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790, והיה עד לגזירות של יזיד. היא כתב כי בימיו : " בוססו המקדשות וישפכו כחי הקדש בראש כל חוצות " ( משא בערב )

הסולטאנים אחרי יזיד כמו סלימאן " המשקם " 1792 – 1822 היו פחות אכזריים, ויהודים ניסו לשקם את בתי הכנסת שנהרסו בימי יזיד המזיד. הקאדי בפאס דרש שהמסגד שנבנה במללאח – ייהרס, ומולאי סלימאן פקד ברוח זו. רבי יוסף משאש כתב  " מלך ישר בשם מולאי סלימאן הטה חסד ליהודים לאחר שסבלו מאחיו המלך אליזיד .

אבל כאמור, בניית בתי כנסת חדשים הייתה אסורה על פי " תנאי עומר ", ועל אלה יצאה הגזרה ליהרס או להישרף. בשנת 1808 ניתנה פקודה בתיטואן לגירושם של היהודים, והם הורשו להתיישב מחוץ לעיר בתנאי שלא יבנו בתי כנסיות, והיהודים התפללו בבתים פרטיים.

בשנת תקע"א נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסיות, ובהם ארבעה ספרי תורה, וכן ספרי קודש, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר. רבי פתחיה מרדכי בירדוגו כתב כי " השר גזר על פי המלך לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת ".

כלומר לאחר מותו של יזיד המזיד, ועלייתו של הסולטאן סלימאן השלישי, יהודים חידשו את בתי הכנסת, ואלה נשרפו עתה.

לאחר ימי מלכותן של הסולטאן בולימאן, שהיו יחסית נוחים ליהודים, עלה הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1858. בתחילת מלכותו חלה הקצנה כלפי הבלתי מוסלמים בהשפעת ההתעוררות של הוהאבייא. הסולטאן הוציא כמה איסורים והגבלות על היהודים, ביניהם איסור על בניית בתי כנסת.

בעקבות סכסוך בין יהודים בטנג'יר בשנצ 1820, ציווה המושל באישור הסולטאן להרוס את בית הכנסת בעיר. בזמן ביקורו של הסולטאן עבד ארחמאן השני בטנג'יר, ניתנה רשות לבנותו. וזאת הודות להשתדלותו של יהודה בן עוליל, נציגו של הסולטאן בגיברלטר, שבמקום לקבל שכר על שירותו ביקש לשקם את בית הכנסת. מאז מזכירים אותו בלילי כיפור בבתי הכנסת בגיברלטר. 

תשלום מיוחד תמורת רשות לפתוח בתי כנסת.

בכתב עת של המיסיונרים האנגליקנים ששלחו שליחים גם למרוקו, פורסם בשנת 1847 כי היהודים משלמים תשלום מיוחד תמורת הרשות להחזיק בתי כנסת בערים מכנאס, תיטואן, פאס, מראכש וטנג'יר. הכותב ציין את מספרם של בתי הכנסת בכל עיר.

שריפת בתי כנסת בקסר אלכביר.

כפי שדיווח יוסף אשריקי, התורגמן של קונסות צרפת בטנג'יר, היה האירוע הבא בליל ה – 11 ביוני 1862, בזמן שלטונו של מוחמד הרביעי 1859 – 1873. בעת שבוצעו תיקונים בבית הכנסת המרכזי באלקסאטר אלכביר, בצפון מערבה של מרוקו כ 35 קילומטרמעיר החוף לאראש.

ספרי התורה והריהוט הועברו לבית כנסת אחר, פרצו מוסלמים לבית הכנסת,  ריכזו את הספסלים זה על זה, הניחו עליהם את 17 ספרי התורה ושרפום. הפורעים לקחו אתם את כלי הכסף בהם היו ספרי התורה מקושטים, ואת המעילים העשויים ממשי. הפושעים לא נמצאו.

משלחת של הקהילה הלכה לטנג'יר כדי להתלונן, וכדי לקבל את הגנת הקונסולים של צרפת ובריטניה. אלה קיבלום והמליצו עליהם בפני הוזיר. היות ובית הכנסת שיך לבעל חסות בריטית, נקט הממשל בצעדים כדי לאתר את הפורעים. ויש תקוה כי ממשלת מרוקו תעניק פיצוי על הנזק.

בדמנאת נהרסו בתי כנסת.

במכתב שנכתב ב – 22 ביולי 1864 על ידי יהודי העיר דמנאת הוזכר, כי לפני ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו, נשלחה למראקש משלחת של קהילתם כדי להציג בפני הסולטאן מידע על ההתנכלויות כלפיהם.

הם סובלים מידו הקשה של המושל, עד שנאלצו לחפש מקלט במקומות קדושים לאסלאם. אבל לא ניתן להם להגיש זאת לסולטאן, בגלצ הסובבים אותו, והדבר בוצע רק בעת ביקורו של מונטיפיורי. כשהעצומה ניתנה לידיו של הוזיר הראשי באמצעות דיפלומט בריטי שליווה את מונטיפיורי. נזכר בין השאר כי נהרסו בתי כנסת כדי לבנות במקומם מסגדים.

הסולטאן חסן הראשון שלט מ- 1873 עד 1894 השתדל לצמצם את הפגיעות ביהודים. גם מתוך רצון לשיפור היחסים עם מדינות אירופה, אבל אל הייתה לו שליטה על המתרחש במקומות רחוקים מארמונו.

לפי ידעות שהועברו מטנג'יר ללונדון, בעיירה תדלה נבנה בשנת 1885 בית כנסת. סטודנטים מאורים ששמעו על כך, שאלו מהמורה שלהם האם מותר שבית כנסת יהיה גבוה ממסגד. תשובתו כי לפי החוק, מי  שכזה יישרף חיים, נשותיו וילדיו ייהפכו לעבדי המאמנים.

אחד מהשומעים מסר זאת ליהודים. כתוצאה מכך ברחו יהודי המקום למראכש. יהודים מקומיים לקחו כמה מהפליטים לשריף, שכתב חוות דעת כי מספיק שהיהודים יהרסו את בית הכנסת. היהודים לא העזו לחזור לעיירתם, עד שהשריף הסכים ללוותם.