ארכיון יומי: 19 בדצמבר 2012


מארץ מבוא השמש – הירשברג

מעין אותו הדבר אנו מוצאים גם באזור הספרדי. לא קשה היה לספרד לחדש את הקשרים התרבותיים עם צאצאיהם של מגורשי ספרד שמלפני ארבע מאות שנה, הדוברים ספאניולית עד היום ונזקקים לה בתרגום התורה. ההגדה של פסח ותפילות שונות, וכן חודשה זיקתם ללשון הספרדית, לתרבות ספרד ובמקרים רבים הוענקה להם גם אזרחות ספרדית. אגב, קבלת נתינות ספרדית הייתה בשביל יהודי בצפון אפריקה במאה ה-19 אחד הדברים הזולים ביותר, כי מצבם הכספי של הקונסולים הספרדים היה דחוק והם נאלצו לבקש מקורות פרנסה צדדיים.

יהודת צפון אפריקה רובה ככולה ענף רענן ופורה והוא מגזע ישראל. ארבעים וחמישה ריבוא היהודים החיים באזור זה מושרשים עמוק עמוק במסורת ישראל ודבקים בה בכל לבם. ואפילו אלה הנחשבים למתבוללים קיצוניים ( ויש תופעות כאלו באלג'יריה ) קשורים בהרבה נימים חזקות לעם היהודי ודתו.

אינה קיימת כאן התופעה השכיחה באירופה המערבית, שצעיר או צעירה יתגלה להם לפתע בהיותם בני שמונה עשרה – עשרים, כי יהודים הם לפי מוצאם. אפילו אלה שנתחנכו חינוך שלם בבתי הספר זרים וכמעט שאינם יודעים קרוא אות בעברית – עדיין שומעים את הלהג היהודי ערבי המיוחד, שהיה שגור בבית אבותיהם, ומשתמשים בו לפעמים.

המתבולל היהודי בצפון אפריקה עומד כעת באותה דרגה שעמדו המתבוללים באירופה לפני שני דורות, הוא גאה על יהדותו, לפי הבנתו אותה. שוחחתי עם נציגיה המובהקים של שכבה זו בתוניס ובאלג'יר ונוכחתי לדעת, כי אפשר לקרבם אלינו, אין הם אנטי ציונים או אנטי ישראלים, אלא רחוקים העשויים שיתקרבו, אם תהיה להם השהות ולנו הכוח המושך והמשפיע.

גדולה מזו. ברחבי תוניסיה ומרוקו מצאתי חזיון שעשע עלי רושם כביר. בדרום תוניסיה כולה אפשר להשתמש בלשון עברית בשיחה עם הגברים. הם מבינים אותה ומסוגלים להשיב בה. והוא הדין במרוקו. במיוחד ראיתי פלא זה בשתי ערים : צפרו ותיטואן.

יהודי שלמד שנים מספר בתלמוד תורה – ואלה עודם הרוב – שומע עברית ואינו צריך מאמץ רב מדי כדי לדובבו בשפה זו. במתכוון ניסיתי נסיונות כאלו באנשים רבים, מחוגי האינטלגציה המקצועית, ותמיד הצלחתי לעורר אותם לתגובה בעברית. כולם, ואני בתוכם התפלאו מה קל הדבר הקשה הזה. הייתי אומר להם בבת צחוק, שאין צריך אלא לגרד משהו את השכבה הצרפתית הדקה המכסה על שכבת לשון הקודש – של החומש והתפילות – בתנאי, כמובן, שהיא קיימת בכלל.

לאשרנו היא נעדרת רק במיעוט המרכזי בשני הקצוות, אלה שנשבו מילדותם בין זרים, והם שכבה דקה ביותר בתוניסיה ובמרוקו, והבורים ועמי הארץ מאונס, מעוני ומעבודה קשה, שלא היה מעולם הסיפק בידם ללמוד תורה, ורבים כאלה אפשר למצוא בשכבות העניות באזור.

ועוד תופעה מעודדת " ארץ ישראל – ירושלים מלות קסם הן ליהודי צפון אפריקה, המרוממות את הרוח ומעוררות כיסופים. זאת ראיתי בכל מקום שנקלעתי אליו, ובמיוחד במרוקו. ברור, לא כל יום חג הוא, ורב המרחק בין הלכי הרוח וגעגועים חרישים ובין השתרשות מלאה במדינת ישראל. אבל מובטחני שאילו הושקעו בשידוד מערכות יהדות צפון אפריקה מעין אותם המאמצים שניתנו להחיאתן של תפוצות אחרות, היו התוצאות טובות יותר.

בספר מסעותיו של מזרחן גרמני נוצרי, שביקר בתיטואן לפני מאה שנה, נתקלתי בסיפור שזעזע את לבי. אותו מלומד ידע קצת לשון הקודש, ומפי בעל הבית היהודי שאצלו התאכסן ( ברור שלא הייתה לאירופי כל אפשרות לגור בשכונה המוסלמית ) נודע הדבר לזקני המללאח, שחשבוהו ליהודי, יום אחד הבחין המלומד הגרמני בתכונה מיוחדת בבית, והנה נכנסה חבורת זקנים נשואי פנים שבאו אליו לשוחח איתו על ענייני ארץ ישראל ולחקור אותו בדבר תכניתו של רוטשילד שכאילו עמד לקנות את אדמת ארץ ישראל כדי להקים מדינה יהודית. אכן אלה הם פני הדברים עד היום הזה.

ביהדות צפון אפריקה גלום פוטנציאל לאומי גדול, רוחני וחומרי, העולה על זה של תפוצות אחרות בארצות המזרח, שכבר עלו ונתקבצו במדינת ישראל. אולם בעיותיו של קיבוץ זה שעל קצתן עמדנו כאן, מורכבות ומסובכות יותר מבעיותיהן של תפוצות אחרות. גורם מחמיר הוא גם המצב המדיני המעורפל שבו שרוייה צפון אפריקה זה שנים. דרושים כוחות רבים כדי להטות פוטנציאל זה לאפיקים הנכונים ולהפכו לאנרגיה פעילה.

סוף הפרק  " מבוא , מספר " מארץ מבוא השמש "

נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

פעם אחת חלה הרי"ף את חוליו וילך לבית מרחץ אחד להרפא, שם ישב זמן מה ויתנהל על ידי בעל המרחץ במאכלים וסמי מרפא, עד כי הוטב מצבו ויבריא. לימים רה כי בעל המרחץ ההוא התמסכן ויהי נאלץ למכור את מרחצתו, ויבואו המוכר והקונה שתיהם לפני הרי"ף לקיים להם את דבר המכר כדת.

אך הרי"ף מאן להתערב בזה ולהיות נוכח בקיום המכר ויאמר " לא אדון לא אהיה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומה ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנהניתי ממנו, ובירא דשתי מיניה מי לא תרמי ביה קלאי.

על אודות שנת מותו של הרי"ף באיזו שנה ובאיזה חודש ובאיזה יום, וכמה שנים חי ? עוד הדבר לא הוברר כל צרכו. אבל ההכרעה הניכרת יותר הוא כי מת בהיותו בן תשעים שנה בשנת תתס"ג בעשירי לסיון.

יחד עם זמן יציאתו של הרי"ף מפאס, הייתה כבר – כאשר זכרנו – ראשית תקופת ממשלת האלמורביטין במרוקו שהטיבה אמנם עם מעמדם של יהודי מרוקו ותבא גם תמורה כבירה בחיי היהודים בספרד כנודע, יוסף אבן תאנסיפת משבט סינהג'א, המושל המורביטי הראשון ובנו עלי, ואחריו תאספין בן בנו, שמו כל מעינם לכבוש ארצות בספרד וביחוד מאת הנוצרים, עד שיכולנו כמעט לחשוב את ממשלת המרביטין בתור ממשלה ספרדית לא מרוקאית.

