הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים הערצת הקדושים 001ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

עצירת השמש נגרמת באמצעות אמירה בלבד, או באמצעות תקיעת חפץ כלשהו, לרוב מקל, בקיר או באדמה, על־ידי הקדוש עצמו או על־ידי אדם אחר. עם הוצאת החפץ ממקומו יורד הלילה בבת אחת. ר׳ יהודה בן-חובב עצר את השמש כשתקע מקל באדמה, כדי להספיק להביא את ר׳ מרדכי מול אל־עין לקבורה בכפר אקקא לפני כניסת השבת! חכם שפעל בזכות הקדוש, עצר את השמש בעזרת ענף עץ שתקע בקיר, כדי לסיים את קבורתו של ר׳ שלמה בן־לחנס.

בשעת פטירתו יכול הקדוש להפעיל את כוחות הטבע לשם העמדת קברו, כמו אבנים גדולות או סלעים שניתקים מן ההר ומכסים אותו. לפעמים הוא מפעיל סערה, רוח וגשם והם מעידים על צערו ואבלו של הטבע על פטירתו. הקדוש יכול להפעיל סערה, רוח וגשם גם בחייו וגם לאחר מותו, בעיקר כדי להראות מורת רוח מביקור בקברו של אדם שאינו טהור.

הקדוש שולט על המים וביכולתו לעשות פעולות שונות הקשורות אליהם: על ר׳ יעקב אשכנזי מסופר, שהיה הופך את המים לכל דבר שרצה; הקדוש יכול להתהלך על הים כשהוא יושב על מחצלת או על שטיח, והים מוביל אותו למחוז חפצו כפי שמספרת המסורת המפורסמת על ר׳ יעקב אביחצירא. הקדוש יכול לעצור את הים עוד בחייו וגם לאחר מותו. כדי למנוע את הצפת העיר רבאט על־ידי הים תקע ר׳ אליעזר דאבילה יתד באדמה, בנוכחות מלך מרוקו, ומי הים הגיעו עד היתד ונעצרו. כאשר הים הסוער נכנס לתוך בית־הקברות של הנוצרים וגם לתוך בית־הקברות של היהודים במוגאדור, מימיו הגיעו עד ליד קברו של ר׳ חיים פינטו ושם נעצרו. ביכולתו של הקדוש לעצור נהר העולה על גדותיו. כך ניצלו כפרים משיטפון על־ידי ר׳ אהרון אסולין, ר׳ אלעזר הכהן ור׳ ישראל מוריוסף.

אחד התפקידים הבולטים שמילאו קדושים מסוימים במרוקו היה ביצירת גשם. בעת בצורת היו פונים היהודיםלקדוש החי או משתטחים על קברו של קדוש ועושים שחיטה לכבודו ומבקשים שיביא גשם. ר׳ יהונתן סרירו ור׳ יוסף באג׳איו נענו לבקשת היהודים והתפללו והגשם ירד. על חזן איזו ור׳ רפאל אנקאווה מסופר שהסכימו להתפלל לגשם לפי בקשת היהודים, אך הודיעו שכאשר הגשם יירד הם ימותו, וכך היה: ר׳ רפאל אנקאווה הלך בראש תהלוכה לבית־הקברות היהודי, כשאחריו באו יהודי העיר והילדים בידיים קשורות, כולם יחפים. בבית הקברות שמו אפר על ראשם. כשירד גשם, התחיל ר׳ רפאל לגסוס: על קבריהם של איית אל־כהן, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יעקב קניזל ור׳ עמרם בן־ דיוואן היו היהודים משתטחים ועושים שחיטה בבקשם גשם; בתקופה שלא היו גשמים, הודיע ר׳ אברהם ואזאנה לאשה בחלום שלמחרת יהיו מים בנהר, והנס הרשים את הכפר.        

103           הערת המחבר : עדות מעניינת יש לנו בספרו של ר׳ אברהם סבע, צרור המור, ויניציה ש״ו, בפירושו לפרשת בחוקות,, דף קד ע״ב ודף קה ע״א: ״,.. ונתתי גשמים בעתם… אמרו שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות. ואמר ׳גשמיכם בעתם׳ ולא אמר ׳ונתתי לכם גשמים׳ להורות שהגשמים הם שלנו… וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה היות לנו הכח להוריד הגשמים בעתם בכח תפילתנו, ודבר מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצנו… וכבר קרה כזה כי במלכות ארגון בזמן עצירה השליכו היהודים כולם מחוץ לעיר וסגרו השערים בעדם, עד שיביאו המים״. על עניין זה בספרד הנוצרית ראה ש׳ ברשטיין, דיוואן שירי הקודש של שלמה בן משלם די פיארה, סינסינטי 1948 , עמי ה: ראה שלמה בן ווירגא, שבט יהודה, הנובר תרט״ו, עמ' 109

מסורות רבות מספרות על מעיין שנוצר על־ידי נס שחולל הקדוש, כמו במקרים של ר׳ דוד ומשה, ר׳ מרדכי מול אל־עין, וקאייד אל־גאבא. הקדוש יכול גם להחזיר מים למעיין שהתייבש: ר׳ חיים בן־עטר החזיר חיים לשני מעיינות שהיו שייכים ליהודי, וזה חזר בתשובה בעקבות הנס; ר׳ דוד ומשה גרם למעיין שליד מקום קבורתו להתמלא מים, כדי שהמבקרים הצמאים יוכלו לשתות לרוויה.

נס אחר הקשור למים קורה כשמים יוצאים ממצבתו של הקדוש ביום ההילולה כדי לבשר למעריצים שבקשתם נעתרה.

הרבה מסורות קושרות את הקדושים לבעלי חיים. לפי הוראת השולטן נכנס ר׳ שאול נחמיאש לחדר אריות, ליטף אותם ודבר לא קרה לו ואריה בא למקום שבו היה ר׳ שלמה חמיאש, אך לא העז להתקרב אליו: על ר׳ אברהם ואזאנה מסופר שפעם, כאשר היה בחיים, הוציא צפרדע מתוך נחש שבלע אותו: כלב עמד על רגליו ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע, בעת קריאת תורה, וגם כאשר קראו את ההגדה של פסח. כשמת בחול המועד, קבר אותו בעליו עם תכריכין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר