מורשת יהדות מרוקו

החלפת התחבושת

עד יום הבריתלא רחצו את הרל הנולד, אלא ניקו אותו היטב במגבות נקיות. ובמשך כל השבוע, המיילדת באה יום, יום להחליף לו את התחבושת הנקראת אסממאט. זוהי רצועת בד אשר המיילדת טבלה במים ובמלח, וכרכה סביב בטנו של הנולד כמו חגורה. תחבושת זו כיסתה את הטבור, חיזקה את בטנו טואת טבורו של הילוד עד שנתרפא.

הערת המחבר.

לג'י עמוד 84 – המיילדת מנגבת את התינוק ו7לא רוחצת אותו, שמה לט מעט אבקת חיננא, לאחר שמושחת מעט את גופו בשמן ובכמון. ברונו-מלכה עמוד 290 – רוחצת אותו בצורה קלה ביותר עם מים פושרים וסבון, ואין שום מנהג מאגי בעניין זה. קהלת צפרו חלק ג' עמוד 86 – לא רחצו אותו עד עום הברית, אולם ניגבו אותו ומרחו עליו חיננא, שמן וכמון

אסממאט כפי שזה נקרא במכנאס, םירושו תומך או מחזק. בפאס, תחבושת זו נקראת " קרזייא. העברים משתמשים באבנט קטן עשוי מצמר ונקרא " סבולא " – הוא מביא ברכה, ונחשב לקמע, ואין להשאיל אותו למשפחה אחרת.

באבנט זה חוגרים את גופו של התינוק, כך שהוא לא יכו7ל לנוע בכלל ולא יניע את ידיו ולא רגליו. כורים סביב גופו רצועת בד חזקה כדי שאבריו לא יתעקמו, וחתיכה שנייה סביב ראשו, כדי שלא יהיה לו ראש גדול – מושאם, עמוד 114.

לזריית המלח כאן, יכול להיות קשר עם זריית המלח על הוולד, המתוארת בספר יחזקאל טז, ד : " והמלח חא המלחת " ( לא שפשפו את גופך במי מלח כנהוג אצל עמים רבים למלוח את גופו של הרך הנולד, כי זה מוסיף לתינוק חריפות השכל,ומכאן הביטוי התלמודי על אדם פיקח ונבון : " זריז וממולח " ( קידושין כט, ע"כ ).

סגולותיו של המלח הן רבות, בפרט בהרחקת המזיקים מן המקום ( על כן לרופאי אליל ידוע מין מלח שיש לו כוח מאגי לעוור את עיני הגנב כאשר הוא בא לגנוב דבר מה, וקוראים למלח הזה " עין אברהם " ).

גם ליהודי מרוקו יש מלח מיוחד : בבתי הכנסת של יהודי נוהגים עד היום, ששמש בית הכנסת מחלק בליל הראשון לספירת העומר ( לפני ברכת העומר ) קורטוב של מלח לכל מתפלל, או לחילופין שקית קטנה, בה גרגרי מלח.

מלח זה שומר אותו המקבל, בקפדנות יתרה, בתוך כיס מעילו, או בתוך ארנקו. מלח זה ישמור על מקבלו כל השנה נגד המזיקים, נגד עינא בישא, ויביא לו פרנסה טובה ( האנציקלופדיה העברית כרך כא )

לילת אל כ'מסתאס ( ליל החמישה עשר )

אם הילד נולד אור לחמישה עשר כשהלבנה במלוא עוזה, אמורים שיהיה עשיר ובר מזל, הוא יהיה כל כך מוצלח עד שיעורר קנאה, משום שהוא נולד ברגע המתאים והנכון, בפרט אם נולד התינוק מחופה עור כמו בגד, שהו סימן הטוב לכל נולד.

אמצעי שמירה על הרך הנולד מעין הרע ומהמזיקים

כשנולד בן בכור במשפחה, הבית מלא אורה, כי בעקבות לידתו, זוכה המשפחה בעוד שתי מצוות נוספות : ברית מילה ופדיון הבן. אולם הרך שנולד זה עתה, הוא ייצור חלש ופגיע מאוד. חייבים לשמור עליו ולחזק את מעמדו משום שמיד בצאתו מרחם אמו, מסכנים אותו כוחות דמוניים רבים, כישופים ועין הרע.

קיימת אמונה : כשנולד תינוק במשפחה, נולד עימו שד שהוא כפילו, וזה מלווה אותו בכל מסלול חייו עד יומו האחרון.  – הכפיל הנולד נקרא " גרין " או " קרין ".

אם התינוק חולה, גם כפילו חולה, ואם התינוק ימות, גם כפילו ימות. עוד לפני צאת התינוק לאוויר העולם, הוריו כבר מודאגים ובעיקר האם משום שהנשים פגיעות מאוד בתקופת ההיריון בומיוחד בשעת הלידה ואחריה.

לג'י עמוד 80 – מהיום שהאישה נכנסת להיריון, אורמים אנשי סביבתה : ענדהא רג'ל פדונייא, ורג'ל פלאכירא – יש להם רגל בעולם הזה ורגל בעולם האחרון.

הרך החדש נמצא עתה בתקופה מסוכנת מאוד עד יום הברית ; על כן קיימת מערכת מגוונת של מנהגים וטקסים, שנועדו " לשחד " ולפייס את השכנים ( השדים ) ולהרחיק אותם מעל היולדת ויוצא חלציה. כי שאיפתם של השדים היא לחטוף את גופו, או את נשמתו של הרך הנולד ולעשותו אחד משלהם.

קיימת גם אונה, שלפני קיום ברית המילה, ונתינת השם, עדיין אין בטוחים אם יהיה הוולד אדם אוש ד. על כן המאבק סביב מיטת היולדת הוא שיכריע. אמונה זו הולידה שפע של מנהגים, אמונות, קמעות וסגולות להגנה על היולדת ועל יוצא חלציה.

יש התולים בפתח הדלת ראש תרנגול, צרור של רקיקי מצות ( כעכים ) אפויות ללא סוכר, חמישה פלפלים רדומים. ויש שיוסיפו לאלה גם צמח קוצני. אחרים יתלו בלויי סחבות, זוג מספריים, מטאטא חדש, חתיכת בד שחור, ועוד.

מושאם עמוד 113 – מטאטא יטאטא את הרע ( אל באס ) שיכול לחדור לחדר היולדת. ראש התרנגול, ישמש כקורבן, וישחד את השדים שלא יבואו להפריע. הבד השחור, כדי להבריח " מוכא " – ינשוף.

הרקיקים יעסיקו את הציפור המזיקה הזאת ויעצרו בעדה מלהיכנס. הצמח הקוצני יפחיד ויבריח את " ג'רב אלליל – העטלף – המזיק לתינוקות

מלכה, עמוד 23-24 מעבירים גם זפת על הקיר, תולים מסרק, זוג מספרים. נר המערב עמוד שו : ויתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד השדים.

להלן הקטע המלא על אמונות מספר " נר המערב " לרב משה טולידאנו.

סופרים רבים דברו כבר אודות האמונות בהבלי שוא, בהזיות, ברוחות רעות ובשדים, בין הרע ובכישופים ובחלומות, הנפוצים במדה מרובה מאד אצל יהודי מרוקו בפרט, והיודי ברבריא בכלל, אי אפשר לספר פה ולחשוב את כל ההזיות וההבלים שיאמינו בם יהודי מרוקו אחת לאחת, אם נתבונןן לכל תנועותיהם בכל פנות שהם פונים, נפגוש אז הסימנים ורישומים של הזיות של מיגור מעין הרע וכדומה מאמונות טפלות.

גם הפחת שלא לשתות מים בארבע שמני התקופות, שבר שנתפשט בכל תפוצות ישראל לאיסור קבוע, מקורו הוא מנהגי יהודי המערב עוד מתקופת הגאונים. חלק גדול ממיני ההזיות אצל יהודי מרוקו שייכים אל העתים האלה ביחדו, שבעת ימי החתונה, שבעת ימי האבלות, ושמונת ימי המילה.

ובהימים האלה יש לפגוש הרבה מיני פעולות שמירה מוזרים בתוך מגן מעין הרע ורוחות רעות. את בית היולדת יקיפו מיד בשעת הלידה בסכינים ובציורי לחשים ושמות מלאכים, ועל הפתחים והחלונות יתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד בם את הדים לבל יכנסו פנימה, אחרי אשר נסגר בית היולדת בלילה פעם, לא יפתחו עוד את הדלת בשום אופן. וכל אותם שנמצאו בבית היולדת בעת שנסגר הדלת לא ירשו להם עוד לצאת חוצה בשום אופן.