מושלי אלמורביטין אהבו חופש ודרור ויתנו ליהודי ספרד לחיות במצב גבוה ולהעלות פקידים ושרים בהנהלת המדינה. על ידי זה התרכזות האלמורביטין בספרד והתעניינותם בה, שרר יחס ושייכות הדדית בין מרוקו וספרד מאז ביותר.

וכמו כן כמובן בין היהודים בשבתי הארצות, ולפי מה שנראה ברור כי בגלל זאת נספחו רבים מיהודי מרוקו אל כנסת ישראל הספרדית, ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה, ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת אלמורביטין במרוקו שארכו יורת משבעים שנה ( תתל"א – תתק"ב ) 1091 – 1142, לא מצאנו כמעט זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת.

יקרת המציאות בחיי יהודי מרוקו, אין ספק כי אנשים כאלה הלכו בעקבות רבם רבי יצחק אלפסי ויספחו בתוך הזרם של עם התושבים שזרם וסחף כרובו ארצה ספרד ושהם – המרביטין – מלאו את חללה.

מהרבנים שחיו אחרי הרי"ף, במערב, במשך התקופה האלמרביטית, ידענו רק אלה, רבי יעקב אלפסי בנו של הרי"ף, רבי יהודה יחייא בן אבון אבן עבאס, רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין, רבי משה דרעי. הראשון ( בנו של הרי"ף ) נסמך ברבנות באלוסינא עוד לפני מות אביו, ואף על פי שהיה חכם גדול לא מלא מקום אביו על כסאו על כי ככה היה רצון אביו שרק תלמידו רבי יוסף אבן מיגאש ישב על כסאו.

לשון רבי סעדיה אבן דנאן " ואף על פי שרב יעקב בנו היה חכם גדול ונסמך ברבנות, צווה הרב קודם פטירתו שרבי יוסף הלוי ישב על כסאו וימלא מקומו כי אין בארץ כמוהו " ולו היה רב יעקב רך בשנים מבן מיגאש לא היה בזה שום חידוש בסמיכת בן מיגאש במקומו, אך שיהיו שניהם במעלה אחת.

מזה נדע כי רבי יעקב אלפסי היה גם גדול בשנים כרבי יוסף אבן מיגאש, או עוד יותר, ואם כן ידענו כי נולד עוד בהיות אביו בפאס ויחד היה לו להרי"ף שם ראובן, וכי בו הבן הזה היה רבי יצחק בו ראובן שחיבר הספר " שערי שבועות ", אמנם עוד דבר זה איננו מוכרע.

רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה הכהן אבן סוסאן שני הרבנים האלה חיו בפאס, הראשון נולד תת"מ והשני כנראה נולד כמה שנים אחר כך. רבי יהודה אבן עבאס היה רבם שם ויהי גם משורר, וביותר שר שירי קדש לתפלות ולזמנים, ( מחבר עקדת יצחק, אותה אנו קוראים בראש השנה " עת שערי רצון " ) הוא היה ידידו ואיש בריתו של רבי יהודה הלוי המשורר, וזה האחרון אהב את רבי יהודה אבן עבאס

מאד ויתן לו כבוד ותהלה.

בנו של רבי יהודה אבן עבאס זה היה שמואל עבאס המומר שהוא ואביו יצאו מפאס בערך תתק"ו לארם צובא, מפני חרב האלמווחידין.

גדול ממנו – מרבי יהודה אבן עבאס – בחכמת התלמוד היה רבי יהודה הכהן אבן סואן, אבותיו באו מבבל ( ויש גרסא אחרת הגורסת שאבותיו דווקא באו מארץ פרס, מהעיר שושן כפי שמעיד שמו ) לפאס ושם נולד הוא ויגדל מאד בידיעתו בתורה עד כי נתפרסם כל כך שמו בארץ המערב ובספרד, ובעת שנפטר שם בספרד רבי יהודה אבן מיגאש ושמם הועלם מן הישיבות, נשאר הרב הזה עומד על משמרתו ומרביץ תורה בתלמידים.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-סטלה קורקוס – מנהל בית ספר ופעילה בחיי הציבור.

למכתבה הראשון צירפה תעודת לידה ונישואין של הוריה, המוכיחים ששניהם היו אזרחים אנגליים. היא תיארה את פעולותיה וסיפרה שפתחה בית ספר בחסותה של " אגודת אחים " מלונדון, וכן שהייתה האישה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו והייתה גאה על כך, שמוגדור הייתה כמעט מושבה אנגלית.

היא צירפה העתקים של דינים וחשבונות אודות בית הספר, שנכתבו על ידי בריטניה במרוקו קירבי גרין, שכיהן משנת 1886 עד שנת 1891, ארנסט סאטוב, שכיהן משנת 1893 עד שנת 1895 ויוסף ווסט רידג'ואי.

בית הספר היה מוכר לדבריה היטב על ידי ארתור ניקולסון, שכיהן בתפקיד שגריר משנת 1895 עש שנת 1905. היא ביקשה, שהנמען יקח בחשבון את עבודתה הטובה וירשום אותה בקונסוליה הבריטית במוגדור כאזרחית בריטית.

העתק ממכתבה הועבר ב-3 בינואר 1905 ממשרד החוץ לקונסול הבריטי בטנג'יר. השגריר ניקולסון כתב לשר החוץ ב-12 בינואר, שהאישה נולדה אזרחית בריטית אך איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקוס, שנפטר.

עליה לקבל אישור על קבלת אזרחותה הישנה ורק אז תוכל להירשם כאזרחית בריטית. החלטתו של שא החוץ הייתה חיובית ואכן ב-14 במרס 1905 קיבלה תשובה ממשרד החוץ ובה הוראה משר החוץ לקונסול בטנג'יר לרשום אותה כאזרחית בריטית בסגנות הקונסוליה במוגדור.

אולם נראה, שסטלה לא הובנה כראוי. הובן כנראה שכל רצונה לקבל חסות, על פי סעיף 16 בוועידת מדריד 1880 ולא אזרחות.

ב-7 באפריל 1905 כתב מאדן, סגן הקונסול הבריטי במוגדור, לקונסול בטנג'יר, מר וויט, שבעקבות הודעתו לגברת קורקוס שאין בידו הוראה לרשום אותה כאזרחית החליטה האישה שלא להירשם כבעלת חסות בריטית שכן ברצונה לקבל אזרחות בריטית מלאה שממנה יוכלו ילדיה ליהנות.

הבעיה נפתרה רק כעבור 17 שנים. לארח שפנתה שוב לקר הפנים הבריטי ב-15 במאי 1922 החלה התכתבותך שנמשכה עד ה-7 באוקטובר באותה שנה. מהתכתבות זו ניתן ללמוד פרטים אישיים אודותיה ואודות משפחתה. על פי מכתב שכתבה ב-18 ביולי 1922 מתברר, שחזרה לאנגליה רק לאחרונה, ובעוברה דרך קזבלנקה הודיעה, שעקב מחלתה החליטה לא לתפוח את בית הספר שניהלה, להסתפק במתן שיעורים פרטיים לתלמידים מתקדמים ובוגרים.

אבי בעלה היה אזרח צרפתי ואילו בעלה נולד במוגדור בשנת 1852. הבעיה הייתה שרשמית נולד בעלה במרוקו. אולם כשהיה בן שש קיבל אביו אזרחות בריטית. הנחתה הייתה, שכשם שאבי בעלה אזרח בריטי כל גם בנו. נטיית השלטונות הייתה להעניק לה אזרחות בריטית בהתחשב בתרומתה לחינוך וכן בהתחשב בעובדה, ששני בניה שירתו בצבא הבריטי ואחד מהם ניהל עסקים עם חברות בריטיות.

זאת ועוד, בנה הבכור, אברהם, שקל לחזור לאנגליה ולשרת בצבא ובקשת האזרחות היא למעשה למענו. מסקנת שר הפנים הייתה, שהיא ראויה להכרה על שירותיה ועל אלה של בניה ולכן המליץ על התחשבות מיוחדת בבקשתה.

לסיכום ידוע על פעילותה החינוכית והציבורית המיוחדת של סטלה קורקוס החל משנת 1885 עש שנת 1922, כלומר במשך כ-37 שנים. שנות הפעילות האינטנסיבית במיוחד היו בין השנים 1885 – 1909.

נוסף על הגברת סטלה קורקוס פעלה במוגדור גם הגברת אנהורי מנהלת בית ספר פרטי בשנים 1900 – 1906, ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית.

מנהלות ומורות.

מן הראוי לציין אחדות ממנהלות בית הספר לבנות. המנהלת הראשונה של בית הספר לנערות בתיטואן הייתה הגברת בן שימול, שתחילת המאה ה-20 ניהלה את המוסד הגברת כרמונה והגברת חג'ואל ניהלה את בית הספר לנערות בלאראש ( בתיטואן הגברת כרמונה ).

הגברת נ' בן שימול פתחה את בית הספר לבנות בפאס בשנת 1899, 37 שנים לאחר פתיחת בית הספר לבנות בתיטואן. בשנת 1900 כתבה דו"ח על נשות פאס ובו ביקורת פמיניסטית על תופעות אחדות כגון הציות והשעבוד של הנשים לבעליהן.

לדבריה עסקו המשרתת ובעלת הבית באותן מלאכות הבית ובקושי ניתן היה להבחין ביניהן, והיחס המפלה כלפי האישה החל עם לידתה. לעומת השמחה שנלוותה ללידת בן הייתה התגובה ללידת בת אדישות.

הוריה רצו להיפטר ממנה מוקדם ככל האפשר והתוצאה הייתה נישואי בוסר. אולם הגברת בן שימול הייתה אופטימית באשר לחינוך הבנות. ההורים הפתוחים לקדמה היו לדבריה הראשונים שהביאו את בנותיהם ללמוד בבית הספר, ומספרן עלה בהתמדה.

תחילה למדו בבית הספר 20 בנות בלבד ועתה קורב מספרן למאה. גם הרב הראשי, הרב רפאל אבן צור, חשב תחילה שילמדו בו כתריסר בנות בלבד והוא הופתע לראות את הצלחת בית הספר ואת העלייה במספר הלומדות.

מנהלות ומורות.

התברר, שבנות הספיקו את לימודיהן כדי להינשא. הן רצו אמנם להמשיך את הלימודים גם בהיותן נשואות, אך המנהלת אסרה לקבלן כאמצעי לחץ נגד נישואי בוסר. למרבה הצער לא היה בכוחה למנוע כליל תופעה זו של נישואי בוסר. הורים סיפרו לה, שסירבו להצעות נישואין לבנותיהן, והיא ראתה בכך הצלחה חלקית.

הגברת חמו, רעייתו של משה, ייסדה וניהלה את בית הספר בטנג'יר בתחילת המאה ה-20, ואילו הגברת אורורה בן שמחון, רעייתו של שלמה נהון, לימדה בו במשך יותר מ-40 שנה.

הגברת אבן צור מבית הספר לבנות בטנג'יר הכינה בשנת 1908 בזאר, שהכנסותיו שימשו למימון קורס ללימודי מסחר לבנות. הגברת קסטרו ואנדה הייתה מנהלת בקזבלנקה במשך שנים רבות. בשנת 1960, כאשר סיימה את תפקידה עברה לטנג'יר.

מנהלת בית הספר במראקש, הגברת מ' קורייאט, דיווחה באוגוסט 1902 על מצב הנשים בעיר זו ועל מטרת החינוך של הבנות. היא הייתה ביקורתית בנושא יחסם של הבעלים לנשותיהם, הנדחקות לפינה והמוצאות אושר בכם שאינן מוכות על ידי בעליהן.

היא בחנה את מצבה של האישה במשפחה אמידה, שאינה נאלצת לעבוד. לדבריה אין האישה מעזה להרים את קולה בנוכחות בעלה, ודעתה אינה חשובה, היא אינה מעזה לדונן על ילדיה מפני חמת זעמו של בעלה,, ואף אינה יושבת ליד השולחן עם בעלה ועם בניה, המקבלים את המנות הטובות.

האישה, בנותיה והמשרתת סועדות בחדר נפרד את הנותר ממנות הגברים. בשמחות משפחתיות אין האישה יושבת עם הגברים ( הגברת קורייאט עצמה הייתה היחידה שזכתה לכבוד חריג זה ). תופעה נוספת שזכתה לביקורתה הייתה ריבוי הנשים.

בבית אחד התגוררו לעתים שתי נשים, שלכל אחת מהן קומה משלה ובדרך כלל חיו בהסכמה. אולם הבנות של שתי הנשים נהגו זו בזו כזרות והעובדה שהיו בנות לאותו אב הייתה חסרת משמעות לגביהן זכו ראוהו לעתים רחוקות בלבד.

לדעת הגברת קורייאט תפקידן של המחנכות לשנות את היחס לנשים ולחנך אישה שאינה תלויה בבעלה. אם תהיה משכילה יותר יראה בה בעלה שותפה לחיים ודעתה תיחשב בעיניו. בנות שתלמדנה שנתיים – שלוש תהיינה אומללות פחות מהבנות שלא למדו. המפתח למעמדן טמון אפוא בחינוך.

מנהלת אחרת הייתה סטלה טולידאנו, מנהלת בית הספר של כל ישראל חברים במראקש, שנפטרה בגיל צעיר בשנת 1925.

סליה לוי בן ג'ו הייתה גם היא מחנכת דגולה. שהתפרסמה בזכות הבית שפתחה לילדים יתומים בקזבלנקה בשנת 1948. סליה נולדה בשנת 1898 בתיטואן ובילדותה עברה עם הוריה לארגנטינה. בגיל שבע התייתמה מאמה וחיה אצל משפחות אומנות במשך כארבע שנים.

בגיל 13 חזרה למרוקו עם אביה ובגיל 16 נסעה לצרפת ללמוד בסמינר למורות. היא חזרה למרוקו לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ולימדה בבית הספר של כל ישראל חברים בתיטואן, במאזאגאן ובקזבלנקה במשך 12 שנים עד שנישאה בשנת 1930 למורדוך בן ג'ו, נכדו של הרב מרדכי בן ג'ו.

כעבור חמש שנים התאלמנה. בשנים 1939 – 1940 סייעה במסגרת תפקידה בג'וינט לפליט6י השואה שהגיעו למרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1948 ייסדה בקזבלנקה מוסד לילדים יתןמים בשם " מורדוך " על שם בעלה וניהלה אותו.

מספר הילדים עלה מ-30 ל-100. היא גילתה יחס אישי ואימהי לכל ילד וכונתה על ידי התלמידים, שרובם עלו ארצה, בכינוי " סנדקית ".

בשנת 1974, בהיותה בת 76, עלתה גם היא ארצה ולמדה עברית. הייתה סמל לאצילות, ליושר ולמסירות לזולת. תלמידיה שמרו אתה קשר עד סוף ימיה. היא נפטרה בשמחת תורה תשנ"ט שהיותה בת 99.

סוף הפרק " נשים בפעילות חינוכית "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר