ארכיון יומי: 16 באוקטובר 2013


הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.- א. בשן

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל ה

אבי ז"ל

אבי ז"ל

קדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך 

מעורבות של שגריר צרפת.

במכתבו של שגריר צרפת במרוקו M.DE.VEROULLET ב-13 בדצמבר שנ 1880 לדרומונד האי שכיהן בתור זקן הסגל הדיפלומטי במרוקו, עומד על הפער בין ההצהרה הליברלית של הסולטאן, שהוקראה על ידי הווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש בוועידת מדריד ב-26 ביוני האחרון, ובין המציאות בארצו.

כשמספר הרציחות של יהודים על ידי מוסלמים באזורים הפנימיים של מרוקו הולך וגדל. בין המקרים שהובאו לידיעתו מזכיר גם את האירוע באנתיפה, ומוסיף כי משפחת הקורבן עוד לא קיבלה פיצוי.

מטרת פנייתו להציע כינוס כל נציגי החוץ במרוקו, כדי להגיע להחלטה משותפת על האמצעים עליהם לנקוט כדי לעצור מצב זה, המחמיר מיום ליום. 

בהקשר למכתב זה יש להעיר כי במשך 16 שנים מביקורו של מוטיפיורי במרוקו, כלומר משנת 1864 עד 1880, הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו במרוקו. יש להניח שהמספר גדול יותר, כי לא על כל הנרצחים במקומות נידחים דווח.

שנת השיא הייתה כנראה 1880, ובשנה זו מצוי מידע על 200 יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במקומות שונים במרוקו. כך דווח על ידי " אגודת אחים " בלונדון.

המושל לא פוטר, ועל יהודי אנתיפה נגזרה גזרה חדשה.

התברר שעוד בשנת 1881 לא פוטר המושל ובוודאי לא נענש, ויהודי אנתיפה סבלו ממנו. מידע על כך הגיע ללונדון באפריל אותה שנה, והועדה המשותפת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות פנתה ב-29 באפריל 1881 לשר החוץ והודיעה לו כי הדיכוי של יהודי אנתיפה נמשך על ידי המושל שעדיין בתפקיד למרות הבטחת הסולטאן שיפוטר.

נוסף לכך הודיעו על גזרת הסולטאן המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי באנתיפה, כמו במקומות אחרים במרוקו. מטרת הפנייה כרגיל ששר החוץ יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושאים אלה. ואמנם ב-20 במאי העביר משרד החוץ לדרומונד האי תמצית המכתב של האגודות הנ"ל.

שר החוץ הורה לו שידווח על התנהגותו של המושל, והנושא השני יובא לדיון בפני הסולטאן.

יזמותיו של השגריר הבריטי.

לאחר שלושה ימים כתב משרד החוץ לוועד שליחי הקהילות על פעולותיו של השגריר הבריטי במרוקו בנושאים שהוזכרו לעיל.

1 – דרומונד האי עמד בקשר תדיר עם ראש הווזירים ועם מהווזיר לענייני חוץ בקשר לרצח היהודי על ידי המושל של אנתיפה. למרות שהובטח לו כמו לנציגים זרים אחרים בטנג'יר שהמושל ייאסר, ייענש ויינתן פיצוי ליורשים על הרכוש שהוחרם על ידי המושל, וכן דמי כופר על הרצח, ההבטחות לא מומשו.

2 – בסוף אפריל התלונן דרומונד האי בפני וזיר לענייני חוץ, על העמדות המנוגדות שלו, שאמנם ציוה לשלם דמי כופר, ובכך אישר את אשמת המושל ברצח, אבל סירב לאשר פיצוי על הרכוש שהוחרם, עד שהאשמות נגד המושל יוכחו.

3 – בקשר לאילוץ היהודים לחלוץ נעליים ברובעים מוסלמיים : הוא מתלבט אם רצוי לנקוט עתה יוזמה לביטול הגזרה. לדעתו, אם יופעל לחץ על הסולטאן לבטל נוהג שהקנאים הקיצוניים הנהיגו ועומדים על ביצועו, אזי לא יוכלו לשמור על רכוש היהודים.

כלומר קיים חשש שהביטול יתנקם ביהודים שרכושם יהיה למשיסה על ידי הקנאים המוסלמים. אבל, להערכתו, במשך 12 החודשים האחרונים הפרעות הן פחות שכיחות מאשר לפני כן. ובהזדמנות הראשונה ימליץ בפני הסולטאן על ביטול הגזרה. 

תשלום כופר דם ופיצוי על החרמת הרכוש של דהאן, המושל לא פוטר ולא נענש.

למרות סירובו של הווזיר לשלם פיצויים, הורה לו הסולטאן לשלם. כך עולה ממכתבו של ה. וייט ב-2 ביוני לשר החוץ. הווזיר הודיעו ביום הקודם כי צווה על ידי הסולטאן לשלם לבנו של הנרצח משה דהאן, 3700 דולרים בתור דמי כופר ופיצוי על הרכוש שנלקח על ידי המושל מאביו. וייט העיר כי למרות שסכום זה נמוך מזה שהוצע על ידי דרומונד האי ועל ידי המושל, המליץ בפני הבן לקבלו.

פיטורי המושל והענשתו : וייט הזכיר את ההבטחה הפורמאלית שניתנה לשגריר הבריטי בפקודת הסולטאן כי המושל יפוטר וייענש בהתאם לחומרת המעשה, מיד כשהתנאים יאפשרו זאת. הדבר טרם נעשה, ועומד על חשיבות הביצוע כדי שמושלים אחרים ישמעו וייראו מלעבור פשעים כאלה.

משה בן דהאן הודיע לכותב שהוא עומד לעזוב את טנג'יר ולהתיישב בדמנאת עם משפחתו, כי חושש לחזור לאנתיפה כל זמן שמושל זה מכהן. הווזיר מתבקש לתת למשה  המלצה למושל דמנאת ומכתב תקיף למושל אנתיפה בו הוא מצווה עליו לעזור לו בחיסול עסקיו במחוזו, והעברת רכושו לדמנאת. על המושל לקבל אחריות אישית לכל נזק או פגע שייגרם לו או לרכושו.

תביעת השגרירים : ארבעת אלפים דולר פיצויים וכופר דם.

בו ביום, שני ביוני, הודיע וייט לשר החוץ על קבלת ההוראה מהסולטאן על תשלום דמי כופר ופיצויים. דרומונד האי יחד עם שגריר איטליה מק סקובאסו האיצו בממשלת מרוקו לשלם למשפחת הנרצח לא פחות מ-4000 דולר.

כיוון שההפרש אינו גדול, הציעו השגרירים לבן הנרצח לקבל את הסכום המוצע. ובזמן שהסכום ישולם, רצוי להזכיר שמצפים שההבטחות של הסולטאן על פיטורי המושל וענישתו יבוצעו.

לאחר 27 ימים אישר שר החוץ את מכתבו הנ"ל של וייט, והסכים להחלטתו בשני הנושאים הנזכרים : תשלום לבן הנרצח ותביעה לפיטורין וענישה. במשך חודש יוני נוהלה התכתבות בין משרד החוץ ובין האגודות היהודיות בלונדון.

ב – 17 בינוי אישר א. לוי המזכיר של " אגודת אחים " קבלחת מכתבו של שר החוץ, בכולל העתק תזכירו של דרומונד האי בנושאים הבאים :

1 – למרות התזכירים של דרומונד האי לסולטאן, מושל אנתיפה לא פוטר ולא נענש.

2 – דרומונד האי ימליץ בפני הסולטאן על ביטול ההוראה שיהודים חייבים לחלות נעליהם ברובעים המוסלמים.

