1 – תולדות האנוסים עד להקמת האינקויזיציה הלאומית בספרד

2 – תולדות נידוני בתי דיניה של האינקויזיציה.

אף על פי שיש למצוא תנאי קיום דומים לאנוסים במלכויות אראגון וקסטיליה נמצא שמוקד הדיון בשאלת האנוסים הוא בראש וראשונה בקסטיליה, ארץ זו ודרכה בהעלאת בעיית האנוסים  ודרך טיפולה בהם שימשה דוגמא לאחרים. לאחר איחודן של קסטיליה ואראגון תחת כתר אחד הפכה הבעיה לבעיה לאומית ספרדית כללית, והדרך הקסטיליאנית היא אבן פינה לכל המלכות כולה.

בחלוקת הפרקים שהועלתה לעיל נמצא שבעיית האנוסים כוללת כמה וכמה עניינים : היא מקיפה בעיות, חברתיות במהותן, של כניסה וחדירה למערכות הציבור הספרדי הנוצרי ואת תגובתו של ציבור נוצרי זה על נסיונות אלה. אף נמצא שם ביטויי התנגדות לחדירתם של האנוסים " כגון פרעות וכתבי פלסתר שנכתבו נגד יהודים ואנוסים גם יחד.

התנגדות זו פחתה בימי חואַן השני, והגיעה לשיא בימי אנריקי הרביעי, אך היא נמשכה גם לאחר שנוסדה האינקויזיציה הספרדית הלאומית בשנת 1481 . אפשר לומר, שביטויי התנגדות אלה הם מעיקרם תגובה של האוכלוסייה, ליתר דיוק – של אותם חוגים מן האוכלוסייה שבאו במגע עם נסיון חדירתם של האנוסים למערכותיה

ולא חשוב אם המדובר הוא ביציאה מן השכונות היהודיות, שהפכו ל " שכונות חדשות ", אל מקומות מגורים בחלקיה הנוצריים של העיר, או בנסיונות חדירה למקומות פרנסה חדשים שליהודים לא הייתה בהם דריסת רגל, או שלא נהגו לתפוס בהם, או שהדברים באו לידי ביטוי בחדירה חברתית ציבורית.

בדרכי תגובה אלה לא דוּבּר על תכנית ברורה לפתרון שאלת האנוסים. רק בימי אנריקי הרביעי, בשנות הששים של המאה הט"ו, התחילו מסתמנות תכניות שונות לפתרונה, ועוד יצוינו אלה להלן. בחקירת תולדותיהם של נידוני בתי דיניה של האינקויזיציה ובדרכם של בתי דין אלה באנוסים נמצא הביטוי המאורגן מטעם המדינה והכנסיה לפתרון שאלת האנוסים. 

בנסיון החלוקה המהותית, שנעשה לעיל, נראה שבחלק הראשון לא נתיחדה הבחינה מנקודת ראותה המקומית. והגם שעיקר התגובה על חדירתם של האנוסים למערכות החברה הנוצרית היא קסליאנית מיסודה, קיימת הבעיה גם בחבילה האחרים של ספרד.

ואילו בחינת תולדותיהם של נידוני בתי דיניה של האינקויזיציה היא מקומית מובהקת. ואם אמנם אפשר ללמוד גזירה שוה על דרכם היהודית של האנוסים ממקום אחד למשנהו, עדיין הקריטריון לתולדות אלה הן תולדותיו של מקום אחד, של עדת אנוסים אחת במקום מסוים.

הוה אומר : בעיה כלל ארצית מוצאת כאן ביטוי בבאוּאָה מקומית. וכדי שנוכל לראות את הבעיה בביטויה המקומי נראה תחילה אילו הם פניה של הבעיה בכללותה בקסטיליה, וממנה נעבור ונדון במתכונת הקוים שהועלו לעיל בתולדותיה של עדת האנוסים אחת : עדת אנוסי סיאודד ריאל, העיר שבה נוסד בית הדין המרכזי למלכות קסטיליה, ובה פעל קודם שהועבר לטולדו, העיר הראשה שבמלכות.

אך לא זאת בלבד. בשאלת האנוסים עלינו לזכור שנוסף על שאלת יחסם של אחיהם היהודים ויחסה של האוכלוסייה הנוצרית אליהם קיימת שאלת יחסם שלהם, של האנוסים עצמם, אל אחיהם היהודים ואל הנוצרים.

והגם שנמצא ביניהם רבים שבקשו לנקוט בכל האמצעים כדי להיטמע בציבור הנוצרי, היו רבים שראו בשמד ובעצם קיומם כאנוסים עניין של שעה שנבע מחולשת רגע, ושעוד עתידים הם בבוא הזמן לשוב אל עמם ואל דתם. בפרקים הבאים ננסה לתאר את מעשיהם של אותם אנוסים, שאנו מכנים אותם שלומי אמוני ישראל, לקראת שובם אל צור מחצבתם.

נמצא אותם חיים כיהודים לכל דבר, ורק הצעד הרשמי של ההצטרפות לכלל עדת ישראל בגלוי, במקום שבו מצויה קהלה, עדיין לא נעשה. נמצא אותם נימולים ומקיימים מצוות תורת משה בתנאי קיום קשים, כשעיניהם של שכיניהם הנוצרים בולשות אחריהם.

זוהי דרכם החיובית לקראת יהדות שלמה, שהייתה לצנינים בעיני הציבור הנוצרי. ובעיניהם שלהם עצמם השיבה ליהדות היא האידיאל של חייהם ולמענו קידשו את השם. תולדותיהם של אנוסים אלה

 שלומי אמוני ישראל, ראויות שיהיו נראות באורן המיוחד לתקופתן, ואלה יעמדו במבחן הדורות.

הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.

כמעט בכל דור במשך המאה הט"ו קמו מחַברים שונים, מהם מקורבים למלכות ולעתים גם בהשראה ממנה, ומהם שנתעוררו מעצמם, והעלו דיון בשאלת האנוסים וחיפשו לה פתרון. אבל עיקר ההתעוררות והדיון בשאלה חל בסוף ימיו של חואן השני ובימי אנרקיו הרביעי.

בשנת 1449 ניסו פדרו סַרמינטו ועמו חבורת תומכים להגיב על בעיית אנוסי טולדו בארגון פרעות נגדם ובעריכת משפט אינקויזיציה נגד חבורה של אנוסים שחדרו למערכותיה של החברה הנוצרית ותפסו בה משרות ציבוריות.

 לא כאן המקום לדון בפרטי הפרעות והמשפט שנתבסס על עקרונה של פריבילגיה מדומה ששום קונברסו ממוצא יהודי לא יתפוס שום משרה ציבורית ולא ייהנה משום בניפיקין בעיר הזו טולידו ולא בשטח שיפוטה.

על שום שהם חשודים בנאמנותם בישו הנוצרי, ובגלל סיבות אחרות המנויות בכתב הזכויות שניתן לעיר. אידיאולוגיה גזעית זו, שניתן לה גוון דתי ופוליטי, מצאה לה תומכים ומגינים ומתנגדים שהעלו את רעיונותיהם בכתובים רבים, שאפרש לכנותם בשם " כתבים פובליציסטיים בשאלת היהודים והאנוסים ".

והללו עוד הוסיפו כהנה וכהנה הן לטענות המתנגדים לאנוסים ולהיקלטותם בחברה הנוצרית והן לטענות המבקשים דרך להיקלטות זו. החשובים בטוענים למען האנוסים היו אישים רמי מעלה במלכות ובכנסיה שהעלו את הויכוח ועשאוהו שאלה מרכזית במלכות ובכנסיה. ביניהם נזכיר את הקרדינל חואַן די טורקימדה, דודו של י שעתיד היה להתמנות כראש המועצה העליונה של האינקויזיציה והאינקויזטור גנרל תומַס די טורקימדה.

 את הגמונה של בורגוס אלונסו די קרתחינה, בנו של מי שהיה רבה של בורגוס שלמה הלוי, שהמיר את דתו ונקרא בנצרות פבלו די סנטה מריה. את פרנאן דיאַס די טולידו, ששימש יועץ לחואן השני ולאנריקו הרביעי.

כל אלה ביקשו בדרכים שונות הכרה למקומם של האנוסים בציבור הנוצרי, ואין צורך שנאריך בויכוח תיאורטי זה, אלא נציין כמה העסיקה שאלת קליטתם של האנוסים את הציבור הספרדי הנוצרי ואותם אישים מן האנוסים שביקשו לראות בהמרתם פתח לטמיעתם המוחלטת באומה הספרדית.

ההצעות שהציעו הללו, ועמהם גם הצעות של אחרים, הן החלק הקונסטרוקטיבי היחיד, אם אפשר כל לכנותן, בפתרון שאלת האנוסים. הם ביקשו כאמור, לעצמם ולאחיהם טמיעה גמורה, כל אחד לפי מעמדו ודרגתו בציבור שבו הוא חי. אל לא חסרו בכל הכתובים האלה גינונים של כתבי תעמולה וכתיבה ברוח של כתבי פלסתר.

בצדם של הכתובים בעד ונגד האנוסים הופיעו גם כתבי סַטירה, שגיבוריהם הראשיים הם אנוסים החיים בסתר כיהודים, וכל מעשה ההמרה מצדם אינו אלא אחיזת עינים.

משוררי חצר , מקורבים אצל המלכות, חיברו שירי לעג על האנוסים, והיו גם שהרחיקו והעלו רעיון, שכל כוונת ההמרה לא הייתה אלא צעד מכוון להרס הנצרות והאומה הספרדית מבפנים.

ברוחם של דברים אלה יש לראות את ההתכתבות המזויפת שבין צ'אמורו, ראש יהודי טולידו, ליוסוּף, ראש קהילת קושטא, וכיוצא בהם בשאר כתובים שנתחברו ברוח זה.

אין ספק שכל הדיון בתכניות הללו של קליטת האנוסים ושל התנגדות לקליטתם מורה על מבוכה הגדולה שהציבור הספרדי הנוצרי היה נתון בה בדור השני ושלישי שלאחר ההמרה. שעה שלכאורה צריכים היינו לשער שפרשת טמיעתם של האנוסים באומה הספרדית עלתה על פסים נורמליים של קליטה והיקלטות.

ואין זו בעיה אישית לכותבים למיניהם, זוהי בעיה ציבורית שנתבלטה בכל חומרתה מימי חואן השני, ורק משנטלו פרנאנדו ואיזבל לידיהם את הטיפול בשאלה זו ניתנה לה גושפנקא רשמית, ממלכתי ודתית.

כבר צוּין לעיל שהפרעות באנוסי טולידו וסיאוּדד ריאל בשנת 1449 היו ביטוי ראשון להתנגדות של כוח מצד הנוצרים ממוצא נוצרי לחדירתם של נוצרים ממוצא יהודי למערכות החברה הנוצרית. התנגדות זו חזרה ונשנתה בשנות ה-60 וה-70. ובדברי מבוא אלה די שנרמזו לדבריו של רבי יצחק אברבנאל בספרו " מעייני ישועה " על שנת 1464, וטובים דבריו לגבי מצב האנוסים :

" שנתחדשו על ישראל בכל מקום צרות רבות ורעות, מה שלא קדם כמוהם, לא להם ולא לשום אומה מהאומות….ועין לא ראתה, גם ברשת הדמיון לא תפול ולא תצוּיר הפלגת הרעות הנמרצות לכל אשר בשם ישראל חכוּנה " מעצם אותם ימים הגיעו לידינו משפטי האינקויזיציה שנערכו נגד האנוסים בוַלנסיה ולהלן נוסיף ונעלה את דמותן של הרעות שבאו על אנוסי קסטיליה. 

מחקרים בתולדות היהודים במרוקו

דוד קורקוס

הוצאת ראובן מס ירושלים – תשל"ו

Apres le bombardement de Mogador par les Francais et le pillage en 1844  par les Tribus des environs, Moulay Abderrahman dedommagea les marchands de leurs pertes et des secours furent envoyes aux autres habitants. De plus, quelques "Toujar as-Soultan" ayant quitte la ville et le Maroc, le souverain, comme en 1765  fit appel a des families juives de Tetuan et de Marrakech afin qu'elles envoyassent des repre sentants a Mogador. Tous furent loges dans la Kasba. La reprise des affaires incita de nombreux Juifs, artisans, ouvriers et boutiquiers de Marrakech et du Sous, a s'etablir a Mogador.

Le gonflement du Mellah fut extraordinaire 4.000  personnes en 1845  lc double unc vingtaine d'annees plus tard, sous le regnc de Sidi Mohammed ben Abderrahman; "l'entassement y est inoui". Sir Moses Montefiore s'en etait emu au cours de son fameux voyage au Maroc et de son passage a Mogador. D'accord avec Sir Moses, ses amis et ses hotes, les deux freres Jacob et Abraham Corcos ", ecrivirent au sultan une lettre en date du 14  Ramadan 1280 ( 22 Fevrier 1864 ) pour lui demander que le Makhzen mette a la disposition des gens du Mellah un terrain situe dans le quartier de Chebanat et de l'ajouter au Mellah afin de "pourvoir les Juifs (de classe moyenne) de logements plus vastes et plus confortables" et de laisser ainsi plus de place aux pauvres gens.

جوهرة إسرائيل تعود بعد اربع وستين سنة لتضيئ مجد يروشلاييم اليهودية

في خطوة تاريخية انتظرها شعب إسرائيل منذ زمن، أعلنت بلدية يروشلايم عن إعادة بناء الكنيس التاريخي “جوهرة إسرائيل” الذي تم تدنيسه وتدميره من قبل الغزاة العرب خلال حرب الاستقلال عام 1948.

خاص:”موقع إسرائيل بالعربية”

بشرى سارة: صادقت اللجنة المحلية للتخطيط والبناء في بلدية يروشلايم في الثامن والعشرين من شهر تشرين الثاني من العام ألفي واثني عشر على إعادة بناء الكنيس التاريخي “جوهرة إسرائيل” ( العبرية: تيفئيريت اسرائيل תפארת ישראל)، الذي دُنس، نُهب ودُمر قبل أربع وستين سنة مع دخول العرب المدينة القديمة في (28.5.1948) تحت اسم الجيش العربي.

كنيس “جوهرة إسرائيل”

“قصة الغزو والاحتلال والتطهير الإثني من اجل إزالة الهوية اليهودية عن يروشلايم”

يعد هذا الكنيس من أهم الكنس اليهودية فخامة وجمالا في العاصمة، بني في منتصف القرن التاسع عشر (فترة الاحتلال العثماني) نتيجة كثافة المصلين في الكنس الأخرى المنتشرة في المدينة. تألف هذا الكنيس من ثلاثة طوابق من حجارة فريدة وقبة رائعة اعتُمدت كرمز للعاصمة يروشلاييم القديمة قبل احتلال العرب لها .

من دمر هذا المكان المقدس ولماذا؟

في الخامس عشر من شهر أيار من العام ألف وتسعمائة وثمانية وأربعين دخل الجيش العربي (الأردني) ارض إسرائيل واحتل بطريقة إجرامية وغير قانونية أراضي يهودا وشومرون (يهودة والسامرة)، مطلقا عليها؛ “الضفة الغربية لنهر الأردن”، هذا الاسم الذي أصبح معتمدا لدى وسائل الإعلام العربية حتى يومنا هذا، في محاولة متعمدة إلى تشويه حقيقة ارض شرق إسرائيل التاريخية (يهودا، شومرون والبقيعة) المجاورة للحدود المملكة العربية الهاشمية.

عمد الاحتلال العربي إلى ممارسة أساليب بربرية هدفها الوحيد تغيير الواقع وطمس الحقائق التاريخية اليهودية، بحيث أقدم إلى ارتكاب المجازر نذكر منها (مذبحة كفار عصيون, مذبحة البعثة الطبية لهداسا وغيرها)، وقوّض بشكل مبرمج وممنهج الممتلكات والمباني التاريخية، عبث ودنس المقابر اليهودية، وهدم أكثر من 50 كنيسا عتيقا وأماكن مقدسة، وحرق الكتب السماوية اليهودية، ودمر المدارس وخرب المواقع التاريخية الإسرائيلية الهامة، مرتكبا جرائم حرب عديدة، معتمدا أسلوب التطهير الاثني بحق الشعب اليهودي سكان الأراضي الإسرائيلية (يهودا وسامرة والبلدة القديمة في يروشلايم).

واستمرت هذه الحالة الظالمة حتى تحرير الأرض عام 1967 من قبل جيش الدفاع الإسرائيلي.