החתן בעת החופה לא יוכל לענות לשום איש שיקרא אותו, כי אולי האיש ההוא קורא לו בכדי שיקשור אותו לבלתי יוכל לבוא אל ארוסתו. אבל, חתן וכלה ויולדת לא יוכלו להימצא שנים מהם בבית אחת. האבל בבית החתן והכלה, או בבית היולדת, כי בהיפגשם יחד יש סכנה לאחד מהם, וכן החתן לא יוכל להביט בפני ילד שלו שלמו לו ארבעין יום, ואם יקרה כי ראהו יכריחו את החתן לשתות מים שרחצו בם פני הילד.

וככה רבים הם השמירות והבלי שוא שיזדקקו להיזהר בהם במשך ימי החתונה והלידה והאבלות. אם יקרה כי בחצר אחת מתו בשמך שנה שני מתים, אז מיד ישחטו עוף על פתח החצר ההוא כי יאמינו שאם לא ישחטו עוף, אז ימות מת שלישי לפני תום השנה ההיא.

בליל מוצאי שבת יש משפחות רבות שנוהגים כי לא יוציאו דבר מה מביתם, ויש שירשו להוציא על ידי חלייפן, וכן יזהרו בליל מוצאי שבת לבלי להזכיר שם ביצה על דל שפתם, וככה יזהרו  מלכתוב בדויו ומלשתות קאווי ומלראות כל דבר שחור, למען לא תהיה התחלת השבוע בדברים שאינם לסימן טוב.

בראותך אחד מבניהם יפה לא תוכל להללו בפני הוריו מבלי שתצטרך גם לרוק בפני הילד למען לא תשלוט בו עין רעה, למחלות כי תחלנה בעיר או לחולה פרטי יתחילו בתרופות וסגולות נגד עין הרע, תרופות כאלה רבות ושונות הם למיניהם, יש אשר יתיכו עופרת במים ממעל לראשו או יתנו להחולה שתן לשתות, או רוק של אותם החשודים כי הם עינו אותו.

ועוד תרופות משונות שלמותר נחשוב לזוכרם, לחולי הקדחת יתנו שמן במחתה עשויה מעיסת קמח וידליקו בה שלוש פתילות וישימו אותה באמצע הרחוב, והיה אם יבוא כלב או חתול לשתות את השמן ותכבינה הנרות, יתרפא החולה מקדחתו ותדבק הקדחת בהכלב או החתול.

יהודי מרוקו ירבו להאמין בהקדת עתידות על ידי שאלה בגורלות וגם על ידי מעשי כשפים שונים, בדברים כאלה ישתמשו גם במקרים של גנבה לדעת את הגנב, וכן להתיר חתן נקשר, לפקוד עקרות ולמשוך לב נערה אל אהובה, להצליח בעסק מה, ודברים כאלה הם חזיונות רגילים ונפרצים בין יהודי המערב.

קיימים עוד אמצעים נוספים להרחקת השדים ולמניעת כל היזק דמוני. בנוסף לצמח הקוצני שתולים בפתח חדר היולדת, יש המדביקים גללי פרה אל הקיר שלידו שוכבת היולדת, אחרים משרטטים בעיטרן עיגול מסביב למיטת היולדת, ליצירת מרחב סגור בפני שדים ורוחות, או תולים קמעות מודפסים סביב מיטת היולדת, בצורת דפים הנקראים דפי שמירה. 

הקשר שבין ממלכת חמיר לבין יהדות תימן

ישנם חוקרים מסוימים הטוענים כי חלה התגיירות של מלך חמיר ואנשי צבאו לפי בקשת המלך בעקבות מעשיהם של שני מלומדים יהודים בשם קאעב ואסאד מהעיר יתריב. העיר יתריב הייתה תחת מתקפתו של המלך אבו קאריבה שניסה לכבושה, היהודים שחיו בעיר נלחמו לצד הערבים עובדי האלילים שחיו בה בכובש החמירי, במהלך הלחימה הוטל מצור על העיר והמלך התוקף נפל למשכב, המלומדים היהודים מן העיר המותקפת שמעו על כך והשתמשו בידע הרפואי שעמד לרשותם במטרה לרפאו.

 לאחר שהבריא החליט המלך לבטל את המצור והמתקפה על העיר, ואף קיבל על עצמו את היהדות לצד חיילי צבאו. כשחזר לבירתו דרש המלך שכל אנשיו ונתיניו יתגיירו. הייתה התנגדות גדולה מצד התושבים להתגייר, אבל בהמשך (כך נטען) התגיירו חמירים רבים, אך הגיור לא כלל את כל נתיני חמיר, וכמות היהודים שבממלכה זו הייתה בערך שווה למספרם של עובדי האלילים שבה. 

ההיסטוריון והחוקר שלמה זנד, המוגדר כשנוי במחלוקת, טען בספרו: "איך ומתי הומצא העם היהודי?" כי מוצא יהדות תימן הוא בגרים חמירים שהתגיירו באירוע המתואר לעיל. אך מחקרים גנטיים רבים הוכיחו כי מוצאם של יהודי תימן זהה לזה של שאר יהודי התפוצות.

עם זאת, ידוע שמקורה של יהדות תימן הוא ביהודים שישבו שם מאות שנים לפני הספירה הנוצרית (לפי מסורתם הם הגיעו לתימן לאחר חורבן בית ראשון ויש הטוענים כי יהודים הגיעו לתימן מארץ ישראל בזמן הממלכה המאוחדת), כמו כן ידוע גם על הימצאותם של שבטים יהודים בחצי האי ערב כמו בנו קורייזה ושבט בני נדיר שחיו באזור חצי האי ערב לפני התגיירות חמיר, שבטים כדוגמת אלו שהיו משגשגים, משכילים ומבוססים כלכלית והפיצו את המונותאיזם באזור כנראה היוו את מקור יהדות תימן בפרט ויהדות האזור בכלל.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו – מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גיאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20.

היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

דרומית מזרחית לארץ ישראל משתרעים שטחי עברות, נאות, עמקים פוריים והרים גבוהים – ארץ רחבת ידיים, הלא הוא חצי האי ערב. הארץ הזאת, שכיום היא מדבר שממה  – הספר נכתב בשנת 1946 – ברובה ומנותקת מן העולם, הייתה, כמעט עד לשנים האחרונות, סגורה ומסוגרת בפני כל זר.

הרוחות המנשבות בעולם לא הגיעו אליה, השפעת המערב לא חדרה לכאן. עוד לפני דור אחד אפשר היה למצוא כאן צורות חיים ומנהגים, הדומים לאלו שתוארו במקרא, ולראות אנשים הנמצאים באותה דרגת התפתחות, שאבותינו הגיעו אליה בשעת כניסתם לארץ ישראל.

בחצי האי, ששטחו מגיע לשלושה מיליון ק"מ מרובעים, חיים כיום כחמישה – שבעה מיליונים של בני אדם. ערב שווה בגודלה כמעט לחצי האי הודו, אבל אוכלוסייתה אינה מגיעה אלא לאחוז אחד או שניים משיעור תושבי הודו. בדרום מזרח הארץ משתרע אזור ענקי – רֻבְּע אלח'אלי – הרובע הריק, הישימון הגדול -, הידוע פחות מארצות הקוטב הצפוני והדרומי, ועד כה עברוהו רק שני תיירים מבני המערב, ב. תומס וה. פילבי.

ואולם יש בחצי האי גם עמקים מרהיבי עין ובהן מימי ברכה שאין מנצלים אותם והם נהפכים למקור קדחת ממארת. בארץ הזאת, שהמים יקרים בה מזהב, מוצאים בארות שנחפרו בימי קדם ונסתמו. על נקלה אפשר גם היום לנקותן ולהתקינן לשימוש האדם והבהמה, אך אין הדבר נעשה.

יש בחצי האי ערבות רחבות, אשר רק לעתים רחוקות תדרוך עליהן גף רגל בֶדוי, הנודד עם גמליו. נודד כזה נתקל בשרידי בניינים מפוארים, עדים דוממים לתקופה שחלפה כבר, ובחורבות ערים אשר שמותיהן ידועים בעבר ובמרוצת הזמן שממו והיו למשל, כסדום וכעמורה.

וכה רמות הן החורבות הללו וכה נישאים עיי המפולת – האבנים גדולות, וחומות מיכלי המים הענקיים, מוצקות -, עש שעוברים ושבים נוטים להאמין, כי רק שדים ורוחות יכלו להקים בניינים כאלה וכי לא בכדי בנו אותם, בוודאי טמונים שם אוצרות קורח ומטמוני מלכת שבא. הישובים הכפריים הקבועים נדירים הם, המרחקים ביניהם גדולים, תושביהם עלובים, רובם עניים המתפרנסים בדוחק מיגע כפיהם.

יראים הם מפני הבּדווים, המתנפלים עליהם וחומסים וגוזלים את יבולם הזעום. הנתיבות משובשות ואבלות, רק לעתים רחוקות ישתמשו בהן באי מועד מוסלמיים בדרכם אל עיר קודשם, אל מכּה.