ב- 23 ביוני העביר משרד החוץ לפי הוראת השר לועד שליחי הקהילות, מידע מהממונה על הקונסוליה הכללית במרוקו בדבר תשלום 3700 הדולרים למשפחת הנרצח. אבל אינו נוגע בעיית הפיטורין והענישה. מכתבו האחרון בנושא זה של וייט, הוא מה-6 ביולי 1881, ועדיין אין אישור לביצוע התשלום למשפחה, וההבטחה בקשר לפיטורי המושל. 

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.חלוצים ממרוקו

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

קשיי העליות

…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין.

מילדותי ספגתי את ערכי הציונות. בהיותי ילד קטן שמעתי שהציונים אוספים כספים לגאולת הארץ. " אוצר התיישבות היהודים , ימכור מניות במיליוני לירות שטרלניג, – ואבא שלי היה מוסיף שיש כבר בידי הבנק הנ"ל במזומנים כך וכך מאות אלפים.

קראתי בזיכרונותיו של ד"ר חיסין איש ביל"ו, על הנערים היהודים במושבות הרכובים על סוסים, לימים קראתי בהנאה, את סיפוריו של בוקי בן יגלי, על הכרמים בארץ ועל הבחורים היהודים שיוצאים בט"ו באב לכרמים וחוטפים להם בנות זוג…

בהתבגרותי הייתי לציוני והתמסרתי לעבודה הציונית. העלייה לארץ ישראל נראתה לי כהגשמת הציונות. ומאז – במשך כארבעים שנה  היו כל חיי מוקדשים לענייני עלייה : ארגון אנשים לעלייה, הכשרתם לעבודה בארץ, הכשרתם הרוחנית, התגברות על קשיים פוליטיים, כספים וכו'…וגם אחרי 40 שנות פעילות אלה, עוקב אני מקרוב זה 20 שנה אחר מהלכי עלייה.

במשך שנות המאה הזאת היו תקופות קצרות של עליית יהודים לארץ ללא הפרעה או התנכלות השלטון. כך היה בימי השלטון העות'מאני, כך היה בשנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן הייתה גם ירידה מן הארץ. ובימי שלטון המנדט הבריטי – גזירות, מכסות, כניעה ללחץ הערבים וסגירת שערי העלייה.

בימי מלחמת העולם הראשונה ברחתי מרוסיה והייתי פליט בפולין, בה ראיתי ארץ מעבר לארץ ישראל. כחבר מרכז " החלוץ " למדתי מקרוב על גלי העלייה בגיאותם ובשפלם.

אי היקלטותם של יהודים מהעלייה הרביעית דיכאה אותנו. דגלנו בהגשמה עצמית, והתכוננו לעלייה גם מבחינה נפשית. אך ספיקות אכלו אותנו בשל הסיכויים הקלושים לעלייה וקשה היה להאמין אז בהגשמת הציונות.

יצחק טבנקין אלינו כשליח ההסתדרות אל " החלוץ " בפולין. חיש מהר תפס את נקודת החולשה של מחשבותינו וספיקותינו. הוא ידע להדליק אותנו באמונתו באפשרויות הקליטה הגדולות בארץ : " נחוצים אנשים היכולים ליצור עבודה לעצמם ולהכשיר את הקרקע לקיטת עולים נוספים, שיהיו מוכנים ללכת לעבודות כיבוש ".

ישיבות מרכז " החלוץ ", שנקבעו להם סדר יום של 2 – 3 שעות, הפכו לדיונים סמינריוניים תוססים, שנמשכו ימים ארוכים.

לי ולחברי במרכז, הייתה זו תקופת מפנה עצום במהלך מחשבתנו. האמנתי אמונה שלמה שיש דרך להימנע מכישלונות בקליטה ולהבטיח אי ירידה מן הארץ בהמשך צמיחתו של מפעלינו הכלכלי. דווקא באותם ימים חשובים של שנות 1927 ו-1928, כאשר החלוצים נשארו בפעם הראשונה בתולדות התנועה, בהכשרה קבועה, נזדמן לי לשוחח עם מנהל מחלקת העלייה של ממשלת המנדט, חיימסון הנודע, שהגיע לביקור בפולין. 

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

נלוויתי אליו לקיבוץ ההכשרה בגרוכוב, וסיירנו בשדות ובענפים. פגשנו בכעשרים חברים שעבדו בגן הירק. אמרתי לו : " בנים ובנות נחמדים אלה אנחנו רוצים לעלות לארצנו. הם יעבדו בכל עבודה, למה אין בשבילם רישיונות עלייה – סרטיפיקטים ? ".

הוא הביא ב " חברה " ובי ואמר : " בנוגע לבנות המצב קשה עד לבלי נשוא, הן לא רק מחוסרות עבודה, כי אם מחוסרות גג, ואתה יודע מה לגבי אישה ". לא התרשמתי מדבריו מפני שכבר הייתי מחושל מבחינה אידיאית ובטחתי בדרכנו.

אז צמח בתוכנו הרעיון שנעלה בכוחות עצמנו. שלנו אחד מחברינו לפאריס לבדוק דרכים לעלייה בלתי לגאלית לארץ דרך סוריה. הדבר לא עלה בידו והוא חזר בידיים ריקות. אהרון ציזלינג שהיה עמנו כשליח ההסתדרות, נסע לארץ לדווח על מצבם הקשה של חברי " החלוץ " הנמצאים בהכשרה זה שנים ללא כל סיכוי לעלייה.

ציזלינג הופיע בפני הוועד הפועל של ההסתדרות ותבע מעשים ועזרה לעליית אנשי ההכשרה מפולין בכל דרך. בחזרו מן הארץ מסר דו"ח, הוא סיפר על חוסר עבודה החמור ששרר בארץ, וכי בשל כך לא ניתנה תמיכה לדרישתו.

כאשר אין עבודה לעולים, מי ייתן לנו לחלומות על ארגון עלייה בלתי לגאלית, על הסיכונים וההוצאות הכספיות הגדולות הכרוכות בה ? כך ירדה לטמיון יוזמת "החלוץ " בפולין לארגון עלייה באורח עצמאי.

רק בשלהי 1928, הסכימה ממשלת המנדט לדון עם ההנהלה הציונית על צעדים ראשנים של עלייה מצומצמת – 300 סרטיפיקטים לכל ארצות העולם ; ובתנאי שהיישוב היהודי יקבל על עצמו את הדאגה לקליטת העולים בעבודה במשק היהודי.

ההנהלה הציונית שהייתה חסרת אמצעים כספיים לשם יצירת מקומות חדשים בארץ, קבעה שהעולים החדשים ייקלטו בעצמם, והכוונה הייתה שיצטרפו לקיבוצים ולפלוגות העבודה הקיימים, בהנחה שהקיבוצים יחזיקו מעמד גם במצב של חוסר עבודה.

ההנהלה הציונית הטילה על מנהל מחלקת העלייה דאז, חיים ברלס, לצאת למרכזי הגולה, לבדוק באורח אישי כל מועמד לעלייה שיוצע על ידי מרכזי " החלוץ " בארצות השונות. ליוויתי את ברלס במסעותיו ברחבי פולין.

במקומות שחלק מן המועמדים לעלייה היה מוכרח לצאת לבית הוריו להכנות לדרך, היינו אוספים את המועמדים לכנסי עלייה בקיבוצים שבסביבה. על המועמד היה להתייצב אישית, ולבד ממילוי שאלון היה נוהג ברלס לשוחח אתו על עתידו בארץ, ומתאר בפניו את הקשיים הצופיים לו שם.

השיחות התנהלו בעברית והיוו מבחן לדיבור שוטף. אי ידיעת עברית הייתה עילה לדחיית העלייה. גם תנאי הבדיקה הרפואית הוחמרו, ואם היה חשש שהמועמד לא יוכל לעמוד בתנאים הקשים שבארץ, בתנאי כיבוש העבודה – היה נמחק מהרשימה.

והיו בעקבות הפסילה גם טרגדיות. קרה שחבר התנועה, אחרי שלוש שנות ישיבה בקיבוץ הכשרה, נפסל בבדיקה הרפואית וקיפח את כל עתידו., בפני הבודק הופיעו מאות מועמדים, ולאחר בדיקות רבות אושרו רק כ-130, לפי מפתח חלוקה בין ארצי. כך התחילה העלייה החמישית, החלוצית.

המועמדים שאושרו מקיבוצי ההכשרה לבתיהם, לטפל בהכנותיהם האישיות לעלייה : על הגברים היה לסדר רישיונות יציאה מפולין בהתאם לחוקי השירות הצבאי שם. לעתים קרובות נתקלו בסירוב מצד המוסדות הצבאיים.

במחזו ווהלן, למל, אשר בו היו מועמדים רבים יחסית לעלייה, קשה היה להתגבר על הקשיים, ומרכז " החלוץ " היה צריך להסתייע בלשכה מיוחדת פרטית שייסדו קצינים " ממולחים " בדימוס. היה צורך להמציא תעודות מתעודות שונות לשם קבלת דרכון לחו"ל, והעיקר, שומה היה על כל מועמד לקבץ בעצמו את הכסף הדרוש לסידור האשרות, הוצאות הדרך ברכבת, כרטיסי אונייה במחלקה שלישית, ועוד.

וכך היה בקצב איטי, התלקטו מדי פעם 20 – 30 חלוצים והם נשלחו על ידי המשרד הארצישראלי לארץ.

והנה לפתע פרצו באוגוסט 1929 המאורעות בארץ. בעיתונות הפולנית והעולמית נתפרסמו סיפורים מזעזעים על הפרעות שפרעו הערבים ביהודים, על האכזריות הגוברת, על הרג וחורבן. באותה עת הגיע מועד עלייתי לארץ עם חברים שהיו מוכנים לדרך.

נשלחו מברקים בהולים לכל קצווי פולין, בדרישה לזרת את ההכנות ולהגיע מיד לווארשה. למרזח " החלוץ " גונבו שמועות ולחישות שחלק מהחברים מעכב את עלייתו. כשלושה ימים לאחר פרוץ המאורעות בארץ הגיעו לווארשה רק 17 עולים, ובהם גם אני ורעייתי.

המשרד הארצישראלי בוווארשה, שבראשו עמד השל פרבשטיין, חבר " המזרחי " ומנהיג ציוני נודע, התכנס והחליט לעכב את עליית ה-17. פרבשטיין טען שבמצב אי הביטחון שנוצר בארץ שיראל, אסור לשלוח לשם עולים, מחשש שייפגעו. 

גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.

ספק גדול אם ציבור זה ידע מה צפוי לו בשלהי המאה הט׳׳ו. אבל כאשר נקרא לעמוד במבחן, מבלי שיכול היה לשער מה טומן לו הגורל אינקביזיציה 0002בחובו, הוא נטל בידו את מקל נדודיו באמונה בבוראו שהעמידו בנסיון. כל יוצא בגירוש הוא שביטא גם את אמונת הכלל.

בנוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, שתי שנים (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה הי״ד ובראשית המאה הט״ו בהשפעת ויסנטי פרד), יש להצביע על מינוים של ׳מבקרים׳(visitadores), שנשלחו לעריה ועיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתחול במלכות שעליה יש לפקח. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן עליהן יהיה לקבוע את מקומן של השכונות החדשות לפי האינטרס המקומי ובדעה אחת עם אותם מפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה.

 בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר. השמאים שייתמנו להערכת הבתים שייעזבו על־ידי היהודים (והמאורים) על מנת שהשכנים היהודים יוכלו לעזוב את בתיהם הישנים, לרכוש חדשים במקומם, לשכור אותם או לבנותם מיסודם, תפקידם היה חשוב להצלחת המשימה, וזאת כאשר אחד מהם היה יהודי, ויהודי המקום לא יוכלו אפוא לבוא בטענות על אפליה. משימת היערכות גדולה הוטלה על הערים, העיירות והיהודים בעת ובעונה אחת, במיוחד גם לגבי שטחה של השכונה החדשה ומיקומה הטופוגרפי, שלהם נודעה חשיבות רבה: היכן ייקבע אתרה של השכונה, אלו יהיו רחובותיה וגבולותיה, היכן ייבנו שעריה ובאלו בתי נוצרים יגבלו בתי יהודים, היו צריכים להיקבע באחריות מקומית ועל דעת שליחי הכתר.

בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תתלווה בשכונה הישנה בעזיבת נכסי הציבור היהודי: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיוצא באלה בנכסי הציבור היהודי (והמאורי במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם. הצד השני של מטבע זה הוא במציאת מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם, וכאן מדובר ברכישה בלבד, בבנייתם מחדש של המוסדות האלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים על כך. החלטת הקורטס קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.

על נקלה אפשר לתפוש את עומק המהלומה.שהונחתה על הקהילות היהודיות. וענייננו כאן הוא רק בהן ובבעיות שנתעוררו בעקבות קיומה של החלטת הקורטס, שכן לא היה בדעת הכתר שהחלטה זו תישאר בגדר אותן החלטות ש׳מצייתים להן ואין מקיימים אותך  (obedecer y no cumplir).   מבחינת המעשה הותרה הרצועה לרשויות המקומיות להכביד על היהודים ולערוך עם הקהילה חשבון של ימים עברו, כאשר לצדן של הרשויות עמדו גם אזרחים נוצרים שההסדרים החדשים פתחו לפניהם פתח לרווחים ולטובות הנאה. מעצם שאיפתם לטובת הנאה חומרית יכלו תושבים ליהפך לשותפים פעילים ומשגיחים בפועל על קיום הצו בכל חומרתו. לא בכדי נמצאו אזרחים שפנו אל שלטונות המדינה והתלוננו על אי־קיום צו ההפרדה או על רשלנות בהוצאתו אל הפועל. היהודי שנדחק ממקום מגוריו הוא ששילם במילואו את מחיר ההפרדה במגוריו.

למכת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת על אמצעי קיומם של היהודים שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות. אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונת מגוריהם החדשה, שהרי ביקש הצו להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. לא די בכך שלא תמיד הגיע שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לערך שוויו של הבית בשכונה החדשה אם נעשתה עיסקת חליפין בבתים, ומסתבר שבעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו יותר מן הקונה משוויו של הנכם, על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש בסכום שנדרש לרכישת הבית או הבתים; אם אין בידי הדייר החדש האמצעים לכך, הקהילה היא שצריכה היתה לשלם את ההפרש. יוצא אפוא שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, כאשר ספק הוא אם בידי ראשות הקהילות היו הכלים להגבות את חלקן בנכס על־ידי שכירות. כל שהכתר עשה הוא שהתיר לקהילות להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי הרכישות הללו.בכך אפוא נוסף לחץ כלכלי על הקיום היהודי. כל מערכת החילופין הוטלה על ראשויות הערים והעיירות והקהילות, כאשר אחריותן של אלו גדולה פי כמה וכמה, הן ביחס לצורכי הכלל והן ביחס לצורכי היחיד היהודי. למעשה, ייזכר שלא הספיקו לצורך זה שתי השנים שנקבעו, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה הט״ו. גם עצם הגרירה היתה הכבדה על חיי הציבור היהודי, שכן היתה הקהילה, החל בשנת 1482, אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה, כפי שעוד ייראה לקמן. שאלת המגורים בשכונות היהודיות החדשות מצאה את ׳פתרונה׳ הסופי בגירוש הכללי של שנת 1492. הפרדה זו במגורים, אם כי רשמית ביקשה לכאורה לבצע הפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, היכתה קשה את הציבור היהודי גם מבחינת קיומו הממשי.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר