ארכיון יומי: 27 בדצמבר 2012


Les veilleurs de l'aube-V.Malka

 Ici, on l'appellera « la confrérie du chantre d'Israël » ; là, « la confrérie des gardiens de l'aube » et ailleurs « la confrérie du roi David ». Pourquoi ces dénominations ? D'une part, parce que c'est de la généalogie de David que sortira, selon des récits bibliques, le roi-messie 

 D'autre part, le père du roi Salomon est perçu dans la tradition religieuse et historique d'Israël, dans sa mémoire même, comme étant un roi poète ou un roi musicien (ou les deux à la fois). 

Ainsi, au musée de Beersheva au sud d'Israël, on peut voir aujour­d'hui une image représentant le roi David, couronné, jouant de la lyre. Et cette image constitue le motif central d'une mosaïque ornant le pavement de la salle de prière d'une synagogue datant du début du vie siècle. 

Il y a aussi, ici et là, des confréries que l'on nommera en mémoire du prophète biblique Ézéchiel. N'est-il pas, lui plus qu'un autre, l'annonciateur de la résurrection des « ossements desséchés », de la renaissance du peuple et de la restauration du Temple de Jérusalem ? 

Les membres de cette confrérie ont par ailleurs la particularité d'avoir adopté pour principe d'étudier chaque semaine, en communauté, un chapitre du Zohar (le livre de la splen­deur, la principale œuvre dela Kabbale). 

Aussi bien, depuis lors et jusqu'à nos jours dans toutes les diasporas d'Israël, du nord au sud et d'est en ouest, quand on veut, dans les milieux traditionalistes, saluer notamment à la synagogue les promesses d'un chantre, dire sa gloire ou, plus simplement, lui faire compli­ment de sa voix, parle-t-on de lui comme d'un disciple et d'un continuateur du roi David, « le chantre des psaumes d'Israël » (Né'im zmirot Israël). 

La tradition des bakkachot va se développer très vite dans les communautés juives du Maroc grâce aux rabbins- voyageurs venus de Terre sainte dans le pays. Les premières communautés à adopter avec enthousiasme ces tra­ditions sont, dit-on, celles de Tétouan, au nord du pays.

Chapitre II La confrérie des gardiens de l'aube

 La judaïcité locale y est en effet – notent les historiens – relativement importante aux xvne et xviue siècles. La ville est, pour des raisons géographiques, une ville-halte. C'est la première étape marocaine de ces rabbins, lettrés et quê­teurs, venus par voie de mer de la lointaine Palestine.

De plus, c'est là, à Tétouan (dans cette ville que l'on nom­mera, plus tard, la petite Jérusalem), que la musique andalouse, en partie importée dans les bagages des musul­mans exilés d'Espagne (et qui accompagnera désormais régulièrement ces soirées de poésie liturgique, ainsi qu'on le verra plus loin), va connaître un développement consi­dérable.

 C'est dans cette ville notamment que se consti­tuera – acte véritablement novateur, salué comme tel par tous, juifs et musulmans – la première anthologie de ce type de musique. Un musicien y réunira les compositions poétiques classiques et néoclassiques d'usage courant.

 Cette anthologie portera tout naturellement le nom de ce musicien qui, le premier, en a conçu le projet : ( Moham­med ben El-Houssayn ) Al Haïk. On parlera à partir de là de l'Al-Haïk comme d'un Larousse ou d'un Robert – avant la lettre – de la musique venue d'Al Andalous.

 Elle constituera une véritable bible de l'amateur de ce type de musique. Un historien note que les amateurs et initiés juifs vont recopier un grand nombre de ces textes en lettres hébraïques – à défaut de connaître l'écriture arabe – et les garder jalousement.

C'est à partir de là, dans le nord du pays, que cette tradition de ces veillées poétiques va prendre son envol. Les premiers poèmes liturgiques qui y seront chantés sont écrits sur des feuilles éparses, des manuscrits souvent fournis, dans un premier temps, par les poètes eux-mêmes, et où les coquilles et les erreurs – répétées par les diffé­rents copistes – sont nombreuses.

 Peu à peu, la tradition va s'étendre et se délocaliser. Partout, on veut imiter ce qui a été entrepris avec succès dans la capitale du Nord. À la fin du xvme siècle, le centre de cette activité poétique, liturgique et musicale, se déplace vers le sud, essentiellement vers deux autres métropoles du pays, Mogador (aujourd'hui Essaouira) et Marrakech. Chacune de ces deux villes apportera, plus tard, à la tradition de ces veil­lées un style particulier et une tonalité spécifique.

ד"ר דן מנור – מאמרים

חיזוק נוסף לאמונתו זו הוא מוצא במציאות של זמנו. הצלחותיה המדיניות של המלכות הנוצרית מתפרשות אצלו כעלייה לצורך ירידה, שממנה מתחייבת תקומת ישראל: ״והנהר הד׳הוא פרת [בר׳ ב יד] כעד מלכות אדום שהוא מלכות רביעית שנתגדל ונתרבה [״.] ופתע ישבר […] ולא יועיל לו גדולתו [״.] וישראל יעלו במעלות״.

הדעה הזאת, הכורכת את תקומת ישראל בחורבן המלכות הנוצרית, היא אחד מגילויי האיבה לנצרות – מוטיב שכיח בספרות הדור. ובעניין זה אף המחבר חדור רוח התקופה. המשאלה לנקם, שבפי המשורר המקראי, מופנית מפי המחבר כלפי הנצרות: ״וזהו לי נקם ושלם נדב׳ לב לה] ואימתי הוא העת […] כשתמוט היתד והיסוד שלהם […] וארכובתיה דא לדא נקשן [דני ה ו]״. כתוב זה, המתאר את ריגושיו של בלשאצר, נאמר כאן על מלך ספרר." על דב׳ כב ח הוא מעיר, שהרישא

–    ״כי תבנה בית חדש״ – רומזת לבניין בית שלישי, והסיפא ״כי יפול הנופל ממנו״

–     רומזת על מפלת אדום. הפועל ״נופל״ מתפרש על־ידי המחבר במובן ״נחות דרגה״ בהתאם לכתוב: ״לא נופל אנכי מכם״ [איוב יב ג], ובהתאם לדברי הנביא על מעמדו הבזוי של אדום [עוב׳ א גן. המחבר חותם בהבעת קורת רוח מפירושו, בזו הלשון: ״כתבהו על לוח לבך ועל מזוזות ביתך ורפאות תהיה לשריך ושקוי לעצמותיך״. מובן מאליו, שהתפעלותו של המחבר נובעת מן הרמז שהוא מוצא בכתוב על מפלת המלכות הנוצרית ועל כינון מלכות ישראל.

כיוצא בזה הוא מתגדר שוב בפתיחה למאמר אחר, העוסק אף הוא בנושא זה: ״ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתינו ובהשפלה עשיר שונאנו״. המחבר מתייחם לרשימת בני עשו [בר׳ לו] הערוכה במתכונת פירמידה, שבראשה מלכים, בצלעותיה אלופים ורגליה שמות פרטיים. המבנה הספרותי הזה, שבו מסתמן קו עולה ויורד, נראה למחבר כרמז לעלייתה המהירה של המלכות הנוצרית, שבעקבותיה תבוא ירידה תלולה: ״כמו שעלו שלא כמנהג העולם מעשו הוא אדום לאלופים ומאלופים למלכים וממלכים חזרו לאחור לאלופים וחזרו כמבראשונה לאיש רגלי הוא אדום כן תהיה מפלתם״.

בניגוד לעלייתה המדהימה של המלכות הנוצרית – ״שלא כמנהג העולם״ – צופה המחבר עלייה הדרגתית לעם ישראל: ״ממעלה למעלה מקו לקו צו לצו״." על מידת התפארותו של המחבר בחידוש זה ניתן לעמוד לא רק מדברי הפתיחה שהובאו קודם, אלא גם מדברי הסיום: ״ודרשתי אותו בהיותי בקאשטילייה בקבוץ החכמים ושבחוהו וחכם אחד מהמקובלים בזוהר היה מגמגם ואומר שנראה לו שהוא מהזוהר ואמרתי לו שאם ישלחהו אלי עבידנא יומא טבא לרבנן״. אין ספק, שגם התפארותו כאן מתייחסת להסברו ההיסטוריוסופי על הצלחתה המדינית של המלכות הנוצרית. הווי אומר, אף הוא ככוהני הנצרות רואה בנצחונות מלך ספרד את ההשגחה העליונה. אך בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית, שפירשה זאת כחסד אלוהי וכראיה לאמת הדתית שבנצרות, המחבר מפרש אותה כצדק אלוהי הנהוג כלפי הרשעים – עלייה לצורך ירידה. מן הדברים האלה נשמע הד של הפולמוס הדתי שהתנהל בין חכמי הנוצרים לחכמי ישראל, כפי שנראה להלן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר